אברכים 5

זה משהו שממש לא הבנתי איך מתקדמים ברוחניות ובעבודת ה' אם עסוקים בעניני הבית שאין לזה שום קשר לרוחניות, ועבודת ה', טוב לא יודע בדיוק מה זה, אבל נראה מה שיש לומר בענין הזה.

יש משהו שזה באמת בעיה מאוד חמורה, בכל המצב שלנו, יש איזשהו בעיה ממש קשה זה שאנחנו בעצם בחלק הזה אנחנו ממש לא חיים ע"פ תורה, ז"א לא בצורה שהיה מתאים שיהיה, בעצם הצורה של ההסתכלות הכללית זה הולך בעצם ככה, אם אני יושב ולומד, מתפלל, והכל בסדר כמו אברך טוב וכו' בסדר, זה נורמלי, זה סטנדרט, אין כאן משהו מיוחד, אם אני לא בסדר, אז מגיע לי הרבה הערות וביקורת, זה בעצם הצורה גם בחינוך ובעצם אנחנו קיבלנו כזה, כאילו התרשם לנו כזה סוג חינוך, על לא בסדר הערות, על להיות בסדר, זה דבר פשוט.

עכשיו, בוא נשאל שאלה, אם נלך לקנות כרטיס פייס שיש בזה שתי אפשרויות, או להפסיד או לא להרוויח ולא להפסיד, מי ילך לקנות כזה כרטיס שמה שיצא לו בהגרלה, או להפסיד או לא להרויח ולא להפסיד, זאת ועוד אחרת, שהרי ס"ה א"א להכחיש את המציאות, שרוב מה שאנחנו עושים במשך כל היום, במשך כל החיים שלנו, רוב הזמן שאנחנו עסוקים, אנחנו עסוקים בתורה ובקיום מצוות, רוב המעשים והעיסוקים שאנחנו מתעסקים בהם, זה בתורה ובמצוות,   זה המציאות.

עכשיו, איך בעצם אמור להיות אם בעצם ההרגשות שלנו על כל עניני העסק שאנחנו עסוקים, זה רק על הלא טוב, על המקרים שבהם נכשלנו, שהיינו לא בסדר, ואילו על הדברים שבעצם כן בסדר, שזה בעצם רוב רובו של העסק שלנו, ע"ז בעצם אין לנו תגובה, אין לנו איזה תגובה להגיד לעצמינו, על החלקים החיוביים שלנו, בגאון כתוב, ראיתי, על הפסוק: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה" (דברי הימים ב' יז, ו), אז הגאון אומר: 'כי המתגאה בדרכי ה' מתאמץ להוסיף כל פעם'. איך יש סיכוי שאנחנו נרגיש טעם והתקדמות, אם אנחנו בעצם לא מחשיבים את מה שאנחנו עושים, ובעינינו מה שאנחנו עושים זה דבר פשוט, לא מגיע ע"ז, מי שלא כך מגיע לו הערות, מי שכן כך, זה דבר נורמלי, זה סטנדרט.

עכשיו, בוא נראה הם התורה גם מסתכלת כך, אז לא ספרי מחשבה, ולא ספרי מוסר, בחומש עצמו, אפשר לפתוח את הפרשיות בדברים שם, כל הזמן כתוב שם על כל מצוה או איזשהו קיום, כתוב הפסוקים, התורה עצמה משבחת ומבטיחה שכר גדול, על כל דבר מצוה שזה, אז מיד כתוב את השכר ואת החשיבות של הענין, ואת הרווח שנקבל ע"ז, ושם מדברים על הדאורייתא, עוד לא מדברים על הדרבנן, על החומרות, מדברים על הדאורייתת הפשוטים, זה ההסתכלות של התורה.

עכשיו, אבל בוא נראה, יש ע"ז כמה שאלות, איך אני באמת יכול להרגיש חשוב ומיוחד, אם אני עושה דברים רגילים, באמת דברים שיש;

א. יש כ"כ הרבה שעושים את זה? ב. וגם שזה לא איזה דברים מיוחדים ויחודיים, שאני קובע לעצמי איזשהו משהו יחודי, איזשהו ברכה מיוחדת לעצמי, למה ואיך אני ארגיש חשוב בזה?

