אברכים 8

בערב שבת כתוב שזה זמן שהשטן מרקד, ערב שבת, לפני שבת, יש מצב של דוחק ולחץ וזה זמן שהשטן מרקד אז, יש שם (שבת לד,א) 'לימרינהו בניחותא, את השלושה דברים שצריך להגיד ערב שבת בין השמשות, לימרינהו בניחותא'.

יש עוד איזשהו ערב, ערב גדול, ערב פסח, וזה זמן שקצת שטן מרקד, אחי אמר לי שהרב שטינמן אמר לו, שבערב פסח באים הרבה לדבר עניני שלום בית, ועצבים וזה, זה זמן מועד לפורענות.

אז בוא נראה קצת מה יש לומר בענין, אולי, יש פיתגם ידוע, ומוכר מאוד, 'אבק זה לא חמץ', נכון, באמת חידוש גדול, אבל כך אחרי עומק העיון, הגענו לחידוש גדול, שאבק זה לא חמץ, אבל להגיד לאישה כזה דבר זה ממש רציחה ממש, בגלל שבאמת יש איזשהו רצון שהוא קיים אצל אנשים מסודרים, וזה קיים אפי' בעולם הזה, אמרו לי, כך שמעתי, שבעולם הגדול, זה נקרא 'נקיון האביב', יש כזה דבר שפעם בשנה עושים איזשהו נקיון גדול.

עכשיו, למעשה השתרש בעם ישראל, הנקיון הגדול הזה בשילוב הענין של הכנות של פסח, בענין של הזהירות בחמץ, והרי כתוב שנשים שמגררות את הכתלים שמה, כתוב לא ללעוג עליהם, שיש בזה גם איזשהו ענין בזה, זה מוזכר בפוסקים, זה ירושלמי בעצם, אבל למעשה באמת שגם החלק כשהוא כל כולו ענין רק של נקיון, זה בדר"כ ממש מוטבע בדם של הנשים עוד מבית אימותיהם, וזה לא עובד הלזלזל בזה, זה רק יוצר בעצם קושי הרבה יותר גדול, כי אז יש לאישה תחושה שהיא לבד, שהיא נמצאת לבד במערכה, ואצלה זה בנפש ממש, ואין לה בעצם את השותפות ואת הנשיאה בעול של בעלה בענין.

כעת, מאידך גיסא, באמת שמן הראוי, יש משהו שכן מן הראוי, אבל זה אי אפשר לעשות מתוך הלחץ כי מתוך הלחץ זה בחינה של לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, הם לא מסוגלות לשמוע משהו בכלל, כי הם כבר בתוך המהלך של הלחץ, והדוחק, אבל באיזשהו זמן רגוע או קודם הלחץ, אם באמת הבעל ידבר בצורה ברורה, כמו שבאמת מתאימה לת"ח, ואפי' ילמד או ידבר את הענין, את ההלכה הפשוטה, שמטונף קצת בפחות מכזית, אין על זה שום דינים, שאם החמץ מטונף קצת זה הלכה פסוקה, כי אם זה מטונף קצת בפחות מכזית כבר אין ע"ז שום הלכה, ואפי' בדיקה אין ע"ז, אם זה מטונף קצת, וודאי שביטול מספיק ע"ז, אין ע"ז שום זה, אז לדבר, להכניס ולהשריש את המושגים ההלכתיים גם כן, של הדיני חמץ, הענין של מקום שמכניסים בו חמץ, כל מיני דברים שבעצם הידיעה יכולה להוריד קצת מהעול.

ובאמת לעשות את זה באופן שיש כאן בעצם שני חלקים, יש את החלק ההלכתי, עם כל הדיקדוקי הלכה, וכל ההידורים והזה, ויש את החלק שרוצים לנקות, שזה ג"כ קיים, אבל המציאות היא שנראה שאם זה ידובר בבית, לא בעת לחץ, כי בעת לחץ זה רק ממש להוסיף שמן למדורה, אבל בזמן רוגע לדבר על החלק, קצת באמת את הגדרי הלכה שבזה, אז זה דבר שיתקבל על לב הנשים, ויוכל להוריד קצת מהמתח והלחץ של כל הענין.

צריך לדעת וזה דבר שאנחנו צריכים את זה לדעת גם לעצמינו, וגם לראות איך להקרין את זה בבית לנשותינו, צריך לדעת שאין שום מהלך בעבודת ה', ביראה, באהבה, איזשהו מהלך של מתח ולחץ, מתח ולחץ זה לא צורה בכלל ששייך ליהדות, או לאיזשהו משהו של יראת שמים, קבלת עול ועבדות, זה לא קשור בכלל למתח ולחץ, אחריות לא קשור למתח ולחץ.

ידוע, ויצא אפי' לשמוע מתלמידי חכמים שהסתובבו אצל החזו"א, והרי החזו"א כותב בעצמו, רבותי לימדוני שבכל תנועה, לא עושה תנועה, בלי לזוז, בלי השו"ע, וידוע, כל מי שהסתובב אצל החזו"א, ראו איך שהיראת שמים שלו היתה כל הזמן, זה היה דבר שהיה אפשר למשש את זה, באוירה סביבו את היראת שמים, אבל לא היה לו אפי' כחוט השערה ככה יצא לי לשמוע מכמה וכמה ת"ח, שהסתובבו אצל החזו"א, לא היה לו אפי' כחוט השערה משהו של מתח ולחץ או נערווין, אפי' לא כחוט השערה, כי יראת שמים, ברמה הכי גבוהה זה לא קשור בכלל למתח ולחץ.

