אברכים 7

נדבר היום בס"ד קצת על עניני חינוך, וכמדומה שזה יהיה תועלת, לא רק למחונכים, אלא גם למחנכים, קודם כל יש איזשהו משהו שהוא הרבה פעמים בעיה בפני עצמה, ושלפעמים הדבר הזה, הוא דבר שגורם להרבה בעיות הן בחינוך והן גם לשלום בית עצמו, יש מידה, כמו שכל אחד יודע, שכל מיני מידות מגונות, גורמות לבן אדם קושי בחיים, אחד שהוא כעסן, אפי' על בני ביתו לא מתקבל, כך כתוב בגמ' (קיודשין מ,ב) 'רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו', כל מידה לא טובה בעצם גורמת לבן אדם קושי בחיים.

יש עוד מידה מגונה שלא יודעים שזה מידה מגונה, ואולי לא כ"כ קולטים שזה מידה, אבל זה גם מידה, יש מידה שנקראת שיפלות, שיש בני אדם שהם שפלים, אבל לא במובן החיובי שזה יקרא ענווה, כי ענוה הרי זה לא סתירה ל"וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה" (דברי הימים ב' יז, ו), אלא מדובר כאן על כאלו שיש להם כאילו שיפלות בנפש, ובאישיות, שאין להם כאילו את היכולת בעצם לדרוש את המגיע להם, או להפעיל איזושהי סמכות על הנתונים למרותם, מחמת איזשהו שיפלות אישיותית של עצמם, שהם פשוט כמו מחוסר איבר, ביחס ללהיות איזשהו משהו סמכותי, ופה עוד לא נדבר על כאלה שיש להם איזשהו בעיה בהשקפה בענין, שאולי הם חוששים שיהיה חשש גאווה, אם הם יהיו סמכותיים, תיכף נגיע גם לאלה, נדבר עוד על כאלו שבלי קשר לזה, הם כאילו יש להם איזה שיפלות בנפש, שהם כאילו לא מסוגלים לעמוד ולהביע את עצמם בברירות, ובהחלטיות, גם כשבעצם יש להם דיעה והשקפה בנושא, הם לא יהיו מסוגלים להביע אותה את אותה דיעה בהחלטיות, בסמכותיות, בביטחון, בצורה איך שאמור להביע אדם שבעצם חושב את מה שהם עצמם חושבים, לא מדובר כאן על אדם שאין לו דיעה בנושא או לא בטוח לו הדיעה, אלא גם כשיש להם דיעה, ויש להם השקפה ברורה בענין, אבל לעמוד באופן שהם צריכים כאילו להנחיל או להשפיע את ההשקפה הזאת על כאלה שמוטל עליהם הענין, הם לא מסוגלים.

וזה נובע מאיזשהו שיפלות בנפש, שהחובות הלבבות, בתחילת פ' ב' משער הכניעה הוא מדבר שזה מידה מגונה מאוד, המידה הזאת, והוא טורח להסביר שם, והוא מאריך להרחיב בענין, שהמידה המגונה הזאת אין לה שום שייכות לענווה, ולקשר את האנשים האלה, עם מעלת הענווה, זה טעות ממש, הוא כותב שקוראים להם במאמר מושאל, כאילו הם שייכים לענווה אבל באמת זה לא שייך לענווה, אלא הוא קורא לזה, זה שיפלות הבהמות, שיש מיני בע"ח שהקב"ה ברא בהם שיפלות, כדי שבנ"א יוכלו להשתלט עליהם ולהשתמש בהם לצורכם, כי הרי אנחנו רואים מציאות שבהמות ובע"ח שהם עזים, אז קשה להשתלט עליהם ולגייס אותם לצורך, קשה לאדם לגייס אותם ולאלף אותם לצרכיו, ואילו יש מיני בע"ח שהקב"ה ברא אותם עם שיפלות כזאת שקל לחנכם, ובעצם לשעבדם לעבוד ולמשא ולכל עניני השימושים שמשתמשים בהם, למרות שמבחינת הכוח הם הרבה יותר חזקים מהאדם, אבל זה רק הבע"ח שהוטבע בהם השיפלות הזאת, אז החובה"ל קורא לבנ"א שיש להם את השיפלות הזאת בנפש, הוא קורא להם בהמות, הם בעצם בהמות, הוא כותב שזו מידה מגונה מאוד.