אז האמת היא, בוא נראה ניחזי אנן, המציאות היא שכשמתעסקים עם מישהו גדול וחשוב, אז כל דבר, אין מושג של דבר קטן בעסק עם אדם גדול, איך אני היום אחרי 30 שנה, זוכר שכשהייתי ילד לפני בר מצווה, והייתי עומד בלדרמן ליד הסטייפלר בתפילה, הוא פעם שאל אותי ביו"ט, וואס/ איזה קפיט'ל אומרים היום, שיר של יום? כי בסידורים לא היה, אז לא היה את הסידורים שהיה כתוב, והוא לא שמע, למה אני זוכר את זה היום אחרי 30 שנה ואני כ"כ מתענג ע"ז, יהודי מבוגר שואל איזה פרק אומרים, היום בשיר של יום, התשובה היא, כי בעסק עם אדם גדול אין דברים קטנים, אם יעמוד אחד ליד גדול הדור בתפילה, וירגיש שמשהו לא נוח לו, הוא יקלוט ויניח לו טישיו בקצה הסטנדר, והוא יראה שבאמת זה היה נדרש, ושנעשה בזה השימוש הראוי, ירגיש עונג וחשיבות גדולה בזה, איזה יהודי צריך טישיו, אבל זה ככה זה, בעסק עם גדול אין דברים קטנים, אז זה עם העסק הוא עם אדם גדול, ועם מי שייצר את האדם גדול, שזה אפי' לא משל למה שזה באמת, אנחנו כל מה שאנחנו עסוקים, עם מי אנחנו עסוקים? אנחנו עסוקים כל הזמן עם הקב"ה, אז שייך כאילו להגיד עד שאני לא גבוה מעל גבוה, מעל כולם, אני עוד בתחילת הדרך, זה בכלל לא הסתכלות של תורה כזה דבר, כזה סוג הסתכלות.

אז עכשיו, בעצם אם אנחנו לא מחשיבים את מה שאנחנו עושים, כי בעצם אין משהו מיוחד, ואם בעינינו התחלה זה רק אם אני הגעתי לאיזשהו רמה שאני יכול להיות כבר גדול ראשי הישיבות בדור, כדי להרגיש התחלה בכלל, אז זה לא פלא שלא מרגישים התקדמות ולא מרגישים בעצם התקדמות ברוחניות במהלך החיים של אברך כולל.

עכשיו, בוא נראה עוד דבר, אחד שמשתכר לחודש משכורת מכובדת, וכי בגלל שיש עוד מאות או אלפי גבירים הוא לא מרגיש טוב בזה שהוא משתכר משכורת מכובדת, אחד משתכר, נגיד אם המשכורת היא כך וכך, והוא משתכר פי שניים, אבל יש עוד בלי סוף גבירים, והוא כמה הוא יגיע כבר בזה, והוא מרגיש מצויין, ב"ה אני מרוויח טוב לחודש, הוא מרגיש מצוין מאוד, אפי' שהוא לא משהו שאיזה גבוה מעל גבוה, למה, כי הוא מרויח טוב.

אז אתם יודעים מי לא מרגיש טוב רק אם הוא משהו מיוחד מאוד, יש דבר מאוד מענין, נגיד רופאים, אז כך, רופא שהוא הולך להיות רופא רק בשביל שיהיה לו מעמד, וקריירה של רופא, אז הוא באמת מרגיש טוב רק אם הוא יהיה איזה רופא מפורסם, איזשהו רופא מיוחד, אבל יש כאלה שהם הולכים לרפואה, כי יש להם משיכה ואהבה למקצוע הזה, הם נהנים, יש להם חיבור למקצוע הרפואה, יש להם בטבע שלהם, הם קיבלו טעם במקצוע הרפואה, מי שיש לו טעם במקצוע הרפואה הוא מתענג מעצם היותו מתעסק ברפואה, גם אם הוא לא רופא גדול, גם מי שיש לו טעם במוזיקה, נהנה מכל מה שיש לו איזשהו משהו מוזיקלי, גם אם זה לא איזשהו יצירה גדולה, מי שאין לו טעם במוזיקה אז אם זה לא משהו שהוא גבוה מעל גבוה אז הוא בכלל לא שמע כאן משהו, אם זה יהיה משהו מאוד מאוד מיוחד אז הוא ירגיש שם משהו, או גם בציור, מי שמבין בציור מתרגש מכל ציור שיש בו איזה משהו, מי שלא מבין בציור אז צריך שיהיה ציור מאוד מאוד מיוחד, בשביל שבכלל זה ידבר אליו.

