כיצד נמנע קינאה בין ילדינו

בעזר ה' נדבר היום על הנושא של קינאה בין ילדים בבית. כבר יצא כמה פעמים לדון בזה בנקודות, אבל בעזר ה' נשתדל היום שיהיה כאן איזשהו כיוון שלם. הדברים שבס"ד נדבר היום הם בעצם הצורה להבין מהו המהלך הנכון בענין, או מהם הסיבות שגורמות בעצם שמתפרצת הרבה קינאה בין ילדים בבית. אבל אין כ"כ בדברים האלה לגמרי הדרכה מושלמת כשהמצב הוא כבר מצב ממש לא טוב, מצב כזה אז צריך באופן פרטי לשמוע בדיוק את ההלוך ילך, איך לגמרי בעצם משרשים את זה. ודאי שבעזר ה' יהיה בזה תועלת גם איפה שזה כבר קיים, אבל לפעמים זה לא יספיק. אמנם לכל הפחות זה יהיה בעזר ה' רפואה מונעת, וגם זה יתן התבוננות להבין מה הם הסיבות שגורמות, כדי לדעת את הצורה איך ללכת.

דבר ראשון צריך בעצם לדעת שהמציאות הזאת שקיימת קינאה אצל ילדים, זה מציאות טיבעית, כי ילד עוד לא בנוי בו איזשהו מהלך בעצם להבין, הטבע של ילד קטן זה שהוא חי את עצמו, והוא רוצה שרק לו יהיה ובעיניו הכל שייך לו, והרי כולם הרי מרקדים ומפזזים לפניו, ומשמשים אותו כנסיך הכי גדול, אז באופן טיבעי בטבע הפשוט של ילד קטן, הוא אמור בעצם להגיע לקינאה, בשלב עד שהוא גודל. ז"א זה לא המציאות של קינאה אצל ילדים, זה לא דבר שזה מראה איזה שורש פורה ראש ולענה, מי יודע בעצם מה יהיה איתו כשהוא יגדל?! וזה מציאות טיבעית מתאימה בעצם לקטנים, רק יש דרכים בעצם איך לפתור את זה, ולאט לאט הוא יגדל וכל אחד יבין את הצורה הנכונה. אבל בעצם בכללות צריך לדעת שאין מה להיבהל מהמציאות הזאת שקיימת קינאה אצל ילדים, וזה לא מראה שהילד הזה מי יודע איזה מושחת הוא יגדל?! ח"ו מלחשוב כך, זה דבר ראשון.

מאוד חשוב לדעת; יש כאלה שחושבים שחלק גדול מהעבודה על קינאה זה בעצם לראות איך למנוע בעצם מצב של קינאה, ז"א הם עושים הרבה השתדלויות ליצור איזשהו מצב שיוויוני שלא יהיה מצב, כאילו למנוע מציאות של מצב שבו יש לאחד דבר שאין לשני, אז אם אחד קיבל איזה מתנה הם ידאגו לתת גם לשני, הם דואגים כאילו בעצם שהמצב ישאר תמיד שיויוני. אז צריך לדעת דבר ראשון שהמצב הזה הוא לא תקין, כי זה לא יעזור, הילד יצא לחיים והוא יפגש בדברים שאין לו, אין ילד שהוא יצא לחיים והוא לא יפגש במצבים שלאחרים יש דברים שאין לו, ואם אנחנו נחשוב שהצורה להתמודד עם קינאה בין ילדים זה לדאוג שתמיד יהיה לכולם בשווה, ושהילד לא יצטרך בעצם לקלוט שיש מצב שהוא רוצה ואין לו, אז אנחנו לא פתרנו את הבעיה. אנחנו ניסינו לברוח מהבעיה, ובעצם הבעיה תפגוש אותו, והוא לא ידע בכלל איך להתמודד כשהוא יצא החוצה, כשהוא יגיע לגן, כשיגיע לחיידר, כשהוא יצא לשכנים, אין אפשרות לסגור הרמטי את המצב וליצור איזשהו מצב שיויוני, ושלא יהיה הבדלים, ולראות בזה את הפיתרון לקינאה.

זה קודם כל דבר ראשון שצריך לדעת גם את זה, ולדעת שבטבע הפשוט של ילד, ואולי גם של מבוגרים, כל אחד רוצה שהרצונות שלו ימומשו ורוצה להצליח הכי הכי, וילד קטן בבגדים ומגדנות, אחרי זה בכסף והצלחות, וכל אחד מי שבעצם זכה להגיע לתורה, אז רוצה במעמד שלו בלימוד בהבנה בעמקות בבקיאות בהלכה, כל אחד רוצה לעלות ולגדול מאוד, וכל אחד החיים מלמדים אותו שלא כל מה שהוא רוצה יש לו, והוא חייב לראות, החיים מלמדים אותו שיש דברים שיש לאחרים ואין לו, רק מה, אנחנו ההורים צריכים לדעת, איך אנחנו בעצם לא נלבה וניצור מצב של קינאה, ופה יש מקום כמה וכמה דברים אולי להגיד, שיש מציאות שבעצם ההורים ממש בלי משים בלי כוונה כמובן, ולא מרצון למשהו לא טוב, אבל הם בעצם מלבים מצב של קינאה.

בוא נראה דוגמא; יש לפעמים בין הילדים בבית, יש ילד שיודע יותר לשאוב ולינוק תשומת לב, לפי אופיו ותכונותיו הוא יודע יותר לבקש תשומת לב ולדרוש את מה שהוא חפץ, ויש ילד שבאופיו הוא יותר קשה והוא פחות מצליח לדרוש וליצור את התשומת לב, הוא פחות מצליח לגרום להורים איזשהו שעשוע שיגרום מאוד לפרגן לו, או הוא פחות יודע לתבוע את זה, ואם המצב שההורים לא מספיק שתים על ליבם, והילד שבעצם דורש את התשומת לב הוא מקבל, והילד האחר כמעט שהוא לא דורש, אז לא רמיא עליה דאבוה או דאימיה הענין הזה, ובעצם הילד הזה מרגיש עשוק, כי לא שהוא לא צריך, אין לו מספיק את היכולות אולי אפי' לפעמים אין לו מספיק את החברמניו'ת איך לדרוש את התשומת לב, איך לקבל את מה שהוא היה מצפה מההורים, אבל לא שהוא לא צריך את זה, הוא כן צריך את זה, אז מצב כזה יגרום שהילד השקט הזה שפחות קיבל הוא יפתח מרירות וקינאה, והוא פיתאום יתחיל להתנהג באלימות ולא מבינים למה, אבל בעצם המצב הזה שהיה כאן העדפה של ההורים לילד היותר דורש, ובלי כוונה, לא שהם רצו בעצם להפלות, אבל עצם הדבר שיש ילד שיודע יותר לדרוש ויש ילד שיודע פחות לדרוש, אז אם ההורים לא מספיק מודעים לזה, זה עצמו יצור את המצב שילד אחד יקבל יותר מאשר ילד אחר.