אז יש כאלה שהבעיה שלהם בנושאי חינוך, והטלת מישמעת, היא נובעת מאיזשהו פחיתות בנפש של עצמם, ואולי הם הסתתרו באיזשהו תירוץ לעצמם שזה יותר ענווה, אז לפחות שהחובה"ל מכחיש אותם, והוא אומר שזה לא שייך לענווה, אלא זה מידה מגונה וצריך לצאת מזה, והוא כותב שם, שהם בעצם לא מכירים ולא מעריכים את ערכם ואת יתרונותיהם, ואת מעלותיהם, הם פשוט לא מכירים בזה, הוא כותב שהם לא מכירים כראוי את הכוחות ואת הערך שלהם, ואת יתרונותם על חבריהם, זה מאוד מענין לראות את זה, אז מי שירצה יראה בפ' ב' משער הכניעה, זה נקודה אחת שיש.

והדבר הזה מי שלוקה בענין הזה, אז צריך קודם כל לשנות את הקו שלו, את הקו ההשקפתי שלו בנושא, איך הוא אמור להתייחס לעצמו, ואיך הוא אמור לראות את עצמו, וממילא גם איך הוא אמור להתנהג כשעומד מולו, כשהוא נמצא במצב שיש לו איזשהו דיעה באיזשהו ענין ומנסים בעצם לגרום לו, או לבקש ממנו לעשות אחרת, זה נושא מורכב בפ"ע שלהאריך בזה, זה לא כעת העת והשעה, אבל בעצם צריך איזשהו עבודה בעצם, לצאת מהמידה המגונה הזאת, בדיוק כמו שצריך לצאת מכל מיני מידות מגונות, של כעס, נקמה, או העדר חסד וכו'.

עכשיו, יש עוד כאלה שהם אין להם את הבעיה הזאת אולי באופן אישי עם עצמם, אבל הם כאילו חושבים, ואולי לפעמים זה קצת נובע מזה שכ"כ הרבה מדברים שאסור להלחיץ ילדים, וצריך להתנהג זה, יש הרי כל מיני בעיות חינוכיות, שהם יוצאות ממצב של מתח, והשפלת הילדים, וכדו', אז יש הרבה שמרוב ששמעו את הענין הזה, אז נראה להם שכאילו המהלך שבין הורים לילדיהם, אמור להיות מהלך של חברות, איזשהו חברות, שבעצם אני וילדי בעצם אנחנו חברים, רק אני חבר קצת יותר מבוגר.

ואוכל לומר שהיה מקרה, שהגיעו זוג הורים, ולא להאמין אברך חשוב ומכובד, שבלי גוזמא ילד, אני לא יודע אם הוא היה בן 3 או זה, אבל בערך 3 או שנתיים וחצי, למעשה ילד בגיל הזה, הוא בעצם ניהל את ההורים שלו, אתם שומעים, ילד בן 3 ניהל את הוריו! ז"א כל ההלוך ילך שלהם היה סביב הילד, ברמה שהם בעצם עבדים נרצעים שלו, ולפי כל ענין שלו, כי הרי אסור להלחיץ את הילד, ואסור זה, והם פשוט לא היו מודעים כלל למציאות הזאת, מה זה הורה, מה זה אבא ומה זה אימא.

עכשיו, אנחנו נראה בזה כמה שלבים, אבל נתחיל קודם מאיזשהו דברים פשוטים, להגיד לילד כיבוד הורים, צריך לשמוע, אני אבא שלך, אתה צריך לשמוע בקולי, בעצם אנחנו בעצם משדרים לילד תשמע, אני כעת רוצה ללמד אותך משהו, שאני אבא שלך ואתה צריך לשמוע לי, טוב, אז השאלה כעת אם הילד ישתכנע או לא, הוא אומר לא, אני לא השתכנעתי, אתה מנסה להסביר לי שאתה אבא שלי ואני צריך לשמוע בקולך, לא יודע, לא השתכנעתי.

רגילני לומר עוד מעולם לא היה בוס שכשהוא בא לצעוק על הפועל שלו, הוא מודיע לו, תשמע, אני כאן הבעה"ב ואני כאן קובע איך שתתנהג, הוא בא אליו וכבר מדבר אליו בטון של בעה"ב, תגיד לי, אתה שומע, מה זה צריך להיות, למה לא הגעת בזמן, מה זה, אני מפטר אותך, הוא כבר מדבר כמו בעל הבית הוא לא מספר לעובד שלו שהוא בעה"ב, ואז הוא אומר לו עכשיו, קבל מלכותי, ותתן אישור שאני בעה"ב, ואז הוא מתחיל להגיד לו דיעות, הוא כבר מדבר כמו בעה"ב.

