יציאת מצרים

אולי רק לפני שניכנס לעיקר הענין שעליו אנחננו הולכים לדבר בעזר ה', אולי רק כמה משפטים חשובים מאוד שכמדומה שכבר דיברתי עליהם כבר שנה שעברה, כבר הזכרנו, אין מזרזין אלא למזורזין.

צריך לדעת; אנחנו כעת מתקרבים לפסח, יש בערב שבת "שלושה דברים צריך אדם לומר בביתו בערב שבת עם חשיכה, שלימרינהו בניחותא" (שבת לד,א) ששטן מקטרג שם בערב שבת עם חשיכה, יש זמנים של מתח ולחץ ששטן מקטרג, ערב פסח זה ערב גדול לא כמו ערב שבת עם חשיכה, ערב גדול שאולי כמה שבועות שיכול להיות שטן מקטרג, צריך לדעת שאמנם יש איזשהו גם שאבק זה לא חמץ, חידוש גדול, אבל הגענו לחידוש הזה ולהבנה הזה שלהלכה למעשה ממש שאבק זה לא חמץ, אבל צריך לדעת שאצל עָם הנשים הענין של פסח כולל הרבה מעבר להלכות חמץ ומצה.

באמת יש, ידוע גם בעולם, יצא לי לשמוע את זה גם מכמה חוצני'קים, יש בעולם הגדול משהו שנקרא נקיון האביב, בכל העולם נוהגים בתקופה הזאת שעושים נקיון האביב, פעם בשנה עושים נקיון האביב, יש כזה מושג, מסתמא זה נלקח מעם ישראל, אבל למעשה יש כזה מושג של נקיון האביב, ואצל נשים זה מתערבב עניין הפסח עם עניין נקיון האביב.

אז צריך לדעת שבעצם להיות מנותק מהמציאות הזאת שאצלם זה ממש עמוק בהרגשה זה עושה קושי מאוד גדול, וזה עושה לאישה הרגשה של בדידות וצריך להיות כן שותף איתה, יכול להיות שקודם מעשה אם שייך לדבר באיזשהו צורה איך לתכנן את זה שזה לא יהיה בצורה לחוצה, איך לחלק את זה, להגדיר את הדברים מה שייך להלכה מה לא שייך להלכה, מקומות שמכניסים בו חמץ מקומות שאין מכניסים, מטונף קצת אין דין בדיקה וביעור בכלל, כל הדברים האלה אפשר אולי לדבר קודם מעשה, ולראות איזה דברים מתיישבים על הלב ואלה לא מתיישבים, ולכלכל את העניינים בחכמה ובמשפט, ושלא יהיה רק עוד יותר צער ועוגמת נפש ובעצם לא מרוויחים כלום בזה, זה הערה ודי למבין בעניין הזה, וכל אחד 'ישמע חכם ויוסף לקח' בעניין הזה.

בעצם ננסה קצת לראות איזשהו כאן עניין, מה קורה כאן בכל הסיפור של יציאת מצריים, הקב"ה שולח את משה לפרעה והוא אומר לו שלח עמי ויעבדוני, שילכו דרך שלושת ימים, נלך ונזבח לה' אלוקינו, כך כתוב שם: "נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקֵינוּ" (שמות ג, יח), זה הנושא כאן? זה הנושא שבאים לדבר עם פרעה שאנחנו צריכים ללכת להקריב קרבנות? הנושא כאן הרי שאנחנו צריכים לצאת מעבדות לחירות, מה כאן הנושא של ונזבחה, זה הריי'ד עם פרעה אנחנו צריכים להקריב קרבנות, הוא משעבד את עם ישראל ועם ישראל הגיע הזמן שיצאו מעבדות לחירות, והוא לא מדבר איתו בכלל על יציאה מעבדות לחירות, אלא על "וְנִזְבְּחָה"?

עוד דבר שצריך להבין אם באמת הגיע הזמן הגיע עת גאולתכם, והגיע זמן שעם ישראל צריך לצאת, הגיע זמן שהם יצאו, הגיע הקץ, אז למה שזה לא יהיה הכל בבת אחת, איך כתוב שם בפסוק "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ" (שמות ט, טו), היד ה' תקצר לסדר את העניינים מיד?! איך היה תמיד כשהיו כאלה שהציקו לעם ישראל, והקב"ה רצה לסדר את העניינים, בסנחריב שם, בא מלאך ה' וחיסל את כל מחנה אשור 180.000 ברגע אחד, ובסיסרא שמהשמיים נלחמו בו, היד ה' תקצר להוציא את עם ישראל, שצריך כזה סיפור שלם של כל העשר מכות, מה העניין בזה, אם הקב"ה רוצה להוציא אותם שיוציא אותם?

