אברכים 1

אולי נתחיל היום קצת איזשהו משהו, שקצת להסביר מה בעצם קורה, מה זה מהות נישואין, אצל, וממילא נוכל יותר להבין, איך שנראה הדברים, ובעצם לצעירים מתחילים זה יהיה יותר זה, אבל גם לאלה שכבר יותר באמצע, שכבר באמצע החיים קצת, אני מקוה שגם יהיה להם תועלת בזה.

מה בעצם קורה כשמתחתנים, אנחנו הרי כולם יודעים את הר"ן שקידושין זה בעצם, האשה לא שותפה שום דבר בקידושין, היא מפקרת עצמה, אני זוכר שר' דוד דיבר פעם בשיעור, אם המפקרת עצמה זה נהיה בקנין או זה עוד לפני הקנין, אם הקנין יוצר את המפקרת עצמה או זה עוד בלי הקנין, אבל למעשה, התחלנו שמהות קידושין הרי כידוע שהאשה מפקרת עצמה לבעלה, וככה חל הקידושין.

אז בעצם מהות קידושין זה בעצם ככה, הבעל זכה הוא בעצם קנה אשה, מכניסה לביתו, הוא בעצם כדקאי קאי, הוא הבעל הבית, והוא בעצם מכניס אישה לביתו, האשה היא בעצם עוזבת 'עמה ומולדתה ובית אביה', והיא בעצם הולכת לאיזשהו מציאות חיים חדשה, של איזשהו אדם שהיא מכירה אותו, אולי כמה שעות היו ביניהם שהיא בכלל מכירה אותו, והיא בעצם מה שנקרא שורפת את הגשרים של כל העבר שלה, והיא נכנסת למצב חיים חדש, והיא לא יודעת מה בעצם, בעצם לקראת מה היא הולכת, והיא מאבדת את הזהות שלה, מאבדת את משפחתה, מפקרת עצמה ובאה למצב חדש.

אז המציאות הזאת בעצם יוצר מצב שהאשה מנסה להרגיש האם יש לי כאן איזה יתד בל ימוט, עליו אני יכולה להישען, כי אם בעצם כאן לא יהיה לי אז איבדתי בעצם את שתי העולמות שלי, העולם הקודם הוא כבר נגמר, והעולם הבא גם, למה באתי, אז המציאות היא, שלכן האשה, המציאות הזאת זה יוצר כמה דברים דבר ראשון זה יוצר שהאשה רוצה להרגיש שבעלה הוא בר סמכא, ואיזשהו דבר שאפשר להישען עליו, שהוא שווה את זה, הרי אם היא בעצם לא מרגישה שהוא בר סמכא שאפשר להישען עליו, אז היא בעצם ממש בכף הקלע היא תלויה בין שמיים וארץ ובעצם אין לה כלום.

הרבה פעמים בעלים לא מבינים מה זה אני התחתנתי קניתי לי איזה משגיח, מה אכפת לאשתי מתי אני קם, או כל מיני דברים, זה ענין שלי מה זה עסק שלה, זה בכלל לא הנושא שהיא באה להשגיח עליו, אם הוא את עצמו לא יוכל לנהל, איך יוכל לנהל אותי, איך יוכל לנהל את המשפחה, לנהל את הבית?! הבעלים לא קולטים שבעצם זה המחמאה הכי גדולה, היא לא באה כאן להשגיח עליו לחנך אותו היא רוצה להרגיש שהוא שווה שהיא תהיה תלויה בו, ואם את עצמו לא ידע איך לנהל, איך ידע לנהל אותה.

עכשיו, זה גם הסיבה שאישה כל הזמן בודקת כמה היא חשובה בעיני בעלה, כמה בעצם בעלה צריך אותה מחשיב אותה, ואם היא מרגישה שזה איזשהו משהו טפל אצלו, זה משהו שהוא איזשהו מילוי חובה, והיא לא משהו עיקרי אצלו, אז עוד פעם היא מרגישה, אז בעצם אז מה יש לי, אין לי כלום, ואז הרבה פעמים יכול להיות שהיא תעשה כל מיני שטויות ומרדפים אחריו, ובעצם הוא לא מבין מה היא רוצה, והוא לא קולט שהוא בעצם אשם, כי אם היא לא מרגישה שהיא חשובה בעיניו אז היא תנסה 'אם לא בחימה שפוכה אמלוך או תמלוך עלי', היא מחפשת להרגיש שהמציאות שהוא צריך אותה.

