אברכים 6

נדבר על כמה פרטים, נקווה שיראו בזה איזשהו חשיבות, אני קצת מדבר לפי מה שביקשו, אבל היה שם קמא קמא דמטא לידי, שקיבלתי איזה פתק לדבר על כמה נושאים, אז זה עיצה טובה להיום.

היה כתוב בפתק בזה הלשון: 'לא מצליח להגיע בזמן הביתה, אלא מתעכב ומאחר, למרות רצוני להישתנות, וזה מאוד מפריע לה', עכ"ל הפתק. אולי קצת נדבר, מה באמת גורם לאברך לאחר? ואולי נראה מה המשמעות של האיחור, ואולי יהיה בזה איזה תועלת.

בעצם המציאות היא כך, אברך כשהוא בחוץ, כשהוא בבימ"ד, הוא מרגיש שהוא עסוק בעשיה חיובית, מה פירוש? ודאי, הוא עסוק בעשיה חיובית, בבית זה רק כעין לאו, לא לאחר, החוץ זה עשה, והבית זה לאו, לא לאחר, והרי עשה דוחה לא תעשה, שהעשה מה שהוא מתעסק בחוץ, דוחה את הלא תעשה של בל תאחר, אז ממילא מה שיוצא, שזה גורם לו איחור.

עכשיו, בעצם תמיד בלהגיע הביתה בזמן, הוא לא מרגיש איזשהו משהו חיובי, להגיע הביתה בזמן זה רק היעדר, כאילו הוא לא עשה עבירה, טוב, הוא לא עשה עבירה, לא מספיק ממריץ בעצם שיש מול זה החשיבויות של העשיה בחוץ, עכשיו, אם הוא היה מבין שבעצם להגיע בזמן הביתה יש בזה עשיה חיובית, זה לא רק מניעת עבירה כאילו, אלא יש בזה גם עשיה חיובית, אז היה יותר סיבה להשקיע בזה, כי אם זה יש בזה עשיה חיובית, אז יש סיבה להשקיע.

בוא נגיד דוגמא, אחד שהופקד עליו, הופקד בידו, לשמור על יהודי מבוגר, יש תורנות, יהודי זקן, מבוגר, שצריך להיות איתו, עכשיו, יכול להיות הרבה זמן, שנמצאים לידו ולא עושים כלום, אבל כ"א מבין שזה כעין משמרת תרומותי, א"א להשאיר יהודי מבוגר לבד, אז כל אחד מבין שאם השעה שלו במשמרת, לשמור על יהודי מבוגר בזמן מסוים, הוא לא יאחר, והוא לא ירגיש אי עשיה, גם אם כל זמן המשמרת שלו עברה בלי פרץ ולא צווחה ולא יוצאת ברחובותינו, הוא מרגיש שהוא עשה, מה פירוש? הוא היה במשמרת!

 או אפי' לשמור על קטן הצריך שמירה, שא"א להשאיר אותו לבד, אז הוא ודאי מרגיש עשיה חיובית, בעצם זה שהוא היה עם הקטן, ולא השאיר אותו באין אונים לבד, גם אם לא היה שום בעיה.

אז זה אולי איזשהו מבט ראשון, להבין שבעצם להגיע בזמן המצופה הביתה, זה לא רק היעדר עבירה, אלא גם יש בזה בעצם עשיה חיובית מאוד.

עכשיו, מה יש בעצם לאישה, בכל עמלה שעומלת תחת השמש, כל העמל והיגיעה שהיא משקיעה בכל הענינים, מה התמורה שהיא מקבלת בעד כל העמל והיגיעה שהיא משקיעה, בכל הענינים שהיא משקיעה, בבישול, בנקיון, וקניות, וכל הסידורים שמוטלים עליה, מה בעצם התמורה שהיא מקבלת? התמורה שהיא מקבלת זה שיש לה בעל, בשביל שיהיה לה בעל שווה לה לעשות הכל.

עכשיו, מאי משמע יש לה בעל, בהרגשה הפשוטה של אישה? זה פשוט, שחלק נכבד מאוד ממה שזה נקרא שיש לה בעל, אם בעלה מגיע בזמן הביתה, כי בעצם הוא מראה בזה שיש חשיבות לבית, שיש חשיבות לעניני הבית, והוא מגיע הביתה, אם בעצם הוא מזלזל בלהגיע הביתה בזמן, אז כאילו בעצם אין לה תמורה לכל אשר היא עושה, אין לה בעל, מבחינתה זה בעצם במידה מרובה, שאין לה בעל, עובדה; הבעל לא מגלה איכפתיות, ואין לו חשיבות בלהיות איתה בבית בזמנים היעודים.

אז המינימום היה צריך להיות, אם הוא מאחר אז לכל הפחות שהיה צריך להיות שכעת כל דבר שהיא עושה לו, הוא יביע לה סוג הכרת הטוב, כאילו מישהו שעושה לו בלי שום תמורה, זה המינימום שהיה צריך להיות, כי בעצם אם הוא לא נותן לה בעל תמורת מה שהיא עושה, אז הוא בעצם אוכל לחם חסד, מישהו בעצם מארח אותו, מבשל לו לו בלי לקבל תמורה, אז לפחות תכיר טובה בהרגשת הלב,  שיהיה לה הרגשה שאתה באמת מכיר לה טובה על דבר שלא מגיע לך, שאתה מקבל מתנת חינם, כי את התמורה שיש לה בעל היא לא קיבלה.

היה פעם איזשהו מעשה בבעל אחד שהוא היה כעין פרזיט, לא לקח על עצמו שום דבר מאחריות הבית, הוא אמר הרי בלאו הכי היא עושה את מה שהיא עושה לצורכי הילדים והיא, מה איכפת לה אם גם אני בדרך אגב, נמצא כאן, כאילו כמה היא צריכה יותר בשביל עוד נפש בבית, טוב, נו, אבל אם זה טענה נכונה, אבל ברווחים אתה כן רוצה לחלוק שווה בשווה, ברווחים הוא רוצה לחלוק שווה בשווה, אבל בלהשקיע בזה הוא לא רוצה להשקיע, איך יתכן שאת הזכויות הוא יקח, ואת החובות הוא לא יתן, אז לכל הפחות, אם הוא לא נותן לה את היותו בעל במידה מספקת, אז לכל הפחות שיכיר לה טובה כמקבל מתנת חינם ממש, אולי זה גם יהיה איזושהי תמורה, אם היא תרגיש שהוא באמת מכיר לה טובה כמקבל מתנת חינם, אם באמת הוא לא נותן לה בעל תמורת מה שהיא עושה.

אז למעשה היוצא מכל הנ"ל, שהלהגיע הביתה בזמן, זה לא איזשהו פרט, זה משהו שבעצם נותן לאישה את ההרגשה בעלי איתי, בעלי איתי, ואני חשובה בעיניו, והבית הוא תופס אצלו מקום, ואז היא מרגישה שבעצם שווה לה את כל מה שהיא עושה, בשביל המצב שיש לה בעל.

היה כאן בפתק עוד ענין, היה כתוב משהו שקצת דומה לנושא הזה, אבל יש כאן עוד נקודה היה כתוב כאן כך: 'קושי עמידה בזמנים; שינה, קימה, תפילה, סדרים, כל המלחמות עם עצמי לא הועילו, בפרט בישיבה שאין שום מחייב', כך זה לשון השאלה.

היה, מישהו סיפר לי; באיזה ישיבה חשובה, שאחד מהרמי"ם שם, יהודי ת"ח גדול, הוא פעם אמר איזשהו שמוע'ס, והוא דיבר גבוהה גבוהה, על העם ארצות, וקטנות המוחין היום של הבחורים, שחושבים שמספיק להיות למדן ומבין, ולא מבינים שבלי לדעת ולהכיר פרקים ומסכתות, זה לא מתחיל שם ת"ח, הוא דיבר על ההעדר אינטלגנציה, מוחין דקטנות כזה, שהחליפו את המושג של ת"ח במושג של שטייגעניס'ט, שטייגעניס'ט זה מי שככה הוא רציני והוא משקיע, בסדר, כל הכבוד, רציני ומשקיע, אבל עם מה אתה בא ביד?! והוא דיבר ע"ז חזק מאוד, וזה גרם שהסדר ב' בישיבה שם פתאום התחיל להתחזק, בחורים הבינו את החשיבות של להספיק יותר, גם בבקיאות, וזה גרם שהסדר ב' התחזק יותר, מאה שמועסי'ם להגיע בזמן לסדרים, לא עזרו כמו השיחה הזאת, שהיא דיברה על החשיבות של להספיק, מעבר לחלק של הבנה ולומדע'ס.

עכשיו, בעצם אם הנושא של שמירת הסדרים, זה רק ענין של איזה דין מסוים, שמן הראוי להיות מסודר בזמנים וקימה קבועה, וזה, בשביל להקריב למען איזה דין מסוים, צריך לזה גבורה גדולה, זה לא שזה לא שייך, אבל צריך בשביל זה גבורה גדולה.

אבל אם היה ידיעה והרגשה, שבעצם יהיה תמורה של עשיה גדולה, יהיה רווח של עשיה גדולה, בזה שהזמנים יהיו יותר מאורגנים, ואינו דומה כמות ואיכות העשיה שיש סחבת של זמנים מאשר כשהעסק מאורגן, וכמה בעצם עוד זמן נולד מזה שמאורגנים בזמן, זה היה הרבה יותר מיקל על הנושא של החשיבות של התארגנות נכונה בזמן, ושמירת הזמנים, כי אם זה רק בגלל שמן הראוי להיות מאורגן, נו, נו, זה באמת גדול, השאלה האם זה מספיק ימריץ כ"א בשביל עצם הענין הזה שזה ודאי חשוב, כדי להיות מסודר, אבל אם הוא מרגיש הפסד בכל העשיה שלו, שהוא פשוט חסר לו זמן לעשיה שהוא צריך, זה ודאי יתן הרבה יותר רצון ואתגר בעצם לענין.

עכשיו, אם באמת המציאות היא שבצורת הלימוד, אז גם אם היה שעה פחות בסדר, אין שום בעיה מספיקים הכל, ובעצם אין צורך, לא חסר זמן, יש אולי אפי' זמן מיותר, אז מה באמת ימריץ את שמירת הזמנים כשבעצם ברוך ה' לא הפסדתי כלום, חוץ מאיזה דין מסויים, אם אני איחרתי, אבל אם היה הרגשה של החמצת עשיה חשובה, זה ודאי היה נראה אחרת.

היה מעשה לא מזמן עם איזה בחור שלא התארגן לו הזמן, הוא היה מגיע לסדר א' ממש מאוחר, ובאמת הוא לא הרגיש שיש איזה ענין גדול להגיע בזמן, הוא מסודר גם כשהוא מגיע מאוחר, וגם החברותא שלו מגיע מאוחר, אז היתה הצעה שהוצעה לפניו, שיקבע לעצמו איזשהו לימוד עם הספק מסויים מתחילת הסדר עד שהחברותא מגיע, שיהיה לו איזשהו חשיבות בלימוד הזה, עוד איזשה פרק במסכתא או עוד איזשהו משהו, שלפי ענינו, לפי מה שליבו חפץ, אבל דבר שהוא יראה בזה חשיבות, ובאמת זה יצר מצב שפתאום נהיה שווה לו להגיע בזמן, כי היה לו איזשהו עשיה בזה שהוא הגיע בזמן, לא סתם איזה דין לשמור את הסדרים, אלא הוא הרגיש ריווח בזה, וכיוון שהוא קיבל על עצמו איזה צורה של הספק מסויים, לא בלחץ, אלא באמת שאם הוא יגיע בזמן אז אין שום בעיה, והרי לא היתה סיבה אמיתית, שלא להגיע  בזמן, מעבר לזה שעד היום לא היתה סיבה אמיתית כן להגיע בזמן, אז הוא סיפר שזה ממש שינה לו את הנושא מהקצה אל הקצה.

עכשיו, צריך שכל אחד יבדוק בעצמו; האם באמת הוא מפסיד מאי הגעה בזמן או לא, אם באמת הוא לא מפסיד, אז צריך לראות איך באמת נראה העשיה שלו, למשל בסדר א' שזה לא משנה לו אם הסדר הוא שלוש שעות או של שעתיים או אני לא יודע, לפי הענין, כל אחד לפי ענינו.

נגיד למשל תפילה בישיבה או תפילה בשעה מסוימת, מי שחשיבות התפילה אצלו היא ברמה חשובה מאוד, עד שהוא מכיר בערך, מאוד מאוד יקר לו ערך של תפילה בישיבה, והוא רואה בזה עשיה גדולה, זה גם יגרום לו אולי לקום בזמן למנין, אבל זה רק מי שאוחז בזה באמת, כי הוא רואה בזה עשיה גדולה, אבל אם זה רק בתור איזה דין מסוים, קשה מאוד שזה יגרום זה.

יש עוד כאלה, שבעצם הקושי שלהם בשמירת הזמנים, שהם לא מספיק בעצם מחושבנים כמה זמן בעצם נדרש להם משעת הקימה עד שעת ההגעה לכולל, נגיד למשל, לפי הדברים שמוטל עליהם לעשות בין הקימה להגעה לכולל, יצא הרבה להכיר כאלה שבאמת הם היו בני עליה מופלגים, הם היו בסדר, אבל הם באמת לא חישבנו נכון את המטלות המוטלות עליהם, הרי צריך להתפלל, וצריך לאכול, ולפעמים צריך לשלוח את הילדים למטפלת או לגן, והיה, והם לא תמיד חישבנו את המטלות המוטל עליהם, והם עוד האשימו את עצמם בעצלות.

והיה כמה פעמים שהיה התיקון שלהם, שישבו ממש, אולי אפי' יקחו נייר ועט, וירשמו לעצמם את הדברים שהם צריכים לעשות, ושלא ידמיינו לעצמם למשל שנגיד שבשעתיים אפשר להספיק מטלות שהם בעצם לוקחות שעתיים וחצי, או שעתיים ושלושת רבעי, ופשוט להיות 'בואו חשבון' לפי הדברים שמוטלים עליהם האם זה 'בכדי שיעשו' בענין הזה.

יכול להיות מאוד עוד איזשהו רעיון שיכול מאוד לעזור בענין, אם יקבל על עצמו להגיע למשל רבע שעה יותר מוקדם, אפי' רבע שעה לפני הסדר, וגם אם זה יגרום שיהיו גם ימים שהוא באמת יגיע רבע שעה לפני הסדר, מי שיקח על עצמו ברצינות את הרעיון הזה, עוד פעם הכל לפי הענין, אבל גם, היו כאלה שזה מאוד עזר להם, שקיבלו על עצמם ברצינות לא ברמאות, להשתדל להגיע רבע שעה, לפני תחילת הסדר, אז דבר אחד; זה גרם שהאיחור היה מהרבע שעה הזאת, אז זה פחות העמיק האיחור בתוכיות הסדר, אבל זה גרם איזשהו תועלת גדולה, גם במקרים שהגיע רבע שעה יותר מוקדם שזה בסוף לא היה לבטלה, היה לו מה לעשות בתחילת הענינים בסוגיא או משהו, לפעמים באמת זה היה יכול להיות שבכזה מקרה היה לו עוד איזשהו עיונים באיזה ענינים שלא קשורים, או שכן קשורים, שהיה לו נוח לעשות אותם לבד, או לפעמים זה ענין של חזרה וכדו', אבל הם ראו בזה ברכה גדולה, ובעצם ככל שמרחיקים קצת את קו הגבול אז החריגות הם ממילא חריגות פחות רציניות, גם כשקורה חריגה.

עכשיו, יש עוד איזשהו ענין מענין לענין שלא קשור לענין של שמירת הזמנים, אבל זה גם איזשהו נקודה שמהראוי להתבונן ע"ז, הרי כולנו יש לנו נשים בס"ד, והרי כולנו יודעים שכשנשותינו משוחחות איתנו הם לא מחפשות מאיתנו עיצות, הם יודעות לבד, עיצות הם לא צריכות מאיתנו בכלל, מה שהם צריכות מאיתנו זה שנקשיב להם, שנרגיש אותם, שהם יחושו שמרגישים, שנושאים איתם בעול במה שהם מרגישות, מה גורם לנו בכ"ז שוב ושוב, לתת להם עיצות, וזה מעצבן אותם, ולא הועלנו כלום, אנחנו כבר כ"כ יודעים את זה, מה גורם לנו שוב ושוב לתת להם עיצות?

 אבל הפשט הוא פשוט, מה יותר קל לאדם לתת את שיכלו או את ליבו? הרי הדבר פשוט שלתת את הלב! זה דורש הרבה יותר נתינה, וצריך מאמץ וכוח לזה, לתת את הלב, מאשר לתת את השכל, השכל זה לא צריך הרבה כדי לתת אותו, אבל לתת את הלב, הרי אם זה לא אמיתי, אז לא עשינו כלום, ולעשות את זה אמיתי, אז אם הוא מגיע הביתה מותש ועייף, וליבו בל עימו, איך יתן את ליבו?!

באמת שמן הראוי לדעת, שקצת להכיר אולי, את מציאות החיים שלנו, כשבנ"א שהם עובדים עבודה פיזית, אז הם עסוקים כל היום רק בהפעלת כוחות הגוף שלהם, כשהם באים הביתה בסוף יום העבודה, הם מחפשים בעצם משהו להרגיש ולחשוב, ולחיות עם המשפחה, כי עד עכשיו הראש והלב שלהם היה במחסן, ורק הידיים והרגליים שלהם עבדו.

אבל אנחנו הרי ב"ה מיושבי ביהמ"ד, אנחנו כל היום הפעלנו את הראש ואת הלב, בסוגיות, ובתפילה, בכל ה'לעבדה ולשמרה' המוטל עלינו, ואנחנו בעצם כשמגיעים הביתה, אז הרבה יותר נוח לנו כעת להרפות כעת מאיזשהו משהו, שדורש לב ואיזשהו מאמץ ריגשי, כי בעצם זה עשינו כל היום בביהמ"ד, וכעת בעצם אנחנו רוצים מנוחה, ואילו נשותינו וילדינו, הם בעצם לזה הם ציפו כל היום, אז לפחות שנכיר את המציאות הזאת.

ואולי לראות באיזשהו צורה כל אחד לפי ענינו, האם יש לו איזשהו אפשרות אולי, באיזשהו ריווח בין עדר ובין עדר, בין סיומו בכולל לבין ביאתו הביתה, משהו, שהאם יש מצב שיוכל להגיע הביתה עם איזשהו רעננות ומרץ, ולא רק עם בקשת מנוחה, מבחינת עול ורגש, בזמן שלזה בעצם מצפים בבית, והוא בעצם מצפה למשהו הפוך, אז לקחת איזשהו התבוננות על הענין ולראות מה ניתן, כל אחד לפי ענינו יחשוב; מה הוא יכול לעשות איזשהו משהו, להגיע לאיזשהו מרגוע לנפשו, שהוא באמת יגיע הביתה, ויהיה לו איזשהו ענין ורצון בעצם, להיות כעת נושא בעול ומרגיש את אישתו וילדיו.

זה בעצם הסיבה גם שלפעמים אין סבלנות לילדים, מה אין לך סבלנות לילד שלך?! מה, אתה לא מבין מה זה ילד?! למה אין לך סבלנות?! אבל כי הילד בעצם בא כאן לחלוב איזה רגש, הרי הוא לא צריך כאן את הטכני, והוא אין לו כעת כוח לזה, אז מאבד את הסבלנות.

אנחנו רואים, לפעמים יש מצב, אולי זה עוד לא כ"כ, אין עדיין ילדים בגיל הזה לציבור כאן, וגם האלה שהם כבר אבות, אבל עוד לא בגיל הזה, אולי יזכרו זאת מבחרותם בבית, שיש אשר יהיה לאיזה אחות או משהו איזושהי חבירה שכל היום זה מצלצל באוזניים השם של החבירה הזאת, ששמענו כל הזמן, כל היום טלפונים וזה, יש לה איזושהי ידידה גדולה שבמתעסק כל הזמן שמענו מאחותינו וכדו', או זה, את השם של אותה חבירה, והנה יקרה שיש לפעמים איזושהי שמחה משפחתית, אצל החבירה של אחותי, או חבירה של ביתי, לפי הענין, וכבר מרוב שהשם הזה כל הזמן בזה, זה כבר תופס איזשהו ענין גם אצל ההורים, אה, יש שמה שמחה אצל החבירה שלך, יש שמה שמחה במשפחה, זה קורה, אפי' שמה יש להורים בעצם עם הזה, מעבר לזה שזה רק טירטר כל הזמן באוזניים השם הזה, אבל המינימום, נשותינו ודאי לא גרועות מהרמה הזאת של ההשתתפות, מה שבממילא יש לנו איזשהו הרגשה לפעמים, לשמחה שסך הכל של חבירה של האחות או של הבת.

יש עוד איזשהו ענין, שכתוב: (או"ח רצ, ב - רמ"א) שבשבת, אלה שכל השבוע עובדים, אז שבשבת ירבו בלימוד, והת"ח שכל השבוע הם לומדים, אז בשבת יותר ירבו בשינה ובמנוחה, כך כתוב בהלכה, איך זה בדיוק מסתדר שני ההפכים האלה? אבל ודאי שהפשט הוא פשוט, שבת לעונג ניתנה, האלו שהם עמלים במלאכתם כל השבוע, אז העונג שלהם שלכל הפחות ביום השבת, יש להם את העונג של לימוד התורה, האלה שכל השבוע לומדים חזק, אז העונג שלהם בשבת, לפחות במידה מסוימת לכל הפחות זה במנוחה.

עכשיו, בוא נשאל שאלה, הרי שבת כתוב שהיא ניתנה לתורה, אז מה הפשט אז בדיוק אצל הת"ח, השבת היא, הת"ח מפסיד את מעלת השבת, מבחינה מה שהיא ניתנה לתורה? רק נראה פשוט, היה אפשר אולי להמשיל את זה למשהו; יש לפעמים אחרי שימחה גדולה, שנגיד היה איזשהו חתונה במשפחה, שהיה שימחה גדולה, ומחולות וריקודים, וכל המשמעות של חתונה, אח"ז חוזרים הביתה, וקצת מפטפטים, עכשיו, אם יבוא מישהו ויגיד כעת לבעלי השימחה עצמם, בוא נעשה כעת מצב של חתונה, הם יגידו רגע, זה היה כל הערב, תן קצת מנוחה כעת, עכשיו, המנוחה הזאת בעצם, היא לא היסח דעת מהמצב של החתונה, זה בעצם חלק מענין החתונה, שאחרי שכ"כ, כל הערב השקענו בחתונה, אז עכשיו נוח כעת קצת לפטפט, וחלק מהתעסקות החתונה, זה כעת המנוחה הזאת, כדי להמריץ את המשך השימחה של מחר בשבע ברכות, וכדו', והמנוחה הזאת היא לא סילוק מהחתונה, אלא היא חלק מהמהלך של חתונה, הרי אי אפשר כל הזמן ברמה כזאת של רציפות, בלי איזשהו מנוחה.

אז המנוחה של ת"ח בשבת, היא בעצם חלק מהחוויה של לימוד התורה של כל השבוע, הלימוד התורה של כל השבוע, שהוא מצריך את המנוחה הזאת, אז המנוחה הזאת היא בעצם לא משהו, סילוק מהלימוד, אלא זה חלק מהמהלך; שלומדים, ונחים, וצוברים כוח, וממשיכים ללמוד.

להיכנס כעת לעוד ענין, זה אולי זה כבר קצת מאוחר, אבל הייתי רוצה אולי לסיים באיזשהו וורט שראיתי, שלא שייך בכלל לענין, אבל כמדומה ששווה לשמוע את זה, הזדמן לידי איזשהו קונטרס, שהוציאו מכתבי איזשהו יהודי ת"ח שלמד בראדין, והוא כתב כל מיני וורטים שהוא שמע מהחפץ חיים או מהראשי ישיבה, והרמי"ם בראדין, אז ראיתי שמה ווארט של הגרנ"ט, פלא והפלא ממש, זה כבר עברנו את הפרשה הזאת אבל עדיין יש בנותן טעם לדבר ע"ז, כתוב כשיוסף הלך לפגוש את יעקב, אחרי שיעקב הגיע למצרים, אז כתוב: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו" (בראשית מו, כט), אומר רש"י יוסף נראה אל אביו, אז כפי הנראה היה קשה כאן לרש"י, מה זה וירא אליו, ויראהו, ויראו זה את זה, מה זה וירא אליו, וירא אליו ה', הקב"ה התגלה, מה שייך, שני בנ"א נפגשים אז כותבים וירא אליו, ויראהו, מה זה וירא אליו? אומר רש"י; 'יוסף נראה אל אביו', מה המקרא בא ללמדינו, ומה המקרא בא לפרש כאן?

אז אמר ר' נפתלי דבר נפלא עד מאוד, הוא אומר, יוסף היה הבן זקונים, "בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית לז, ג), הוא היה הרי הבן החביב של יעקב אבינו, באו קרעו אותו מבית אביו, מכרו אותו לעבד, כך תלשו אותו מאביו ומשפ', וכל הגילגולים שהוא עבר, ולעבד נמכר יוסף, ואחרי זה הבית סוהר שהוא היה, ועד ש, כל מה שעבר עליו, אז הוא אומר; נתאר לעצמינו, כמה יוסף חיכה ליפגש, איחוד משפחות, ליפגש עוד פעם עם אבא והמשפ', מה פירוש?! אפשר לתאר מה זה בן אובד אחרי עשרים ושתים שנה, כמה געגועים ורצון יש לו ליפגש עם אבא, אבל יוסף ידע כמה יעקב מחכה לראות אותו, כמה אבא מחכה לי, ויוסף היה אצלו טפל הרצון שלו, הנה אני הולך כעת להראות את עצמי לאבא, הוא, כל הרגשות שלו היו, אבא יראה אותי, אבא כ"כ מחכה לי, אבא יראה אותי, לא אני יראה את אבא, אלא יוסף נראה אל אביו, כך אומר הגרנ"ט, זה וירא אליו, שיוסף היה עסוק, כל היחם לבבו, בענין היה נראה אל אביו, שאבא יראה אותי, כך אומר הגרנ"ט, זה נפלא עד מאוד!

רק עוד לסיום, יש בענין הזה של הפגישה הזאת של יעקב ויוסף, הרי כתוב שיעקב קרא קרי"ש, כולם יודעים את זה, יש ע"ז, כולם מדברים מה זה היה הקרי"ש הזאת?

חשבתי דבר פשוט ממש, לא יודע, קצת אפי' פלא שלא אומרים את זה, כזה דבר פשוט, ילד יש לו בר מצווה, בא מישהו הביא לו מתנה מאוד גדולה, ככה אריזה ענקית, מה הוא עושה דבר ראשון, פותח את האריזה לראות מה המתנה?! הוא דבר ראשון מתחיל להודות, לזה שנתן לו את המתנה, ישר כוח, כזה מתנה גדולה, הוא מתחיל להודות לו, אח"ז כשיבוא הביתה, יפתח את המתנה, ויראה מה יש שם.

יעקב אבינו קיבל מהקב"ה את הבן האובד שלו, דבר ראשון אומרים נשמת, דבר ראשון אומרים תודה, אז מה זה היה התודה של יעקב אבינו, קרי"ש, יחוד ה', ואהבת ה', זה בעצם הוא בא לסמל כאן, מאיפה הגיע אלי יוסף, מאיפה הוא נחת עלי פתאום, הקב"ה החזיר לי אותו, דבר ראשון הוא עסוק בלהודות להקב"ה, ע"ז שהוא החזיר לו, אח"ז הוא יתעסק עם המתנה שהוא קיבל.