מתוך שלא לשמה

לכאורה הרי זה שיח של אבות ואמהות, אם הקב"ה אומר אז עושים, הרי לכאורה גם אם הקב"ה היה אומר; קח נא את בינך יחידך, אז הוא גם היה הולך ועושה את זה, מה זה כל הפרשנות וכל השיכונע, רחל ולאה צריכות שיכנוע שיש נבואה? צריכות שיכנוע כמה אבא שלכם עושה צרות, וכמה לא כדאי? והם עוד עונות לו?

מפורסם שר' חיים אמר שבעצם הרגש ללא תירצח ולא תיגנוב, זה בעצם לולי שהיה בתורה שלא לרצוח ולא לגנוב לא היה את הרגש הזה, הרגש שלא לרצוח ולא לגנוב זה בעצם איסתכל באורייתא וברא עלמא, שמאחר שיש תורה ולא תרצח ולא תגנוב וכל הזה, מכוח זה נוצר הרגש וההבנה הפשוטה הזאת שלא לרצוח ולא לגנוב, אם זה לא היה כתוב זה לא היה קיים הרגש הזה, כך מפורסם וזה דברים ידועים.

הרמב"ם בשמונה פרקים כותב שיש הבדל בין מצוות שמעיות ומצוות שכליות לגבי איך צריך להיות ההרגשה של האדם בהם, הוא אומר שבמצוות שכליות מי שאין לו רצון בכלל לדבר הזה הוא יותר נעלה מאחד שיש לו רצון רק הוא עוצר את עצמו, זה במצוות שכליות, אבל במצוות שמעיות שאלמלא ניתנה תורה לא היינו יודעים את זה, אז בהם אדרבה; יותר מעלה אדם שהוא בעצם מתאווה והוא עוצר את עצמו מאחד שהוא בכלל לא, הוא מביא שם: "אל תאמר אי איפשי ללבוש שעטנז ואי אפשי בבשר וחלב, אלא אפשי ואבי שבשמיים גזר עלי", והוא אומר ובוא תראה שלא אמרו חכמים אי אפשי לרצוח ולגנוב אלא אפשי ואבי שבשמיים גזר עלי, כי רציחה וגניבה זה מי שמתאווה לזה הוא פחוּת אבל שעטנז ובשר וחלב זה, אריכות גדולה שם ברמב"ם.

ומפורש שם ברמב"ם שבעצם יש הבדל איך אמור להיות ההרגשה בעצם בין לא תרצח לשעטנז, ור' חיים אומר שבעצם כל הרגש לא לרצוח זה ניתנה תורה, וכתוב בתורה, וזה גם חלק מהתורה איסתכל באורייתא וברא עלמא, מה קורה כאן?

אז בוא נשאל כעת שאלה הפוכה למה באמת יש רגש רק ללא תירצח ואין רגש לשעטנז ובשר וחלב, הרי מה שכתוב בתורה זה מה שיצר את הרגש הזה, אז למה אם לא היה כתוב בתורה לא היה את הרגש שלא לרצוח ולא לגנוב, אז למה כמו כן שלא יהיה רגש לבשר וחלב ושעטנז כמו לרציחה וגניבה?

אז אנחנו רואים שגזרה חכמתו יתברך שרציחה וגניבה זה יהיה רגש אנושי, בעצם הצורת התורה בצורה של איסתכל באורייתא וברא עלמא, שיהיו דברים שהם יהיו ברגש האנושי, ושיהיו דברים שהם לא ברגש האנושי אלא רחמנא אמר תיקעו רחמנא אמר לא תילבש שעטנז לא תאכל בשר וחלב, שמי שהרגש שלו שלא לרצוח אצלו זה כמו שעטנז אז הוא מכחיש את רצונו יתברך, כי הרי הקב"ה ברא וקבע שצורת התורה שבאיסתכל באורייתא וברא עלמא שרציחה וגניבה יהיה ברגש הפשוט של האנושות, והוא בעצם הולך ומכחיש את התורה הזאת, ואצלו בעצם רציחה וגניבה זה גם שרחמנא אמר אל תירצח, אז בעצם הצורה איך שבעצם יהודי צריך להרגיש על רציחה וגניבה זה באמת שעל פי תורה הצורה איך שיהודי צריך להרגיש שזה בתור רגש אנושי, רק שהרגש האנושי לבד זה לא יכול לקבוע את זה בתור דבר מוחלט, טוב אז כעת שעת הדחק וכעת אני מורד ברגש האנושי, לא, יש ריבוש"ע שקבע בזה דברים ברורים בגדרי ההלכה, אבל מי שלא מרגיש באמת ברציחה וגניבה הבדל בין בשר וחלב ושעטנז אז הוא לא חי על פי תורה, כי הקב"ה בצורה של איסתכל באורייתא וברא עלמא, שיש דברים שהוא חקק ברגש האנושי, ויש דברים שלא.

עכשיו, כשהקב"ה אמר ליעקב אבינו לחזור לארץ ישראל, זה היה עקידה? בעצם מה שהקב"ה אמר ליעקב אבינו לחזור לארץ ישראל, זה היה כזה שווע'ר, כתוב שם פני אביכן/ עזוב את השווע'ר הזה כבר ותחזור לארץ, אם יעקב אבינו היה בא לרחל ולאה; הקב"ה אמר לחזור לארץ ישראל, הוא מכחיש את מה שהקב"ה אמר, כי הקב"ה לא אמר לעשות עקידה, אם הקב"ה היה אומר לעשות עקידה בטח שיעקב וזה, כמו שאברהם בקח לך את בינך יחידך, אבל לחזור לא"י זה לא היה עקידה, זה היה רק הרגשה שזה המצב שכך עם כל הרמאויות ועם כל הנוכליות וכעת פני אביכן אינן כיום/ צריך לעזוב אותו, אז בעצם מה שיעקב אבינו אומר הוא בעצם אומר את התורה ואת הנבואה עצמה, רק גם כל דבר שהוא בהרגשה ובהבנה הפשוטה אבל אלמלא שהקב"ה אומר אז זה ניתן לשיעורין כן או לא, והקב"ה אמר כאן בעצם לעשות את זה.

אז עכשיו למה אני בעצם אומר לילד לקום בבוקר? אם אני אומר בעצם לילד לקום בבוקר כדי לעבוד את הקב"ה ולהתפלל לקב"ה, רגע וילד גוי יפני אוסטרלי או אנגלי הוא לא קם בבוקר?! יש לו בית הספר וזה, צורת אדם זה לקום בבוקר, לא לקום ולא לנהל סדר יום זה משהו לא נורמלי זה משהו חולה, אבל אני הופך משהו נורמלי ופשוט, לא, זה עבודת ה', זה תקום בבוקר לעבוד את ה'.

זה נכון שהקרי"ש, הלקום לקרוא קרי"ש זה יותר מחייב מאשר הענייני הזה, כי אם זה רק מצד זה, אז היום אני מחליט לדלג ע"ז אבל זה לא חוק ולא יעבור, אבל יש כאן זיוף של זה שהקב"ה חקק בטבע שמעצם היותינו בנ"א אז יש מהלך של סדר יום ושל התארגנות ושל משהו נורמלי, ואנחנו הולכים והופכים את הדבר הזה לאיזשהו עקידה או איזשהו דבר רוחני גבוה, בזמן שבתור תואר אדם, בתור שם אדם, עוד לפני יראת שמיים עוד לפני תורה, סתם צריך לקום בבוקר.

זה צריך לדעת כלל ראשון בחינוך, לא לשקר את הילדים לא לזייף להם, לא להפוך דבר שהוא דבר אנושי ופשוט והוא דבר שהשכל מחייבו ולעשות מזה איזשהו משהו שזה, זה בעצם הכחשת התורה, כמו שאחד יעשה מרציחה כמו משעטנז.

בוא נראה כאן כמה דברים בנושא של ענייני חינוך, אולי נתמקד היום על נושא של פרסים אז עד כמה בחינוך לתת מתנות ופרסים? ובעצם זה הרי במידה מסוימת האמצעי הכי קל לגרום לילד לעשות את מה שאנחנו רוצים.

אז בוא נראה יש חינוך ויש אילוף, מה בין חינוך לאילוף? רוצים לאלף בע"ח שהוא יעשה משהו שיתנהג בצורה מסוימת או לא יתנהג בצורה אחרת, אז עושים שכל פעם שהוא יתנהג את ההנהגה הזאת הוא יקבל איזה חתיכת אוכל או משהו, ואז הוא מתרגל לעשות את הפעולה הזאת, בעצם הבע"ח לא קלט את האיזשהו רעיון שעומד מאחורי מה שאנחנו כעת רוצים ממנו, אנחנו בס"ה גרמנו לו צורת התנהגות, אנחנו הצלחנו לסדר שהוא יתנהג בצורה זו וזו, זה בעצם מה שקורה כשמאלפים בע"ח.

עכשיו בוא נגיד למשל; אנחנו רוצים ללמד לוותר, אומרים לו; מוישל'ה אם תוותר תקבל על זה פרס, והוא וויתר, מה בעצם עשינו כאן? אנחנו אילפנו אותו, הוא וויתר הוא עשה עסק הוא עשה עיסקה טובה, הוא וויתר, מה יהיה כשיהיה נושא של לוותר ולא יהיה פרס? הוא בכלל לא התעסק בוויתור, הוא כעת משלם מחיר כדי לקבל את הזה, אנחנו לא, הוא לא קיבל כאן שום חינוך לוויתור אנחנו השגנו את השטח את השקט הישגנו.