עכשיו, המציאות הזאת גורמת גם, שבתחילת החיים הרבה פעמים, כפי שהרי יש את זה גם, 'רדופה לבית אביה', בתחילת החיים הרבה פעמים אישה מאוד רדופה לבית הוריה, כי בעצם עדיין לא התחברה לגמרי ועדיין לא מרגישה זה, והיא לא יכולה להיות תלויה בין שמים וארץ, אז זה גורם לה שהיא עדיין רדופה לבית אביה.

עכשיו, יצא הרבה פעמים לשוחח עם אברכים צעירים, הם לא מבינים מה זה, אשתי כל רגע פנוי הולכת להוריה, עכשיו, המציאות היא כזאת, שמי שפיקח אז מבין את זה, ובעצם הוא לא יוצר הרגשה לאשה שכאילו תחליטי עם מי את איתי או עם הורייך, אז הרי אם זה הצורה שהבעל מעמיד את זה, אז באמת זה הצורה, האשה כעת עומדת והיא צריכה להחליט האם היא עם בעלה או עם הוריה, ולא בטוח שהיא תחליט שהיא עם בעלה, כי ה'חזקה קמייתא' זה עם הוריה, ו'אין ספק מוציא מידי ודאי', ואז זה יכול ליצור כל מיני בעיות.

הדבר הראשון זה שהיא תרגיש שבעלה בכלל לא רואה את הוריה כתחרות אליו, הוא באותו צד שמה, הוא גם שם, הוא לא שהוא כאן והם שם, ותחליטי עם מי את, אני איתך שמה, אם היא תרגיש שבעיני בעלה מה שהיא הולכת לבית הוריה זה מקובל עליו, ואדרבה כפי הרגשתה, זה הדבר שהכי יוצר לאט לאט את ההרגשה ש'שכחי עמך ובית אביך' והיא נמשכת אחרי בעלה, היא מרגישה מוגנת בזה שהיא עדיין יש לה את הקשר עם ההורים, והיא לא מרגישה שהמצב הוא שזה תרתי דסתרי, ואז לאט לאט נבנה הקשר בינה לבין בעלה, ואז הכל בסדר, ואז לאט לאט, זה מציאות החיים שרואים את זה כל הזמן, שלאט לאט, וממילא היא עוזבת את בית הוריה  והולכת לבית בעלה, וכל המקרים שיש בעיות בזה זה ממש 100% אחריות של הבעל שהוא העמיד את הנושא כאילו השאלה, אם הוא או הם, והרבה הרבה צרות יש מהדברים האלה, זה ממש דברים שהיו מקרים שכאילו בעלים לחצו חזק על נשותיהם להתנתק מההורים והיה נראה להם שהם הצליחו בהתחלה ואחרי זה זה חזר וניעור, היה הרבה הרבה צרות מזה, ואלה שהיו חכמים אז הבינו, הם גיבו את זה ונתנו את זה, ואז הכל היה בסדר.

עכשיו יש עוד איזשהו ענין שהוא מצוי מאוד וגם ראוי ליתן את הלב לזה, יש נושא של כלה וחמותה, המציאות שכשמתבוננים ממש עוד לא היה מקרה שלא הוכיח את היסוד הגדול, במה תלוי כלה וחמותה, כלה וחמותה זה הרי נושא עתיק יומין מאז ועד עתה, הרי זה צרות זו לזו, כלה וחמותה תמיד השורש בעצם הוא גם כן באחריות הבעל, בעצם זה ככה אם אשה מרגישה שבעצם בעלה עם אמא שלו אז בעצם יש כאן שניים אוחזים בטלית, בבעלה, אמא שלו והיא, נו, אז שניים אוחזים בטלית אז נהיה 'עסק', אישה שמרגישה שבעלה איתה שבכל מצב שיהיה לו על כף המאזניים או אמא שלו או אשתו הוא יהיה תמיד עם אשתו, לא יהיה שמה בעיה של כלה וחמותה, כל הכלה וחמותה נהיה מזה שאישה מרגישה, שבעלה ברגע של אמת מה שנקרא, כשיהיה שם איזה, הוא עם אמא שלו, לא איתה, ואז נהיה קינאה גדולה למעמדה, ז"א בעלי בעצם לא איתי.