היה מעשה, מה אעשה והיה מעשה, סוף אלול הזה, מגיע אלי בחור מהישי"ק איפה שאני נמצא, יש שיעור מאוד גדול, ארבעים וכמה בחורים, הוא אומר לי; כל האלול הרב לא התייחס אלי בכלל! כך הוא אומר לי, ברוך ה' שהוא אמר את זה. אחרי זה התבוננתי; מה בעצם קרה? זה שיעור חדש, עכשיו יש את האלה שכל הזמן שואלים שאלות, ויש את האלה שצריך מאוד להתייחס אליהם כדי שהמערכת תישאר תקינה, הוא באמת ילד טוב ירושלים, הוא יושב בשקט ומקשיב, הוא לא דורש, לא צריך להיזהר ממנו שמא הוא יעשה איזה משהו רע, והוא גם קצת ביישן מלשאול, אז זה בעצם במציאות של כללות המערכת, הוא נשכח, הוא נשמט מההיתעסקות בשטח, וברוך ה' שלפחות היה לו את הפה להשיב ולהגיד, אחרי אלול הוא אמר את זה. מה היה אם הוא לא היה אומר את זה? זה היה יכול להימשך הלאה! טוב אז קיבלתי את המוסר הזה, התיידדנו ולמדתי להזכיר אותו בשיעור וכדו' וליצור מצבים. אז הנה דוגמא שבעצם הורים יכולים ליצור מצב של הפליה, בלי כוונה בכלל, בלי שהם התכוונו, רק בגלל שיש איזה ילד או תלמיד שלפי המציאות שלו עלול לגרום שהוא יהיה רואה ואינו נראה, אבל הרואה ואינו נראה הזה לא לחשוב שאין לו רגשות ואין לו צרכים, והצרכים שלו לא מתמלאים אז הוא מסתבך והוא מגיע אח"ז לקינאה ולכל מיני דברים.

מה קורה כשילד אחד בבית יותר כישרוני וילד אחד יותר חלש, והמציאות היא שהילד הכישרוני הוא מבריק, ובעיקבות זה שהוא מבריק אז הוא תופס את הבמה, ההורים צריכים להיות חכמים איך למצוא בכל ילד את המעלות שלו ואת הייחודיות שלו, ולדעת איך לרומם אותו ולפאר אותו, ולפרגן לו על המעלות שלו. אבל הבעיה היא כשההורים בעצם, מצבי החיים או נתוני השטח הם אלה שמנהלים את צורת ההיתעסקות של ההורים בלי שההורים בעצם יושבים ומתבוננים מה בעצם קורה, בכזה מצב בכל מיני דוגמאות תיקראנה בעיות.

בוא נגיד עוד דוגמא פשוטה, שזה דבר שקיים גם אצל אברכים צעירים בשנים הראשונות, עוד לפני שהילדים כ"כ גדולים; נולד ברוך ה' ילד חדש, אז פשיטא שיש התרגשות גדולה, ושמחה גדולה, והתעסקות שלימה בילד החדש שנולד, כי ההורים וכולם מרוגשים ומתלהבים, ברוך ה' נולד ילד! אבל האמת היא שהילדים הקודמים הם יותר צריכים תשומת לב מהינוקא הזה שכעת נולד, שהוא עדיין לא צריך כמו הגדולים את התשומת לב כ"כ, שהרי הוא עדיין לא בר הכי כ"כ, הוא צריך את החלק של ההאכלה והגיפופים, ואת האוכל, אבל הוא פחות צריך מהגדולים, וההורים שכחו כרגע את הילדים הגדולים, איידי דטרידי בהאי ינוקא, ובעצם זה יכול לגרום כזה מצב לגדולים, להרגיש שהקטן הזה מקפח אותם, והוא לקח להם את אבא או את אימא. אבל אם הורים שמים לב לזה, קודם כל להתבונן שיש כאן מצב שהילדים הגדולים צריכים לתשומת לב, ולא לתת למציאות; הרי אני מאוד שמח בתינוק שנולד?! נכון, אבל תשמח גם באלו שנמצאים ושהם צריכים את זה, כשיש התבוננות אז ימצאו כבר את הצורה איך, דיברנו כבר פעם; לשתף את הילד הגדול בענין, לתת לו לפעמים להוציא קצת את התינוק, לא להסיח דעת גם מהגדולים.

סיפר לי אברך אחד: היה לו ילדה בת ארבע, ואחריה היה ילד בן שנתיים, הוא יוצא לכולל, הוא אומר בצהריים, הוא אומר שלום לילדה ואחרי זה הוא אומר גם לילד לקטן שלום, אבל הילדה רוצה שרק לה הוא יגיד שלום, היא רוצה שיגיד רק לה ולא לאח הקטן, ממש היא לא מוכנה שיגיד לאח הקטן. הוא אמר לי בהתחלה מה הוא עשה, הוא היה אומר באמת רק לה, אבל הוא היה מסתכל, הוא ידע איך לעשות איזה חיוך לילד הקטן, והוא כך יצא ידי שניהם, כי הילד הקטן הרגיש שהוא נותן לו שם את השלום בהבטה הזאת ובחיוך, והיא קיבלה את השלום בפה, וזהו הכל בסדר. אבל הוא התבונן אחרי זה שזה בעצם, הוא ברח, הוא הבריח את הילדה מהתבוננות, והוא היה אברך חכם, והוא אומר; לא כעסתי עליה, אני מבין שהיא חושבת שכבודה מלא עולם, וכך טיבעו של ילד קטן לרצות שרק הוא יקבל, אבל הוא החליט שהוא חייב בפניה לתת את השלום גם לילד הקטן, הוא הבין את זה, ובאמת הוא עשה את זה והיא למדה שיש עוד מישהו בעולם, היא למדה את זה, וזה עבד טוב.

הוא אומר לי, מה קורה אם הוא לא היה מתבונן את זה, מה היה קורה בלי זה, אז בוא נגיד הייתי מצליח להעביר את המצב בבית לתמרן איך היא תמיד תרגיש טוב, מה יקרה כעת כשהיא תגיע לגן? אז יש מקרים שהיא תהיה כ"כ אגריסיבית בגן שהיא תצליח לשעבד גם את הגננת כמו שהיא שיעבדה בהתחלה את אבא שלה ואת אימא שלה, אבל באיזשהו שלב כשהיא תגיע לבית ספר, יהיה איזשהו שלב שזה יפול ואז היא לא התרגלה בכלל להתמודד עם משהו שיש עוד מישהו חוץ ממנה, ופה בעצם זה טעות מהכיוון השני, כי בעצם ילד אמור, זה בריא לילד שהוא יבין מהרגע הראשון שיש הבדלי מעמדות, לא יתכן שמהרגע הראשון תמיד כל ההתעסקות שלנו תהיה איך לרצות את הילד. ופה יש הבדל גדול בין מה שקורה בבית למה שקורה מחוץ לבית, דהיינו כך; מה שקורה בעצם בבית זה מאוד מיתלא תלי וקאי בהנהגה של ההורים, ועל ההורים מוטל באמת לסוכך באברתם על כל הילדים, ולא רק על חלקם, ולא שיווצר מצב מכל מיני סיבות שילד אחד מקבל יותר תשומת לב מאשר הילדים האחרים, אבל ביחס למה שקורה בחוץ, אז פה יש את המציאות הזאת שהילד ילמד מהחיים שיש דברים שיש לאחרים ואין לו, לא תמיד החכמה היא שילד יבוא; לילד אחר היה משהו! אז בוא נקנה גם כדי שלא ירגיש מקופח, הוא ילמד שיש יותר עשירים ויש פחות עשירים, שילמד; להם יש שיהיה להם, אנחנו אצלינו זה כך! לא להתבלבל מזה, ככל שהוא גם יחשף למציאות הזאת של הבדלי מעמדות, הוא ילמד להתמודד עם זה.

היה מציאות, היה סיפור כזה; היה בית, זה גם היה מעשה שהיה שסיפר לי איזה אברך אחד, היה לו שתי ילדים, אחד היה ילד מאוד חרוץ, ומתפקד בצורה מאוד מיוחדת ומאוד בוגר, והכל משהו מאוד מיוחד, וכל רואיו יהללוהו, הוא בחוץ היה נקרא משהו מיוחד מאוד, הצורה איך שהוא הרשים בחוץ, בביה"כ כל התפילה מתחילה עד הסוף איך שהוא התפלל, הכל מתקתק משהו מופלא עד מאוד, אבל הוא מרוב ישרותו ותמימותו הוא לא ידע מספיק איך ליצור תשומת לב בבית. ויש לו עוד אח יותר קטן, שהוא פחות צייתן והוא יותר חכם כזה, אבל הוא גם סוחר והוא יודע טוב איך להתחנף לאבא ולאימא כדי לקבל את כל התשומת לב, הוא יודע תמיד לעזור ברגע המתאים ולקבל אח"ז שירות ותשבחות, הוא סוחר גדול. והמצב יצר, וגם האבא עצמו, האבא עצמו אומר לי, אני אומר את האמת אני לא יכול לשקר; שלא אהבתי יותר את הילד השני, הוא כזה חריף הוא פילפל הוא לא בדיוק עובד לפי הכללים, הוא לא ראש מרובע, אהבתי אותו באמת יותר, הוא ידע תמיד ברגע הנכון להיות, וגם כשהוא היה מתחצף הוא ידע בסוף איך להתחמק מזה, היה משעשע איתו. הילד הגדול, הילד הטוב הזה שהכל בסדר, הוא בחוץ היה יותר מרשים והקטן פחות הרשים בחוץ, אבל בבית היה מצב הפוך, האבא הוא היה לפחות אבא כנה, שהוא באמת הרגיש, הוא הודה בליבו שיש לו איזשהו, הוא נמשך בליבו יותר לאהוב את הילד היותר פילפל מאשר את הילד השני, עצם הדבר שהוא ידע את זה אז זה כבר גרם לו להתבונן מה אני עושה כדי שהגדול לא יהיה מקופח.

כי המציאות היא שהרבה הורים משקרים את עצמם, מה פיתאום?! כל הילדים שווים! ולמעשה הרבה פעמים ההורים עצמם משקרים את עצמם שלא מתאים להם הרעיון הזה, שהרי "אל ישנה אדם בין הבנים" (שבת י,ב), הם יודעים את כל מה שהיה שם עם השבטים. ומה פירוש הרי אני אבא אז זה לא יכול להיות, שאם זה לא צריך להיות אז זה לא יכול להיות, שהרי "לֹא תוּכַל" (דברים יב, יז) זה 'לית לך רשו' (תרגום - שם). אז זה לא תוכל, אז אני לא יכול להיות שזה כך, והרי זה כך? אז אני יגיד שזה לא כך! ואז בעצם לא שתים לב לזה, וכשהם לא שתים לב לזה, אז זה בעצם יוצר בשטח בעיות, אבל אותו הורה שהוא שת לב לזה שהוא בעצם יותר מחבב, אז הוא דבר ראשון התבונן באמת גם במעלות של הילד השני, של הילד היותר מרובע אם נקרא לזה כך, ושיש להעריך גם את זה שאצלו תמיד בסדר, וגם הוא ידע שיש איזה סבתא שמאוד אוהבת אותו, אז אותו הוא היה תמיד שולח לסבתא, שמה שהוא לא מקבל תמיד בבית הוא יקבל שם, הוא הלך עם איזה מהלך שלם איך לאזן את המצב, שיהיה לו מצב שיהיה לו גם, "כל בריה ובריה כדי מחסורה", ובעצם בצורה הזאת הוא איזן את המצב.

אבל לצערנו לפעמים, לא אגיד שזה קורה בכל בית, אבל ביודעי ובמכירי קאמינא, לפעמים ההורים באמת מגיעים למודעות שאת ההבדל שבין הילד הזה לילד הזה, ואז הוא כבר מקבע בליבו את מעלת הילד הזה על פני מעלת הילד הזה. זה הסוגי בני אדם שהם יודעים טוב לעשות, את הצווי דינים הם יודעים לעשות טוב, אבל אח"ז כשיש קושיא על הצווי דינים, אז פה השטיקל תורה נהיה יותר גדול, אבל הצווי דינים נשאר, כי הקיבעון הזה של הצווי דינים חייב להישאר, וגם אם יש איזה קושיא אז השטיקל תורה יהיה יותר גדול. וכבר הכרתי כאלה אפי' ממשפחות נכבדות מאוד, שהאבא ידע, זה דומה לי, ההוא דומה לך, והרי אנחנו יותר חשובים! ונהיה מזה מצב מערכתי בבית, זה לא משלנו, זה משלך, זה לא משלנו, אנחנו הרי החשובים! והיה מצב של הפליה, בבתים חשובים מאוד נוצר כזה סוג מצב, כמובן שהמצב הזה גם יש לו שייכות גם לעיוות בכל המציאות של הבין איש לאישתו שם, אבל למעשה אנחנו כעת מדברים על המציאות של הקינאה, ז"א שההורה הזה היה לו קושיא טובה והיה כאן באמת צווי דינים עם שני הילדים, והקושיא איך אני בכ"ז מגיע למצב שאני אכבד ואתן גם לילד האחר את מה שהוא צריך, אז זה נשאר קושיא, הרי צריך להישאר הצווי דינים, כי קשה לו באמת לטשטש את זה, ולמצוא את מה שיקבל הילד האחר.

בוא נראה עוד דבר עד היכן הדברים מגיעים, יש כאלה שאצלם זה הולך כאילו כך, הם אומרים, הרי חז"ל אומרים: "אל ישנה אדם בן בין הבנים" (שבת י,ב). אז הם עושים הנהגה שווה לכל הילדים. נגיד דוגמא: יש כמה ילדות בבית, יש ילדה אחת שהיא מאוד אוהבת בגד, אז כשנותנים לה בגד חדש זה בשבילה נתינה מאוד חשובה, אבל אצל ילדה אחרת, אצלה לקבל בגד היא לא מרגישה בזה כזה ענין, אין לה כזה ענין בבגד חדש, אבל האמא לא רוצה להפלות בין הילדות, אז היא קונה לכל הילדות בגדים ביחד. בעצם אבל המצב הוא שהילדה שאצלה הבגד לא כ"כ חשוב, היא קיבלה פחות, ואולי היא לא קיבלה בכלל, כי אצלה לא מדבר כ"כ אם היא קיבלה בגד חדש, אז בעצם האימא הזאת היא התכוונה בכל ליבה להשוות, שלא להגיע למצב של אל ישנה אדם בן בין הבנים, ולמעשה היא כן שינתה, כי חלק קיבלו, וחלק מה שקיבלו זה לאו שמיה, אין להם שום ענין בזה. אבל אם היא היתה מתבוננת שיש ילדה אחת שאוהבת בגדים, וילדה אחת היא אוהבת נגן, ואם היא היתה קונה לה משהו שהיא יודעת לנגן בו, אז היא היתה נותנת לה די מחסורה, אז היא היתה נותנת לזאת בגד ולזאת כלי נגינה לפי הענין, אז היא באמת השוותה והיא לא עשתה מצב שאחת מקבלת ואחת לא מקבלת. אבל כשהיא נתנה לכולם אותו דבר, ואחת מישך שייכי לנתינה הזאת, ואחת פחות מישך שייכי, אז היא בעצם פיתחה כאן מצב של קינאה, כי היא לא קלטה את הבדלי הטבעים בין הילדות, ושבעצם מה שנותן לאחת זה לא אומר שזה גם לשני.

יש עוד דבר שצריך לדעת; שבאמת הרבה פעמים הורים מאוד מצפים מכל ילד שלימות של מאה אחוז, הם רוצים מכל ילד שלימות של מאה אחוז שבמבחנים בלימוד הכל יהיה מושלם. אבל הורים צריכים להכיר שיכול להיות ילד, יש ילד אחד שהכוח החזק שלו זה התמדה, הוא פחות בעל כישרון ויש לו כוח חזק של חריצות של התמדה, יש ילד אחר שהוא יותר כישרוני והוא פחות מתמיד, יש ילד שלישי שיש לו הרבה מאוד מאענש'קייט, הוא לא מבריק לא בכישרון ולא בהתמדה, אבל הוא מאוד מאע'נש יש לו טוב לב לא רגיל ומידות אנושיות מאוד טובות, הורים חכמים הם יעריכו כל ילד והם ישתדלו לפתח בכל ילד את הילד בחלק שלו, כדי לעודד אותו בחלק שלו.

אם הם ילכו רק על הישגים לימודיים, והמציאות היא שלא כל ילד יכול להשיג את אותם השגות, כי אין כלל שכל בני הורים אז כולם שווים, יש ילד שהוא פחות כישרוני, ולא שייך לדרוש מכל ילד את אותם הישגים, גם לא שייך לדרוש אותה רמת התמדה מאחד שבאופיו יותר נוטה להתמדה ואחד פחות, וגם ענין של טוב לב ומידות זה גם שונה זה מזה, אם ההורים מכירים בכל ילד את מעלותיו, ויודעים להעריך אותו על מעלותיו ולתת ביטוי למעלות שלו, ולעודד אותו לסוגי דברים שהם מישך שייכי למעלות שלו, ושם אח"ז לפאר ולרומם אותו, אז הוא ירגיש טוב הוא פחות יגיע לקינאה, וגם הרבה פעמים דרך זה יהיה לו גם יותר קל ונוח לנסות להשלים את החסר את מה שאין לו.

לפעמים הורים חושבים אם אני רואה אצל הילד שלפעמים לילד אין לו חשק ללמוד ויש לו חשק למשל לשיר, לא אומר אם הולך לדברים לא טובים, אבל ברעיון אם הוא ירגיש טוב דרך השירה אז הוא יבוא עי"ז גם אח"ז יחזור גם ללמוד חזק, כי כרגע הוא לא מרגיש טוב, אז הוא כזה מיואש ומוזנח, כשיהיה איזשהו סיבה או יתנו לו איזשהו עסקנות או משהו שלפי אופיו זה יתן לו איזשהו הרגשה שהוא שווה משהו, דרך זה, אם יעשו את זה בצורה חכמה, אין לחשוש שהוא יעשה את זה לעיקר, אלא הפוך דרך זה יחזור לו ההרגשה הטובה, ואז ממילא הוא גם ישקיע במה שהוא צריך להשקיע, אז זה בעצם עוד ענין מה שיש הרבה להאריך בזה.

היה עוד מעשה מה שסיפר איזה אברך אחד, הוא אומר; יש לו שני ילדים ילד אחד הוא ממש "חסידיש'ע נשמה" איך שהוא שר יפה זמירות בשבת זה תענוג, והאבא מתענג מהשירה שלו, והילד האחר מתעקש; לא מוכן, לא מוכן לשיר זמירות! אם יהיה מצב שהוא כל הזמן יתעסק תשיר! תשיר! תשיר! והוא כל הזמן יתענג מהילד שכן שר, והילד הזה שלא שר, לא כ"כ מענין אותו הזמירות, לא תופס אותו, אבל להגיד וורט על פרשת השבוע זה הוא כן יודע, אז שיעזוב את הזמירות, את הזמירות יתן לזה שיש לו "חסידיש'ע נשמה", ומהשני הוא יבקש פרשת השבוע להתפעל מהפרשת השבוע. בגלל שהוא מאוד יפרגן לו אם מכל הילדים יהיה לו כעת מקהלה שלימה, הוא לא צריך כעת להקריב את הילד הזה שאין לו טעם בזה כ"כ, שיתעלם מזה ויראה מה הוא יכול לתרום לסעודת שבת, ושהוא כעת יגיד את הפרשת השבוע, ויתן לו ראשון להגיד את הפרשת השבוע, ויפארו וישבחו, ואז מה שהוא גם יפאר ויפרגן את הקטן על הזמירות, אז הוא קיבל את הפירגון על הזמירות, והוא קיבל פירגון על הפרשת השבוע.

גם בכלל, באמת עוד תוספת על מה שדיברנו קודם, שהורה לא יחליט שהוא רוצה שהילד שלו יהיה כמוהו, יש הורים שאצלם הילד הטוב זה אם הוא יהיה כמוהו, הוא בנה לעצמו איזה מהלך והוא כעת צריך לסדר את הילדים שיהיו במהלך שהוא בנה לעצמו, או מהלך שהוא בנה לעצמו מתוך המציאות של עצמו, או איזשהו מהלך שמתאים לו שהוא מאמין באיזה מהלך. אבל הוא צריך להבין שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ולא לכל ילד מתאים אותו מהלך, ואם הוא לא ילך עם "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו). ולקלוט את אופיו של כל ילד, זה יצור מצב מעבר לבעיות חינוכיות אחרות, אבל זה דבר שיוצר קינאה, שזה יוצר מצב שאפי' שההנהגה שווה, אבל חלק מהילדים מרגישים עם ההנהגה הזאת הפליה לרעה, וכדו' בכל מיני דברים שבעצם גורמים להם לשינאה וקינאה ומריבות גדולות.

יש גם מצב שלפעמים ההורים מרוב שהם טרודים טירדות החיים וכדו', ובפרט אולי שכבר נמצאים אולי כבר יותר עמוק בשנים בחיים, אז הם שקועים באיזשהו צורה מסויימת ולא מתבוננים בכל ילד וילד לפי עניינו, והמציאות הזאת שהם טרודים מאוד, גם אם הם טרודים בטרידי בגירסיהו, אבל הם צריכים לדעת את זה, גם את ה"ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו" הם צריכים להתבונן בכל ילד וילד, באיזה צורה לתת לכל ילד וילד את מה שהוא צריך.

צריך לדעת עוד דבר שכל ילד מצפה להרגשה, לא רק שאבא שלו אוהב אותו בתור שהוא בן שלו, בתור השם בן, אלא שאבא שלו אוהב ומחבב את הייחודיות שלו בעצמו, ז"א זה אולי רק עוד הדגשה למה שדיברנו קודם, מעבר לזה שצריך לתת לכל ילד את מה שהוא צריך, אז גם בחלק של האהבה והחיבה של הלהשתעשע עם הילד, אם ילד מרגיש שהוא רק חשוב אצל אביו בתור שהוא בן שלו, אז בסדר, זה רק השגחה כללית, זה לא השגחה פרטית בתור שם בן, אבל שם בן אין הבדל ביני לבין בן אחר, ילד חסר לו להרגיש מאבא יחס אישי ייחודי, שהוא מישך שייכי בינו לבין אביו, וזה לא על חשבון שגם ילד אחר יקבל את זה, אבל שהייחס והאהבה והשעשוע שהוא יקבל מהאבא שלו, שזה לא יהיה רק בתור הבן הכללי, וכל בן הוא סיבת בן שלימה אבל זה רק בתור השם בן הכללי, אלא בתור השם הפרטי הייחודי, המהות הייחודית של אותו ילד, אז לחפש את הדברים שישעשעו את הילד באופן ייחודי ופרטי, שהילד ירגיש שהוא רצוי לאבא שלו לא רק בתור שהוא בן שלו, אלא בתור שהוא הבן עם האישיות הפרטית והייחודית של אותו בן בעצמו, ואם הילד רק מרגיש שהוא רצוי לאביו בתור בן ולא בתור הייחודיות האישיותית של עצמו, אז הוא לא קיבל כאן תשומת לב פרטית אלא רק באופן כללי שהוא בן של אבא שלו, אבל הוא לא קיבל מאבא שלו הרגשה שאבא שלו מחבב אותו בתור החלק הייחודי של עצמו, והרי ילד לא מרגיש את עצמו רק בתור אחד מהאומה הזאת ששמה בני המשפחה הזאת, הוא רואה את עצמו גם בתור משהו אישי ייחודי, אז הוא צריך לקבל גם מההורים שלו הרגשה של אהבה אישית ייחודית לפי מה שהוא.

יש הורים שכביכול חושבים שהם יחנכו שלא תהיה קינאה בבית, אסור שיהיה קינאה, כ"כ הרבה דיברו אסור קינאה אסור קינאה, וכביכול הם חושבים שהם השיגו משהו בזה שהם הצליחו בעצם לשרש את הקינאה מהבית שלהם, ובעצם מה שקורה, הילדים שם למדו את אותו סוג רמאות, מה שדיברנו קודם עם ההורים שמרמים את עצמם, אז הילדים גם למדו לרמות את עצמם שאין להם שייכות לקינאה, וכל מה שקורה זה רק בחינה של אוהבי ה' שינאו רע, והם יודעים בדיוק מי רע ומי לא, ובעצם יש מילה נרדפת לקינאה, במקום להגיד אני מקנא בו, אני יגיד הוא רע, זה מצווה לד/ ביום כיפור שחל להיות בשבת, זהו אני לא מקנא, אין לי שייכות לקינאה, זה רק שינאת הרע, וכך המהלך, והוא גם הילד הזה יפתח תמיד תאוריות מי הם האנשים הרעים ומי הם האנשים הטובים, אבל אנחנו נוכל לראות שהאנשים הרעים זה אלה שיש לו סיבה לקנאות בהם, והאנשים הטובים זה אם מאיזשהו סיבה אין לו סיבה לקנאות בהם, וזה ודאי חינוך לשקר.

הפיתרון לקינאה זה לא לתת כל הזמן דרשות לילדים נגד קינאה, וכאילו קינאה זה בל יראה ובל ימצא, שהילד יקבל את מה שהוא צריך לקבל, זה ממילא יגרום לו פחות להיות הדוק בקינאה. ופה יש בעצם את כל החלקים; מצד אחד הילד יהיה חייב להבין שלא לכל אחד יש כמו שלשני, ויש אחד עם יותר מעלות ואחד עם פחות מעלות, יש אחד עם מעלה כזאת ויש אחד עם מעלה אחרת, הוא צריך רק להגיע לידי כך שהוא יקבל ביטוי והרגשה טובה על הייחודיות ועל המעלות שלו לפי מה שהם, לא שייך כל הזמן לסוכך שהוא לא יגיע למצב שהוא יראה איזשהו מצב של הבדלי מעמדות, כי המציאות של הבדלי מעמדות על כרחינו הוא יראה שזה קיים. מצד שני אנחנו כן, למשל אנחנו נחנך את הילדים למשל, שילד שאוכל ביום כיפור נגיד לו לא לאכול את זה בביה"כ, אנשים צמים כאן, אל תאכל את זה בביה"כ, אתה לא צריך לאכול מול אנשים שצמים! או לא ניתן לו תמיד ללכת עם ממתקים לעיני אחרים, כי זה יכול לגרום להם קינאה ולהתגרות ממה שאתה אוכל, אתה תאכל בהצנע, פה זה לא שאנחנו כאילו לא מאמינים שיש מצב של קינאה, אלא אנחנו באים לחנך אותו למידות טובות, זה לא שאנחנו בעצם מונעים ממנו מצב של להיחשף לקינאה, כי הוא צריך להיחשף למצב שיש לאחרים ואין לו, ומצד שני הוא לא צריך לחשוף מידי הרבה את מה שיש לו ואין לאחרים, זה כאן נושא של חינוך למידות טובות, שהוא צריך להתחשב באחרים ולא להבליט דברים שיש לו ואין לאחרים, וזה לא סתירה שתי הדברים; הוא ילמד שהוא צריך לא לגרות אחרים, ומצד שני הוא יצטרך ללמוד שיש הבדלים.

אבל כפי שדיברנו, הורים שיתבוננו ובעצם הם יתנו לכל אחד מהילדים, לא יחס שווה לכולם, כמו שדיברנו, כי יחס שווה לכולם: א- לא כל ילד, אם יתנו יחס שווה לכולם זה מספק את מה שצריך, כי יש דבר שמספק את הילד הזה ולא מספק את הילד האחר, וכשנתנו יחס שווה לכולם, אז אלה שלא צריכים את הסוג דבר הזה, זה לא נתן להם כלום, אז אנחנו צריכים לחשוב איזה סוג דבר כל ילד מצפה לפי מה שהוא, וגם כשיש הבדלים בין ילדים, כמו שדיברנו אחד יותר בעל כישרון, אחד יותר מתמיד, אחד יותר בעל מידות, אז למצוא בכל אחד את המידות הייחודיות לו, ושם לתת לו את ההרגשה הטובה, וכשהוא ירגיש טוב ממילא יהיה אפשר יותר לרתום אותו להשתדל גם בדברים היותר חזקים אצלו, ולא לנסות סתם לטשטש כי אצלינו זה יותר חשוב ההתמדה, ולכן לטשטש את המעלות האחרות שיש לו למשל, כי בעצם זה לא מתאים לו, אז זה לא יסתדר לו, וזה יגרום לו הסתבכויות, זה פחות או יותר מה שהגענו.

היה רק עוד מעשה אחד שחשוב להגיד את זה; יש לפעמים הורים שהם מאוד חשוב להם שיהיה מצב שילד אחד לא יסבול מילדים אחרים, הם מאוד לוקחים אחריות לזה. היה מעשה שהיה ילד בן שלוש זה היה מעשה שהיה, שהוא הציק מאוד לתינוקת שהיתה בת שמונה חודשים או בת עשר חודשים, וכמה שההורים נתנו לו תשומת לב חיובית הוא המשיך להציק לו, הם אומרים שהם עשו את זה בשלימות הכי גדולה ובמנה הכי גדולה, ובעצם ההורים כבר לא ידעו, אומרים תמיד לתת תשומת לב חיובית, נתנו לו הכל וזה לא נגמר.

בעצם מה שהיה, שהיה להם איזשהו כפייתיות ואחריות יתר מאוד לדאוג שהקטנה לא תהיה ניזוקה, הרי המציאות היא שלא תמיד ילד גדול ילד בן שלוש כשהוא לוקח ילדה קטנה, הוא יודע לגמרי את כל רמת הזהירות הנדרשת, אבל לפעמים עדיף קצת זה, אם הם מידי נחרדים מזה, והם מידי הרבה נזהרו על שלום הילדה הקטנה, אז הם פיתחו אצל הילד הזה נוגדנים, פה זה היה בעיה אחרת, זה לא שהם העדיפו בעצם את הילדה הקטנה, את התינוקת על הילד, אבל הם נזהרו זהירות יתר, שלפעמים הוא רוצה הרבה לראות, ילד בן שנתיים שלוש הולך לראות את הקטן הוא עושה לו איזה חיבוק דוב, הוא מתכוון טוב הוא לא מתכוון משהו רע, אבל זה לא בדיוק הכי טוב לקטן, אבל לפעמים אנחנו לא יקרה כלום, כלומר אם ההורה מיד נחרד מזה, אז זה יוצר עוד הסתבכות, גם אם הילד הגדול כן מקבל את כל התשומת לב החיובית, אבל הוא משהו כאן בדבר הזה מסתבך לו העסק, כי ההורה מידי נזהר, האבא או האימא או שתיהם מידי נזהרים על האיזשהו חשש סכנה כביכול של הקטן המוטל בעריסה, וזה יוצר הסתבכות מכיון של ריבוי הזהירות, לא יקרה כלום, ראיתי מקרים גם אצלי בבית, שצריך קצת עוז רוח ולא יקרה כלום. אבל גם כשכן לא להתחיל להסביר לילד הגדול, לילד בן השנתיים שלוש כמה זה יכול לעשות, אלא כאילו במתעסק לקחת את התינוק על הידיים, לא לעשות מזה עסק, שאלה שעושים מזה עסק; תיזהר! תיראה מה שאתה עושה! אז זה מלבה את העסק, אלא לראות בטכני איך למנוע את המקרה החריג, את האירוע כרגע בשעת מעשה שלא יהיה שעת סכנה, ולא לעשות מידי עסק שזה גורם ריבוי של הסתבכות בענין, זה פחות או יותר מה שמצאה ידינו בענין.

שאלה:

כמדומה שעצם המציאות הזאת שבן הולך לביה"כ ובת לא, זה לא יגרום את הבעיה, אבל החלק הזה שלראות מה, הכמדומה שהשאלה הזאת יותר קיימת באמת אצל אברך חשוב, שלא חושב למשל שיש ענין להסתכל בציורים של הילדה הקטנה או בעבודה שלה וכדו' או בחוברת שלה, כי הרי מצוות ת"ת זה רק ללמדו תורה ולא ללמדה, אז הוא בעצם פחות מתעסק איתה במה שהיא צריכה, אבל אם הוא פעם היה יושב ומסתכל במחברת שלה, והיה מתפעל מההערות של המורה שכתבה שם שזה כתיבה טובה מאוד, והיה שם שאלות על שתי תרגילים בחשבון, ואיך שהיא יודעת שאחד ועוד אחד זה שתיים, וגם איזה כתיבה יפה יש לה, ושהיא לא יוצאת מהשורה בציור וכדו' הוא היה קצת נותן לה זה, לא היה מפריע לה מה שלביה"כ הולך הגדול ולא הקטן, אבל אצלו אז הללמד את הבן תורה זה לא ביטול תורה, בכל אופן "ושיננת לבניך", אבל עם הקטנה; למה שאני אתעסק?! שהאימא תתעסק איתה! אז הוא אבא של הבנים ואילו האימא היא האימא של הבנות, אבל הוא הרי האבא גם של הבנות, אז אם זה באמת כזה מצב אז הוא צריך באמת גם להשקיע גם בקשר עם הבנות, ולשמוע גם את חלומתיהם ודבריהם, ולהבין שזה גם בכלל אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו.

כמדומה שדיברנו פעם, זה עוד דבר, שהורה שכל העסק שלו עם הילד זה רק בעניני רוחניות, אז בעצם הילד לא מרגיש אהוב בכלל, בגלל שהילד המציאות שלו זה גם כל מיני ענייני שטויות והבלים, הוא לא כולו רוחניות, אז בעצם האבא לא אוהב אותו, הוא אוהב את החלק תורה שלו, ואת החלק תפילה שבו, אבל הילד לא מרגיש את עצמו שהוא "נאר תורה", אולי הוא עוד יגיע פעם לזה, אבל אם האבא רק מכיר את החלק תורה שבו ואת החלק תפילה שבו, בזמן שהילד הזה עדיין לא הגיע לכזאת דרגה, אז בעצם הילד מרגיש איזה פלגינן ושיורים באהבה שהאבא שלו אוהב אותו, הרבה פעמים הוא לא ירגיש בכלל שהאבא שלו אוהב אותו, האבא שלו חשוב לו שהוא ילמד אבל זה לא אהבה, כי אהבה זה רק אם אני אוהב את כל החלקים של האדם האהוב, אם אני אוהב רק חלקים מסויימים, אז הגברא לא מרגיש שהוא אהוב, הוא מרגיש רק שיש כאן איזה פרטים מסוימים שהם אהובים, ואהבת אב לבניו ולבנותיו היא לא קשורה למצות ת"ת, ללמד בניו ת"ת זה לא קשור לאהבת אב לבניו, זה נאך דין, באהבת אב לילדיו אין הבדל בין לבנים מאשר לבנות, ואבא שישקיע באהבתו לבנותיו כמו לבניו כפי שכך ראוי להיות, אז אמנם לבנים יש עוד דבר, אבל צריך לראות את הענינים שמשעשעים גם את הילדות, ולעשות את זה, כי צריך שהם ג"כ ירגישו שהם אהובות עליו, כי בת היא לא פחות בת ממה שבן הוא בן.

שאלה:

רואים, יש ילד שגם אם תשחק איתו חמש אבנים הוא יהנה, ויש ילד שאם תשחק איתו ג'ולות הוא יותר יהנה, ויש ילד שמתאים לו קלפים, כל ילד מתאים לו משהו אחר, הוא כעת משחק קלפים אחד שתים שלוש ארבע, איזה משחק אתה רוצה עכשיו ותשחק איתו. גם גדולי הדור עשו את זה, אני ראיתי ארון קודש וכמה יצירות נהדרות אומנותיות שרבינו הקהלות יעקב בנה לנכדו היתום לבית ברזם, אני במו עיני ראיתי את זה, ראיתי חלק מהיצירות האלה, יצירות שהוא מאה אחוז השקיע ע"ז שעות, הוא בנה ארון קודש מעץ עם פרוכת שיהיה לו לשחק בזה, ואמרו לי אלה שזוכרים, שהסטייפלר בנה למשה ברזם עגלה כזאת, היה פעם ברשב"ם לאלה שזוכרים, ארבע גלגלים, מוט עם שתי גלגלים ועוד שתיים, ועגלה וחוט כך, ונוסעים וטסים עם זה, הוא בנה כזה לנכד שלו, אז היה לו זמן לעשות את זה כי הוא הבין שהילד צריך את השעשוע הזה, אבל כנראה שברוך ה' האברכים היום הם עלה ונתעלה, עליית הדורות, ואין להם זמן לזה, שהילד ירגיש שהוא מקבל את מה שהוא צריך.

שאלה: עד איזה גיל הוא צריך?

בכל גיל צריך להשתעשע עם הילד במה שמשעשע אותו, יש גיל שזה משחק, ויש גיל שמשהו אחר, אבל בעצם זה לפי המצב של מה שמעסיק את הילד, ואם הילד הוא כבר בחור, והמסלסל בלבושו תופס אצלו הרבה מקום, והאבא מתעלם מזה זה גם בעיה, כי חשוב לו הביגוד שלו, אז עוד פעם האבא לא יכול להתעלם מזה, מותר לאבא גם לנסות להנחות וכדו' אבל הוא לא יכול לדכא לו את המציאות הזאת שהוא בחור הדור כהלכה, ואצלו ההדור בלבושו זה חלק חשוב, אז הוא צריך להגיד לו; שהחליפה עומדת עליך משהו משהו! צריך להגיד לו את זה כי הוא מחכה לזה, ואם לא אז הוא מרגיש שהאבא מתעלם ממנו, והגם שאת האבא זה לא מעניין אבל אותו זה כן מעניין.

שאלה: ואם הוא משקיע בזה יותר מידי?

המשקיע יותר מידי, אז תנסה לראות אם אתה יכול לכוון אותו להשקיע פחות, אבל כל עוד הוא שם, הוא שם, ואתה אבא שלו, אתה לא עושה איזה עבירה שהוא כך, זה הגיל, איך כתוב שם במדרש "משפר גרמא ובעי איתתא" (קהלת רבה - פר א'). זה הגיל של בחור, היום זה מתחיל בגיל צעיר מאוד, א"א לדכא את זה, אז הורה שמתעלם מזה, אז הילד לא מרגיש שהוא רצוי לאבא שלו, ככל שהוא יקבל יותר תשומת לב מאבא שלו אז זה ימתן אותו וזה לא יגרום לו יותר, וכשהוא מרגיש שהאבא לא מסכים אז הוא צריך להוכיח את עצמו עוד יותר.

שאלה:

הכל לפי הענין, יש גם את המציאות שהצרכים הם לא נותנים מידי הרבה אפשרויות, אבל צריך לראות להשקיע גם בזה ולדעת שזה חשוב מאוד, לפעמים זה יכול להיות שמידי פעם לצאת איתו ביחידות לאיזה מקום, ושם לטייל איתו להשתעשע איתו לפי הענין, כל הורה צריך את השיקול דעת שלו, לא שייך לתת בזה כללים ממש, אבל כשיודעים לתת עיניו, בדרך כלל יש סייעתא דשמייא.

שאלה:

כדי שלא יהיה הבדלים צריך לתת לכל אחד את מה שהוא צריך, זה בעצם דיברנו, אם אתה נותן לכולם אותו דבר ולאחד בעצם הסוג דבר שאתה נותן זה לא כלום, אז אתה שינית כי אצלו זה לא כלום, הילדה הזאת שצריכה בגד והילדה השניה שצריכה מוסיקה, אז הילדה שצריכה בגד אצלה מוסיקה זה לא כלום, בכלל אין לה בזה שימוש, וזאת שצריכה מוסיקה כשהיא קיבלה בגד היא לא מרגישה שקיבלה כלום, כי זה בכלל לא מדבר אליה בכלל, בכללות שכל אחד יקבל את מה שהוא, וכי שייך להגיד שזה, זה פשוט שזה הגישה.

שאלה:

נכון, מה גורם שלא יהיה סיבות לקינאה? אם הורה מכיר כל ילד וילד לפי אופיו ותכונותיו, והוא נותן לו את מה שנדרש לו כדי להרגיש טוב לפי אופיו ותכונותיו, אז אין שינוי, אבל איך שייך, אם אני אחליט שאני משבח רק על מעלות והצלחה בלימודים, ויש ילד אחד שפחות מצליח, אז איפה יש פה את האל ישנה בין הבנים? אז אותו אני צריך לשבח על זה שהוא יודע לעזור באיזה דברים, ואת השני אני לא יכול לשבח כי ההוא רחפן, אז מה אני כעת יעשה, אז אותו אני ישבח ע"ז שהוא יודע טוב לארגן את השולחן ואת הבית, ואת השני ע"ז, ואז הוא ירגיש טוב וההוא ירגיש טוב, וכל אחד ישתדל לעלות ולהתעלות במה שהוא שייך.

שאלה:

נכון, לא שייך שכל הזמן ההורה יפחד לשבח איזה ילד כי השני שומע, כשיגיע התור שלך אתה תקבל, עכשיו התור שלו. ההורה לא צריך כ"כ להתבלבל, זה גם בעיה, הורים מידי מתבלבלים, אוי וי, אני צריך להיזהר שלא לפרגן למוישי אם לא פירגנתי כעת ליענקי, וזה לא יתפתח אם הוא רואה שאבא שלו, זה הוא עכשיו עשה אז הוא קיבל, כשאתה תעשה אתה תקבל מה שלך מגיע, אבל אם האבא מיד נלחץ מי יודע איזה קינאה הוא הולך לפתח כאן, אז הוא מעודד כאן את הקינאה, הוא לא צריך להילחץ, שהאבא עצמו יבין שכרגע הוא עשה, מחר הוא יעשה. רק אחד שפחות עושה, אמרנו תחפש צורות איך למצוא את הזה שיהיה איזון, אבל לא צריך כל הזמן שיהיה באים כאחד, שיבחתי את משה במשהו ישר יהיה לי משהו להגיד ליענקי, יענקי יתרגל שכעת אני עם מושי ומושי יתרגל שכעת אני עם יענקי, זה חלק מהמצב הנכון והטוב.

שאלה:

כמדומה שילד שמקנא במבוגר שלא מקבל עונש, אז כנראה שהמבוגר הזה שם את עצמו שווה לילד, אז יש כאן בעצם שתי ילדים ואחד קיבל עונש ואחד לא קיבל עונש, ילד לא אמור לקנא במבוגר על זה שהוא מקבל עונש והוא לא, כי ילד ומבוגר זה שתי מעמדות, למה המלמד בחיידר לא מקבל עונש הוא לא שואל, הוא מרגיש זה הרבה, אני הזה, למה הילד נותן לו סטירה ולא הוא לרבה זה לא קשה, אבל על אבא שלו זה קשה, אז כנראה שאבא שלו כזה רך לבב, ואבא שלו לא מספיק מאמין בזה שהוא אבא שלו, ושיש לו מעמד עליו, והוא לא מתנהג בצורה של מעמד וסמכות של אבא.

שאלה: וכשמקנא באח גדול?

האח הגדול מקבל את הסוג עונש שמתאים לגדול, והוא מבין את זה, אם ההורים מבינים את זה גם הוא יבין את זה, כל גיל וגיל לפי ענינו, ולמה האח הגדול בלי מוצץ? תשאל אותו למה אתה עם מוצץ וההוא בלי מוצץ? וכשהוא יענה ע"ז אז אותו תשובה תגיד לו ע"ז, אבל אולי השיוויון מחייב שנגיד לגדול לקחת מוצץ כדי שלא יהיה הפליה.

שאלה:

אבל ברעיון אם יש באמת סיבה אמיתית שלאחד מגיע עונש ולאחד לא, אז ההורה יעשה את הצורה הנכונה, וכשהוא ישאל למה לא, יגיד לו כי לך הגיע כעת ולו לא הגיע, ואבא יודע מה שהוא עושה, והוא מצד שני יקבל הרגשה טובה מאבא שלפי הענין הוא יבין שלאבא יש מהלך, הוא לא יחשוב שזה, אם באמת האבא מתנהג בצורה נכונה ביחס לכל אחד, הילד ירגיש שזה לא שהאבא שונא אותו יותר מאשר השני, אלא האבא מבין שכאן צריך להתנהג כך וכאן צריך להתנהג כך, אבל זה מאוד חשוב שהאבא לא יהיה כל הזמן במצב שהוא צריך להתנצל, ויש כאן שואל ומשיב, איזה שאלה, שאלה שאני חייב לענות עליה, אבא יודע מה שהוא עושה והילד ירגיש את זה, אם האבא יש לו באמת מהלך ברור והוא באמת לא מפלה, רק יש כעת מצב שאיתו צריך להתנהג כך ואיתו כך, הילד ירגיש את זה שזה לא מגיע מההעדר אהבה או מהפליה, הוא ירגיש את זה.

רק לפעמים הילד שואל את השאלות האלה, כי הוא יודע שעי"ז הוא מחליש לאבא את הדעות שלו, והוא יודע שהוא יכול כך להשתלט על אבא שלו, ולגרום לאבא שלו ריגשות אשמה וריגשות חרטה על מה שהוא עשה ואז הוא יוכל להשתולל עוד. אנחנו בעצם כל הזמן צריכים לדעת איפה האיזון, כי היו שנים שאנחנו מאוד, הורים היו מאוד חזקים ולוחצים את הילדים והרבה דיברו, ואז זה יצר מצב הפוך שהורים ממש חברים של הילדים וצריכים כל דבר להסביר לילדים 'במה דנתוני' ומנומק ממש, והכל חייב ללכת בצורה של שיויון, וזה גרם נזקים מכיוון אחר, צריך למצוא את האיזון, ואת הישרות בכל דבר.

שאלה:

נכון, תמיד יש חשבונות, אז אם יש חשבונות לא להעניש אז לא להעניש, ולא צריך שהוא, אתה תחשבן את כל הנתונים, את תחשבן נגיד עד כמה חשוב לתת עונש מול זה שאחר לא קיבל וכדו', ואתה תחליט לפי שיעור דעתך מה מתאים שיהיה כאן בכל מכלול המורכבויות שקיים כאן; גם מה שהוא יבין, ומה שמתאים, ומה ששייך לעבר ולעתיד, ולטבע שלו, ומה שיוצא אז הקב"ה הביא לך את הילד שלך ושאתה תתנהג לפי זה, אם אתה רק הולך במהלך נכון אז יהיה סייעתא דשמייא, בלאו הכי אחרי כל מה שאנחנו עושים אנחנו צריכים הרבה ס"ד, אפשר לחשוב שמאוד יעזור אם אנחנו נלמד קורסים לחינוך, בסוף הכל צריך ס"ד, רק שאנחנו צריכים ללכת בדרך ישרה, אז אם אנחנו מודעים לדברים שאנחנו אמורים להיות מודעים, ובתוך מכלול המרכיבים את הנושא אנחנו מגיעים לאיזה הכרעה שכרגע מתאים כך, אז יהיה טוב, ובעזר ה' יהיה ס"ד.