אז כולם יודעים, כתוב בראשונים שהקב"ה רצה בכל העניין של העשר מכות ללמד את השליטה של הקב"ה; באוויר במים ביבשה ובבעלי חיים, הקב"ה בעל הבית על הכל, אז מה, זה היה בעצם איזשהו טרמ'פ, תוך כדי שהוא הוציא את עם ישראל ממצריים נכניס כאן עוד משהו, שהקב"ה יעשה את זה בהזדמנות אחרת, מה זה קשור לעניין יציאת מצריים, מה קשור כל השינוי זמן הזה, כל הסיפור הזה של העשר מכות לעצם היציאה, והעניין של להראות את תוקף מלכות הקב"ה שהוא שולט על כל חלקי הבריאה, לכאורה זה לא קשור לעניין יציאת מצריים זה נושא בפנ"ע, איך זה חברו יחדיו שני הנושאים האלו?

עוד יש להעיר משהו מסוף העניין אבל שג"כ ראוי להתבונן בזה, כו"ע לא פליג שעל הים לקו יותר מאשר במצריים פי חמש, מחלוקת תנאים כמה? פי עשר או חמישים או מאתיים חמישים, יש כמה מחלוקות שם, אבל לכו"ע לקו על הים יותר, מה היה העניין בזה, למה בעצם בים היה פי חמש מכות יותר מאשר כל הסיפור של מצריים, זה הרי וודאי מורה על משהו וזה בא להגיד משהו, מה זה בא ללמד?

אז האמת היא, בוא נראה מה שכתוב בפסוקים עצמם, זה לא שום חידושים הכל כתוב בפסוקים עצמם, בפשטות אנחנו היינו חושבים שבאמת שכל התהליך של עניין יציאת מצריים, זה הקב"ה בעצם בא כאן להציל עשוק מיד עושקו, יש כאן פרעה מלך רשע ואכזרי שמשעבד עם באכזריות כזאת גדולה, והקב"ה בא כאן להציל עשוק מיד עושקו, ז"א שיש כאן שתי בעלי דינים, יש כאן עם ישראל הוא הבעל דין מצד אחד, ופרעה הוא מצד שני שהוא משתעבד בהם, והקב"ה הוא הדיין, הוא בא לדון, "דן אנוכי" לעשות סדר בעניינים, לעשות ישרות בעולם ולהציל עשוק, כך זה הפשטות, זה העניין של יציאת מצרים.

אבל בפסוקים כתוב לא כך, שכשהקב"ה שולח את משה לפרעה, מה הוא אומר לו, הוא אומר לו כך; "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב) "וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שם ד, כג). הקב"ה בא לפרעה לא בתור לפשר בינו לעם ישראל, הקב"ה תובע את פרעה אני הבעל דין, "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל; וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" אתה לוקח לי את הבן שלי אז אני אקח לך את הבן שלך, הקב"ה התובע כאן, הוא לא השופט כאן לשפוט בין עם ישראל לפרעה אלא הוא תובע את פרעה, לקחת לי את הבן שלי תחזיר לי אותו, אתה לא תחזיר, המידה כנגד מידה הנה אנוכי הורג את בינך בכורך, ז"א שהקב"ה בעצם בא לפרעה בתור שהוא הבעל דבר הוא התובע, הקב"ה לא מדבר עם פרעה מצד הרוע והסבל מה שהוא מציק לעם ישראל, אלא לקחת לי את הילדים שלי.

בכל הפרשיות, כל מי שיתבונן יפתח את הפסוקים עצמם כל התראה, שכתוב "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי", אני זוכר שלפני שהיה, את ההורים שלכם עוד זוכרים את זה, לפני שרוסיה השתחררה, לפני שהפסיק הקומניזם, אז היה כל הזמן סיסמאות "שלח את עמי", כל הארץ היתה מוצפת, זה היה עשרות שנים סיסמא; "שלח את עמי" שיתנו ליהודים לעלות לארץ, בפסוק כתוב "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי", כל מקום שכתוב, בפסוק שם שלח עמי ויעבדני, בעצם הצורה איך שכתוב בפסוקים עצמם זה לא שהקב"ה בא להציל כאן עבדים, להוציא עבדים מעבדות לחירות, אלא מעבדות פרעה לעבדות הקב"ה, הצורה איך שמועמדים הדברים בלשונות הפסוקים עצמם זה לצאת מעבדות פרעה לעבדות הקב"ה.

היה מקום לומר שאולי רק הצורה הזאת היתה אופן הפניה לפרעה, אבל אולי עם ישראל זה לא היה כך, אולי עם ישראל זה היה שבעצם הם יצאו מעבדות לחירות, צורת היציאה היתה שהם יצאו מעבדות לחירות, ואח"ז צורת היציאה היתה "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים", אני הוצאתי אתכם מבית עבדים אז יש לי זכות לתבוע ממכם שתקבלו את עול תורתי ומצוותי, ומה שהיה אחרי זה; מעמד הר סיני, כך היה מקום לומר, ושבעצם מצד כלל ישראל זה התחדש רק אחרי שהקב"ה דיבר על עניין של מעמד הר סיני.