מי שבעצם מחובר לתורה, אז זה בממילא מתייקר אצלו, כל דבר מתייקר אצלו, אם התורה היא רק איזשהו אמצעי לקבל מעמד, אז עד שהוא לא הגיע לאיזשהו מעמד מיוחד, למה ירגיש את עצמו בעצם מתקדם ועושה משהו.

עכשיו, יש בעצם בענין הזה עוד רמה, השאלה היא מה אנחנו בעצם מחפשים, מי שמה שהוא מחפש זה בעצם קשר עם הקב"ה, שבעצם בשביל זה אנחנו באנו לכאן והוא לא מחפש את הקידום של עצמו דרך, כאילו הוא נמצא בסוג מהלך שזה הצורה שמתקדמים, אז באמת הוא מרגיש טוב, כי הוא  בעצם לא מחפש את עצמו איפה אני בעסק, אלא בעצם זה שהוא מרגיש שאני בעצם מחובר למה שנכון וטוב אז זה עצמו ממלא אותו, כי הוא לא מחפש את הקידום האישי שלו.

ובאמת אנחנו גם רואים את זה תמיד, בכל הערכה שיש בין, תלמיד שבאמת מעריך את רבו, וכייף לרביה, לא מחפש איך הוא יקבל מעמד שם, כי היותו תלמיד רבו, וככל שהוא יותר תלמיד הוא פחות מחפש את ההתבלטות בין התלמידים, אם אצלו הלהיות תלמיד זה רק בתור שהוא יקרא אני תלמיד, אז הוא צריך לחפש איך לגדול, ואיך להיות מחשובי התלמידים וכדו', אבל מי שבאמת הוא תלמיד אמיתי, הוא בכלל לא מחפש שום זה, כי יש לו עונג אין סוף בהיותו תלמיד של רבו, וזה דבר שאנחנו רואים את זה בעינינו, ואנחנו חשים את זה במציאות שזה המציאות, שמי שתלמיד אמיתי לא מחפש שום מעמד לעצמו, באיזשהו 'קרדום לחפור בה' בהיותו תלמיד.

והרי אנחנו רואים שבאמת גם מי שהוא מאוד מכובד באופיו, ויודע לדרוש את כבודו ומעמדו בעיני הקטנים ממנו, הנה בעת שהוא נמצא מול גדול שהוא חש התבטלות אליו, אז הוא מתענג בהיותו מתבטל מול האדם הגדול.

זה דבר שאצל חסידים רואים את זה מאוד חזק, שאחד שיכול להיות מנהל של איזה מפעל גדול, והעובדים שם רועדים ממנו, וכשהוא מגיע לרב'ה, אם הוא יזכה משהו לעשות איזה שימוש שם הוא מרגיש בזה ענין זה, ולעמוד לפני הרב'ה באימה ויראה הוא מרגיש מצויין בזה, הוא לא מרגיש בזה איזשהו לחץ ועול מזה, הוא מחפש את זה, כי קיים בנפש האדם, הקב"ה התאים את הנפש שלנו, בעצם לכל מה שמוטל עלינו, והקב"ה הטביע בנפשינו את הרצון, את המשיכה, ואת ההשתוקקות להתבטל אליו יתברך, ולהיות בקשר איתו ברמה כזאת שכל מה שאני אחפש, זה לעשות נחת רוח לבורא יתברך, ולא הקידום העצמי שלי, וזה לא קשור מה שיש לי את החשיבות שלי ביחס לקטנים ממני.

