אברכים 3

כדי שהדברים יהיו מחודדים אז יכול להיות שכדי להגיד את זה בכזה צורה, זה נראה שדי ההרגשה והסגנון של ההשקפה שאנחנו רגילים כאילו בכללות מה בעצם מטרתינו בחיים, אנחנו באנו לעולם כדי לקיים תורה ומצוות, לימוד התורה וכל תרי"ג מצוות, וכו' ואז מה יקרה אם אנחנו נקיים את כל התורה בכלליה פרטיה, ודקדוקיה, בצורה הנכונה אז אנחנו נהיה אנשים שלימים, נהיה רוחניים, נהיה בני עליה, אנחנו נהיה אנשים גדולים, זה ההסתכלות הדי רגילה אצלינו, שע"י 'ות"ת כנגד כולם', דרך זה הכי גודלים, דרך תורה גודלים, דרך קיום מצוות גודלים, ובעצם התכלית של הכל שאנחנו ניקח את עצמינו, ובעצם שנעשה מעצמינו אנשים מרוממים, לא נהיה מגושמים, נהיה בני עליה, נהיה ת"ח, וכו' וכו', ובשביל זה אנחנו פה.

ובעצם הלמעשה יוצא שבעצם סליחה על הביטוי, בס"ה אולי הקב"ה זה רק ההיכי תמצי איך אנחנו נהיה גדולים, מה החלק של הקב"ה בכל העסק הזה, הוא נתן לנו איזשהו תוכנית עבודה, יש תוכנית לחיים, שהקב"ה נתן שמי שיעשה את התוכנית הזאת הוא יהיה גדול והוא יהיה רוחני, והוא יהיה ת"ח, והוא יהיה והוא יהיה והוא יהיה, ובעצם היוזם התוכנית הזאת זה הריבוש"ע, כמדומה שזה די ההסתכלות הרגילה הקיימת.

וזה ודאי טעות גמורה ממש כי אז בעצם אין איזשהו קשר או איזה שייכות בעצם להקב"ה, ורק דרכו אנחנו יודעים באיזה צורה אנחנו נתעלה ונזכה לשכר טוב הצפון לצדיקים, ונהיה אנשים גדולים, ונהיה, ונהיה, ונהיה. אבל מה קורה בינינו לבינו לא, מי אמר שקורה, לא קורה כלום, ככה זה כאילו מתרשם, וזה טעות גמורה כי זה הולך בדיוק הפוך, כי התכלית של הכל שיהיה לנו קשר רגשי עמוק, קשר רגשי וחי, בינינו להקב"ה. כמו שכל אחד מבין שקשר שבין אישה לבעלה, בין אב לבנו, זה קשר רגשי עמוק, קשר שבין אב לבנו ובין אישה לבעלה, וכל שיר השירים מיוסד על שהקשר בין עם ישראל להקב"ה זה כעין קשר שבין אישה לבעלה, ז"א שזה הולך הפוך, שהתכלית של כל התורה והמצוות שיהיה לנו קשר עם הקב"ה, אנחנו אוהבים אותו, הוא אוהב אותנו, וזה משהו ממש חי ופעיל, ולא דמיון, ולא כביכול.

והכביכול מה שכל הזמן כביכול, כביכול, מרוב כביכול זה נראה כמו מליצה בעלמא, וכאילו אין כאן באמת משהו ממשי ממש, שאנחנו אוהבים את הקב"ה והקב"ה אוהב אותנו, ו'אם כבנים אם כעבדים', תיכף נראה, זה משהו מציאות ממש עד כדי שהקשר המוכר לנו בין אב לבנו ובין אישה לבעלה, זה כעין משל חיוור על הקשר הקיים בין יהודי להקב"ה, וז אחרי בקשת המחילה, אנחנו פשוט לא מודעים לזה, מסתמא שהטעות הנוראה הזאת, היא קרתה הפוך, מרוב גדלות ומרוב זה, שהרי כביכול, שזה באמת כביכול, כי לייחס להקב"ה שהוא אוהב אותנו במושגים של מה שאנחנו מכירים, זה באמת רק כביכול, אבל למה זה רק כביכול, לא שבאמת הוא לא אוהב אותנו, אלא לבטא את מה שיש בינו לבינינו, במילים של אהבה זה מילים מידי חיוורות, ביחס לאין סוף של הקב"ה, לבטא את זה אפי' במילים שכתובים במקראות, זה רק כעין משל למה שזה באמת, אבל זה ודאי בכעין 'בכלל מאתיים מנה' ויותר מזה, שבאמת הקב"ה אוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו, וזה ודאי זה א' - ב' ממש שזה כך.

ובאמת בחלק הזה יש משהו שרואים את זה גם היום אפשר לראות את זה, שבחלק הזה זה איזשהו שכר שיחה נאה, שזה קיים במידה מסויימת אצל רחוקים מאוד, וזה פלא עצום שאצלינו זה לא קיים, רואים לפעמים כאלה מהרחוב ממש, ריקים כאלו מהרחוב, הם מדברים על הקב"ה באיזשהו צורה חיה אני יעשה משהו בשביל האלוקים, אני אוהב אותו, ובשבילו נעשה, אבל באמת קיים אצלם איזשהו קשר של רגש בינם להקב"ה, הם שקועים בתאוות שלהם, וזה לא מתחבר להם לתורה ומצוות, זה ודאי לא שייך, זה 'העיקר חסר מן הספר', אבל בחלק הזה, המינימום, הסוג דבר הזה היה צריך להיות אצלינו ובכפל כפליים, ולא שכאילו הקב"ה הוא רק איזשהו היכי תמצי, שנותן לנו את האפשרות איך לגדול ואיך להיות ת"ח, ואיך להיות בעלי מעלה, ולהיות רוחניים, ושוכחים בכלל שיש לנו איזשהו עסק איתו, איזשהו שייכות איתו, זה נושא ארוך מאוד וזה, אבל לענין שאני הולך כעת לדבר אז די בזה כרגע.

ובאמת מה שאני רוצה לדבר היום זה הרי בתפילת שמו"ע יש כל מיני דינים /תפילה, עומד לפני המלך, יש דין עמידה, באימה, בכבוד, יש כל מיני דינים בצורת התפילה.

יש גם בתפילה ענין של השתחוויה, באבות תחילה וסוף, בהודאה תחילה וסוף, פשטות מה זה השתחוויה, השתחוויה זה איזשהו צורת הופעה של כבוד שבעת תפילה, ובעת איזשהו קטעים בתפילה, יש צורת הופעה של השתחוויה, של איזשהו צורת כבוד והכנעה מלפניו יתברך ע"י השתחוואה, כאילו שההשתחוואה זה איזשהו צורה של הופעה והכנעה, בעת חלקים מסוימים בתפילה, ככה הפשטות, אבל בוא נראה האם זה ככה.

