אברכים 2

זה כמעט מזכיר לי את היו"כ קטן, של יוצאי חברון שב"ה אז, אברך שמתפלל כל יום ב1.20 אז מגיע ערב ר"ח, ב"ה רבע שעה אחורה עוד רבע שעה קדימה, ושמה יש שמה ש"צ שדופק מהר 'הנוגשים בעם כלו מעשיכם' צריך להגיע בצהרים הביתה, וצריך עוד ללמוד סדר ב', וגם דפקנו גם יו"כ קטן, ב"ה דחפנו גם יו"כ קטן, איזה יו"כ, ואיזה קטן, גיזאג'ט יו"כ קטן, כי הסטיפלר אמר שיש מעלה ביו"כ קטן, וזה נכנס, אבל צריך להיות יו"כ קטן, אז אני מכיר אברכים, הולכים אחרי צהרים/, והם מבינים שאם עושים יו"כ קטן אז א"א להמשיך את הסדר היום הרגיל, אז הולכים לאהבת חסד, לר' שריה שמה, יש שמה היו"כ קטן, אז זה אורך חצי סדר ב' אבל איך אפשר לדחוף את היו"כ קטן, במהלך רגיל של היום הרגיל, אז אולי בחשבון של החפץ חיים של מאתיים מילים בדקה, נוכל לעשות יו"כ קטן יותר קומפקטי, דחפנו את היו"כ קטן, הוא הרוויח בכלל משהו בזה, מה עשה בזה בכלל, יש איזה דין להגיד יו"כ קטן, זה דין אז'ך, זה איזה מעשה מצוה?!

אין מציאות שלעשות משהו מיוחד בתור עוד איזה משהו, ולדחוף את זה, הצלחנו להכניס, לדחוף את זה, זה אין לזה לא טעם ולא ריח, ואין בזה שום חביבות ושום הרגש, ושום דבר, המציאות היא שלצערנו יש אברכים בני עליה שאצלם ב"ה בזמן איסור אני משוחרר ב"ה, עד לבעיה הבאה שיגיע זמן היתר, ואני צריך להקדיש זמן גם לעניני הבית, זה ה' ירחם זה לא הצורה שאמור להיות צורת החיים, הרי כתוב בחז"ל (נדה לא,ב) שמה שאישה נהיית נידה, שיש את הענין של הווסת וזה, שתהיה ככלה בחופתה, /נכנס לאיזשהו שיגרה, ב"ה יש כולל ערב, ויש זה, אז איך לדחוף את זה באיזשהו צורה, בלי שום התחדשות ורק איך לדחוף את זה, זה לא צורה שיש קשר אמיתי, שחיים ביחד, זה נהפך לעוד איזשהו עול, עוד איזשהו מטלה בחיים, וזה לא צורה שחיים יחד, אז בעצם כדי שהזוגיות תהיה במצב של קשר נכון, חייב להיות שמידי פעם כל זוג לפי ענינו יעשו להם איזשהו התחדשות, משהו שיהיה יותר מרווח של זמן, ובצורה בלי עול, בלי עול שצריך לגמור כבר, וכדו', כל אחד לפי עניינו, לא חייב להיות דוקא בבתי מלון אפשר לעשות גם בבית, אבל באיזושהו צורה שלא עייפים ויש עוד רעננות, כמובן שזה חייב להיות על חשבון משהו, זה לא יכול להיות בתוך הסדר יום הרגיל.

זכור אזכור שסיפר לי איזשהו יהודי שהוא היה מחותן של אחד מגדולי התלמידי חכמים ונקיי הדעת, והוא מידי פעם בתקופה שבין האירוסים לחתונה, אז הוא היה מגיע לדבר עם המחותן שלו לסדר את עניני השידוך וקניית הבית, כל עניני השידוך, אז סיפר לי אותו אברך שכשהוא הגיע פעם ראשונה למחותן שלו שהוא ממש אדם גדול, אז הוא ישב ולמד, וכשהוא בא לדבר איתו שהוא מפריע לו זה, אז הוא קצת התנצל שהוא מפריע לו מהלימוד, אז ההוא אמר לו ב"ה שאתה מפריע לי מללמוד, ממה אתה רוצה להפריע לי, מבטלה מקריאת עיתונים?! ב"ה שכשאני בא לעסוק בנישואי הילד  שלי, אז זה הפרעה מהלימוד, כך זה צריך להיות, אז ממה שזה יהיה הפרעה, שזה יהיה הפרעה מבטלה, ב"ה שלומדים והענינים המוטלים עלינו הם על חשבון לימוד, אלא על חשבון מה זה יהיה?! אז בשביל מה אנחנו לומדים, יש לנו ילדים צריכים לחתן אותם, אז על חשבון מה נחתן אותם על חשבון בטלה או על חשבון לימוד, ב"ה שכל הזמן לומדים, אז כל התעסקות זה בא על חשבון לימוד, אבל זה לא על חשבון, התורה היא תורת חיים שצריך לחיות ע"פ תורה.

אפי' הענין של יו"ט שב"ה יש, שצריך לקנות תכשיט לאישה, כל אברך יודע מגיע יו"ט קונה משהו לאישה, עוד איזה דין מדיני יו"ט, אבל הטעם מה שיש לאישה כשבעלה קונה לה תכשיט, אם היא מרגישה את השייכות שלו, את ההתרגשות שלו מהעניין, שהוא נותן את זה מתוך אהבה, נתן, קיים דין תכשיט, קניית תכשיט ביו"ט, הכל נהפך לאיזשהו צורה של מעשה בעלמא, ולא בצורה שחיים ביחד שמרגישים את מציאות החיים.

עכשיו, מאידך גיסא יש כאלה שאצלם הבעיה היא בעצם הפוכה, שהם חושבים שכל הזמן חייב להיות איזשהו התחדשויות, והתעוררויות, כאילו שכל המהלך של הקשר חייב להיות עם איזשהו כל הזמן עם ריגושים חדשים, והתחדשויות ואיזשהו, וכאילו בעצם 'כל ימיהם כחגים', וזה גם נגד הטבע של בן אדם כי הצורה בעצם שמתאימה לבני אדם שיש מהלך רגיל ויש מידי פעם התעוררויות מיוחדות כדי להתעורר, שזה משפיע על שאר הימים, שהשיגרה לא תהיה, שהימים הרגילים זה לא יהיה רגילות יבישה לגמרי אלא רגילות עם חיות, ומזמן לזמן עושים התחדשות שזה מרים את כל המערכת, וזה גם נותן חיות לכל המערכת של שאר ימות השנה, כמו ששבת משפיע על כל ששת ימי המעשה, מי שחי את המציאות של שבת, וימים טובים משפיעים על זמן שמרגל לרגל, אז ככה בעצם גם הצורה הנורמלית והטבעית גם, של הקשר של אהבה שאמור להיות גם בחיי המשפחה, שמידי פעם לפי הענין לעורר איזשהו התחדשות שמחדשת ומכניסה איזשהו טעם ונעימות ורוגע ואהבה ואחווה בקשר הקיים.

באמת שהמציאות הזאת של שיגרה היא יוצרת בעיות ויובש, גם בעניני עבודת ה', יש הרבה שכשהם נזכרים באלולים, באלול, ר"ה, יו"כ של ימות הבחרות הראשונים אז הם לא מוצאים את זה היום, כי גם זה נכנס לאיזה שיגרה, נאח אמאל אלול, ר"ה, יו"כ זה מין מהלך כבר חיים את הזה, ובתחילת שנות הבחרות שאז היה תחושה של התחדשות, אז האלול, ר"ה, יו"כ נתן את מה שצריך לתת, אבל זה נכנס גם לאיזה שיגרה, ב"ה יכולים לדבר על שנים, מגיע שלב שכבר מדברים על שנים, כמו שבחורים מדברים על ימים אז כבר 'באים בימים' כבר מדברים ככה על שנים, ולא היה מצב של התעלות, של סולם של התעלות, אלא הפוך, זה כעין פוחת והולך, וזה גם המגביל לזה זוגות שזוכרים שבשנים יותר צעירות הכל היה הרבה יותר חי, הרבה יותר עם הרגש ועם קשר, ובמשך הזמן זה הכל נכנס לאיזשהו יבושת, וזה בגלל שהכל נהפך לשיגרה, לא היה איזשהו שימת לב של התעוררות ושל חיזוקים, כדי שהדברים יהיו כל הזמן במצב של חיות, ופריחה, ולא במצב של איזשהו שיגרה משעממת.

עכשיו, למעשה המצב הזה שבעצם צורת החיים שלנו, שב"ה יושבים ולומדים בבהמ"ד כל היום, זה יצר מצב נוראי, יש הרבה הרבה משפחות של בני תורה ותלמידי חכמים, שהבעל יושב ולומד כל היום, ועולה ומתעלה בתורה וביראה, והוא מחדש וממש בשטייגע'ן נפלא, עכשיו, אישתו אם היא מורה, אז אולי עוד שייך איזשהו משהו שהיא  גם תעלה, אבל אם היא רק מתעסקת, ובס"ה אולי היום רוב הנשים הם לא מורות, אם היא רק מתעסקת באיזשהו סוג עבודה אחרת שזה לא סוג עבודה שיש בה איזשהו משהו רוחני, והרי היא כבר לא נמצאת בסמינר שמכניסים בה זה, המציאות היא שיש הרבה נשים שהם יורדות מדרגתן ברמה כזאת שמי שיכיר את האשה ויכיר את הבעל לא יאמין, כשרואים את האשה חושבים שבעלה בעל בית, וכשרואים את הבעל חושבים שאשתו איזה רבצי'ן, ובעצם יש פער ברמה הרוחנית בין הבעל לאשה, זה דבר מצוי זה נראה אולי חריג אבל זה קיים הרבה, וזה ג"כ נובע מהמציאות שהבעל חי חזק את הלימוד שלו, אין לו זמן להקרין בבית את מה שהתורה אמורה לעשות בבן אדם, הוא עסוק בללמוד אבל הוא לא מגיע לשלב שהלימוד התורה יגרום איזשהו אוירה וחיי תורה בבית הוא עסוק בלתפקד את המציאות של תורה, אבל לא בלחיות תורה.

אברך שמגיע הביתה ובבית היתה הרגשה של שמחת התורה, שהתורה שהוא למד בכולל היתה ניכרת בבית, יצא לי לפעמים לשמוע מנשי חברים, שהיא יודעת מתי בעלה לומד בשר וחלב, מתי לומד עירובין, היא רואה זה פתאום נהיה מהלך, מהלך חדש בבשר וחלב, מהלך חדש בשבת, ושיש חיבור בין התורה שהוא לומד בכולל לבין המהלך בבית, אז זה מקרין ממילא זה יש שותפות, וחיבור לתורה ולרוחניות של הבעל, לבין המהלך בבית.

אבל אם כל הזמן, ה'נוגשים נוגשים בעם כלו מעשיכם', אין לו זמן לחיות בכלל, אז הוא מגיע, למד בשר וחלב מגיע לו עם חומרות, או למד, ואישתו מתעצבנת, כל היום זה מחר תלמד לי עוד משהו, תבוא לי עם עוד זה, בטח הוא לא מאהיב, זה לא מגיע מתוך אהבת תורה, מתוך שהוא חי את זה, אלא בא עם עוד איזה הערות וביקורת, ואז יש תחושה לא נעימה, לנשים יש תחושה לא נעימה/ הוא למד את הסוגיות, הוא חי את זה, למד את זה עד ההלכה, הוא חי את זה בטח הוא רוצה לעשות את זה, הוא מתעורר לו כל מיני פרטי דינים, שלא ידע אותם עד היום והוא רוצה לדקדק בהם, אבל הוא לא מצליח, ה'תיכבד העבודה' גורמת לו שהוא לא מקרין את זה בבית בצורה של אהבת הלכה, של חיבוב מצוה, אלא בצורה של עוד איזה משהו, עוד איזה סייג, עוד איזה חוק, עוד איזה דין, ואז נוצר פער רוחני בין המציאות של הרמה של אישתו לרמה שלו, אם אישה עובדת בעבודה או יורדת לגינה ויש שמה נשים שמעסיק אותם זה איך להלביש את הילדים או את עצמם בצורה שינקר את עיני השכנות, זה מה שהולך בראש שלהם, ערב בר מצוה של ילד כל מה שמטריד את האישה זה התלבושות והזה, ובכלל שוכחים שבכלל עסוקים כאן, שהילד כעת הולך לקבל עול תורה ומצוות, ולהפוך את זה לאיזשהו שמחת התורה, את המציאות של בר מצוה, אז נוצר איזשהו מרחק והקולר תלוי בצווארי הבעל, הוא לא מעלה את הבית ברמה הרוחנית שלו, אז מאיפה האשה תשאב את זה, מה יחזיק את הרוחניות שלה, אם החיי תורה של בעלה זה בביהמ"ד, ובבית הוא ממהר מאוד, הוא רק ממהר אין לו זמן לחיות את התורדיק'א לעבא'ן במהלך של הבית להכניס, לקדש את חיי המעשה מתוך התורה והיראה וההלכה, ומשמחת התורה, אז נוצר נתק ועוד משהו יבש, ונותר פער רוחני שזה בכלל לא להאמין, אבל מצוי שזה קיים הרבה.

נדמה לי שעל ר' פסח פרוסקין מספרים שהוא ישב ולמד בלילה והתעורר לו איזשהו דבר חידוש, ואיזה ישוב לאיזה רמב"ם, והיה לו שמחה עצומה, הוא הלך להעיר את אשתו, /אני מבין את הרמב"ם, כשהיא הלכה לישון אז היה קשה הרמב"ם, היה הושחרו פניו מזה שהוא לא הבין את הרמב"ם,/ והם יצאו לריקוד, אז החברותא שלו אמר לו, למה אתה מעיר אותה, אז הוא אמר היא לא תסלח לי אם אני לא אעיר אותה עד הבוקר, היא לא תסלח לי אם אני לא תסלח לי אם היא לא תשמע שאני כבר מבין את הרמב"ם, אמא שלי אמרה לי אם תהיה לידה, אתה מתקשר אלי באמצע הלילה, אתה באמצע הלילה מתקשר להודיע לי שאשתך נסעה לבית חולים ללידה, מה הענין, היא בין כה ישינה, מה הנפק"מ, אבל כשיש הרגשה של קירבה, וקשר, אז בן אדם לא מוכן שהוא ישן, ורק בבוקר יוודע לו שנולד לו נכד, ככה סבתא אז ככה ההרגשה שלה/ כן תעיר אותי בלילה להודיע אם היה לידה או משהו, זה אם יש הרגשה של חיות ורגש, אז ככה זה נראה, אם זה הכל איזשהו מלומדה, הכל איזשהו משהו טכני, אין שום חיות בזה, ואין שום טעם בזה.

איך אמור באמת, מה השקפת התורה באמת, זוגיות, חינוך הילדים, על חשבון תורה, מה זה בלי תורה או שזה התורה עצמה? הרי בשביל מה אנחנו לומדים כל היום אם לא נדע לתרגם את המהלך של תורה לחיים, הרי אם יש מצב שאברך מרגיש שללמוד עם ילד שלו זה איזה בעיה, זה ביטול תורה באיכות, אין לו ברירה, אז ככה התורה ואידישקייט תעבור מדור לדור? אני מכיר הרבה אברכים שאצלם זה עול להשקיע איזה זמן בללמוד עם הילד שלהם, זה עושה להם איזשהו עול הענין הזה, כאילו זה לא דבר שזה אמור להיות עיקרי.

או גם כל המהלך של הקשר של הזוגיות, אז הרי הצורה של לחוות את החיים, לחוש את החיים, חיים של תורה, של הלכה, של אידישקיי'ט אם זה לא איזשהו חוויה והרגשה משותפת, זה בעצם אין כאן מצב של, הזוגיות היא לא תקינה, וזה נהפך שיש כאן שנים שמתעסקים לנהל את המשק, לנהל את הזה, וכל אחד עושה את העבודה שלו, ואין מצב שחיים ביחד, זה היפך כל ה/, זה האדם לבדו, זה מציאות שכל אחד נשאר לבד, זה לא מציאות שחיים ביחד, זה היפך כל המהלך של תורה שלא טוב היות האדם לבדו.

כמובן שבכללות אני אומר בחלק הזה שאם יש איזה דברים, שיש באמת איזה דברים מסוימים וכדו' שבעל רואה שאישתו לא כ"כ מקפידה, לפי הענין, אז באמת שלהעיר ישיר זה הרבה פעמים מאוד פוגע, ויצא לי הרבה הרבה להכיר בעלים שהצליחו במשך הזמן להשפיע על נשותיהם, את דיקדוק הלכה וזה, באופן מיוחד מאוד, יש שמצליחים את זה על נשותיהם יש גם על ילדיהם, לפי הענין איך שזה, זה ודאי שזה צריך להיות, 'כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבית ישראל' אמירה רכה, שזה יהיה בצורה שמתאימה, הצורה שהכי מתקבלת תמיד, זה אם אישה שמרגישה שבעלה מאוד סומך עליה ומאוד רואה אותה כיראת שמים וכאחת שהעיקר אצלה הוא עיקר והטפל הוא טפל, ככה היא מרגישה שבעלה מרגיש עליה, זה גורם לה בממילא, כאילו להוכיח לו שהוא באמת צודק, שזה ככה.

וזה כלל גדול מאוד הן כלפי האישה והן כלפי הילדים, והן כלפי תלמידים כשכבר עוסק בהרבצת תורה, המציאות היא שכל בן אדם שאני חי איתו הוא מרגיש מה אני מרגיש עליו והוא מנסה בעצם כל הזמן להוכיח לי שאני צודק בהרגשה שאני מרגיש עליו, זה מציאות בטבע שזה ככה, כל בן אדם שאני חי איתו הוא מנסה אפי' בלי משים, להוכיח לי שאני צודק בצורה שאני מרגיש עליו, זה בעצם הסוד.

ידוע המציאות הרי שכל אחד צריך 'צומי' קוראים לזה היום, ויש כאלה שהם כאילו מחפשים צומי שלילי, זה בעיקר רואים את זה מי שלומד ומתעסק עם תלמידים, כאילו התלמיד מחפש להרגיז את הרב או את הזה, מה פשר הדבר, /אם התלמיד חש שרבו סבור שהוא לא בסדר, לא משנה מה שהוא יודע שרבו מאוד רוצה שיהיה בסדר, אבל אם הוא מרגיש שרבו בעצם לא סומך עליו ורבו חושש שהוא יהיה לא בסדר ושיתנהג לא בסדר, אז הוא יוכיח לרבו אתה צודק מה שאתה חושב שאני לא בסדר, והוא יעשה ממש את הטיפשות הכי גדולה, להוכיח לרבו אתה צודק מה שאתה חושב ככה, וה"ה אם הוא יחוש שרבו נותן בו אמון, ומעריך אותו אז גם כן באותו מהלך, הוא יתנהג בצורה שמוכיחה לרב שהוא באמת שווה הערכה, שווה אמון וכו'.

יוצא לי ממש כעת להתעסק עם איזה זוג, שהמצב הכספי מאוד דחוק, יש חובות לקחו משכנתא, קנו דירה, עכשיו, הבעל יש לו אחריות יתירה שלא יתבזבז כסף כדי שיוכלו לעמוד בחובות, והוא כל הזמן עוקב אחרי כל פרוטה שהאישה מוציאה, והשורות בבנק וכל זה, עכשיו, כשהגיע אלי הסיפור הזה, זה אוחז שאישתו ברוב תיחכומה כבר הצליחה לארגן מערכת שלימה של קופת סתר, לא מתן בסתר אלא הוצאה בסתר, קופת סתר שלימה של העלמת כספים מהשלטונות וזה מערכת כדי שהיא תוכל משהו להסתדר עם איזשהו שיחרור, על נושא של כספים, והוא אומר תראה מה שקורה כאן, בטח תראה מה שקורה כאן, הוא יצר את זה, מה, אישה זה איזשהו תורת חשוד שזה בחזקת חשוד עד שתוכיח שהיא לא חשודה, הוא ככה זה אז הוא יצר את המציאות הזאת, 'מה יעשה הבן ולא יחטא' בכזה מצב, המציאות היא שבכל המקרים שכשבעל נותן אמון מלא ותחושה של הערכה, הן בנושא של כספים כשיש אחריות על/.

בנושא של צניעות, גם בנושא של צניעות אם אישה מרגישה שבעלה רואה אותה כצנועה וחסודה, אז היא תתנהג בכזאת צורה, ואם היא מרגישה שבעלה חושב שהיא לא מספיק צנועה, אז נהיה איזשהו ריחוק ביניהם והוא בדידיה והיא בדידה, והמצב הוא לא טוב.

רק יש לפעמים שיש איזשהו דברים של חוסר מודעות בכלל, שלפעמים יכול להיות אצל נשים, אבל זה צריך כל פעם להיות פיקח ולהבין לפי הענין, יש מצבים לפעמים אצל נשים שמחוסר מודעות, או שמאיזשהו השפעה סביבתית נהיה איזשהו סוג הידרדרות, שהיא לא מתכוונת בעצם ליפול בכלל, אבל למעשה נהיה כאן איזשהו מצב שבאמת ההנהגה באיזה ענינים שלא מתאים לסיגנון המשפחה או למהלך של בן תורה, ופה כן צריך לראות איך לעורר את זה, אבל במילי דניחותא, בצורה שאנחנו לא שתנו ליבנו ובעצם הצורה כאן לא מתאימה לפי איך שראוי להיות.

אבל גם אז לא בצורה של ביקורת, אלא בצורה שכאילו התגלה, התברר שהיה כאן איזשהו משהו שלא שמנו לב ובעצם היה כאן איזשהו מהלך שבעצם לא לפי הצורה הנכונה, אבל אף פעם לא במהלך של ביקורת אישית, כי ביקורת אישית תמיד גורם לשני לרצות להגן על עצמו, מה, אני לא בסדר? אז אדם רוצה להגן על עצמו, ואז נהיה ויכוח, וכעת הויכוח הוא על המעמד והכבוד האם אני בסדר או לא בסדר, והנושא עצמו כבר בכלל נהיה שולי, הוא רק בתור איזה אמצעי לויכוח, האם אני בסדר או לא בסדר, בזמן שבעצם המטרה היה הנושא, והנושא הפך לויכוח על מי בראש ומי בסדר, אז זה צריך להיות חכם עיניו בראשו ולראות לפי הענין, באיזה צורה לעורר את הדברים בצורה שזה יהיה בניחותא ובצורה שזה יהיה נעים לשמוע ולא בצורה של ביקורת שזה יוצר תמיד דחיה, ואי רצון לשמוע, אבל בעיקר מה שצריך שצריך לדעת שחיים של תורה זה חייב להיות שבבית זה יוקרן.

המציאות היא שרואים שיש בתים של בני עליה שחיים ממש בדחקות אני מכיר בתים שחיים ממש בדחקות, ויש שמחה גדולה בבית גם לאישה וגם לילדים, כי הבעל מקרין, שהאהבת תורה שלו היא כ"כ מוקרנת, שאת ה'אם יתן איש את כל ביתו באהבה, בוז יבוזו לו', שהם מרגישים, שהאוירה בבית ש'שולחננו גדול משולחנם וכתרנו גדול מכתרם', והם מרגישים טוב, ואין לא שינאה ולא קינאה ולא תחרות, כי ככה נושמים בבית את האוירה הזאת, זה האוירה של הבית, כשזה ככה אז זה נפלא מאוד, כי אז באמת הרמת / של הבעל, היא לא רק כשהוא יושב ליד הספר, היא בצורת החיים שלו, שהיא ממילא מקרינה על אישתו וילדיו, ואז נבנה בית שבבית נושמים את המדריגה של הבעל, ולא שזה איזה משהו ש'יושב בסתר' איזה משהו נסתר, שבבית אין קשר בין צורת הבית למדריגה האמיתית של הבעל.

זה פחות או יותר הענין הזה של השיגרה, והנושא של המצב הרוחני של הבית.