השתלבות

אולי יבוא עוד פעם גנב? מה, זה דבר שמעתיק את עצמו? מה היא רוצה? כמה הסבירות שיבוא גנב עוד פעם אחרי שכבר בא, כמה אנשים בא אליהם גנב לבית פעם שניה מתוך אלה שבא אליהם כבר פעם אחת? מה יותר סבירות מבחינת סטיסטיקה שיבוא גנב הביתה פעם ראשונה או פעם שניה, הרי מסתמא פעם שניה זה כבר פחות סיכוי, כי מתוך אלה שבא אליהם גנב פעם אחת אז כבר פחות סיכוי שיבוא אליהם פעם שניה, אז מה הבעיה בא גנב פעם אחת גמרנו, וישר ישראל אל המלאך ויוכל לו, גמרנו הוא הולך לישון הלאה, מה היא רוצה מה הבעיה שלה?

טוב, אז נגיד שיהיה בעל שיזכר שהדריכו אותו שצריך להרגיע, שהאישה בפחד או בצער אז צריך להתעסק להרגיע אותה, טוב, אז הוא חושב בליבו שבעצם היא לא צודקת כי מה הבעיה, אבל כך זה נשים, הם לא שכלתניות יש להם רק רגש אבל זה התפקיד שלי להרגיע אותה.

המציאות היא שרוב הבעלים אפי' הטובים וההגונים, אז הם, הצורה איך שמתפרש אצלם ואיך שהם לוקחים את כל הענין, מה שצריך כאילו לתת הרגשה טובה והזדהות רגשית איך שקוראים לזה היום, זה בעצם כאילו מס נישואין, אם אני רוצה שהנישואין שלי יהיו נישואין טובים אז אני צריך ללמוד מה זה אישה כדי לדעת, היא צריכה ללמוד מה זה איש, והוא צריך ללמוד מה זה אישה, ואז אם אני אדע טוב מה זה אישה ומה זה הצרכים שלה, אני יוכל לפרוע את המס הזה של מה שהיא צריכה ושל מה שהיא מצפה, והיא תדע מה זה גבר והיא תוכל לפרוע את המס שלה, כאילו בחיי הנישואין יש איזשהו מס שכל אחד צריך לשלם לשני כדי שהחיים יהיו טובים, זה כאילו התאוריה הפשוטה של רוב הבעלים, אבל באמת שהמהלך הזה הוא ממש לא המהלך הנכון.

אולי רק לדעת את צד השלילה, נגיד את זה כך, שיש שלושה סוגים של זוגות בעניין הזה; היה איזה סיפור סיפרנו שהיה איזה גנב שהגיע הביתה, אגנצ'ע מעשה, וברוך ה' ברח מהבית, והבעל הלך לישון זהו, הוא צריך מחר לקום, 'יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב', יש מחר יום, צריך ללכת לישון, ואישתו היתה בדאגה גדולה והוא לא מבין מה הבעיה, מה, כל יום מגיע גנב, גמרנו, בא הלך וזהו, לא צריך לחשוש שיבוא עוד, כך השכל הפשוט אומר, והוא הלך לישון, והיא היתה בפחדים גדולים איזה שבועות עד שהיא חזרה לעצמה, זה מקרה אחד.

מקרה שני; שהבעל נזכר שהדריכו אותו שצריך להתחשב ולהתרגש עם האישה ביחד, אז הוא הולך ומנסה להרגיע אותה, וכאילו הצורה שמתרשם לרוב בנ"א, שמאוד חשוב כדי שהחיים יהיו טובים שאני אלמד, אני אעשה איזה קורס להבין מה זה אישה והיא תעשה קורס להבין מה זה גבר כדי שלא יהיה בעיות, שיש איזשהו מס נישואין, שכל אחד צריך להבין מה זה השני כדי לדעת זה, ובעצם הוא יחשוב שהאישה זה בעצם איזה בריאה לא לעניין, מה היא עושה עסק ומתרגשת וזה, והיא אולי תחשוב שבעל זה לא לעניין, אבל כך זה אם רוצים לחיות טוב ביחד אז צריך ללמוד להכיר ולהבין אחד מה השני מצפה, ואז נדע כל אחד לתת לשני, ואז יהיה שקט ושלווה.

אבל באמת שזה ממש לא כך, זה טעות גמורה, כי באמת הרי זה כבר כתוב בפסוק "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג), ו"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (שם ב, כד). בעצם המציאות של איש ואישה זה מציאות חסירה, גם האיש וגם האישה הם חסירים, הם במצב של חיסרון, כי באמת האישה יש לה באמת איזשהו חיסרון שהוא מעלה שהיא מאוד בעלת רגש, אפי' בברית כשהתינוק בוכה היא בוכה איתו ביחד, הבכי של התינוק תופס אותה והיא בוכה איתו ביחד, בחופה היא בוכה, כל דבר מביא אותה לרגש.

הבעל, שבדרך כלל נשים הם יותר ברגש והבעל פחות, הוא הכל הולך אצלו שכל, והוא משהו אטום אצלו, לא חלי ולא מרגיש גברא, בעצם מצב שלא חלי ולא מרגיש גברא זה בעיה, כי מה הקב"ה רוצה מאיתנו, רק שאנחנו נעשה את המעשים, שנעשה את מעשה המצוות, מעשה התפילה, ומעשה תורה, רק זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, או שיהיה איזשהו שייכות הלב? הרי "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין קו,ב) שאדם ירגיש.

למה כשהאישה חוזרת מהעבודה, ויש לה מה לספר ומה היה בחדר מורות ומה היה זה, ולא פסק פיה מלספר ולהתרגש מיום עבודה רגיל, ואיך יכול להיות שאברך שלמד כל היום וישב ולמד ואין לו מה לספר, מה יש לי לספר הייתי בכולל וזהו, למה לה יש כן מה לספר? כי היא מרגישה את כל המהלך של היום, אפי' יום רגיל זה מעורר לה הרבה הרגשים, ויש לה מה לספר, והוא שהוא עסוק, שלא היה עסוק בלהביא פרנסה, הוא עסוק בתורה ועבודה והוא חוזר הביתה ואין לו מה לספר, אז יש בעצם מה ללמוד אחד מהשני.

באמת שלהיות מידי ברגש במצב שכל דבר מביא להיסטריה זה גם דבר מוגזם, ויש מה ללמוד מהשכל של הבעל שקצת להתאזן ולא להיות רק רגש, ולבעל יש מה ללמוד מאישתו לא להיות רק שכל ובלי לב, אז בעצם המצב הנכון ושזה בעצם "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" ו"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", זה בעצם שכל חיסרון אצל בן הזוג השני זה בעצם המעלה מה שאני צריך ללמוד ממנו, ממילא גם אצלו זה יתוקן מה שאני צריך ללמוד ממנו את הדבר הזה.

אבל בעצם צריך לדעת שעיקר הנישואין, עיקר המעלת הנישואין זה במקומות שבהם יש את ההבדל, במקומות בחלק הדומה אז זה לא הבנין של הנישואין זה החלק שלא צריך בנין, אין כאן איזשהו משהו לבנות ולהשלים אחד את השני, בחלק הדומה זה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, כי אני לא צריך משהו להשלים ולקבל מהשני כי בזה אנחנו דומים, דוקא בחלק שבו יש את השוני, את ההבדל, פה יש מה לכל אחד ללמוד מהשני ולהתמזג ולהתאזן שכל אחד יקבל משהו מהשני.

נגיד אפי' יש מציאות שאחד מבני הזוג פחות מסודר והשני יותר מסודר, לפעמים זה לאו דוקא תמיד מתבטא ברגש ושכל, בדרך כלל הנשים הם יותר זה והגברים הם יותר בעלי שכל, אבל יש דברים שזה לא חייב להיות דוקא זה, אבל הקב"ה מזווג זיווגים והוא כבר מסדר את זה, אבל מה קורה אם בני הזוג מסודרים ומאוד פדנטיים, מה קורה? החיים מאוד קשים, כי מידי מסודר זה גם, זה בסוף על חשבון החיים הנורמליים, אם שניהם היו בלגניסטיים זה גם היה בעיה כי הכל היה בלגן, כשאחד מסודר ואחד פחות מסודר וכל אחד מנסה גם לבוא לקראת השני וגם לאזן את השני, לא בצורה שכל אחד בא לחנך את השני, אבל אם כל אחד מנסה ללמוד ממעלת השני וממילא גם מלמד את החלק שלאזן את הדברים, אז 'הקול יוצא מבין שתי הכרובים' יוצא בסוף איזשהו משהו טוב, נמצא שבעצם כל איזשהו דבר שהרגשת איפה שמרגישים את השוני, איפה שבני זוג מרגישים את השוני שבין אחד לשני, פה המקום לבנות ולראות בעצם מה יש לי ללמוד מזה כדי שאני יהיה יותר טוב וממילא זה בעצם יועיל לי, זה לא יהיה כנגדו אלא זה יהיה עזר.

זאת אומרת שבעצם נמצא, אנחנו בעצם מדברים על בעלים, אבל התפקיד של הבעל בעצם זה לא רק להבין את טבע אישתו ולהכיר ממילא איך צריך להתנהג עם סוג טבע כזה, אלא בעצם העיקר המכוון הוא שהוא יכנס באמת לראש שלה ולהתחבר למציאות שלה ולראות את ההבדלים, וללמוד שיהיה מצב של השפעה טובה מאחד לשני ולא רק איך להסתדר עם זה.

מה היה, נלך בענין אחר, הענין של חסידים ומתנגדים, מה היה לו לא היו חסידים, איך אנחנו היינו נראים עם היבֵשׁוּת שלנו, ולוּ לא היה מתנגדים מה היה נותן לחסידים משהו לעצור ולהישאר באיזשהו גדר, ולא ללכת רק אחרי הלב ולְמה זה יכול להגיע, אני ראיתי פעם מודפס באיזה ספר מכתב, נדמה לי של אדמו"ר האמצעי /מחב"ד שהוא כותב שם; שאנחנו צריכים להודות לר' אליהו וילנא'ר, שאיך היינו נראים בלי ההתנגדות שלו, לאן היינו נסחפים בלי ההתנגדות שלו.

ותראו מה שקרה, שאחרי מאתיים שנה מאז שהתחיל החסידות כמעט שכל ההבדל בין ליטווקא'ס וחסידים זה בפוליטיקה מפלגתית, וכמעט שלא נשאר היום, כל אחד למד מהשני את המעלות של השני, ובעיקר הדבר כמעט שאין היום שום הבדל, קשה היום למצוא הבדל גדול, איפה שיש ערליכקיי'ט בשתי המקומות אז קשה למצוא הבדלים, כי באמת כל מיני סיגנונות בעבודת השם, גם כן, זה לא אומר שמישהו שהוא שונה ממני אז כל מה שאני צריך לעשות זה רק איך לא ללמוד ממנו, יש לי מה ללמוד ויש לי מה להשלים ויש לו מה להשלים, וזה צורה של מיני ומינך יתקלס עילאה.

בעצם רוב הוויכוחים שקורים בבית זה בעצם נובע מזה, שכל אחד מבני הזוג הוא לא מתבונן מה גורם לזוג השני להבין כך להרגיש כך להתנהל בצורה הזאת, זאת אומרת כשקורה איזשהו מצב של חיכוך, יש מה להתבונן אולי יש לי איזשהו חיסרון מה שאני לא מבין את הראש הזה, מה שאני לא מבין את המהלך הזה, אולי יש לי מה לעשות עם עצמי, לא מה לעשות איתה, אולי יש לי מה לעשות עם עצמי כדי לנסות להתחבר גם ולהבין מה קורה איתה, ואז אנחנו כבר נמצא את הדרך הממוצע.

הרי אישה לרוב זה שהיא מלאת רגש, זה אחד זה, שאישה לא צריכה את המצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, אישה לא צריכה התחדשויות של הרגשים כדי להרגיש, שיהיה לה כל הזמן איזשהו הרגשים אחרים, כי הרגש כ"כ תופס אותה שזה כל הזמן קיים אצלה, אנחנו צריכים כל הזמן התעוררויות כדי לעורר את ההרגשים, ויש כל מיני עניינים למשל של העשה שהזמן גרמא שזה בא לעורר הרגשים מסוימים לפי עניין הזמן והמצווה, שיש בכל ענייני רגלים וכדו', שבזה אנשים חייבים ונשים פטורות מצד שאצלם הרגש כבר קיים בלאו הכי ולא נצרך כ"כ להתעוררויות כמו אצלינו, והמציאות היא שהרבה מרגישים אחרי החתונה שגם כל מיני הרגשים בעבודת ה' התעוררו אצלם יותר מאשר בשנות הבחרות, אם השכילו באמת יותר להתחבר ולהבין מה זה יותר רגש ולחפש את זה ולהתחבר לזה, יש לזה השפעה מאוד גדולה על כל ענייני עבודת השם.

האמת היא שזה מגיע לכך, אם באמת מגיע למצב שאישה מרגישה שבאמת בעלה מרגיש אותה באמת, לא רק איזה מס, אז זה גורם בסופו של דבר שזה מגיע למצב שיש דברים שאם היא תשאל אותו פעם איזה צבע מיטה, הוא יוכל פעם גם להגיד לה; צבע של מיטות לא מעסיק אותי, מתי הוא יוכל להפסיק את ההצגה אם צבע של מיטות מעסיק אותו או לא, אם היא תרגיש חזק כמה הוא כן מחובר, אז כבר יגיע מצב שהוא יוכל להגיד זה לא ענייני זה עזרת נשים, זה לא שייך אלי, אבל אם כל המצב הוא איזשהו כפורע מס ולא במצב של חיבור אמיתי, אז הוא יצטרך כל החיים בכל איזשהו דבר להיות זה ולהתעניין בכל דבר, ולא יהיה מצב שהוא יוכל באיזשהו משהו כן לבצר לעצמו איזה יחודיות, זה דאס ניש'ט/ אבל שיהיה מצב שהוא יוכל במצב שהוא מחובר באמת אז גם יהיה דברים שהיא תבין שזה לא צריך לערב אותו, זה הוא עסוק בתורתו ויראתו, זה לא בענין שלו, היא לא תרגיש רע בזה, מתי היא לא תרגיש רע בזה, כשהיא תרגיש חיבור חזק.

יש את הענין הזה את הרעיון הזה, יש איזה משהו שקצת קשור לזמן גרמא, נתחיל עם חלק אחד, ואולי נגיע אח"כ לחלק יותר גדול, כתוב "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים" (תענית כו,ב) מה זה ט"ו באב? אז כתוב שבהם בנות ישראל יוצאות וכו' וכל הסיפור הזה, הגמ' בתענית אומרת שמה המעלה של ט"ו באב, מה היה המעלה של ט"ו באב? אז הגמ' אומרת "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה".

אז האחרונים שם הגבורת ארי ועוד כולם שואלים מה היה היו"ט הגדול שהותרו שבטים לבוא זה בזה, שזה היה בדור הראשון של באי הארץ, שכדי שלא תיסוב נחלה אז היה שכל שבט ישאו נשים מאותו שבט כדי שלא תיסוב נחלה, ואח"ז הותרו שבטים לבוא זה בזה אז זה היה יו"ט, מה היה היו"ט הגדול שבזה?

אז יש בספרים כתוב איזשהו רעיון נשגב מאוד, שבעצם הצורה הזאת של החלוקת שבטים והאיסור מה שהיה בהתחלה שהשבטים לא יתערבו זה בזה, אז שורש הענין היה לא רק החלק הזה של הנחלה, וענייני הממונות של ענייני הקרקעות וענייני הנדל"ן, לא זה היה עיקר העניין, העיקר העניין הוא שכיוון שכל שבט היה לו את החלק שלו בעבודת השם, הרי הצורה שהקב"ה ברא את העולם זה לא בצורה שיש רק נוסח אחד איך לעבוד את הקב"ה אלא יש כמה וכמה סיגנונות, והי"ב שבטים כל אחד היה לו את המהלך שלו ואת הצורה שלו איך שיהיה העבודת השם שלו, אז כדי שכל שבט יבנה אצלו חזק החלק שלו, שהיחודיות שלו והמעלה שלו יהיו חזקים אצלו, היה צריך שיהיה איזשהו תקופה מצב שכל שבט יהיה בנפרד, כדי שיתבסס חזק החלק שלו ולא שיהיה משהו שיטשטש ויבלבל את היחודיות והמעלה של כל שבט, אבל המטרה בזה היא לא לשם פירוד אלא הפוך המטרה היא בתור שזה יגיע בסוף להותרו שבטים לבוא זה בזה, כדי שיהיה מצב בכלל ישראל שכל שבט יהיה לו מה ללמוד משבט אחר, שיהיה הותרו לבוא זה בזה, וכל אחד מהשבטים שישאר עם המעלה היחודית שלו אבל יהיה לו גם מה ללמוד משאר השבטים.

ובעצם מה עשו ביום שהותרו לבוא זה בזה, עשו שידוכים, כי בעצם העניין של שידוכים זה גם אותו מהלך, אז הצורה שהקב"ה קבע בבריאה זה שהאיש והאישה יהיו מחולקים, שלא יהיה הותרו לבוא זה בזה עד העת דודים, וכל אחד בנפרד, וכל אחד יבנה במהלך שלו; האיש במהלך שלו והאישה במהלך שלו, ואז אחרי החתונה כשהותרו שבטים לבוא זה בזה, אז לומדים כל אחד ללמוד ממעלת השני, זה המהלך של ט"ו באב.

יש עוד חלק שזה שייך לחלק הראשון, של חודש אב, יש, הרי מסתמא זה די ידוע ומפורסם המהלך של החפץ חיים בשמירת הלשון בח"ב על סדר הפרשיות, הח"ח שם מדבר על חטא המרגלים, מה היה שם בחטא המרגלים? ו"חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג, לא), כביכול כלפי מעלה אמרו, מה זה שייך אם יצאו ממצריים עם כל הניסים ו"חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" שלא יכול להוציא כליו משם?

אז הח"ח שם אומר ובעצם היסוד הזה נמצא כבר בספורנו, הוא אומר שבעצם הפוך דוקא לרוב מעלתם, כתוב שם שסנהדרין, דוקא לרוב מעלתם אז הם חשבו שאחרי החטאים שהם עברו אז הם כבר לא ראויים לרשת את הארץ, ולא יתכן שבעצם יהיה מהלך שהקב"ה יסלק את הגויים מפנינו, כעין "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", הם היו לא בסדר ואנחנו לא בסדר, אנחנו איבדנו את הזכות לקבל את ארץ ישראל, זה היה ה"חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" כך הח"ח הוא מאריך שם בעניין.

אבל יש שאלה גדולה בפסוק כתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (שם יד, יא) אז לכאורה הפסוק הוא נגד המהלך הזה, אם היה היה המהלך שהם חשבו שאחרי שחטאנו לא מגיע לנו אז מה זה "עַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי", ומה זה הבכיה של חינם, למה זה בכיה של חינם, ושכתוב שבגלל הבכיה של חינם אז בכיה לדורות, מה כאן המהלך?

אז בעצם וזה עניין גדול מאוד, זה דבר גדול מאוד שצריך לדעת את זה, מה באמת גרם להם בשורש העניין לחשוב שהם כבר לא ראויים להיכנס לארץ בגלל החטאים שלהם, הרי באמת הקב"ה בדרך להביא אותם לארץ והקב"ה לא אמר; לא, אתם לא נכנסים, הרי היה מהלך שמתקדמים והולכים לארץ ישראל?

מי שמייחס לעצמו את כל ההצלחות ומייחס לעצמו את כל הכישלונות ולא חי שהקב"ה מנהל אותו אז הוא עושה חשבונות כאלה, עכשיו אני כבר לא ראוי, עכשיו כבר לא, עכשיו אחרי שאני נפלתי, הרי זה הכל אני, אז אם אני בסדר אז יהיה לי אם אני לא בסדר לא יהיה לי, הוא שוכח שבעצם גם כשהוא בסדר זה לא הוא בסדר, וגם כשהוא לא בסדר הרי גם לולי שהקב"ה עוזרו ש"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולולי שהקב"ה עוזרו לא יכול לו", שכתוב כאן בגמ' שבעצם לאדם אין כוח כנגד היצה"ר, שהרי כל דבר זה מהקב"ה אבל כתוב כאן איזשהו עניין מסויים; "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (סוכה נב,ב) ז"א שהקב"ה לא נתן לנו את הכוח להתגבר על היצר בלי סייעתא דשמיא מיוחדת, צריך סייעתא דשמיא מיוחדת כדי להתגבר על היצה"ר, ובעצם הסיבה שהקב"ה עשה את זה בכזה צורה כדי שלא נגיע למצב שאנחנו מנהלים את הגישפ'טן שלנו, גם את העבודת השם אנחנו צריכים להרגיש כל הזמן שהקב"ה מנהל אותנו, גם את ההצלחות הוא מנהל, וגם את הכישלונות.

ויש גדרי תשובה, וכשעשינו את הגידרי תשובה אז אנחנו כבר יכולים להיות רגועים, מה שיש הרבה שיש חולשה כזאת, שגם אחרי עשה כ"כ הרבה תשובה והוא עדיין לא רגוע, זה מגיע מגאווה, זה מגיע מחיסרון אמונה כי הוא מייחס הכל לעצמו, גם את ההצלחות וגם את הכישלונות, ואז קשה לו להאמין, מה תשובה, אבל אני יודע שהייתי לא בסדר, אבל לא אתה היית כן בסדר ולא אתה היית לא בסדר, הקב"ה מנהל את העניינים וההצלחות שלך, הם לא בזכותך והאחריות שלך לכישלונות שלך זה לפי מה שהקב"ה מבקש, אתה לא צריך להיות אויבע'ר חכם ולבקש מהלכים יותר ממה שהקב"ה ביקש, והקב"ה קבע שיש בכוח התשובה למחוק את החטא אז אתה צריך להיות רגוע ואם אתה לא רגוע זה חיסרון אמונה, כי הוא מייחס לעצמו את ההצלחות והכל כאילו תלוי בו, בכוח שלו.

אז בעצם המהלך הזה שהמרגלים בעצם הם, זה לא היה מיראת שמים גדולה מה שהם אמרו את ה"חזק הוא ממנו" שאנחנו לא ראויים, זה היה בעצם מחיסרון אמונה שהם יחסו מידי את ההצלחות ומידי את הכישלונות לעצמם, ולא סמכו מספיק שהקב"ה בעצם מנהל אותם גם את ההצלחות שלהם וגם איך לצאת מהכישלונות, אם הם היו מייחסים לקב"ה גם איך יוצאים מהכישלונות, הם לא היו אומרים "חזק הוא ממנו", הקב"ה לא גילה דעתו שהם לא יכולים ליכנס לארץ, אם הם היו בעלי אמונה, הם היו מרגישים שיהיה להם את הסיעתא דשמיא גם אחרי העבירה כי הם עשו תשובה אז הם יכולים ליכנס.

זה היה הבכיה של חינם, והתיקון לזה זה אתם בכיתם בכיה של חינם אז יהיה בכיה לדורות הבכיה של החורבן של תשעה באב, אז אומר הרב דסלר, איפה הזה כנגד זה, הבכיה של חינם והבכיה של דורות, הוא אומר; לבכות על החורבן שייך רק בעצם אם יהודי מרגיש שייכות לזה, הוא מרגיש שייכות והוא רוצה שזה יהיה, אדם לא בוכה אחרי כ"כ הרבה זמן על דבר שאין לו שייכות לזה, יש כשמגיע הרגע הקשה אדם בוכה גם על דבר שכבר מת, כי קשה עליו הפרידה, אבל על דבר שאדם זוכר כ"כ הרבה זמן והוא כל הזמן בוכה על זה זה רק אם הוא מרגיש שייכות לזה, אז בעצם הבכיה לדורות מה שאנחנו בוכים היום על החורבן ז"א שאנחנו מחכים שיבנה ביהמ"ק ונוכל לעבוד את הקב"ה בצורה יותר חזקה ויותר חי, אז זה בעצם מוכיח שאנחנו בעצם מתקנים את מה שאנחנו ייחסנו לעצמינו את ההצלחות והכישלונות ואת הכל רצינו לעשות לבד, ושזה גרם לבכיה של חינם אז, כך הרב דסלר מסביר, פחות או יותר קצת בשינוי קצת.

שהבכיה של חינם זה היה בעצם חוסר אמונה בקב"ה, והבכיה לדורות זה מראה הפוך; את החיבור שאנחנו מקוים שהקב"ה יעזור לנו, ושמהרה יבנה ביהמ"ק ושיהיה לנו בחזרה את הכוח ואת הצורה של עבודת השם המושלמת.

ואז בעצם זה ממש נפלא מאוד, שאחרי שאנחנו בוכים את הבכיה לדורות הזאת, שבעצם הבכיה הזאת היא בעצם חזרה למקור חזרה לשורש, ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה" ובעצם כל בכיה על החורבן בונה את הביהמ"ק הפרטי שלו, הרי ה"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) בתוך כל אחד ואחד, שכל אחד יש לו חוץ מהגלות הכלל יש גם את הגלות הפרט ויש גם את האייגנ'ע בניין ביהמ"ק של כל אחד.

אז בעצם אחרי שאנחנו הגענו, תיקנו את הבכיה של חינם ואנחנו מתאבלים על ירושלים שאנחנו חוזרים לקב"ה, אז עכשיו מגיע היו"ט של ט"ו באב, שאחרי שאנחנו נבנינו אז יש כבר את ההותרו שבטים זה בזה, שאנחנו יש לנו כבר גם מה למכור לאחרים גם, יש כבר מה ללמוד אחד מהשני, כי כשאנחנו בנינו את החורבן של עצמינו אז מגיע אחרי זה ההותרו שבטים לבוא זה בזה.

וזה המהלך שבעצם גם בעניין הזה של השבטים ושל כל הסיגנונות והדרכים, הן בדרכי הלימוד הן בדרכי עבודת השם, שצריך לדעת שמצד אחד צריך כל אחד להיות עם היחודיות שלו ועם המעלה שלו ועם המהלך שלו, ומצד שני "מרבים שלום בעולם" שיש מה ללמוד ממעלות חברינו, וממעלות חברים יש גם מה ללמוד.

וזה גם כל אחד בבניה הפרטית שלו בבית, וגם זה בא הרבה לידי ביטוי, וככל שאנחנו בעצם נתבונן כל פעם באיזה עניינים שאנחנו חשים את ההבדלים, וננסה לירד לתוך דעת מי שאנחנו חיים איתו, מה קורה, למה כך ההרגשה, למה כך זה, הרבה פעמים יפתחו לנו ממש עולמות, ואנחנו נראה שבעצם החולשה היתה שלנו שאנחנו לא הבנו את זה, שבמקום להאשים אנחנו נראה שיש לנו מה לתקן עם עצמינו, ואז בעזר השם יהיה הרבה סייעתא דשמיא.