כי באמת במה שיש שם את הפסוק שמשה אמר לקב"ה "מִי אָנֹכִי" (שמות ג, יא) אז הקב"ה אומר שם למשה "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג, יב). שמפורש שם בפסוקים שזה לא נאמר למשה בתור להגיד לעם ישראל, רק מה ששאלת באיזה זכות יש להם להיגאל, בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים על ההר הזה, אבל זה לא נאמר למשה בתור נבואה לעם ישראל, אלא תשובה על השאלה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם ג, יא) נאמר לו: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג, יב), לכאורה עם ישראל לא ידע מזה ורק אחרי זה התחדש.

אבל האמת היא שזה לא כך, כי הפעם הראשונה מה שנראה בפסוקים שהיה דיבור עם עם ישראל עצמו, זה נראה שזה תחילת וארא, כתוב שם "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ו, ו), אחרי שהקב"ה אומר שם "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי; לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו, ה-ו-ז-ח).

אז הנה שמשה מדבר בנבואת ה' לעם ישראל, אז הוא באמת בהתחלה עוד לפני המכות לפני הכל, הוא בעצם מספר להם שבעצם הם הולכים לצאת ולהיגאל ממצרים, וזה הרי אחד מהלשונות "וְלָקַחְתִּי", שיש שם ד' לשונות של גאולה, "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". מה זה "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים", במה זה מתבטא? בתורה ומצוות! וזה אחד מהלשונות של גאולה, שבעצם התוכנית הזאת, שבעצם אתם לא הולכים לצאת סתם מעבדות לחירות, אלא בעצם אתם יוצאים מעבדות פרעה להיות תחת אלוקותו יתברך ולהיות עם ה', זה בעצם התוכנית שדוברה לעם ישראל מראש עוד לפני תחילת המכות.

אז אם נשאל אם בעצם היציאה ממצרים זה בעצם לא מעבדות לחירות אלא מעבדות פרעה לעבדות הקב"ה אז איפה כאן החירות, אבל זה כן כתוב ע"ז שזה היה יציאה מעבדות לחירות, איזה יציאה מעבדות יש כאן אם זה בעצם יציאה מעבדות של פרעה לעבדות של הקב"ה?

אבל הפשט הוא פשוט; עבדות לבשר ודם זה עבדות שבעצם שוללת את האישיות של העבד ובעצם מבטלת את העבד מהעצמיות שלו, "עבד אין לו חייס", הוא חפץ של האדון כשורו וחמורו, אין לו איזשהו משהו עצמי, איזשהו משהו פרטי, הוא כולו לאדונו, אפי' יחוס אין לו, כשורו וחמורו, אין לו איזשהו זהות עצמית בכלל, אבל עבדות הקב"ה זה לא כך.

עבדות לקב"ה זה לא שלמרות שיש כאן שיעבוד אנחנו בכ"ז עבדי ה', אלא ככל שאנחנו עבדי ה' יותר גדולים, אז בעצם החשיבות שלנו יותר גדולה, שהרי המציאות היא שמה התואר שמתארים את משה רבינו מבחר המין האנושי, האיש הכי גדול שהיה בעולם, "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'" (דברים לד, ה), ז"א שעבדות ה' זה מציאות, מציאות של עבדות שהיא מרוממת את הבנ"א, שככל שבעצם יש בו יותר עבדות הוא נהיה רם מעלה יותר, העבדות לקב"ה זה לא עבדות שמשפילה את הבנ"א וממוטטת את אישיותו אלא הפוך מרוממת אותו, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", יש הרבה מה להאריך בזה, אבל למעשה המציאות של עבדות ה' זה משחרר את הבנ"א מלרצות כל מיני דברים שבעצם כובלים אותו ולא נותנים לו בעצם תוכן אמיתי, ולא נותנים לו בעצם איזשהו משהו שיתן לו בעצם סיפוק אמיתי, ועבדות ה' זה קשר עם הקב"ה דרך קיום תורה ומצוות ולימוד התורה, שבעצם דרך זה מתרוממים מאוד, ובעצם זה באמת היה כאן מעבדות לחירות.

עכשיו בוא נראה בעצם איך היה כאן הצורה של הדו שיח שבין הקב"ה לפרעה, הקב"ה שולח לפרעה שלח עמי ויעבדוני, מה פרעה עונה על הדרישה הזאת; "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה, א), מה פרעה עונה? "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שם ה, ב).