ואוי לו להורה, שהוא בעצם צריך להגיד לבן שלו, שהוא אבא שלו, ושהוא צריך לשמוע בקולו, יש, בהחלט שצריך לדבר עם ילדים כל מיני זה, בהזדמנויות שונות, להכניס אצלם השקפות ומצוות וכו', אבל לא אמור להיות שאני אמור בעצם לשכנע את הילד שלי שאני אבא שלו, שיש לי איזשהו סמכות עליו, כדי שיהיה לי בעצם את הזכות לבקש ממנו לשמוע בקולי, אלא אני אמור כבר לדבר איתו בתור אבא, שהילד ישמע כאן טון של מבוגר שבעצם מרגיש בעה"ב עליו כדבר פשוט, ודורש ממנו תעשה כך או תעשה כך, ולא שלהסביר לילד שצריך לשמוע בקול אבא, זה ממש רח"ל מהאי דעתא.

עכשיו, בעצם יש כאן בענין הזה, עוד עומק הרבה יותר מזה, בעצם כך הרבה הורים מרגישים את עצמם כאילו יש בזה איזשהו גאוה, אם אני מתנהג לילד שלי בצורה שאני מעליו, פה זה כבר באמת נושא השקפתי, שנראה להם כאילו שמדרכי הענווה זה להתנהג עם הילדים במצב של חבירות, אבל צריך לדעת שזה טעות גמורה הדבר הזה.

אבל ברור שמהלך החינוך אמור להיות, זה הולך כאילו כך, שיש אברכים, שאם הנושא המדובר הוא נושא חשוב, הנושא שכעת מוטל עלי לחנך את הילד הוא נושא חשוב, אז כפי חומר הנושא כך בעצם הזכות שלי לכפות עליו, כעין כופין על המצוה, ז"א ורמת הביטחון שלהם בדרישה מהילד, היא תלויה בכמה הנושא שעליו הם דנים איתו כעת זה נושא שיש לו ערך וחשיבות, וככל שהנושא הזה יותר חשוב, אז בעצם הם יותר מרגישים שיש להם את היכולת לדרוש את זה מהילד, אבל עצם הדבר שסתם, שאני האבא אמרתי שאני רוצה משהו, זה כאילו לא קיים, זה כאילו איזשהו גאווה.

אבל באמת זה טעות, כי אמור להיות שיחס בין הורים לילדיהם הוא דבר פשוט, שהורה הוא כעין בעה"ב על הילד שלו, הוא ממש בעה"ב על הילד שלו ברמה כזו שעבר אמימרא דאבא, זה בעצם הבעיה הכי קשה שיכול להיות מצד הילד, בלי קשר בכלל לנושא המדובר, אלא שההורה בעצם מדבר עם ילדו בטון ובצורה שהוא בעצם בעה"ב עליו והוא מנהל אותו, תיכף נראה עד היכן הדברים מגיעים.

אבל אחד מהתועליות הגדולות, שיש בענין הזה, שהרבה פעמים הילד עוד לא בר הכי להבין את עומק וערך הנושא המדובר, הוא עוד לא בר הכי לתפוס את חשיבות הנושא המדובר, אבל את הרעיון הזה שכשבעה"ב אומר, עושים, כשמישהו שבעה"ב עלי אומר, אני עושה את מה שהוא אומר, זה קל לילד לקלוט את זה, נפש של ילד בנויה למהלך שמנהלים אותו, ושלפחד מלהמרות את פי אדונו, אז אם ההורים הם אדון על הבן שלהם, אז יהיה להם הרבה יותר קל לחנכו ולחכמו מאשר אם בעצם הם לא אדונים עליו, והם צריכים בעצם בכל נושא להסביר את טעם הדבר, עד שהילד יעריך ויחשיב את הענין, ומה אנחנו מצפים מפרא ילוד מדבר, הרי הילד הקטן הוא עייר פרא, אם הוא לא יקבל עול אדוניו איך יקלטו אצלו כל המסרים שאנחנו רוצים ממנו שאנחנו בעצם מופקדים לחנכו ולהכניס לו את זה, אם אנחנו נצטרך הסברים, הוא הרי הסברים מענין אותו? הוא כעת מענין אותו מה שהוא רוצה, או הילדות שלו, והמרץ שלו, מענין אותו בדיוק כעת רעיונות, שרעיונות יתפסו לו לב?!

עכשיו, באמת שצריך לדעת שהצורה איך שאנחנו בעצם מנהיגים את עצמינו מול ילדינו, ובעצם איך שאנחנו מנהיגים את עצמינו מול הילדים שלנו, זה בעצם הצורה שכשהילד יגדל פחות או יותר במהלך הרגיל הוא יתייחס להקב"ה, אם אנחנו בעצם מול הילדים ס"ה כמראה מקום, אצל ילד זה הולך כך, כשהילד קטן אז הצורה הנכונה היא, ההורים הם בעה"ב עליו, והקב"ה הוא איזה סבא גדול שההורים שומעים לו, לא יודע, זה איזה משהו גבוה כזה, שהילד הוא עוד לא תחת הקב"ה, הוא תחת ההורים שלו, וההורים שלו יש להם שייכות עם הקב"ה, זה הצורה איך שזה מתרשם בנפש של ילד, וככל שהוא גודל אז הוא בעצם מחליף את ההורים עם הקב"ה.

יש לזה הרבה סמוכים גם בחז"ל, לרעיון הזה, שבזמן שאינו מכבד הקב"ה אומר, זה גמ' בקידושין שם (ל,ב), שטוב שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם לא כיבדוני, כי מאותו מקום בנפש שמגיע כיבוד הורים, מגיע גם כבוד ומורא להקב"ה, הרי החיי אדם מדבר שם על האלה שאמרו שלא צריך לכבד הורים, ידוע שיש חיי אדם מפורסם (סז, ב), שאמרו שההורים לגרמייהו עבדי, ואנחנו לא חייבים לשמוע להם, אז הוא כותב שם, סופן שיבעטו גם בהקב"ה, כי אם בנפש אין את ההרגש כלפי הורים, זה נעתק גם כך כלפי הקב"ה.

עכשיו, אם ההורים הם ס"ה חברים של הילד, והם רק מספרים לו דברים חשובים, ודברים לא חשובים, אח"ז כשהוא גודל, הוא מעתיק את המהלך הזה ביחס להקב"ה, ולא שהוא מרגיש תחת הקב"ה, אלא בעצם, פעם הזכרנו את זה, הקב"ה והתורה, זה היכי תמצי לדעת מה נכון ומה לא נכון, ואיך כדאי לעשות, ואיך לא כדאי לעשות, אבל לא בצורה של להיות עבדא דקודשא בריך הוא, כי את הרעיון של תחת אדון, זה לא נבנה אצלו, הוא לא מכיר כזה דבר.

עכשיו, בוא נשאל שאלה, למשל, יש 'בעידן דריתחא ענשינן אעשה' (מנחות מא,א), כזה רעיון, יכול להיות רק אם המעניש הזה הוא בעה"ב עלי, ואני שלו, ואני לא יכול בכלל לדון איתו, מה יעשה ומה יפעל, כאילו כביכול, כשהוא עצבני זה משהו אחר, זה שייך אם הוא בעה"ב, אצל מי שהוא בעל הבית, שייך להגיד היום הוא עצבני, א"א לדבר היום עם הבעה"ב, אבל אם אני והוא שווים, והוא ס"ה מספר לי מה חשוב ומה לא חשוב, מה שייך להגיד 'עידנא דריתחא'?!

עכשיו, מה באמת הפשט 'בעידנא דריתחא ענשינן אעשה', מה פירוש, וכי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? אז בעצם כך, בעצם הקב"ה מתנהג איתנו ברחמים, אבל יש מצבים שבעצם הם לא קשורים דוקא אלינו, שכעת הקב"ה קצת עוזב את הכיסא רחמים, והוא עולה על כיסא דין, עכשיו, הכיסא דין באמת זה לא שזה חוץ לשורה, כי בעצם הקב"ה, בתחילה עלה במחשבה בכלל לברוא את העולם בדין, והקב"ה שיתף רחמים בדין, אז יש איזשהו מושג של עידנא דריתחא, אבל בלי קשר להסברים, ואם זה ההסבר, או הסברים יותר עמוקים, וודאי שיש הסברים יותר עמוקים, אבל המושג הזה יכול להיות רק מול אדון, מול אדון שהוא בעה"ב, אם הוא בעה"ב אז יכול להיות גם דברים שקשורים אליו, ולא קשורים בכלל לזה שתחתיו, שיגרום איזשהו שינוי בהנהגה, אבל אם יש איזשהו שיוויון, אז מה קשור כאילו המצב רוח שלך אלי, איך זה יגרום שינוי?

עכשיו, ודאי שלא באנו לומר שהורים ינהלו את ילדיהם לפי מצבי רוח מתחלפים שלהם, יש הורים שב"ה, יש להם את הסמכות ההורית באופן טבעי ומוצלח, ושהם תמיד ישרים דרכי ה', ואפשר לקחת כל דבר גם לכיוון לא טוב, לא באנו היום להגיד שהורים אמורים להיות דיקטטור על הילדים שלהם, אבל יש בנפש של הבנ"א, שכשהוא מרגיש מישהו שהוא בעה"ב עליו, אז בהרגשה הוא כבר מקבל את המושג של עידנא דריתחא, גם לפני שהוא יחשבן פעם, אז יכול להיות פעם שכשהוא ילמד את הגמ' הזאת והוא ירצה להתבונן בענין אז הוא יחפש הסברים ע"פ מחשבה, ע"פ מוסר, יראה מה מפרשים ע"ז, מה הפשט שבעידנא דריתחא ענשינן, אבל כשזה יקרה בפועל, מי שהוא תחת אדון, זה מסתדר לו, הבעה"ב כעת היום זה, הנפש מרגישה וזה מסתדר לה, אבל בסדר שכנדון מה זה, שכשהוא יתעסק בחכמה ובהתבוננות אז הוא יוכל להתעסק, אבל הנפש מרגישה את זה, אבל אם הילד אף פעם לא קלט מציאות של אדון, יהיה לו מאוד קשה אחרי זה ביחס להקב"ה בלהרגיש אדון, ואנחנו בעצם מזיקים הרבה מעבר לעצם ההצלחה בחינוך, אנחנו בעצם מזיקים בזה לכל האידישקיי'ט אחרי זה של הילד.

יש בברכת המזון לאבלים, יש שם בברכת הטוב והמטיב כתוב כך: 'א-ל אמת, שופט בצדק, שליט בעולמו לעשות כרצונו, ואנחנו עמו ועבדיו, ועל הכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו' כך זה הנוסח, זה נוסח מחז"ל הנוסח הזה, אז רגע, הוא כבר אמר: 'א-ל אמת שופט בצדק', מה עוד יש להוסיף, א-ל אמת שופט בצדק הכל מסודר כבר, אבל הוא בא לומר כך, בעצם הקב"ה הוא א-ל אמת שופט בצדק, ודי בזה, אבל שמא יעלה על הדעת שאולי הצדק היה יכול להיעשות בנוסח אחר, אז כתוב כעת עוד פיסקה: 'שליט בעולמו לעשות כרצונו, ואנחנו עמו ועבדיו, ועל הכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו', אנחנו עמו ועבדיו, אז אנחנו לא מחפשים את הצדק, גם אם אנחנו נתפלסף ולא נבין איפה הצדק כאן, אבל המציאות הזאת של צדיק בעולמו לעשות כרצונו ואנחנו עמו ועבדיו, די בזה.

עכשיו, בוא נראה, מה קורה, מוכר המציאות הזאת, ילד היה בשבת אצל איזה דודים, או התארח וזה, אח"ז אומרים ההורים, אה, הילד שלכם מחונך, יש לכם ילד מחונך, מה זה ילד מחונך, ילד שכשהוא היה אצל דודים או אצל זה, אז באותו זמן שהוא היה, הוא העתיק בעצם את המציאות שלו מול הוריו, למציאות הזאת שלו מול דודים, או המשפחה שלו ששם הוא היה, והם הרגישו שהילד הזה, לא כאן מתנהג כמו איזה אדון לעצמו, ועושה מה בא לו, אלא הוא מתאים את עצמו למהלך, הוא קולט מהר מאוד את המהלך של הבית כאן, ואם הוא מתנהג בצורה המתאימה למהלך של הבית שהילד כופף את עצמו לזה, זה ילד מחונך, ז"א הדבר הראשון בחינוך של ילד, שילד יבין שהוא תחת ממשלת אביו ואמו, וזה תלוי בצורה של איך ההורים מרגישים עם עצמם, ומאמינים, ומתנהגים כך, ואז הילד הוא תחת ממשלת הוריו, והם לא צריכים מידי הרבה להתעסק בהסברים, ושהילד ירגיש בליבו שלהמרות את פי האבא או האמא, זה עוולה גדולה בלי קשר בעצם העבר אמימר דאבוה או דאימיה בלי קשר לנושא המדובר.

הרי גם בינינו להקב"ה, ידוע שבאמת בכל לאו ועשה, יש את החלק הפרטי של אותו לאו ועשה, ויש את ה'עבר אמימרא דרחמנא', אבל יש עוד ענין, של "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה" (במדבר טו, ל), ששם אין לו חלק בעוה"ב, וזה בכל מצוה שהיא, אז אם זה מצב של פריקת עול, כך רבינו יונה (ג, קמג), מסביר את זה, אז אין לו חלק לעוה"ב, אפי' אם הוא מצוה אחת הוא מתנהג בזילזול לגמרי, אפי' אם זה לא בפרהסיה הוא כותב שם, אפי' אם זה מצוה רגילה, אין לו חלק לעוה"ב, כי הוא פרק עול אדוניו, הדבר הזה אמור להיות חלק מאוד גדול, בעיקרון של החינוך.

עכשיו כך, מי שעד היום התנהג לא כך, יהיה ניזהר, באיזשהו רגע אחד לשנות כי זה יבלבל את הילד, וגם מה אתה מסתכל עלי, אתה חבר שלי, מה קרה פתאום, אז זה צריך להיות באיזשהו הדרגתיות, שכן קודם רק קצת להגיד בטון יותר רציני, עד שזה לאט לאט ישתרש בנפש הילד כדבר פשוט, אבל צריך להגיע לזה, אנחנו לא אמורים לקבל אישור מילדינו שאנחנו הוריהם, והדבר הזה הוא בכלל לא קשור לכל מה שמדברים שלא להלחיץ ילדים, ולא להכניס ילדים למתח, כי כל הדברים הללו הם מתאימים בעצם לנפש הילד, בלי קשר למתח ולחץ, מתח ולחץ זה צורה, אם לא נותנים לילד איזשהו שיחרור, ומה קשור הדברים האלה.

כעת זה לא אומר שאנחנו לפי הרעיון הזה, אז אני אמור לעקוב אחרי הילד שלי 24 שעות ביממה ובכל פעולה אני אקבע לו מה הוא יעשה, זה טיפשות גדולה, שצריך לתת גם לילד הרגשה של שיחרור, והפוך שזה דבר גם, שלא כל דבר ילד אמור גם להרגיש את ההורים שלו, בכל פרט ופרט, ושווה שיהיה דברים שכאילו לא ראינו בכלל, כדי שבדברים מסוימים אנחנו ניקבע דברים מוחלטים, אם אנחנו מרגישים שלפי נפש הילד א"א להעמיס עליו מידי הרבה, אז כל ערום יעשה בדעת שיהיו דברים שלא ראיתי, לא ראיתי אז זה לא שייך אלי, כאילו אני האבא ולא ראיתי, מה שלא ראיתי אז זה לא שייך אלי, כדי שדברים שאנחנו, שזה כן חשוב, אז זה כל פעם בפרקטיקה בשטח, לפי נפש הילד ולפי זה לראות איפה יותר לדרוש איפה פחות לדרוש, וכל אחד יעשה בדעת, אבל הקו הזה הוא קו שטוב לילד והוא מתאים לילד, עד כדי שיצא לי לשמוע מאנשי מקצוע שבית שאין בו סמכות הורית, הם לא הולכים עם החלק הרוחני שבדבר, הם לא מבינים בזה, אבל את החלק הזה הם אומרים שבית כזה שאין בו סמכות הורית יותר מצוי שילדים יפתחו חרדות ונערווי'ן, כי גבול ומהלך ששמים לילד זה גורם לו יציבות נפשית ורגשית והוא פחות יפתח חרדות ונערווי'ן, אם יהיה מהלך וגבול בבית, מאשר אם יש 'איש הישר בעיניו יעשה', אין עול אדוניו, ואין זה, והכל כזה הפקר.

עכשיו, באמת שצריך לדעת את הענין הזה, שנראה קצת מבחינה פרקטית בשטח, שבאמת מאוד חשוב שיהיה כל מיני גבולות בבית, כעת, זה לא קשור דוקא לחלק של האדנות או כל הזה, אבל עצם הדבר הזה, לקבוע מהלך של סדר וזמן של קימה ושינה וארוחות, שזה יהיה איזשהו דבר ברור, ז"א כך, קודם כל יש חלק שחשוב מאוד, שלא יהיה מצב שילד יודע, שיש מצב שההורים אומרים לו משהו והוא לא עושה, בעצם ההורה אמר לו משהו, והוא לא עשה, וזה עבר, בעצם אמר משהו לילד והוא לא עשה וזה עבר, הילד קיבל חינוך, אבא אומר והשיירה נוסעת, אמר אז אמר, הוא בעצם קיבל חינוך כאן, ולכן מי שעדיין לא מרגיש בנפשו שיש לו כרגע עדיין את הכוח להפעיל סמכות, ז"א עדיף לא לדבר באופן שאני לא בטוח שאני אצור מצב בשטח, מאשר לדבר והילד לא ישמע, כל מקרה שהורה דרש מילדו משהו, והילד לא עשה, וזה עבר, בעצם הילד קיבל כאן חינוך שלילי, אז עדיף התעלמות, ובצורה שכאילו לא שמתי לב, ושבמקרים שאני כן אומר זה יהיה, כדי שלא יהיה מצב אצל ילד, שיש מצב שאבא או אמא אומרים משהו, ובסדר, אמרו וזהו, זה הרס חינוכי ממש גדול.

עכשיו, צריך לדעת שהילד, העייר פרא שבו מחפש כל הזמן לפרוץ כל גבול, עד שהוא יגיע למצב של החינוך הנכון, והילד כל הזמן ינסה לבדוק האם הגבול ברור, והוא ינסה לפרוץ גבול, עכשיו אנחנו צריכים להגיע למצב שבו הילד יבין את הגבול ושהגבול ברור כדי שאנחנו לא נצטרך כל הזמן להיות איתו בעצם במשא ומתן ומאבקים על דברים שהם אמורים לזרום כדבר פשוט.

נגיד ילד שיודע, טוב, אני לא יודע אם זה הגילאים, אבל ברעיון, ילד שיודע שאם הוא לא מגיע לאכול בזמן שמיועד לארוחה, אז עד הארוחה הבאה יש לו בעיה מה הוא יאכל, לא בתור עונש, נגמר זמן הארוחה, אין כעת אוכל, מה, לא יודע מה יהיה, בארוחה הבאה יהיה אוכל, מה, אין, נגמר הארוחה, אז זה גורם שלא כל הזמן צריך להתעקש איתו שכעת לבוא לאכול, כי הוא פשוט יודע שאם לא זה, אז אני יצטרך לחכות לארוחה הבאה, זה אולי עוד לא הגילאים כל כך, אבל אני אומר ברעיון בכל סוג דבר לדעת שילד בכל גיל, כשקובעים דברים ברורים, הוא קולט, ממש אפי' קטן המוטל בעריסה.

זכור אזכור שהיה פעם שאחד הילדים קנה לו איזשהו מנהג, היה פתאום מתעורר בלילה מתחיל לבכות, ורגש של אימא, אימא הרי בד"כ מרגישה בכל בכי, מה הבכי הזה אומר, אם הבכי הזה אומר רעב, או הבכי הזה אומר כאב, או זה סתם איזה בכי, זה סתם איזה צומי, אבל גם אנחנו ההורים צריכים לישון, כדי שנוכל להיות באמת הורים, וההרגשה שבאמת אין כאן איזה צורך מיוחד, לא היה צורך לא לחתלו, ולא להאכילו, זה היה זה, אז פשוט אני קמתי כמה לילות, כשהיה כזה דבר, באתי לילד הזה, נתתי לו סטירונת קטנה, אמרתי לו אבא ואימא רוצים לישון, לא להפריע, אז כמובן נהייה יללה עוד יותר גדולה, ואז נתתי נשיקות, שקט, לישון, אחרי יומיים שלוש פסק המהלך הזה, זהו, נגמר, הוא הבין, וזה נגמר, ואשאל, וכי לא זה מה שהיה מוטל לעשות, מה זה, שייך, אנחנו ההורים לא בנ"א, אנחנו לא צריכים לישון, זהו, והוא למד, הילד למד, והכל בסדר, ואין לו שום נזקים רגשיים או טראומות או משהו, הכל בסדר, הכל מסודר, הילד מסודר, זה פשוט דבר נורמלי, מה זה שייך, שייך שאני יהפוך יום ללילה, ולילה ליום בגלל שהוא כעת החליט זה, וילד לומד ומבין, מהלך נורמלי, ילד שמקבל חום ואהבה בצורה רגילה, הוא לומד לקבל גם חוקים וגזירות, אם זה מהלך נורמלי, אם זה הורים לא נורמלים, אני לא יודע, אז זה סתם בעיה, זה בעיה שהם לא נורמלים, אבל הורים נורמלים, שיודעים להעניק לילדם אהבת הורים לילדיהם, זה טוב לילד להכניס אותו לגבול ולקבוע דברים, בשביל שפשוט יהיה שייך לנהל חיים תקינים.

באמת שהורים צריכים לדעת שהמציאות שלהם זה לא רק איזה היכי תמצי, יש שכאילו בהרגשה שלהם, שמשעה שיש להם ילדים הם הפסיקו להיות מטרה, הם מהיום רק אמצעי, הם כאילו רק אמצעי, אני ידבר קצת יותר בשפת בנ"א פשוטה, אבל זה המציאות שיש איזשהו כעין הרגשה לפעמים להורים, שהם הורים אז הם כבר לא מטרה הם רק אמצעי, וכאילו כל צורת החיים שלהם אמורה להתנהל לפי צרכי ורצונות ילדיהם.