בדיוק כמו שאישה היא אמא לילדיה והיא אישה לבעלה, וכשהיא אמא לילדיה, היא אמא לילדיה, היא יודעת להיות אמא עם מעמד של אמא, אבל לבעלה, היא מטפילה את עצמה לבעלה, היא מרגישה טוב בזה שהיא מטפילה את עצמה לבעלה, ובזה שהיא אמא לילדיה שזה מעמד של אמא לילדיה, גם הגבר הכי מכובד, טוב לו, ומשתוקק לו, להיות כפוף למי שגדול ממנו, ובעצם הטבע הזה הוטבע בטבע האדם בשביל הקב"ה.

יש משהו, שהרי בש"ס יש גם אגדות הש"ס, ואגדות הש"ס זה בעצם המוסר הראשון, שלפני הספרי מוסר שחיברו הראשונים וזה, אז בעצם המוסר היה האגדות, זה בעצם המוסר, עכשיו אנחנו רואים שהאגדות והמדרשים, מי שקצת רגיל באגדות ובמדרשים, רואה שחלק גדול מאוד, ואולי עיקרי, זה בכלל לא דברי מוסר, זה דברי שבח, וריצוי, ופיוסים, ורוממות ישראל, ורוממות המצוות, בחשיבות ישראל, ר' ישראל תפס את החלק המוסר שבאגדה, וע"ז הוא שם דגש לאור איך שהוא חשב שצריך לעורר את הענין הזה בצורה מיוחדת, זה בעצם היה ההדגשה של ר' ישראל, אבל יש את חלקי האגדה, זה כולל הרבה חשיבות, חשיבות התורה, וחשיבות הקב"ה, וחשיבות עם ישראל, וחשיבות המצוות, וחשיבות חסד, וחשיבות תפילה, וערך של דברים זה, וחלק נכבד מאוד ואפי' עיקרי, אפשר לראות מי שיפתח מדרשים ויראה, ואנחנו כאילו שכחנו מהחלק הזה, זה חלק מהתורה, את החלק הזה הזנחנו וכשאנחנו מתעסקים באיזשהו התבוננות אז כאילו כל ההתבוננות זה רק ביקורת, בזמן שכמו שאמרנו, שהחלק הביקורתי כלפינו הוא מיעוטא שבמיעוטא מול עיקר עיסקנו, מה שאנחנו עסוקים כל הזמן, שב"ה אנחנו מיושבי בית המדרש שעסוקים כל הזמן בקיום תומ"צ.

עכשיו, בוא נראה קצת, לפרוט את זה לפרוטות, הזמן שצריך לפעמים להתעסק בבית עם האישה והילדים, או נגיד אפי' קורה פעם שצריך להתעסק איזשהו התעסקות שהיא גוזלת זמן מהלימוד, מה זה ההתעסקות הזאת, ההתעסקות הזאת היא בעצם התעסקות של רשות או התעסקות של מצוה? אז הרי 'חולים ומשמשיהם פטורים מן המצוות', אז בוא נשאל מצב שהאשה הלכה לעבודה, והאברך צריך להישאר עם ילדו בבית, קטן זה כחולה, או ילד מרגיש לא טוב והאבא מתעסק איתו, בגלל שהוא אבא שלו, אז זה לא חולים ומשמשיהם, אז זה לא מצוה? בעצם מי שקצת מתבונן, יודע שכל ההתעסקויות שלנו בעניני הבית, הם מצות עשה ממש, וזה עשה שא"א לעשותו ע"י אחרים.

השער הציון (תעה, ה, לח) דן בשומר אבידה אם הוא יצא ידי מצה אם הוא אכל בזמן שהיה שומר אבידה, השער הציון בהלכות פסח הוא דן שם, הוא אומר שלברך ודאי שא"א, הוא אומר אם הוא אכל מצה בזמן שהוא היה שומר אבידה, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואנחנו בכלל לא מחשיבים את כל ההתעסקויות האלה, כהתעסקויות שהם בעצם ממש חלק מעבודת ה' ממש, הצורת הסתכלות היא כאילו שרק בעת שלומדים או מתפללים, או מקיימים איזה עשה מיוחד של שופר, של מזוזה, של תפילין, כאילו רק אז מתעסקים עם הקב"ה, ומתעסקים בקיום מצוות, ואילו בכל ההתעסקויות שלנו, אם נתבונן, הם התעסקויות של מצוה.