פרעה הוא לא עונה עניינית על השאלה, מבקשים ממנו: "כֹּה אָמַר ה'; שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר", הוא לא אומר; לא מוכן לשלח, הוא אומר משהו אחר: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ; לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". הוא עונה שתי דברים, איני מכיר לא יודע מי זה, אחרי שהוא הסתכל בכל הספרי אלוהות שלו, איני מכיר לא יודע אותו, וגם את ישראל לא אשלח, ז"א פרעה בעצם הזיז כאן את הוויכוח לעוד וויכוח הוא יצר כעת עוד ריי'ד חדש, לא רק נושא האם הוא שולח את עם ישראל או לא אלא מי ה' אשר אשמע בקולו, טוב, אז אחרי שפרעה בעצם העמיד כאן נושא שלם האם יש הקב"ה, אז עכשיו הקב"ה כעת הולך בעצם ללמד את פרעה, אתה שאלת מי ה' אשר אשמע בקולו, אז בוא נראה, הסוף אנחנו נראה.

הסוף היה שפרעה אמר "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה"', יש במדרש שפרעה אמר "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ" (שמות טו, יא) אז יש במדרש; שלמה בהתחלה הוא אמר בכ' רפויה ואח"ז בכּ דגושה, אז יש במדרש שפרעה היה בתוך המים, והוא צעק שם בתוך המים "מִי כָמֹכָה" ובתוך המים זה לא יצא לו דגוש, והקב"ה עשה נס והוא התרומם מהמים ואז הוא אמר עוד פעם "מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ" שאז זה כבר יצא לו כּ' דגושה, זה כנגד, אז הוא אמר, תחילת דבריו היה "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ", בסוף הוא הגיע ל"מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה"', הוא כבר הכיר, הוא לא סתם הכיר, בסוף הוא כבר הכיר גם שאין אלוה יותר ממנו "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה"'.

מעניין מאוד, סתם דבר מופלא, לא להאמין, במדרש שם כתוב: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה"'; אפי' יותר מפרעה שעשה עצמו לאלוה. כך כתוב במדרש, שהקב"ה הוא אלוקים יותר חזק אפי' מפרעה שעשה עצמו לאלוה, כשראיתי את המדרש בהתחלה לא הבנתי; מה זה החידוש שהקב"ה יותר חזק מפרעה שעשה את עצמו לאלוה?

אבל צריך לדעת שאנחנו לא יודעים בכלל איזה משמעות היה לאלוהות של פרעה, אנחנו לא קולטים בכלל את המשמעות, כשאנחנו יודעים היום, שומעים היום שבצפון קוריאה כשנפטר שם, כשמת שם המגלומן הזה, המשוגע הזה שאוחז את עצמו ג"כ לאיזה משהו של פרעה, רואים שם בתמונות בלוויה שלו מאות אלפי איש ממררים בבכי, אנשים בני חמישים שישים ממררים בבכי, חושבים שהם בוכים כיון שבלי זה הם יקבלו כדור בראש, הם בוכים כיון שמרוב שטיפת מוח שהם קיבלו הם משוכנעים שהוא איזשהו כוח עליון, זה אי אפשר לתאר לאיזה שיעבוד נפש מגיעים כשיש כזה דיקטטור וכזה שטיפת מוח וכזה מהלך של עבדות.

יצא לי לקרוא באיזה ספר שיהודי מספר שכשסטאלין מת והגיע הבשורה באמצע סעודה שלישית אצלו בבית, תארו לעצמכם בתשי"ג יהודי עוד במחתרת מקיים סעודה שלישית, אחרי עשרות שנים של עקירת דת, זאת אומרת שהם יהודים טובים, הם דיברו שם שלא נשיר כעת זמירות, המנהיג הגדול מת שאנחנו חיים ממנו, זה לא זמן לשיר כעת, עד כדי כך היה הכוח השפעה הזה, השיעבוד הנפש.

ז"א מצב של הישתלטות כזאת, רמה כזאת של השתלטות כמו שהיה שם במצרים וברוסיה או בצפון קוריאה כל הסוג דברים כאלה, זה סוג השתלטות שנולדים עם זה וחיים עם זה, ופסלים של הרודן בכל פינה, וכל המהלך להאליל את זה עד שבשבילם זה אי אפשר לתאר.

אם אני אגיד בדרך צחות שיוצא לי לפעמים להתעסק בענייני זוגיות, קורה, יוצא כאלה מקרים עם אחד שאישתו מושלת עליו ממש, אחד שאישתו מושלת עליו, וכשהולכים לדבר איתו שהוא הולך לצאת מהממשלה הזאת, הוא הולך להיות בעל בעמיו, האברכים האלו רועדים אני אומר לכם הם מתחילים לרעוד, הם לא מסוגלים לשמוע את זה בהתחלה, אורך כמה מפגשים עד שהוא בכלל מסוגל להבין שיכול להיות שהוא יצא מתחת הדבר הזה, כמעט שהוא מסתכל מאחורה אם היא לא שמה... אני מדבר על אברכים שלנו שיש כזה מצב, ז"א השיעבוד נפש הוא כזה איום ונורא שזה באמת יש כאן חידוש לאנשים האלה, יש חידוש את ה"מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה"' אפי' יותר מפרעה שעשה עצמו לאלוה, ויותר מסטאלין, ויותר שמה מההוא מצפון קוריאה.