ובערב פסח שחל להיות בשבת, הוא עשה לחם משנה, מצה של ליל הסדר עם חלה, מצה בצד אחד וחלה בצד שני, והוא בירך המוציא, ושם את המצה בצד, ועשה זה, לא היה לו שום זה, זה לא מטמא בנגיעה או באוהל, אין טומאת אוהל בחמץ ומצה, אבל עוד הרבה דברים שזה זה, כי היה לו את התקיפות הדעת, את הברירות, שלדעת את הדרך ילך בה, ואת המעשה אשר יעשה.

וזה דבר שמהראוי שיהיה לבן עליה, לת"ח ברירות, שיהיה לו קו ברור וברירות בלהכיר את הדירוג של כל דבר; מה דאורייתא, מה דרבנן, מה עיקר הדין, מה חומרא, ומה בכלל לא שייך לזה, אבל לדעת שמתח ולחץ זה לא שייך בכלל ליראת שמים, יראת שמים זה קבלת עול, זה אחריות, שאני לא אדון לעצמי, אלא אני תחת עבדות הקב"ה, ותחת המסגרת של התורה, של ההלכה, של כל פרטיהם ודקדוקיהם, אבל זה לא אמור להיות מתח ולחץ, לא איזשהו משהו מאיים ומפחיד, לא זה בכלל המשמעות של יראה או של דקדוק הלכה.

ולכן באמת שרואים בצורה מאוד בולטת, אצל כל מקום שמסתובבים ליד אדם גדול, רואים שמנוחת הנפש זה דבר שבולט מאוד, בכל מקום שיש גדלות, יש מנוחת הנפש, כי באמת "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח), "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (שם יט, ט), זה משיבת נפש, ומשמחי לב, אם זה לא כך, אז זה לא תורה, "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ", מקרא מלא דיבר הכתוב, ולא ההיפך.

יש דבר מאוד מענין מה שבעצם קורה, מתחולל כאן בשנים האחרונות בכל המהלך של פסח, כל אלה שקצת יותר מבוגרים, או שיש כאלה שעוד זוכרים את זה מהבתים, היה תמיד כל מיני הקפדות בפסח, כל המבוגרים ודאי זוכרים את הזה, שלא היה שום הכשרים, בפסח לא היה הכשרים, אכלו בפסח רק דברים, כך היה ההנהגה הרווחת, היו אוכלים בפסח רק דברים שעשו בבית עצמו, יש כאלה שהיה להם דיקדוק שבפסח לא מתערבבים, זה באידיש, מי'ס זא'ך ניש'ט, בפסח לא אוכלים אצל השני, ויש כל מיני קהילות שהיה להם כל מיני מנהגים ממש כמעט משונים, כל מיני זהירויות גדולות בפסח, היו כאלה שלא אכלו דגים כי לא אוכלים דברים שלא מקלפים, וכל מיני דיקדוקים וזהירויות יתירות מאוד שהיה בפסח.

ובעצם ככל שעובר זמן, היום ברוך ה', יש כבר הכל, כמעט כל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, יש היום כבר הכל לפסח, כמעט כל הממתקים, וכל המוצרים, וכל השימורים, יש היום הכל בהכשר גמור, וזה נכנס ככה לציבור, לרוב הציבור זה נכנס רגיל, לא בא להגיד למעשה אם זה בסדר או לא בסדר, אבל זה המציאות, מה שקרה בציבור, ולעומת זאת המתח והעצבים, של ערב פסח זה צובר תאוצה, זה מזמן לזמן עוד צובר יותר.

יש בענין של פסח, יש דבר מאוד מענין, זה פחות או יותר במכתב מאליהו, הרב דסלר הוא עומד ע"ז, זה פחות או יותר איך שכתוב שמה, אולי קצת בשינוי ממה שהוא אומר, אבל הרעיון המרכזי נמצא שמה, הוא אומר שיש במצרים היה שני חלקים בגלות מצרים, בטומאה של מצרים שהגיעו עד למ"ט שערי טומאה, אז הוא מדבר שם, שמא כגרים, מה זה פרעה, ומה זה מצרים? אולי בעצם נציג את זה בדרך שאלה ותשובה, הרי כתוב שאילו זה, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצריים. הרי לכאורה לפי פשוטו זה לא מובן, מי אמר שאילו לא הוציאנו הקב"ה אז היינו משועבדים, אנחנו רואים באמריקה, הכושים היו עבדים והיום יש נשיא כושי, הם הגיעו, היו באמריקה עבדים, ידוע למי שיודע קצת את ההיסטוריה, כמו בהמות התייחסו אליהם, וממש היו רודים בהם כמו בבע"ח, והיום יש נשיא כושי, אז מה זה הברירות הזאת שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים?

אז מה שכתוב באמת, זה שלא המדובר כאן על השיעבוד הגוף הפשוט, כי זה דברים משתנים במשך השנים, לא ע"ז חז"ל התכוונו משועבדים היינו לפרעה במצרים, אז הו מביא שם, הרב דסלר, זה בחלק ב' על המועדים על פסח, אז הוא מביא כך שפרעה זה מסמל, פרעה זה מלשון גילוי, "פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב, כה), משהו מופרע, פרוע, ז"א שפרעה זה מסמל את הנושא של חופש מוחלט ודרור ליצרים, מצב שאין מסגרת ואין גבול אלא מצב פרוע ומופרע, בלי גבול לכל עניני החומר והתאוות, והיצר, זה הענין של פרעה.

מצרים זה ההיפך, זה לשון מיצר, זה צר, מן המיצר, זה צר וגבול, שהדוחק של מצרים, הוא מביא שם שכתוב שבמצרים, עבד לא היה יכול לברוח, אבל הוא אומר שזה בעיקר היה הגלות הנפש, שמעבר לקוצר רוח ועבודה קשה, אז מצרים מסמל מצב של קטנות המוחין, של מהלך של קטנות, של משהו צר ודחוק, שאין מעוף, אין יצירה, אין רווחא שמעתתא, אלא הכל בקטנות.

אז המציאות של מצרים שמצד אחד חוסר גבולות וזה לחומריות, ולטומאה, ולטימטום, וליצר, ומצד שני הרוחניות היא בקטנות, הכל בקטנות, ובצורה של איזה מעשים ולא בצורה של איזשהו 'ותנח עליו הרוח', איזשהו משהו של גדלות.

בעצם מהענין הזה הגיע, זה השורש מה שהשתרש בכלל ישראל כ"כ הדיקדוקים, הזהירות של חמץ, שחמץ במשהו, ולא בטל וכל הדיקדוקים של פסח, זה מסמל בעצם ליכנס לתוך גבול, כדי לצאת מתוך הטומאה, ומהשיעבוד לחומר, והחוסר גבולות הזה, מה שמסמל מצרים, אז כנגד זה אז מן הקצה לקצה, לשים הרבה, הרבה גבול, והרבה זהירות אפי' במשהו, במשהו של מה שמסמל חמץ, יצה"ר וזה, זה השורש של הדיקדוקים של ערב פסח.

עכשיו, אבל מצד שני צריך להגיע, לחירות נפש, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, לחירות נפש ולמצב של גדלות, ובעצם אם מתוך המציאות הזאת של הגבולות החזקים, שאנחנו שמים לעצמינו באמת כדי לצאת, להתרחק הרבה אפי' משער היתר, כדי שלא לבוא לאיזשהו שער של איסור, אבל אם כנגד זה אנחנו מגזימים ונכנסים למצב של קוצר רוח ולחץ, אז זה בעצם גלות מצרים, זה המיצר של מצרים, הרי באמת שבמצב שכל דבר נכנס לאיזשהו מעשים, ולאיזשהו קטנות כזאת, ולחץ, זה לא צורה שאפשר לגדול כך, זה לא צורה שיש איזשהו השראה, איזשהו התעוררות, איזשהו יצירה, או איזשהו התחדשות, כי זה הכל נכנס בקטנות כזאת, ובחלק הזה אנחנו, בחלק הזה זה באמת מתאים לת"ח שיהיה לו ברירות, יהיה לו קו ברור.

ופה אז יש באמת כמה חלקים, יש בתים שגם הבעל עצמו, הוא 'האי גברא בפחדא יתיב', שהוא ג"כ לא ברור לו איך צריך בעצם להיות, בוא נגיד איזשהו דרך משל, למשל ערב פסח שחל להיות בשבת, אז כמדומה שהיה נראה שלו היה אפשר לסדר את הלוח, זה היה הדבר הכי טוב, שכל ערב פסח יחול בשבת, ואז בעצם יש זמן איזשהו לנוח בערב פסח ולהגיע באמת לסדר בחירות, וכולם מפחדים מזה.

ואני ראיתי שכמה פעמים שהיה זה, אז אני רוצה להגיד איזשהו צורה פשוטה כל כך, כמה זה קל ערב פסח שחל להיות בשבת, אם רק לא הולכים עם נערווי'ן, אז יש רק כלל אחד שצריך להיות, זה שבשעה שאוכלים את הסעודה של חמץ, אז היה רק חוק אחד, שאין לקום מהמקום בלי לבוא לבדיקה וביקורת של אחד ההורים, זה היה רק החוק הזה, חוץ מזה עשו כל אשר ברצונכם, ופירורים והכל, הכל רגיל ממש, רק אין לקום מהכיסא לצאת מהשטח שבו אוכלים, בלי בדיקה של ההורים, יופי, עכשיו, ילד רוצה לקום, אז הוא בא ומנערים אותו, ניעור רגיל, ובחצי דקה דקה, הוא כשר לפסח, והוא יכול להסתובב כאוות נפשו, עכשיו, אוכלים בחד פעמי, ויש כבר את התבשילים אפי' של פסח, ושזה מעבירים את זה לצלחות חד פעמיות לשולחן והכל רגיל, עכשיו, בגמר סעודת הבוקר, ונשאר חלה וחצי שלימים, ב-3 ניאגרו'ת נגמר החלה וחצי, אולי 4 ולא מפרר של פירורים של זה, והורדת המים, והלך חצי חלה, עוד חצי חלה בזה, ב-3 פעמים לא נשאר זכר, אח"ז את כל הכלים החד פעמיים, והניילון החד פעמי שכולל את כל מה שהיה שם, הבאתי לאמבטיה, פתחתי את הברז על כל צלחת חד פעמית, ולשטוף אותה לא בתור לנקות, עד שלא ישאר בה ממשות של חמץ, ולא יותר מ-7 דקות לא נשאר פירור אחד חמץ, וגם את הניילון ככה פרסתי, ועשיתי עם הזה, ולא נשאר זה, ואז זה הלך לפח הרגיל של פסח, וזה כשר לפסח מבחינת הפח של זה, ואח"ז את הריצפה לנקות אפי' עם היד, לנקות את הריצפה לנקות אותם עם היד אפי' ולא נשאר כלום וזהו, הכל בסדר, ועוד להוריד את זה באיזה, בכיור באמבטיה ולפתוח את הברז, והכל על מקומו יבוא בשלום, ובפחות מרבע שעה סודר הכל, למהדרין מן המהדרין, לא אאמין שיש בזה משהו של איזשהו בעיה, רק זה דבר  שצריך להיות בעולם ברור, נכנסים לאיזה מתח ולחץ אז זה לא עובד.

עכשיו, הדברים האלה זה באמת שאם זה לא יבוא בשיתוף פעולה עם האישה, לדבר על ליבה מקודם, ולהסביר את הענין, ולעבוד בצוותא, באיזה צורה לעשות את זה, באיזה זה, ויש לפעמים שיכול להיות שיהיה לה איזה הרגשה, ויהיה לה רצון שיהיה פיתות ולא חלות, שיהיה פיתות, בסדר, או כל מיני, זה לא שהשנה, זה לא ערב פסח שחל בשבת, אבל אני לוקח את זה כמשל רק, לא משנה אז בסדר, אז כמו שכל דבר, שלפעמים אישה רוצה משהו, אז למה לא לעשות לה את רצונותיה, וכי זה מחוייב שיהיה אחרת?! אבל אם אישה מרגישה שבעלה שותף עימה, ונושא איתה בעול בענין, ויש לו גם זכות דיעה בלהביע דיעה בענין, אבל אם היא מרגישה זרות וניכור, וכאילו הוא לא מבין בכלל; 'מה העבודה הזאת לכם', אז גמרנו, אז היא לבד וקשה לה, והיא מתמוטטת, ועצבנית, וכו' וכו', זה ענין אחד.

באמת שהענין הזה של קצת מענין לענין, הנושא של נערווי'ן בדברים שקשורים לעניני הבית, זה דבר מצוי מאוד, וגם זה היה הנושא שעוררו ע"ז שלדבר ע"ז, אז אולי זה לא לכולם, אבל זה מצוי שיש לפעמים שלאברך, יש נערווי'ן, ויש לפעמים שלאישה יש נערווי'ן, נגיד דוגמא; מצוי מאוד נשים שיש להם נערווי'ן מאוד בענין של החפיפה ורחיצה, של קודם טבילה, דברים נוראים ממש, ויצא הרבה פעמים להתעסק בענין, וחשבתי איזה גדר בדבר, ושאלתי אח"ז לרב מובהק, והוא אמר לי שזה ברור שזה כך זה; אישה שמכינה את עצמה ברמה שהיא מכינה את עצמה לחתונה חשובה, שמאוד מאוד חשוב לה להיות מוכנה היטב מבחינת נקיון, והופעה מכובדת, רמה כזאת זה וודאי למהדרין מן המהדרין, שלא צריך שום דבר יותר מזה, מצב של צורה שהיא היתה מכינה את עצמה לאיזשהו חתונה ממש של אחות או שחשוב לה שהיא ממש שושבין עיקרי בחתונה הזאת, אז הצורה שהיא היתה מכינה את עצמה, מבחינת ורחצת וסכת והחלפת שמלותייך וכו' וכו', צורה כזאת, היא ודאי כוללת את כל גדרי ההלכה בזה, כולל ענין הציפורניים, וכו' וכו', זה צורה שודאי כשירה למהדרין מן המהדרין, בענין של הכנה לטבילה, אז זה דבר, שאת הגדר הזה אני דיברתי ע"ז עם רב מובהק, ואותו רב אמר לי שהוא שמע את זה  מאחד מגדולי הרבנים את הגדר הזה, מהרבנים ששייכים להכי יראים והמחמירים.

עכשיו, יש עוד נושא שמאוד מאוד מצוי, יש הרבה שיש להם נערווי'ן בענין הזה של הבדיקות, של הזה, ממש, ויש נשים שיש להם, ויש גברים שיש להם בעיות בזה, אז זה עיצה יעוצה ממש, שיכולה לפתור הרבה בענין הזה, שאם לפחות יש מחנה הנשאר לפליטה, שיש אחד מבני הזוג שאין לו נערווי'ן, אם לשתיהם יש נערווי'ן אז זה צריך כבר אולי עוד איזה גורם חיצוני שיעזור בענין, אבל אם לפחות אחד מבני הזוג אין לו נערוי'ן, אז זה צריך להיות כך, שאם הבעל הוא הנערוויזא'ר והאישה היא לא, אז הוא צריך לידע ש'וספרה לה' לעצמה, וכל שהיא לא באה אליו עם איזה שאלה, שהוא לא ינסה לעוות ולקלקל לה את השיקול דעת הישר והכשר של בת ישראל כשירה, שרק יכול לשגע אותה ולגרום לה לטירוף דעת, אלא לקבוע באופן מוחלט, שהוא לא מעורר שום דבר, שום דבר הוא לא מעורר בענין, ורק כשהיא נראה לה שיש איזשהו שאלה, אז היא תביא לו, והוא לא יסתכל בזה בכלל, אלא ילך לרב וישאל מה דין הדבר הזה, כן או לא וזהו, ויותר מזה, לא יתעסק כלום, כלום, לא בשאלות לא בהסתכלויות, ולא בבדיקות, זה צורה שאלה ששמעו לזה, מילטו עצמם, מהרבה צרות רבות ורעות.

ומאידך גיסא במקרה שהאשה יש לה נערווי'ן, אז גם, אז שיהיה כלל שכל דבר היא מביאה לבעלה, והוא פוסק, או מדעת עצמו בדברים שהוא יודע להבין לבד שזה לא שאלה, אז שיהיה ברור, ואם היא לא תירגע אלא א"כ ילך לרב, בסדר, אז ילך לרב, אבל לקבוע בהסכמה מהלך ברור בענין, כדי שזה לא יהיה ממש מצב טירוף ובילבול הדעת ממש, ויש דברים שזה ממש, יש מצבים שזה מוציא את כל הטעם מהחיים ממש בזה.

עכשיו, יש באמת בענין הזה, אולי קצת לדבר על איזה כללים בענין, שאולי יוכל משהו לעזור בענין, זה הולך כך; בעצם המציאות היא כזאת, שגם מי שעדיין לא הגיע להוראה, ולא למד את כל חלקי השו"ע, טוש"ע, ולדעת הכל להלכה, אנחנו רואים דבר מאוד מענין, שאפי' בחור צעיר בר דעת, וירא שמים, ולא לץ, אלא מדקדק בהלכה, וששת ליבו להלכה, אנחנו רואים שהמציאות היא, שיש אשר ידברו איתו על איזשהו ענין הלכה, והוא ידע להגיד זה ודאי מותר, אין צורך לשאול בכלל, זה 100% מותר, ז"א שהמציאות היא, שכל אפי' בחור וק"ו אברך, בר דעת נורמלי, הוא הגיע להוראה, לגבי לדעת מה לא שייך להוראה, הוא לא יודע עוד לענות על שאלה, שצריך מורה הוראה, הוא לא תמיד ידע, הוא עוד לא הגיע להוראה, אבל מה לא שייך לבית הוראה, או מה לא שייך בזה זה הוא כן יודע.

אגיד למשל כמה דוגמאות שנזכרים לי כרגע, יום אחד מגיע מישהו והוא טוען טענה כזאת, שיש בעיה לאכול קוגל בשבת, למה? כי הרי קוגל זה דבר גוש, והוא נועץ את המזלג בקוגל, אז נשאר ממשות על המזלג, והממשות הזאת היא מצטננת מהר, אז כשהוא נועץ אותה עוד פעם בדבר גוש, אז הוא כעת מבשל את המה שזה.

או יום אחד הגיע מישהו ואומר שאסור בשבת ליגוע בברכיים, באמצע סעודה, כי הרי מצוי שנופלים פירורים תוך הסעודה על הברכיים, פירורים זה מוקצה, אז אסור ליגוע בברכיים בסעודת שבת.

עכשיו, כל בר דעת יגיד, אין בזה בעיה, למה? גם אם הוא לא ידע להסביר למה, הוא ידע שאין בזה בעיה, בגלל שהרי כאלה הלכות לו היה כזה הלכה, לא יתכן שמישהו שגדל בבית יהודי, או שזה לא יהיה כתוב על הכריכה של המשנ"ב כזה דין, זה הרי הדבר הכי זה, אז יש מינימום של דיעה להבין שזה ודאי לא שאלה, למה? אז צריך ללמוד את הסוגיא, ולא משנה אם אנחנו יודעים כרגע את הטעם, אבל כל בר דעת גם אם הוא ירא שמים בתכלית, ולא מזלזל, ולא מחפש שערי היתר, פשוט לו שזה לא שאלה.

אבל אותו אחד שיש לו נערווי'ן; אולי זה כן שאלה, לא ברירא לו, מה שאלה ומה לא שאלה, זה כ"כ לא ברירא לו עד שכל דבר אולי זה כן שאלה, ואם זה כן שאלה, אז זה חשש איסור, וממש נכנס לבית סוהר, ויש כאלה שבלי גוזמא, הכרתי הרבה שהם מייצרים כל יום, בלי גוזמא, בין 10 ל-15 רעיונות חדשים של שאלות הלכתיות, כל יום, אפשר לעשות שו"ת עצום וזה.

עכשיו, איך בעצם יוצאים מזה, מי שכן נמצא בכזה מצב, איך יוצאים מזה? אז יש איזשהו כלל, שאני שמעתי את זה מאיזשהו מישהו שהוא איש מקצוע גדול בענין הזה, והוא דיבר ע"ז, הוא ישב ע"ז עם ר' ניסים לפני 25 שנה, ואני שאלתי את ר' ניסים והוא אמר לי שזה כך, זה, יש איזה כלל, שמי שינהג את הכלל הזה, ויהיה אמיתי עם עצמו, וינהג בכלל הזה, אז הוא יצא מהענין הזה של כל עניני נערווי'ן בעניני הלכה, שכל שאלה שמתעוררת, אם הוא לא מוכן לישבע בנקיטת חפץ שיהודי רגיל ירא שמים, יחשוש לזה, אז זה ודאי מותר, כלל, כל שאלה שמתעוררת, אם אני לא מוכן לישבע בנקיטת חפץ שיהודי רגיל ירא שמים, יחשוש לזה, אז זה 100% מותר, לא 95% אלא 100% מותר, עכשיו, באמת שבכלל הזה אין בזה שום קולא משהו, זה בעצם להחזיר בצורה מלאכותית, את השפיות הפשוטה, שקיימת אצל כל אדם מאוזן, שהוא מבין לבד מה לא שאלה, רק הנערוויזא'ר שהוא איבד את השיקול דעת הזה, אז זה פטנט מלאכותי לחזור לאותו מצב, מה שקיים אצל כל אדם מאוזן ממילא.

נגיד למשל, אם אנחנו נשאל 100 שאלות, אדם בר דעת, אדם ירא שמים בר דעת, ונגיד על 80 מהשאלות הוא יגיד צריך לראות במשנ"ב, אולי חלק הוא יזכור לבד או צריך לשאול רב, ועל 20 מהשאלות הוא יגיד, זה ודאי לא שאלה, ובאמת כשנשאל אח"ז רב גדול, אז גם כך יצא, את אותם 100 שאלות אם נשאל את הנערוויזא'ר, והוא ישתמש בכלל הזה הוא יגיע לאותה מסקנה, ז"א יהיה אותה מסקנה ש-80 שאלות יהיה נושא שצריך זה, ו-20 אז הוא יצליח דרך הכלל הזה, להבין שזה לא שאלה בכלל, זה בדוק ומנוסה ממש, ואין בזה שום קולא משהו מהמצב הרגיל, של מה שאדם רגיל אומר מאליו, הנערוויז'ר בצורה הזאת זה, אז עוד פעם כל נושא הלכתי שבא, אם אני לא מוכן לישבע בנקיטת חפץ שיהודי רגיל ירא שמים יחשוש לזה, אני לא צריך לישבע שיהודי רגיל יחמיר, אבל אם אני לא מוכן לישבע אפי' שהוא יחשוש לזה, שאולי זה זה, גם את זה אני לא מוכן לישבע, אז זה ודאי מותר.

עכשיו, יש כאלה שאומרים; אני לא מוכן לישבע, על שום דבר, על שום דבר אני לא יהיה מוכן לישבע, כי אולי זה זה, אז הם פשוט משקרים, כי אין אחד שלא יהיה מוכן לישבע, שכעת לא חמישה לשבע בבוקר, כמה זמן יקח למישהו, אתה מוכן לישבע שכעת לא חמישה לשבע בבוקר, זה כל אחד בתוך כדי דיבור יהיה מוכן לישבע על זה, הוא לא יצטרך לחשוב זה, ז"א אם צריך לחשוב יותר מ10-15, שניות זה כבר גם מותר, כי שכעת לא חמישה לשבע בבוקר, הוא מוכן לישבע תוך פחות מחצי דקה, אז אם תוך פחות מחצי דקה, הוא לא מוכן לישבע שיהודי רגיל ירא שמים יחשוש לזה, אז זה 100% מותר.

עכשיו, יש עוד איזשהו ענין גדול מאוד, ורחב מאוד בענין הזה, שצריך לדעת את זה, וזה דבר שהרבה, ממש סובלים מזה, שיש כאלה שהם נכנסו לאיזשהו מהלך, שהם מתוך הרבה שמיעת האוזן של הדברים האלה, הם כאילו בנו בתוך עצמם, איזשהו משגיח, הם בנו בתוך האישיות שלהם, איזשהו כאילו מנגנון חיצוני, של משגיח כזה, שכל הזמן עוקב אחריו, ונותן לו הוראות מה לעשות ומה לפעול, כך הצורת חיים שלהם, ז"א הם בעצם איבדו את ההרגשה הטבעית, את המציאות הטבעית הפשוטה, שקיים בכל בן אדם שבממילא הוא מתוך המציאות של המדריגה שלו, הוא יודע את הדרך ילך בה, ואת המעשה אשר יעשה, אלא הם כל הזמן כאילו אם נקרא לזה, הם מפעילים את עצמם כל הזמן בצורה ידנית, שום דבר לא עובד אצלם באוטומט, הכל עובד ידני, ולפעמים הם יסתמכו, ויגידו שכך מבואר במסילת ישרים בפ' הזהירות.

ובאמת זה טעות גמורה ממש, כי בעצם במצב כזה, אז בעצם לא נבנה בבן אדם שום מצב אמיתי, כי הוא כל הזמן בהפעלה של כזה מושבע מפי אחרים, ז"א כאילו זה, הרי אם יעמוד ע"י מישהו איזשהו קצין ומושל, ושכל הזמן אומר לו, תעשה כך, תעשה כך, אל תעשה כך, כן תעשה כך, וכופה עליו מה לעשות ומה זה, כל הזמן במצב מאוים, כל הזמן אתה זה, אז בן אדם כזה הרי הוא לא יגיע לכלום, הוא כל הזמן רק כמו איזה רובוט, אין בו איזשהו משהו עצמי, ויש כאלה שהם יצרו כאילו באישיות שלהם, כזה סוג דבר אבל זה משהו נפרד מהמדריגה שלהם, לא איזשהו שזה המדריגה הטבעית שלהם, אלא זה איזשהו משהו חיצוני, וזה דבר שזה באמת המיצר הכי גדול, והקטנות הכי גדולה, כי בכזה צורה א"א בכלל לגדול בשום דבר, כי בעצם הוא גם עושה, שום דבר הוא לא עושה מתוך עצמו, אלא מתוך איזשהו תחושת חיוב כזה, אבל משהו כזה שהוא מרגיש שהוא מפעיל את עצמו כל הזמן באופן ידני.

רגילני לשאול שאלה, כשקורה נגיד איזה קילקול בבית ונגיד ומזמינים איזה טכנאי, או חשמלאי או אינסטלטור, ובא האיש מקצוע ועושה את העבודה, ולוקח, 'אם שכיר הוא ובא בשכרו', אשאל שאלה; אותו בעל מלאכה שעבד אצלי בבית, אם רמח"ל היה מסתכל עליו בעת שהוא עושה את המלאכה, האם הוא עשה אותה לפי מדריגת הזהירות של המסילת ישרים, אז אני לא מדבר כעת בהלכות נאמנות של פועל, אלא לו יצוייר ומה שהוא עושה נגיד זה מצווה, בלי קשר כאילו, האם הוא עשה את זה, האם הוא שייך למדריגת הזהירות של המסילת ישרים, אז הדבר פשוט שהצורה שאותו בעל מלאכה עשה או רופא, או כל אומן באומנותו, הלוואי היינו ברוחניות ברמת זהירות הטבעית הפשוטה שלו, כי באמת בכל עניני החיים שהם חוץ מרוחניות, אז בממילא כל אחד קיים בו לפום חורפיה דיליה, לפי הרמה שלו, ולפי דרגתו, מידת הזהירות המושלמת, כי הרי כל אומן, 'אומן לא מרעי אומנותו', והוא רוצה הרי שיזכרו אותו בזה, אז זה גורם לו ממילא, הזהירות היא קיימת אצלו בטבע, בממילא שלו, הוא קיים אצלו מדריגת הזהירות הנדרשת, רק שיש דרגות, כמו שיש רופאי קופ"ח ויש פרופסור, אז יש מדריגות, אבל הוא נמצא בתוך מדריגה הכי גבוהה של עצמו, של זהירות.

לא אמור להיות רופא, כשבא חולה לרופא, הרופא לא אמור להזכיר לעצמו; 'תדע לך זה, טעות בשיקול הדעת כאן, זה שאלה של חיים ומוות', רופא שמזכיר את זה לעצמו, ודאי שזה יפגום בשיקול דעת שלו, הרופא מתוך הדיעה שלו, ובנוי בו כמובן, בנוי בו בממילא האחריות של רפואת החולה וזה, והוא אומר את מה שחכמת הרפואה שבו, והמדריגה של השיקול דעת שלו, ושל החכמה שלו ברפואה, להגיד את הנכון בענין, הוא לא צריך להזכיר לעצמו, אם הוא צריך להזכיר לעצמו משהו אז הוא בבעיה, זה לא אמור להיות שהוא יזכיר לעצמו איזשהו משהו.

אולי נגיד עוד איזה משהו, כשר' יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו; (ברכות כח,ב) 'הלוואי יהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם' אז זה לא רק מורא שמים, גם הלוואי יהיה אהבת שמים כאהבת בשר ודם, הלואי יהיה זהירות שמים כזהירות בשר ודם, כל הדברים בכל עניני החיים, זה קיים באדם בממילא החכמה הפשוטה, שזה קיים אצלו בטבעיות שלו, לעשות בצורה זהירה ובצורה טובה, כל אחד לפום חורפיה דיליה.

רק עניני רוחניות צריך לבנות אותם, כי עד שהם נבנים הם לא קיימים, הרי אני לא נולדתי עם טבע פשוט, שכשיגיע זמן קרי"ש אני אקרא קרי"ש, או אתפלל, בלי שאני ארגיל את עצמי לענין, אז כדי להגיע למצב, שעניני שמים יהיו חשובים אצלי, כמו עניני החיים הפשוטים, אז זה צריך התלמדות והתרגלות לזה, אבל בשלב א' כל מדריגה רוחנית, או כל איזשהו מעלה רוחנית שאני רוצה כעת לחזק עצמי בענין, לבנות את זה בעצמי, אז זה לא בעצם הידיעה שאני רוצה את זה, זה כבר ממחר זה יהיה, איך זה יהיה אם אני לא יעשה את זה, הרי זה עוד לא קיים בי הדבר הזה, אז אני צריך בהתחלה כאילו בצורה ידנית, להזכיר לעצמי את הענין, כדי שהדבר יבלע ויהיה חלק מעצמי ובשרי, הדבר הזה, ואז מה קורה?

ואז התכלית של זהירות זה יהיה מידה שקיימת באדם עצמו, כמו שאנחנו רואים שכל יהודי ירא שמים, שמדקדק בהלכה, תמיד מתעורר לו ממילא, כל מקום שיש מקום לאיזשהו ענין הלכתי, זה מתעורר לו ממילא, למה? כי הלכה זה חשוב לו, אז כמו שבעניני החיים הרגילים, בן אדם חכם הוא מתעורר שלא יכשל, שלא יהיה לו טעויות, שלא יהיה לו הפסדים, אז מי שהלכה חשובה אצלו, וזה בלוע בעצמותיו החשיבות של הלכה, זה גורם ממילא שהוא מתעורר, ואלה שהם קלי דעת שהלכה לא זה, אם אומרים להם הלכה מפורשת, הם יעשו, אבל הם לא יתעוררו לשאול שאלות, למה לא יתעוררו? כי ההלכה לא חשובה אצלם כ"כ, זה לא חשוב להם כ"כ במידה שיגרום להם להתעורר.

אז העבודה תמיד בדברים האלה, אז יש את החלק הכללי, שבכלל חפצי שמים יהיו חשובים בכלל, ובאיזה דרגת חשיבות שזה יהיה, שזה ג"כ כל הדברים האלה זה מדריגה בב"א, זה לא משהו שכל הזמן בכל פעולה לחיות ולהגיד לעצמו את הזה, אז זה לא נהיה מדריגה, זה נהיה איזה הפעלה חיצונית, ורק כל מצב חדש שעוד לא קיים בי.

הרי שמצאתי עצמי שבפסוקי דזימרה, אני לא מכווין, טוב אז אני מתחיל כעת, אז זה לא יהיה בזה שאני התעוררתי, שאני כעת מכווין בפסוקי דזימרה, וממחר אני כבר יכווין את כל הפסוקי דזימרה, אני צריך להזכיר לעצמי לפני ברוך שאמר, אני, תזכור לכווין, אז אני יזכיר לעצמי לכווין, וכעת אני באמת מפעיל חשיבה ידנית, כי זה לא באוטומט שלי, באוטומט שלי זה ככה, אז זה יוצא ככה, אז נתחיל מברוך שאמר, כי זה חלק חשוב מאוד, אז ברוך שאמר זה כעת, אחרי עשרה ימים שאני יגיד ברוך שאמר עם הפעלה ידנית, זה כבר יעבוד ממילא.

כמו שאני רואה את עצמי הפסוקי דזימרה בחלום אחד גדול, מגיע פותח את ידיך מתעורר הכוונה כי זה לעיכובא, אז זה נכנס בזה, ומתעורר הכוונה, או מגיע קרי"ש, אז הכוונה מתעוררת פתאום, כי זה אנחנו רגילים, אז ז"א שבדברים שאנחנו רגילים גם דברים שבלב מתעוררים, כעת, התכלית של כל העבודה שהדברים יתעוררו מאליהם, אם זה כל הזמן הפעלה ידנית, זה היפך המכוון.

אז עכשיו, אבל מי שהוא כן בכזה מצב, שהכל אצלו עובד, כעת, רק עוד מילה אחת, מה הפחיתות של הפעלה ידנית, הקב"ה את הבן אדם, הרי האפשרות שאנחנו נוכל לעלות ולהתעלות, זה רק אם כל מדריגה שרכשנו, אנחנו לא נצטרך להשקיע אנרגיות כל הזמן כדי להחזיק אותה, כי הכוחות והאנרגיה שלנו מוגבלים, אז אם המצב הוא שכל מדריגה שכבר רכשנו היא בנויה בנו, והיא כבר עובדת בממילא, בטבע הפשוט זה עובד, אז אנחנו יש לנו כוחות פנויים לעלות עוד שלב, אבל אם אנחנו צריכים כל הזמן גם את הדברים, שום דבר אנחנו לא במצב של התרגלות פשוטה, אלא כל דבר אנחנו צריכים להורות לעצמינו הוראות, אין לנו את הכוח להוסיף עוד, כי בן אדם הוא מוגבל, אז זה משאיר אותו במיצר, במוחין של קטנות, אין לו את הכוחות בעצם להוסיף עוד.

אז בעצם הצורה הראויה, ליגמל מהמצב הזה, זה פשוט שכל אחד שהוא רואה את עצמו, שהוא חי באיזשהו צורה ידנית כזאת, אז שהוא פשוט מהיום יקבע לעצמו שהוא אדיש להוראות של המשגיח הזה שבנוי אצלו, הוא פשוט, הוא שומע את ההוראות שלו, אבל הוא לא פועל לפי"ז, הוא פועל לפי, הוא נותן אמון בעצמו, שקיים בו בטבע הפשוט, הרמה הנדרשת לזהירות והאחריות של תורה, של ביטול תורה, ושל הלכה, או זה, והוא לא צריך משהו יותר מזה.

כי באמת שהדבר הזה נובע, אני רגיל תמיד להגיד דוגמא פשוטה, האם יש איזשהו צורה, אנחנו רואים שהבן אדם הכי מוכשר, והכי מוצלח, קורה מקרה שנופל לו איזשהו משהו שביר מהיד ונשבר, בלי נפשרה אוזנו בידו, היה נופל ונשבר, האם יש לי אפשרות לבטח עצמי שבחיים לא יפול לי בשום מקרה איזה צלחת או כוס וישבר, אז באמת שבדרך הטבע אין אפשרות למנוע את זה, כי היותנו קרוצי חומר גורם שפה ושם קורה שנופל ונשבר, עכשיו, יש רק צורה אחת שזה לא יקרה, אם אני יפעיל את עצמי רק בצורה ידנית, לא יהיה מצב שאני לוקח נגיד כוס בצורה פשוטה, אלא כל פעם זה יהיה עם איזה לשם יחוד, אז באמת כוס לא ישבר רק אני עלול לישבר ממצב שלקיחת כוס גורמת לי איזה אחריות וזה, ואני לא לוקח את הכוס בצורה טבעית, ספונטנית פשוטה, זה בעצם הסיבה שבד"כ גורמת לב"א, להפעיל את עצמו בצורה ידנית.

עכשיו נשאל, מה באמת, אם נעשה 'ותלך לדרוש את ה'', האם אני אמור לנהל את עצמי בצורה טבעית, ויהיה מקרים שישברו כוסות או לנהל את עצמי בצורה ידנית, ולא ישברו כוסות, מה בעצם הקב"ה דורש מאיתנו? אז הדבר פשוט, וזה כ"א ישאל את רבותיו, שכל אחד צריך להיות לפי טיבעו, לפי המצב הטיבעי שלו, וכל תקלות שקורות בתוך מסגרת הטבעיות של האדם, זה בסדר, לא מוטל עליו יותר מזה, כי יותר מזה זה לא צורה שבכלל שייך שהאדם זה, השטייגע'ן והעליה זה בכללות, לעלות בירא"ש, ובאהבת ה', ובתורה, ובכל דבר בכללות, וזה גורם ממילא אח"ז בלמעשה, אבל זה לא התעסקות כל הזמן בשטח, זה לא כל הזמן בשטח להפעיל את עצמו בצורה ידנית, אלא אני צריך לרומם את עצמי כל אחד בצורה שהוא מרגיש שמעורר אותו, במוסר בלשמוע שמועסי'ם או עצם הלימוד וכו', כל אחד לפי ענינו, וכך בן אדם גודל, וזה גורם ממילא שבלמעשה נהיה רמה יותר גבוהה וקומה יותר גבוהה וכו'.

אבל לא התעסקות בלמעשה לא התעסקות כל הזמן, בשעת מעשה אני צריך להיות כבר באמון בעצמי, שמה שקיים בי זה מה שאמור להיות, ולא אמור להיות כאן איזשהו הפעלה ידנית, אז פשוט לא להקשיב למשגיח הזה שזה, פשוט להתעלם ממנו, ולפעול בצורה פשוטה מתוך אמון בעצמו, ואז אחרי תקופה הוא מפסיק לטרטר המשגיח הזה, כי מחוסר זה, שאם לא נותנים לו תשומת לב, אז הוא בטל והולך.