במעלות התורה לר' אברהם אחי הגר"א הוא מדבר שם, שמי שיש לו שייכות לעבודת ה', הוא כל הזמן עסוק בעשה ולא תעשה, כל הזמן, הוא אומר שתרי"ג מצוות זה השורשים, אבל כל התעסקות שלו זה התעסקות של עשה ולא תעשה, וזה דבר פשוט.

עכשיו, בוא נראה דוגמא, אישה באה ומספרת לבעלה שהיה לה, שהיה הלכה לקנות משהו והיה לה משהו גדול וזה, ויכול להיות שיש כאן איזשהו ענין של מחוסרי אמנה, ז"א אומרת שאולי היה שם כבר איזה קנין/, ולפי החוק כבר אפשר להחזיר, אבל לא החוק קובע את החושן משפט, מה שהחוק קובע שאפשר להחזיק עד כך וכך ימים מזמן הקניה, והיא מצאה אחרי זה מקום יותר זול, אבל יש בזה מחוסרי אמנה, אבל יהיה ודאי הבדל גדול אם הבעל רק ידבר כאן את ההלכה, את הלפני משורת הדין בתור הלכה, או שהוא יגיד גם שהיא תרגיש שהוא לא מרגיש בזה בכלל הפסד בזה שהתברר שיש לפעמים בדברים הפרש נכבד והוא לא מרגיש בזה בכלל הפסד, כי הרי לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, שמהנהגה לא נכונה, יכול להיות שיהיה לי ריוח?! אם הבעל יקרין כך, לא בתור איזה הנהגה לחנך, אלא בתור כי ככה הוא, אז הוא חי תורה ועבודת ה', בעניני המעשה הפשוטים, והבית מקבל אוירה של תורה, אוירה של אידישקיי'ט שלא רק לדבר את זה, אלא יש לזה משמעות גם בלמעשה, לא רק שנדע לדבר את הדברים, וכשמגיע 'כלום מעשה בא לידך' אז זה כאילו/, מחשבים כרגע את הרווח הממוני או ההפסד, במקום לחשב את הריוח של מה שצריך להיות.

יש גאון מענין מאוד שממש מבהיל על הרעיון מה שכתוב בגאון, ויש ע"ז אריכות גדולה, אבל רק ע"ז ממש במילה אחת, הגאון במשלי (כב, יט) הוא כותב כך: 'עיקר נתינת תורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה', כמו שנאמר: "וְיָשִׂימוּ בֵאלֹקִים כִּסְלָם" (תהלים עח, ז), והוא לפי שעיקר הכל הוא הביטחון השלם, והוא כלל כל המצוות', כך כתוב בגאון, זה נשמע איזשהו מדרש פליאה, מה הקשר בין תורה לביטחון, ביטחון זה דבר חשוב מאוד, אבל מה זה קשור לתורה, הגאון הזה הוא בעצם מיוסד שם על הפסוק בתהילים, ובעצם אחרי שהגאון אומר את זה, זה מה שכתוב בפסוק עצמו, כתוב שם: "וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם" (תהלים עח, ה); "וְיָשִׂימוּ בֵאלֹקִים כִּסְלָם" ככה הגאון פי' את הפסוק.

אבל באמת שהפשט הוא פשוט, בעצם כל נתינת התורה על כל תרי"ג מצוותיה, זה הצורה שבה יהודי עומד ומשרת את הקב"ה, זה צורה שהיהודי מצידו נותן להקב"ה, שהוא מקיים שאנחנו עבדיך ואנחנו מקיימים את מצוות ה', זה הצורה שמבחינת היהודי כלפי הקב"ה, שהוא מקיים את המצוות שהקב"ה מצווה אותו, ובעצם מרגע הקימה בבוקר אין תנועה שאין בה הלכה או מצוה, שכל הלכה הרי זה חלק מהמצוה, כל פרטי ההלכות זה הרי חלק מצורת המצוה, זה בעצם החלק מה שהיהודי מבחינתו הוא בקשר עם הקב"ה, בזה שהוא מקיים את מצוותיו, והרי תכלית התורה, הרי השלימות האמיתי, שכתוב ברמח"ל במסילת ישרים זה הדביקות בו יתברך, שבעצם כל התורה והמצוות זה הצורה שבה יהודי הוא בקשר עם הקב"ה.

עכשיו, איפה הקב"ה מצידו כביכול בקשר איתנו? אז בעצם המהות של ביטחון אחרי כל הלימוד מי שילמד את סוגיית ביטחון אז בעצם המהות של ביטחון זה שיהודי חש את עצמו בידיים של הקב"ה, יש שמה באמת עוד איזה משהו, 'שאלו לרבינו הגר"א; מהו ביטחון? ואמר: כבר פי' דוד; "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (תהלים קלא, ב)', שכמו תינוק שיונק משדי אימו, הוא רגוע, הוא לא חושב מה יהיה ומה זה, הוא יודע הוא בידיים של אימא, הוא מרגיש מצויין, הוא מוגן ומסודר, הכל מסודר לו, אז בעצם ביטחון זה הצורה שבה הקב"ה מחזיק אותנו, ובעצם מנהל אותנו, כי המהות של ביטחון למי שלמד את ענין הביטחון, יודע שהמהות של ביטחון בעת צרה, זה ס"ק קטן במושג של ביטחון, המהות של ביטחון זה שיהודי מרגיש בטוח, הוא בידיים של אבא, אבא מנהל אותו, כמו ילד קטן, "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (תהלים כג, א), "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (שם כג, ד).

עכשיו, אז הצורה הזאת שבעצם יהודי חי ביטחון, אז הוא חי עם הקב"ה לא רק כשהוא מתעסק עם תומ"צ, גם כשהוא הופך את החביתה, מערבב את הביצה שמה, הוא מרגיש שהקב"ה מחזיק לו את היד ומערבב לו שם את הביצה, הוא לא כלום, והרי זה באמת כך, הרי 'המחדש בטובו בכל יום תמיד', והרי תיבש ידו, אם לא שהקב"ה כרגע מזרים לו חיות וכוח כל רגע, אז בעצם אין לו כלום, אז בעצם מי שחי ביטחון, שזה בעצם המציאות האמיתית, גם אם הוא לא חי כך, רק שאם הוא לא חי כך אז הוא לא מרגיש את זה, אבל זה בעצם כך, אבל ביטחון זה בעצם הצורה הכי חזקה של קשר מהקב"ה אלינו, לא מאיתנו לקב"ה שזה לעת אשר אנחנו עושים את מצוותיו, אלא הוא כלפינו שבעצם אנחנו לא זזים יד ורגל, לא ירים איש ידו ורגלו, לא הגה ולא תנועה בלי שבעצם ה' מסדר את הענינים, אז זהו, 'אז עיקר נתינת תורה לישראל, כדי שישימו ביטחונם בה', שעיקר ביטחון הוא הביטחון השלם והוא כלל כל המצוות', שהרי כל המצוות ענינם כדי שיהודי יהיה בקשר עם הקב"ה, שהשלימות האמיתי הוא הדביקות בו יתברך, והדביקות הכי גדולה, זה מי שחי, שכל הזמן הקב"ה מנהל אותו, והוא לא זז כלום בלי הקב"ה.

עכשיו, כשחיים כך, אז אין הרגשה של הפסד, ההרגשות הם במהלך אחר לגמרי, טוב, להגיד את זה, זה יותר קל מאשר לחוש את זה, בסדר אבל כבר ידוע שכשמתעוררים ומדברים דברים גם אם הם דברים שהם יותר מרוממים מהמדרגה הפשוטה שלנו, א. זה נותן לנו כיוון, וגם זה נותן לנו איזשהו נגיעה בקצה 'יערת הדבש', שכל אחד לפי ענינו אז זה מעורר אותו לזה, ומחבר אותו למציאות הזאת, כי המציאות הזאת היא קיימת, זה לא מציאות שזה איזה גילוי חדש, זה המציאות הפשוטה של צורת הבריאה ממש, צורת הבריאה הפשוטה היא כך, רק טחו עיניים מראות.

עכשיו, יש עוד חלק בענין הזה, לא יודע אם יש כאן מישהו ששייך לענין הזה, אבל טוב לעורר את זה, שלפעמים המציאות של תכבד העבודה על האנשים, המציאות של מירוץ ושיטפון החיים, והכל, מהשלב של מהקימה לביה"כ, ומהביה"כ לבוקר, והסדר, ולחזור הביתה, ולנוח בצהריים, והכל הזמן, והכולל ערב, והכולל שישי, וכל הזה, זה גורם שלפעמים מרוב שכל הזמן אנחנו באיזשהו מרוץ מטורף, אין אפי' זמן להיות במעריב/, כאילו כל הזמן באיזשהו ריצה וזה, והרבה פעמים המצב הזה גורם שמאבדים את הכיוון, הרי המינימום אמור להיות שלכל אברך יש איזשהו תוכנית לחיים, תוכנית זה לא הכוונה מתי אני יקבל שטעל'א, כי שטעל'א הרי זה לא תלוי בו, זה תלוי במישהו אחר, וזה לא זה בדיוק התוכנית לחיים, אבל יש אחד שיש לו, ההשתוקקת שלו זה ללמוד ש"ס בעיון, סוגיא אחרי סוגיא ולסכם בכתב כל סוגיא שהוא לומד, וכך לגמור ש"ס, יש אחד שיש לו נטייה יותר להלכה למשל, להתעסק בהלכה, וככה כל אחד לפי ענינו, יש שהעיון יותר תופס אותו, יש שהבקיאות יותר תופס אותו, אבל יש לפעמים מצב שמרוץ החיים, והלפעמים הקושי הפרנסה, יכול לגרום שלא להתחשבן ולהיות באיזשהו מסגרת שהיא לא קשורה למה שאני בעצם רוצה מעצמי, ורק בעצם בגלל שהלחץ והזה גורם את זה, ומעצם מחוסר התבוננות.

אז ודאי שיש בנותן טעם וזה ודאי חלק מאוד נכבד, שלמצוא איזשהו זמן שלהתבונן קצת מה הכיוון שלי והאם אני במהלך נכון או לא, הרי מה הרעיון שאני יקצץ מהתפילה כדי להגיע לסדר בזמן, אני לא מבין כשאני בתפילה מה אני עושה, אני לא עם הקב"ה, אז מילא אם מורידים לי שמירת סדרים בכולל, אבל הנמצא בפוניב'ז שמה לא מורידים על שמירת סדרים, בשביל מה אני רץ, ונגיד שזה לא אי נעימות מחברותא, אז בעצם אני לא רץ לקב"ה בכלל, אז רץ מהתפילה להגיע לסדר בזמן, מה זה התפילה, זה לא הקב"ה, אתה רץ מהתפילה להגיע לקב"ה אחר, במה אתה בדיוק עסוק? יש דברים שפשוט לא מתבוננים בכלל את מהות הענין, כי זה יכול להיות אולי בגלל, שבאמת לפעמים אנחנו שוכחים שבעצם כל ענינינו זה התעסקות עם הקב"ה, שאם אני עסוק בשטייגע'ן שלי, אז אולי נראה שבשטיגע'ן שלי יותר כדאי לי לקצץ בתפילה על חשבון הלימוד, אני לא יודע בדיוק את ההתחשבנויות, איך שזה עובד, אבל מי שקולט שבעצם הוא עסוק עם הקב"ה, אז ודאי שצורת החשיבה שלו היא צורה אחרת.

בנפש החיים בפרקים פרק ח', הוא כותב שיש מצב שהיצה"ר, ז"ל: 'אינו מסיתו לרע כלל, רק מראה לאדם שכל מה שלמד תורה ופעל מצוות, עדן לא היה בהם שום טוב והוא רק רע כל היום, ובזה הוא מתגבר על האדם'. יש סוג מהלך של יצר הרע, שאינו מסיתו לרע כלל, מה, היצה"ר דורש מאיתנו לעשות משהו רע? ב"ה, אנחנו שייכים לאיזשהו משהו רע?! אבל את החלק הזה 'אינו מסיתו לרע כלל, רק מראה לאדם שכל מה שלמד תורה או פעל מצוות עדן לא היה בהם שום טוב, והוא רק רע כל היום ובזה הוא מתגבר על האדם'.