עכשיו, אבל עדיין צריך להבין למה בעצם הקב"ה כרך את זה יחדיו, את הענין הזה בעצם של הלהוציא אותנו לחירות ולקחתי אתכם לי לעם, "שלח את בני ויעבדני", למה הקב"ה כרך את זה בכל המציאות של המכות ושל ידעו מצרים כי אני ה' וכל הסיפור הזה, עדיין זה היה יכול להיעשות בשני דברים, אז פרעה לא בסדר, כעת מגיע לו שיראו לו עד שיגיע, אבל למה זה צמוד, למה זה הולך ביחד?

האמת היא, זה גם הרי כתוב בחז"ל, הרי זה אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, הרי עם ישראל ביחס לאומות הוא כיחס הכהנים בתוך עם ישראל לשאר העם, עם ישראל זה עם של ממלכת כהנים וגוי קדוש שבעצם הם מרכז העולם, ובעצם כל האומות מסתכלים בעצם בהערצה לעם ישראל שזה עם ה', מזה גם מגיע השינאת עשיו ליעקב וכל העניינים האלה, אבל למעשה עם ישראל הם ממלכת כהנים וגוי קדוש לכל האומות, ולא יכול להיות שיהיה מצב שעם ישראל בעצם יוצא ממצרים באיזשהו צורה שפרעה יגיד הם ברחו לנו, כן, האלוקים שלהם עשה זה אבל הם בעצם הם עבדים, שהוא לא יודה בעצמו.

הרי כתוב שם אנחנו לא יוצאים בלילה, אנחנו לא יוצאים כגנבים בלילה אנחנו יוצאים בעצם היום הזה, למה אנחנו יוצאים בעצם היום הזה? כי היציאה הזאת צריכה להיות כך, א' שפרעה לא יגיד מה אני יכול לעשות, איזשהו כוח חזק הצליח להתגבר עלי ולקח לי ובעצם הם עבדים שלי, זה דבר ראשון, שחס ושלום שיהיה כזה דבר.

ועוד דבר מה שצריך להיות, שהשליחות של עם ישראל לא יהיה שפרעה החליט בסוף לשחרר אותם, טוב, הוא יגיד; החלטתי בסוף לשחרר אותם, אלא "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות יד, ח), מה זה יוצאים ביד רמה? "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה" (במדבר טו, ל), כתוב שם שזה פריקת עול, יוצאים ביד רמה שהם לא קיבלו את השיחרור מפרעה, הם לקחו את השיחרור בעצמם על אפו ועל חמתו והוא מודה בזה.

היה צריך שיהיה כאן שתי חלקים א' שהוא יודה בזה, כתוב שם שהוא אמר "גדועים אתם גרועים אתם" שהוא הודה בזה שהם לא עבדים שלו, ולא שיגיד שעבדים שלי ברחו אלא הוא הודה בזה, אבל היה נדרש כאן עוד דבר שהצורה של הגאולה תהיה לא בצורה שהוא שולח אותם, אחרי שהוא כך הלך בכזה צורה, אם הוא היה שומע והיה מכניע את עצמו אז בסדר, אז הוא בעצם מאמין בקב"ה ועושה את מה שהוא אומר וזה בסדר, אבל אחרי שהוא נלחם בעצם בקב"ה אז צריך להיות שהגאולה תגיע בזכות עצמם, והם לוקחים את הגאולה בעצמם בלי שום שייכות לאיזשהו רשות והרשאה מפרעה.

עכשיו אנחנו רואים דבר מופלא, בכל הפרשיות כאן של היום של יציאת מצרים רואים כל הזמן, כל הפסוקים כאן חוזרים כל הזמן על העניין הזה; "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (שמות ז, ה) בהוציאי אתכם ממצרים, "ידעו מצרים", שזה גם חלק מהענין. "כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שם ז, יז) לא כתוב 'בזאת תשלח את עמי', "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה"'. ג"כ "וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ" (שם ח, ו). יש שם בערוב ג"כ "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא; לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח, יח).

גם כתוב שם "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט, יג) עוד הפעם 'שלח את עמי ויעבדוני', שהנושא הוא שלח את עמי ויעבדוני.

"כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט, יד). "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ; וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט, טו). ז"א לא שאני יעשה יעשה לך סנקציות כאלה שלך כבר לא תהיה לך ברירה אלא לשלח, לא זה המהלך מה שכתוב כאן, אלא אתה תקבל כאלה סנקציות וכאלה מכות שזה יגרום לך להבין שאין כמוני בכל הארץ ואז אתה גם תשלח אותם.

גם תחילת בוא "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ; וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, ב). ז"א יש כאן מהלך כזה, יש עניין גדול לקב"ה שפרעה ומצרים יכירו את כוחו, וכמובן שעם ישראל גם יראו את זה, אבל היה כאן בעצם מלחמה לקב"ה עם המצרים, חוץ מהחלק הזה שעם ישראל צריך לצאת ממצרים, וחוץ מהחלק הזה שעם ישראל יכיר את הקב"ה, היה כאן, זה כתוב מפורש בפסוקים זה לא דרושים, שהקב"ה בעצם בא ללמד את פרעה עצמו.

אז בוא נראה בעצם את מה שהיה כאן, הדבר הזה, התופעה הזאת זה משהו מופלא מאוד, גם אח"ז כשהגיע העניין של שירת הים, אז רואים מי שיקרא את השירה, אז ג"כ הכל כתוב במפורש, כל הסיפור של השירה הוא בעצם כל הזמן מדברים, כמעט שאין הודאה בשירה, וכל עניין השירה ועיקר השירה זה בעצם איזשהו שיר של הערצה ושבח ולא הודאה, בוא נראה איך זה מתחיל:

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו). אז מה הדבר הראשון, אשירה לה', שֶׁמָה? לא שהוא ביער אותם אלא כי גאה גאה, שהוא התגאה על גאים, הקב"ה הצליח להתגאות על הגאים האלה, ומה קרה? "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם", אח"ז הלאה "עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ" אז גם כן הוא מדבר על תוקף של כוחו של הקב"ה, "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" את החלק של הישועה של הקב"ה, כל החלקים שנהיה לנו מזה זה מס' שתים, מספר אחד כל הזמן זה כוחו של הקב"ה, "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ", אח"ז "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ", אז זה איזה תקיף הוא, הוא איש מלחמה, ה' שמו, "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ רָמָה בַיָּם", "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ" יש כאן כוח חזק, "יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב"; "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", אז ג"כ הוא לא מדבר, אין כאן שום דיבורים בשירה על מה שאנחנו מודים על מה שהציל אותנו, כל השירה מדבר על שבר והערצה ותיאורים על חוזקו ותוקפו של הקב"ה.

"וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", וגם לא כתוב 'תהרוס קמינו' זה כבר תיאור על הקב"ה, ברוב גאונך ברוב רוממות גודלך אתה תהרוס את הקמים עליך, "תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ", תהרוס את הקמים עליך לא כתוב את הקמים עלינו, זה כתוב בתור איזה מציאות על הקב"ה, "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ", שיתגבר כעסך בכזה כעס גדול עד שתאכלמו כקש, והכוונה שכעס מגביר את הכוח, שכשיש מצב של כעס אז הגיבור אוזר את כל כוחו וכעסו ואז הוא יותר מתחזק, אח"ז "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם" ג"כ היה כזה גבורה שם ש"בְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם", ואז "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם".

ז"א שבעצם כל הזמן בשירה מדגישים את החלק הזה של הכוח של הקב"ה, "וראו בניו גבורתו שיבחו והודו לשמו", לא כתוב וראו בניו הצלתם שיבחו והודו לשמו, ולא כתוב וראו בניו חסדיו, אלא ראו בניו גבורתו.

ז"א זה הולך כך, כשאדם נמצא בצרה מאוד גדולה ובא מישהו ומציל אותו, הולך להציל אותו, ואז אותו אחד שמכיר את הסובל הולך להילחם עם זה שבא להציל, והוא הולך ונותן לו מכה רבה מאוד, אז כעת כבר הניצול מדבר הערצה, הוא כבר לא מדבר על החלק של ההצלה שלו, מרוב שהוא רואה כאן התוקף ואת החוזק של הנותן איך שהוא התגבר עליו ושהוא כך הצליח לנצח אותו, אז הוא כבר כעת לא מתעסק כמעט בהצלת עצמו, אלא מדבר על תוקף הערצה והערכה באמת למעשה שלו, הרי בעצם מה יותר לאחד שהציל, שמעריצים אותו או שנותנים לו תודה, נותנים לו תודה, בסדר, נתן לו תודה, אבל מעריצים זה מהלך אחר זה מהלך הרבה יותר גבוה, וכל עניין השירה זה עניין של הערצה.

ואז למה מגיעים אח"ז, השירה אז למה היא מגיעה? "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה"', אחרי שאנחנו ראינו כזה חוזק, אז אנחנו כבר יודעים שאין חזק כמוך, "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'; נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא", גם אח"ז שם "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" לא כתוב 'תביאנו', אנחנו מדברים על המהלך של הקב"ה, אנחנו שוכחים את עצמינו ומדברים על המלכות של הקב"ה, ובסוף למה מגיעים? "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד", אחרי שאנחנו כבר הגענו "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא", אז אנחנו מגיעים ל"ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד", אנחנו מקבלים את מלכותו, אנחנו מדברים על החוזק שלו על הגבורה שלו, על הכוח שלו, אנחנו מגיעים לשלב שמי כמוך באלים ה', ואז מגיע הפיסגה זהו, הוא המלך שלנו, ו"ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד (שמות טו, א-יח)".

זה המהלך של השירה, ועובדה שבשחרית וערבית כשמזכירים את ה"משה ובני ישראל לך אמרו שירה", את מה מזכירים? רק את ה"מי כמוך" ואת "ה' ימלוך" את כל השירה בכלל לא מזכירים, כי כל המצב של השירה היתה בעצם ההערצה והתפעלות של כוחו וגבורתו של הקב"ה עד מי כמוך באלים ה', וה' ימלוך לעולם ועד.

וזה מה שכתוב במדרש שביום חתונתו וביום שמחת ליבו אז כתוב יש שם "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא), אז אומר המדרש: בעטרה שעיטרה לו אימו על הים; "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" אמר להם הקב"ה כביכול אתם שמתם כתר מלכות בראשי, זה בעצם התכלית של הכל.

עכשיו, מה בעצם היה בים, שדיברנו שבים היה פי חמש, למה בעצם בים היה פי חמש? הרי בעצם כל הצורה מה שהיה כאן עם פרעה זה כנגד המרידה שלו, אז הוא מקבל את המכות, עכשיו, אם אנחנו ננסה להשוות בין רמת המרידה של פרעה במצרים לרמת המרידה שלו בעצם של אחרי שהם כבר יצאו והגיעו לים, הוא כבר הגיע לשלב שהוא כבר הבין; צאו מתוך עמי, והוציא אותם, ועכשיו הוא הולך בכזה עזות ואחרי שהם כבר יצאו, זה הרי לא שב ואל תעשה, זה לא שהוא לא מוציא אלא הוא הולך, כתוב "וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ" (שמות יד, ו) לקחם בדברים. והוא הולך, עדיין עומד במירדו, אבל לא כמירדו שלא להשאיר עבדים אצלו, אלא בקום ועשה ללכת בעצם לכבוש אותם שוב, אז ודאי שיש בעניין הזה מרידה הרבה יותר גדולה ממה שהיה בעצם בחוצפה שהיה מקודם, שזה היה עניין של להשאיר אותם לעבדים ולא בעצם לחדש דבר, אז המרידה הזאת חז"ל למדו כאן שזה היה כעין מרידה פי חמש ממה שהיה במצרים וממילא המכות שמגיע זה פי חמש, זה מעניין מאוד.

בפסוק כתוב "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" (שמות טו, ט), כתוב בתרגום, גם באונקלוס וגם ביונתן בן עוזיאל וגם בחלק מהמפרשים, מה זה "תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי"? "תשיצינון"; אני אשמיד אותם! הרי פרעה בשעתו איך הוא אמר לעם שלו; מה זה שעשינו ששילחנו את עם ישראל מלעבדינו, ובוא נרדוף אחריהם ונחזיר אותם לעבדינו, מה זה שכתוב כאן "אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" שאשמיד אותם?

אבל הוא הגיע שם לים והוא קלט כבר, כשהוא רואה את כל המציאות של קריעת ים סוף הוא כבר קלט שאין לו סיכוי נגד הקב"ה להחזיר אותם לעבדים, הוא ראה שזה לא ילך, אבל אני חייב לנקום בהם, לפחות אני אצליח להרוג אותם, שלטווח ארוך לקחת אותם כעת לעבדים לא יסתדר עם האלוקים שלהם, אבל אנקמה אחת, עכשיו אני אתנקם בהם ואלך להשמיד אותם, והוא עדיין אומר לרדוף ולהינקם ולהשמיד אותם, כתוב שכשהוא יצא את השכר חיילות הוא לקח איתו. הרי כתוב שביזת הים יותר מביזת מצרים. הוא היה כל כך בטוח בניצחון שלו בכזה מרידה וחוצפה ויצא לרדוף אחריהם, עד השלב שהוא החליט שהוא יהרוג אותם, אז היה כאן כזאת מרידה שבעצם הגיע לו על זה פי חמש, שיערו חז"ל בדרשות/ שזה היה פי חמש אז מגיע לו מכות פי חמש.

ולמה בעצם הביזת הים היתה יותר גדולה מביזת מצרים, הרי בפסוק בעצם כתוב כך, "גַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד), הרי היה בעצם את הדן אנוכי של המכות במצרים, והיה דן אנוכי של המכות של הים, שהקב"ה אמר לאברהם "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל", על מה היתה בעצם הכוונה אז שביציאת מצריים יצאו ברכוש גדול, מה זה היציאת מצרים?

אז נראה שבעצם הואחרי כן יצאו ברכוש גדול, הכוונה בעצם היה לגמר היציאה שזה היה הים, הרי בעצם לפני קריעת ים סוף היה שלב שהם היו מכותרים מכל הצדדים שם, הים והנחשים והמדבר ופרעה, והיה איזה יציאה שם, היה שם השלמת היציאה, ואז הם היו הרי בסכנת מוות יותר מאשר במצריים, הרי "תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי", הוא הרי הלך כעת להרוג אותם, ובמצרים לא היה מצב שהוא היה עסוק בלהרוג, גודל היציאה שהיה בקריעת ים סוף זה היה בעצם יותר יציאה מאשר שהיה במצרים, כי פה הוא בא בעצם להשמיד אותם, הוא כעת בלהשמיד אותם.

ובעצם כשהקב"ה אמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול זה הולך בעצם על ביזת הים, רק שלא יאמר אותו זקן, הרי כשבני ישראל יצאו ממצרים אז עוד לא היה השלב של קריעת ים סוף, עוד לא היה השלב של מה זאת עשינו ובעצם הוא הולך ורודף אחריהם, אז אותו זקן ישאל; איפה "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"? הנה הם יוצאים ברכוש גדול, אז היה צריך להיות ביזת מצרים כדי שאותו זקן לא יאמר, אבל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול באמת, הכוונה בגמר היציאה שגמר היציאה היה בעצם כשיצאו שם בים.

רק אברהם קיים את כל התורה, את כל המצוות, אבל הכוונה גם שאת כל המאורעות והסיפורים שכתוב בתורה ידעו? כעת היה מצב של יציאת מצרים ורואים שהם יוצאים ולא מקבלים שום דבר, אז צריך שלא יאמר אותו זקן צריך לתת להם, החלק מה שהתחדש אחרי זה שפרעה רודף זה היה בתוכנית של הקב"ה אבל אברהם כנראה עוד לא ידע מזה, אז כבר מקודם הקב"ה סידר את החלק הזה, אבל עיקר הכוונה מה שאחרי זה יצאו ברכוש גדול הכוונה היא אחרי הים ששם היה גמר היציאה, כי שם היה בעצם המצב הכי חמור שבני ישראל היו בסכנה, ושם היה בעצם המרידה הכי גדולה של פרעה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, זה המידת הים שהיה פי חמש, יש שם "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף" (שיר השירים א, יא), כתוב במדרש שתורי זהב זה ביזת הים עם נקודות הכסף זה ביזת מצרים.

איך מתחיל הלל הגדול שם, "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' הַלְלוּ עַבְדֵי ה'" (תהלים קלה, א) לא כתוב 'הללו בני חורין' הרי ההלל שאנחנו אומרים הרי אנחנו אומרים הלל על היציאה, ולא כתוב הללו בני חורין, כי בעצם מה הכוונה הללו עבדי ה', שאנחנו מהללים על שאנחנו עבדי ה', זה בעצם לא מצב שאנחנו בעצם הסכמנו, שאנחנו יצאנו מעבדות לחירות והסכמנו להיות עבדי ה', אז הסכמנו ובאמת זה צודק וזה טוב, זה בעצם אנחנו רצינו את זה, כי בעצם כשראו את כל תוקף מלכות הקב"ה ואת כל כוחו וגבורתו, ואת המי כמוך באלים ה', אז הה' ימלוך לעולם ועד זה לא היה איזה משהו שאנחנו מסכימים, טוב אין לנו ברירה אז אנחנו מסכימים, אלא בעצם זה היה דבר שאנחנו רצינו בזה ורוצים בזה, וזה הללו עבדי ה' שאנחנו מהללים על היותינו עבדי ה'.

כי הרי המציאות היא שהנפש מחפשת אלוקים, הרי כשרואים שיש כוח גדול וחשוב שבעצם יש מה לקבל ולהיות תחת מלכותו, אז זה רצון פנימי של הנפש בעצם לקבל את העול ואת המלכות הזאת, וזה בעצם החתונה מה שיום חתונתו זה ה' ימלוך לעולם ועד שבעצם הקב"ה החתן ועם ישראל זה הכלה, זה "תואר כלה מאוד נתעלה", שבעצם זה לא היה מצב רק שהכלה מסכימה היא מסכימה נוּ היא מסיכמה להינשא זה לא בעל כרחה, 'אין האישה מתקדשת שלא מדעתה', אלא זה היה רצון.

ומעניין מאוד שבנביא ביחזקאל בפר' שם "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (יחזקאל טז, ו), אז הנביא שם מתאר איזה תינוקת שנולדה וזרקו אותה לאשפה, היא מטונפת בדם לידה, בלי בגדים, במצב מוזנח, ובא מלך אחד ולקח אותה ורחץ אותה וסך אותה, והלביש לה בגדי זהב ושש וריקמה, ואחרי זה הוא הלך ונשא אותה לאישה, כך יש שם פרשה שלימה ביחזקאל, כדאי לראות את זה שם, אז את אותה אחת שהוא הרים אותה, איזה אסופית שם, הוא מתאר שם מולדתך "חִתִּית" (שם טז, ג). איזה אסופית, שהמלך לקח את האסופית הזאת וטיפח אותה ועשה ממנה מלכה, אז מה המצב, המצב הוא שהיא מוכנה, היא מסכימה או שזה זכות עצומה שהיא מאשפות ירים אביון, והיא זוכה להיות כעת המלכה, בעצם להיות אשת המלך, זה בעצם  היה ה"ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".