חינוך

אנחנו רואים לפעמים את המציאות של המצב החינוכי, מצוי הרבה פעמים הורים שמאוד משקיעים, בפרט לפעמים שהם מתמקדים באיזשהם נושאים מסוימים בצורה מאוד חזקה, ובסוף מה שקורה שבדיוק באותו נושא שהם כ"כ השקיעו אז קרה בסוף הנפילה הגדולה, ממש בבחינת "דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו", אבל כך קורה, קורה כזה דבר, מה בעצם פשר הדבר מה גורם לזה? ננסה להבין מה גורם לזה, כדי לראות איך שייך למנוע כזה מצב.

אז אולי רגע אחד נראה כאן איזשהו נושא כללי שמזה אולי נוכל אחרי זה להגיע להבין מה בעצם קורה, ידוע, כולנו יודעים, וזה דבר ששמענו אותו ושיננו לנו את זה באוזנינו ואנחנו חשים שזה כך, אולי מהדברים הכי מפורסמים; החינוך והמסילת ישרים ש"האדם נפעל לפי פעולותיו", "אחר הפעולות נמשכים הלבבות", "פעולות החיצונות מעוררות את הפנים" כולם מכירים את זה, את העניין הזה.

אז אולי בעצם נציג את השאלה הקודמת; לאור המושג הזה שכ"כ הרבה אנחנו יודעים שזה כך, אז איך באמת קורה הדבר שילד שכ"כ חינכו אותו וכ"כ זמן רב הוא התמיד בדרך החינוכית, איך קורה מקרה שבאיזשהו שלב פתאום עוזב את הכל? הרי לכאורה היה כ"כ הרבה מעשים, ו"אחר הפעולות נמשכים הלבבות"; "פעולות החיצונות מעוררות את הפנים", איך קרה שהוא בעט בכל הדרך שהוא עצמו חונך והתנהג בה כ"כ זמן.

אז האמת היא כך, אולי אני ארצה לספר איזשהו סיפור שאולי יעזור לנו לזה, היה לי פעם איזשהו עניין איזשהו נושא, שהייתי צריך בנושא הזה איזשהו עזרה, ויש איזשהו מישהו מסויים שהוא ממש מבין מאוד גדול בסוג העניין שאותו הייתי צריך, אבל הוא בן אדם עסוק מאוד, ורב גובריה ומלא מעשים, הוא ממש פלא והפלא, ויש לי איזשהו ידיד שהוא גם ידיד שלו, אז שאלתי אותו האם הוא יכול לסדר לי פגישה עם אותו אחד, אז הוא אומר לי תשמע, הוא שואל אותי מה הנושא, אז הוא אומר לי תשמע, אם לא היית מאנ"ש אז היה שייך לסדר לך פגישה על אותו נושא, כי מאוד חשוב לאותו אחד שגם הלא אנ"ש ידעו ממנו, אבל מאחר שאתה מאנ"ש והנושא הזה לא כ"כ נושא גדול אין סיכוי שהוא יסכים לפגישה בנושא, אבל הא מיהא כיון שאני ידיד שלו ואני הרבה מדבר איתו אימא לי גופא דעובדא היכי הוי, ואני אדבר איתו ואני אעביר לך את הזה, ובאמת כך הוי והנושא סודר על הצד היותר טוב.

עכשיו, אבל יש לי שאלה, יהודי שעסוק כ"כ הרבה שנים כ"כ הרבה ב'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו' ממש באופן מיוחד מאוד שודאי ששכרו מרובה, א"א לתאר כמה שהוא כ"כ עוזר, ואומר לי את זה ידיד ממש הכי קרוב שלו, שזה המצב שלו, איפה "אחר המעשים נמשכים הלבבות"; "פעולות החיצוניות מעוררות את הפנים" איפה החסד? איפה כל החסד שהוא עושה שכמעט אין כזה, ואדרבה ברור שאפי' במצב הזה הוא הרבה יותר טוב מאלה שהאנרגיות שלהם הולכות לא יודע למה, והוא כל הזמן מתעסק רק בדברים טובים, מיוחד מאוד מאוד, אבל איך יכול להיות שזה המצב שלו, מה הפשט בזה?