אברהם אומר שם לישמעאל "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב, ה). והוא לא מדבר על שום תפילה או על איזשהו משהו, "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם", כאילו שהשתחוואה יש לה איזשהו ענין שלם בפני עצמה.

"וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כז, יג); בוא נתאר לעצמינו אוטובוסים, מגיעים שיירה של אוטובוסים, כל מיני פרצופים שונים ומשונים, מכל מיני מקומות, בכל מיני לבוש ססגוני וזה, נוסעים לכותל לטקס יהדות, "וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", והם מגיעים, אין להם ביד לא מחזורים, לא סידורים, לא תהלים, אפי' לא בירכונים, "וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם", תם הטקס, זהו, נגמר כל הטקס, של התקבצות האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים, שבאים לביהמ"ק, והשתחוו לה' בהר הקודש, ונגמר זהו.

"וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְהֹוָה" (ישעיהו סו, כג); זהו, והשתחוו, ואז "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים" (שם סו, כד), השתחוו ויצאו וזהו, מה זה? אז מה זה השתחוויה?

יש משנה בתמיד (ז, א): 'בזמן שכה"ג נכנס להשתחוות שלושה אוחזין בו אחד בימינו אחד בשמאלו, אחד באבנים טובות, כיון ששמע הממונה קול רגליו של כה"ג שיוצא הגביה לו את הפרוכת, נכנס והשתחווה ויצא, נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו'. משתחווה ויוצא, ובזה נגמר הענין.

רואים שהשתחויה זה בכלל לא משהו בקשר למשהו, זה לא איזשהו צורה בתוך תפילה, השתחוויה זה ענין שלם בפני עצמו, ולא סתם ענין שלם, אלא זה ענין שהמשמעות שלו, כוללת בתוכה את כל ענין היהדות והמצוות הכל מקופל וכלול בענין של השתחוויה. שהרי זה "הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר", וזה ה"נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם", "יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי".

אז מה זה בעצם השתחוויה? אנחנו אומרים בנשמת: 'כל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחווה'; מה זה קומה, 'כל קומה לפניך תשתחווה'? בן אדם יש לו קומה, מאי משמע יש לו קומה, כל הבעלי חיים אין להם קומה, הם הולכים על ארבע, אפי' קופים עיקר הילוכם זה על ארבע, הם לא בעלי קומה, האדם הוא היצור היחיד שהוא בעל קומה, יש לו קומה.

מה זה קומה? קומה זה מסמל את הכבוד והמעמד של האדם, בן אדם יש לו כבוד ומעמד, יש לו איזשהו בעצם ההוויה של האדם יש לו איזשהו כבוד, למען יזמרך כבוד ולא ידום, עורה כבודי, כבוד זה הנשמה, יש לו לבן אדם כבוד, זה לא קשור לגאווה.

נגיד אחד חייב למישהו חוב וההוא בא ככה, והוא אומר לו רגע רגע אני חייב לך אני ישלם מה אתה צועק, מה הוא מבטא כאן, טוב אני חייב לך איזה חוב ממון אני ישלם, אבל אני לא חייב לך את עצמי, למה אתה לא מכבד אותי, זה הרגשה פשוטה מה פירוש אני לא שלך שאתה ככה תדבר אלי, אני בן אדם, ויש לי את קומתי וכבודי, ונא לדבר בצורה מכובדת.

פועל, קבלן, שכירו, לקיטו, כל האלה הם בעצם ברשות עצמם, והם השתעבדו משהו למלאכה למישהו כעין דקל לפירות אבל הם עצמם הם בני אדם לעצמם, עבד כנעני שגופו קנוי, אז לא זו בלבד שגופו שייך לאדונו, אלא גם כל הגברא שבו גם שייך, הוא כולו של אדונו, השיעור קומה שלו, החשיבות שלו, והכל שייך לאדונו, עבד הוא כולו של רבו, אין לו מדיליה כלום, דהיינו ככה בעלי חיים זה בעצם חפץ אז יש חפץ דומם ויש חפץ חי, הם חפצים, חפצים של בן אדם, בן אדם הוא אדם הוא לא חפץ, וגם אדם שהשתעבד אז הוא נשאר אדם, רק עבד כנעני אז גם האדם שבו הקומה שבו, גם שייכת לאדון שלו.

בוא נראה אפי' אדם שחייב מיתה לא סוחבים אותו למיתה כמו שסוחבים שק תפו"א, יש לו עדיין כבוד ומעמד, יש במלקות כיון שנקלה הרי הוא כאחיך, וגם בחיוב מיתה לא בצורה של מינוול, ז"א שיש לו עדיין מעמד, אפי' מיתה הוא חייב אבל יש לו עדיין מעמד, יש לו איזה מעמד שאת זה לא מוחקים את המעמד שלו, יש לו קומה יש לו איזשהו חשיבות ומעמד שהוא חייב מיתה אבל עדיין הוא עדיין נשאר איזה חשיבות ושיעור קומה, רק מי שיודע, הנאצים ברוב רשעותם, חלק מהשטניות שלהם היה להשפיל את כבוד האדם לגמרי, להתייחס אליו כמו לגו'ק, זה היה להם שטניות מיוחדת בחלק הזה ממש להתייחס אל בנ"א כאילו הם עפר, אבל זה בכלל לא בגדר אנושי בכלל, אפי' לחייב מיתה לא זה, אפי' באומות העולם אחד חייב מיתה, מה המשאלה האחרונה שלך? יש איזה, הוא בכ"ז הוא בן אדם, יש איזשהו 'ברור לו מיתה יפה', הוא בן אדם יש לו קומה.

עכשיו, אנחנו אומרים בתפילה: 'כל קומה לפניך תשתחווה', אנחנו את כל השיעור קומה שלנו, את כל הקומה, את כל המכובדות שלנו, את כל הכבוד שלנו, את כל הגברא שלנו, לפניך תשתחווה אנחנו שמים את הקומה שלנו מתחת הקב"ה, עבד ילך עם אדונו, ויטנפו כליו של אדונו, יתלכלך לו הבגד, הוא מוריד את הבגד שלו ונותן לאדון, והוא לובש את הבגד המלוכלך, למה, כי הוא כולו שייך לאדונו, גם הכבוד שלו שייך, שומרי ראש שמתחילים להתעופף כדורים, הם מסוככים בגופם על אדונם, הם את כל המציאות שלהם הם נותנים תחת האדון שלהם. הענין של השתחוויה היהודי מסמל בזה שאת כל האישיות שלו, את כל המעמד שלו, את כל כולו הוא נותן תחת הקב"ה, הוא משתחווה 'כל קומה לפניך תשתחווה'.

עכשיו, ולמה זה כך? כמו שעבד כנעני כיון שהוא שייך לגמרי לאדונו, אז אין לו בעצם מעמד וכבוד כי כל המעמד והכבוד שייך למישהו שהוא לא שייך, אבל אם הוא שייך אז הוא שייך, אז הוא לא יכול לבוא בתביעה לאדון שלו, למה הוא שולט על הגברא שבו? כי אתה שלי. אז אנחנו אומרים בואו נשתחווה ונכרעה לפני ה' עושינו, ז"א אם מישהו עשה לי טובה אני חייב לו הכרת טובה, אבל אם מישהו עשה אותי עצמי, אז קנין יצירה, עשה אותי עצמי אז זה 'בואו נשתחווה ונכרעה', אז אני כולי תחתיו, הוא עשה אותי, גם במה טובו אנחנו אומרים 'ואני אשתחווה ואכרעה אברכה לפני ה' עושי', אם זה 'עושי', אז 'אשתחווה ואכרעה', אני מתקפל כולי תחתיו, כי הוא עושי.

ועדיין יש לדון, טוב אז אנחנו מבינים, שלפני ה' עושי, אני שם את כל כבודי ומעמדי מתחת הקב"ה, שאם הוא עושי, אז כך זה בדין שאשתחווה ואכרעה לפני ה' עושי, אז היה מקום לומר יש כאן בעצם איזשהו תשלום, שאני משלם את כבודי ומעמדי בהיותי מטפיל עצמי תחת הקב"ה, אבל זה בדין כי הוא עושי, ואז כאילו לו יצוייר שיהיה שייך שיתגדל כבודו ע"י אחר ואני לא אצטרך לשלם את המחיר הזה של כל קומה לפניך תשתחווה, אז אולי, אז אני ירוויח משני הכיוונים, גם כבודו יתגדל וגם אני לא יצטרך לכופף את עצמי, האם זה כך, או שבעצם אני מעונין בענין הזה של אשתחווה ואכרעה, האם זה עושה לי טוב, או זה מחיר צודק שאני צריך לשלם, כי הוא עושי אז אני צריך לשלם את המחיר הזה?

אז ככה, בפרשת ביכורים כתוב כך: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה', וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כו, י). כתוב שם באור החיים דברים נפלאים עד מאוד, האור החיים אומר כך: 'באומרו והשתחווית לפני ה', בזה האיר רוח חיים'; כאילו הפסוק בא לעורר את רוחינו, במה?  'בטובה המופלאה, בעידון המופלג, אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב, ותשתחווה לפניו באין מסך מבדיל, אשרי נפש האדם שתגיע לגדר מופלג כזה, והוא אומרו "וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ", שם תכיר הנפש אלוקיה'. אז כתוב כאן שכשאין מסך מבדיל, כשאדם 'שעתו שעת השקט, חופשי מכל רעבון תאווני'; כמו איך שהחזו"א כותב שם באמונה וביטחון, והוא במצב של קירבה להקב"ה, אז זה לא שיש איזשהו תנאי, אתה רוצה להתקרב אז תשתחווה, אלא כשהוא במצב שאין מסך מבדיל, אז יש לו רצון והשתוקקות והרגשה של טובה מופלאה ועידון מופלג, שכשהנפש מכירה את אלוקיה, אז הוא רוצה להשתחוות, ומשתחווה, ז"א שיהודי יש לו מוכנות בטבע, של רצון ותשוקה להתכופף ולתת את כל כולו תחת הקב"ה.

מה זה שאנחנו אומרים בתפילה בימים נוראים: 'והנשא עלינו לעיני כל חי'. אנחנו רוצים שכסא כבוד מלכותו ינשא עלינו, אנחנו נהיה מתחת, ונגביה את הכיסא, ואנחנו מרגישים מאוד מאוד טוב בזה.

הדוגמה לדבר הזה במה שאנחנו רואים כאן, שרואים איך שחסידים נותנים את עצמם תחת הרב'ה, והם מתענגים בזה, למה, כי כיוון שהם רואים אותו כגדול כזה, אז יש להם נחת ועונג לתת את עצמם לתת את כל כבודם ומעמדם. יכול להיות איזה יהודי שיש לו מפעל ויש לו עשרות עובדים והוא בוס קשוח כזה, וכשהוא מגיע לרב'ה, אם הוא יזכה לשתות את מימי רחיצת רגליו, הוא ירגיש בזה עונג אין סופי, מה זה? זה כי קיים בבן אדם בטבע רצון לכופף את עצמו להקב"ה, רק הוא יכול לקחת את זה, ולהעתיק את זה לבן אדם, אפשר גם, טוב אם זה צדיק אז זה צדיק, אז יש 'מורא רבך כמורא שמים' (אבות ד, יב). אבל זה גם השורש של עבודה זרה.

זה קיים בטבע של הקב"ה, הקב"ה ברא אותנו עם מוכנות טבעית, לכל ההרגשים הנדרשים לעבודת ה', ויש הרגש ששייך שכל קומה לפניך תשתחווה, שאדם רוצה מרוב זה שהוא מכיר הנפש מכירה את אלוקיה, אז היא רוצה לתת את עצמה לגמרי, לשים את עצמו לגמרי תחת הקב"ה.

בוא נראה מה שהשבח של עלינו לשבח, עד לאחרונה היה תמיד נדמה לי, מה אנחנו בעצם מבטאים בעלינו לשבח? אנחנו משבחים את מה, שלכל הגויים יש אלוהי שקר, ולנו יש אלוקים אמת, ככה היה נראה. מה זה הסיכום של כל עלינו לשבח? אנחנו לא כמו הגויים שיש להם אלוהי עץ ואבן, לנו יש אלוקי אמת.

אבל בוא נראה מה אנחנו אומרים בעלינו לשבח, אנחנו אומרים בעלינו לשבח: 'עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה, שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע', הנוסח הזה נמצא בכל הסידורים הישנים, איפה שזה לא נמצא זה רק הצינזורה, אבל זה הנוסח הנכון, 'שהם משתחווים להבל וריק ומשתחווים אל אל לא יושיע', אבל מה ואנחנו, לכאורה ואנחנו משתחווים לא-ל יושיע, כך היה צריך להיות כתוב, זה דבר והיפוכו, זה בכלל לא כתוב, 'הם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע, ואנחנו כורעים משתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא נוטה שמיים, ויוסד ארץ, ומושב יקרו בשמים ממעל'; אנחנו בכלל לא מדברים על החלק שהוא עוזר לנו, אנחנו בטובה המופלאה בעידון, 'אנחנו כורעים ומשתחווים ומודים', אשרינו, אשרינו שיש לנו רבה שכזה, לא מדובר בכלל מה שהוא נותן לנו, בכלל לא מדברים על זה, אתם יודעים מה אנחנו, אנחנו יש לנו מלך מלכי המלכים הקב"ה, בכלל לא מדובר כאן משהו שהוא בכלל מעניק לנו.