וזה דבר ממש לא נכון, ולדעת שגם ילד יותר יאהב ויעריך הורה כשהוא מרגיש שהורים שלו, הם מכבדים גם את הזכויות ואת הצרכים של עצמם, ז"א אם המציאות היא שהילד ירגיש שההורה כל הזמן עסוק בלרצות אותו, זה גורם לילד פחות להעריך את ההורה, זה פשוט מאוד, כי גם הילד מרגיש שההורה עצמו לא מעריך שהוא שווה משהו, וכאילו כל ענינו ומטרתו, זה בעצם לשרת את הילד, אתה משרת שלי למה אעריכך, למה אכבדך, הרי אתה כל עניינך, זה להיות משרת לנסיך, אתה משרת הנסיך, אז אתייחס אליך כאל משרת, וכל דבר, ברור שההורה חייב, כי אם אני רוצה, אז זה צריך להיות, ואם אני צריך משהו, אז ההורה צריך לעשות לי, ילד שרואה מולו הורה שמעריך את עצמו, ומחשיב את עצמו, וחי את החיים שלו, והנה ההורה הזה הוא רחום אלי למרות שהוא בריה בפנ"ע, והוא מכובד בפנ"ע, הוא ממרום כיסאו הוא גם מטה כלפי חסד, אז זה גורם לילד להעריך אותו, אבל אם ההורה הוא כלום, למה יעריכו?!

אולי רק אספר איזשהו סיפור, שקצת נגמור באיזה כמעט מילי דבדיחותא, אבל אילמלי מקרא כתוב, אבל זה היה מעשה שהיה, בשבועות האחרונים, הגיע איזה מעשה, אני רוצה לספר את הסיפור הזה, אמא מספרת סיפור כזה, היא לקחה את הילדה לגן, ובתחילת הכניסה של ילד לגן, ידוע שזה לא הכי קל לילד או ילדה, ליפרד מבית הוריהם ובעצם להיות בגן אצל הגננת כמה שעות, בהתחלה יש בכיות וזה, כולם מכירים את זה, כל שלב בעצם שהילד גודל, הגמילה מחיתול, הגמילה ממוצץ, כל שלב של גדילה, יש בזה איזשהו קושי, יותר קל להישאר קטן, מאשר להתחיל לגדול.

 אז  האימא מספרת כך, היא לקחה את הילדה לגן, הילדה בכתה ולא רצתה ליפרד, כך היה זה, עכשיו, היא באה בסוף היום לקחת את הילדה מהגן, והילדה לא רצתה לעזוב את הגן, לא מוכנה לעזוב את הגן, ובקיצור זה גרם לאימא הסתבכות וכעס על הילדה, הילדה הזאת רוצה סתם להרגיז אותי, ככה זה, כל דבר היא תעשה נגדי, כשאני הולכת להביא אותה לגן, היא לא מוכנה לעזוב אותי ולשגע לי את השכל עד שהיא מוכנה להיות בגן, כשאני באה לקחת אותה מהגן, היא לא מוכנה לבוא אלי, וזה יצר, זה לא להאמין, זה יצר מתח בין האימא לילדה, היום היא סיפרה, זה בת, בת 17 כבר, יש לה מתח היא אומרת, המתח התחיל כבר מגיל ילדות, הילדה הזאת רוצה להרגיז אותי כבר מגיל אפס, ככה האימא מספרת.

ולא השכילה להבין דבר פשוט, הילדה פשוט עוד לא קלטה את המציאות, זה היה בתחילת ה, הרי זה לא היה לנצח המציאות הזאת, זה הולך ככה, לילדה קשה ליפרד מהאימא, זה דבר פשוט, עכשיו, הילדה היתה כעת בגן ושיחקה, פתאום אמא  באה להפריע לה מהמשחקים, מה קרה בדיוק כעת, אני באמצע, מה בוער כעת? היא רואה תמיד בבית כשהיא משחקת לא בדיוק כאילו זה, שפתאום מגיע איזה רגע מסוים, השניה תפסיקי לשחק! כאילו מה קרה? אז הילדה פשוט כאילו עוד לא, עובדה שאחרי איזה זמן היא קלטה שיש איזה זמן שעוזבים את הגן והולכים הביתה אז זה כבר נכנס למסלול, אבל בתחילה עד שהילדה קלטה את המציאות, שבאים לגן לזמנים מסוימים ומגיע איזה זמן שפתאום נגמר, וכולם הולכים בדיוק באותו זמן, אורך לתינוק או תינוקת גם לקלוט את המציאות הזאת שמגיע זמן ופתאום הולכים גם אם באמצע, והאימא פירשה את זה משום מה, שהילדה רוצה נגדה, והסתבכות עד שזה נמשך עד גיל 17.