האמת היא שכמדומה שמפורסם המעשה אולי זה היה הסבא מסלבודקא אמר את זה או החפץ חיים, שהיה שאלה על הפסיונרים של צבא הצאר ברוסיה, היו עובדים שם עשרים וחמש שנה בצבא הקיסר, ואחרי זה כשהם יצאו לפנסיה מהצבא הם ממש ממש כגושי עופרת, חוץ מלשבת ליד התנור ולשתות וודקה הם לא עשו שום דבר, והיה תימה רבה איך יכול להיות כזה החיות רצים ושוב, באיזה זריזות, באיזה זריזות וריצה הם עסקו עשרות שנים במצב שם בעבודת הצבא שלהם, וברגע אחד שהשתחררו אז נהיו ממש כגוש עפר בלי שום משהו של עשיה, לא עשו כלום, איך קרה הדבר, הרי "אחר המעשים נמשכים הלבבות" ו"פעולות החיצוניות מעוררות את הפנים"?

אז צריך לדעת דבר גדול מאוד, ובעצם זה דבר פשוט מאוד אבל לא תמיד שמים לב לזה, זה ודאי אחר המעשים נמשכים הלבבות, אבל צריך לדעת שהמעשים עצמם בעצם הם בבחינה של חומר גלם כמעט, כמעט אפשר להגדיר את זה כחומר גלם ביחס לְמָה ימשך הלב מתוך המעשה שאני עושה, בעצם אחר המעשים נמשכים הלבבות אבל המעשה עצמו הוא בעצם כמו גולמי כלים, והלבבות נמשכים ל'לשם יחוד' שגרם את המעשה להיעשות.

ז"א המעשים משפיעים מאוד אבל המעשה עצמו, אורעה כל המעשה לסיבה שבגללה נדר, ז"א כשאני עושה מעשה מסיבה מסויימת אז נמשך הלב למעשה שנעשה מתוך הסיבה ההיא, ז"א כשיהיה נראה כאיזה סיבה לאיזה עניין עדיין זה לא יחרט בלב סיבת העניין, אם יהיה לי סיבה לאיזשהו עניין ואני גם יעשה מתוך הסיבה, אז המעשה הזה הוא ממש חורט בלב את המעשה הזה, את המעשה, ששם המעשה הוא מגיע משם יחוד שבגללו נעשה המעשה הזה.

ממילא כך, בזה מיושב הפלא, אותו איש חסד כפי הנראה בכל זאת עיקר עניינו לעשות לעצמו שם בארץ, זה הלשם יחוד הגדול שלו, טוב אז שלא יהיה לשמה, אבל השלא לשמה לא מתוך להגיע ללשמה אלא הוא מעכר גדול, והוא לוקח את המעכריות שלו לעניין הזה ולהיטיב עם אחרים, זה ודאי יותר טוב מאלה שלוקחים את המעכריות שלהם לריב ולמדון ולשינאה, הוא ס"ה עושה דברים טובים, אבל למעשה הלשם יחוד שלו זה לעשות לעצמו שם בארץ, אז הוא כל הזמן עושה שטייגע'ן ברעיון הזה איך לעשות לעצמו שם בארץ, כי אורעה כל המעשים לעניין הזה, אז נמשכים הלבבות, הוא עושה המון שטייגע'ן נפלא באידיאולוגיה הזאת לעשות לעצמו שם בארץ, אז נהיה מצב שלפעמים מישהו לא מאנ"ש יזכה יותר מאשר מישהו מאנ"ש, כי באנ"ש הוא בין כה מסודר כבר, עכשיו הוא צריך להשיג גם לא מאנ"ש שם ותהילה.

זה גם פשר הדבר עם החיילים שם של צבא ניקולאי, הם אף פעם לא העסיק אותם איזשהו משהו של רצון למשהו, הם עשו את הכל מפחד מהעונש, ומבריחה מזה שלא יהיה להם רע, היה להם רק מטרה אחת; איך אני לא יקבל מלקות אם אני יתרשל מעבודת הצבא, אז כל מה שהם עסקו איך אני לא ינזק, אז אם אני יכול לא לינזק בלשבת ליד התנור ולא לעשות כלום אז כך אני אעשה, אבל כך 25 שנה כדי לא לינזק ולא לקבל מלקות אני צריך לרוץ את זה, אבל לא העסיק אותם כלום חוץ מאיך אנחנו לא נינזק איך לא נקבל מלקות, אז כעת הם משיגים את אותו מטרה שהם עשו במשך 25 שנה בלשבת ליד התנור ולשתות וודקה!

עכשיו בוא נראה את מה שקורה בחינוך, מה בעצם אנחנו מחנכים בילד? בעצם ההשפעה של החינוך מה שזה עושה בעצם בילד, זה הכל תלוי לפי הצורה איך הילד מרגיש עם הפעולות החינוכיות שאנחנו חינכנו אותו, ז"א זה אפי' לא קשור בכלל מה אנחנו התכוונו או מה אנחנו מרגישים או מה אנחנו רוצים, אין לנו אפשרות תמיד להתפיס את ה'לשם ייחוד' שלנו לילד, לילד יש לו ההרגשה מה, תיכף נראה מה גורם לו להרגיש כך או כך, אבל הוא מרגיש משהו מסויים במציאות החינוכית שהוא מחונך, שאם מאיזשהו סיבה שהיא שתיכף נראה, אז במצב של החינוך לילד לא היה טוב עם הנושא שבו אנחנו חינכנו אותו זה לא יתרשם לילד באהבה, לילד לא יהיה הרגשה טובה בעניין החינוכי שבו אנחנו מחנכים, אז זה לא משנה כמה אנחנו נמסור את נפשינו, וכמה אנחנו נרצה שהוא יצליח בתורה ותפילה ובאיזשהו עניין, אם אצלו זה לא יתקבל בהרגשה טובה ונעימה אז כל הזמן שהוא עושה את זה מתפתח אצלו משהו נגד הדבר הזה, והוא אנוס על פי הדיבור לעשות דבר נגד רצונו.

אדם שעושה תקופה ארוכה דבר במהלך של כפיה נגד רצונו, אז בעצם החינוך הכי חזק מה שהוא מקבל כאן זה איך לא לאהוב את הדבר בלשון המעטה, ואולי עוד הרבה יותר גרוע, אז זה לא פלא אם בשלב שיד הוריו לא יהיה ידם תקיפה עליו אז הוא יבעט בהכל, כי בעצם החינוך שהוא התחנך במה שקרה כאן זה איך בעצם לשנוא אולי את הדבר, יכול להיות לשנוא את הלימוד ולשנוא את הזה.

נגיד דוגמא; אבא שמקדיש מאוד ללמוד עם בנו ואין לו ממש זמן, והוא ממש גוזל מזמנו ומשקיע זמן כדי ללמוד עם בנו, אבל הצורה שלומד עם בנו זה בלחץ ובעצבים וזה, הוא לא מרוצה שהילד לא זה, הוא כל הזמן דורש מהילד להיות מרוכז, לא להסתכל לצדדים, הוא מפעיל אותו, ולילד השעה הזאת זה לא שעה של קורת רוח זה שעה קשה, אז מה בעצם הילד הזה קיבל בזמן הזה שהוא למד? הלימוד עם אבא מגיע אצלו כל הזמן עם הרגשה קשה כי לא נוח לו, הוא מרגיש כעול גדול הוא מרגיש כפיה הוא מרגיש לא נוח, אז זה גורם לו או לכל הפחות לא לאהוב ללמוד עם אבא, ולפעמים זה גורם לו לא לאהוב בכלל ללמוד וכו' וכו', אפי' שהאבא כל כוונתו היתה רק לטובה.

עכשיו, מה בעצם גרם לאבא לעשות את זה בכזה צורה? שורש הדבר יש כאן דבר נפלא מאוד, זה בעצם בלהבין מה זה חינוך, האבא הזה סבור שחינוך זה לדאוג שהילד יעשה את מה שצריך, הוא חי חינוך; הילד הזה צריך להתפלל, ללמוד, להיות נקי, להיות מסודר, לשמור זמנים, הוא עסוק איך לגרום לילד לעשות את מה שנכון לעשות על פי תורה, על פי אנושיות וכו' וכו', הוא עסוק בזה שהילד יעשה את מה שצריך, אבל הוא בכלל לא עסוק בעצם בלגרום לילד לרצות לעשות את מה שהוא בא לחנך אותו, זה בכלל הוא לא עסוק בזה, הוא עסוק בזה שהילד יעשה את מה שצריך לעשות, ולא שת ליבו שכל החינוך הוא בעצם איך לגרום לילד לרצות לעשות את מה שאנחנו מחנכים אותו, לא איך שהילד יעשה את מה שאנחנו רוצים, אלא איך לגרום לילד בעצם לחנך את עצמו למה שאנחנו רוצים, הוא בכלל לא חשב על הרעיון הזה, הוא רק חשב על הרעיון הזה איך לדאוג שהילד יעשה את מה שצריך.

עכשיו מעניין מאוד, אני ראיתי מביאים דבר נפלא מאוד; כתוב שם בפסוק "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (בראשית יד, יד) שם אברהם עם אליעזר במלחמת המלכים, אז רש"י שם אומר: 'זה אליעזר שחינכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חֲנֹךְ לַנַּעַר" (משלי כב, ו), "חֲנֻכַּת הַבַּיִת" (תהלים ל, א)', כך כתוב ברש"י.

אז בוא נראה למשל, ניקח מהדוגמא של "חֲנֻכַּת הַבַּיִת", עושים מסיבת חנוכת הבית, אז את מה בעצם חוגגים, את זה שכרגע בזמן המסיבה משתמשים בבית, וזה מה שבאים לחגוג כאן, את הערב הזה שבו אני כעת משתמש בבית בעת שאני כעת עושה כאן מסיבה? העיקר השמחה של חנוכת הבית, הוא זה שאני כעת מתחיל להשתמש בבית לאורך ימים ושנים טובות, וששון ושמחה ימצא בבית, וקול תורה וכו' וכו', אני חוגג את תחילת השימוש בבית שאותו שימוש הוא התחלה, ואותו ושכמותו יהיה, כי מי יתן וכל הימים יהיה צורת השימוש בבית באותו נעימות ושמחה והרגשה טובה כמו הרגע של ההתחלה, זה בעצם חנוכת הבית.

עכשיו, מה זה "חֲנֹךְ לַנַּעַר", גם חנוך לנער זה איך נגרום לילד להתחיל מהלך שהמהלך הזה ילווה אותו כל הזמן, ילווה אותו לאורך ימים ושנים, לא איך הילד יעשה כרגע את הפעולה, אלא איך נגרום לילד להתחיל למהלך שהמהלך הזה למען יעמוד ימים רבים, כך רש"י כותב; "לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חֲנֹךְ לַנַּעַר"; "חֲנֻכַּת הַבַּיִת". איך כתוב שם בפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו). אז ודאי כתוב כאן את החלק הזה שתחנך אותו בצורה כזאת שהצורה הזאת תעמוד לו גם עד זיקנה ושיבה, זה ודאי מה שכתוב בפסוק הזה, באיזה צורה מה שאני מחנך את הנער יעמוד לו עד זיקנה ושיבה? אם אני גורם לו לרצות את החינוך ולאהוב את החינוך אז זה יגרום לו להמשיך את זה עד גיל זיקנה ושיבה, אבל אם הצורה שאני מחנך אותו זה גורם לו לא לרצות את הדבר, זה גורם לו הרגשה קשה, על הנושא שאותו אני מחנך, אז כמה שהנושא יהיה חשוב ויקר וקדוש הן לי והן לאמת, אבל לילד זה מתרשם אחרת, לחניך זה מתרשם אחרת, ואצלו בעצם קיבל כאן חינוך לא לאהוב את הדבר הזה, לא לרצות את זה.

אז בעצם נמצא ששורש העניין הוא האם השורש החינוך זה לדאוג שהילד יעשה, להפעיל את הילד, או שורש החינוך לדאוג שהילד ירצה לעשות.

ואנחנו רואים את ההבדל בקו הזה אצל ההורים בכל המהלך, הורה שעיקר מה שמעסיק אותו שהילד יעשה, אז הוא כל הזמן הוא מלא דיקדוקים שבשטח יהיה עשיה, שהוא יוכל לרשום לעצמו וִי, הילד התפלל שחרית, הילד התפלל מנחה, הילד התפלל מעריב, הילד עשה זה, כי הוא צריך לעשות לעצמו הרבה וִיִים על כל המעשים שמוטלים עליו בענייני חינוך, ההורה שקולט את נשמת החינוך שחינוך זה בעצם איך לגרום לילד לרצות את הדבר, הוא פה מעלים עיין, שם מעלים עיין, הוא כל מקרה בודק איפה ה"גם כי יזקין" בעסק הזה, ולפי ה"גם כי יזקין" הוא קובע איך לנהל את הילד.

זה חידוש/ שפעם סיפרתי; שהיה מעשה שהילד שלי למד שחייה כשהוא היה בחיידר, והוא היה כעין מופלא הסמוך לאיש, והיה בשלהי קייטא והשקיעה מאוד מאוחר, ויצאו לפני השקיעה וחוזרים אחרי כמה שעות שכבר הגיע הלילה, והוא עם הרבה מרץ, והוא חזר ממש כשור שחוט נופל על המיטה, והייתי מתלבט מה לעשות עם המעריב שלו, כי ראיתי שהוא ממש לא מחזיק את עצמו אפי' עם הבגדים היה נופל, אז שאלתי את ר' ניסים, אז הוא אמר לי; שאם אתה נראה לך שבעצם אם כעת אתה תעמוד על זה שיתפלל זה לא יגרום לו לאהוב תפילה, אז מצד מצוות חינוך אתה צריך שלא להגיד לו, מצד עצם החינוך, החיוב חינוך שלך זה להתעלם כעת כי אחרת פשוט אתה משניא עליו את התפילה, אז כך נהגתי, פעמים שהוא היה זוכר לבד שהוא התעורר וזה, וברוך ה' כמדומה שהלוואי שאני אתפלל היום כמוהו.