לפעמים אפי' שכדי לקבל שקט זה שווה, יש כעת שעת הדחק וכעת דבר ראשון שיהיה שקט להרגיע את השטח, מותר שיהיה פעם כזה דבר כי גם אנחנו ההורים לא מלאכים, שאנחנו כל הזמן נוכל ללכת רק עם עומק העניין עם עומק המכוון, אנחנו גם ס"ה בנ"א ולפעמים יש איזשהו שעת חירום שמסדרים את זה עם איזשהו משהו, מסדרים את השטח.

אבל אנחנו הרי רוצים להקנות לילד את הרעיון של וויתור, את הרעיון של מידות טובות, את הרעיון של יראת שמיים, שזה יהיה לו בנוי השורש של הענין לא רק ההתנהגות, כי מה יעזור ההתנהגות של ויתור או ההתנהגות של מידות טובות, כל התנהגות שבעצם מבחינתו זה רק הכ"ת כדי להשיג את הפרס אז הוא בעצם לא רכש לעצמו בכלל את מה שרצינו להקנות לו בעצם הבחירה, כי מה יהיה כשהוא לא יהיה תחת הפרס כשהוא לא יהיה תחת עול הזה, כלום, לא נבנה בו שום דבר מהנושא שאותו אנחנו רצינו בעצם, אבל הצלחנו לסדר את השטח משהו משהו, כגוף בלי נשמה ממה שאנחנו בעצם רצינו.

בעצם הענין של פרס, המקום שלו הוא בעיקר בסוג דברים שבעצם ילד בכלל לא יכול לקלוט את החשיבות, ילד מסוגל לקלוט את המציאות של ללמוד כל היום? להשקיע בלימוד? מה לילד וללימוד? מה זה עסק שלו הלימוד? ילד מחפש להשתולל או לא יודע מה. מה לו וללימוד? מה לילד ולתפילה? מה, ילד מרגיש מה זה תפילה? הרי זה הכל, הוא חי מה זה תפילה, ילד קטן מבין מה זה תפילה? הוא יודע לנגן את זה ומשהו, הוא משהו חי את המושג של תפילה?!

עכשיו אנחנו לא יכולים לחכות ולהרגיל אותו לתפילה ותורה רק בגיל שהוא כבר יבין מה זה, אוי ואבוי אם אנחנו נחכה עד אז ואז נתחיל להרגיל אותו, טוב, אז אנחנו צריכים להכניס אותו למהלך הזה מגיל ילדות, אבל אנחנו גם רוצים שהוא ישקיע בזה.

אז בוא נגיד שאנחנו יש לנו ידינו תקיפה לקבוע מהלך של תפילה ולימוד, הבתי אולפנא, זה המציאות שכך המהלך והילד בתוך המהלך הזה, אבל אנחנו רוצים שלילד גם יהיה איכפתיות לענין שיהיה לו גם רצון לענין, מה זה בעייתו? הוא מחכה לתינוק הבורח מבית הספר והוא לא מחכה לבית הספר, הוא מחכה רק לזמני ההפסקות ואיך לברוח מביה"ס, איך אנחנו נוכל לגרום לו להשקיע בנושא הזה והוא בכלל לא שייך לנושא הזה, זה בכלל לא ברמה שלו לקלוט את הערך והחשיבות של הנושא הזה?

אז הצורה היחידה שיש לנו בשלב הזה של הגיל שהוא באמת יתמסר לעניין זה רק דרך פרס, כי את הפרס הוא רוצה, ואז הוא באמת ישקיע בלימוד בחזרה ובידיעה כי חשוב לו הפרס, זה דבר שהוא לא יקבל אם הוא לא ידע או הוא לא יחזור מספיק, ובשביל לדעת ולחזור בשביל להיות חרוץ אז הוא צריך להשקיע, זה יגרום לו להשקיע בדבר שאין לו בזה שום עניין וזה בכלל לא במושגים שלו זה, אבל בשביל טובת הפרס, וכך יהיה לו את ההרגל, הוא ילמד את היכולת המציאותית הזאת של להשקיע בשביל לימוד, שלימוד זה נושא ששייך להשקיע בו.

עכשיו אבל כמובן שאם זה יהיה מצב קבוע בכל הזמן, אז מגיע מה שהרמב"ם כותב שם בפי' המשניות (סנהדרין - י) שהרמב"ם כותב שם, הרמב"ם מתאר שם את כל הגילאים שילד שנותנים לו ממתק, אז הוא עובד להשיג ממתק דרך הלימוד, ואח"ז כשהוא גודל הוא רוצה שם בגדים וממונות, כל שלב של גיל הוא אומר שם; אל תאמר שהוא לומד ומקבל, אלא הוא עובד להשיג את מה שהוא רוצה.

ובאמת מי שיראה שם מי שידקדק שם את לשון הרמב"ם אז זה מפורש ממש בלשון הרמב"ם שם; שענין של פרסים זה מיועד לסוג דברים שהם לא במושגים של ילד, כתוב שם ברמב"ם, הרמב"ם כותב; והנה לימוד התורה טובה גדולה היא לענין מה שישיג מן השלימות, אלא שהוא מחמת גילו וחוסר דעתו לא יבין מעלת אותו הטוב ולא מה שיגיעהו מן השלימות, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו לזרזו על הלימוד בדבר החביב עליו מחמת גילו, ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים או חתיכת סוכר, ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלימוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג את אותו האוכל, ואכילת אותו האוכל יותר חשוב מהלימוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך הוא חושק לא את הלימוד אלא להשיג את אותו זה, ואחרי זה על הלבוש והזה, ואח"ז היקראוני רבי.

אבל הרמב"ם שם כותב שבאיזשהו שלב צריך לעצור, באיזשהו שלב הוא כבר גדל, עכשיו הוא כבר צריך להבין את המטרה של עצם הלימוד.

עכ"פ נמצאינו למידים כאן מהרמב"ם שהעניין של פרס הוא בעיקר נועד לסוג דברים שבכלל לא בהשגות של ילד להשקיע בכזה דבר, מה לו וללימוד ולתפילה, אז פה רק ע"י הפרס נהיה לו אמביציה לעניין.

עכשיו כמובן שאם יעשה הפרס עיקר אז זה מה שישאר בסוף שגם כשהוא יגדל הוא יהיה עסוק בעל מנת שיקראוני רבי, וטעם בעצם הלימוד הוא לא יקבל, זה ממש מפורש שם ברמב"ם עצמו, מי שירצה שיראה שם בסנהדרין פרק י' בפירוש המשניות, שבאיזשהו שלב זה צריך להכניס לו את הערך של הדבר וכמה הפרס הוא רק בתור אמצעי, וגם כמובן לא לעשות את זה קבוע כל הזמן, כי קבוע כל הזמן זה לא יוכל להיות אצלו טפל והנושא עצמו עיקר, אם הפרס הוא קבוע וכל הזמן בעצם אל הפרס עיניו נשואות.

עכשיו אם אנחנו הולכים ונותנים לילד פרס לסוג דבר שהוא כן מסוגל להבין, שהוא כן מסוגל להרגיש את זה, למשל להיות טוב ולכבד לסבא וסבתא, דברים שגם ילד קטן מסוגל להבין את זה, וזה דבר שבעצם כל חד לפום חורפיה דיליה, אז אנחנו בעצם משחיתים את הנפש אנחנו בעצם הורסים אותו, אנחנו בעצם עוקרים ממנו את הרגש ואת היכולת שלא להעריך את עצם הדבר, ואנחנו ממירים את זה בתור היכ"ת להשגת הפרס, במקום לפתח אצלו את ההרגשה הקיימת בו לעצם הדבר, ואנחנו הולכים והופכים את הנושא הזה להיכ"ת להשגת הפרס.

למשל נושא של מידות טובות, עוד פעם זה תלוי בכל גיל, אבל נושא של מידות טובות, ולהבין את הנושא של התנהגות הוגנת בין אחים וכדו', ילד מבין את זה זה לא אמור להיות, בכללות זה אמור להיות בתור הישרות האמיתית לא בתור שצריך ע"ז פרס, והרעיון הזה להשיג את הדברים בקלות דרך פרס ולעשות את זה משהו גורף וזה, זה ממש לא טוב.

אבל יש לפעמים נגיד מצב שרוצים ליצור שרוצים ליצור איזשהו מצב בבית, נגיד רוצים  לגייס את הילדים לעזרה בבית וכדו', לעשות איזשהו אירגון מערכתי בבית וכדו', עכשיו כיון שאנחנו רוצים ליצור איזה מהלך חדש בבית, איזה יש מאין, אז צריך בהתחלה את הזירוז, אז אפשר להתחיל את זה עם איזשהו צורה של מבצע ואיזשהו פרסים וכדו', אבל גם צריך לעשות את זה בחכמה, להגיד שכדי להכניס את המהלך הזה אז בהתחלה זה יהיה דרך פרסים, ולאט לאט להפסיק את הדבר כי זה כבר נכנס, וילד מבין שהוא צריך להיות נושא בעול, הרי כולנו חיים כאן, לא יתכן שרק, ז"א הרעיון הזה שלא רק אבא ואימא משרתים של הילדים, אלא כל באי הבית הגדול והקדוש הזה צריכים גם לישא בעול כדי שהבית יוכל להתנהל טוב, זה דבר שילד בגיל שזה מתאים הוא מבין את זה, הוא יכול להבין את זה, אם הוא לא יקבל חינוך שהוא רק נסיך וההורים הם אלו שמשרתים אותו, והוא כאילו הכל מגיע לו מאוצר מתנת חינם, הוא לא צריך לעשות משהו כדי שיהיה.

עכשיו, יש עוד סוג פרס שהוא משהו מכיוון אחר לגמרי, וזה גם כן מתחלק לשני חלקים, יש למשל; ילדים קמים בבוקר, יש לחמניות קנו להם לחמניות היום בבוקר, זה לא על איזשהו משהו, זה איזשהו גילוי חיבה מהאבא, אז יש איזשהו צורה של גילוי חיבה ואהבה מההורים דרך נתינה מסוימת, זה בכלל לא על איזשהו משהו מסויים, אנחנו אוהבים את הילדים והיום יש איזשהו הפתעה, מידי פעם יש איזשהו הפתעה, פה הפרס הוא דבר טוב הוא גילוי אהבה וחיבה, וג"כ הפינוקים הם לא כל הזמן אבל מידי פעם, זה מראה לילד שאבא ואימא חושבים עליו והם רוצים את טובתו, והם מעניקים לרוב אהבתם וחיבתם אליו הם מעניקים לו וזה.

עכשיו נגיד עוד משהו אמר לי איזה אברך שיש לו ילדה בת 11 שהיא דואגת, אימא הולכת לישון בצהריים, וכדי שהאבא גם יספיק ללכת לכולל בזמן, אז היא שומרת על האחים הקטנים ממש במסירות גדולה, אז מידי פעם הוא מצפ'ר אותה הוא נותן לה איזשהו משהו, יש לו איזשהו עסקים איתה, מידי פעם הוא קונה לה משהו, עכשיו הוא לא שוכר אותה בעד זה, הוא לא שוכר אותה שכר טירחה/, הוא לא לוקח אותה בייביסיט'ר בתשלום על זה, אבל מידי פעם הוא נותן, עכשיו הצורה שמידי פעם הוא נותן זה לא יכול להיות כזה משכורת גדולה שזה יגרום לה את הזה, אבל מצד שני היא מקבלת כאן איזשהו משהו שמראה לה את הערכה למה שהיא עושה, לא שזה איזשהו דבר מובן מאליו, היא מקבלת כאן מסר שיש כאן איזה משהו מיוחד במה שהיא עושה, וכמובן שזה נותן לה הרגשה טובה וזה ממריץ, אבל זה לא עיקר הטעם, זה לא יכול להישאר כעיקר הטעם, כי א' זה לא היה קציצה מראש אז אין כאן חיוב פועל ממש, וגם זה לא קבוע וזה אתיא לפרקים, אז יש כאן את כל המעלה, היא גם עושה את כל הערך של הדבר ויש לה גם את ההרגשה שפה ושם יש לה את הרווח בזה.

עכשיו, החלק הזה, אז בעצם אם אנחנו נסתכל מה שעד עכשיו דיברנו אז יש כמה וכמה סוגי פרס, יש פרס שהוא בא מידי פעם בלי קשר בכלל לאיזשהו משהו או עשייה וזה סתם הבעת אהבה, ואפי' זה לכללות הילדים זה לא איזשהו יחס אישי לילד המסוים הזה, אלא זה משהו כללי, יש הפתעה, היום יש איזשהו ארוחה מיוחדת או איזשהו משהו לפי הענין, הבעת חום ואהבה של הורים לילדיהם.

ויש משהו שילד שמתנהג באופן מיוחד אז מקבל איזה משהו מיוחד, וזה משהו שהורים חכמים יודעים איך לסדר את זה בצורה שזה, ובלי לעורר קינאה, וזה כזה הסכם עם הילד שהעסק ימשך מידי פעם כל עוד שזה רק בינינו לבינך ואם זה אחרת אז גמרנו, וזה כל הורים חכמים מבינים לעשות את זה, שכל ילד מלבד מה שיש לו את הייחוס הכללי שהוא בן של הוריו הוא מרגיש שיש גם איזשהו יחס אישי ומיוחד בשבילו, וזה דבר שהוא עניין גדול בקשר בין הורים לילדיהם, שכל ילד ירגיש גם משהו ייחודי מעבר ליחס הכללי של היותו בן.

וזה לא קשור ללהפלות בן בין הבנים, כי זה באמת משהו, לעשות איזה משהו שאחד לא יודע מהשני, ולא ממש מחתרת, ואם קרה כן שזה נודע, אז כעת זה מגיע לו וכשיגיע תורך יהיה תורך, ז"א לא צריך להתבלבל מזה, אבל בכללות לא ליצור מוקשים בזה, אז זה לא צריך להיות מידי בפרהסיה, וגם לא להרגיל לגאווה ולא להביא לקינאה, אבל אם קרה שזה, אז נכון הוא היה משהו מיוחד אז הוא קיבל וגם כשאתה תהיה משהו מיוחד תקבל, לא צריך להתבלבל מזה, לא צריך להסתכל על זה כאכן נודע הדבר, לא קרה שום דבר עדיין ישאר זה, היתה כאן סיבה מיוחדת וזכור נא ימים ושנים כשאתה היית בסדר, וזה לא קשור, לא מיד להתבלבל לא קרה שום דבר זה בסדר.

עכשיו, יש פרס קודם מעשה, אז קודם כל יש את המקרים שרוצים ליצור מצב חדש בבית שבלי איזשהו מתן שכרה בצידה זה לא יווצר, או נגיד עוד משהו אם יש פעם איזשהו, זה עוד דוגמא שמצוי הדבר הזה, שקורה איזשהו שעת הדחק גדול וצריך לזה איזשהו שירות מאוד מיוחד מהילד, הרבה יותר מהמצב הרגיל, ובעצם כאילו אנחנו דורשים ממנו איזשהו מידת חסידות מהילד לאור המצב המיוחד שקרה.

עכשיו, לדרוש מילד מאמץ מאוד מיוחד, אז אפשר אולי לבקש, אבל מידת חסידות אי אפשר לכפות, הוא לא מחויב בזה, אנחנו לא יכולים לדרוש על דברים שהם רק מידת חסידות, כי אם דין אז דין, דין דורשים, דין אז מעמידים שופטים ושוטרים, אבל דבר שהוא איזשהו מעלה גדולה לעשות את זה ואנחנו באים ודורשים את זה אז זה גם כאילו אנחנו משקרים את הילד, תחליט איפה הפורפורציה, מה אתה מחייב אותי אם אני לא חייב לעשות את זה, לא חייב, אם זה בדבר שהוא לא חייב אז אי אפשר, אפשר לשדלו, והרבה פעמים אפשר גם בשידול לגרום לילד לעשות את זה.

אבל אם לא זה וצריכים כעת משהו מיוחד, והילד כעת הוא לא זה והוא עייף, וצריכים איזה שליחות מיוחדת או איזה עזרה מיוחדת אז אתה נותן לו משהו, כי אני כעת לא עוסק באיזשהו חינוך מיוחד, אני עוסק כעת בסידור של הדבר ואני רוצה לפתור את הבעיה, אם היה לי שליח הייתי עושה עם שליח, אבל כעת הוא השליח, או בכל מיני מצבי חירום ממש שאין כעת אפשרות וזה, וצריך כעת שקט, אז מותר מידי פעם זה לא עבירה גדולה, אבל זה דברים שבמהלך הרגיל, הפרס קודם מעשה הוא מתאים בעיקר בסוג דבר שהוא עוד לא במושגים של ילד להבין את ערך הדבר, שיהיה אפשר לטעת בו את הרעיון של הדבר, זה ממש מפורש ברמב"ם בפרק י' בסנהדרין.

מצד שני אנחנו חייבים להקנות לו הרגלי למידה ותפילה ואת המהלך של מה שאנחנו רוצים שזה יקָנה בו במשך הזמן, ואנחנו רוצים שהוא יעשה את זה עם איזשהו מרץ והתלהבות ולא רק לצאת ידי חובה, אז פה יש מקום למבצעים ופרסים וכדו', אבל גם לא לעשות את זה ממש קבוע, על הדבר הזה, אלא כל פעם לפי הענין מידי פעם לחזק ולא במהלך ממש כל הזמן קבוע.

וגם להיות עירני כל הזמן לא להגדיל את ערך הפרס אלא להגדיל את ערך העניין, ושהפרס הוא היכ"ת בחינת של מתוך שלא לשמה בא לשמה, שהלא לשמה הנכון הוא, סוג השלא לשמה, שהלשמה הוא בתוך השלא לשמה, זה כזה 'מכוון מעבודה לעבודה' 'חישב בלשמה לשלא לשמה', שהשלא לשמה הוא רק אמצעי והמטרה היא הלשמה, זה הצורה שמצד אחד זה דיברה תורה כנגד יצה"ר ומצד שני הילד שומע כאן את המכוון האמיתי.

ועוד פעם בדברים שהוא לא מסוגל להבין אז אין עוד מה לדבר איתו, נגיד יש שלב שהילד כבר מכיר ומשיג את המציאות מה זה נקרא להיות גדול, להיות גדול במבט שלו, הוא רואה מה זה להיות גדול, יש לו אח יותר גדול והוא יודע מה זה, כעת, אבל להיות צדיק אצלו זה רק בתור איזה כבוד, הוא עוד לא מבין מה זה צידקות, אז יותר מתאים בכזה מצב; אתה תהיה גדול כי מי שעושה את זה הוא גדול, כי זה דבר שמתקבל לו על הלב, אז הוא קיבל כאן משהו אמיתי כלי אמיתי, כי הוא מכיר בעניין להיות גדול והוא רוצה להיות גדול.

אבל אם אנחנו דיברנו כעת רק על העניין של להיות צדיק, אז צדיק זה אצלו סתם איזשהו גאווה כרגע, הוא עוד לא מבין מה זה צדיק רק הוא יודע שלצדיק יש כבוד גדול, אז הוא קיבל כאן רק את הכבוד, הוא לא קיבל כאן איזשהו דבר שהוא מעריך את עצם הדבר, כי עוד לא יודע להעריך את עצם הצידקות הוא לא יודע מה זה בכלל, רק הוא יודע שמי שנקרא צדיק הוא מקבל כבוד, אבל מה זה גדול הוא רוצה באמת, אז אם אני מדבר איתו כעת שמי שזה הוא גדול, הגדולים מוותרים, אז זה דבר שהוא מכיר את זה, אז זה נוטע בו נטעי נעמנים שאחד מסימני גדלות זה לוותר, וזה הוא מבין, אבל את הצדיק זה בעצם כעין אילוף, זה בעצם פרס כדי לוותר, כי הוא לא מבין מה זה צדיק, זה צריך להתבונן בזה.

עכשיו, בוא נראה גם איפה, אני אומר גם אצלינו, איפה זה שייך אצלינו העניין של פרס, גם אנחנו המבוגרים, איפה אצלינו זה שייך? באמת ש"לעולם ילמד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" אז ר' חיים וולוזינ'ר כותב ברוח חיים באבות ש"לימוד שלא לשמה הוא מפתח גדול לבוא לשמה כי בלעדי זה לא ירים איש את ידו מיד היצר" כך כותב ר' חיים וולאזינ'ר בפ' ב' משנה ד' ובפ' ג' משנה א' הוא כותב "אי אפשר להגיע למדריגת לשמה אם לא יהיה תחילה שלא לשמה".

למה באמת אי אפשר לבוא ללשמה בלי שלא לשמה? הפשט הוא פשוט, אנחנו רואים את המציאות שכל אדם הוא שונה מהשני, מי שקצת מתבונן הוא יודע שכל אדם יש לו אופי ונטיות שונות אחד מהשני, ממש מי שקצת מכיר בבנ"א יודע שהאמת היא שכמספר הבנ"א כך מספר סוגי הבנ"א, יש כאלה שמקטלגים את סוגי הבנ"א אבל זה שטויות, וברוך שככה לו בעולמו.

למה הקב"ה ברא כ"כ בנ"א שונים זה מזה, ולכל בנ"א יש סיגנון שונה, הרי לא יתכן שכולם צריכים לעשות אותו דבר והקב"ה יברא את הבנ"א כ"כ שונים זה מזה? אז זה ברור שכל אחד קיבל את אופיו ותכונותיו שבעצם המהלך שלו בכל מטרתו בעולמו אמורה להיות מתוך המציאות האישיותית שלו, אחרת יש כאן קושיא על הקב"ה למה הוא ברא את הבנ"א שונים זה מזה.

עכשיו בוא נגיד, נגיד אני צריך, יש לשמה, הקב"ה אמר ללמוד ולעשות מצוות בלי לחשבן את איפה, איך אני מתחבר או איזה סוג מהלך מתאים לי, מה הלפי טיבעו שלי, אז אני בעצם, הרי הקב"ה נתן לי את הכלים האלה כי זה המנועים שמפעילים אותי, כי זה הצורה, הרי כולנו יודעים למשל שאחד שיהיה עילוי עצום ובעל כישרון גדול, והוא יגדל בבית של איכרים ובבית כפרי, הוא לא יצא פרופסור אם הוא לא ילך ללימודים ולהתחכך עם בעלי חכמה, אז הכישרון שלו לא יתפתח לרמה של פרופסור, זה פשוט.

כעת, גם כל אחד, כל הנטיות בנפש שקיימות בנו, אחד מבין שבאופיו חשוב לו מאוד מעמד, אז זה מציאות בנפש שלו, אם הוא ירתום את זה לעבודת ה' אז הלימוד שלו וכל המהלך יהיה עם מרץ גדול, הלשם שמיים זה לא מנוע שמפעיל כזה חזק, זה מנוע של הכוח של היצר טוב, המנוע הכוח של היצר כבוד, וכל אחד לפי עניינו בדברים שהם בעצם אופיו, זה כוח ומרץ חזק, זה מנוע רב עוצמה להפעיל את האדם, אבל הלשם שמיים נוּ, מרץ גדול לא יהיה עם הלשם שמיים, אז למצות את יכולותיו וכישוריו רק עם הלשם שמיים זה לא יהיה.

אז זה נכון שבסוף כשמגיעים למדריגת לשמה אז כל אותם כוחות ונטיות, הם עצמם מתחברים, הם עצמם בעצם יש את ההרגשה שאין כבוד אלא תורה כמו שכתוב שם בגמ', זה נכון ו/לא צריך לדכא את התאווה לכבוד, ומה שאין כבוד אלא תורה זה לא כבוד בעיני בנ"א, משהו איך יקראו לי רבי או זה, אין כבוד אלא תורה עצם ההתעסקות בתורת ה' ביני לבין עצמי בלי קשר לאחרים זה אין כבוד אלא תורה, כמו שהחזו"א כותב ע"ז כל אחד מכיר את זה.

אבל אם את הנטיה לכבוד הוא בכלל לא מחשיב את זה והוא הולך על לשם שמיים הוא לא יצא ת"ח, ש"אי אפשר להגיע למדריגת לשמה אם לא יהיה תחילה שלא לשמה" ו"לימוד שלא לשמה הוא מפתח גדול לבוא לשמה, כי בלעדי זה לא ירים איש את ידו מיד היצר" הכוח של היצר הוא יותר חזק מהכוח לשמה, זה יכול להיות איזה רגש פה ושם, אבל הרגש הזה הוא לא ישאר חי.

עכשיו כשהתבוננתי על דבר אני חשבתי משהו מאוד, איזשהו משהו זה, נפטר לפני כמה שבועות יהודי שהוא מחותן שלנו; שלום מאיר יונגרמן, הוא היה יהודי שהוא היה פעלתן גדול, והוא הקים מוסדות, וכו' עם היותו יושב ולומד כל חייו הרבה יותר מ, וחיבר ספרים ולמד חברותא עם ר' דוב, וממש אי אפשר לתאר איך שהוא חיבר את הזה, הוא מחותן שלנו, ונזכרתי שכשהיה שבע ברכות של אחי לפני כשלושים שנה, אז יש לו בבית תמונה של הפונביז'רב כמעט בגודל טבעי, הוא לא למד בפונביז', מה הפשט בדבר הזה? אז התבוננתי, הוא כנראה גם טיפוס עם מרץ ושאוהב לעשות משהו, ושהפונביז'רב היה הסמל שלו, הפונביז'רב גם הקים מוסדות וזה.

כן הפונביזר'ב אמר שהוא הקריב את גדול הדור בשביל תורה, אבל הפונביז'רב גם בלי זה הוא הקים שם מוסדות וזה, ומגיל צעיר הוא כבר הקים מוסדות וזה, והפונביז'רב לא אאמין שהוא היה מסוגל לשבת כמו החזו"א בחדר ולכתוב שש כרכי חזו"א ושזה מה שהוא יעשה, הוא לא היה בנוי לזה לכזה סוג מהלך, אבל מסתמא מה שהוא אמר שהוא הקריב גדול הדור בשביל זה כי עדיין הוא יכל גם בתוך המהלך של עצמו כמה זמן להקדיש, אני לא יודע בדיוק מה, אבל אני שואל האם הפונביז'רב היה הולך על המהלך של החזו"א, יושב עשרות שנים בחדר ספון בביתו ולומד בכזה עומק לבד בלי שום, בלי ששום יהודי יודע יש בוילנא איזה יהודי אחד, יש איזה ר' חיים עוזר שמכיר אותו והוא יושב וכותב ומדפיס, כדי שזה לא יהיה רק במחברת אז הוא גם מדפיס את זה, כך החזו"א אמר וכך נהגו הרבה, שהוא הדפיס כדי שזה לא יאבד, וכך לשבת, ולא כל אחד מתאים לזה לסוג צורה הזאת.

עכשיו, אז הוא לקח את הפונביז'רב בזה, והוא בעצם לקח בזה את הנטיות שלו בנפש, והוא עשה איזה שהוא הוראה בזה בצורה הנכונה, וזה אדרבה, יש יהודי בשם סורוצקין הוא מעכר גדול הוא היה יכול ללכת להיות סוחר ולעשות עסקים, הוא לקח את המעכריות שלו הוא הקים מוסדות, הוא הקים כוללים וישיבות ומוסדות, חיידרים וכדו', עכשיו צריך לדעת כזה יהודי יכול לשבת בכולל ולעשות מה שכולם עושים.

עכשיו יש כאלה שלהקים ישיבה בכלל אין להם לא יצה"ט ולא יצה"ר, רק תן לי לשבת ללמוד וזהו, ואלה לא עושים פחות בזה שהם יושבים ולומדים כמו שכל אחד יודע, אבל כל אחד יש לו את התסיסה הזאת להקים זה, לשבת ללמוד לחשבן את הסוגיא ולכתוב, כל אחד לפי עניינו יש לו את הזה, החלק הזה הוא החלק שכל אחד הקב"ה הטביע בו טבע ונטיות מסוימות, ושאם הוא יתעלם מזה והוא ילך מזה לשמה נגד המציאות הטבעית שלו הוא לא ימצא את עצמו, הוא לא יצא מה שהוא מסוגל לצאת.

עכשיו, אחד יש לו יותר נטיה להלכה אז הוא צריך לזה, הוא לא יכול להתעסק רק בלומדע'ס אם הוא מרגיש שליבו נוטה להלכה, אחד סיני אחד עוקר הרים, עבד לפני המלך שר לפני המלך, כל אחד צריך להכיר את עצמו ולהבין שרק אם הוא יעבוד עם הכוחות שלו והנטיות שלו אז הוא באמת יוכל למצות את התפקיד האמיתי שלו בעולם, כי למה הקב"ה נתן לו את הכוחות האלה, כדי לדכא אותו או כדי להשתמש איתם לעבודת ה'?! זה החלק מה ששייך לכל אחד, לכל יהודי להכיר את עצמו ואת נטיותיו, ושכל ענייני העבודה יהיו מתוך זה וכך הוא יעלה.