ומענין, אני כרגע לא זוכר, זה דבר פשוט שבכל המקרים שהיה כזה דבר, ואברכים אמרו מה פירוש, כיבוד אם, כיבוד אם זה עשה דאורייתא, וכיבוד אשתו זה איזה הנהגה טובה, ותמיד כשזה הגיע לגדולי הדור אז אמרו פשוט שתמיד צריך להיות עם האשה, אבל היה לא מזמן אני ראיתי באיזה קונטרס שהיה שמה כמה תשובות מר' חיים על הענין הזה, אני לא זוכר איפה ממש לא מזמן, באיזשהו דרך העברה ראיתי באיזה קונטרס, אז הוא ג"כ הוא אומר כפשוט, ההוא שואל אותו כיבוד אם, הוא אומר לו בפסוק כתוב יעזוב איש את אביו ואת אמו, תמיד אתה עם אשתך, תמיד, יש שמה שלוש פעמים הלוך חזור, שכל פעם הוא שואל, כל פעם הוא חוזר, תהיה תמיד עם אשתך, בעל שיהיה עם אשתו יהיה לו גם אמא וגם אשה, בעל שיהיה עם אמא שלו, בסוף מה שיהיה, לא יהיה לו לא אמא ולא אשה, אז זה בעצם מכיוון האישה, מכיוון הכלה לחמותה, הכלה לחמותה אז אם בעלה יהיה איתה אז אין לה בעלה עם השוויגער שלה.

עכשיו מה קורה מכיוון האמא, מכיוון החמותה, איפה שמה, מה שמה הגורם, ובמה שמה זה תלוי? אז לדעת גם שמה זה אחריות של הבעל, כי אם אמו תרגיש שאשתו מושכת אותו, אז יש לה מה לריב, את גנבת לי את הבן שלי, אבל אם הוא גנב את עצמו מאמו, אז אין לה מה להלין על כלתה, אם יהיה לה תלונות זה על בנה, לא על כלתה, אמא שתרגיש שבנה, רצונו, רצון ליבו, זה להיות עם אשתו בכל דבר, היא לא תתעסק עם הכלה, אולי היא תנסה להתעסק איתו אבל לא עם הכלה, וזה ימנע את החמותה והכלה, את השוויגע'ר עם הכלה, הכלה וחמותה תלוי בבעל מהכיוון הזה, והחמות והכלה תלוי בבעל מהכיוון, מה אמו מרגישה האם אמו מרגישה שאשתו סוחבת אותו או שאמו מרגישה שזה מה שהוא רוצה? שכשהיא מרגישה שזה מה שהוא רוצה אז היא סברה וקיבלה, אז היא תקלוט את המציאות שהבן יקיר שלה הוא כבר אינו צריך לאמו, והוא כבר ברשות עצמו, הוא עם אשתו.

היה איזשהו מעשה באיזשהו משפחה נכבדה, שהרי המציאות היא שבמשך השנים יש דברים שמשתנים בסיגנון הלבוש ויש איזה דברים נראה שהצורה שלובשים היום זה פחות צנוע, אז יש דברים שזה באמת נכון, אבל יש דברים שזה רק איזשהו שמרנות, שבעצם אם שרה אמנו, שאם נביא לשרה אמנו את שני סוגי הלבוש היא תגיד זה אלו ואלו, שאין מעלה בזה על זה, אבל יש דברים שמשתנים, לפי הזמן משתנים איזה פרטים בדברים שאין להם שום שייכות לצניעות, אבל המציאות היא שאנשים מהדור הקודם כיון שהם רגילים לסיגנון ההוא, אז כל סיגנון שונה נראה להם שכאילו הוא חסר בצניעות, קיים גם מציאות כזאת.

אז היה מעשה באיזשהו משפחה, שהאמא של האברך, היא אישה צדקנית, שהיא שייכת לדור הקודם, והיו איזשהו דברים בסיגנון לבוש של הנכדות שלה שלא מצאו חן בעיניה, והיא היתה מעירה לבנותיה ובניה על סיגנון הלבוש, והיו הרבה פעמים שזה היה יוצר איזשהו מתיחויות או בבית או עם האמא היה סביב זה ענינים, אחד הבנים היה פעם שאמו התקשרה אליו, ואמרה לו ביתך, כאילו הנכדה היתה, והיה ככה, ולמה היא לבשה ככה, אז הוא אומר לה, אמא את הסבתא הכי טובה בעולם, אבל הבנות לובשות את מה שהאמא שלהם מלבישה, לא את מה שהסבתא מלבישה, את הסבתא הכי טובה אבל הבנות מלבישות את מה שאמם מלבישה להם, זה צורת החיים בת לובשת את מה שאמא שלה מלבישה, הוא אמר את זה בעדינות אבל בצורה הכי ברורה, המציאות מה שהיה, שהוא עם אמו היה הכי פחות מתח, אז הגבול נהיה ברור, לילדות יש אמא ויש סבתא, וצריך להגדיר את מעמד האמא ואת מעמד הסבתא, זה לא, א"א לעשות מזה עירוב שמה, זה בא בגבולו, ואז האמא ראתה שזה דעת בנה בצורה ברורה ומוחלטת, אז זהו, היא סברה וקיבלה, היא קלטה שיש כאן איזה גבול, 'עיצרי גבול לפניך', והיה בסדר, והיה כיבוד אם והיה זה, אבל חייב שיהיה את הגבול, וא"א לעשות, התעורבת הזאת זה קושי כ"כ גדול שאח"ז זה יוצר הרבה הרבה יותר גרוע, וכשיש את ה, כשהגבול ברור, אז כל אחד מכובד ומכבד, והכל בסדר.

היה מעשה זה ממש היה בחודשים האחרונים, הגיע איזשהו חתן שבועיים לפני החתונה, וממש דמעתו על לחייו, הוא מספר שהוא מידי פעם בלילה הוא מרטיב, יש לו איזשהו משהו, אולי מאיזה ילדות משהו, אבל זה המציאות שלו, שמידי פעם, והוא חושש מאוד איך ישא פני אישתו וזה, הוא היה ממש, ממש לא היה לו שום שמחת חתן, והוא היה במתח ובצער נורא, וככה הוא הדחיק והדחיק את זה, אבל מגיע עת דודים, מגיע חתונה ומה יהיה, ולפי מציאות הדברים לא היה כרגע איזשהו פיתרון לענין, לא היה בכדי שיעשו, וגם לרבות, שהיו הרבה שניסו כל מיני שיטות עד היום, מידי פעם זה קורה לו, אז אמרתי לו, תדע לך שהפיתרון לבעיה הזאת הוא תלוי אך ורק בך, ב100% בך, ובוא תראה הרי הדבר ברור שאין שום נושא של התקדמות בעולם שאחד מהכללים, למשל להיות ראש ישיבה, להיות משגיח, ראש כולל, דיין, פוסק, האם יש איזה כלל איש אשר אלה לו, פסול מלהיות ראש ישיבה, או פסול מלהיות דיין, או מלהיות תלמיד חכם, מלהיות מחבר ספרים, או באיזשהו ענינים אחרים, אין שום נושא בעולם, שאחד מהקריטריונים לזה, זה נא בלילה לא, שלא יקרה כזה דבר, ואם קורה כזה דבר אז אתה פסול לענין הזה, פסול מלדון ולהורות, אין שום נושא, עכשיו אם אתה בליבך תתייחס לנושא הזה  כנושא טכני, יש לך איזה בעיה, אמרתי לו הגע עצמך, זוג שאחד מבני הזוג הוא רגיש בנסיעות, והוא מקיא בנסיעות, זה דבר מצוי, אם הוא רגיל כשהוא נוסע, אותו אחד שרגיש לזה, לוקח איתו שקית ניילון, והוא פורש בנסיעה, הוא או היא, פורש ומקיא ועוברים על זה, וקרה נסיעת הבכורה באמצע השבע ברכות שהיה שנסעו זה, זה שום דבר, אני רגיש או אני רגישה לזה, ובזה נגמר הסיפור, אם אתה בליבך תתייחס ככה, אז כפי איך שאתה רואה את הענין אז אשתך תהיה אשה כשרה והיא גם תחזיק כמוך, אבל אם אתה עצמך סבור שאתה לא ראוי להערכה בשביל זה, אז מי אישתך שתתווכח איתך, אתה עצמך סבור שאתה לא ראוי להערכה בשל היותך, יש לך את הבעיה הזאת, אז היא תהיה אישה כשירה עושה רצון בעלה, והכל תלוי רק בך, אמרתי לו שייעצך, שיש שתבוא אמא ותקנח צואת בנה אבל לא תבוא אישה ו, אז את הענין הזה אתה תסדר, דיברנו באופן טכני איך בדיוק לסדר את זה, וכו' והמציאות היה, שזה היה אכן נודע הדבר בקירוב ממש לזה, וזה לא פגם כלום, כלום, כלום, הוא קלט את הענין הזה, שכדי שזה יצור בעיה זה צריך להיות 'איהו דאזיק אנפשיה' ממש.

והענין הזה הוא ענין גדול מאוד לדעת, שכשיש מצב שבעל מרגיש שאשתו לא מעריכה אותו, שהוא ידע שבעצם הוא זה שגרם לזה, כי הוא בעצם לא מעריך את עצמו, והוא לא שלם עם עצמו, ולא טוב לו עם עצמו, ואשתו קוראת אותו, וקולטת איך הוא מרגיש עם עצמו, אז איך היא תאחז ממנו יותר ממה שהוא אוחז מעצמו, מאיפה זה יהיה, הרי זה יותר מהודאת בעל דין, איך היא תחיה את ערכו, מה בדיוק הוא חושב, איך זה בדיוק הולך, אני רוצה להבין משהו, אני רוצה הערכה, אני בא למישהו ואומר לו אם תעריך אותי אני ירגיש טוב, רגע אבל למה שאני אעריך אותך, אם אתה בעצמך אומר, שאתה תרגיש טוב אם אני אעריך אותך, למה שההוא יעריך אם הוא רואה מולו כלי ריק, למה שיעריך, אדם שמרגיש טוב עם עצמו, אז מי שרואה אותו רואה כאן מולו אדם שחי טוב עם עצמו, שהוא מרגיש את עצמו זה, אז הוא בודק אולי הוא באמת שווה הערכה, והוא גם יעריך אותו, אבל אם הוא עצמו משדר שבעצם כל ערכו העצמי הוא מיתלא תלי וקאי במאי יעריכוהו אחרים, אז על סמך מה שהם יתנו לו אשראי, זה בסוף הצ'ק יחזוק בבנק, איך הם יתנו לו את האשראי הזה?!

המציאות היא שהרי אפי' זה לא שאיזשהו צד יש בדבר שלא להתנהג שלא כמו שצריך, שהרי הסיבה שאנחנו צריכים להתנהג כמו שצריך, זה לא בשביל שאם נקבל הערכה מנשותינו או לא, אנחנו צריכים להתנהג כמו שצריך מצידינו עצמינו, אבל המציאות היא, הרי כתוב שמה שיש איזה מדרש בגמ' (ע"ז לט,א) שאישה של תלמיד חכם היתה מחזיקה לו את הנר בלילה, כשהוא היה לומד, לימים מת, ונהיתה אשתו של מוכס ונהיית מוכסית עמו, איך זה קרה הדבר שכשהיא נהייתה אשתו של מוכס, היא היתה קודם אשת חבר, ואח"ז נהיתה אשת מוכס, כי המוכס הזה הוא היה שלם עם עצמו, עם היותו מוכס, כשהוא שלם עם עצמו עם היותו מוכס אז המציאות היא שאשתו נמשכת אחריו גם למוכסות, אבל אם הוא לא שלם עם עצמו אז באמת היא לא זה, לדעת שהשלום בית אליבא דאמת הוא לא קשור לרמה הרוחנית של הבית, אנחנו צריכים להיות ברמה רוחנית בלאו הכי, אבל לא הרמה הרוחנית של הבעל היא זו שגורמת את השלום בית, או את הערכה, אלא השאלה איך הוא רואה את עצמו במצבו הרוחני, אם הוא שלם עם עצמו והוא מרגיש טוב עם עצמו במצבו כמו שהוא אז במציאות הדברים שבקל אשתו תמשך אחריו, אבל אם הוא לא שלם עם עצמו אז זה גורם המון המון קשיים.

יש עוד איזשהו ענין שהוא ענין קצת לא ממש קשור לענינים שעליהם אנחנו מדברים אבל בכל אופן זה ענין גדול, שמהראוי גם קצת לדבר עליו, ומסתמא שלרוב רובו של הציבור כאן זה מיותר הנושא הזה, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד איזשהו רעיון בענין, איך למעשה אנחנו אחרי החתונה מתמודדים עם הנושא של שמירת עינים, הרי ס"ה במידה מסוימת בהיותינו בחורים הדבר במידה מסוימת אצל בני עליה אפי' יותר קל, כי אז בעצם ממש מחוץ לפרשה, אז ממילא במידה מסוימת זה יכול להיות יותר קל, אז למעשה אחרי החתונה, כשנכנסים לענין מה באמת הדרך הישרה, הצורה הנכונה שבעצם תתן לנו את ההסתכלות הנכונה, וממילא את הדרך הישרה בענין, אז קודם כל סתם בכללות זה ממש קשה להאמין אבל זה מציאות שיצא הרבה פעמים לפגוש כאלה מציאויות, שיצא לפגוש הרבה פעמים מציאות שדוקא אברכים ממש בני עליה מסולאים בפז, שממש בתכלית הקדושה והטהרה, ודוקא אצלם המציאות של אחרי החתונה, גרם להם ירידה גדולה, כי לא בדיוק הסתדר להם מציאות החיים של אחרי החתונה, ואז בעיניהם זה הצטייר כעין הותרה הרצועה, וממש, אני חושב שיצא לי פעם לדבר עם אברך, אז הוא בסוף תפס ארך לו הרבה זמן עד שתפס, אמרתי לו תסלח לי, זה דרך זנות, המהלך שלך זה דרך זנות, זה לא דרך אישות, זה לא דיבוק של אישות, הצורה מה שקורה איתך, לא קולטים שבעצם אין שום שייכות בין מהלך של חיי נישואין לאיזשהו מהלך של תאווה, זה בכלל לא שייך לענין, הרי הצורה הנכונה, הרי זה הולך אם שמתרפקת על בנה ומגפפתו ומנשקתו, זה איזשהו שייכות ל, זה מוריד אותה, זה איזשהו שייכות של ייצר? זה לא שייך ליצר בכלל, זה אהבת אם לבנה, אהבת איש לאישתו אין לזה שום שייכות לייצר, לייצר במובן השלילי, והקב"ה הטביע בטבע.

איך אמר לי פעם אברך, אני לא ידעתי מה זה לאהוב אישה, וגם לא ידעתי מה זה לאהוב ילד אבל ראיתי, שכשנהיה לי אישה אז הבנתי מה זה לאהוב אישה, כשנהייתי במצב הזה הבנתי מה זה, אז כשנולד לי ילד, הבנתי מה זה לאהוב ילד, ז"א ככה, בעצם הקב"ה הטביע בטבעינו את הרגש של אהבת איש לאשתו, ואת הרגש של אהבת אב לילדיו, ואם לילדיה, והרי כל הסוגי הרגשים קיימים באדם, רק שצריך שיהיה את המציאות הטכנית שמישך שייך לאותו רגש, הרי המציאויות של החיים הם לא יוצרים את הרגש, כי סוג רגש שלא קיים באדם אז המציאות לא תיצור אותו.

איך החובת הלבבות כותב שמה, רק איזה דוגמא לדבר, הוא מדבר על מעלת הבושה, הוא כותב רגש הבושה הקב"ה נתן אותו רק לבנ"א ולא לבעלי חיים, לבעלי חיים אין רגש של בושה, הוא אומר רוב ההרגשים שנמצאים אצל בן אדם, נמצאים גם אצל בעלי חיים, אבל רגש של בושה נמצא רק אצל מין האדם, לבע"ח אין, הוא מדבר שמה כמה מעלה יש בבושה שהקב"ה נתן אותה רק לבנ"א ולא לבע"ח, אז שיש מצב של בושה, זה לא ש, הרגש של בושה זה רגש שקיים בטבע האדם, רגש של רחמים קיים בטבע האדם, גם רגש של אכזריות קיים בטבע האדם, רק יש סוג הרגשים שהעבודה שלנו זה איך לפתח אותם, ויש סוג הרגשים שהעבודה שלנו זה איך לעדן ולשים להם יותר גבול ולעצור אותם, אבל כל סוגי ההרגשים הם קיימים הם נמצאים, רק צריך את ההיכי תמצי שהם יהיו בשטח, אבל השטח לא יוצר את ההרגש, אלא ההרגש קיים, הצורה של החיים היא צורה של קשר רגשי עמוק, פשוט כמו שאהבת הורים לילדיהם זה אולי קל לנו להבין, גם אהבת איש לאשתו זה דבר שהוא קיים בטבע הפשוט של בן אדם, אם הוא רק לא עשה משהו או חיבל משהו לעשות איזשהו מעצור לזה, אולי כדאי להסתכל בספר חרדים כשאני אגיד שיר השירים, אני לא יודע מה יגידו, אנחנו יודעים איך לקרוא שיר השירים?!

אבל בספר חרדים בפר' ט' הוא מדבר שם על ענין אהבת ה', והוא מביא כל מיני חז"לים והוא מתאר שם כל הזמן אהבת ה' בתור המשלים שהוא מביא, זה מסיגנונות של אהבת איש לאשתו, והוא מתאר באיזה צורה זה נראה בין איש לאשתו, ואז הוא אומר שמזה זה מגיע, זה הצורה גם של אהבת ה', למשל תיקון חצות בספר חרדים כתוב הוא אומר הרי דרך החושק שינדד שינה מעיניו ברצונו לחשוקתו, ומזה מגיע התיקון חצות, מגעגועים ואהבה להקב"ה על שכינתא בגלותא, זה פלא והפלא איך שהוא כותב שמה, הוא אצלו המשלים הם פשוטים, זה לא משל, הוא בא, הוא רוצה לתאר איך נראה אהבת ה', אז הוא אומר בוא תראה איך נראה אהבת איש לאשתו, ומזה תיקח משל לאהבת ה', אנחנו יכול להיות שאנחנו לפעמים צריכים לקחת אולי מאהבת ה' משל איך זה.

אבל כדי מאוד לראות את זה ולראות איך הוא כותב שמה, שמדרך החשוק שהוא קורא לחשוקתו נפשי, לומר כי תצא נפשו בהיפרדו ממנו, וככה הוא מביא, הוא מביא שמה איזה מדרש, איזה פסוקים ומדרש, שיהודי קורא להקב"ה נפשי, שהוא בא להגיד שבאיזשהו רגע של פרידה, שלהרגיש איזה רגש של פרידה מהקב"ה אז תצא נפשו, וזה ממש כי נפשו בנפשו נקשרו, יש שמה לשונות מאוד זה, שכדאי להסתכל שמה.

עכשיו, אז ממילא הדבר פשוט, שהרי אהבת הורים לילדיהם אין לזה שום צורה בכלל לצורה החיצונית של הילד, כל אבא ואמא מתרפקים על ילדיהם בלי ש, יש איזה שהוא שייכות לרמת היופי של הילד, מבחינת אהבת אם לבנה או אהבת אב לילדיו?! ילד שלי, הוא בעיני הכי אהוב והכי יפה והכי טוב, ככה זה טבע פשוט, ובדיוק באותו צורה שאהבת הורים לילדיהם, איננה קשורה בשום דבר חיצוני, בשום מראה או דבר חיצוני, אלא בעצם היותם ילדי אז אוהבם כאהבת אב לבנו, ואם לילדיה, באותו הצורה, זה הצורה הפשוטה, של אהבת איש לאשתו, שאיננה שייכת כלל לאיזשהו משהו חיצוני, היא משהו של מציאות של אהבת איש לאשתו, רק יש משהו שטרם שהם נהיו איש ואשה, אז יכול להיות סיבה, לא ארצה שפלוניתא תהיה אישתי מחמת איזה ענין, אבל מה זה שייך אחרי שהיא כבר זה שיהיה איזה שהם דברים שהם יצרו מחיצה או חציצה בין אהבת איש לאשתו, זה בכלל לא שייך בכלל, באותו רמה שלא אבקר ילד זר על פני ילדי, אם הילד הזר הזה הוא נאה מילדי, ההיפך, אף אחד לא בודק זה, אז באותו דבר זה גם דבר פשוט, שכל מי שיש לו את השייכות הפשוטה איך שאהבת איש לאשתו, שממילא מה זה שייך זה 'קייקי חיורי', מה שייך בכלל, זה אישתי, מה זה שייך אלי שיהיה איזשהו מציאות של איזשהו קישור למשהו שלא שייך אלי.

