מנוחת הנפש ופרפקציוניסטיות - [ועד לאברכים]

הבה נתבונן האם אבא דורש מילדיו ומצפה מהם כאשר הוא דורש ומצפה מעצמו, או יש שינוי בין דרישתו מעצמו לדרישתו ותביעותיו מילדיו, והנה המציאות היא שבדרך כלל מהילדים הוא תובע ודורש יותר מאשר מעצמו, וצריך להבין מהי הסיבה שגורמת לכך, [ולא נדבר ממיעוט אבות שלא איכפ"ל מילדיהם כלל], וכי הוא פחות מחוייב מהם?

עוד שאל בחור אחד: על כך שהוא חש עם עצמו שלפעמים כשיש לו איזשהו אירוע או ענין חשוב שעומד על הפרק ואמור למשל להיות בלילה, זה גורם לו הרבה פעמים שכבר בסדר ב' קשה לו ללמוד טוב, הוא נמצא קצת בתוך ההתרגשות וכדו' של האירוע שעומד להיות בזמן הקרוב וזה מקשה עליו, איך מתמודדים עם כזה דבר?

תשובה: בעצם הנושא הזה שורשו ענין "מנוחת הנפש" או "בלבול הדעת"! ונראה קצת להרחיב את הדברים, המהות של מנוחת הנפש זה מתוך זה שאין אפשרות לצופף ולהשתמש בכמה ענינים באין כאחד ברגע אחד באותו ענין, "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע" (שבועות כ,ב), הבן אדם הוא מוגבל, הוא לא יכול להיות עסוק בכמה ענינים באותו רגע, גם אם יש לו הרבה כישרונות וכישורים אבל יש סדר למשנה באיזה צורה דברים אמורים להיעשות, ושורש ענין מנוחת הנפש ענינו הוא כשאדם ממוקד במה שמוטל עליו לעשות ברגע זה בהוה הקיים בנושא המסוים, וכל עיניו וליבו במטלה ובמה שכרגע חשוב לעשות ולהיעשות בהוה בנושא הקיים המדובר, וחוץ מזה אין כלום, רק זה תופס את כל היישות שלו, זה עומק ענין מנוחת הנפש.

אלה שיש להם בילבול הדעת ברמה הקיצונית, זה אנשים מבוהלים ומבולבלים, שכל מעשיהם בעירבוביה, וגם כשהם באים להתעסק בנושא מסוים מתרוצצות להם בראש מחשבות; על מה צריך עוד לעשות בעתיד, או מה כבר עשיתי בעבר, והאם זה מתאים, אין התרכזות והתמקדות במה שמוטל לעשות בהוה, ולכן זה גורם להם שהם מפספסים בעצם את החיים, כי הם לא מצליחים לעשות בשלימות את מה שמוטל לעשות כרגע, כי הרגע הזה מורכב להם מעוד ריבוי ענינים בעתיד או בעבר שיושבים להם על המוח ועל הלב תוך כדי הרגע הנוכחי, והם עושקים מהם את ההוה.

נראה להרחיב את הדברים עד היכן הדברים מגיעים! אולי נתחיל עם איזשהו סיפור קיצוני, שהסיפור הזה הוא בעצם שיא המדריגה של מנוחת נפש, אבל אולי מתוך זה נוכל להתבונן ולהבין מה אנחנו יכולים לעשות עם עצמינו כדי להתקדם בנושא הזה, ואמנם שלימות הענין זה נושא של עבודת חיים, זה לא בלחיצת כפתור, אבל ככל שנבין את גודל וחשיבות הענין, ועד היכן הדברים יכולים להגיע בשלימות שלהם, כך זה יגרום לנו התקדמות כל אחד ואחד לפי ענינו בקצב שלו בנושא הזה.

היה איזשהו רב ברוסיה שנקרא לחקירה בק.ג.ב. והיה ידוע שם ברוסיה שבדרך כלל מי שהגיע שם לחקירה ובעיקר כשזה היה נושא של התעסקות ביהדות ושל רבנים שהתעסקו ביהדות שלפי חוקיהם כמובן זה הדבר הכי חמור, בדרך כלל היו הורגים אותם במקום או שהיו שולחים אותם לסיביר למוות איטי של תקופה ומתוך ייסורים גדולים, זה היה המציאות, ואותו רב הלך ברוגע ובשלווה ממש כאילו הוא הוא הוזמן והולך לאיזה אירוע נעים ונחמד, ואכן הוא גם זכה לסייעתא דשמיא גדולה וחזר מהחקירה לביתו בשלום.

שאלו בני משפחתו; איך יכולת ללכת בכזה מנוחת נפש כשאתה יודע מה צפוי שם? והוא ענה; אני עובד על ניצול הזמן, ולכן הייתי רגוע. שאלו אותו; מה הקשר לניצול הזמן, ניצול הזמן ענינו לנצל כל רגע, חבל על כל רגע בחיים, כל רגע זה שטיקל חיים, כל רגע זה חיים, בן אדם אין לו בחיים את ה'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', שהרי וכי שבעים שנה נמצאים ביד שלו?! בן אדם כל הזמן הולך, הוא הולך בחיים, וכל רגע הולך ולא חוזר, כשבן אדם מת בגיל שבעים ואם בגבורות שמונים שנה, הוא פשוט לא ממשיך, כל יום כבר מת רק הוא לא ממשיך לחיות מחדש, אז ודאי ניצול הזמן זה חשוב מאוד כי כל רגע זה חלק מהחיים שלא יחזור על עצמו, אבל מה זה קשור לחלק הזה שלכן אתה לא פחדת מהמוות? כך שאלו אותו. הוא ענה; מה הסיבה שהרבה בני אדם לא מנצלים כל כך את רגעי חייהם, זה מצד שהם אומרים, מה שלא נעשה היום נעשה מחר, מחר גם יום, מחרתיים גם יום, יש עוד זמן, אולם אדם שכן מנצל כל רגע, זה מגיע מתוך תובנה והתבוננות שכל חייו זה הרגע הנוכחי, החיים שלו זה בעצם ההוה, החיים שלנו זה ההוה, ומתוך שאני חי כך הוא סיפר על עצמו, מתוך שהוא חי שכל רגע זה הרגע הקיים ואין עוד בלתו, זה גורם לו לנצל את הזמן, וזה גורם לו לא להיות עסוק בכלל לא בעתיד ולא בעבר, זה גורם לו שהוא חי את ההוה ואת החוויות של ההוה בתורה ובעבודת ה', וזה ממילא גורם לו היסח דעת מכל ענינים אחרים, וזה לא מתוך התאמצות לא לחשוב על העתיד, רק מתוך שהוא חי כרגע את ההוה וההוה ממלא את כל ישותו ואת כל חדרי לבבו, זה גורם לו שאין לו מחשבה על העתיד, עד כדי באמת בדרגה כזאת גבוהה, שאפי' אם הוא הולך כעת למקום שהוא לא בטוח שהוא יחזור, אבל גם בדרך היה לו מה לעשות בהוה של אותה דרך וכולו היה עסוק בזה והיה לו ממילא היסח דעת מהעתיד.

