סמכותיות מעלותיה ומפריעיה - צורת הנחלת רוחניות

יש איזשהו נושא שאני חושב שהוא נושא מאוד חשוב, וננסה קצת להסביר את החשיבות של הנושא הזה, וכמה בעצם תקלות ובעיות יש כשהדבר הזה לא קיים. ואולי גם קצת ננסה להגיד כמה סיבות שגורמות שהמצב הזה לא קיים, ואם כי זה לא יתכן בזמן כזה קצר מה שיהיה להקיף איך יוצאים מהסיבות שגורמים לדבר הזה, אבל לפחות להגיד את התועלת ואיזה סיבות שגורמות מניעת הדבר, ונראה אולי יהיה איזה סיעתא דשמיא.

הרבה הורים סבורים ובעצם בטעות שככל שהם יהיו יותר רכים עם הילד שלהם, ואולי נקרא לזה יותר מוצי מוצי איתו, אז הילד יהיה יותר מרוצה ויהיה לו יותר טוב, כך הרבה הורים חושבים. והם חושבים שהורים שבעצם מנהלים את הילדים שלהם, וכופים להם בצורה סמכותית באיזה צורה הם צריכים להתנהג, אז בעצם הילד הזה הוא ילד קצת מסכן כך הרבה הורים סבורים.

אבל צריך לדעת כמה הדבר הזה לא נכון, ואנחנו נראה עד היכן הדברים מגיעים בעזר ה', קודם כל צריך לדעת שקיים בעצם בטבע של האדם טבע שבעצם נדרש לו סמכות מעליו, בעצם טיבעו של האדם נדרש לו שיהיה לו איזה בוס שיהיה לו איזה כוח מעליו שבעצם יוביל אותו לעשות מה שנכון.

ומהי הסיבה הדגורמת שיידרש שיהיה להאדם סמכות עליונה מעליו, הנה זה הוא לפי שהטבע הראשוני הפשוט של האדם, דהיינו הטבע היותר גופני, המותר האדם מן הבהמה אין, שהטבע הזה גם קיים באדם, וענינו הוא שאדם נוטה בעצם לא לעשות את מה שהוא מבין אלא את מה שנוח לו, והוא מרגיש שזה אשר יעשה לו את הטוב ברגע זה, הטבע הראשוני של האדם לפני שהוא התפתח לפני שהוא התקדם בחיים, האדם חפץ ממש כדרך הבעלי חיים לעשות את מה שאני רוצה הרגע, את מה שמתחשק לי הרגע בלי שום חשבון, כי להאדם יש נטיה לעצלות ולפינוק, ואמנם האהבה העצמית של האדם את עצמו היתה צריכה להובילו לרוממות ולשטייגן, אך מה לעשות ובטבע הגוף הפשוט יש נטיות לא טובות.

ז"א כך; אין סיבה לילד קטן להבין שיש סיבה ללכת לישון בזמן ילד כשאומרים לו ללכת לישון, הוא מרגיש למה בעצם אומרים לי ללכת לישון, אני רוצה כעת לשחק?! הוא בעצם אפי' יכול להרגיש שעושים לו רע, אני רוצה לשחק, מה אכפת להם שאני משחק?! מה אכפת לאבא ואמא שאני משחק?! למה הם לא נותנים לי לשחק?! הוא רוצה כעת לשחק והוא חושב שבעצם הכי כיף יהיה אם כעת יעזבו אותי ויתנו לי לשחק, מה קורה אחרי זה הוא קם בבוקר וקשה לו לקום והוא עייף והוא יכול להרגיש אח"ז גם את העייפות בגן או בחיידר, ובעצם הוא מרגיש או במודע או לפחות בעומק ההרגשה שבעצם זה כן טוב ללכת לישון בזמן, אבל כשמגיע הזמן של השינה לית דמשגח ביה יצר טוב, נשכח ממנו כל הענין.

אם אנחנו ננסה לחשוב, הייתי סבור שאולי בעצם נגיד כך מה הסיבה שתגרום שאני אקום בבוקר גם כאשר אני עייף, ומהי הסיבה שאני אלך לישון גם אם מתחשק לי כעת משהו אחר, היינו אומרים אולי כך בוא נגיד דבר פשוט, יש כאן שיקול מסחרי של ריווח והפסד, מה הרווח שיהיה לי אם אני אלך לישון בזמן למשל ואני אקום בזמן, ומה ההפסד שיהיה, ובעצם בהתבוננות פשוטה אנחנו נגיע למסקנה שיותר ריווח יהיה לי בשיקלול הרווחים וההפסדים של כל אחד מהצדדים, אז עדיף באמת יהיה לי ללכת לישון בזמן ולוותר על מה שכעת בלילה מתחשק לי וגורם לי לאחר את שנתי, וכן עדיף לי לקום בזמן שראוי לקום גם אם אני עייף עתה בבוקר בעת שנדרש לקום, נוּ, לא צריך להיות כזה סוחר ממולח כדי להבין את השיקול הזה, וא"כ למה גם ילד חכם עדיין לא עושה את השיקול הזה, הרי שיקולי ריווח והפסד זה דבר פשוט?

התשובה היא, וצריך להתבונן בזה ולדעת שזה כך; טבע האדם ברגש הפשוט שלו שהשכל לא מדבר אליו כלום כשהוא רוצה משהו, השכל לא שייך אליו זה מפוצל לגמרי מהאישיות שלו, הרעיון הזה שאני אוותר על רצון רגעי עכשיו ואני אפעל לפי צו השכל, זה דבר שצריך האדם לבנות את זה, זה קיים באדם הבכוח הזה, אך בלי שיפַתחו את הרעיון הזה אדם לא יפעל לפי שכלו, הוא יהיה נמשל כבהמות נדמו, מה שאני רוצה אעשה, והשכל לא משפיע עליו כלום בנוגע למה לעשות בשטח, בשטח אין לי אלא מקומי ושעתי ברגע זה מה שמתחשק לי הרגע אעשה בלי שום חשבון, זה הטבע הפשוט של האדם בתחילת יצירתו ובשנותיו הראשונות עד שבעצם בונים בו את הרעיון הזה אני רוצה ואני לא עושה.

עכשיו כשילד קטן מאיפה ישתרש אצלו מושג של לוותר על רצון, הרי מעצמו הוא מעולם לא יוותר על רצון שלו, הוא כעת רוצה אין לו אלא רצונו וזהו כדרך הבעלי חיים עייר פרא, הרי מהעיר פרא צריך להיוולד אדם מכלל דמעיקרא הוא עייר פרא, רק דבר אחד יכול לפתח בו מקטנות את הכוח הזה של לוותר על רצון, אם יש לו בוס, יש בעל הבית שקובע לו מה הוא יעשה נגד רצונו, זה המציאות שיש לו בעל הבית, והוא מרגיש, ילד מרגיש בתוככי ליבו שהבעל הבית הזה צודק, כמה שהוא מנסה להתנגד מנסה להתווכח, ולבכות, הנה בסופו של דבר עושה לו טוב מה שהוא מרגיש שיש מישהו שבולם לו רצונות ודורש ממנו לעשות את מה שהבוס אומר, מה שאבא אומר ומה שאמא אומרת, שהם מופקדים עליו להנחותו ולהנהיגו.

ולזכור שאמנם צריך ללמוד מפסוק שיש לאבא כוח דין יכיר שיכיר שזה בני, אבל להכיר שאני אבא בשביל זה לא צריך פסוק, בשביל לדעת שאני אבא ואני מופקד לנהל ולחנך את הילדים שלי זה לא צריך פסוק, זה דבר שהוא בעצם המציאות שלי, מה פירוש אני אבא, ויש אבא ויש אמא והם מופקדים על הילדים.

עכשיו כך המציאות הזאת של הרצון העכשוי מול מה שאני בעצם מבין ויכול בהבנה לדעת שמשתלם לי לעשות משהו אחר, זה נמצא בכל רמות גיל של של בן אדם. כמובן שאצל ילד זה נמצא ברמות של רצונות של ילדים, ואצל מבוגרים וכל שלב ושלב של גיל זה נמצא ברמות וסיגנונות שמתאימים לאותו גיל.

עכשיו בוא נלך עוד קודם כל במציאות הפשוטה של החיים עוד לפני שנגיע לרמות רוחניות גבוהות, אז ילד קטן מי הוא זה שילמד אותו שאתה רוצה ואתה בכל זאת משהו אחר, ושיבנה בו וישתכלל אצלו היכולת הזאת הכוח הזה לא לעשות את מה שהוא רוצה, ושלא כל מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות, ושכשהוא רוצה משהו אחד הוא בעצם צריך לעשות משהו אחר?

אז עצם המציאות הזאת שלפעול לפי הפקודה שפקודה עלי זה מציאות שגם קיימת בעצם הטבע של האדם, האדם רוצה להיכנע לסמכות להיכנע לבעה"ב זה קיים בטבע האדם.

מישהו סיפר לי שהוא היה פעם באיזשהו מקום שיש שם איזה שיעור או הרצאה, ישבו איזה מאתיים איש באולם ענק באיזור מסויים, נכנס מישהו עם בגדי עבודה, נכנס באמצע; בבקשה לעבור לצד השני של החדר! כולם על המקום קמו, אנשים כאלה חשובים, ו-150 איש או 200 קמו ועברו לצד השני, זה קיים בטבע של האדם שכשהוא שומע הוראה הוא מציית.

היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה, קנה הרוכב, ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה, לא, ההוא זכה, מה זה ההוא זכה? הוא לא חושב, אם הוא יתחיל לחשוב הוא יגיד; מה פתאום זה בשבילך? אולי זה בשבילי? מה פתאום אתה אומר לי דעות?!

אבל במציאות ברגש הטבעי הראשון כשאדם מקבל הוראה הוא עושה. זה מסביר גם הרבה דברים ממה שהיה בשואה, זה דבר שיש הרבה מה להאריך ולהבין מאיפה הטבע הזה פועל באדם, זה ממש מבהיל על הרעיון, אבל זה טבע שקיים באדם, והטבע הזה קיים באדם כי באמת לולי שיהיה באדם כוח לשמוע גם כנגד הרצון שלו הוא לא יוכל להגיע לכלום.

ז"א כך, בגיל ילדות ההורים קובעים לילד הרבה פעמים גם נגד הרצון שלו, אח"ז כשהוא גדל מה עתה היא הסמכות אשר תורה לו מה לעשות ומה לפעול, הנה אחד אומר לו הכבוד, הכבוד מאוד חשוב לו והוא יודע שבשביל הכבוד הוא צריך לוותר על כל מיני רצונות, כי זה אינו לפי כבודו. אחד התאוות הממון אומר לו שהוא צריך לוותר על דברים, כי בלי חריצות אני לא אוכל להשיג את הכסף שאני רוצה. אבל עכ"פ יש כל מיני דברים שהם לא לגמרי נרגשים לו כרגע, והוא בעצם מכופף את הרצונות הרגעיים שלו את הרצונות העכשוויים בפני איזשהו משהו שהוא בעצם לא חש הרגע והוא בעצם עושה את זה. וכשיגדל עוד, תהיה הסמכות הרוחנית שזה הקב"ה, והיא תגרום לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

וזה רק אם נקנה בו בתור ילד קטן, נקנה בו היכולת הזאת לוותר על רצון אפי' בלי שום הבנה, בתור ילד קטן זה לא צריך להיות עם הבנה, אבא אמר אז הוא עושה, אמרתי ונעשה רצוני, העצם אמירה של האבא או של האמא הילד עושה את מה שהאבא או אמא אומרים לו, זה יתן לו אח"ז במשך השנים הבאים לבלום רצונות מיידיים בשביל רווחים עתידיים, כי בלי זה, עצם הדבר שאני מבין בשכל זה לא יגרום לי לוותר על רצון עכשווי, וככל שישרישו בילד בהנהגה איתו את הכוח הזה, כך הילד הזה יהיה אח"ז יותר חרוץ ויותר ישקיע ויותר יהיה עם מרץ לפעול לסמן לעצמו איזה מטרה ולחתור להשיג את המטרה, גם אם יש כרגע כל מיני עיקולי ופשורי ודברים שלא נוחים לו.

עכשיו כך, יש עוד שלב יותר גבוה מה יגרום לאדם לוותר על כל עניני העוה"ז בשביל העוה"ב שהוא בכלל לא רואה את זה זה לא במוחש אצלו, לשמוע לקב"ה לקיים תורה ומצוות? זה כבר שלב עוד יותר גבוה שבעצם בשורש של הטבע הזה של לציית לסמכות, ושזה כל האדם ושבלי זה האדם לא מגיע לכלום, וצריך לפתח את הטבע להיות ממושמע! וככל שהוא יותר ממושמע הרי הצד האלוקי יותר חזק אצלו ויעלה בתורה ויר"ש, ואין אפשרות לחנך ילד לזה בלא שתהיה סמכות הורים ומורים מעליו בינקותו, ואמר אחד שכשהיו מלכים מולכים היה יותר קל לעבוד את השי"ת כי הורגלו להכנעה לסמכותם.

זה הן ברמה הטבעית הפשוטה, ופה אולי מן הראוי להגיד עוד משהו, המציאות היא מה שרואים בשטח כל הזמן רואים את זה בשטח, ואי אפשר לתאר לאן זה מגיע, הורים שמתנהגים כל הזמן אל הילדים שלהם רק ברכות, ויש לפעמים ילדים שהם ממש ילדים טובים ומתוקים והכל הולך איתם חלק, הבית זורם טוב הכל הולך וברוך ה' יש אהבה ואחווה ושלום ורעות בבית, יש אווירה טובה והילד הוא ילד טוב שהוא בבחינה, שהוא מעולם לא היה צריך להגיע איתו לאיזה עימותים, ואנחנו רואים באיזשהו שלב קורה איתו דברים נוראים.

יש מקרים פתאום מגיע לישיבה קטנה והילד הזה לא ידענו מה היה לו, פתאום הכל התפרק, הכל נגמר הפסיק לתפקד, לא מבינים מה בעצם קרה איתו, הילד הזה פשוט מעולם לא למד להתמודד, אז שנות הילדות והחיידר עברו לו בכיף בצורה נעימה וחלקה, הוא היה לו מזג נוח והכל זרם בטוב והוא לא עמד מול קשיים, מול מצב, זה הסתדר לו עם הרצון שלו המהלך הרגיל, ולא חונך נגד רצונו, את ה"יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כט, יז), את זה אביו ואמו שכחו, ואז מגיע כן התמודדויות, הרי בכ"ז כשיוצאים לחיים פתאום לא הכל מסתדר, פתאום לא מסתדר לו חברותא, לא מסתדר לו ככה, והוא לא יודע איך לעמוד מול קשיים בכלל, ואז הוא מפסיק לתפקד.

או היה סיפור השבוע ממש לפני יומיים, הורים מספרים שיש להם ילדה בת 5.5 ממש מיוחדת שבמיוחדות, כל רואיה יהללוה, וטובה, טובה בגן וטובה בבית הכל מאה אחוז בסדר, והילדה יש לה פחדים נוראים, היא מתעוררת בלילה מכל מיני רעשים, אם מגיע אוטו לסלק את האשפה או קצת איזה רעש, כל רעש קטן מעיר אותה והיא מתחילה לבכות בכיות נוראיות, וההורים לא יודעים איך להתמודד עם זה.

מה בעצם מסתבר ז"א מהשאלות שהיה, מסתבר שבאמת הילדה מאוד טובה והכל הולך איתה חלק, ולא הרגילו אותה להתגבר על הרצון, אני שאלתי את האמא; האם הילדה הזאת אוספת את הצעצועים? אז היא אמרה לי שהיא לא אומרת לה לאסוף את הצעצועים כשהקטנים שיחקו, מה פתאום שהיא תאסוף את הצעצועים כשהקטנים שיחקו, אז בעצם היא מאוד מאוד מכובדת, והאמא משתדלת שלא להגיע איתה לעימותים, והכל זורם בנחת כי באמת יש לה מזג טוב, אבל את הלפעול נגד רצון את הלהתמודד, היא לא למדה.

עכשיו, מה קורה לכזאת ילדה הרי המציאות היא שסיבות לפחד יכול להיות לכל ילד ולכל מבוגר, יכול להיות סיבות קטנות שגורמות לו לפחד, אבל אם הוא יודע להתמודד אז הוא מיישב לעצמו, הוא גם לא מפנק את עצמו ברמה שלעשות טרס'ק מכל הרגשה הכי קטנה של קצת פחד, כאילו בסדר, נראה כך זה, נתמודד עם זה, אצל מי שרגיל עם התמודדויות אז ממילא דברים לא תופסים את האישיות שלו, אבל מי שלא התרגל להתמודדויות אז הוא נהיה מפונק נוראי, חושבים שפינוק קורה רק לילד שכל היום קונים לו מתנות ודברים עם שלט רחוק ומנועים ולא יודע מה, וכל היום רק מעתירים עליו חיבוקים ונשיקות בלי סוף זה גורם לפינוק, יכול להיות פינוק במשפחה עם 15 ילדים אבל לא לימדו, אם הכל זורם שם בנחת ולא לימדו את הילד להתמודד, הילד הזה נהיה מפונק הוא לא יודע להתמודד עם קשיים, כי כל רגש קטן, אם פתאום תופס אותו איזה רגש הוא מאבד את עצמו ממש והוא לא יודע מה לעשות, ואז ההורים מאוד רוצים לדאוג אז באים לשבת לא יודע כמה זמן ליד המיטה שלו בלילה, ז"א ממשיכים הלאה לזרום עם הפחד שלו, וברוך ה' הוא עושה שטיגע'ן בפחד.

עוד דבר שבעצם גורם לילד שלא למד התמודדויות לפתח פחדים, כי בעצם כשילד לא מרגיש שיש בעה"ב שהוא מעליו ושקובע לו, וכאילו הוא ברשות עצמו, כך ההתבוננות במהלך על צורת החיים שלו, שכאילו הוא ברשות עצמו, והוא יודע שגם יכול להיות לו רע, הוא מרגיש שיכול להיות לו רע, והוא מרגיש שהוא גם יכול לעשות לעצמו דברים לא טובים, כי כשיש בעצם הורים שקובעים, אז הוא כמה שהוא מתנגד הוא בעומק ליבו מבין שההורים רוצים בטובתו והם בעצם דואגים לו, ושבעצם המהלך החינוכי זה לטובתו. אבל אם הוא לא מרגיש שבעצם עוצרים אותו שבעצם מנהיגים אותו, והוא מרגיש בעצמו גם את הנטיות שלו להתנהגויות לא טובות, גם אם זה לא ממש במודע שהוא מחשבן את זה ממש, אבל הוא יודע שהוא יכול לעשות שטויות ובעצם אין מי שיעצור אותו, אז זה גורם לו לפחד, מי יודע מה יקרה איתי? זה לא שהוא מחשבן את כל הדברים, ילד קטן לא מחשבן את זה, אבל זה עובד בהרגשות העמוקות שלו, כך זה עובד.

לעומת זאת כשיש אבא ואמא שהם מנהיגים אז זה מאוד מרגיע את הילד כי המנהיגות של ההורים זה מתוך אחריות, הם בעצם לוקחים אחריות על הילד, אז הילד יודע שהוא מוגן, יש לך הגנה יותר גדולה מאשר שיש לי מלך שדואג לי, מלך שמנהיג אותי?! הרי המנהיגות של ההורים, זה מתוך זה שהם בעצם לוקחים אחריות על הילד שלהם, זה לא איזה משהו שהם דיקטטורים שהם דואגים לרצונות שלהם, והילד מרגיש שההורים בעצם רוצים את הטובה שלו, הם לא איזה הורים דיקטטורים שהילד הוא איזה בעל חי שלהם אלא הם רוצים והוא מרגיש את זה שזה כך, גם אם הוא בוכה אבל בעומק ההרגשה ובתוצאות הוא מרגיש שההורים אוהבים אותו ורוצים בטובתו, וזה בעצם גורם לו תחושת ביטחון, אני בטוח, אין לי מה לפחד ההורים בעצם מסוככים עלי, כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו, והוא מרגיש שבאברתו הוא סוכך עלי.

לעומת זאת כשההורים הם בעצם כעין חברים של הילדים, אין מישהו שמחזיק אותו אז הוא נתון לפחות בתת הכרה ההרגשה שלו, שהוא נתון למרמס, אין מי שיגן עליו, ואז זה עלול לגרום לו לפתח פחדים.

אז נמצא כך, שאת המציאות הזאת, המציאות של סמכות זה השלב א' שגורם לאדם להגיע ל'מותר האדם מן הבהמה', כי בטבע הראשוני של האדם כפי שאמרנו זה לילך אחרי שרירות ליבו ואחרי הרצון הרגעי של הרגע, הרעיון הזה שכולנו הרי שמענו, שמענו הרי מספיק כבר, עד כמה המרחק בין ה"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם" ל"וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד, לט), אבל זה לא ענין של מוסר אלא זה ענין פשוט בטבע הפשוט של הבנ"א, הידיעה לא גורמת לו כלום אם הוא לא הורגל לנהוג נגד רצונותיו, ילד שהורגל לפעול נגד רצונותיו בהיותו קטן מאוד כי היה את הסמכות של ההורים, אח"ז כשהוא גדל יותר מתפתח אצלו כֹח לחייבו לעשות את הנדרש גם כשאין רצון.

והנה ראוי לדעת שכשנטייה טבעית יוצאת מהכֹח אל הפועל האדם חש עונג ואושר, ומאחר שבנפש האדם ב"בכֹח" שלו יש נטייה ורצון פנימית לציית לסמכות, הנה זה ישרה עליו עונג ושמחה בהיות המציאות הזאת בשטח, וכאשר רואים זאת בחוש ויצא לשמוע מהורים שעמדו על שלהם והילד בכה וסירב ועמדו על דעתם, שלבסוף חשו אצל הילד רוגע שלוה אושר ועונג, מאשר הנהיגוהו כדעתם.

עוד יותר; יצא לי לשמוע מכאלה שמתעסקים עם בעלי תשובה, הם אומרים שהחומר הטוב, הבשר השמן והטוב בישיבות של בע"ת, זה בחורים שהגיעו מבית מחנך, יש גם בציבור החילוני בתים שמחנכים, בחור שהגיע מבית שמחנכים אותו, חינכו אותו גם לבלום רצון, שלא כל מה שאתה רוצה יש לך, יש כאלה שכן יודעים לחנך, הוא קל לו מאוד להגיע אח"ז לאמונה ולהגיע אח"ז להתמדה, ולהשקיע בשביל שלח לחמך על פני המים, שזה לפעמים לחמך שלעתיד לבוא, זה גם שווה לו ויש לו את הכוח לעשות את זה, והכוח הזה מגיע רק אם נבנה הכוח הזה הפשוט, שההורים לימדו אותו את הטבע שקיים בו לפעול לפי הוראה, לפעול לפי משהו חיצוני כביכול ממה שאני, לשמוע לקול חיצוני נגד עצמי, זה כוח שקיים באדם.

הרי בלי זה הרי כולנו יודעים שכל חברה שאין בה שר וקצין היא מתפוררת, ישיבה שאין בה איזשהו מישהו, יודעים מה קורה כשיש, אם יש מאבקי כוח ב בצוות בישיבה שזה מחליש את סמכותם הישיבה מתפוררת, כשאין בישיבה מישהו שמוביל קו היא מתפוררת, בית שאין בו מישהו שמוביל, אחד מההורים או שניהם אבל אם אין בו איזשהו קו ברור, אז זה מתפורר, הילדים שם לא יוצאים בני תרבות.

הייתי רוצה רגע קצת לדבר; מה הסיבות שבעצם גורמות לחוסר סמכותיות הזאת? מה גורם לשפלות נפש הזאת, בעצם שהורה מפחד מהילד שלו? אז הייתי רוצה להגיד כמה סיבות שכמדומה שהם יכולים להיות יותר שייכים לציבור הבני עלייה שכאן, ובבקשת מחילה אבקש שלא יקפידו על אשר אומר;

יש משהו שיש הרבה שחושבים שחלק מהעליה זה בעצם להיות מחוץ למערכת של הבית, אני צריך הרי ללמוד אז שאשתי תדאג לגדל את הילדים, והוא בעצם כעין זר בעניני הבית, אני לא בעה"ב, אז מה אני אגיד כאן? הרי זה לא עסק שלי אני צריך ללמוד, אז יש לי את האיזשהו תחנה של הבית, אבל הוא לא שאני אהיה שייך לבית, שאני אתקע שורש בבית?! אני המקום שלי בביהמ"ד אז מה לי ולזה? אשתי תסדר! אז אני לא מידי מתעסק עם הילדים, ויש כאלה שזה כך.

הבריסקר'ב השקיע אי אפשר לתאר כמה זמן בחינוך הילדים, בבריסק הם רצו לפטר אותו, לא היה לו זמן להגיע לכל מיני אירועים רשמיים שם, הוא אמר אני צריך להתעסק בחינוך הילדים, היה יכול להיות עוד כמה שטיקלא'ך במרן רי"ז הלוי אבל הוא השקיע בחינוך הילדים, הוא ידע את ה"יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" (בראשית יח, יט).

ויש אבות שהם לא חושבים שמוטל עליהם להיות מישך שייכי לבית ולמשפחה שלהם, ובעצם לדעת שהם בעל הבית וזה חובה לא רק זכויות, ומוטל עליהם להנהיג ולנהל את הבית והילדים, לא מספיק מודעים לזה, זה סיבה שקיימת אצל איזה מקצת, זה קיים, לכל הפחות מינימום מיעוט המצוי זה קיים הדבר הזה ברמה זו אחרת.

יש עוד דבר וזה גם דבר שקיים בשיכבה יותר רחבה, שפלות נפש ששוללת מהאדם את הסמכותיות של עצמו, וזהו מתוך שבעצם יש הרבה שהתרגלו מנעוריהם לפעול כל הזמן נגד הרצונות שלהם ברמה שהם לא הרשו לעצמם בכלל לרצות משהו, הם כל המהלך חיים שלהם, זה תחת איזשהו כפיה ורדיה עצמית. ז"א כך זה הרי הולך כך; אם אני רוצה משהו, הרי כל רצון שאני באיזשהו רמה מסוימת הוא על חשבון ההתמדה, והרי צריך ללמוד כל הזמן, לכך אסור לי אפי' לרצות! זה לא רק שהנושא שכשאני ארצה משהו אח"ז אני אשפוט האם אני אעשה את מה שאני רוצה, אלא זה לא בסדר בכלל שאני רוצה, אז בעצם כל המערכות שלהם הנפשיות שקיימות בכל אדם הם כולם היו מושפלות ומחוקות, כי בעצם אסור לי בכלל לרצות משהו.

ועל כל רצון בנפש שנתעורר להם הם מייסרים את עצמם שאסור בכלל לרצות, וחיו כ"כ בכבישה והשפלת נפשם עד שאיבדו כל יכולת להנהיג, שהרי להנהיג הוא איזה מעמד ועליונות וסמכות חי בהרגשת הנפש, והם כפו על עצמם לא להרגיש ולא לחיות לפי הרגשתם אלא רק ללמוד וללמוד ולקיים מצוות בלא חיבור לההרגשות הטבעיות, ולא נתנו לעצמם את התפתחות אישיותם בהיותם כל הזמן בהתבטלות ובכפייה עצמית ואינם מרשים לעצמם להרגיש או ליבי אומר לי, והוא אומר בליבו הרי מוטל עלי שהיום כולו יהיה מלא וגדוש בתורה, והרי כל רגש לוקח כביכול מזמן הלימוד, ולכך הוא לא מרשה לעצמו להרגיש ולרצות, כי אם ארצה - ואעשה הרי זה על חשבון הלימוד, ולכך אוסר על עצמו לרצות בכלל, וזה גורם למעיכה לאישיותו, עד אשר יגיד כהיום איני צריך ואיני רוצה כלום, וענין זה מצוי יותר אצל בני עלייה מתוך שחזקו וכבשו עצמם [ופעמים שהמעוך מתעקש שאין לו רוחב הדעת והרחבת הנפש, אינו מצליח להכיל ולהרגיש את האחר ומתנהג כאנוכי, למרות שאינו כזה אלא מרוב שפלותו הוא רק עם עצמו ואינו מסוגל להכיל רגש דאחרים].

יש רוצה אני רוצה משהו ואני כעת חושב צריך לדעת דבר לראשון להתייעץ עם השו"ע, האם זה בכלל נכון לממש את הרצון הזה, ויש גם עוד כל מיני שיקולים  אבל אני משהו טבעי, שאני חש ומרגיש מה שאני רוצה, אבל אם אני מרגיש שאם אני רוצה משהו שחוץ מתורה אני מיד נותן לעצמי שתי סתירות ע"ז שרציתי בכלל, אז זה בעצם אני כבשתי ודיכאיתי את החיות של הנפש שלי.

עכשיו המצב הזה גורם כבישת כל הרגשות, ובעצם הוא כמו כלום הוא כאין נחשב, הוא מתפקד ומתפקד ומתפקד אבל הוא בכלל לא מרגיש את עצמו, אז הוא יכול להרגיש עוד בעה"ב?! הוא בכלל לא מרגיש, הוא רק עושה, הוא עושה מה שצריך, והוא כל הזמן רק באיזשהו מציאות של סוג עבדות כזאת ובחנק גמור, ואין לו בכלל, והוא בכלל לא מרגיש, אז הוא ירגיש בעל הבית?! מאיפה הוא ירגיש בעה"ב?! המציאות של כזה אחד היא ממש מעוכה, אין לו אישיות, הרי כדי להיות בעה"ב צריך להרגיש את עצמו משהו, איזה גבר, אין פה גבר, חס מלהזכיר.

עכשיו זאת ועוד אחרת שהרבה פעמים המעוך וכתות ונתוק הלזה, מרוב שהוא הגיע לכזה סוג שיפלות נפש, אז כמעט כל משהו שעומד נגדו זה כאילו איזה קיר, אני יכול להזיז קיר?! הילד הרי לא רוצה, מה, אני יכול לעשות משהו?! זה כמו קיר זה כאילו יש כאן איזה קיר בטון, מה אני יכול לעשות כשיש קיר, אז אני לא מנסה, מה אני אכנס לתוך הקיר?! השיפלות נפש הזאת מגיעה לכזה מצב, הוא אף פעם לא ידע להתנגד.

הוא לא ידע גם, הוא מעולם לא התמקח אף פעם על איזה מחיר, הוא לא יודע, זה מציאות, מה, הוא לא מסכים, מה אני יכול לעשות?! יש כאן איזה קיר, ואולי גם אתה קיר, אני? נחנו מה, לא לא, אני לא קיים!

יש עוד דבר; שתמיד בתחילת הדרך זה לא קל להיות סמכותי, מה יותר קל; לקחת כבר את הילד על הידיים ולעלות איתו את המדריגות או לא, הוא כבר גדול שילך לבד ושיעלה מדריגה אחרי מדריגה ובסבלנות?! אתה תעלה לבד, אתה גדול אתה מותק אתה יודע לעלות לבד ועלית מדריגה אחר מדריגה. אני אקח אותו על הידיים וגמרנו, או אקח אותו בעגלה, אקח אותו כמו איזה שק ויהיה יותר מהר ואוכל להגיע לכולל יותר מוקדם, אבל הרי הילד הוא כבר בגיל שצריך לעלות לבד, אבל אני צריך כעת להזדרז יש לי זמן כעת לזה?! תמיד יותר קל זה לא להיות סמכותי, אני אעשה כבר לבד עד שאני אשקיע כאן זמן ומאמץ, בשביל מה לי להיות סמכותי ולדרוש ממנו ואז צריך סבלנות, וצריך להיות עקבי וצריך להשקיע?! יותר קל להגיד גמרנו אסתדר כבר לבד.

אבל ההוא לא ידע ולא השית על ליבו איזה מחיר יהיה לזה בסוף. ועוד שאחרי שהילד יהיה מחונך אז הדברים ילכו בקל, ילד שהוא מחונך אחרי שילד רואה שאבא שלו הוא בעולם ברור והוא קובע דברים, הוא כבר לא יצטרך כ"כ הרבה פעמים להתווכח איתו בכזה סבלנות, זה כבר יהיה השלהבת עולה מאליה, זה כבר יהיה ממילא, ואז יהיה גם להורים הרבה יותר קל מהעול והטורח שהם צריכים הכל לעשות לבד והכל לשאת על גבם.

עכשיו, כל הדברים האלה הם ודאי שהם לא סתירה בכלל לחלק של חום ואהבה ולהיות בחביבות עם הילדים, זה לא שהאבא צריך להיות כל הזמן עם פנים חמורות סבר ולשמור איזה מרחק גדול בינו לבנו, כמו איזה מפקד עליון ורק זורק פקודות, חס מלהזכיר זה לא זה הנושא בכלל.

הוא גם מודד הכל לפי הענין, וזה לא שיש איזה דין שכל רצון של ילד לבלום, כן, כמו שדיברנו, פשיטא, הכל לפי הענין, אבל יש לו קו ומהלך של חינוך, של מהלך שבעצם להפעיל את הילד ולקבוע לילד עשים ולאוין לפי מה שההורים מבינים, ואז הילד הזה הוא בעצם ילד מחונך וילד בנוי, והוא ילד שיהיה מסוגל באמת, אחרי זה הוא כבר יגיע למצב שלא יהיה מרחק בין השכל ללב שלו, זה יבנה בילד את המציאות הזאת, שככל שיהיה חינוך יותר טוב יהיה לו יותר קל לשים גשר בין מה שהוא מבין למה שהוא מרגיש, ושזה לא יהיה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, זה שורש הענין.

אמרו שגם רוצים איזה זמן ל הנה

שאלה: בענין של החינוך לרוחניות, אם הוא לא מברך כל מילה אם אפשר לעמוד עליו?

ז"א כך, יש משהו; שילד קטן לא אמור להבין את ערך הברכה וערך התפילה, זה אצלו איזשהו ציפצוף פה, הוא בכלל לא שייך ללהבין את ענין הברכה, אז הוא עושה את הדבר, אם הוא בשלב שאם הוא באמת עושה -מדובר על ילד קטן- לכאורה לא היה מן הראוי לנסות כעת להגיד לו להגיד את הברכה לאט כי זה לא מתרשם אצלו בכלל, כמו,

אולי נגיד קודם כך, נגיד משהו כזה אם יהיה מצב שכל הפעלת הסמכות של ההורים יהיה רק על רוחניות זה יהיה גרוע מאוד, גם אם הרמת הפעלת הסמכות של ההורים היא תהיה סבירה, אבל אם בעצם יופעל על הילד סמכות רק בענינים רוחניים לא בענינים של מאנ'ש לכקיי'ט של שם אדם, אז זה בעצם יכול להצטייר אצל הילד כאילו רוחניות זה סיבה לסבול, עובדה שבכל הדברי הרשות לא עוצרים אותי שום דבר, איפה כל הזמן מטרידים אותי, ותעשה כך ואל תעשה כך?! בענייני רוחניות! ז"א שרוחניות זה משהו שמשגע את השכל, כך זה מתרשם לילד.

אז כיון שעיקר החינוך הוא בעצם הדבר שההורה קובע לילד מה לעשות, אז הענין הזה שהוא ענין גדול מאוד הוא לא חייב תמיד לבוא לידי ביטוי דוקא באיזה דבר מצוה, יש משהו, קטן היודע להתעטף, ודאי, אז מחנכים אותו לציצית וכל דבר לפי הענין, אבל העיקר החינוך הוא לא חייב להיות דוקא בעניני מצוה, אז דֵי הייתי אומר; שאם הילד הזה הוא בכללות מחונך, וכשמבקשים ממנו לעשות איזה משהו בבית זה לא כל פעם מלחמת עולם, אז לא יודע אם, ז"א אם הוא לא מחונך אז קודם לפעול בנושאים היותר שורשיים שיותר קרובים ללב ולנפש הילד להבין, לא רק דבר שזה משהו מאוד מאוד מופשט אצלו; כבר ברכתי, מה הענין להגיד לאט?! מה הבעיות?! כאילו הוא לא מבין מה שרוצים ממנו, ממש.

שאלה: כשהוא מדלג מילים?

אבל הוא לא תמיד מרגיש שהוא דילג בכלל, באמת נדמה לו שהוא אמר, לא הייתי הולך על הדיקדוק הזה, לא ראיתי שאלה שדיקדקו בזה האהיבו על הילדים שלהם את ה,

שאלה:

אז זהו, יש כך, יש את השלב שקודם ההורה, שזה יתחיל להיות חלק מהאני מאמין של ההורה שיש את היכיר, שהוא יכיר שהוא אבא, הוא גם צריך להגיד את זה בצורה ובטון שמתאים להגיד את זה למי שמרגיש בעה"ב, לא באיזה נימה של התחננות ושהנסיך ירום הודו אולי בבקשה, לא שהוא צריך ישר לצעוק, אבל להגיד בצורה שהילד יבין לפי הנוסח והצורה שהמבוקש הזה של האבא יתמלא.

עכשיו, זה ודאי שצריך להיות חכם עיניו בראשו, שמי שלא היה רגיל לזה לא יכול ברגע אחד, זהו אז מהיום הוא יעשה הכנות ותירגולים, והוא הולך לעשות מהפיכה, זה ודאי שזה צריך ללכת שלב אחרי שלב, אריח על גבי לבינה, אבל לתפוס איזשהו דבר שברי לך שהילד יעשה, ולזכור לא להרבות בהסברים ורעיונות, הענין של סמכות זה תעשה מה שאמרתי לך, לא דרשות ארוכות, דרשות ארוכות זה כבר סימן חולשה, זה כבר לא סימן של אחד שהוא חש את עצמו בעל הבית, בעה"ב נותן הוראה וזהו, אמרתי ונעשה רצוני, במה דנתוני? בדין עצמו אין במה דנתוני, אחרי - נראה, נכתוב לכם נימוקים, כעת זה שעת גזר דין, זה מה שאתה עושה.

שאלה: ...ילד שעושה משחקים; אני לא עושה?

אז בוא נתחיל עם איזשהו לא תעשה, לא עם איזשהו עשה, שהוא רוצה לעשות משהו ואתה עוצר אותו, שזהו דבר שיש יכולת שהוא רוצה ואולי עד היום היה מתחיל לצרוח או משהו אז גמרנו, כמה צריך כבר להילחם ע"ז, אפשר לחשוב?! מה כבר/ שהוא יעשה את זה?! אז לתפוס לאט לאט, זה ודאי יהיה בידך למנוע אותו מלעשות, אז אם המצב הוא שהוא לא הורגל בכלל עדיין, אז להתחיל עם איזשהו לא תעשה שזה ודאי יכול להיעשות.

או עם מניעה שהוא רוצה משהו שאתה תעשה אתה תקנה לו או אתה תביא לו או אתה תתנהג איתו, אז אתה ודאי בעל הבית על עצמך אם כן לעשות או לא לעשות, אז אתה יכול להתחיל עם שלב כזה, זה גם שלב שיש לאל ידך לא לעשות.

אבל לא להרבות בהסברים למה לא את זה? לא! ולמה לא את זה? לא! אבל למה לא? לא לענות לו, לא! אתה כבר שמעת והבנת, ולרווחא דמילתא היה פעם שניה, זהו, ותלך לדרכך, ואל תצפה לראות אז מה הוא מגיב או מה קורה איתו, אז להתחיל קודם בדברים או בלאווין שהוא יעשה או במשהו שהוא מבקש ואתה לא נותן לו, ולאט לאט להגיע, לתפוס קודם וכשזה יגיע לשלב שאתה דורש ממנו אז להתחיל עם דברים קטנים ולאט לאט זה יהיה.

שאלה: כמה זמן צריך...עד שלהיכנע... אחרי עשר דקות?

אז אחרי עשר דקות כבר יהיה פחות מעשר דקות עד שהוא יסכים מסתמא, אז כעת להפסיק בדקות האחרונות?! עשר דקות חיכית, ועכשיו כל העשר דקות האלו ילכו לאיבוד?! חכה עוד שתים שלוש דקות וזה יהיה.

רק זה נכון מאוד שמן הראוי לשער שזה יהיה דברים שאתה מרגיש שבידך, לא יוצאים לקרב אבוד מראש. וגם אם אני עדיין לא מרגיש שיש לי את היכולת, עדיין זה לא בנוי בי ואני לא ברי בעצמי שקרוב לודאי שאני אצליח, אז לא מהראוי לצאת לזה, כי אז עוד פעם אנחנו בעצם מלמדים את הילד שרק יהיה בסבלנות, אבל מאז זה יהיה בסדר, אז הילד צריך להשקיע עשר דקות, אבל אם בסוף הוא ראה שלאבא יש יותר סבלנות, אז פעם הבאה או אחרי איזה פעמים, הרי זה מה שיהיה בעצם אם אתה בכ"ז תמשיך הלאה, אז הרי באיזשהו שלב הוא יבין שלא כדאי לו, מה הוא מרוויח, בסוף הוא גם יאכל את הדגים וגם יקבל את המלקות, זה לא שווה לו.

שאלה: כשהילד בגיל יותר מבוגר...?

בעצם כשילד מגיע לגיל יותר מבוגר אז הרצון להיות חרוץ זה גם כעין סמכות, הוא רוצה להיות חרוץ הוא רוצה להצליח, זה שיקול אצלו רואים את זה, בנות שרוצות להצליח בלימודים הם עושים את זה, זה לא בגלל מצוה, הם רוצות להיות חרוצות, למה הם רוצות להיות חרוצות? כי מי שנבנה בו הענין של סמכות, אז הרצון להיות חרוץ זה גם כן סיבה שבשבילה לוותר על רצונות.

בוודאי יש שלב שנבנה גם הסמכות הרוחנית שהקב"ה אומר אז אנחנו עושים מה שהוא אומר, אבל לא כל דבר, בדברי הרשות בענין החריצות של ההצלחה בחיים, בדברים שהם לא קשורים לרוחניות זה עוד קשור לטבע הפשוט של הבן אדם, שמה יגרום להשקיע בשביל להצליח בחיים הצלחות שאין להם עוד קשר לענייני רוחניות.

כמה כאן ביקשו לדבר על הענין של קינאה בין ילדים, באמת שהרבה פעמים צריך אולי לשמוע יותר פרטים, באמת מי שיש לו כאן נושא אז אולי אפשר לדבר בפרטיות שאולי אז יהיה לו יותר תועלת, אבל ננסה להגיד כמה דברים באופן כללי על הדבר הזה.

קודם כל עצם המושג של קינאה בין ילדים זה דבר מושכל לגמרי, כי בעצם נגיד אפי' אצל אברכים צעירים מאוד, שבעצם כשמגיע ילד חדש אז הוא בעצם תופס איזה חלק איזה כמין חלוקה בלב, שעד היום בלב ובזמן של אימו היה לה יותר זמן ולב אליו, וכעת יש כאן עוד מישהו שבעצם צריך לאימו ועוד יותר צריך לאימו כי הוא כבר גדל, ובעצם הוא לוקח לו משהו, ובעצם זה הסיבה הראשונית שבעצם גורמת לקינאה, מה שהקינאה הפשוטה ההתחלתית בגיל קטן.

עכשיו, ביחס לדבר הזה, אז בעצם ככל, ז"א יש כאן כמה דברים, יש גם ודאי את החלק הזה שההורים לא צריכים להילחץ מזה שיש מצב של קינאה, מצב של קינאה אצל ילדים זה לא מראה איזה שורש פורה ראש ולענה, ומי יודע איזה בעל מידות הולך לגדול כאן?! זה מצב רגיל שיגרתי ואין כאן שום מצב שמראה כאן על משהו רע בעצם, עכשיו, דבר ראשון שההורים לא ילחצו מזה, ושלא יכנסו למערכת במצב שהם נאבדים, שלא יאבדו, יש כאן מצב שבשביל זה אנחנו ההורים נמצאים ואנחנו נראה מה אנחנו עושים.

יש דבר שבעצם מאוד עוזר במצב של קינאה אם בעצם מאצילים על הילד הגדול איזשהו סמכות או איזשהו סגן וכדו' איזשהו תפקיד על הקטן, כשנותנים לגדול איזשהו בוסיות על הקטן, אז הוא בסוף נהיה רב, שכמו שרב לא מתקנא בתלמיד ואב לא בבנו אז הוא גם לא יקנא, זה נשמע איזה בדיחה אבל זה לא בדיחה, זה עובד מאוד, אם בעצם במידה מסוימת ישתפו אותו; בוא תחזיק אותו אם זה שייך, הוא לא יכול להחזיק כמו בס"ת, אבל איזשהו הרגשה שהוא מחזיק, או כאילו להתיעץ איתו תראה הוא בוכה וצריך לנענע אותו ואתה גדול אתה יודע לנענע את העריסה, או בוא אתה תביא לו לאכול, הוא תינוק הוא לא יודע לאכול אתה גדול בוא תעזור לו באוכל וכדו' אז ברגע שהוא מקבל איזשהו מעמד על, שהוא כאילו במעמד מעליו, זה יכול מאוד לעזור לענין הזה של הקינאה, ובדוק ומנוסה שזה עוזר הרבה מאוד.

אני לא יודע על איזה גילאים מדובר, קיבלתי כאן קוויטלא'ך אבל אני לא יודע באיזה גילאים ובמה דברים אמורים.

שאלה: מה קורה כשהם יותר גדולים ויש תחרות?

קינאה של ילדים יותר גדולים ותחרות אז יש משהו שצריך לדעת שיש לפעמים, לא אומר, רק לדעת את זה, יש לפעמים בתים שקצת האווירה של הבית עצמו היא אווירה תחרותית מסוימת, ואז בעצם יכול להיות מקרה שהבית עצמו הוא יכול להקרין איזשהו תחרותיות, ובעצם עידוד לענין של קינאה ותחרות, אז זה קודם כל יש גם משהו את החלק הזה של הבדק בית עם עצמינו שאנחנו צריכים לבדוק את עצמינו אם אנחנו תחרותיים, או אפי' אם אנחנו לא תחרותיים אבל מה בעצם כשילד שואל אותנו; אבל למה לאחרים? האם הוא מרגיש אותנו שאנחנו מוטרדים מזה, או אנחנו לא יודעים בדיוק מה לענות לו, או מה זה שייך אלינו מה שיש לאחרים, זה שלהם?

פעם ילד שאל אותי; אבל למה לשכנים?! אמרתי לו אתה רוצה להיות ילד שלהם? אצלנו לא! אתה רוצה להיות ילד שלהם? יכול להיות שהם יסכימו לאמץ אותך. אז לא להתבלבל, מה זה שייך אלינו, אצלם כן ואצלינו לא.

עכשיו הרבה פעמים ילד מתחיל לבכות למה,/ נגיד, אני חושב שילדה שבאה מהגן, היה לה יום הולדת והביאה פקל'ה, אז צריך ללמד את הילדים שזה שלה היא לא חייבת לתת, אפשר לבקש איזשהו התנדבות וכדו', אבל יש גם משהו שצריך גם לא מכל דבר להתרגש, את אשר יורישך, מה שהיא תקבל יהיה לה ומה שאתה תקבל יהיה לך. ולמה קנו לה בגד? נוּ תנסה לחשוב למה קנינו לו בגד, מה קנינו לה נעליים? אתה זוכר איך היו נראים הנעליים שלה? אולי אפשר לשאול אותו; אתה ראית את הסנדלים של האחות שלך אתמול, איך זה היה נראה? אתה רוצה, אז לך לארון נעליים ותראה, ואח"ז תראה את הסנדלים שלך, ותגיד אתה את התשובה לבד, מה יש אם להגיד כך לילד.

כעת מדובר בילד גדול, לתת לו קצת לענות לבד לא להתבלבל, ושיהיה מהלך שהילד ירגיש שיש כאן סדר וכמו העליות בביהכ"נ, זה לא הולך כך?! זה היה לו שבוע שעבר יארציי'ט וזה שבוע הבא יש לו עליה לתורה אופרוף וכדו', אבל יש מהלך.

זה גם דבר שמאוד קשור יש שייכות בין קינאה בין ילדים לבוסיות של הורים, כי ככל שהורים הם בעלי בתים והם קובעים בכל דבר איך הוא יתנהל, אז כל ילד הוא לא כ"כ מול אחים הוא יותר מול ההורים, ויותר קל לו להרגיש שההורים דואגים לו, הרי לא מדובר כאן בישנה בן בין הבנים, ושכל אחד בעיתו ובזמנו במה ששייך אליו הוא יקבל.

עכשיו יכול להיות לפעמים שילד נכנס לו מאיזשהו סיבה הרגשה שכאילו ילד אחר מועדף יותר, וזה יכול להיות נגיד שילד אחד יותר שקט, וילד אחר יותר לפי הנתונים והמציאות שלו הוא דורש יותר תשומת לב, ואז זה מצטייר לאחד שאולי יותר אוהבים את האחר כי את האחר יותר מרצים כי יותר קשה איתו וכדו', אז בכה"ג מה שצריך, זה שההורים ימצאו לעצמם, אבא או אימא וכדו' או שתיהם, פנאי, איזשהו זמן ביחידות עם הילד שהם מרגישים שהוא מרגיש קשה, ושבעצם שהוא ירגיש שעיניהם וליבם איתו בזמן מסויים שהם נמצאים רק איתו, ושישתעשעו איתו בעצם בצורה שהוא ירגיש כמה הוא אהוב ורצוי עליהם, והרבה פעמים כזה דבר גם כן יכול לשנות ממש את ההתנהגות, זה קצת בכללות, להיכנס כאן בפרטות זה לא כ"כ העת והשעה.

רק עוד דבר שמישהו כאן שואל; מה צריך להגיד לילדים, האם יכול להיות שיפול טילים בב"ב?

אז דבר אחד ברור לי ב-100 אחוז, שהרעיון שבב"ב לא יפלו טילים זה רק מי שיש לו איזה שייכות לביטחון בענין הזה, שהוא סמוך ובטוח בברכתו של אותו זקן ובכוח התורה של העיר, ושיש לו כאן איזשהו דרגת ביטחון, אבל מי שזה נכנס אצלו בתור לא יודע, יש כאן איזשהו משהו כאן לא מגיע טילים ובתור זה אין מה לפחד והוא לא שייך לאיזשהו מדריגה, זה לא שייך בכלל לענין.

והיום למדנו שגם החזו"א כותב, שרבינו החזו"א כותב, הוא הרי בעל השמועה הוא כותב; שגם עיר שכולה רבנן חייבים לבנות חומה, הוא אומר שעיר שכולה רבנן אז יצטרכו לבנות חומה לבד, כשאין עם ארצים, כי אין סומכים על הנס והנהג בהם מנהג דרך ארץ.

הוא אומר עוד יותר; שעיר שיש בה רבנן ולא רבנן, שאז זה מוטל על הלא רבנן, אז רבנן יכולים לכפות את הלא רבנן שיהיה חומה, כי ראוי שיהיה חומה בעיר אבל הם לא משלמים, כך החזו"א כותב.

עכ"פ, אז לכאורה הצורה מה שצריך להגיד לילדים, האם יפול טילים או לא? מה אומרים הורים בכל הארץ? יש גם יהודים חרדים שגרים בערים חילוניות, מה הם עונים לילדים שלהם; אם יפול טילים?

להגיד שכעת זה זמן שיש איזשהו קושי זה זמן של מלחמה, וברוך ה' שהקב"ה מזמין כל מיני צורות ועצות שהם עוזרות לנו ולנו יש הרבה זכויות, וה' יעזור שזה לא יהיה, אבל אני לא חושב שצריך להגיד לילד שמאה אחוז שלא, ולהגיד לו, ומה קורה אם פתאום מישהו נהיה חולה ומה קורה אם פתאום נהיה תאונת דרכים?!

כאילו זה, אנחנו לא צריכים לפחד מידי וקצת מותר לפחד, ולהרשות לילדים קצת לפחד וזה דבר נורמלי קצת לפחד, אבל שגם כן, אם הילדים יראו שההורים עצמם הם לא בפניאקה גדולה, אז הם יבינו, כן יש מצבים של קצת פחד, ומצד שני סמוכים על כל הזכויות שיש ובכזה צורה, כי להכחיש לגמרי לילדים ש/ לא נראה, באיזשהו שלב בחיים שהם יצטרכו להתמודד גם מול סכנות שיש, וצריך לקחת את זה כאתגר, שזה גם חלק מהדברים שאנחנו לומדים בחיים, גם איך אנחנו מתמודדים עם מצב שמקצת שכיח היזקא, וגם בזה וחזקת והיית לאיש, להשתדל בתפילה ובביטחון ולקוות שיהיה טוב, ה' יעזור שיהיה/.

 

ביקשו גם לדבר על הנושא של חינוך לרוחניות, איך מחנכים לרוחניות? יש בדבר הזה כמה וכמה חלקים, לא יודע אם נספיק כעת הכל. דבר ראשון צריך לדעת שיש משהו שאם הדבר הזה קיים אז גם אם לא מתעסקים מידי הרבה בחינוך לרוחניות זה קורה מאליו, ילד שמרגיש שאבא שלו אוהב אותו ואבא שלו קרוב אליו זה גורם לו שדמות דיוקנו של אביו ניצבת מול עיניו והוא כל הזמן מחפש להיות כמו אבא שלו, אם הוא מרגיש שיש לו שייכות לאבא שלו והוא מרגיש קשר לאבא שלו אז אפילו אם אבא שלו לא יתעסק איתו הרבה ברוחניות אבל אם יש קשר של אהבה בין אבא לבן זה דמות דיוקנו של אבא כזה ניצבת מול בנו והוא מעצמו מנסה כל הזמן להיות כמו אבא שלו. הורים שבעצם מרגישים איזשהו קושי בחינוך לרוחניות שיבדקו את עצמם עד כמה הם בכלל בקשר עם הילדים שלהם, האם הם באמת בקשר עם הילדים והאם יש להם זמן וסבלנות להיות בקשר עם הילדים שלהם, האם המצב הוא שאין להם זמן וא"כ במה הם "אבא" אם אין להם קשר עם הילדים?! אם הילדים לא מרגישים את אהבת אב לילדיו ולא מרגישים קשר של אהבה עם האבא זה בעיה, וכשזה קיים זה לבד גורם את החינוך לרוחניות, זה חלק ראשוני ועיקרי בפשיטות.

עכשיו יש עוד דבר שאנחנו חייבים לדעת את זה! אנחנו כבר פחות או יותר אברכים 25 - 30 - 35, לא לחשוב שאת הצורת אידישקייט שלהם אפשר להנחיל לילדים קטנים, ילד קטן הוא לא ברמה של כזה סיגנון אידישקייט של אדם בן 30, הצורת אידישקייט שאנחנו יכולים להשריש לילדים זה אם אנחנו נשריש להם בצורה כמו איך שהגננת משרישה להם את זה בגן, דהיינו עם רגש עם חויה ועם סיפור, הרעיון הזה לנסות לשכפל להם את המדריגה הרוחנית שלנו בצורת תפיסה שלנו, איך ילד בן 4 - 5 - 8 - 12 יכול לקלוט את הסוג והסיגנון איך שאנחנו מסגננים את האידשקייט ואת היראת שמים ואת האהבת מצוות ואת האהבת תורה, הוא הרי לא ברמה כזאת?! אצלו זה צריך להיות עם חויה ורגש, אם זה עם חויה ורגש זה נקרן אליו, זה גם חלק מאוד בסיסי לדעת את זה, שהסוג שפה שאנחנו רגילים ושאצלנו זה יהיה 'נדברו יראי ה' איש אל רעהו' זה לא שפה שנקלטת בכלל לילד קטן, ילד קטן נקלט לו רגש, ילד הוא כמו תינוק ונכנס לו רגש, כשהאידשקייט היא חוייתית שיש שם חויה ורגש זה נכנס לו, אבל הצורה מה שאנחנו רגילים שאנחנו מבינים בשכל זה לא נתפס בכלל אצל הילד זה לא מדבר אליו בכלל וזה לא נספג אצלו, אצלו נספג רק רגשי קודש, ורגשי קודש זה כשהההלכה האידישקייט והתורה זה בצורה של חויה, זה גם חלק חשוב מאוד.

כעת יש עוד חלק לדעת! שעיקר ההנחלה של יראת שמים ושל דקדוק הלכה ושל שמחה של מצוה זה לא ע"י הוראות מעשיות, זה לא בהוראות מעשיות של תעשה כך או אל תעשה כך, לא זה מה שיחבר את הילד לזה, אלא באמת המצב שהילד חש איך התורה ומצוות ואמונה ויראת שמים ואהבה וכו' איך זה בחיים של האבא, אם באמת האבא לא מביא את כל הרוחניות שלו הביתה כי זה הכל נמצא באמת בישיבה ובכולל, ובבית הוא רק עושה את הטכני, הוא רק נמצא באיזשהו מצב שההתעסקות שלו בבית זה רק התעסקות טכנית והוא לא פולט החוצה את המציאות הרוחנית שלו, אז הילד לא ראה ולא מכיר את זה.

סיפר לי אברך אחד; שכעת ממש בשבת האחרונה הגיע אליו איזה אחיין ילד בן 11 והיה אצלו בשבת, הם הלכו בדרך בשבת בבוקר לביהכנ"ס, והאחיין שואל אותו איזה שאלה בהלכה, אז הוא אומר לו; האם ברכת כבר ברכות התורה? כשתברך ברכות התורה אני אוכל לענות לך. הילד אומר לו; מה ברכות התורה, הרי את זה צריך בתפילה, כשהוא יבוא לביהכנ"ס יקרא בסידור ויגיד ברכוה"ת. הוא אומר; למה ילד בן 11 לא ידע שאין קשר בין ברכה"ת לסדר התפילה? כי אף אחד לא סיפר לו את זה, אבא שלו אף פעם לא דיבר איתו על זה. הוא אומר שאצלו בבית ילד בן 8 כבר יודע את זה! הוא יודע את זה מ'הפטפטת' בבית כי זה חלק מהנייעס בבית, לא שאומרים לו כל הזמן תעשה כך או תעשה כך אלא שחלק מ'הפטפטת' ו'הנייעס' בבית זה ההלכה ויראת שמים וזה לא בצורה של אסור ומותר. הוא מספר אותו אברך שהוא רואה כשמגיעות חברות הביתה והוא נמצא בחדר אחר אחר, אז הוא שומע את הבת שלו אומרת "אבא שלי אמר" "אבא שלי אמר", וזה הכל דברים או בעניני השקפה או בעניני יהדות או בעניני הלכה או אפי' בעניני החיים; "אבא שלי אמר" "אבא שלי אמר" - זאת אומרת שהאבא מפטפט עם הילדים שלו, הוא מפטפט איתם על החויות שלהם והוא מפטפט איתם את האידישקייט שלו והוא מפטפט איתם את ההלכה שלו וזה נקלט להם. הוא אומר; למשל כשמגיעה עוגה באמצע הסעודה הוא מחפש וופל כדי שהוא יוכל לברך ע"ז 'בורא מיני מזונות' ולצאת מכלל ספק, והוא אומר; להנחיל הלכה לילדים זה לא להגיד שלא אוכלים עוגה אם אין וופל, הוא לא אומר לילדים שלו שאין עוגה בלי וופל, אבל הוא לוקח וופל והוא מספר למה הוא לוקח וופל, הוא מספר שיש נושא של פת באה בכיסנין ויש כמה שיטות בזה והוא מפטפט על הנושא הזה ושכדי לצאת מידי ספק אני לוקח וופל, הוא אומר שבמשך הזמן הוא רואה שהילדים מתחילים לחקות את זה והם גם מחפשים וופל על אף שהוא לא אמר להם, הדברים האלה לא עובדים עם הוראות, זה צריך לעבוד מתוך שרואים את ההתעניינות ושהאבא יספר את זה. אבא אחר לוקח וופל, בסדר נגיד שהוא חושב שלא צריך לדרוש את זה מהילדים, אבל הוא לא סיפר להם בכלל מה המשמעות של זה ולמה הוא עושה את זה, למה אתה לא מספר?! אם אתה רוצה שלילדים שלך יהיה שייכות להלכה תכניס להם את זה, איך תכניס? כל ענין של הלכה תדבר על זה.

אברכים שלומדים בכולל עירובין, בשר בחלב, ותערובת למשל, כי בנשים נזיקין לא תמיד יש את זה, ובאים הביתה וזה נהיה נייעס לספר דברים שלמדו שם זה נכנס לילד וזה נספג בעורקים של הילד, לא הוראות של אסור ומותר מכניס לילד דיקדוק הלכה, אלא מה שילד רואה ומוקרן לו מאבא שלו שאבא שלו חי הלכה והלכה מדברת אליו עם שמחה של מצוה, כשהוא רואה שמחה של מצוה אצל אבא שלו זה נקרן אליו.

דיברו שם; איך נקרין לילדים ש'שולחן שבת' יהיה כמו שצריך? צריך לדעת ש'שולחן שבת' זה לא זמן להשיג משמעת, שולחן שבת זה לא הזמן שבו אנחנו מחפשים משמעת, שולחן שבת זה זמן שבו אנחנו מחפשים שהילדים יהנו שיש פעם בשבוע חויה משפחתית שכל המשפחה אוכלים יחד אבא ואמא עם הילדים, שזה יהיה משהו עם גישמא'ק ונעים, זה שולחן שבת! עד שההורים שואלים איך נחבר את הילדים לשולחן שבת שההורים האלה ישאלו את עצמם איך הם מתחברים לילדים שלהם למציאות של הילד בשולחן שבת, וככל שההורה יהיה יותר מחובר למציאות של הילד שלו כרגע בשולחן שבת והוא יבין איפה הילד שלו נמצא זה יגרום בגל השני שהילד שלו יהיה מחובר לשולחן שבת, שולחן שבת צריך להיות זמן נוח ונעים, אם העסק שלו בשולחן שבת זה רק לעשות איזה אוירה רצינית וורטים על פרשת השבוע שזה לא בדיוק מעניין שם את הילדים שלו אז שלא יחשוב שהילדים שלו יתחברו לשולחן שבת, אבל אם הוא יַשְרה אוירה נינוחה אוירה נעימה ושמחה בשולחן שבת והוא יתחבר לילדים זה יתן לילדים הרגשה טובה וממילא הם יהיו בעזר ה' בהמשך הזמן גם מחוברים לזה.