אז בעצם הורה שעסוק בפעולות אז הוא מה פירוש, איפה הוא יסמן וִי על המעריב הזה, ויפקד המעריב הזה, מה קורה עם המעריב הזה, אבל הורה שעסוק שמבין שעניין החינוך איך להאהיב על הילד את התורה והמצוות, וזה העניין החינוכי, אז הוא תמיד עושה חשבון באיזה צורה לעשות.

עכשיו, זה מגיע לעוד נושא, עד כמה להתעסק בלהסביר לילד את תוכן העניין, הרי נגיד דוגמא; ילדים רבים, טוב, אז בכלל עד כמה ההורים צריכים להתערב או לא צריכים להתערב שכמה שפחות להתערב זה טוב. אבל בוא נגיד עד כמה שכן נדרשת התערבות הורים, אם ההורה רק עסוק באסור לריב, לא להרביץ, טוב, אז גם אם נגיד שנכנס לילד הדבר הזה לא להרביץ, אבל מה יהיה אם כשיהיה גדול ויהיה איזה ויכוח בהשקפה, עכשיו את כל המידות הוא יוציא החוצה כי הוא בכלל לא התחנך למידות, זה המעשה לא להרביץ לא לתת מכות, אבל כשמגיע הזה, מאיפה מגיע כל ההשקפה שרואים את זה פה בכל מה שנעשה, כי האלה לא קיבלו חינוך למידות טובות, הם קיבלו חינוך רק למעשים, עכשיו, אף פעם לא אמרו להם שכשיש נושא שכשיש דעת תורה בדבר מסויים אז זה לא מתיר להיות מושחת, את זה הם לא שמעו כי הם בכלל אף פעם לא למדו לאהוב את הטוב ולהתרחק מרע, הם בכלל לא למדו, הם לא למדו בכלל כזה מושג, הם שמעו רק אמת ושקר ומה לעשות ומה לא לעשות, בסדר עכשיו אבל המידות ללמוד עדינות ואצילות והטבה, הם בכלל לא למדו הם לא שמעו כאלה נושאים, אז להרים ידיים, טוב אז נגיד שהוא קיבל לא להרים ידיים אבל באפם הרגו איש זה בסדר, זה הוא לא יודע בכלל שזה אסור.

אבל ילד שרואה שיש מריבה בבית ולהורים יש צד שיש כאן התנהגות לא טובה, שיש מצב שילדים מוותרים אחד לשני ההורים שמחים שיש להם ילדים שמוותרים, והוא לומד כאן את מהלך הוויתור ואת גנאי הניצוח, אם הוא לומד את גנאי הניצוח אז הוא יכיר לדמות מילתא למילתא שניצוח לא חייב להיות דוקא עם ידיים אלא יש גם תאוות ניצוח בדברים אחרים, ושוויתור זה מידה כללית כי הוא קלט את המעלה של לוותר לשני, את המעלה של לא להתנצח, אז הוא יקיש את זה גם לדברים יותר עדינים, לא רק לדברים שזה אלימות פיזית הוא יקיש את זה גם לסוגי אלימויות אחרות, אבל אם כל החינוך היה רק מעשים, אז מה שאמרו אמרו מה שלא אמרו לא אמרו, והמידות לבחור להשתמש במידות הטובות ופחות להשתמש במידות המגונות, את זה בכלל לא לימדו אותו.

סיפר לי אברך אחד שהוא לפעמים כשהוא רוצה ללכת ללמוד אז הוא רוצה שהבת הגדולה תשמור על הילדים הקטנים באופן שזה יעזור ללמוד, אז הוא בא לבת שלו ואומר לה; תראי, את יודעת מתי יש לאשה זכות של לימוד תורה? בדרך כלל אישה צריכה להתחתן כדי שיהיה לה בעל ת"ח, בעל שצריך ללמוד והיא דואגת לו, ואז היא מקבלת חלק בתורה, את יודעת מה את, את ילדה וכבר יכול להיות לך זכות בתורה, וכך הוא תיאר לה את זה ברגש רב, ובזה את כבר יש לך, את מה שיש לנשים גדולות אחרי החתונה יש לך כעת, ותיאר את גודל העניין, ומתוך המציאות הזאת הילדה עשתה את מה שעשתה, הוא אמר לי שהוא רואה כל הזמן שנכנס לה אהבת תורה, לא רק נכנס לה צייתנות להורה.

יש הורים אפי' נגיד הורים שכן הצליחו, והם הצליחו נגיד לגרום לילד או לילדה להיות צייתנים, אבל אנחנו רוצים שהבת תהייה רק צייתנית או שאנחנו רוצים שיהיה לה אהבת תורה, אנחנו רוצים שיהיה לבת אהבת תורה ולא שתהיה צייתנית, הרי אם היא רק תהייה צייתנית אז גם אם היא לא תבעט, אבל למעשה הנאה לא תהיה לה מזה, סיפוק לא יהיה לה מזה, זה איזשהו עול ואי אפשר לדעת לאן זה יגיע, גם אם היא לא תבעט אבל דבר שנותן סיפוק אז יש לה נחת לעשות גם לאורך זמן, דבר שאדם נהנה מזה יש לה נחת לעשות להורים לאורך זמן, דבר שאדם לא נהנה זה רק חוב, זה הרבה יותר מתיש אותו, הרבה יותר מחליש אותו, גם אם אין צד בעולם שהוא יבעט אבל הוא עתיד להיחלש ולהגיע לאיזשהו משהו דיכאוני וכדו', כי אין לו נחת מזה אין לו הנאה מזה.

ואילו שצורת החינוך היתה לאהבת תורה, אז זה גורם לילד או לילדה אהבת תורה, אז אחרי זה יש להם טעם בזה וזה עומד לאורך זמן בחיות, לא עם עול, שעול זה דבר שמתיש.

הדבר הזה הוא גם למשל בענייני הלכה, לחנך ילדים לדיקדוק הלכה, אז אנחנו רואים דבר מאוד מעניין, שבחוגים שדיקדוק הלכה מאוד חזק, למשל אצל חזוני'שניקעס זה דבר שמאוד יש מה ללמוד מזה, יש טוצא'ך שלם סביב הלכה, סביב מצות, ארבעת מינים, זה הווי שלם של חיים, לא איזה משהו איזה דין, זה הווי איזה אגענצ'ע עסק, וכשיש איזה משהו או זה, זה עסק, זה טוצא'ך, יש טוצא'ך שלם, זה החיים עצמם, זה לא עוד איזשהו מטרה בחיים, אז כשזה נעשה בכזה צורה זה מנחיל לילדים, ההלכה נהיית חלק מהחיים שלהם, זה לא משהו שצריך לעשות, הם לא מחפשים איזה פיתרון טכנולוגי לבעיית ההלכה, או שזה בכלל לא יהיה הנושא שלהם, כי הנושא הזה הוא הווי, הוא החיים עצמם.

תסכימו איתי שלמשל הדלקת נרות חנוכה, יש איזשהו מעמד של הדלקת נרות חנוכה, גם בליטא/ יש איזשהו מעמד כזה, זה לא מדליק נרות והולך, יש איזשהו מהלך בזה, וכשזה בכזה צורה אז זה משריש בילד איזשהו רגש של חנוכה, בית שלא נכנס בילד איזשהו רגש של חנוכה זה קצת בעיה כי חנוכה זה איזשהו מציאות מסויימת שיש בה איזשהו הרגשה מסויימת וכל בית לפי עניינו, אבל יש איזשהו רגש של חנוכה, כמו שיש איזשהו רגש של שמחת תורה של ליל הסדר וכמו שימים נוראים או כל מיני דברים.

עכשיו, גם הלכה למשל, כשמנחילים הלכה בצורה של רגש וטעם ולא רק בצורה של עשייה, בוא נשאל שאלה אחד שכל הנושא שבשופר שלו יהיה כל סוגי השברים, זה כל הנושא, רק הפרו'מקייט המעשית של הזה, והרבה דיקדוקים בכל הזה, והוא אפי' לא מכיר את העשר טעמים של הרס"ג שם בתקיעת שופר הוא לא זה, הוא עסוק בקיום הלכה אז השופר שלו יבש מאוד, יודע דין עצמו הוא יצא אבל הנשמה איננה, הנשמה של השופר איננה אז הוא עסוק במצווה המעשית.

בוא נגיד עניין לשוה"ר, אז החפץ חיים זה הספר הלכה של לשוה"ר אבל השמירת הלשון זה הנשמה של הלשוה"ר, זכור אזכור בנערותי העניין של לשוה"ר היה פרוץ, זה לא יאומן כי יסופר איזה מהפך לטובה שחל מאז להיום בנושא הזה, זה היה ממש בושה שיהיה מצב שמדברים ומישהו יגיד למישהו לא, זה לשוה"ר, זה היה בושה נוראה להגיד כזה דבר, זה היה המצב, אני זוכר מה הסיבות שעשו מהפיכה, היה מהפכה בנושא הזה, אכשר דרא בנושא הזה, אבל אני עוד הייתי שייך לשלב שעוד לפני המהפיכה וראיתי שאני עדיין נכשל, ראיתי מה גרם לי את השינוי, אני פעם שמעתי ווארט; אדם שמספר לשוה"ר הוא בעצם מגלה בזה את הרוע שבו, למה הוא עסוק בלגנות אחרים, מה הוא מחפש בלגנות אחרים, למה זה מה שמעסיק אותו, בעצם הוא מגלה בזה את הרוע שבו, אדם טוב רואה טוב, אדם רע רואה רע.

ראיתי שהרב דסלר אומר שכל מחשבה אפי' בגנות אחרים זה נובע משורש מתכבד מקלון חבירו, למה בן אדם בהרגשים שלו נתפס גנות לאחרים? כי בזה הוא מרגיש שהוא יותר! שמעתי איזשהו דרשה בכיוון הזה וזה חולל בי מהפיכה בעניין לשוה"ר יותר ממה שניסיתי עד אז במהלך הרגיל של קיום הלכה, למה, כי נכנס הרעיון של הדבר, התוכן של הזה, ואז יש יותר הרגשה בעניין בגנות של לשוה"ר, וזה דבר שהשמירת הלשון מלא וגדוש עם זה.

אז כשברגש מתחבר הדבר זה הרבה יותר עוזר לבן אדם לעשות את זה, כי אם בלב הוא לא מתחבר ורק לחבר את עצמו לעשות אז צריך הרבה יראת שמיים, צריך יראת שמיים מאוד חזקה לעשות כל הזמן להתנהג בצורה שהלב מושך למשהו אחר, לא כל הזמן יש לאדם את היראת שמיים החזקה רק לעשות מכוח יראה למרות שהוא לא מרגיש והוא לא מתחבר לזה בלב, אבל כשיש את החיבור בלב אז יש רצון באדם, אז אדם רוצה את זה, והוא לא רק עושה את זה כעול אלא הוא רוצה את זה, וכשהוא רוצה את זה אז קל לו ליזהר.

ר' יוסף חלה ושכח תלמודו, ר' יוסף "אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח,ב). מתי הוא אמר את זה, לפני שחלה או אחרי שחלה, יכול להיות שהוא אמר את זה אחרי שחלה, מה בעצם אחרי שר' יוסף חלה ושכח תלמודו, יוסף של השוק ור' יוסף יודעים אותו דבר, שכח תלמודו, אביי היה צריך להזכיר לו, אבל בוא נשאל שאלה אחרי שר' יוסף שכח תלמודו הוא נשאר אמורא או נהיה יוסף בשוקא? אז "אי לא ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא" אם לא ההוא יומא וכל מה שהתורה עשתה בי, אז היום הייתי כמו יוסף של השוק, היום למרות שאני והוא יודעים אותו דבר אבל אני ר' יוסף אני אמורא אלוקי, והוא איזה פועל בשוק.

בוא נשאל שאלה, שופט, דוקטור, עו"ד, חלה ושכח תלמודו, הוא נשאר עו"ד? גורניש'ט גמרנו, הוא חזר להיות יוסף שבשוק שהרי אין קשר בין המקצוע שלו למה שהוא, אז כל עוד שהוא מלומד גדול, הוא מלומד, יש לו, הוא בעל חכמה, ברגע שהוא שכח את החכמה גמרנו, הוא ויוסף של השוק הוא אותו דבר.

מה בתורה גורם שזה אחרת? כי התורה היא עושה משהו אחר, כי התורה היא בונה את הבן אדם, התורה בונה את הבן אדם זה רק אם לוקחים את התורה בצורה שיש הרגשים בזה, יש הרגשים במצווה, יש אהבה יש יראה שהכל זה דברים שבלב, אז הלב מגיע למה שהלב מגיע ע"י תורה, אז גם אחרי שחלה ושכח תלמודו הוא נשאר אמורא אלוקי, אבל אם זה הכל זה רק מעשים או ידיעות או משהו טכני, אז אם חלה ושכח תלמודו לא נשאר כלום גמרנו, אין הבדל בינו לבין יוסף שבשוק.

בוא נגיד מה זה ר"מ טוב? מה זה מגיד שיעור טוב? כל אחד מבין שמגי"ש טוב זה מגי"ש כזה שאחרי תקופה שלומדים אצלו לומדים ללמוד, יודעים איך ללמוד, מגי"ש שרק יודע בעצם שהתלמידים שלו ידעו טוב את הסוגיא אבל הם לא למדו את דרכי ההבנה והלימוד, הוא לא גירה להם את החשיבה, והוא לא יודע ללמד בצורה שהתלמיד שלו ידע ויבין איך ללמוד זה לא מלמד טוב, מלמד טוב, ר"מ טוב, זה ר"מ שבעצם יודע ללמד בצורה כזאת שהוא מפעיל את התלמידים שלו, שאחרי זה כשילמדו סוגיא לבד הם כבר ילמדו אותה בדרך של הר"מ, או עכ"פ לפי הבנתם אבל הם ידעו איך לפתח, שהוא מפתח להם את דרכי ההבנה והחשבון והעמקה, זה דבר פשוט, אם הוא עסוק רק בזה שהם ידעו ויבינו את הסוגיא זה עוד לא נקרא מלמד טוב.

וזה גם אותו עניין בחינוך, חינוך זה לא רק בעצם שהילד יעשה או שהתלמיד יעשה את מה שאני רוצה ממנו אלא איך הוא יהיה כזה, וכדי שהוא יהיה כזה אז כל המהלך הוא אחרת, אז העיקר הדין אז יש הרבה צורת חשיבה איך צורת ההגשה תהיה, בנעימות באהבה, בהסברה של תוכן העניין, עם צורה שבעצם הוא ירצה לעשות את זה ואז בעצם יש כאן התחלה, יש כאן את החינוך של התחלה שהוא באמת עושה את זה בקטנות באותו צורה שמתאים לעשות את זה בגדלות, אבל אם זה בצורה של הפעלה ורק המעשים, אז זה לא יגרום לו שום חיבור לזה, שגם באופן שהוא כן ישאר עם זה אבל הוא ישאר עם זה בצורה מאוד שיטחית, לא יהיה איזה משהו שיתן לו איזשהו תוכן או איזשהו עומק בלב מהתוכן שבעצם אותו אנחנו מחנכים אותו.

עוד דבר נוכל לקחת משל ממלמדים או רמי"ם, מסתמא כל אחד זוכר או מהחיידר או מהישי"ק או מהישי"ג, איזה מלמד או ר"מ שמרגישים שממנו קיבלנו אהבת תורה, שלא סתם באת ללמוד אלא שמאז שהיינו אצלו יש יותר לימוד, זה משהו נהייה יותר גישמא'ק ויותר מעניין, מאיפה זה הגיע? לא כל אלה שלמדנו אצלם הנחילו לנו את זה, אבל אלה כן עשו את זה, אלה שהם בעצם אנחנו ראינו איך זה נראה אצלם כשהם לומדים, איך הם נהנים מהלימוד, איזה גישמא'ק יש להם, איך קושיא מטרידה אותם, איך תירוץ מאיר את עייניהם, והצורה הזאת שאנחנו ראינו את זה בצורה הזאת, זה מנחיל לנו את הצימאון, את הרצון, את ההישתוקקות, את הטעם, את הגישמא'ק, אם הוא רק אומר את כל מה שצריך להגיד וזה לא נעשה בצורה שבעצם מאהיבה את התורה, אז בסדר, נגיד את הסוגיא עצמו הוא לימד, אבל לא לימד בעצם איך אנחנו גם נאהב ללמוד, גם באופן שהוא כבר לימד ללמוד אבל הוא לא לימד איך אנחנו נאהב ללמוד אז זה גם כן כמעט העיקר חסר מן הספר.

הרב שך כותב באיזה מכתב: "זה לי שבעים שנה שאני עוסק בהרבצת תורה ועיקר מטרתי להאהיב את התורה לצעירי הצאן". מטרת חייו היה לא ללמד שיטת לימוד, איך אני יגרום אהבת תורה לתלמידים, אם יהיה להם אהבת תורה הם כבר יגיעו כל אחד לאן שהוא צריך להגיע.