וזה כמעט כעין הסיפור שמספרים על איזה מגדולי ישראל, שלא היו צריכים אפי' הרדמה מתוך שהיו מרוכזים בסוגיא בזמן הניתוח, רק ששם הם היו מרוכזים בסוגיא שהיו עסוקים באותה שעה, דהיינו בנושא ספציפי דאותו זמן, וכפי דיש מושג דריכוז בנושא מסוים, כך יש מהלך של ריכוז בחיים של ההווה.

זה ודאי סיפור מאוד קיצוני, אבל בא נראה עד היכן הדברים מגיעים! ונראה שזה באמת גם במושגים פשוטים מאוד! כשבן אדם מפחד ממשהו, או אפי' בדברים שהם לאו דוקא פחד מדבר חמור, אפי' אחד שכואב לו הראש, הוא קצת מרגיש לא טוב, אם אנחנו נתבונן מה באמת מציק לאדם, נראה שמה שמציק לו זה אוי אוי אוי הכאב הזה יכאב לי גם עוד שעה, אולי גם חצי יום, אולי גם עוד יום, אבל לוּ הוא היה חי רק את הרגע, הכאב של הרגע הוא לא כזה טרגדיה, אם הוא היה ממוקד ברגע הנוכחי ולא היה חושב מה הולך להיות עם הכאב הזה עוד שעה, עוד חצי יום, מחר או מחרתיים, הוא היה פחות סובל, זה היה פחות קשה לו, לוּ הוא היה חי את ההוה היה לו רק את הקושי נטו של רגע ההוה, והקושי נטו של רגע ההוה הוא לא כזה קשה בסוג קשיים רגילים, יש את הכח לסבול את זה די בקל, אבל המחשבה על המשך הקושי בעתיד היא זאת שיוצרת את עיקר הקושי, ואדם לא שם לב שזה ככה, וזה מה שמטריף לו את הדעת, נמצא שהעסק שלו מה שהוא מתעסק בעתיד של הקושי או הכאב יותר מכאיב לו מאשר הקושי שקיים לו כרגע בהוה, כך המציאות.

ומפורסם המעשה עם מרן הגרי"י קניבסקי ז"ל, שגוייס לצבא הרוסי והוטל עליו לשמור בלילה באיזה מקום, והיה שם קור גדול ונורא כהרגיל ברוסיה בימות החורף, והיה מעיל פרווה של הצבא שכל אחד בסיום משמרתו מעבירו לחבירו הבא אחריו, ואותו שקדם לו זרק אליו את המעיל מרחוק שיתפסנו אך המעיל נתפס בענף עץ אחד, והיה בזה משתמש באילן בשבת להורידו, אך לשהות בחוץ לילה שלם בקור הרוסי המקפיא זה פיקו"נ שדוחה שבת, אך אמר לעצמו ש-5 דקות הוא יכול לשהות בלא מעיל וידחה הענין ל-5 דקות, וכעבור ה-5 דקות דחה לעוד 5 דקות וכו' וכו', ולבסוף החזיק עצמו כל הלילה ללא המעיל, ואמר על עצמו; שלוּ היה חושב מתחילה על לילה שלם ללא מעיל, לא היה מחזיק מעמד אפי' 5 דקות... הנה לך כי עיקר הקושי אינו ההווה אלא המחשבה על העתיד.

גם מוכר קושי רווקות מתמשכת כשלא זכו עדיין לשידוך, וראוי לידע! שעיקר הקושי הוא מחמת דאגת עתיד החיים מתוך שחושבים על עתיד החיים וקשה לחיות בהרגשה שכך הולך להיות החיים העתידיים, אך לוּ חכמו ישכילו לחיות ולחוות את ההווה והרגע הנוכחי לא היה הסבל קשה כ"כ.

הרב דסלר מביא בשם הגר"א, כך ראיתי, אני זוכר עוד ששמעתי את זה, אבל היום זה כבר מודפס בספרים של רבי חיים פרידלינדר, הוא מביא שהגאון אמר שהצורה איך יהודי צריך לחיות, זה לחשוב שיש רק אדם אחד בעולם- וזה הוא בעצמו! ויש לו רק שעה אחת לחיות- וזו השעה העכשוית! ויש לו רק דף אחד גמ'- הסוגיא שבה הוא עסוק! ומי שחי בכזה תחושה הוא זה שחי חזק את ההוה, שבעצם החיים זה ההוה, והוא זה אשר יצליח.

והוא מביא שה"חפץ חיים" על התורה, (פר' ואתחנן) מסמיך כן על הפסוק בקרי"ש: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו), ומפרש כך, "והיו הדברים האלה"- הדבר שאתה כרגע עסוק, הדף והסוגיא שבה אתה עסוק כרגע. "אשר אנכי מצוך"- בלשון יחיד, באופן פרטי אני מדבר איתך, שהרי לא כתוב אשר 'אנכי מצוכם', את הרבים, כי אתה היחיד שקיים בעולם, אתה הנברא האדם יחידי. "היום"- יש לך רק את היום העכשוי שאתה יכול לקיים. ואם כה תחיה, מובטח אתה ש"והיו הדברים האלה... על לבבך"- הם יתפסו את יישותך ואת ריגשותיך ואת חדרי ליבך ואז תצליח.

ואמנם חיי ההווה וחוויות ההווה גורמים ממילא היסח דעת מהעתיד, לא מתוך התאמצות כפייתית להתמקד בהווה, רק מתוך שמאמין ברעיון, וחי את הרגע, ומעמיד את מהלך חייו בההווה, מתוך שמאמין שהחיים זה ההיום והרגע.

הרעיון הזה גם נמצא ב"נפש החיים" (ש"ב פי"ג), רבי חיים וולאוזינער מדבר שם על תפילה, והוא אומר דבר נורא! אנחנו לפעמים מרגישים, טוב לא הלך ה"מנחה" הזה גם מחר יהיה "מנחה", אבל הוא אומר והוא מביא את זה מחז"ל, שאנשי כנסת הגדולה היה להם כח עצום שאי אפשר לתאר בכלל, לכלול ולגנוז במטבע תפילה קבועה הסדורה בנוסח אחד, שכל פעם שמתפללים יוגרם ענינים חדשים בסידור העולמות והכוחות, שמעת שתיקנוה עד ביאת הגואל לא היה ולא יהיה שום תפילה הדומה לחברתה, לא לקודמת לה ולא לאחריה. והוא מביא שם משל מחז"ל, כמו אחד שכל חלק ביום מחליף בגדים אחרים לגמרי, "לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא, ודלביש ברמשא לא לביש בצפרא", וכן כל יום לחבירו ושלפניו ושלאחריו. והוא מביא, שלכן ע"ז אמרו חז"ל (ברכות כו,א) "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א, טו)- זה שבטל ק''ש של ערבית וק''ש של שחרית", כי אין השלמה, כי כאילו כל תפילה היא בעצם סוג דבר אחר לגמרי.

ובנפה"ח מציין שם לספר פרי עץ חיים למהרח"ו ז"ל שמאריך בזה עפ"י סוד, ועכ"פ בתו"ד מבואר יסוד עצום, והוא דלא כמו שיש לסבור על דרך הפשט; דאדם מתפלל, והשפעת התפילה היא עד זמן דהתפילה הבאה, דשוב נצרך התחדשות דתפילה חדשה וכו', אלא דכל תפילה מועלת ובונה מציאות רוחנית קיימת הנשארת לעד ולנצח נצחים ואינו פג, וא"כ למה מתפללים שוב תפילה אחרת, זהו לפי שיש ענין חדש שלא הושג בתפילה דאתמול. וכן כל תפילה ותפילה רושמה קיים והתפילה הבאה היא ענין חדש שלא היה עדיין מעולם, דכיון דהתפילה הקודמת תיקנה את ענינה ועדיין קיימת, לכך אין שום ענין לחזור על אותו ענין קיים, כיון שהוא עדיין נמצא. והרי זה דומה לבנאי, שכל יום ויום בונה, אך דעת לנבון להבין שהוא בונה בכל יום חלק ובניה חדשה, קיר חדש ובנין חדש שלא נבנה מעולם, דאין שייך שיחזור על אשר כבר בנה אמש, וא"כ כך הוא ג"כ בכל המצוות שאף כשעושה שוב את אותה מצוה אין זה חזרה גרידא על מצוה שכבר עשאה, כי אין מצוה שנעשתה ונגמר ונעלם ענינה, כי תמיד הבנין וההשפעה הרוחנית אשר נוצר מהמצוה קיים, ומה הענין לעשותה שוב? הא אין זה אלא להוסיף דבר חדש. ואינו כמדליק מנורת שמן או נפט עד כלות השמן והנפט, ושוב ממלא שמן או נפט ומדליק, שבזה הוא חוזר על אותה פעולה וכל ההפרש הוא ההיום מול האתמול, אך בתומ"צ אינו כן, אלא אף כשחוזר על אותו ענין יש בזה חידוש חדש שלא היה מעולם, וכקיר חדש שלא נבנה עד עתה כלל. ומתוך כך גם לא יאמר האדם לעצמו הנה מתוך שהרבה פעמים הפסדתי ק"ש ח"ו ומרגיש "שם" אחד של ביטול עשה, אך זה אינו, אלא יידע שכל ק"ש של כל יום הוא שם אחר בפנ"ע ממש, כמצוות חלוקות: מצה, שופר, סוכה וכו', [וכן בדין כל שאינם בהעלם אחד, כל שלא ישן ב' יממות רצוף...].

אגב אני כעת נזכר שראיתי, שרבי שלמה וולבה כשהוא הספיד את הסטייפלער, הוא אמר שיש לו חלישות הדעת מהסטייפלער, כי הוא הרגיש עליו, [-הוא ידע להרגיש], שכל תפילה הוא ממשיך מאיפה שהוא סיים את התפילה הקודמת, כל תפילה מקדמת אותו משהו, והתפילה הבאה הוא ממשיך מהדרגה שהוא סיים את התפילה הקודמת. והוא אמר, הלואי ונזכה לכזה דבר שכל תפילה תבנה משהו, שהתפילה הבאה היא ממשיכה משלב הבא כבר, מסוף השטייגען של התפילה הנוכחית מתחיל כעת השטייגען של התפילה הבאה, מי יעמוד בסוד קדושים, כך הוא אמר, ועכ"פ הן הן הדברים.

עכ"פ הדבר הזה קיים, אמנם בתפילה זה חידוש עצום ונורא שהיה כח לאנשי כנסת הגדולה שתיקנו את התפילה להשריש בתפילה ייחודיות ופרטיות בכל תפילה ותפילה, אבל המציאות הזאת ביחס לכל רגע מחיי האדם זה מציאות פשוטה, שכל רגע ורגע מחיי האדם הוא כל מציאות החיים שלו, ואין רגע הדומה לחבירו, ואין רגע המשלים את הרגע הקודם, אלא כל רגע ורגע זה כל חייו וזה כל חלקו מכל עמלו.

והוא מביא, מה שכתוב במשנה באבות (א-יד) "ואם לא עכשיו אימתי"- הכונה היא "ואם לא עכשיו"- מי שלא מנצל את העכשיו ולא ממלא את תפקידו של העכשיו. "אימתי"- מתי הוא ישלים את זה, הרי הרגע הבא זה עכשיו חדש, הוא לא יכול להיות משלים ל"עכשיו" הקודם, כי הוא "עכשיו" חדש.

הרעיון הזה של לחיות את הרגע יש בו מן החומרא ומן הקולא, יש בו מן החומרא- שהוא גורם לאדם להחשיב מאוד את ההוה, ולהבין שההוה זה עצם החיים, ולא לחשוב אני עוד יכול להשלים, כי כל רגע שעובר והוא לא היה מנוצל למה שהיה מיועד באותו רגע זה מעות לא יוכל לתקון. ומצד שני, יש בו גם קולא- לחיות מה מוטל עליו באמת הרגע, ואם נגיד ברגע הזה יש לו איזשהם טירדות צודקות המפריעות לו, או איזה שהוא חולשה המפריעה לו, הוא לא מרגיש רע, כי הרי החיים שלי זה הרגע, וברגע זה לא מוטל עלי במצב שאני טרוד או שיש לי חולשה שמונעת אותי מלנצל את הרגע.

הבה נתבונן, הנה מצויים הרבה שחיים בביקורת נוראית על עצמם, ומהי הסיבה הגורמת לכך, הרי סה"כ הוא בן עליה ומשתדל הרבה? רק דמתוך שהוא מציב לעצמו רף גבוה מאוד להגיע למטרה נשגבה וזה אצלו חזק בתודעה כל הזמן להגיע לדרגת ת"ח גדול, והנה זה גורם לו להרגיש שהוא לא בקצב המתאים לשאיפה עתידית שלו, ומתוך זה מבקר את עצמו הרבה. אך לוּ חכם יתבונן, וכי היום היה צריך יותר ללמוד ממה שלמד?! אמנם יתכן דיש משהו להתחזק, אך את זה יכול לחזק עצמו בלא ביקורת קשה ע"ע, ולוּ היה ממוקד בחובתו להיום שכך היא צורת המבט הנכון לא היה מבקר את עצמו כ"כ, ורק כיון שחושב כל הזמן על התכנית העתידית להיות גדול בישראל, שוב מרגיש שהתכנית משתבשת ומבקר עצמו ללא פורפורציה.

בוא נראה איפה הבעיה שלנו, וזו נקודה עצומה ונוראה, הרבה פעמים אנחנו כל הזמן חיים את מטרת החיים, אנחנו סימנו לעצמינו איזה מטרה, נגיד, אנחנו מתכננים להיות רעק"א, כי אם לא נתכנן להיות רעק"א גם לא נצא חזו"א, ורק אם נתכנן להיות רעק"א אולי נצא חזו"א, אז אנחנו חייבים לתכנן לפחות להיות רעק"א. ומי שחושב כל היום על זה שהוא צריך להיות רעק"א, לכך כשקורה לו באיזה יום מסויים איזה מניעה, אפי' מניעה צודקת, שבאותו יום באמת היה לו קשה, רע לו מאוד, למה רע לו מאוד, כי זה מפריע לתוכנית העתידית להיות רעק"א אם היום הוא לא למד, אבל לוּ הוא היה חי את ההוה הוא לא היה מוטרד, כי בהוה כרגע היה איזה מניעות שכרגע באמת לא מוטל עליו יותר, וממילא הוא לא היה חי כל הזמן בהאשמה.

אנחנו צריכים לדעת שהרבה פעמים אנחנו חיים בצורה משובשת לגמרי, אנחנו חיים כאילו במבט, שהמטרה והשאיפה העתידית היא עצם החיים וזה האני האמיתי שלנו, וכל רגע ורגע בהוה זה רק ההיכי תמצי כדי להשיג את המטרה האמיתית. אבל האמת היא שהמבט הוא בדיוק הפוך, בעצם כל החיים עצמם זה הרגע ההוה, מה שאני יכול כרגע לעשות בהוה, וכל ענין השאיפות ולחשוב על מטרה זה רק בתור היכי תמצי לשדרג את ההוה. זאת אומרת כך, לוּ לא נציב לעצמינו איזשהו מטרה זה אכן עלול לגרום איזשהו רפיון והזנחה בהתמקדות של ההוה, ומתוך שאנחנו מציבים לעצמינו גם אתגרים עתידיים ואתגרים שדורשים רצף והשקעה לטווח ארוך, זה גורם לנו אכן להיות ממוקדים בהוה ולהכיר חזק שכל חיינו זה הרגע ההוה, עד שבדרגה גבוהה מאוד זה גורם לבן אדם אפי' לא לפחד מאיזה חשש סכנה ממשית שעלולה להיות גם בעוד זמן קצר ממש, מתוך שהוא כל כך ממוקד וחי את ההוה.

זאת אומרת כך, לא שהאני האמיתי שלי זה המטרות העתידיות, וההוה זה ההיכי תמצי כדי להשיג את אותם מטרות, אלא כל חיי זה ההוה, והמחשבה על איזשהו אתגר עתידי או שאיפה עתידית זה בתור היכי תמצי לרומם ולשדרג ולהחשיב כל רגע ורגע מרגעי ההוה.

בוא נראה עד היכן הרבה חיים בצורה לא נכונה! אנחנו רואים תופעה מאוד מעניינת, הרבה מאוד אנשים חיים את החיים שלהם באיזשהו מסלול דו סיטרי שלכאורה הוא סתירה מיניה וביה, רק שיש תשובה שמסבירה מה קורה איתם. אנשים חיים כל הזמן את התקופה הבאה בתור מה שהולך להגיע: הילד מתי שהוא הולך לגן הוא חושב- מתי אני כבר אהיה גדול ואני אגיע לגן. וכשהוא מגיע לגן- מתי אני אהיה גדול ואני אגיע לחיידר. הוא מגיע לחיידר- מתי אני אהיה גדול ואני אלך לישיבה קטנה. וכשהוא מגיע לישיבה קטנה- מתי אני אגדל ואהיה בישיבה גדולה. ובישיבה גדולה- מתי יגיע השידוך. מתחתן- מתי יהיה ילדים. וכשכבר יש ילדים- מתי יגיע כבר הבר מצוה של הילד. בר מצוה- מתי אני אחתן אותו. כך זה הולך! ובכיוון השני זה הולך פתאום הפוך: הוא מגיע לגן- אוי היה יותר טוב לפני הגן. הוא מגיע לחיידר- אוי אזכרה ימים מקדם שהייתי בגן והיה חיים נוחים. מגיע לישיבה קטנה- אזכרה ימים מקדם. מגיע לישיבה גדולה- מי יתנני כירחי קדם. התחתנתי- אי ימי הבחרות, אז הייתי בן חורין אמיתי. מה קורה כאן, הרי לכאו' זה תרתי דסתרי?

התשובה היא כזאת: מתוך שהוא לא חי את ההוה, שהרי יש משהו יפה ומתקדם בעתיד, ובאמת יש משהו של התעלות והתקדמות בעתיד, לכן כל הזמן הוא חושב על השלב הבא בתור, על העתיד, וכשהוא מגיע לעתיד הוא גם לא חי את ההוה כשאותו עתיד נהיה הוה, שהרי גם יש דברים בעבר שהיה בהם משהו יותר נוח וכדו', ולכך הוא מתחיל לחשוב חזרה על העבר, ובעצם מאותו שורש הוא חושב לפעמים על העתיד ולפעמים על העבר, מהחוסר מנוחת נפש וחוסר ממוקדות בהוה בידיעה ובהכרה ובתחושה שהחיים שלי זה ההוה עצמו, וכל הצלחת החיים היא קשורה ותלויה ככל שאהיה ממוקד ברגע ובהוה העכשוי.

וכפי שאמרנו הדבר הזה יוצר חומרא וקולא, הוא מחשיב ונותן חשיבות עצומה לכל הוה והוה, וכל הוה שעובר זה מעות לא יוכל לתקון, אם לא עכשיו אימתי, אין לי אפשרות להשלים את העכשיו מחר, כי המחר הוא עכשיו חדש, זה מצד אחד. ומצד שני, אם בעכשיו הנוכחי היה סיבות נכונות שבעצם מנעו אותו ממה שהוא היה רוצה והוא מאמין שטוב ונכון לעשות, הוא לא מוצא את עצמו מוטרד והוא לא מוצא את עצמו בבעיה גדולה, וגם במקום שיש מקום לשפר אבל זה בעיה מאוד ממוקדת, כי הוא חי את ההוה, אז גם עד כמה שניתן לשפר זה לא כזה אסון גדול, כי נכון שהיה כאן איזה הוה לא הכי מוצלח אז בסדר נסדר את זה. אבל אם הוא כל הזמן חי שזה משבש לי את התוכנית העתידית, אז הוא חי גם את הנקודות תורפה שצריכות תיקון מעבר לפורפורציה הנכונה כי הם משבשים את התוכנית העתידית, בזמן שכל ענין התוכנית העתידית היא סך הכל כדי להמריץ את ההוה ולא כדי לדכא ולייאש.

כמובן שאחד שחי את ההוה זה גורם שגם אם יש לו בסדר שלישי איזשהו אירוע זה לא מפריע לו בסדר יום, כי זה הולך ככה, אם באמת אני צריך אצלי את השלימות של היום של כל הג' סדרים, ואני כבר יודע שהיום לא יהיה לי שלימות של ג' סדרים, היום יהיה לי רק שני סדרים, כי בלילה יש איזה אירוע שאני צריך להיות, זה כבר מגרע את כל היום, אבל אם אני חי כל סדר וסדר שכל חיי וכל מהותי זה הסדר הנוכחי, אין סיבה שזה יפריע מה שבסדר שלישי יש איזשהו דבר שימנע אותי מללמוד, כיון שדבר נכון וצודק שנדרש שאעשה זה לא יפריע בסדר ב', כי הסדר ב' הוא בריה בפני עצמה, ובריה לא בטלה בפני עצמה.

אחרי בקשת מחילה מהקהל הקדוש הייתי רוצה לשאול שאלה; מה יקרה אם יבוא אליהו הנביא ויגיד, תשמע, שמעתי מאחורי הפרגוד שמגיל 23, 24, לא תוכל יותר להיות בן ישיבה או אברך כולל, כך גזרה חכמתו יתברך, שאתה תהיה מוכרח לצאת להתעסק בנהנה מיגיע כפו ולקבוע עיתים לתורה, אני מודיע לך שזה מה שהולך לקרות איתך בגיל 23, 24, מה זה יגרום לאותו בחור ששמע את זה?

כמדומה שזה יגרום להרבה מאוד שגמרנו, הלימוד כבר יהיה במצב של הזנחה, ואמנם יש כאלה שיגידו הפוך, אם אני אשמע כך אז אני יעשה חפ-אריין את השנים שנותרו לי עוד ללמוד, כך הם יגידו ובאמת כך הם יעשו איזה ימים, ומה שקורה הרבה פעמים, שפתאום הם יווכחו שהם שיקרו את עצמם ובעצם זה הוריד להם את כל חשקת התורה. למה זה כך? כי הוא שיבש לי את התוכנית להיות רעק"א, אני לומד היום כדי להיות רעק"א, אבל אם אני יודע שאני כבר לא יהי' רעק"א, כי מגיל 22, 23, 24, מאיזשהו סיבה שמימית התיקון שלי כעת זה לא להיות בכולל או בישיבה, גמרנו נשתבשה התוכנית, אז אם כן למה זה אנוכי?!

אולי זה קצת ימחיש לנו עד כמה אנחנו חיים בשיבוש, שהרי מה שאני היום לומד זה לא קשור למה יצא ממני, אני היום לומד בגלל מעלת התורה של היום, וכל חיי וכל הגדלות וכל ההצלחה שלי תלויה בזה שבהוה הנוכחי אני עושה את הדבר הכי חשוב והכי נעלה והכי מרומם וגדול לאותו רגע למקומו ושעתו של אותו רגע, ואין שום הבדל בין אם אזכה לישב בסייעתא דשמיא באהלה של תורה כל החיים, או אם ויקר איזה מקרה שגזרה ההשגחה העליונה שלא אזכה לזה במשך חיי. והנה לכשיחיה נכון את ההוה זה ישנה את כל צורת הלימוד בההוה שיהיה מתוך חווייה והנאה מאשר לומד עתה, דאינו בהול כל הזמן לבדוק אי לימוד האידנא מתאים לתכנית העתידית.

והנה אנשים מתוחים צורת מבטם על החיים הוא לראות מסלול חיים ארוך למול עיניהם, ואילו את ההוה ואת המצב הנוכחי בקטן, והתחושות דעתה הם במשקל קטן אצלם ורק בתורת פרט קטן ביחס לכל המציאות העתידית שלהם, ולמה זה כך אצלם? הנה כמדומה לפי שבטבע טבע השי"ת מציאות שע"י מתח משיגים יותר, וזה נועד למצבי חירום, והמתח הוא אשר נועד ליכולת התפרסות יתירה וגדולה, והם קבעו עצמם כן קבוע לא רק בעת חירום ונשתבשו חייהם.

והנה בחינוך הילדים הורים חוטאים הרבה בענין, וזהו משום שהם שופטים את ילדיהם לפי מטרות עתידיות שמעתד לבנו, אך לוּ היה רציונלאי לההווה, לא מזרזו ומדרבנו כ"כ עתה, הטעויות של ההורים נובעות מתוך שהם חיים תוכניות עתידיות ומנסים לזרז ולהאיץ את המהלך, עד שמרוב דאגה לעתיד ילדיו הוא הורס להם את החיים. דוגמה לדבר, פעמים שהאבא מסוגל להבין שלפי המציאות והמצב עתה הילד לא יכול כעת להתפלל כ"כ טוב, אך מתוך שהוא חושש וחושב על העתיד, מה יהיה בעתיד אם לא ארגילו מעתה?! ואם לא ילמד מצויין עתה, איך יֵצא גדול בישראל?! וזה אשר משבש את שיקול דעתו של ההורה מלדון את הילד לפי מצבו ברגע זה; מה הוא מסוגל ומה מתאים לו עתה לפי דרכו וטבעו במציאות הנוכחית, ומתוך שההורה לא חי את הרגע ואת מה שמתאים להילד עתה, הרי הוא כופה את הילד מעבר לכוחותיו ורגשותיו, ונפיק מיניה חורבא. ואמנם בהחלט יש לתכנן אסטרטגיה ותוכנית המשך לעתיד, אך לא שזה מה שיובילו וינהיגו כל הזמן.

ואף על עצמו והתקדמותו, ראוי שהמבט וההתבוננות תהיה האם תפילתי היום מתאימה להיום לפי מציאותי היום, ולא להביט לפי מטרתי העתידית, איך תהיה תפילתי לאחר עבודה של כמה שנים, שממילא תפילתי היום לא מתאימה לתוכניתי העתידית, וזה אינו נכון לחשוב כן, אלא לחשוב לפי מצבי בהווה. וכן ביחס לבנו, האב מתכנן שבנו יהי' גדול בישראל, ולפי תוכניתו זו הוא רואה שצורת לימודו של בנו היום אינה מתאימה לתוכנית העתידית, ולכך הוא מבקרו ומדרבנו, ואילו לפי מצבו ומציאות הבן כהיום הוא כן בסדר, ומה לו לאב כי ילין עליו, ולא יועיל בזה אלא עלול לקלקל.

והנה אברך שנולד לו בן, והיה טרוד ולא למד היום, והרי הוא יודע שאכן לא יכל ללמוד באותו יום, ולמה הוא מוטרד? זהו לפי שחושב על העתיד ולכך מוטרד בהווה, נמצא שגישה זו הורסת הן בחינוך הילדים והן עם עצמו, ובענין חינוך הילדים המכשול והתקלה גדולה יותר מאשר כלפי עצמו. והסיבה לזה שביחס לילדים יש יותר טעויות ומכשולות בזה, הוא לפי דהנה בשבת (לא,א): "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור", ע"כ.  ושואלים בזה למה אמר בלשון שלילי ולא בלשון חיובי כלישנא דקרא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח)?

ומבארים בזה דטבע האדם שכשנכשל באיזה דבר אינו שת ליבו לכשלונו שהרי כל דרך איש ישר בעיניו, ואילו על אחרים שנכשלים הוא מלא ביקורת, וביותר על דברים שהוא עצמו נכשל ואינו שם על ליבו אך על אחרים הוא מבקרם, והרבה נכשלים ב"קשוט עצמך תחילה ואח"כ קשוט אחרים" (ב"מ קז,ב). ולמה זה קורה? י"ל דזהו לפי שהוא יודע בידיעת השכל שהוא נכשל, אך בליבו ובהרגשתו אינו מתפעל מחסרונו כמאמר הכתוב "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י, יב) וכ"ש דעל כל פשעיו תכסה אהבת עצמו, שהרי אהבת עצמו היא האהבה הכי גדולה הקיימת בליבו של אדם, וכמבואר בהקדמת הגרש"ש ז"ל לספרו "שערי יושר", ולכך אינו מרגיש בחטאי עצמו, אך כשרואה חסרון וחטאי חבירו שאינו אוהבו כ"כ הרי הוא מתפעל מחסרון חבירו ומתמלא ביקורת עליו, ובאופן שהוא רואה בחבירו פגמים וחסרונות שישנם אצלו רק לא שת ליבו מחמת שעל כל פשעיו תכסה אהבת עצמו, אך כשרואה כן אצל חבירו הרי פשעי חבירו הם כמראה מלוטשה מול פניו המראה לו את חולשותיו הוא עצמו, ובזה הוא מתמלא יותר ביקורת על חבירו כיון שהוא עבורו מזכרת עוון ומגלה לו על חסרונותיו של עצמו.

והנה המבחן האמיתי ל"ואהבת לרעך כמוך" הוא בהשלילי, דהיינו ב"מאי דסני עלך"- לראות ביקורת על עצמך מחמת אהבתך לעצמך, "לחברך לא תעביד"- היינו שאף כלפי חברך תנהג כן שלא להתפעל מחסרונו מחמת אהבתך אליו. ובזה אדם לא יכול לרמות עצמו כאילו הוא אוהב את חבירו כאהבתו לעצמו, שהרי הוא בליבו האם הוא חש ביקורת כלפי חבירו או לא, אך בהאהבה החיובית לחבירו לשמוח בטובת חבירו ולפרגן לו על הצלחותיו כבטובת עצמו בזה אדם יכול בעבודה על עצמו לנהוג נכון, וע"י עבודה מוסרית ישמח כביכול בשמחת חבירו, אך פעמים שבאמת ליבו בל עמו ואין זה מהרגשת הלב, אך האדם עצמו סבור שזה כן מליבו והוא מרמה את עצמו, ואין לו מספיק כלים לבדוק את עומק הרגשותיו באמת כיון שעובד ע"ע לשמוח בהשני, אך בענין ביקורת על פגמי חבירו בזה לא יכול לרמות עצמו כשיש לו בליבו ביקורת על הזולת, ולזה אמר הלל "דסני עלך לחברך לא תעביד' וכמשנ"ת.

ועכ"פ לענינינו נראה, דהאדם כלפי עצמו מרוב שאוהב את עצמו הרי הוא פחות נכשל בלהתנהל לפי העתיד ומחמת כן לבקר ולתבוע מעצמו יותר מהנדרש ממנו עתה, כיון דסו"ס הוא חי אהבת עצמו הפוטרתו מלדון את עצמו כך, אך לגבי בנו אין לו מספיק אהבה ונגיעות כלעצמו, וחסר לו בעל כל פשעי בנו תכסה אהבתו לבנו, ופחות מרגיש את מצב בנו עתה, ומתוך שהוא חפץ בעתיד גדול לבנו הרי יותר מצוי שייכשל בלחשבן לפי העתיד בדרישותיו ובביקורתו על בנו יותר מאשר על עצמו. ומשגיחים ורמי"ם בישיבות נכשלים ביותר בלחיות כל הזמן את העתיד ביחס לתלמידיהם, ושגור על לשונם הביטוי "מה יצא ממנו אם כך הוא מתפלל היום?!" והסיבה לזה שגורמת לזה הוא כהנתבאר, דככל שרחוק מעצמו יותר חי את העתיד, אך אין סיבה להיות מוטרד על זה שבביוגרפיה שלו לא יוכלו לכתוב 'גם במעלליו יתנכר נער... ובוצין בוצין מקטפיה ידיע'... (ברכות מח,א).

ומענין לענין, לצערינו כהיום הבעיה קיימת אף בצורת הלימוד, שכשלומדים את הגפ"ת מתעסקים בזה רק בתורת פתיח כדי להגיע להמשך..., והלומד עסוק איך יגיע וישיג את ה"רייד" בעצמו, וכשמגיע לה"רייד" הוא חושב מה יש "רייד" על ה"רייד", לומד גמ' ומבין, תוהה מה מונח מתחת... תוס' שואל שאלה והוא יודע שתוס' מיד מתרצים, אך הוא אינו נהנה מהשאלה, מתוך שחושב האם יש בלומדע'ס צורה להתווכח עם עיקר השאלה, ובשלמא אם באמת לא מבין את שאלתם מחמת שיש לו קושיה על שאלתם ניחא, אך כשמחפש לא בטבעיות מה אפשר להתווכח עם תוס' זהו חוסר יישוב דעת, משום שהוא לא עסוק ומשוחרר להתחבר להתוס' אלא בלחפש מטמוניות למה זה לא שאלה. הרי שלמד קצוה"ח אינו נהנה אלא עסוק מה אפשר להתווכח עם הקצוה"ח, כשלומד ומבין תוהה האם צדק כשהבין מה מסתתר מתחת, ומה גורם לו לבדוק האם אכן הבין? הנה זהו לפי שיודע שמסתתר בסוגיא דברים ומחפשם, ונמצא שיש לב רגז אף בלימוד ואין לו הנאה וחוויה ממה שהשיג, אלא כל הזמן עיניו וליבו נשואים להלאה לאיזה שלב שעדיין לא השיג. והנה ללמוד ולהבין כמות שהוא זה לא מרדף - זה הפעולה הטבעית, וכשיש שאלה וחושב ומתבונן בענין זה טבעי, אך להבין ולנסות האם מובן זה לא טבעי, וצורה שכזו עושקת את הרגש וההנאה. דוגמה לדבר! אדם שומע סיפור ונהנה מהסיפור, אדם שני שומע את אותו סיפור אך אמרו לו מראש שיש איזה טעות בסיפור שהולכים לספר לו ושיראה למצוא את הטעות, הנה שוב מעתה אינו נהנה כלל משמיעת הסיפור כיון שהוא עסוק בחיפוש הטעות ובלחשבן מהי הטעות.

ועכ"פ הבעיה בכל הנ"ל היא ככל הנתבאר במאמר זה, דכשאין מיקוד בההווה אלא כל הזמן נושא עיניו אל העתיד הרי הוא שוגה והולך חשכים ואין נוגה לו, והסיבה העיקרית שגרמה לצורת לימוד זו, הוא ההספק הדל שמספיקים בעיון בישיבות, והסדר א' הארוך מעל ג' שעות כשאין מתקדמים כמעט כלום בגפ"ת.

עוד נושא שהוא מענין לענין באותו ענין שהוא גם נקודה שקשורה לדבר הזה, יש אנשים שצורת החיים שלהם זה להגיע לשלימות, היום קוראים לזה "פרפקציוניסט", פרפקציוניסט זה אחד שהוא צריך מאה אחוז הצלחה, הפרפקציוניסט הקיצוני איך שעובד אצלו ההרגשות זה שאם לא הגעתי ל-100% לא שוה כלום, אם הוא הגיע ל-95% ממה שהוא הציב לעצמו הוא לא מרגיש שחסר לו 5%, אלא הוא מרגיש 'אם כן למה זה אנוכי', כלום אין לו, הוא חי או הכל או כלום.

מה זה גורם לאדם? להגיע ל-100% זה דורש מאמץ מאוד מאוד חזק, וגם ה-100% זה לא לגמרי בידו של האדם, כי מי שקצת מכיר את המציאות יודע שלהגיע לשלימות של 100% זה לא לגמרי בידו של האדם, וזה גורם לו עבודה מאוד מאוד קשה והשקעת אנרגיות גדולות מאוד.

זאת ועוד אחרת, שההפרש בין 95% ל-100% זה 5%, אבל כדי לסגור את הפער של ה-5% האלה נדרש עוד השקעה, לא של 5%, אלא לפחות של עוד 40% או 50% או 60%, כל מי שקצת יתבונן יודע שזה כך. דוגמא לדבר! כשאני הולך ללמוד איזה חומר נכבד למבחן, כמה אני צריך להשקיע בחזרה כדי להגיע לציון 95 וכדי להגיע ל- 100? כדי להגיע ל-95 נדרשת השקעה כך וכך, וכדי לוודא שאני אגיע ל-100 זה עוד לפחות 50% או 60% ולפעמים יותר אנרגיות הנדרשות כדי להשיג עוד 5%, האם אכן חכם וצודק?! והאם זה עסק מסחרי?! האם הצר שוה בנזק המלך להשקיע בשביל 5% כל כך הרבה אנרגיות בזמן שבאמת אין כזה מושג של שלימות של 100%, 'אין מרובע בבריות', השלימות היא לא 100%, השלימות היא מהלך רגיל וישר על דרך הרגיל והמצוי, נמצא שבאמת ה-95 זה השלימות, ורק שעל יותר מזה לפעמים כשמשקיעים על 90-95 מרויחים באיזה בונוס שזה יצא בסוף בלי כונה 100, בסדר אז זה לא ברכה לבטלה אם זה יצא בסוף 100, אבל לא לזה העינים אמורות להיות נשואות.

מה קורה לאלה שחיים מאוד חזק את ה-100%, ובעיניהם אם חסר איזה אחוזים בודדים הם מרגישים שלא שוה כלום? האלה אין להם חויה והנאה ממה שהם עושים, כי כל הזמן הוא מיתלא תלי וקאי האם הוא ישיג את המטרה, ואם הוא לא השיג את המטרה אם כן למה זה אנוכי, במשך כל התקופה שבה הוא משקיע הוא באיזשהו כף הקלע, לא בין שמים לארץ, אלא בין שמים לתהום רבה, היצליח ה' דרכי אם לא, שהרי אם לא אגיע ל-100 אין לי כלום, הוא לא יכול כעת ליהנות בכלל ולשמוח במה שהוא עושה כעת, יש לו רק רגע אחד של קורת רוח בעולם הזה, כשהוא השיג את המטרה, ועכשיו הוא לקראת הפרוייקט הבא, עוד פעם סטופר ועוצר את הנשימה עד השלמת הפרוייקט הבא שאז הוא יוכל להרגיש עוד איזה רגע של קורת רוח בעולם הזה, זה המצב של האנשים האלה.

אמר החכם: "בשביל להספיק צריך לדעת להפסיק!" ולכך "הספק" ו"הפסק" הם אותם אותיות ורק שינוי בסידרם.

ובדבר השאלה: מה לעשות עם ילד פרפקציוניסט? תשובה: לשוחח עמו נגד ה-100% ולהסביר לו שלא צריך כ"כ מושלם כי זה קשה מאוד וכדאי לוותר על זה ולהמשיך הלאה, ראוי לדעת שילד פרפקציוניסט זה אצלו בטבע וקשה או א"א להתנתק לגמרי מזה, רק צריך לאזנו שלא יגזים בענין, ושימתן את התכונה הזאת. אך כשאבא או אמא מאמינים שצריך 100% ומקרינים זאת, וגם הילד בטבעו כן, זה מעצים את הגישה והתכונה הזאת לקושי גדול שבסופו של דבר הוא עלול לקרוס, ורק כשהילד רואה שלהורים אין ענין בזה וכנתבאר זה ממתן אצלו. כמובן שגם יש רמות שונות בענין, יש שאצלם זה בכפייתיות ואובססיביות קשה המזקיק טיפול, ויש רמות פחותות, ואמנם פרפקציוניסט יגיע להשגים יותר, אך צריך שיהי' במידה ובצורה מאוזנת ולא לעודד ולהמריץ לזה כדי שלא יגזים עד שעלול להתמוטט לבסוף.

עוד ראוי לדעת! שריצה קדימה וטירוף מערכתי להישגיות ולמצויינות עושק ומבטל את החוויה והרגש, ונכנסים למהלך שהעיקר הוא איך תהיה יותר תפוקה, וכל התפקוד נהפך למכני וטכני, ואותם לא מרשים לעצמם דרך ומהלך ממוצע ומאוזן שכשעושים כן יש חוויה ורגש, אך הם כל הזמן שועטים קדימה...

רבי מרדכי פורגמנסקי היה גדול תלמידי טלז לפני השואה, הוא היה גדול מאוד והוא נפטר בקיצור ימים ושנים, שמעתי מזקנים שזוכרים שבלויה שלו החזו"א בכה ואמר שהוא היה מעותד להיות גדול הדור, הוא היה גדול מאוד מאוד. והוא אמר רבי מרדכי, שמייסד שיטת או הכל או כלום זה ירבעם בן נבט, כמו שכתוב בגמ' (סנהדרין קב,א) "שתפשו הקב''ה לירבעם בבגדו ואמר לו, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו, מי בראש? בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא". יש הרבה וורטים על הגמ' הזאת, אבל הוא אמר פשט והוא ביאר כך, מה ירבעם שואל את הקב"ה מי בראש, מה היה עומק השאלה של ירבעם? והוא אמר, ירבעם שואל את הקב"ה, אם אני אעשה תשובה האם אני אהיה מספר אחד, האם אני יגיע לשפיץ? והקב"ה אומר לו, הפסדת, מספר אחד כבר לא תהי'. אמר ירבעם, אם אני לא אגיע לשלימות למספר אחד לא שוה לי, אצלי שוה רק אם אני אגיע לשלימות המוחלטת, אם לא לא שוה לי, או הכל או כלום, ומזה הוא הגיע לעגלי הזהב, עבודה זרה, ואין לו חלק לעולם הבא, למה? כי אני לא אהיה מספר אחד, ירבעם מייסד שיטת או הכל או כלום.