וגם אחרי זה: 'על כן נקווה לך ה' אלוקינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכריתון, לתקן עולם במלכות שד-י, וכל בני בשר יכרעו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון לפניך ה'', עוד פעם, 'יכרעו ויפולו, ולכבוד שמך יקר יתנו'; אנחנו בכלל לא מדברים על איזשהו משהו שהוא עוזר לנו או זה, אנחנו יש לנו עסק עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, ע"ז אנחנו משבחים כי בטח זה 'טובה מופלאה, עידון מופלג, שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב, ותשתחווה לפניו באין מסך מבדיל, אשרי נפש האדם שתגיע לגדר מופלג כזה, והוא אומרו: "וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ", שם תכיר הנפש את אלוקיה', האדם מתענג ומשתוקק בזה.

יש גמ' בסנהדרין עו,ב הגמ' שם דורשת על הפסוק: "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כט, יח); אז הגמ' אומרת "צְּמֵאָה" זה כנסת ישראל, רש"י מסביר למה כנסת ישראל נקראת "צְּמֵאָה"? 'שצמאה ותאבה ליראת יוצרה, ולקיום מצוותיו', לכאורה יפלא 'צמאה ותאבה לאהבת יוצרה'? אם היה כתוב לאהבת יוצרה, נו, יש צימאון ותאבה, ותאבון לאהבת ה', מה זה 'צמאה ותאבה ליראת יוצרה'? אבל כעת הדברים פשוטים, הרי השתחוויה זה באמת מסמל יראה, יש גם צימאון ותאבתנות גדולה ליראת יוצרה.

כמו שאנחנו רואים שאנחנו תאבים, אם אנחנו נראה גדול הדור הולך ברחוב ונראה שעוברים לידו קבוצה ששייכים לאיזה חוג אחר וככה הולכים בזילזול לידו, זה יהיה אכפת לנו, איפה כבוד התורה, זה יהיה אכפת לנו, אנחנו רוצים שהוא יתכבד בעיני אחרים, אנחנו לא רק רוצים שאחרים יכבדו אותו, אנחנו לא רק רוצים שהוא יהיה יראוי בעיני אחרים, גם אנחנו רוצים לירא ממנו, ואנחנו רוצים גם לכבד אותו.

את המושג של יראה, שתמיד יראה זה מסמל תמיד, כמו במורא אב 'לא יקראנו בשמו ולא ישב במקומו', או מורא מקדש, 'לא יעשה קפנדריא, לא יקל ראשו כנגד שער המזרח, לא יכנס במקלו וסנדלו'. תמיד יראה זה מסמל הנהגה וקשר שאני מתנהג בצורה שאני מתחת, זה יראה, יראה, זה קשר שיש לי עם מישהו שאני חש את עצמי תחתיו, ואני כל הזמן מתנהג בצורה שמבטאת את היותי תחתיו, יהודי יש לו אב זקן חולה על כיסא גלגלים, אם יש לו שייכות לכיבוד אב, הוא לא סוחב אותו כמו שהוא סוחב עגלה של הילד הקטן שלו, ככה מחזיק ביד אחד ומפטפט ככה זה, הוא לוקח את אבא שלו, רואים 'בן יכבד אב', זה יראה, הוא לוקח, לא כמו שהוא סוחב ככה איזה שק, איזה זה, כי זה מורא אב, הוא כעת לוקח את אבא שלו, זה מורא, ויש צמאה ותאבה ליראת יוצרה.

אז עכשיו מובן כמה בעצם השתחוויה כוללת את כל האידישקייט, את כל התורה והמצוות, כי בעצם בהשתחוויה מביעים ומסמלים שאנחנו תחת מלכותו יתברך, אז אם הוא המלך ואנחנו עבדיו אז ודאי שכל הקיום המצוות שלנו, זה מתוך יראה ואהבה, ומתוך רצון, כמו שה"לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ" (תהלים צה, א). זה ודאי ברצון, "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ", אחרי זה בהמשך, בואו נשתחווה ונכרעה, זה לא איזה כפיה, זה גם רצון זה המשך הלכו נרננה, בואו נשתחווה ונכרעה לפני ה' עושינו, ה' עושינו בכל רוממות מלכותו אז 'בואו נשתחווה', רוצים להשתחוות.

בגמ' בברכות דף י"ב כתוב כך: 'המתפלל כשהוא מתפלל כורע בברוך, וכשהוא זוקף זוקף בשם'. אמר שמואל מ"ט דרב? דכתיב "ה' זֹקֵף כְּפוּפִים" (תהלים קמו, ח). למה הוא זוקף בשם? כתוב: "ה' זֹקֵף כְּפוּפִים", מיתיבי "מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא" (מלאכי ב, ה), מה זה זקיפה? אומרת הגמ' מי כתיב בשמי, מפני שמי כתיב, דהיינו מפני שמי זה משמע קודם, לפני שהוא מזכיר את ה', "מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא", אבל בשמי כשהוא מזכיר את ה' אז "ה' זֹקֵף כְּפוּפִים".

אז לכאורה צריך להבין איך באמת יכול להיות, כאילו שמפני שמי, קודם שהוא מגיע להקב"ה, כביכול קודם שהוא קרוב להקב"ה אז ניחת הוא, הוא משתחווה, וכשהוא מגיע לבשמי, להקב"ה, שלכאורה הוא יותר כבר קרוב, אז הוא זוקף. לכאורה זה איפכא מסתברא, ככל שמתקרבים אז ראינו תתקרב זה, אז אדרבה?

וגם מה זה ה' זוקף כפופים, ה' זוקף כפופים זה מכפיפת בשר ודם, או מכפיפת כל מיני דאגות, אבל מה פי' אני זקוף כלפי הקב"ה, מה שייך להגיד כאן, ה' זוקף כפופים זה ביחס לכפיפות אחרות, לכפיפות של עניני העולם, אז הקב"ה מרים אותי, אבל מול הקב"ה אני בזקיפה, מה כתוב כאן?

אז ר' יונה, בתלמידי ר"י על הרי"ף הוא כותב כך: 'והטעם להיות כורע בברוך וזוקף בשם, מפני שבשעה שכורע מראה הפחד והיראה שיש מלפניו, וכשזוקף מראה הביטחון שיש לו בו בכל עניניו שיטיב אליו, וזה תלוי בזה שמי שירא מה' יתברך הוא בוטח בו כענין שנאמר: "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז" (משלי יד, כו)', הוא אומר כך; הכריעה זה מורה על יראה, וכשאדם ירא מהקב"ה, ז"א הוא שם את עצמו תחת הקב"ה, אז זה מביא אותו לידי ביטחון, כי הרי הוא תחת מלכות הקב"ה, אז הוא בוטח במלך שיגן עליו, ואז זה תלוי בזה, אז כשזוקף מראה הביטחון שיש לו בכל עניניו שיטיב עליו, וזה תלוי בזה, שמי שירא מה' יתברך הוא בוטח בו, כענין שנאמר: "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז".

אבל עדיין, לכאורה זה עדיין לא מבואר כל צרכו, בגלל, שנכון שיראה מביאה ביטחון, ואז האדם בטוח, הוא מזדקף, הוא מרגיש בטוח, אבל עדיין לכאורה הזקיפה הזאת היא רק זקיפה ביחס לכל מקרי העולם, לכל מקרים של פחדים ודאגות מעניני העולם, אבל מה פי', בעל ביטחון כבר אין לו יראת שמיים, יראת שמיים זה עד ביטחון, אחרי ביטחון כבר אין לו יראת שמיים? זה ודאי שזה לא כך, אז מאי משמע, שבתחילה מראה היראה, ואז הוא מגיע לביטחון, ואז הוא זוקף, נכון שיש לו אז זקיפה מכל הדאגות והפחדים האחרים, אבל בעל ביטחון מפסיק להיות ירא שמיים?

אבל הביאור הוא כך, זה מה שכ' כאן בגמ' וזה מה שרבינו יונה מתכווין, כתוב כאן דבר מופלא עד מאוד, כתוב כאן כך, יש שתי מצבים לאדם, ותיכף אנחנו נראה שבעצם שתי המצבים האלה הם מצבים בעצם חיוביים, ויש בשתיהם ענין עבודה גדולה, יש מצב של מפני שמי ניחת הוא, שבן אדם עוד קצת כביכול רחוק מהקב"ה, כך הרי כתוב כאן מפני שמי, זה הכוונה היא לפני שהוא מגיע להקב"ה, קודם שיזכיר, אדם שהוא רחוק מהקב"ה מאי משמע רחוק מהקב"ה, שהוא מרגיש שיש לו איזשהו זקיפה, איזשהו שיור קומה, איזשהו רצון, איזשהו מעמד, איזשהו משהו שהוא לא משייך את זה להקב"ה, איזשהו שייכות לכעין 'כוחי ועוצם ידי', או כעין איזשהו רצון אישי שהוא לא שייך להקב"ה, אז כשאדם חש, כשיהודי חש שיש לו איזשהו רצון שהוא לא משתווה עם רצונו יתברך, אז היראה גורמת לו לכופף את הרצון, הוא מכופף את הרצון שלו מול הרצון של הקב"ה, אמנם היה לו רצון אבל היראה גורמת לו לכופף את הרצון, זה הכורע בברוך.

אחרי זה כשהוא מתקרב להקב"ה, הוא כבר קרוב להקב"ה, ואין כאן כבר רצונות מתנגדים, אז פה זה הולך אדרבה, הוא כ"כ קרוב להקב"ה כמו קירבה שכשילד קטן נותן יד לאבא שלו, והוא מרגיש ככה בטוח, והוא מוציא לשון לחברים שלו, הוא בטוח, אני עם אבא, הוא מרגיש זקיפה, פה הזקיפה שלו זה לא איגינ'א זקיפה, זה לא זקיפה שלי, זה זקיפה מכח היותי תחת מלכות הקב"ה, זה זקיפה מכח הקב"ה.

או כמו שגם רואים את זה, שראיתי, הייתי באיזה זה, הרב'ה נוסע לחו"ל בחשוון, עושים הרשמה, למה עושים הרשמה, כשהרב'ה יגיע, הוא יגיע עם עולם יותר גדול, המלכות שלו נראית יותר גדולה, ז"א הולך רב'ה, הם הולכים שמה קבוצה גדולה, הם הולכים ככה חשוב, מה זה החשיבות והמכובדות שהם הולכים, לא כבוד עצמם הם הולכים כבוד רבם הם דורשים, והזקיפה שלהם המעמד שלהם, זהו, זה הרב'ה שלנו ואנחנו הולכים לגדל את כבודו, אחוזת מרעהו, ואנחנו מגדלים את כבודו.

הזקיפה הזאת זה לא רק שהיא לא סתירה למלכותו יתברך, אלא זה זקיפה שמגיעה מכח הקב"ה, מכח היותי כ"כ קרוב להקב"ה, עד שאני זקוף בעקבות זה, אז זה כבר מצב של אהבה, הכורע זה יראה, והזוקף בשם זה כבר אהבה, ושאני מקבל כבר זקיפה מכח הקב"ה, אבל יש כאן עוד ענין בזקיפה הזאת, זה זקיפה מכח הקב"ה, ובשביל הקב"ה, ז"א שהקב"ה זיכה אותנו, שבעצם אנחנו לא במצב שאנחנו אמורים לחוש את עצמינו איזשהו נמלים מתחת הקב"ה, אנחנו זקופי קומה מכח הקב"ה, בשביל הקב"ה, כי בעצם זה מכבודו יתברך שעמו יהיה זקוף וכבודם נישא מכח היותנו עם ה', ובשביל כבוד ה'.

בלי זה גם אי אפשר להבין, את מה שקורה בברכת אתה קדוש בימים נוראים, ברכת אתה קדוש הרי מדברים, זה ברכה שמלאה יראה, 'אתה קדוש ושמך קדוש', ושמה בימים נוראים מוסיפים: 'ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת', זה הצמאה ותאבה ליראת יוצרה, אנחנו רוצים שיתגדל כבוד ה'. ופתאום: 'ובכן תן כבוד לעמך תהילה ליראיך', מה זה, 'אדוני מואב', מורד במלכות, מה אנחנו מכניסים בברכה שמדברת על כבוד ה', את 'תן כבוד לעמך תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשיך', מה זה נכנס כאן בברכת קדושת ה'? אבל הפשט הוא פשוט, זה הזוקף בה', 'תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשיך', כי זה כבוד המלך שמשרתיו יהיו נישאים מכוחו ובשבילו, הזקיפה שלנו, היא מכח ה' ובשביל ה', זה זקיפה שהיא עצם המלכות.

באיגרת הרמב"ן הוא מדבר שם בגנות הגאווה אז הוא כותב כך: 'דע בני וראה, כי המתגאה בליבו על הבריות, מורד הוא במלכות שמיים, כי מתפאר הוא בלבוש שמיים, לכן השפל עצמך וינשאך המקום, רגע אבל הוא מתפאר במלכות שמיים, אז השפל עצמך וינשאך המקום'. אז זה גאווה? אם הוא מתגאה באיזה איגינ'א גאווה, בגאווה שלו, אז זה גאווה שהוא מתפאר בלבוש שמיים, אבל השפל עצמך וינשאך המקום, זה הינשאך המקום זה לא גאווה, זה הפוך זה הזוקף בה'.

גם מה זה, 'הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו', נו, ואז הוא צריך לברוח, מה אז יהיה? 'משפיל גאים ומגביה שפלים', נו, ואז צריך להשפיל אותם שוב, הרי משפיל גאים? משפיל גאים מכח עצמם, ומגביה שפלים כשהוא מגביה, כשהוא מגביה, אז זה לא סתירה לענווה, או כשהוא בורח מהכבוד הוא בורח מהכבוד של עצמו, אז הכבוד רודף אחריו, איזה כבוד, כבוד שהוא כבוד ה', לא כבוד שלו.

אני קראתי פעם בספר תולדות של הרב ר' בן ציון אבא שאול, הוא היה אדם גדול מאוד, היה מעשה, כשהוא היה אברך צעיר שם בפורת יוסף, הראש ישיבה היה שם, ר' עזרא עטייה, ר' עזרא עטייה היה יהודי גדול מאוד, החזו"א מאוד אחז ממנו, הוא היה גדול בתורה. אז ר' אליעזר סילבר הגיע והוא מסר שיעור שם בפורת יוסף, והוא שאל איזושהי שאלה ור' בן ציון מיד ענה תשובה, תשובה ממש, איזה הברקה, איזה גאונות ממש, ור' אליעזר סילבר מאוד התפעל. הוא סיפר שהוא שאל את השאלה הזאת את האור שמח, את ר' מאיר שמחה, הוא עצמו דיבר בלימוד עם ר' מאיר שמחה ושאל אותו, ור' מאיר שמחה הרבה התיגע עד שהוא ענה לו תשובה ע"ז, ופה אברך צעיר כך עונה בכהרף עין, הוא מאוד התפעל. אז כתוב שם שכשחכם בן ציון שמע את זה את מה שהר' סילבר אמר, הוא אמר א. האור שמח כבר הוריד את זה לעולם, אז אח"ז זה כבר לא בעיה, זה פחות בעיה זה, ועוד הרי כל עיקרי אני באתי לכבד את רבי עזרא שהרב סילבר יראה שגם בפורת יוסף יודעים ללמוד שיראה איזה רב יש לנו, אז כיון שאני באתי לכבד את רבי, זכיתי שנתגלגלה זכות על ידי, שבאמת אכבד את רבי, והוא יראה שכך התלמידים של הרבה שלנו, זה נקרא זקיפה מכח הרב, בשביל כבוד הרב, זה זוקף בה' הוא לא ייחס לעצמו את הזקיפה, הוא ייחס את הזקיפה לכבוד רבו.

בפסוק בתהילים כתוב "בַּה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי, יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ" (תהלים לד, ג), "בַּה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי"; בה' תתפאר נפשי. "יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ", אומר המלבי"ם, היא הנקודה שבה יתקבצו בנפש ענווה וגאווה ויהיו לאחדים, כי גאווה זו שיתגאה אדם לאימו שה' מעוזו, ומשגיח עליו תמיד היא הענווה, זה המקום שמתקבץ גאווה וענווה ביחד, וזה סוג גאווה שהיא.

יש גם בחובת הלבבות בפרק ט' בשער הכניעה הוא כותב שם, האם יכול להיות גאווה וענווה ביחד, הוא גם כותב שם את הרעיון הזה, הוא אומר שזה הויגבה ליבו בדרכי ה', כשהזקיפה היא מכח הקב"ה, ובשביל הקב"ה זה הענווה.

עכשיו כך, אבל צריך לדעת שזה לא הפשט שיש, רק כאילו זה הולך כך, כשאנחנו במצב רחוק, ז"א כשאנחנו יש לנו איזה זקיפה מכח עצמינו, אז זה מפני שמי ניחת הוא, אז זה יראה, כשאנחנו מתקרבים להקב"ה אז זה כבר זקיפה, אז כאילו זה מתקדמים, עכשיו, כשאנחנו מגיעים למצב של בשמי, ושזוקף בה' וכפי שביארנו, אז כבר לא קיים הענין של היראה ושל השתחוויה? אז בוא נראה, יש משנה באבות, כתוב במשנה כך: 'עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך'; אז כתוב במשנה כאן שתי דרגות, יש דרגה של 'עשה רצונו כרצונך', שיהודי מגיע לדרגה כזאת שרצונו יתברך זה כרצונו, מאי משמע שרצונו יתברך זה כרצונו, זה לא רק נו, אני מרגיש טוב עשיתי מצווה, דאנ'ץ גו'ט, זה לא רע לעשות מצוה, הברטנורא כותב מה זה רצונו כרצונך? 'פזר ממונך בחפצי שמיים כאילו פיזרת אותם בחפציך'; אדם קונה לעצמו איזה בגד קונה לעצמו איזה מכשיר חשמלי, איזה משהו, מרגיש טוב, היה איזה הוצאה הכנסה, מרגיש טוב, קניתי, רכשתי. יהודי בדרגה שכשהוא מפזר ממונו בחפצי שמיים הוא מרגיש שהוא רכש משהו, יש לו רצון לזה, זה לא סתם שהוא מסכים, נו, טוב, ברוך ה', הוצאתי שכר/ על מצוה, אלא פזר ממונך בחפצי שמיים, כאילו פיזרת אותם בחפציך, ז"א זה לא רק בממון, זה בכל רצונות שמיים, עשה רצונו כרצונך, שרצון ה' זה הרצון האישי שלו. ואז מה הוא יזכה יעשה רצונך כרצונו, ז"א שהקב"ה יתן לו כזה הארת פנים, שיהיה להקב"ה רצון ואינטרס למלא את רצונותיך, יהיה 'נותן בעין יפה הוא נותן', יהיה 'ישא ה' פניו אליך', שזה יהיה בהארה, בנחת, בשפע, הרצונות שלך יתמלאו בשפע ע"י הקב"ה.

עכשיו, אז מה זה הסיפא, בטל רצונך, הוא אוחז כבר בעשה רצונו כרצונך, אז מה זה 'בטל רצונך מפני רצונו', הרי עשה רצונו כרצונך, אז אם רצון ה' זה רצון שלו, אז מה זה בטל רצונך?

אז פה צריך לדעת שתמיד בכל מצב עדיין קיימים שתי הדברים, אנחנו לא יכולים לחשוב שאנחנו תמיד ובכל נושא, המצב הוא שרצונו כרצונך, זה נכון, שגם אנחנו יכולים להגיע כשאנחנו עושים קידוש מקיימים עשין, לאווין, רצונו כרצונך, אבל למשל הגע עצמך אדם רוצה לאכול הוא רעב, מותר, זה בסדר, עכשיו יש איזשהו חשש רחוק, של איזשהו חשש כשרות באוכל, אז שפה כעת לא יהיה לו בכלל רצון לאכול, זה אדם הראשון קודם החטא, זה יהיה כשנגיע לגאולה העתידית, אנחנו לא בדרגה הזאת, יהודי היום אחרי החטא של אדם הראשון, יהודי לא יכול להיות שכעת לא יהיה לו רצון בכלל לאכול, פתאום ישכח לו הרצון לאכול כאילו האוכל הזה מלא צואה, וקיא צואה, זה דרגה ש, פה צריך להיות בטל רצונך, אבל הוא מבטל את הרצון שלו, בטל רצונך מפני רצונו.

ופה יש בזה ענין גדול מאוד, ענין חיובי גדול מאוד, כי יש כבוד מלכות, שמלך שהעם שלו רוצה בו, ואוהב אותו ומבקש את המלכות שלו, זה כבוד מלכות גדול, אבל יש עוד היבט של כבוד מלכות, היבט אחר, שיש כאלה שלא רוצים את המלך, והמלך ברוב תוקפו מכניע את אויביו, ועל כורחם הם חייבים לקבל את מלכותו. ויש משהו מכבוד המלכות, שכשיש מתקוממים למלך והוא מדכה אותם, מדכה את המרד, ועל כורחם הם מקבלים את מלכותו, יש בזה איזשהו היבט של כבוד מלכות שלא קיים באלה שרוצים את מלכותו. ז"א מצד אחד האלה שרוצים את מלכותו זה מכבד מאוד את המלך, שלא סתם מוכנים אחרי שהוא מלך, אלא רוצים, ורצון המלך זה רצונם, אין לך כבוד מלכות גדול מזה, אבל יש עוד מהלך של כבוד המלכות, שגם אלה שמתקוממים אין להם ברירה, הם חייבים לקבל את מלכותו, יש בזה כבוד מלכות, ענין חיובי מאוד.

ויהודי הוא תמיד בשתי החלקים, הרי זה חייב להיות, מה קורה יהודי שהוא ברוך ה', כל היום בשמי, הוא במצב של בשמי, רצונו כרצונך, עכשיו מה קורה, מגיע שמו"ע, ברוך, אז זה כאן זה מפני שמי, מה קרה, הוא פתאום כעת 'נחית דרגא'? התשובה היא אין מצב שבו יהודי לא צריך גם את הכוח של מפני שמי, של ההתכופפות, של בטל רצונך.

וגם בשכר רואים דבר מענין, כשזה בטל רצונך מפני רצונו, אז מה הוא השכר, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, הוא מקבל משהו שלא קיים בעשה רצונו כרצונך, עשה רצונו כרצונך, כשהרצון שלך הוא בדיוק, הרצון של ה' הוא רצון שלך ממש, אז הוא עושה את רצונותיך כרצונו, אבל הוא לא מבטל רצון אחרים בשבילך, כי זה רק בבטל רצונך, כעת בבטל רצונך מפני רצונו, הוא אפי' מבטל רצון אחרים, אבל פה זה לא כרצונו, כי כאן זה היה 'בטל', ז"א זה שתי מהלכים והמידה כנגד מידה זה גם שונה.

ז"א שרואים כאן דבר מאוד מענין, כמו שיש מושג, כתוב שם בשידוכים, שמא יקדמנו אחר ברחמים, שיכול להיות מצב שמשהו ששייך לי ומישהו יקח לי את זה, כך רואים יקדמנו ברחמים, משמע שזה הגיע לו אבל מישהו אחר לקח את זה, מתי הקב"ה נותן לבן אדם כאילו גם על חשבון אחרים, זה כשהוא בטל רצונך, מישהו שהוא נותן את הכבוד שמיים של בטל רצונך, אז המידה כנגד מידה, זה יבטל רצון אחרים מפני רצונך, אבל פה זה לא בכזה הארת פנים, כי זה בטל רצונך, זה מפני שמי, על החלק של רצונו כרצונך, אז הוא יעשה רצונו כרצונך, אבל פה זה בלי בטל, ז"א זה שתי דרגות, רק פשוט שבבטל רצונך מפני רצונו, לא כתוב בשביל שיבטל רצונו מפני רצונך, זה פשוט כי תחת אהבה ה' יאהב אותנו ה', אבל לא תחת יראת ה' הוא ירא מאיתנו, זה פשוט שבטל רצונך מפני רצונו, זה לא בשביל שיבטל רצונו מפני רצונך, אלא יבטל רצון אחרים מפני רצונך, זה פשוט.

עכ"פ אז אנחנו למעשה נמצינו למדים ממוצא כל הדברים, א. שכשהנפש מכירה את אלוקיה אז קיים בנפש רצון להיות מתחת, אולי נגיד, אני מיד ממש מסיים, אולי משהו כדי להמשיל את זה אולי משהו ששייך לנושאים שאנחנו בדר"כ מתכנסים, אישה בטיבעה רוצה להיות תחת בעלה ולשרתו ולהכין לו ולמלא את צורכי הבית, אם נציע לאיזה אישה, שהיא תהיה פטורה לגמרי לגמרי, מלעשות משהו, ויהיה אהבה ואחווה ושלום ורעות, אותו דבר, אישה לא תסכים, היה עוד איזה מקום שדיברתי, אז אחד האברכים סיפר לי, שיש לו איזה גיסה שהיא ממש בוכה לו, שיש לה בעל מאוד טוב הוא כל הזמן עוזר לה, והיא רוצה לעשות בשבילו, הוא כל הזמן עוזר לה, הוא לא נותן לה לעשות, הוא לא רוצה שהיא תטרח, הוא לא מבין שהוא עושה לה עם זה רעה, קשה לה עם זה שבעלה לא נותן לה לעשות בשבילו, כי בטבע אישה אם לא היה איזה מצב שגורם לה להיות מורדת, בטבע אישה שהיא רוצה להכין את עניני הבית, ולדאוג לזה, ויש לה מוכנות בטבע לזה, והיא רוצה את זה, אז יש לה משיכה בטבע לזה, אז צריך לדעת שכמה שהזכר הוא גבר והוא המכובד, ויש לו את המעמד שלו, ושבעצם אשתו מכבדתו, ומשמשתו, אבל גם בגבר קיים בו רצון ונחת ועונג להיות כפוף לכוח עליון, והכוח עליון הזה, זה הקב"ה.

אני קראתי פעם איזה מאמר באיזה מקום, ראיינו שם איזה בעל עסק גדול, איזה מליונר גדול שיש לו עסקים גדולים ומפעלים, והוא מספר שם הגביר הזה, שכשהוא מנהל את העסקים שלו, והוא עומד בפני כל מיני הכרעות, איך לשכלל ולהאדיר את עסקיו, אז הוא חש תחושת שליחות, בהיותו מגדיל את העסקים שלו, אז המראיין שם, מלגלג עליו בסוגריים; מעניין איזה שליחות הוא ממלא, הבן אדם הזה דואג לכבודו, לכספו, ולמעמדו, על איזה שליחות הוא מדבר, מה הוא מחזיק איזה רשת ישיבות, איזה רשת כוללים, איזה שליחות הוא מדבר?!

אבל מה באמת עומק הנפש שלו? כי בן אדם באשר הוא אדם, איפה שהוא מרגיש לפעמים שקל לו להסתדר, הוא מרגיש אדון, כשהוא מגיע לכל מיני מצבים שהוא צריך אחריות, והכרעות קשות, אז בטבע הוא מרגיש את אפסותו, כי באמת אנחנו אפסים, וכדי להצליח להתמודד עם זה אז הוא חש שליחות, הוא כאילו הוא מתחת משהו, ואז זה נותן לו את הזקיפה להתקדם הלאה, וזה בעצם הצימאון של הנפש להיות תחת השגחת הבורא, שזה מה שר' יונה על הגמ' הזאת, שכשיש את היראה, היראה הזאת מביאה ביטחון, ביראת ה' מבטח עוז, אבל ה'פויקר' הזה מה לעשות, יש לו מסך מבדיל, האור החיים אומר, כשאין מסך מבדיל אז תכיר הנפש אלוקיה, ובטובה המופלאה ובעידון המופלג, אבל יש לו כ"כ הרבה מסכים מבדילים, אבל כשמגיע שעות קשות הוא חש שליחות, הוא בעצם מחפש את הקב"ה כאן, הוא לא ידע, הוא ניבא ולא ידע מה הוא ניבא, והוא מחפש להרגיש את עצמו תחת משהו, כדי לעבור את ההכרעות הקשים, את המצבים הקשים, זה חלק אחד.

והחלק הנוסף שיש שתי חלקים בעבודת ה', יש חלק שליהודי יש לו רצונות, אבל הוא בטל רצונך מפני רצונו, מפני שמי ניחת הוא, והוא מרבה בזה כבוד שמיים בזה שהוא מבטל את רצונו, ויש חלקים, וכל אחד לפי ענינו, יוסיף ויוסיף חלקים בענין הזה, של רצונו כרצונך, שהוא כבר אותו רצון, וכל הזקיפה שלו, זה מכח ה', ולכבוד ה'.

אולי רק משהו רגע אחד, יש משהו אולי גם משהו ששייך לשמחת תורה, יש שם: "דָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה" (שמואל ב' ו, יד), "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה"; "וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ" (שם ו, טז),  אח"ז הוא חוזר הביתה, היא אומרת לו: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה"; "כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים" (שמואל ב' ו, כ), אז דוד עונה לה: "ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה" (שם ו, כא), "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל" (שם ו, כב), דוד אומר לה. מה כאן היה הויכוח? היא אומרת לו; מה פי', אתה מלך, אתה צריך לשבת על כיסא המלכות, שהעם ירקוד, מה אתה רוקד?! אומר לה דוד; תשמעי רעייתי היקרה, אם יש אירוע של העם אני מלך, אבל חתן הערב זה הקב"ה, הביאו שם את ארון ברית ה', ביחס להקב"ה אני לא מלך, אני רוקד כמו כולם, אני והעם רוקדים להקב"ה, אני שם מלך את כל הזקיפה שלו, הוא הלך, כן!

הרי כשהבריסקר'ב הלך להפגנה זה היה 'ותהום כל העיר', הבריסקר'ב עצמו בא להפגנה, המלך עצמו, אתם יודעים מה שהיה, המלך רקד כמו כולם, אפשר לתאר מה זה?! זה בשמי, הזקיפה, את כל המלכות שלו הוא נותן בשביל רצון ה', דוד, כשהוא מספר על המלחמות, "בַּה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי"; "כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד, וּבֵאלֹקַי אֲדַלֶּג שׁוּר" (תהלים יח, ל), מזנק מחומה לחומה, ארוץ גדוד, הכל, בך ארוץ גדוד, באלוקי אדלג שור, את כל הזקיפה שלו הוא מייחס מכח הקב"ה, ובשביל הקב"ה, זה הזוקף בשם.

רק ממש עוד משפט אחד, יש שם בסוף מלאכי, זה פשוט חבל זה ממש, יש: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ"; "אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים, וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה" (מלאכי ג, יג, יד). יש אנשי "שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים", יש אנשים שהמהות שלהם זה שוא עבוד אלוקים, מה אומרים אנשי שוא עבוד אלוקים, מה בצע כי שמרנו משמרתו, מה יצא לי מזה, אם אני יעבוד את הקב"ה, אני ירוויח מזה איזה כסף, מה יצא לי מזה? "וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה"; אנחנו מפני ה' הולכים קודרים, זה קודר, איפה קודר, כעת כתוב, חזקו עלי דבריכם, לא כתוב חזקו עלי מעשיכם, מדובר באנשים שומרי תורה ומצוות, אבל חזקו עלי דבריכם, איפה יש ביהדות ללכת קדורנית?

הפשט הוא פשוט, הם אצל אנשי השוא עבוד אלוקים, אז היחס שלהם לתורה ומצוות, זה כמו היחס שלנו לחוקי המדינה, איך אנחנו מרגישים ביחס לחוקי המדינה, מה אני יכול לעשות, יש לי ברירה, ישימו אותי בכלא, יתנו לי קנס, זה קדורנית, כל חוקי המדינה אצלינו, חוץ מהמזרחיסטי'ם שהם עוד אחרוני המאמינים במדינה, אצלינו חוקי המדינה, אין ברירה, זה קדורנית, מה לעשות, אז כשאין לי ברירה, אני יודע שיתנו לי קנס או ישימו אותי בכלא, אני שומר את החוק, יש לי איזה רצון לזה, איזה שאיפה לזה? אנשי השוא עבוד אלוקים, זה התחושה שלהם, ביחס לכל התורה, מה בעצם יצא לי מזה, מה יצא לי אם אני אשמור את חוקי המדינה?! הוא לא מחובר לזה, הוא שווא עבוד אלוקים, יש אנשים כאלה, ואצלם הכל קדורנית, אצלינו גם כשיש 'בטל רצונך', בדיעבד יהודי מרוצה, ברוך ה', התמודדתי, אני ביטלתי את רצוני מפני רצונו יתברך, אנשי השוא עבוד אלוקים, אצלם הכל קדורנית, הכל הכרח, הכל זה, אז הקב"ה יעזור שמפני שמי, ובשמי, שנעלה למעלה.