היה איזשהו מעשה ככה אני שמעתי מאיזה יהודי חשוב שהיה נוכח בשעת מעשה, היה מעשה באחד מגדולי הדור, לא יודע, הוא לא אמר לי מי זה, שאישתו היתה חולה שנים רבות, והוא היה שנים רבות שהוא תמך וסעד אותה על מיטת חוליה, בהרבה קושי וטירחה גדולים מאוד, שנים, ובסוף היא הלכה לעולמה, כשבאו לנחמו, אז איזה אחד מהמנחמים אמר שמה, עכשיו יהיה לרב קצת יותר מנוחת הנפש לעבודת ה', אחרי שנים רבות שהיא היתה מוטלת כאבן שאין לה הופכין, עם ייסורים גדולים וכו', ואותו אדם גדול התמרמר כ"כ על המשפט הזה עד שהוא פשוט השקט לא יכל והוא אמר אתם שומעים מה הוא אומר לי, הוא אומר לי עכשיו יהיה לי יותר שקט, היא נפטרה והוא אומר לי יהיה לי יותר שקט? אדם מת לו ילדו יגידו לו יהיה לך יותר שקט כעת, היה לו ילד חולה יגידו יהיה לך כעת יותר שקט? הוא אומר לי יהיה לי יותר שקט. הוא לא היה מסוגל אח"ז איזה חצי יום או יום שלם שיכנסו אליו בכלל, טיפש כזה הוא אומר שיהיה לי יותר שקט.

כדאי גם לראות, יש בחוט המשולש, את המכתב של רעק"א, יש מכתב של רעק"א אחרי שאישתו נפטרה והציעו לו שידוכים בימי אבלו, יש שמה מכתב מרגש מאוד איך שהוא כותב שמה, יש מה לראות במכתב הזה ואין לי כאן את הלשון, וחבל לקלקל את הרעק"א, אבל מי שיש לו את החוט המשולש שיראה שמה איך רעק"א מתאר מה, איך היה אהבתו והערכתו לאישתו, ומה שהוא מתאר כמה תורתו בזכותה וכמה זה, והוא אומר לו ואתה כעת הולך להציע לי שידוכים, בזמן שאני עוד לא מחזיק את עצמי, ואני לא יודע אנה ארעה את גדיותי שמה, יש שמה שהיה לו איתה ויכוחים ביראת שמיים, עד חצי הלילה, שכנראה היו מדברים על אידישקייט, והוא אומר וכמה היא גידלה אותי וכמה בזכותה, מאוד מאוד מרגש לראות את זה שמה, אני אומר זה הצורה הפשוטה והנכונה של החיים.

אולי רק עוד פרט אחד קטן, אברך יוצא בשבת בבוקר, הוא כבר טליתו עליו פתח כבר את הדלת ורגלו אחת כבר חוץ לדלת, והתינוק התחיל לצייץ ולבכות, והוא יודע שאישתו מאוד עייפה, ובעצם מבחינתה זה סייעתא דשמייא גדולה אם התינוק, בעצם כל השבוע היא חייבת לקום מוקדם היא צריכה לצאת לעבודה, בשבת בעצם השינה שלה, שנתה נמסרה לתינוק, לפי איך שהוא, אם התינוק יקום אז היא לא תוכל לישון כעת, ואם התינוק לא יקום אז היא יכולה עוד להמשיך לישון, והוא עוד חוזר לפני זמן תפילה או קרי"ש או משהו, ואז היא יכולה להמשיך לישון, והנה התינוק התחיל לבכות, עכשיו הוא ברגע קטן, יכול לסגור את הדלת ולא ידע מהענין בכלום, ועכשיו והיה אם לב בשר לו והוא חוזר לבית מטפל בתינוק אולי צריך להאכיל אותו או משהו מטפל איזה 10 דקות בתינוק, ואז יהיה שקט, ואשתו תוכל להמשיך לישון, והנה יש אשר יהיה מצב שהוא אפי' לא יוכל לספר לאישתו איך שהוא עשה את זה כי אישתו תגיד לו בשבילי איחרת לתפילה, ואולי כמעט ברכו יגיע, יהיה לה אפי' צער, אם הוא יספר לה את זה, אז הנה יש דוגמא שאולי מוכיחה מה זה אהבה, כשיש אהבה אז עושים בשביל מישהו שאני אוהב אפי' לא בגלל שהוא יכיר לי טובה, ולא בגלל שהוא ידע, אפי' בלי שהוא ידע בכלל, אני עושה את זה כי אני אוהב אותו ואני חפץ בטובתו, ואני חושב אפי' ששווה קצת לאחר לפסוקי דזמרה כדי שהיא תוכל לישון, ושהיא תנוח יגיע כח מכל השבוע, ושהיא תישן עוד שעה, זה סוג דבר שיכול קצת לתת לנו אתה המידה מה זה אהבה, זה סוג אהבה שאינה תלויה בדבר הוא לא עושה את זה בשביל לקבל ע"ז אפי' איזשהו יישר כח על זה, אלא מצד עצם היותו אוהב, ומדרכי האוהב שידאג לאהובו.