ממשיכו היה המן, "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי" (אסתר ה, יג), אם יש יהודי אחד שאינו משתחוה. יש עוד הרבה מה להאריך בזה, אבל גם אותו זה הביא להיות תלוי על עץ גבוה חמישים אמה, מתוך זה שאם אין לי את כל מה שאני רוצה עד הסוף לא שוה לי כלום, אם אני שם על כף מאזנים את כל היש הגדול שלי אבל חסר לי איזה פסיק כל זה איננו שוה לי, ובן אדם כזה בסוף מגיע או לתהום או לעץ הגבוה חמישים אמה, כך זה המציאות.

גם מי שלא לוקח את הדברים בצורה כל כך קיצונית, אבל זה הצד הקיצוני בשלילי של התכונה הזאת, ובאמת כפי שאמרנו ממה זה מגיע, מזה שהוא לא חי את מעלת הרגע או את מעלת ההתעסקות בהוה, את מעלת הדף או הסוגיא, השורה בגמ', או הרש"י, או השורה תוס' שהוא לומד כרגע, הוא לא מייקר את זה, כי אצלו לייקר זה רק השגת מטרה, ההוה או ההתעסקות של הרגע אין לזה חשיבות, וזה באמת גורם שאין הנאה ואין חשק, וגם העבודה היא בהשקעה גדולה שמתישה מאוד.

וגם כפי שאמרנו, חלק נכבד מהביקורת העצמית הנוראה שאנחנו מבקרים את עצמנו, זה נובע כי כל הזמן אנחנו מחשבנים את עצמינו אם היה איזה משהו לא טוב, איזה השפעה זה ישפיע על העתיד הגדול שלנו, האם יוכלו לכתוב עלינו 'גם במעלליו יתנכר נער' איך לא ביטל יום אחד, איך זה יסתדר עם הביוגרפיה שאמורה להיות כתובה עלינו, אנחנו מאוד מאוד מוטרדים מזה, כי יש לנו איזה מטרות ושאיפות בחיים.

מעשה היה בבחור אחד שלומד באיזה ישיבה חשובה משורה שניה, נקרא לזה ככה, שיש שם ראש ישיבה מבוגר, והוא היה באמצע שידוך, והיה מצב שהצד השני חיכה כבר לתשובה, אבל לו היה איזה התלבטות, והוא בא והשיח את צערו שהוא לא יודע מה לעשות, הוא חייב להתייעץ עם הראש ישיבה שלו, אבל רה"י שלו נמצא כרגע במדינת הים לענייני הישיבה, והוא לא יודע מה לעשות. שאלתי אותו: וכי אין בארץ ישראל עוד יהודי שאפשר לדבר איתו? הוא אומר לי: תראה, יש אנשים גם יותר גדולים מרה"י שלי שיקדישו לי בין דקה לדקה וחצי לשאלה, ויש קטנים מרה"י שלי שמוכנים להקדיש שעה בשבילי, אבל אדם בסדר גודל של רה"י שלי שאני יוכל לדבר איתו שעה על הענין אין חוץ ממנו, אז מה אני יכול לעשות, לכן אני בבעיה מאוד חמורה. שאלתי אותו: אולי תשוחח איתו בטלפון, אתה מאוד קרוב אליו, מסתבר שהוא לא כל הזמן הולך ברחוב ומקשקש בקופה. הוא אומר לי: זה לא בשביל פלאפון, אני צריך לדבר איתו פנים אל פנים, והוא חוזר עוד לפחות שבועיים, מה אני אעשה? אמרתי לו: ומה יהיה אם מתוך שאתה לא תענה תשובה זה יגרום שהם ירדו מהשידוך? הוא אומר לי: מה אני יכול לעשות, זה 'סגר עלי המדבר', אני לא יכול, אני צריך לדבר איתו.

אמרתי לו: אתה יודע מה, אחרי כל הדברים שאתה אומר, בענין השידוך אין לי מה להגיד לך כי אין באמת מה לעשות חוץ מלחכות את השבועיים, ונראה אם יהיה מה לחכות שבועיים או עד ישקיף וירא, אבל בענין השידוך אין מה לעשות. אבל הייתי רוצה להציע לך משהו אחר, אתה בעצם כרגע בשבועיים האלה לא בשידוכים לפי כל מה שאתה אומר, אולי נמשיל את המצב שלך לאחד שהחליט שהוא נכנס לשידוכים רק אחרי החגים, ובאו להציע לו שידוך בדיוק בכ' אלול ביארצייט של הרב, והוא אומר, סליחה עוד שבועיים, כעת אני לא שומע שידוכים רק עוד שבועיים, אתה כעת שבועיים לא בשידוכים, בוא נראה אותך כעת תופס את השבועיים האלה בשטייגן של בחור שהוא לא בשידוכים בכלל, כך זרקתי לו, ונפרדנו לשלום.

אחרי איזה חדשים יצא לנו לראות שוב זה את זה, והוא אומר לי: בוא תשמע איך נפל דבר, בסוף היה להם את הסבלנות לחכות, ורה"י חזר וישבתי איתו את פרק הזמן הנדרש, ולמעשה מהשידוך הזה לא יצא לי כלום, אבל מה שיצא לי בחיים לא רק לאותם שבועיים אלא לכל החיים, שתפסתי את הרעיון הזה ובאותם שבועיים למדתי מאוד טוב, וזה לימד אותי לכל החיים.

אנחנו צריכים לדעת את הלימוד הזה לכל החיים! אין איזה זמן שיושב על הגדר באיזה סטופר ושהזמן הזה כבר יחלוף כי צריך להגיע למשהו, אין כזה מציאות בחיים, כי כל רגע ורגע יש לו את העיקר ההוה שלו, יש לו את ההוה ואת הערך ואת החשיבות, וזה כל האדם, כל האדם זה הרגע שלפניו.

זה גם הסיבה לקושי של בחור שהוא כבר בשידוכים ועדיין לא הגיע השידוך, הקושי שלו בעיקר זה שהוא חושב על העתיד, מה יהיה העתיד? מתי תגיע הגאולה העתידית שלי? אבל לוּ הוא יחיה את הרגע, זה בסדר יש מספיק מה לעשות, ויש רובא דליתא קמן ודאיתא קמן שיגיע השידוך, כי זה גדר מהיכי תיתי לחשוש, רק מה שגורם את החששות זה רק בגלל שהוא כל הזמן חושב על העתיד.

אם אנחנו נדע שכל החיים זה רק ההוה, וזה כל מטרת החיים, וזה כל הישג החיים, וזה כל תכלית החיים, וכל הענינים האחרים של מחשבות, ושאיפות, ואתגרים, ומטרות, זה רק כדי לחזק ולהיות ממוקדים בהוה, זה אשר יתן לנו את מנוחת הנפש הנדרשת, וזה אשר יגדל אותנו, וזה אשר יאזן אותנו לא להחמיר על עצמנו מה שאנחנו לא צריכים להחמיר, ולא להקל מה שאנחנו לא צריכים להקל, שלא יהיה "את אשר החמרת הקלתי, ואת אשר הקלת החמרתי", ויהיה הרבה סייעתא דשמיא.

נספחים: