איך נאהב את ילדינו

יש נושא שרגילים הרבה לדבר עליו ונדון באיזשהו חלק מאוד חשוב, הנושא הזה, זה קשור גם ליחס שלנו לילדים שלנו, גם ליחס שלנו לעצמינו, ובעצם גם לכל המהלך בעצם של החינוך העצמי והחינוך של הילדים, יש נושא שמדברים עליו הרבה הנושא שצריך להעניק לילדים חום ואהבה הרבה, זה נושא מאוד מדובר שחשוב מאוד שהורים יעניקו לילדים חום ואהבה.

בוא ננסה קצת לדון על העניין, איך בעצם הנושא הזה יתבצע? הרי המציאות היא שעיקר ההתעסקות שלנו בעצם עם הילדים זה בתביעות, אנחנו תובעים מהם תעשה כך תעשה כך אל תעשה כך, וגערות למה עשית כך? למה לא עשית כך? כמעט רוב בעצם ההתעסקויות שלנו עם הילדים זה בעצם לא בדיוק בדברים חיוביים שהילד עשה, אז בעצם מתי בעצם מגיע לילד לקבל מאיתנו חום ואהבה? ומתי נעניק לו את זה?

הרי בזמנים הלא טובים הוא בעצם לא בסדר, וכשהוא מתנהג בעצם כמו ילד רע אנחנו בעצם כועסים עליו, איך נאהב אותו, אנחנו אז כועסים עליו?! כשהוא בסדר אז הוא ס"ה נורמלי סוף סוף יש איזה רגע שהוא נורמלי, מה מגיע לו על זה?! הרי בכלל כשכבר קורה איזשהו רגע או זמן שהילד לא מפריע והוא הולך כרגע בתלם הנורמלי ואיכשהו בסדר אז בשלב הזה אנחנו לא מתעסקים איתו, זה הזמן שברוך ה' עם אחד כבר גמרתי איתו כבר שקט, אנחנו פונים בזמן הזה או אם יש צורך לילדים אחרים או לשאר ענינינו ועסקינו כל אחד לפי ענינו.

אז מה בעצם צריך להיות שבזמן שהוא בשקט והוא בעצם הכל חלק איתו אז אני צריך להתעסק איתו באהבה ז"א שאין איזשהו שלב שאז אני בעצם בשקט ובמנוחה ממנו, כשהוא לא בסדר אני צריך לריב איתו וכשהוא בסדר אני צריך לאהוב אותו.

ועוד הרבה פעמים כבר אפשר להגיע לאיזשהו הרגשה בזמנים הטובים שבעצם אולי הוא צריך לתת לי פיצויים על זה שאני, איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם את כל משאיו וריביו, ועוד אני כעת צריך, כיון שהוא כעת קצת רגוע, אז אני כעת צריך להתעסק, אז אולי הוא צריך לתת לי פיצויים על כל מה שאני טרחתי איתו? אלא מה, אבל שמענו שצריך לתת לילד חום ואהבה, אז רק בשביל ששמענו נצליח לעשות את המצוה המעשית הזאת של חום ואהבה? איך בדיוק נצליח לעשות את זה?

בוא נראה מה בעצם קורה בינינו לקב"ה, עד עכשיו ניסינו כאן להבין מה קורה בינינו לבין ילדינו. [אגב זה גם אינו דומה תלוי הגילאים של הילד, יש גיל, כן לא כל אנפין שוין, הרי יש כאן אולי גם כאלה שיש להם רק עוללים עדיין, אז אולי זה עוד לא לגמרי חשים את הסוג דברים שדיברנו כעת, אבל א' יש כאן גם כאלה שאני חושב שאולי יש להם גם ילדים קצת יותר גדולים, וגם באיזשהו מידה זה טוב לכל הורה מתחיל גם לדעת את זה].

אז בוא ננסה רגע כעת לבדוק, מה כעת קורה בינינו לקב"ה? יש בספר ראשית חכמה בשער אהבת ה' (פר' ו') יש לו שמה פרק שלם עסק שלם על כשהוא מדבר על ענין אהבת ה', כן אז כולנו מכירים מה זה אהבת ה', זה החלק מה שהיהודי אוהב את הקב"ה, אבל יש לו שם גם עסק גדול והרבה על אהבת ה' לעם ישראל, בעצם על אהבת ה' אלינו, אהבה זה הרי דבר הדדי, הרי לא שייך אהבה אם זה לא הדדי, אהבה זה איזשהו קשר איזשהו שיוך, אני אוהב מישהו אני בעצם קשור אליו, אני דבוק בו, וזה משהו הדדי. אז החלק שהקב"ה אוהב את עם ישראל כן אנחנו ודאי כולנו מכירים "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה"'; "וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים י, טו), "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה" (שמות יט, ה), "אוצר חביב"(רש"י -שם), "הבוחר בעמו ישראל באהבה", וכהנה רבות בפסוקים; זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ובחז"ל מלא הרבה מאוד על אהבת ה' לכלל ישראל.

אבל הוא מדבר שם בראשית חכמה בפרק ו' הוא מדבר שם שיש עוד חלק, לא רק שהקב"ה אוהב את עם ישראל בתור ציבור בתור עם, בתור שזה העם הנבחר בתור שהם מזרע האבות, אלא יש בעצם אהבה פרטית אהבה עצומה פרטית מהקב"ה לכל יחיד ויחיד, כל יחיד ויחיד הוא ממש יש לו יחס לקב"ה של בן יחיד, הוא מביא שם איזה מאמר חז"ל על הפסוק "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב" (משלי כז, י). הוא מעתיק שם את כל המאמר ההוא, והוא כותב שמהמאמר הזה נלמד כמה אהבת הקב"ה לישראל עד שיקרא הוא יתברך אח וריע לכל אחד ואחד, וכן לכלל, שנאמר: "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי" (תהלים קכב, ח). הוא מביא שהפסוק ש"רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב" זה פסוק שמראה שהקב"ה הוא אח וריע לכל אחד ואחד, והפסוק "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי" זה שהקב"ה הוא אח וריע לכלל ישראל ולכן ראוי שתאהבהו. עכ"פ נמצאנו למידים שמעבר לזה שהקב"ה אוהב את כלל ישראל, הקב"ה אוהב גם לכל יחיד ויחיד אח וריע לכל יחיד ויחיד.

בעצם הנושא הזה הוא גם, הראיה הכי גדולה וברורה לזה זה כל ענין ביטחון, הרי ענין ביטחון זה בעצם שאני מנוהל על ידי הקב"ה והוא דואג לי לכל פרט ופרט בטובה, הרי זה מה שאז בשעתו הזכרנו שהרב דסלר כותב שבעצם שורש הביטחון זה חשבון פשוט, הרי בעצם אהבת הקב"ה לכל יהודי, יותר ממה שהוא אוהב את עצמו, כי הרי אהבת ה' אין לה שיור, הקב"ה אוהב כל יהודי יותר ממה שיהודי אוהב את עצמו, והקב"ה יכול לסדר את הענינים הרי יותר ממה שהאדם יכול לסדר את עצמו, אז בעצם זה החשבון הפשוט הוא מאריך שם אבל זה החשבון הפשוט, שבעצם ענין ביטחון זה דבר פשוט שכך הצורה, והרי ענין ביטחון זה הולך על כל פרט ופרט מפרטי החיים ז"א שבעצם הקב"ה הולך עם כל יהודי שלוב זרוע על כל פרט מפרטי החיים, ועל כל פעולה ופעולה וכל עסק שהוא עושה הקב"ה מרוב אהבתו אליו כאב את  בנו רואה אותנו ומנהל אותנו ובעצם מעניק לנו מטובו, אז ז"א שכל מושג של ביטחון הוא מבוסס בעצם על זה שהקב"ה אוהב אותנו ורוצה בטובתינו, אז הנה נמצאנו למידים שבעצם הקב"ה אוהב אותנו.

ורבינו יונה הרי כותב שענין ביטחון זה גם בבעל עבירה, לא כתוב שענין ביטחון זה רק לנפש נקי וצדיק שלא חוטא אלא גם לבעל עבירה, והוא מסביר למה בעצם ענין ביטחון שייך גם לבעל עבירה. אז איך בעצם הקב"ה יאהב אותנו כשאנחנו מכירים את עצמינו שאנחנו כ"כ חסרים ופה ככה, ופה אנחנו לא בסדר, וס"ה כשאנחנו כן בסדר במה אנחנו מיוחדים?

נמצא שבעצם אותו קושיא שבעצם שאלנו; איך בעצם אנחנו נאהב את הילדים שלנו, כשבעצם רוב ההתעסקויות שלנו איתם זה בעצם במצה ומריבה, ובעצם בפקודות, ושעד שאנחנו מזיזים משהו ועד שאנחנו משכיבים אותם ועד שככה ועד שככה, ואיפה יהיה לנו פנאי בלב ורצון בעצם לאהוב אותם? אז בעצם אותו קושיא קיימת איך זה שהקב"ה אוהב אותנו מה יש לו לאהוב אותנו, במה אנחנו נהיה רצויים לפניו שהוא יאהב אותנו?

עוד רק נקודה שודאי מוכיחה עד כמה הקב"ה אוהב אותנו, הרי אם "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו, ה) אנחנו אוהבים את הקב"ה עד "בְכָל נַפְשְׁךָ" (שם) ועד בכלל שעזה כמוות אהבה, והרי אהבה זה דבר הדדי, אז זה עצמו בעצם לבד כבר מחייב באיזה רמה ואיכות של אהבה שיש לקב"ה אלינו.

גם בפסוקים "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים ד, ד) אז אתם הדבקים זה הולך על כלל ישראל, "וּבוֹ תִדְבָּק" (שם י, כ) זה הולך על כל יחיד, מה זה דביקות? דביקה זה אהבה חשיקה חפיצה, אז "וּבוֹ תִדְבָּק" דיבוק זה שני הצדדים.

יש שם גמ' (סנהדרין נח,ב) בן נוח שבא על אישתו שלא כדרכה חייב מיתה שנאמר "וְדָבַק" (בראשית ב, כד) ואין כאן דיבוק. רש"י אומר: שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עימו. אז דיבוק זה הדדי אז אם כתוב "וּבוֹ תִדְבָּק" דיבוק זה הדדי זה לא חד סטרי.

אז למה בעצם שהקב"ה יאהב אותנו באהבה פרטית, הרי לכאורה המציאות שלנו היא כזאת; כשאנחנו עושים עבירות או לא עושים את מה שצריך אנחנו לא בסדר, כשאנחנו איך שהוא בתלם, בסדר נוּ אנחנו בתלם, אבל שכר גדול מה פתאום שיגיע לנו, והרי שכר זה אהבה?

מה זה השכר שאנחנו נקבל שם, מה זה ה'להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו'? זה אהבה! זה עונג של 'באור פני מלך חיים' מה זה השכר, השכר זה קשר עם הקב"ה מה זה הקשר הזה, זה אהבה, העונג הכי גדול זה להיות אהוב אצלו יתברך, לקבל הארת פנים, מישהו מקבל הארת פנים ממגיד שיעור מראש ישיבה מגדול הדור, מהקב"ה, לקבל הארת פנים מהקב"ה זה בעצם כל ענין השכר.

על מה בעצם זה מגיע לנו? בשלמא אם היה לנו פעם איזה נסיון גדול, היה איזה מבצע גדול ועמדנו באיזה נסיון מאוד גדול, עשינו משהו מאוד מיוחד, נוּ אנחנו מרגישים שעשינו משהו. או אם לא היה קורה לנו שום דבר, הכל היה מאה אחוז בסדר, לא היה שום נפילה שום דבר, נוּ ג"כ אנחנו חושבים אולי מגיע לנו משהו, אבל על המצב הרגיל, שנגיד בדרך כלל הכל בסדר מידי פעם יש נפילות, אבל באיזשהו מצב סטנדרטי, מה מגיע לנו על זה שהקב"ה יאהב ועוד אהבה פרטית לא אהבת הכלל?

בעצם עוד פעם אותו בעיה קיימת גם בינינו לילדים, בעצם הילדים או שהם מטריחים ומשגעים אותנו או שהם בעצם איכשהו באיזשהו מצב חלק אבל אין כאן שום דבר מיוחד, וגם כן אותו שאלה; בשלמא אם הילד היה כל הזמן ילד טוב ירושלים בלי שום בעיה והכל חלק חלק, גם אם הוא לא מאוד מאוד מיוחד אבל לפחות הכל חלק ואין שום קושי איתו, נוּ אז אולי הוא ראוי לאיזשהו אהבה. או באופן שהוא עשה איזשהו עזרה מאוד מיוחדת, עזר מאוד לאימא או היה כאן איזשהו ויתור מאוד מאוד גדול, נוּ אנחנו מבינים שיש כאן איזשהו סיבה לאהוב אותו, אבל במצב השיגרתי שיש איתו כל הזמן טורחכם ומשאכם וריבכם, ואיכשהו מנסים כל הזמן לאזן את המערכת, אז מה פתאום שנאהב אותו?

אז האמת היא כך דבר ראשון אנחנו צריכים לדעת, אולי באמת נתחיל איך זה עובד בינינו לקב"ה, ומתוך זה נבין איך זה צריך להיות בינינו לילדינו, ואיך צריך להיות היחס לעצמינו ולילדינו ואל כל הענין. דבר ראשון צריך לדעת שהסתכלות כזאת כאילו בעצם אם אני עשיתי עבירה אז מגיע לי עונש, ואם אני במצב הרגיל טוב זה משהו נורמלי ואין כאן משהו מיוחד, זה ודאי לא נכון.

ואני רוצה רק להביא משנה, כתוב במשנה (מכות כג,א) אמר ר' חנניה בן גמליאל מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו. אומר רש"י: 'דמידה טובה מרובה ממידת פורענות אחד מחמש מאות'. פי חמש מאות.

אח"ז שם בהמשך המשנה ר' שמעון ברבי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול את הדם כי הדם הוא הנפש, ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן, הפורש מהם על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות. אנחנו ככה מרגישים?

אח"ז המשנה מסיימת ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הירבה להם תורה ומצוות שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, כא). רש"י אומר: 'כדי שיהיו מקבלים שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות לפיכך הירבה להם, שלא היה צריך כמה מצוות וכמה אזהרות שקצים ונבילות שאין לך אדם שאין קץ בהם, כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהם. אז יש לנו גם שכר על זה שאנו פורשים משקצים ורמשים ומזה ק"ו לגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן.

יש גם רש"י בסוף פרשת ויקרא גם מביא שם איזה ברייתא "ר' יוסי אומר אם נפשך ללמוד מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטווה אלא על מצות לא תעשה אחת ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו, וכי איזו מידה מרובה של טובה או של פורענות הוי אומר מידה טובה, אם מידת פורענות המועט ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מידה טובה המרובה",  מה זה מידה טובה המרובה? "היושב מהפיגול והנותר" שלא אוכל פיגול ונותר, "והמתענה ביום כיפור על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות". אתם שומעים איזה דארע'ר למד ר' יוסי מחטא אדם הראשון? שמי שלא אוכל פיגול ונותר והמתענה ביום כיפור, מה שהיהודי הכי פשוט אז על אחת כמה וכמה.

מה זה ההסתכלות הזאת? זה הסתכלות של תנאים! מה כתוב כאן בעצם? דבר ראשון יש כאן איזשהו מושכל ראשון פשוט, בדיוק כמו שעל עבירה רגילה על עבירה נורמלית, יש עונש שהוא נורא ואיום מה שיש עונש של עבירה, אז גם על מצוה נורמלית יש גם שכר שהוא נורא ואיום, של פי חמש מאות על מצוה רגילה, זה קודם כל זה איזשהו דבר מגביל, ומה זה השכר הזה? השכר הזה זה בעצם אהבת הקב"ה ליהודי!

בעצם בוא נראה כך, נגיד; אפי' נתחיל, יהודי יתחיל לחשוב מהרגע מה המצב שלי, נתחיל כעת חשבון חדש, ראשון לחשבון עבירות, עשיתי מצוה אחת הכי פשוטה, לא אכלתי נותר לא אכלתי שקצים ורמשים, משנה, לא אכלתי שקצים ורמשים, למה באמת מגיע שכר ע"ז הרי בין כה נפשו של אדם קצה? אבל הרי בשביל לא לאכול שקצים ורמשים יש איזשהו טירחה, אנחנו נזהרים, בדיקת תולעים, דין בדיקה או לא דין בדיקה, אבל אנחנו נזהרים הרי לא לאכול תולעים, וזה כרוך באיזשהו התבוננות, אז עשינו משהו כאן, נפשו של אדם קצה אבל אנחנו מתבוננים מעבר לנפשו של אדם קצה בזהירות מענין של שקצים ורמשים, אז מידה טובה שמגיע על זה פי חמש מאות מכל מעשה רע.

אנחנו צריכים לדעת שהמציאות של עצם ההוויה שלנו, הצורה איך שאנחנו נולדנו, אנחנו לא נולדנו בצורה שאנחנו מחפשים לעשות מצוות, עייר פרא נולדנו, עייר פרא אדם יוולד, כל שלב זה בעצם משהו נגד הטבע הפשוט, עבירה זה דבר פשוט, 'נמשל כבהמות נדמו' כל ענין של איזשהו דבר טוב זה בעצם נגד המציאות הטבעית שלנו, ולכן מגיע לנו באמת הרבה שכר, ודאי שזה תחילת הפשט, לפחות במה שכתוב שמידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות לפחות.

למה בעצם גם הלומדים הגדולים לא כ"כ מתרגשים מהמשנה הזאת או מהרש"י הזה? למה הדבר הזה לא מספיק תופס את הלב? אנחנו התרגלנו שענין אגדתות של חז"ל, זה אם יש מוסר יש משהו להתעורר, אבל אם החלק הזה הוא לא מוסר, אז קוראים את זה מהר להעביר הלאה.

אבל צריך לדעת שאותם חז"ל שבחלק מהאגדות כתבו מוסר אז גם בחלק נכבד מהאגדות הם כתבו דברי שבח וריצוי ופיוסים לעם ישראל, בגלל שהצורה שאם אנחנו נתפוס את כל ענין אגדות חז"ל בצורה של מוסר אנחנו לא נרגיש קשר עם הקב"ה, אנחנו רק נרגיש בעצם מאוימים, מצב שבעצם אנחנו יכולים להיות רעים ואז אוי ואבוי, ואנחנו יכולים להיות סתם טוב.

בעצם במהלך הזה אז המצב בעצם של יהודי שהוא קונה כרטיס מפעל הפייס כזה, שיש אפשרות להפסיד ויש אפשרות לא להרוויח ולא להפסיד, אתם ראיתם מישהו שמשקיע בכזה כרטיס?! זה הסתכלות לכאורה רגילה, אז מה פתאום שהקב"ה יאהב אותי?! אם זה ההסתכלות, אז למה בעצם שיאהב אותי?!

אבל בעצם כדי להגיע לאיזשהו הרגשה של דביקות וקשר, ולהרגיש שהקב"ה אוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו, זה רק אם אנחנו באמת נתבונן בערך של המעשים שלנו, שמעשה מצוה הכי פשוט שבקושי אנחנו מבינים למה מגיע לנו, זה כבר כ"כ חביב לקב"ה שאנחנו מקבלים ע"ז פי חמש מאות מעבירה.

הרבה פעמים אנחנו קצת מנסים לתת לעצמנו מוסר, גם בזה אנחנו נותנים לעצמינו מוסר, למה אנחנו לא מספיק, למה אנחנו רק עושים הכל ברוך ה' דיקדוק הלכה והתמדה ומידות והכל אבל לא מרגישים מספיק בקשר עם הקב"ה, גם בזה אנחנו נותנים לעצמינו מוסר. אנחנו לא קולטים שקשר לא יוצרים ע"י גערות ומוסר, קשר יוצרים ע"י אהבה, ואהבה זה ע"י שיודעים כמה הערכה יש, וכמה אנחנו חשובים לפני הקב"ה, וכמה הוא מחכה לנו, וכמה חשוב לו כל עשיה שאנחנו עושים בשבילו, ושבהסתכלות הכללית אנחנו רצויים לפניו שאי אפשר לתאר כמה.

הרי שם במשנה בקידושין שכתוב שם (קידושין מ,ב) או רוב עוונות או רוב זכויות. אז כשהרמב"ם מביא את זה שמי שרוב זכויות צדיק הוא צדיק, אחד שיעבור עבירה של חמס או לתיאבון הוא יהיה רשע "אל תשת רשע עד" הוא יהיה פסול לעדות. יש בעצם שתי צורות הסתכלויות, מעשה רע זה נורא ואיום, מעשה עבירה זה נורא ואיום, ויש מעשה עבירה שנקרא רשע מי שעושה את זה, אבל הרשע הזה זה רשע של המעשה הזה, אבל האדם עצמו גם אם עושה עבירות ממש הרמב"ם קורה לו צדיק שם, זה משנה שם בקידושין שהוא צדיק, מי שרובו מצוות אז הוא צדיק, הגברא הוא צדיק, וזה הצורה של ההסתכלות על פי תורה.

וזה הצורה שהקב"ה מסתכל עלינו, ולכן הוא אוהב אותנו, כי הוא ידע יצרנו, הוא יודע את המציאות שלנו, והוא יודע שבעצם המצב שכל מה שאנחנו עושים ומשקיעים ומתאמצים אז זה שווה הרבה מאוד, בצורה איך שבעצם כתוב שזה כך.

אתם יודעים שהסיבה שבדורות האחרונים גם כל גדולי הדורות והמשפיעים לא מדברים מידי הרבה על עונשי גיהנום, למה לא מדברים ע"ז לא מאריכים בזה כאילו מצניעים את זה, מה זה, זה כאילו לא כך? אפשר להסתיר את האמת? רק שהסיבה היא כשלא מרגישים ששכר של מצוה זה פי חמש מאות מעונש של עבירה, הרי כשלא מרגישים את העונש, מרגישים חזק את הרעיון שיש עונש וגיהנום, זה מרגישים חזק, אבל את הרעיון שכל מצוה זה פי חמש מאות מעבירה, את זה לא מספיק מרגישים, אז אם בעצם יאריכו לדבר על עונשי גהינום, אז יהיה לגמרי חוסר פורפורציה בצורה איך שבעצם יהודי ירגיש עם המציאות שלו, אז לפחות שלא לגרום לחוסר איזון יותר גדול אז לא מדברים ע"ז.

עכשיו כך בוא נחזור למצב של הילדים, בוא ננסה רגע לבדוק, מה המציאות של ילד? ילד בכללות [עוד פעם זה תלוי בגילאים זה כל גיל וגיל לפי עניינו, הרי יש גיל קטן מאוד שהילד הוא עוד לא בר הכי, הוא לא 'שור בן יומו קרוי שור', זה רק בבעלי חיים, בבנ"א זה לא כך, הוא בכלל עוד לא שייך לכלום, אבל מהשלב שילד שייך כבר למשהו, והוא כבר בר הכי] אם אנחנו נבדוק אנחנו נראה שברובא דרובא היום, הילדים מתנהגים ברוב לפי החינוך שאנחנו מלמדים אותם, ודאי שיש מצב של מריבות בין ילדים, ואם אנחנו נבדוק טוב הרבה פעמים במריבות בין ילדים הבעיה שלנו שזה עושה לנו חוסר שקט, אבל בעצם יש פנים מסבירות, אפשר להבין בדיוק למה הילד הזה חושב כך ולמה ההוא חושב כך, ז"א אם זה היה מגיע לבי"ד לא תמיד זה היה פשוט שהאחד כאן רשע גמור והשני צדיק גמור, ברוב המקרים זה לא כך.

ובמקרים שיש צורה מאוד מאוד גרועה, אז זה יש איזשהו בעיה עם הילד הזה שלא נותנים לו מספיק הרגשה טובה וכדו', והוא מתוסכל והוא עושה את זה מתיסכולים ולא ממידות רעות, אבל במציאות, הצורה הרגילה של ילד שרוב ענייני החיים שלו הוא מנהל לפי החינוך.

נראה עוד יותר, ילד שהוא כבר קצת גדול, המציאות היא שברובא דרובא של הילדים, בכל עניינים של בין אדם למקום הם נוהגים בסדר, הם לא שוכחים לברך, הם מברכים, וילד שקיבל חינוך בבית הוא לא יאכל, יחלקו שם בחיידר איזה סוכריה בהכשר שלא אוכלים הוא לא יאכל, אתם קולטים איזה התגברות ילד צריך שלא לאכול משהו בהכשר שלא אוכלים בבית, ובכל ההנהגה שלו פחות או יותר הוא מתנהג לפי ההנהגה של איך שמחנכים אותו.

עכשיו, אנחנו בעצם כל הזמן מטרידים את הילד בדברים שהם ממש נגד הטבע שלו בשביל שאנחנו רוצים משהו, נגיד דוגמא; הולכים לטיול והילד רואה משהו והוא רוצה כעת ללכת, לא, תלך איתנו! אנחנו היינו עושים כך עם עצמינו? אם כעת היה מתחשק לי ללכת כאן הייתי הולך לכאן, בעצם הילד מתחשק לו כעת משהו, זה כעת מה שמתחשק לו, לא! למה לא? כי אמרתי לא! יש כאן כעת משהו רע? כי אני פוקד עליך לא, זה קל לילד? זה לא קל לו, והוא שומע, הוא התרגל, האבא אומר הוא שומע אמא אומרת הוא שומע, זה משהו, זה חידוש עצום, זה נגד הטבע הפשוט שלו.

לא באתי לומר שאנחנו צריכים לימנע מלחנך, פשיטא שאנחנו צריכים לחנך ולקבוע מה כן ומה לא, וגם לפי הצרכים והרצונות שלנו, זה ודאי שיקול גדול, כי הילד גם צריך שלהורים ישאר איזשהו כוח בשביל שיוכלו לדאוג לו ולנהל אותו, אז זה בהחלט, אבל אנחנו צריכים לראות ולהעריך את המציאות של הילד.

היה פעם, ראיתי סיפור שר' חיים קנייבסקי מספר שכשהוא היה פעם ילד ממש קטן הלך פעם לדוד ר' אברהם ישעי'ה, ושיחקו שם בחצר ואיזה אבן נפלה על החלון, ואני לא יודע אם היא שברה או לא שברה, והדוד יצא ונתן לו סטירה, והוא אמר לאימו שהיא היתה אחותו של החזו"א; 'אני לא רגיל', החזו"א אמר שאני לא רגיל לתת סטירות, החזו"א אמר שזה היה פה משהו מיוחד, לא לחשוב שאני אוחז כך בלתת, אבל היא קצת דאגה ע"ז, אחרי כמה דקות אז הוא רץ לדוד והתיישב על הברכיים, אז החזו"א אומר לאחותו; את רואה איזה בן צדיק יש לך, אחרי שהוא קיבל סטירות בא ויושב לי על הברכיים.

ילד מקבל סטירה ורוצה להמשיך להיות בן של אימא ובן של אבא, הוא לא עושה ברוגז, נתת סטירה לכי, הוא מוכן, ותראי איזה צדיק, ילד קיבל סטירה מאבא או מאימא או מדוד והוא רוצה שימשיך להיות דוד שלו, הוא לא כעת אה, נתת לי סטירה גמרנו איני מכיר, אנחנו קולטים את החלק הזה, איזה קשר יש לילד איתנו, שהוא רוצה כל הזמן את הקשר איתנו?!

מה בעצם הרבה פעמים הצורת הסתכלות של הורים על הילדים, אנחנו כאילו הרבה פעמים נראה לנו כאילו, שהילד בעצם יכול, אם הוא יתאמץ הוא מסוגל להיות יותר טוב, בעצם המצב שיגרום לנו שביעות רצון מהילדים שלנו, אז הם צריכים להיות בעצם במקסימום של הכוחות והיכולות שלהם, נגיד בערך כמו שאנחנו צריכים להיות בעשרת ימי תשובה וביום כיפור, ז"א אם הילד יהיה יחסית אליו, ז"א זה דרישה, אם הוא יהיה במקסימום של היכולות שלו אז זה בסדר, כעת, אפשר לדרוש מילד מה שאנחנו לא דורשים מעצמינו?! אנחנו אצלינו כל השנה זה אלול או עשרת ימי תשובה או ערב יום כיפור?!

מה יקרה לילד שיוציאו לו, ישאבו ממנו את המרץ של השובבות שלו, אתם יודעים מה קורה בילד היפר אקטיבי שנותנים לו ריטלין, אתם יודעים איזה בובה הוא נהיה בשעות של הריטלין, בובה משהו לא רגילה, מה קרה ס"ה, את המרץ הטבעי שיש לו, זה שם מוריד את השובבות ואת המרץ הטיבעי, פתאום רואים איזה ילד מתוק, ואיך הכל בסדר, והוא לא רב, והכל בסדר, המרץ מה שיש לו זה מרץ טבעי של ילד, שעם הזמן 'עד שיגדל שילה בני' זה יעבור והוא יתבגר, אבל זה לא איזשהו מישהו שיש כאן משהו להסתכל עליו בעצם שלילי.

במציאות הזאת אם אנחנו בעצם משדרים לילד את המצב, שאנחנו בעצם מצפים ממנו שיהיה מושלם, והמושלם הזה זה אפי' בתור משהו נורמלי, זה אפי' לא משהו מיוחד, אל תעשה בעיות, אז בעצם אנחנו לא מסכימים שהוא צדיק אם רובו זכויות ומיעוטו עוונות, הוא יהיה אולי צדיק אם הכל יהיה בסדר, עכשיו מה בעצם הילד מרגיש בכזה מצב, הוא הרי יודע שעד היום הוא לא היה כזה וגם לא נראה לו בכלל שבעתיד הוא יצליח להיות כזה, אז הוא בעצם מיואש מלהיות טוב, ובעצם כל הדימוי עצמי שלו יורד לגמרי.

היום התקשרו אלי הורים, יש להם ילד בן שמונה, בעל כישרון עצום, מיוחד שבמיוחדים, אבל יש השנה מלמד קפדן בחיידר שהוא לומד, ברוך ה' המלמד הצליח אחרי חצי שנה שהילד כל הזמן אומר בבית; אני ילד רע! אני לא לומד! ההורים לא מאמינים, תמיד הוא היה כ"כ שמח וטוב לב ולומד בחשק, והוא מדבר על עצמו אני הילד הכי גרוע והילד הכי רע, וכל פעם כשהם מנסים להתקשר להגיד למלמד אולי קצת יקרב, אז המלמד אומר תטפלו בילד שלכם, יש לכם ילד בעייתי תטפלו, ומה זה שייך אלי, זה לא שייך אלי, יש לכם ילד בעייתי תטפלו בו, פשוט הוא שונא אותו, בזמן שהוא ילד רגיל ככל הילדים עם קצת מרץ שמעורר טעם וריח המרץ שלו, אבל המלמד, הוא לא יודע להשליט משמעת, ויודע רק לדכאות ולריב, והרס את הילד לגמרי, הוא צריך כעת ממש שיקום שהוא יחזור לעצמו.

עכשיו בעצם מה ההרגשה של ילד, אם הוא מרגיש שהדרישה מהוריו ומוריו זה בעצם להיות את המושלם הזה? הוא לא מרגיש שהם אוהבים אותו, הוא מרגיש שזה בעצם איזה דיקטטור שמשתלט עליו, כי הוא מרגיש שזה נגד המציאות של עצמו, זה ההרגשה גם אם הילד לא יודע להגיד את המילה דיקטטור, אבל זה בעצם מה שמסתובב לו בהרגשה, והוא גם יודע שאין לו סיכוי לזה, אז בעצם הרי אני לא יצליח לספק את רצון אבי או מורי במהלך הזה, אז מסתמא האבא או הרב שלי ישנאו אותי, זה ההסתכלות שלו, הרי אני יודע שאני לא יהיה בסדר, הם ישנאו אותי, ואז בעצם הילד מאבד מוטיבציה, מאבד חשק, מאבד אמון בעצמו, ואיזה סיכוי שהוא בעצם ירצה להשקיע כשהוא בעצם מרגיש את עצמו לא בסדר.

מה בעצם גורם לסוג הסתכלות הזאת? בשורש מה שגורם לסוג ההסתכלות הזאת, זה התרבות שיש כאלה שחושבים שאם אני יעריך את עצמי על כל דבר, אני אסתפק בבינוניות אני אסתפק במועט, כך יש כאלה שחושבים, הם בטוחים בזה, מה פירוש, אם אני לא אתבע מעצמי כל הזמן אז אני בעצם יפסיק, אני אסתפק במועט.

והם לא קולטים שזה בעצם עובד בדיוק ההיפך, ככל שבן אדם מרגיש טוב ומרגיש מצליח יש לו אמון בעצמו, יש לו רצון גם לספק את רצון ההורים, ילד שההורים מקרינים לו חיובי והוא מרגיש שההורים אוהבים אותו, הוא הרבה יותר יעמוד בנסיונות שנגד החינוך כשהוא לא מול עיני ההורים, מאשר ילד שצורת החינוך היא בעצם כל הזמן בביקורת והוא מרגיש שההורים לא מרוצים, ילד שהורים לא מרוצים כי ההורים הרי מחפשים שהוא יהיה בשלימות, אז הרבה יותר מקרים שכשהוא לא יהיה ליד ההורים הוא יעשה מה שליבו חפץ, והוא לא יעשה את מה שהוא היה עושה אם אבא שלו היה כאן.

ואילו ילד שמרגיש שאבא שלו אוהב אותו אז זה כל הזמן נראתה לו דמות דיוקנו של אביו, אבא אוהב איך אני יכול לעשות לו כזה דבר, מה יש אם הוא לא רואה אבא אוהב אותי ואבא רוצה שאתנהג טוב, והילד רוצה להיות טוב, הוא הרבה יותר שמור, כי מכמה דברים, דבר ראשון; כי הוא אוהב את אבא שלו אז חשוב לו לעשות את הרצון שלו, המציאות היא שכשיש אהבה אז חשוב לי לעשות את הדברים שאהובי רוצה, אוהבי או אהובי רוצה גם אם אם הוא לא יודע, זה קיים בין כל שני אוהבים כזה דבר, זאת ועוד אחרת שכשהאבא והאמא והרב אוהבים את הילד אז הוא מאמין בעצמו והוא מרגיש טוב עם עצמו, ואז יש לו באמת כוח להתמודד, הוא לא מרגיש את עצמו חסר סיכוי ומסתמא אני קשה, הפוך, כי זה ממריץ אותו.

הזכרנו כבר שאנחנו רואים כשילד קטן, זה שייך גם להכי צעירים, התינוק כשמתחיל ללכת ואמא שם עושה לו שם יופי יופי, והיא הולכת אחורה והוא הולך עוד חצי פסיעה ועוד חצי פסיעה, מה נותן לו כעת את הכוח ללכת? האמון! מה שהוא מרגיש שאמא כעת אוהבת אותו ומאמינה בו שהוא יכול ללכת, בלי זה, לבד, הוא נופל אחרי רבע פסיעה, וכשאמא כך עושה הוא הלך ארבע פסיעות, מה קרה, לכאורה הפוך אם אמא מרוצה שיסתפק במועט, יופי היא כבר מרוצה, היא כבר עשתה לו יופי, אז שיסתפק במועט, אבל זה לא עובד כך, זה עובד ההיפך.

עכשיו בעצם ההסתכלות הנכונה היא שגם בעצם במצב שהילד לא בסדר ומגיע לו כעת גערה, גם אז זה זמן שההורים בכללות אוהבים אותו, שהרי בכללות הוא צדיק לפי המציאות שלו, אם אנחנו בעצם מתבוננים נכון אז הוא בעצם צדיק.

וכל הבעיות שיש עם ילדים מי שמתבונן ומכיר, בלי קשר אם זה כעת ביקורת או אשמה על מישהו, אבל שורש הבעיה היא ב-99.9 זה לא בילדים, זה בצורת התנהלות איתם מכל מיני סיבות, יש כל מיני דברים שונים ומשונים שגורמים לילד להתנהג לא טוב, מוכר הפתגם; "אין ילד רע יש ילד שרע לו", ויש בזה הרבה מהאמת ורואים את זה בהמון דברים.

יש צורה איך שלא תהיה קינאה לילדים, אז השבוע זה לא להאמין, אברך מהכולל אומר לי; יש לו ילד בן שנתיים וכמה חודשים, אז קודם כל, כל פעם שההורים מרימים אותו הוא מתחיל להפליק להם סטירות ממש, הם לא יכולים להרים אותו, ילד בן שנתיים ו-7 חודשים, אפשר לחשוב שהוא איזה בן סורר ומורה, וגם באיזה צורה הוא מתנהג, נולד שם עוד איזה ילד בן כמה חודשים, הם צריכים ממש לשמור, ממש קרוב לפיקוח נפש, זה המצב, וחשבתי שהבעיה היא קינאה, לא קינאה ולא כלום, הם פשוט יש להם טעות, הם חושבים שחום ואהבה זה סתירה לחינוך, ז"א חום ואהבה זה אומר שלא צריך לחנך, אז 'לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית', אז ההורים שם לא מחנכים כלום, כך, כי כך יודעים שצריך חום ואהבה, וכאילו חום ואהבה זה סתירה לזה שהורה צריך לחנך את הילד שלו ושצריך לתת לו סטירה כשצריך לתת לו, וזה לא סתירה לאהבה, הסטירה זה לא סתירה לאהבה, אבל אצל האבא, קצת התחלתי לדבר איתם.

פשוט בטח בכזה מצב, אם מגדלים תינוק בצורה שיש לו שני עבדים נרצעים מגיל אפס, מה, שהוא יגדל שיהיה טוב? מאיפה שיהיה טוב? הוא למד פעם מה זה להיות טוב? הפוך וכל אשר 'לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית' כל מה שהוא רוצה נותנים לו כי הרי זה עלול להזיק לו, אז 'ויצא העגל הזה', אז זה בעיה של הילד?! הבעיה היא איך שמנהלים אותו, לא מנהלים אותו בכלל, מגדלים אותו פרא.

יש דבר מעניין מאוד מי שרואה בתהילים, יש בכמה מקומות שדוד המלך מדבר עם הקב"ה, הוא אומר לו, יש שם: "כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי; מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם; כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ; לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ; כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת; כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה; עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה' הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח; לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ; כִּי שָׁחָה לֶעָפָר" (תהלים מד, טז-כו) דוד המלך מדבר עם הקב"ה; רבוש"ע אנחנו כ"כ משתדלים, וככה אתה מסתיר את הפנים מאיתנו? ויש מלא מקומות "כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב; שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי" (תהלים מג, ב-ג) כן, דוד המלך יכול לדבר כך, אבל יש כאן איזשהו משהו אם אנחנו ננסה להתבונן.

בוא ננסה רגע לראות את המציאות עם עצמינו כל אחד לפי עניינו, יש זמנים מאוד מאוד קשים, יש זמנים שקורה בעיה כזאת ובעיה כזאת, ולחץ כזה ולחץ כזה כל מיני סוגי בעיות, לפעמים זה בעיות לכלל לפעמים זה בעיות עם הפרט, ובמצב הזה אנחנו משתדלים, וממשיכים ללמוד וללמד לשמור ולעשות, לא בועטים, לא מחפשים גמרנו, לא למה זה מגיע לי, לא מהרהרים אפי', אנחנו קולטים את המעלה הזאת? את המציאות של עצמינו? קולטים את הערך של הדבר כמה אנחנו בעצם קשורים לקב"ה? זה ממש כעין המעשה הזה עם החזו"א שאמר לה איזה צדיק הוא, אחרי שקיבל סטירה הוא בא ויושב לי על הברכיים, זה הרי גם כל המציאות בינינו לבין הקב"ה, בכל מיני זמנים והרבה פעמים, אנחנו לא חושבים למה באמת זה הגיע כעת הרי הייתי בחיזוק, לא חושבים אפי' על כזה דבר, כן דוד המלך יכל אפי' לשאול ולתרץ אפשר לראות בתהילים, לפעמים הוא שואל ומתרץ לפעמים הוא נשאר בשאלה, אנחנו אפי' את זה לא עושים, אנחנו קולטים את הערך של זה?!

עכשיו צריך לדעת; יש עוד כמה סיבות שבעצם גורמות את הבעיות, יש הרבה אברכים שבעצם הסדר יום שלהם, הם מעמידים את עצמם בכזה סוג של סדר יום, שרק אם הכל יהיה חָלָק העגלה תוכל ליסוע, אם רק יהיה איזשהו בעיה קטנה אז כבר אני לא יודע מה יקרה, אז הם בעצם מעמידים את כל המציאות של משפחתם וילדיהם בעצם בצורה שנגד המציאות, כי אם היום כ"כ חמור, שאם יהיה רק איזה קושי בענייני הבית, אז כבר מה אעשה, אז זה גורם לו כל הזמן מתח עם הדברים שמגיעים, רגע, למה אתה לא מתנהג טוב? רגע, למה אתה מתנהג ככה? למה אתה לא זה? למה אתה לא קמת בזמן? הוא בבעיה כי היום שלו מסודר רק אם הכל עובד חלק,  אז אם פעם הילד לא קם, או שפעם הילד עשה איזה משהו שזה גורם איזשהו צורך להקדיש לזה איזה זמן, אז הוא כבר בבעיה.

יש לפעמים שההורים מצליחים איכשהו בכל זאת לא כ"כ לכעוס וכדו', אבל למעשה מרוב עומס ועול של כל מה שחובתו בעולמו, אז בעצם החיים שלו בצורה שהוא מצליח לעשות איכשהו את מה שהוא צריך, אבל להתרגש מאן דכר שמיה, אין לו כוח נפשי בכלל להתרגש ולאהוב, אין לו את הכוחות לזה, זה הרי עוד איזשהו עשיה, אין לו את הכוחות לזה, ובסוף זה גם נהפך לשיטה.

שמעתי, מישהו אמר לי שאיזה ת"ח אחד שאל את אחד מגדולי הדור על איזשהו משהו בַּצורה שהוא התנהג עם הילדים שלו, הוא שאל אותו, הוא היה ידיד שלו משהוא היה צעיר, כבר שתיהם לא חיים, הוא שאל אותו; זה נובע מהאופי שלך או משיטה? אז הוא אמר לו; בסוף הכל נהיה שיטה! שלאדם יש איזה קושי או איזה אופי והופך את זה לשיטה, שזה שיטה שכך צריך להיות.

למעשה התשובה על כל השאלות זה, שאם אנחנו ההסתכלות שלנו באמת תהיה בצורה איך שאנחנו דיברנו, ושאנחנו באמת נראה את הילדים בהסתכלות הנכונה איך שבאמת ראוי להסתכל עליהם, בהסתכלות הכללית, אז זה כבר יגרום לנו הסתכלות חיובית עליהם, לא נרגיש כ"כ ביקורת עליהם, וגם כשצריך לחנך אותם לא נרגיש איזשהו הרגשה כ"כ עויינת להם, כשצריך לחנך ולכעוס עליהם, כי אנחנו מבינים לפי המציאות של עצמם שזה יכול לקרות, אז יהיה כבר מצב שאהבה דוחקת את הבשר, אז המציאות של אהבה תהיה קיימת, כשהמציאות של אהבה קיימת אז כבר ימצא איזה זמן, כבר יקרין את זה כאן יקרין את זה כאן.

יש כאלה הורים שחושבים כשהילד לא בסדר גם אם כעת יש לי אפשרות משהו להשתעשע איתו, ח"ו הוא הרי לא בסדר לא מגיע לו ע"ז, זה לא בסדר אם אני אשתעשע איתו משהו, אם אני אראה לו איזשהו הרגשה טובה, אבל אם אנחנו נדע שהוא צדיק, שאם רובו בכללות רובו בסדר אז הוא בעצם צדיק והוא ראוי להיות ראוי ורצוי לפנינו, זה יגרום שאם פה ושם תהיה לנו אפשרות אנחנו נעשה, וגם כשהוא הוא יהיה לא בסדר לא נרגיש עליו כ"כ רע, וגם אנחנו על עצמינו נבין למה הקב"ה אוהב אותנו לפי המציאות שלנו, לפי איך שאנחנו נראים ואיך נראים אלה שבלי עול תורה ומצוות, מי שקצת יתבונן בזה, וכל הדברים האלה זה דברים שרכשנו.

רק עוד מילה אחת אני ראיתי שר' יענקל'ה גלינסקי אמר פעם לחזו"א, שפעם הוא היה מתעסק קצת בקירוב רחוקים, אז הוא בא פעם לחזו"א ואמר; נוּ הם שם מגיע להם שכר לפי המציאות שלהם, איך הם היו ולאן הם מגיעים, אבל מה אנחנו, לנו אין נסיונות? אז החזו"א אמר לו לא נכון, אתה לא צודק, על כל הדברים הכי פשוטים והרגילים שכר גדול מגיע לנו, החזו"א אמר לו; אנחנו נולדנו איך שאנחנו נראים? אנחנו כך נולדנו? אנחנו עשינו את זה? אבל ודאי לא רק לרחוקים שנתקרבו מגיע שכר לנו מגיע גם, כך החזו"א אמר; אנחנו נולדנו כך? זה הכל דברים שבנינו בעצמינו, וכל דבר כרוך בהשקעה ומאמץ גם לנו מגיע שכר.