בוא נגיד כך, אנחנו רואים, הרי המציאות היא שבעלי תשובה בתחילת הדרך, יש להם מרץ מאוד גדול לכל עניני תורה ויהדות, ועבודת ה', למה באמת, כי הם כל כך בלי כלום, ורואים כזה ים, עולם כזה גדול ועולם כזה מופלא, של עולם רוחני כזה מופלא וזה, אז זה מכניס מרץ, עכשיו אנחנו, כשאנחנו ב"ה שאצלינו הכל זה דברים רגילים, אנחנו כבר נולדנו עם זה, מה בעצם יתן לנו מרץ, איזה משהו מיוחד עומד מולנו שיתן לנו מרץ?

אז קודם דיברנו מה שדיברנו, אבל יש עוד דבר שהוא איזשהו הרגשה פשוטה ורואים את זה במציאות החיים, כשיש לבן אדם כשהוא בתחילת איזה נושא גדול וזה, אז הוא מלא מרץ, כי יש כאן באמת נושא גדול, כשהוא לקראת הסוף, כשבעצם כבר היה אמור להיות, זה כבר לא כזה נפק"מ, פחות או יותר זה אז פחות יש מרץ אבל מה אז נותן את המרץ? אם הוא מרגיש מאוד טוב במה שהוא פעל עד עכשיו, אז זה גם ממריץ אותו להמשיך הלאה, כי התחושת סיפוק וחיוביות שיש לו ממה שהוא עשה, גם ממריץ הלאה, אבל אם המצב הוא שכל התורה והמצוות לא היה בהם שום טוב, והוא רק רע כל היום, מה ימריץ אותו לעשות את זה, ואיך הוא ירגיש התקדמות בזה, אז באמת העסק נהיה יבש, כי בשלמא אם זה משהו חדש איזה רעיון חדש, שלא הכרתי ומושך מאוד את הלב, נו, אז יש מרץ גדול, אבל מאחר שאנחנו כבר בתוך המהלך, אם לא שאנחנו נעריך את מה שאנחנו עושים ונחשיב את זה, איך יהיה את המרץ?!

הדבר הזה הוא שייך גם לכלל עניני הבית, למשל, מי שאצלו קיום מצוות עונה זה עוד מטלה, שאני יכול לרשום עליה וי, כשזה נעשה, אין סיכוי שיהיה לו קשר טוב בכל המהלך שבינו לבין ביתו, כי הוא בעצם אין כאן איזשהו חיבור אמיתי, יש כאן רק איזשהו מטלות ותפקידים שמוטלים עליו, זה בעצם אפשר לחיות והנשמה של הקשר של איש ואישתו, לא מספיק קיימת בכלל, זה גם איזשהו מטלות, איזשהו תפקידים או איזשהו משהו שצריך לעשות, מי שחי נכון בצורה שהקשר נכון אז באמת בכל דבר שעושים, הן אישה לבעלה, והן בעל לאישתו, והן בכל עניני הבית, יש את ההרגשה של הקשר הנעים והטוב מה שיש בין איש לאישתו, שבכל דבר שהם עושים שקשורים לבית מרגישים את הקשר של בין איש לאישתו, וזה דבר פשוט שכל מי שמכיר את זה אז יודע שזה כך, אבל אם הכל נהפך לאיזשהו מעשים, לאיזשהו חיובים, אז אין זה, אז באמת גם אין טעם, אז בכזה מצב גם לאישה אין טעם, ועוד פעם לעשות אותם פעולות פשוטות, כאילו היא עוזרת בית, ולבעל אין טעם בדברים, אולי את היית צריכה לעשות, אין טעם, כי לא חיים את הרגש של הדברים, אבל אם הדברים נעשים מתוך איזשהו מנוחת הנפש, מתוך איזשהו אתנחתא ממרוץ החיים, ובצורה כמו שנכון שזה יהיה, אז זה ממילא כבר משפיע גם שכל הפעולות, גם לא בדברים הכי קרובים גם כבר יהיה בהם את הטעם של הרגש והקשר של בין איש לאישתו, אז במהלך הזה אז אשריךבעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא.