תשובה - ר"ה

קצת יש לדון אולי מה הקשר בין ער"ה לשלום בית, זה אולי שידוך לא כ"כ מוצלח, אולי היה צריך להשאיר את זה לחורף, אבל אנחנו נראה שבעצם אדרבה זה יכול להיות מישך שייך מאוד לכל ענייני תשובה, ונראה אולי איזשהו שתי נקודות שהם מאוד יסודיות בגדרי תשובה, שיש לזה משמעות מאוד גדולה והם מבחן מאוד גדול דוקא בבית.

כתוב בפסוק בפרשת שופטים "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (דברים כ, ח) יש הרי מ"ד שירא ורך הלבב זה מהעבירות שבידו, השפת אמת שואל מי שירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, אדרבה מי שאיכפת לו מהעבירות שלו הוא זה שראוי ללכת למלחמה, דמי ילך למלחמה מי שלא ירא מהעבירות שבידו? כך שואל השפת אמת.

ואמנם בפשוטו אפשר להגיד שהוא יודע שיש לו עבירות דהיינו ידיעה וגילוי מילתא שהוא בעל עבירה, אבל השאלה היא שאלה חזקה, והוא אומר דבר נפלא עד מאוד ויסוד מאוד גדול, הוא מביא את הפסוק על המעשה של שרה ואברהם "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ"  (בראשית יח, טו), והשפת אמת שם שואל הרי הקב"ה אומר למה זה צחקה שרה בקירבה, ואברהם בא ומדבר על זה עם שרה, ומה זה "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר", הרי מאיפה אברהם יודע את זה כי הקב"ה אמר לו, וכי תכחש במה שהקב"ה אומר לאברהם?! והיא הרי יודעת האמת שכן צחקה [ועיין רמב"ן עה"ת שם]. ועוד מה זה כי יראה, מה היא פיחדה, שמה אברהם יעשה לה, שאפשר אולי כי היא התביישה וא"כ הול"ל כי נתביישה, אבל מה זה ותכחש שרה "כִּי יָרֵאָה", ממה היא פיחדה כאן שהיא כיחשה? כך השפת אמת שואל.

והוא אומר יסוד גדול מאוד; בעל תשובה, המדריגה הנכונה של תשובה, זה אם האדם כבר יצא מהמצב של העבירה, יש אולי לפני שנמשיך את דבריו, יש אולי בנותן טעם להביא עוד איזשהו וורט שזה בעצם ממחיש את זה חזק, הקב"ה שואל את אדם הראשון אחרי חטא עץ הדעת, הוא שואל אותו איכה, "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ"  (בראשית ג, יא) ויש במדרש שאדם הראשון אומר לקב"ה "אכלתי ואוכל עוד", וזה תימה רבה, כזו חוצפה כלפי שמיא, "אכלתי ואוכל עוד", כך יענה לקב"ה אכלתי ואוכל עוד?

ויש וואר'ט מאוד מפורסם של הקוצק'ר, הוא אומר; הקב"ה שואל את אדם הראשון איכה, איפה אתה אוחז, אתה יצאת כבר מהמצב של העבירה או שאתה עדיין במצב של העבירה, אז הוא אומר ריבוש"ע אני מכיר בעצמי ש"אכלתי ואוכל עוד", עדיין אני במצב שאם יהיה לי עוד פעם נסיון באותו דבר אני עוד פעם יפול, זה הכוונה ב"אכלתי ואוכל עוד" אני עוד לא יצאתי מהמצב של העבירה. [וביותר י"ל שאדה"ר אמר דקודם החטא לא הייתי במצב של "ואוכל" דהיינו שיש לי רצון לאכול כי הרי היצה"ר היה בחוץ, אך עתה מצבי הוא "ואוכל" שבא לי רצון לחטוא כינתערבב הרע בטוב ודו"ק]

אין תשובה שלימה אם בן אדם לא יצא מהמצב של העבירה, ז"א אם המצב הוא שאם יזדמן לו שוב אותו נסיון שהביא לו לכישלון הקודם הוא יפול שוב, זה לא תשובה שלימה, אולי זה מקצת תשובה אבל זה לא תשובה שלימה, תשובה שלימה זה רק אם האדם יצא מהמצב של העבירה, שבעצם אם יבוא עוד פעם נסיון הוא לא יפול.

ומעתה מבאר השפת אמת דזהו שאמר הכתוב "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה" שכיון ששרה היא התעלתה והתחזקה ביראה אחר שצחקה, לכך היא אומרת "לֹא צָחַקְתִּי" השרה של עכשיו זה לא צחקתי, זה היה שרה אחרת, אני כבר במצב חדש ו"לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה" כיון שהיה לה התעלות ביראת שמיים והיא כבר יצאה מהמצב שהיה כאן איזה תביעה עליה, היא כבר יכלה להגיד "לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה" כיון שהיא התעלתה ביראה מהזמן שהיא צחקה, עד שכשאברהם שאל אותה והיא עתה במצב של כי יראה היא אומרת לא צחקתי, השרה של היום זה לא צחקתי.

ומעתה מבאר השפת אמת דזה מה שכתוב "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" מהעבירות שבידו. ששאלנו אם הוא ירא ורך הלבב מהעבירות שבידו, א"כ אדרבה הוא זה שראוי לצאת למלחמה, כזה יראה שהוא ירא מעבירות שבידו? הוא אומר שעבירות "שבידו" הכוונה שעדיין העבירות בידו, הוא עוד לא יצא מהם, אם הוא עדיין לא יצא מהמצב של העבירה ועדיין הוא עלול ליפול "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ", לפי שהוא עוד לא עשה תשובה שלימה, דהוא עדיין במצב שהוא עלול ליפול ולכך ילך וישוב לביתו.

שנמצינו למידים שאין שלימות של תשובה רק אם בן אדם הוא יצא מהמצב שזה כבר איני אותו אדם, שהוא כבר לא באותו מצב שגרם לו ליפול, אם הוא באותו מצב שגרם לו ליפול אין זה תשובה שלימה.

אבל יכול להיות אפשר להגיד אולי עוד איזשהו משהו, וזה גם נקודה מאוד חשובה ומאוד עיקרית בכל ענייני תשובה, יש כאלה שאצלם כל הסיגנון של תשובה זה רק איך להתעסק באיזשהו גדירה איך לגדור את עצמו מהדברים שבהם הוא נכשל, כל העסק שלו זה רק באיך לגדור ולשים לעצמו גבול בדברים שהוא נכשל, אבל האמת היא שזה לא כך.

דהנה מהם סגנון העבירות של בני עלייה הנמצאים כאן, הנה כשנבדוק זה בעניני מידות או לה"ר או ביטול תורה כפי שנבאר. והנה נקדים דברי החזו"א (אמו"ב ד-יד) וז"ל: "כי אמנם אין תיקון המידות שולל מהאדם אהבת עצמו, כי מציאות הנטיות לכבוד ולעונג היא מציאות חיובית בהרכב המכוֹנָה של זה החי הנקרא האדם, ואין שלילת הנטיות האלה בנין בנפש אדם אלא סתירת הוויתו, הַמוּסָר אומר לאדם אהוֹב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך מה אשרך עלי חלד, ומה כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענוה, אין כבוד אלא עזיבת הכבוד, אין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות, ולהיות נכנע לה' ולתורתו - תכלית החיים בעולם הזה ובעולם הבא" עכ"ל.

בוא נגיד למשל אחד שהוא לקוי בפטפטת באמצע הלימוד זה קורה לו הרבה, אז יש אחד שכל מה שהוא יעשה זה לגדור את עצמו באמת מדברים בטלים באמצע הלימוד, אבל יש אחד שיתבונן קצת יותר מה בעצם מאיזה כוח בנפש מגיע לי הפטפטת הזאת, הרי זה מגיע לו מאיזשהו סקרנות מאוד גדולה על הנעשה ונשמע בחצרות קדשינו, נוּ הרי סקרנות, אני רואה הרבה בזה, שר' גרשון הרבה מדבר לאחרונה על סקרנות, לללמוד מתוך סקרנות, אז אותה סקרנות שבעצם גורמת לפטפט אם הוא יקח את אותה סקרנות בעצם לתורה אז מידת הסקרנות תהיה מרוצה, אז הכוח הסקרנות יבוא לידי רוויה בתורה, אז פה הוא לא רק מתעסק בגדירה של הפירצה, אלא הוא לוקח את אותו כוח שגורם לו בעצם את הפטפטת והוא תורם את זה לקב"ה ביותר השתדלות בתורה, הוא עושה הסבה מקצועית לסקרנות, הוא לא מדכא את המידה אלא מסב ומטה את אותה מידה לצד הטוב.

וכמובן שצריך לזה התבוננות, שיתבונן על מה הוא מבלה כ"כ זמן ואנרגיות? על חדשות המתישנות תוך איזה שעות או יום, ואין בהם ממש להועילו לחייו ולחכמתו, לעומת התעסקות בלימוד התורה שמחכים בכל לימוד, ורוכש ידיעות שמעשירות אותו. וכשיתבונן כן ייקל לו להסב את הסקרנות ללימוד התורה! והלֹא אנו רואים שהחכמים כן מרגישים וחושבים בדעתם כדברים האלה, ואף אני אלך בדרך זו. והרי אנו גם מכירים שיש כאלו שמעניין אותם ספורט של שחקני קבוצות כדורגל וכדורסל, ואנו רואים אותם כמבלי עולם בזה שהם מתענינים בהבל וריק, ולמה לא נקיש כן אף אצלינו בחלקים שמעניין אותנו נייעס שאין להם שום תוכן והשכלה?! וכשנבין אפסות והעדר הענין ייקל עלינו להפסיק ההתעסקות הלזו, ולהטות את הסקרנות וההתעניינות לדברים חשובים באמת ולצימאון לתורה ולחכמה.

או נגיד פעמים שהסיבה שגורמת לו לפטפט כי תבער כאש קינאתו על טהרת ההשקפה, והוא יכל הרי לקחת את אותו כוח ושאש קינאתו תבער לא על עניינים של שטויות של השקפה אלא על דברים שבאמת חובתו בעולמו, ז"א יש לך כזה כוח עד שתבער כאש קינאתך ואתה מדבר ומדבר ומדבר, קח את הבערה הזאת ותשתמש לדברים שבאמת נבראת בעבורם, ולא לדברים שזה שייך לדברים אחרים. וזה ג"כ ע"י התבוננות, שיתבונן; האם זהו תפקידי ורצונו ית' ממני שאתעסק בדברים הללו?! ומה ערך יש בזה לאמיתות החיים שלי?! הא אין לי אלא לציית לדברי רבותינו ולהשקיע מרצי וכוחותי לקדש שמו ית' ע"י השקעה דתורה וירא"ש וכו' בחמימות גדולה. ויראה נא במס"י בפרקי הנקיות בדברו על קנאות לכבוד ה' המגעת מענפי האהבה, כי קנאות זה נובע מחיבור עמוק והתלהטות פנימית, ויכול להשקיע זאת בתפילה ובתורה ובמחשבה.

בוא ננסה קצת להרחיב את הדברים יותר ולהתבונן עד היכן הדברים מגיעים. כולנו מכירים את המאמר חז"ל "מקום שבעלי תשובה עומדי צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות לד,ב) ואנחנו גם מכירים כתוב "שבתשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכויות, ובתשובה מיראה זדונות נעשות לו כשגגות" (יומא פו,ב). יש בזה הרבה רעיונות בלבאר את החז"ל הזה, ונראה איזשהו ביאור שראיתי את זה בספרים, ביאור שיש בזה הרבה מה להתבונן;

כל אדם יש לו כל מיני כוחות וטבעים בנפש ובגוף שלו, כל בן אדם לפי המציאות שלו קיימים בו כל מיני כוחות וכל מיני טבעים שדוחפים אותו לעשות כל מיני דברים, יש לו כל מיני כוחות בנפש שבעצם ממריצים אותו להשקיע לעשות כל מיני ענינים, גם התכונות הכי חיוביות שנטועים ומושרשים בנפש שלנו אם אנחנו לא מפתחים אותם הם נשארים רפויים וחלשים ולא נגיע לכלום.

הגאון הכי גדול והעילוי הכי גדול אם הוא יוולד במקום פרימטיבי שאין שם בתי ספר ולא לומדים שם חכמה רק מתעסקים שם בצורה פשוטה כעין בע"ח, לא יתפתח הכישרונות שלו ולא יהיה שווה כל העילוישקייט שלו, יש לו בכוח עצום שהוא לא יוצא מהכוח אל הפועל, כי הוא לא מתעסק במושכלות ובדברי חכמה והוא לא מגיע לכלום, עד שאם הוא ישאר כך כל שנות נערותו כשנדבר איתו אחרי איזה שנים לא נראה אצלו בכלל את הברק של הכישרון שלו, לעומת זאת לוּ הוא היה במקום שמלמדים השכלה הוא היה יכול לצאת איזה גאון גדול ומבין וחכם מאוד.

הבעל תשובה כשהוא היה בעל עבירה - הרי כולנו יודעים שהמנועים של היצה"ר הם חזקים מאוד, המנועים של היצה"ט הם לא כ"כ חזקים כמו המנועים של היצה"ר, הרי ה"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) כתוב בשני יצריך (רש"י - שם). אנחנו צריכים בעצם לגייס את היצה"ר לעבודת ה', הבעל תשובה כשהוא היה בצד הרע, כשהוא היה רשע והוא היה בצד הרע, אז הוא היה נמרץ מאוד לעניני העבירות שלו, והוא שיעבד את כל נפשו וגופו לענין התאוות והדברים הרעים שלו, הוא פיתח את עצמו בכל השאיפות החומריות שלו, אז הוא פיתח את הכוחות שלו, וכשהוא כעת הולך ונהיה בעל תשובה והוא כעת עושה הסבה מקצועית, ואת כל היכולות והכישורים שלו כעת עושה הסבה מקצועית ומעביר אותם לקב"ה לתורה ולמצוות, נמצא שהמצב של הרשעות שלו זה היה בעצם כלי שהוא כרגע עם כוחות ערים וחזקים, עם מנועים חזקים ומפותחים שאיתם הוא כעת יוכל להשתמש לצד הקדושה.

ולכך במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי לא תמיד הצדיקים עם הבלתי לה' לבדו הצליחו לפתח את הכוחות הקיימים בהם באותו רמה שהרשע, שהוא הרי - הרשע העולם הזה הוא מול העיניים, והתאוות שלו מול העיניים, הרי כדי שעניני רוחניות יהיה מוחשי וברצון וחשק פנימי כמו הענינים שמענינים את הרשעים צריך הרבה עבודה בשביל זה, אבל עניני החומר והעוה"ז זה חי ומוחשי לאדם, ואדם ששקוע בזה אז הוא נמרץ מאוד, הוא חידד ופיתח את היכולות שלו, ונמצא שבעצם הצד רשעות שלו זה גרם לו בעצם כעת כשהוא עבר לקדושה, "חילך לאורייתא", כשהוא לקח את החייל שלו כעת לאורייתא אז יש לו חיל גדול, יש לו כוחות גדולים, זה הכוונה "במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים", כי הם יותר פיתחו את הכוחות שלהם. [ואגב יש ללמוד מזה לא לסבור להתעסק רק לש"ש, כי מנוע דהלש"ש אינו חזק כ"כ, ובל נרמה את עצמינו, ואילו כשיקח לעצמו את מנוע ה'שלא לשמה' הרי ישקיע יותר מרץ וחשק, רק שיקח זאת בתורת אמצעי ולא בתורת מטרה, ודו"ק].

ופה יש הבדל אם התשובה היא מאהבה או מיראה; הרי תשובה מיראה הוא בעצם הוא לא שינה את המצב שלו ואת הדעות שלו, הוא פשוט מפחד, מוצמד לו אקדח לרקה הוא מפחד, ומחמת הפחד הוא נמנע מעבירות, אבל הוא לא עושה איזשהו שינוי, במהות שלו הוא נשאר אותו דבר רק הוא מאויים, ומתוך היותו מאויים הוא לא עובר עבירות. אבל תשובה מאהבה הוא משנה את עצמו, הוא עושה עם עצמו איזה הסבה מקצועית, הוא לוקח בעצם את אותם כוחות שאיתם הוא השתמש לרע והוא כעת מסיט אותם לצד הקדושה, לצד עבודת ה' לתורה ומצוות ויראת שמים. וזה לפי שהוא רוצה הוא אוהב ומעוניין לתקן ולהתקדם, דהרי האוהב אינו מתעסק רק במילוי חובה ובלצאת ידי חיובו, אלא רוצה להעמיק ולחזק את האהבה והקשר וההתנהלות הנכונה שתרוממו ותגדלו לשלימות האמיתית שהיא הדביקות בו יתברך ע"י לימוד התורה וקיום מצוות.

ולכך תשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות, כי הוא לוקח בעצם את הזדונות שלו ואת הכוחות שהוא השקיע, ואת כל המרץ והחיל שהוא השקיע בצד הטומאה הוא כעת לוקח לצד הקדושה, אז זדונות נעשין לו כזכויות כי הם בעצם הכשירו אותו כעת להיות מוכן לשלימות גדולה מאוד מתוך מה שקודם הוא השקיע ברישעות שלו, אבל בתשובה מיראה כיון שהוא לא עשה איזשהו שינוי מהותי הוא רק מונע את עצמו, הוא רק גודר את עצמו, הוא עסוק רק בגדירות, הוא לא עסוק בלקחת את אותם כוחות עצמם והרי הן מוקדשים לשמים.

איתא בנדרים (ט,ב) "דתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה?! העבודה שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר "אִישׁ... כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (במדבר ו, ב).

נראה לי שראיתי שר' איזיק שר מבאר את זה, הוא אומר מה היה המיוחד באותו נזיר ששמעון הצדיק כ"כ התפעל? הוא אומר אותו נזיר לא הלך סתם להשחית כעת להילחם עם היצה"ר, הוא לקח את שער ראשו הנאה והרי הן מוקדשין לשמים, הוא קידש את זה כעת לגדל את זה בתור נזירות ולהגיע אח"ז לתגלחת של נזיר, הוא לקח את הכוח השלילי הזה, מה שהוביל אותו לשלילי, והוא הפך אותו לצד הקדושה, כזה נזיר, כזה אשם של כזה נזיר שהוא לקח את אותם כוחות שעד עכשיו היו יכולים להפיל אותו לפחז עליו יצרו והרי הם מוקדשים לשמים, כזה אשם שמעון הצדיק רצה לאכול.

בוא נראה איפה זה בא לידי ביטוי. נגיד אחד שמרגיש שהוא לקוי בקינאה, מה התשובה שהוא יעשה? אז אם הוא יעשה רק עבודה; טוב אני יפרגן לשני אני לא יקנא אולי אפי' אנסה לעזור לו להתקדם, אעשה עבודה להיות גיבור הכובש את יצרו לפרגן לשני ולא לקנאות, ולעזור לו להצליח.

אבל הרבה פעמים כיון ששורש הקינאה עוד קיים בו, באיזשהו שלב כשלא יהיה לו את הכוח להתגברות זה יהיה חוזר וניעור, אבל אם הוא יתבונן בעצם מה הם הסיבות שגורמות לי לקנאות, באופן שהסיבה שגורם לו לקנאות זה מחמת שהוא באמת לא עושה עם עצמו את מה שהוא יכול, ובעצם יש לו מרירות עם עצמו ע"ז שהוא לא משקיע, והוא משקיט את המרירות שלו בלקנאות במי שהוא כן משקיע כי הוא בעצם לא מספיק משקיע, אז אולי כעת במקום לא לקנאות במי שהוא כן משקיע, אולי תתחיל גם להשקיע ולא יהיה לך סיבה בכלל לקנאות, בוא תעשה משהו בעצמך, אל תתעסק רק בגדירות וכבישות, קח את השורש של הסיבה שגורמת לך לקנאות שבעצם אתה במצב של רפיון, ואתה לא מספיק משקיע, ותשקיע כן, ואז יהיה קושיא מעיקרא ליתא.

אבל בוא נגיד גם באחד שכן משקיע, משקיע מאוד מאוד ובכ"ז הוא מקנא, מה אצל אחד כזה שורש הקינאה? כי הוא חי בעצם כל הזמן איך אני משיג את השני, זאת אומרת המטרות שעומדות מול עיניו זה איפה אני ואיפה האחר, כל הזמן הוא מודד את עצמו מול אחרים.

מה באמת השורש האמיתי והנכון של קינאה? הרי כל כוח שקיים בנפש, כל מידה שקיימת בנפש, היא קיימת באיזשהו צורה גם בצד הקדושה, איפה קיים בעצם קינאה גם בצד הקדושה?

הדבר ברור שקינאה בצד הקדושה קיים בעצם שבן אדם יקנא בעצמו וימריץ את עצמו להתחרות עם הכוחות שלו כדי להפיק מעצמו את המקסימום של היכולות שלו, שבן אדם בעצם יש לו שאיפות ואיזשהו תחרותיות עם עצמו; האם אני במצב מספק? הוא שואף ליותר ממה שהוא, לא מצד שהוא מודד את עצמו לאחרים אלא הוא מודד את עצמו למה שהוא יכול להגיע, והוא רואה שהוא עדיין לא מיצה את היכולות שלו, והוא מקנא כביכול ביכולות שלו למצות אותם ולהגיע אליהם, להשיג מטרות יותר נכבדות מהמטרות שהוא השיג עד עכשיו, זה בעצם צד הקינאה בצד הקדושה, שאז הוא לא צריך להתעסק בגדירה אלא לקחת את הקינאה ולהסיט אותה לצד הנכון, במקום שהוא עסוק כל הזמן באיזשהו רעיון של איפה אני ואיפה אחרים, והוא מודד את עצמו מול אחרים וזה גורם לו לקינאה השלילית, שהוא יחיה את המציאות של היכולות של עצמו, והוא יקנא עם עצמו; האם אני ממצה את היכולות שלי.

יש בענין הזה עוד נקודה; באמת שאין אדם שאין לו איזשהו טביעת אצבעות יחודית שלא קיים בשום אדם בעולם, זה מבהיל על הרעיון! היום יש, מנסים לפתח איזשהו צורה שלא יוכלו לזייף שם בתעודות זהות, אז עושים טביעת אצבעות, אפשר להאמין שפיסת עור בגודל של ס"מ על ס"מ אין במליארדי בנ"א שנים שוים?! אין טביעת אצבעות שוה מיום ברוא ה' אלוקים אדם על פני האדמה, כל המליארדי בנ"א שהיו ונמצאים אין שנים שטביעת אצבעות של אצבע שלהם שווה. ז"א שהכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות.

כל בנ"א יש לו משהו עצמי יחודי שאין שני לו, מי שלא חי כל הזמן איפה אני מול אחרים, והרי אם אני חי כל הזמן איפה אני מול אחרים אני מבטל בכלל את כל היחודיות שלי, כי אם אני משהו יחודי אז אין לזה בכלל ערך איך אני ביחס לאחרים, כי אני משהו יחודי שאין לזה שייכות לאחרים, הרי ברגע שאני מיחס את עצמי לאחרים אז צריך להיות איזשהו מכנה משותף, אז אם יש איזה מכנה משותף ביני לאחרים אז זה לא האני האמיתי של עצמי, זה איזה משהו כמותי זה לא האיכות של האישיות שלי, כי האיכות של האישיות שלי אז אין לזה קשר לאחרים, כי אני בריה בפנ"ע, מי שבעצם מתבונן ויצא אולי מהרעיון כל הזמן שהוא באיזשהו תסמונת העדר ורק מי רץ יותר מהר, מי רץ יותר מהר זה משהו כמותי זה לא משהו שמבטא את היחודיות של האדם שבזה אין לו שום מתחרים, יש לו את הכוחות ואת הסיגנון של עצמו, אין אדם שאין לו איזשהו סיגנון אם הוא יתבונן בתוך עצמו מה סיגנון הנטיה שלו איזה סוג לימוד איזה סוג מהלך מתאים לו, לא האם זה מתאים לאחרים או האם זה דומה לאחרים, אלא איפה הוא בעצמו, זה בעצם שורש ה"לפי טיבעו" שכל הזמן אנחנו שומעים קצת בהרחבה.

כל אדם זה בדוק ומנוסה, יצא לי לשמוע את הדבר הזה מחכמי נפש אפי' שלאו דוקא מתוך איזה מוסר, הם טוענים שכל בנ"א שממצה את עצמו במהלך שמתאים לו באמת לפי היחודיות של עצמו זה עצמו גורם לו לא לקנאות, הוא כ"כ מלא וגדוש ומרגיש סיפוק מהמציאות שהוא ממצה את עצמו ממה שעצמו שלא מענין אותו אחרים. וביותר הם אומרים, שאפילו אדם שנכנס לו לראש עיוותי חשיבה שהוא צריך להיות יותר מאחרים, מ"מ כשהוא עסוק וממצה את חושיו וכשרונותיו, זה עצמו גורם לו לא להתעסק עם קנאה אלא עם המציאות וההתקדמות של עצמו, ומרוב שזה נותן לו הרגשה טובה וסיפוק עצמי שוב בממילא הוא שוכח לקנאות..., זה בעצם הסגולה הטיבעית והדרך הטיבעית איך להגיע להיות שמח בחלקו! זה הצורה הטבעית להגיע להיות שמח בחלקו בלי עבודה של גדירה וחיזוקים; איך אני מתחזק שמה שנגזר עלי ומה שנגזר עליו, עד שאנחנו לא מגיעים לרמה הרוחנית הזאת זה לא עובד, כשנהיה ר' יחזק'ל לא תהיה לנו שום בעיה בעולם, אבל עד שנגיע להיות ר' יחזק'ל אנחנו צריכים ג"כ לעשות משהו עם עצמינו, אתם יודעים יש איזה פיתגם: ... ברונפע'ן/ "עד שמגיעים לבית מרזח אני גם צריך איזה כוסית יי"ש בינתיים". מה אני יעשה עד אז, אז עד שאנחנו נהיה ר' יחזק'ל אנחנו גם צריכים לעשות משהו עם עצמינו, 'איזה כוסית יי"ש בינתיים'.

אם אנחנו ניקח למשל את הקינאה ובמקום להתעסק בגדירות, נתעסק בלהפסיק להביט אל אחרים אלא להביט על עצמינו, ואת התחרותיות לעשות עם עצמינו האם אנחנו ממצים את עצמינו, האם בעצם המהלך שלנו זה לפי הנטיה האמיתית של עצמינו, כל אחד לפי ענינו מי שהוא סיני מי שהוא עוקר הרים, מי שמעניין אותו הלכה, אבל זה רק כללים, זה יכול להיות בכל מיני פרטים ודברים עדינים מאוד שמי שיתבונן ימצא את עצמו. למשל: יש אחד שהוא איטי בחשיבתו, והוא מקנא באותם שיש להם תפיסה מהירה וקליטת בזק, ולא שת ליבו שהם מדלגים על פרטים ולא מעמיקים כ"כ, והוא איטי אבל יסודי ומעמיק עד למיצוי הענין לכל פרטיו ודקדוקיו. וזה מציאות טבעית שאדם שמוצא את עצמו עם עצמו הוא לא מקנא, זה הדרך הטיבעית איך להיות שמח בחלקו, זה סוג תשובה שהיא מחזיקה מעמד, כי הוא לקח את אותו כח והרי הם מוקדשים לשמים.

בוא נראה עוד דבר, הענין של כבוד; החזו"א אומר שזה נטיה טיבעית הענין של כבוד, יש כבוד איך אני יראה את עצמי מול אחרים, אם אני יראה את עצמי עם איזה גאוה של אני ואפסי עוד מול אחרים - זה הכבוד והגאוה השלילית. אבל יש גם כבוד שהוא משהו באישיות של האדם עצמו; בכלל לא ביחס לאחרים, יש לו מכובדות, יש לו אצילות, יש לו הנהגה נסיכית שהוא חי את הסוג הנהגה הזאת גם בינו לבין עצמו, איזה רוממות אישיותית שגורמת לו שכל ההלוך ילך שלו זה באיזשהו מכובדות, זה ג"כ בעצם מיצוי הנטיה הטיבעית לכבוד שקיימת בנפש האדם, אבל היא לא בכיוון שלילי, היא באמת לא בכיוון של איך להרשים אחרים, אלא בכיון של איך לרומם את עצמי עם עצמי, איך האישיות שלי תתרומם איך אני לא אתנהג בצורה פשוטה בצורה המונית וגסה, אלא בצורה מכובדת בשפה מכובדת, בהנהגה אצילית ונסיכית, שאני בעצם לוקח את אותו כוח ומשתמש בו בצורה הטובה, זה סוג תשובה שהרבה יותר קלה והרבה יותר עמידה, כי הוא לא נגד עצמו, הוא בעד עצמו, רק עושה הסבה מקצועית "חילך לאורייתא", במקום לקחת את החייל להיות ליסטים שם עם ריש לקיש (ב"מ פד,א) הוא לוקח את זה להיות חילך לאורייתא.

בוא נראה; אחד שהוא מרגיש את עצמו שהוא לא מספיק שקוע בלימוד, הוא בטלן, אם הוא רק יתעסק בוא אני יהיה מתמיד, איך הוא בדיוק יהיה מתמיד?! אבל שהוא ינסה לבדוק; מה גורם לו להתבטל? הרבה פעמים הוא ימצא כי באמת הוא לא לומד, הוא עוד לא התבונן את הצורת והסיגנון לימוד שמתאים לו שנותן לו סיפוק, כיון שהוא לא לומד בצורה שמתאימה לו אין לו מספיק טעם בזה ולכן זה גורם לו להתבטל, אחד כזה התשובה האמיתית שלו על הביטול תורה זה לא להתעסק בקבלות ובאיך לחזק את עצמו בהתמדה, אלא איך להכיר מהי הצורה והדרך שמתאימה לו שהוא נהנה ממנה, ברגע שהוא יהנה אז הוא ימשך ללימוד, הוא ממילא ימשך להתמדה.

אמנם יש כאלה שהסיבה של הבטלנות שלהם היא לא נובעת מזה. נראה את הענין של עצלות; ר' חיים ויטאל בשערי קדושה כותב שעצלות זה תולדה של עצבות, דיברנו ע"ז פעם, בעצם עצלות המידת העצלות היא תולדה במצב שאדם לא מרגיש את עצמו שהוא מצליח. הפיתרון האמיתי לעצלות שהיא תולדה של עצבות, זה בעצם עוד פעם להפסיק לבדוק את עצמו מול אחרים, להיות ממוקד עם עצמו, למצות את היכולות שלו ואת הכוחות של עצמו, וככל שהוא יכיר את עצמו ומאי הדרך שמתאימה לו ויעשנה, והוא לא יחפש כל הזמן לרעות בשדות זרים, יחזור לו השמחה העונג והטעם והוא יצא מהעצלות.

אבל יש עוד סוג עצלות, שבעצם לא לזה הוא קורא עצלות, יש עצלות שאפשר לקרוא לה - פינוק! שהוא "הרכה בך והענוגה שלא ניסתה הצג כף רגלה על הארץ", הוא לא הרגיל את עצמו לעול ולמשא, זה בעצם לא תכונה בנפש אלא איזשהו הרגל לא טוב, שהוא לא הרגיל עצמו לעבודה להבין שמלשבת על כיסא נוח לא יוצא כלום, וודאי שאחד כזה שיש לו הרגל כזה שבעצם הוא לא משקיע והוא כאילו לא מוכן להזיע, צריך שיהיה מאוד תנאים נוחים כדי שהוא יוכל לזוז משהו, זה סוג עצלות שהוא לא תולדה מעצבות אלא זה סוג עצלות שאין לו מספיק חריצות, הוא הרגיל את עצמו לאיזה סוג פינוק שזה לא עובד עם ה'אדם לעמל יולד' זה היפך הרעיון שאין הצלחה בלי להשקיע, ואת הרעיון הזה להשקיע בשביל להצליח הוא עדין לא הרגיל את עצמו. אז אחד כזה וודאי שכן חייב לעשות שינוי, לא שאין מצבים שאנחנו צריכים לשרש ולהרגיל את עצמינו במצב חדש, ולהגיע למצב חדש בכלל, כי אחד שרגיל להתפנק ולא להזיע ולא להתאמץ הוא צריך להרגיל את עצמו כן להשקיע, דהיינו שבזה אין הנידון לעשות הסבה מקצועית, אלא לחנך ולהרגיל עצמו להשיקע ולעבוד.

אבל גם אחד כזה לא טוב שהתשובה שלו תהיה רק בשהוא כל הזמן ישתכנע כמה אני לא בסדר וכמה אני רע וכמה אני מפונק, כי מזה הוא רק יגיע ליאוש והוא לא יגיע להתקדמות, אבל אם הוא יבין; אני כעת הולך לעשות סדר בענין, אני הולך לעשות שינוי, אני הולך להגיע למקום אחר, כך הוא יעשה גם בדברים שבעצם כן צריך לשנות לגמרי ולבנות בעצמו מהלך חדש אבל לא להתעסק בשלילי, ההתעסקות בשלילי היא מייאשת היא מדכדכת היא מצערת, מצוות תשובה היא לא להתמסכן ולא להתייאש, הרי ה'עיבדו את ה' בשמחה' זה הולך גם על  'עשה' של תשובה, הפוך - התשובה בעצם זה יש כעת איזשהו זמן שאנחנו מתבוננים וקולטים איפה אנחנו לא בסדר, איפה אנחנו נרדמנו בשמירה, ואנחנו הולכים לשנות, אני כעת עסוק בלסדר את הענינים, קלטתי איפה אני נמצא איפה אני נכשל ואני הולך כעת לבנות ולסדר, הפוך - הגיע העת להתעורר ולעשות משהו עם עצמי, ולהתעסק בחיובי לא להתעסק אוֹי וַי כמה אני גרוע, אלא אני כבר מבין איפה אני נמצא ואני הולך ל'עַשֵׂה טוב', אני הולך לבנות בעצמי מצב חדש, זה מצב שהרבה יותר יתן את הכוח לעשות את זה, ולא מתוך שלהתעסק כל הזמן בריגשות אשמה.

ריגשות אשמה זה דבר פסול, זה דבר שהמקום שלו בהלכות תשובה זה רק בתור איך מתאים, איך בן מלך כמוני עזב את הנסיכות שלו ומתנהג כמו איזה פויע'ר כמו איזה אדם המוני וגס, אז אני הולך לשנות את זה להחזיר עטרה ליושנה, רק בצורה כזאת זה נותן את הכוח ואת המרץ להשקיע ולהשתנות.

בוא נראה עוד דוגמא, זה אולי פחות מצוי אבל זה גם קורה, לפעמים יש בחור שהוא מתעסק קצת מידי בהתגנדרות, הוא מסלסל בשערו, והרבה פעמים כשהוא ברגע של אמת אז הוא באמת חושב על עצמו כנראה פוחז עלי יצרי, עובדה אני משקיע בשטויות, והרבה פעמים זה מגיע כי לבחור הזה יש באמת חוש לאסטטיקה, יש לו חוש לדברים יפים, שזה חוש טיבעי שהקב"ה ברא את זה בבנ"א. כמו שאדם שיש לו חוש מוזיקלי לא צריך לעשות תשובה ע"ז, אדם שיש לו חוש מוזיקלי, יכול לעשות, הנה היה שירת הלוויים בביהמ"ק, וזה דבר פסול הדבר הזה?! זה חוש שהקב"ה ברא בו את זה, הוא לא צריך לקחת את זה לשטויות, לשירי עגבים, אבל הוא יכול לקחת את זה להרבה רגש לעבודת ה'.

חוש לאסטטיקה, אחד שיש לו חוש לאסטטיקה, והוא לא יקח את זה להתגנדרות חיצונית, אלא הוא יקח את זה להרגשה בהידור מצוה, הוא ייפה את הלימוד שלו, וכשהוא כותב שטיק'ל תורה הוא לא יתעסק רק בעצם הדברים אלא איך הצורה של הכתיבה, והנוסח של הכתיבה יהיה יפה, מתוך החוש האיסטטי שלו שחשוב לו שגם הדברים יהיו מיופים בחיצוניות שלו ולא רק ששורש הדבר יהיה טוב ונכון, זה חוש שהקב"ה ברא את זה אצל אנשים מסוימים, ולא צריך להרגיש רע שקיים החוש הזה, אבל לא צריך לקחת את ולהתעסק בזה בדברים שהם יכולים לגרום באמת לפחז עליו יצרו, מסלסל בשערו זה יכול לגרום אח"ז לגירה בו את הדוב, איך כתוב שם ביוסף מסלסל בשערו, הנני מגרה בך את הדוב (בראשית לט-ו - רש"י), אלא לקחת את זה לכיוונים חיוביים.

ענין לה"ר, בא נבדוק למה אדם מדבר לה"ר? הנה כשזה בעניני השקפה וציבור, פעמים שזה מקנאת האמת וכביכול בתור עבודת ה' להעמיד האמת על תילה. ולוּ חכמו ישכילו זאת יבינו זאת, שיהדות שבנויה על ביקורת ואובססיביות השקפתית היא יהדות קטנה וצרה, ומי שבאמת מבין ביהדות הרי הוא מתעסק בתורה באמונה וביטחון ותיקון המידות - ואנא מי שרוצה להתחמם שיקח זאת לדברים שהם באמת חשובים! והנה פעמים מדבר לה"ר מתוך רחמים על המסכן הסובל משחיתות העריץ - ואולי במקום לדבר שילך ויראה מה הוא יכול לעזור למסכן. ופעמים מדבר מתוך ביקורת על מה ומי שראוי לבקר - ואנא ממנו! שישתמש בחוש ביקורת אך לא על חוטאים אלא על חטאים, לא על בנ"א אלא על מעשים ושיטות, או שיקח את החוש ביקורית לסוגיא לדעת מה לקרב ולמה לרחק, ובזה יתעלה בתורה מאוד מאוד תחת אשר לא עושה כלום. ואם הוא מדבר לה"ר כדי להיבנות מחורבנו של חבירו ובזה מרגיש עליונות - הנה טוב מאוד שמתחרה, אך אנא! רומם עצמך דרך עלייתך ולא דרך השפלת אחרים. הכלל הוא! שכל סוגי הלה"ר שהוזכרו הם מכוחות חיוביים שהוסבו לרע, וכשיסובבם לטוב יעלה ויתעלה, וזה התשובה המעולה.

ז"א שיש, המהלך הנכון של תשובה זה דוקא לקחת כל, כמעט רוב הכישלונות של מי שיתבונן, אז הפיתרון הנכון של הדברים האלה זה לא רק להתעסק באיזשהו גדירה אלא לקחת את אותו כוח להתבונן; מה הכוח שגרם לי בעצם את הכישלון, ואת אותו כוח להקריב אותו לקב"ה לדברים שבאמת בשבילם אנחנו נמצאים כאן.

יש מעשה, אולי זה מפורסם מאוד אבל יש, נראה לי שר' ירוחם מביא את זה, יש בזוהר דבר מוזר מאוד שהיה שם: (זוהר, פר' תולדות - קמ,ב) אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִצְּחָק, תֹּאמַר דַּחֲבֵירָנָא חַכִּימֵי מַתְנִיתָּא אִתְעָרוּ לְהַאי עִנְיָינָא, דְּיִצֶּר הָרָע יִתְנְשֵׁי מִן עַלְמָא בַּר הַהִיא שַׁעְתָּא לְזִיווּגָא". שישתכח היצה"ר, כאילו רצו לבטל את היצרא דעריות חוץ מבשעת זיווג, זה כדי לפתור את הבעיה שתרנגולת לא הטילה ביצתה, מה שיש בגמ' שלא יכלו לעשות את זה כי העולם לא יכל להתקיים אז יש בזוהר צורה יותר משוכללת דיתנשי יצה"ר מעלמא בר מההיא שעתא דזיווגא, חוץ מבשעת הזיווג, אז הוא אומר לו "אָמַר לֵיהּ, חַיְּיךָ הָכִי אִצְּטְרִיךְ יִצֶּר הָרָע לָעוֹלָם כְּמִטְרָא לָעוֹלָם, דְּאִלְמָלֵא יִצֶּר הָרָע, חֶדְוָותָא דִשְׁמַעְתָּא לָא לֶיהֱוִי". כך כתוב, אלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא הוי.

אז שמעתי מכמה תלמידי חכמים שהפשט הוא פשוט שהקב"ה ברא באדם טבע של הנאות, אדם מחפש ליהנות, זה בטבע של האדם, אחד מטבעי הנפש שאדם מחפש ליהנות, ממה ליהנות? אפשר לקחת את הרצון ליהנות לכל מיני הנאות, אפשר לקחת את זה להנאות גסות וחומריות ופשוטות, ואפשר לקחת את זה ללהתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו, אם תשתכח מהאדם היצר של הנאות אז לא יהיה גישמא'ק בלימוד, שהלימוד יהיה בלי גישמא'ק, כי הגישמא'ק בלימוד מגיע מאותו שורש של כל הרצון של אדם ליהנות, שהרצון הזה, הטבע הפשוט הזה בנפש הוא נברא בעצם לקדש אותו לקב"ה.

זה בעצם צורה של תשובה, שהתשובה לא תהיה רק בצורה ש"ירא ורך הלבב מעבירות שבידו" והוא מתעסק כאילו בדרך דרוש שהוא מתעסק רק בגדירה, כי אז הוא לא תמיד יצליח כי הטבע שמה דורש את החשק שלו ויהיה, כמה גבולות הוא יצליח להשיג ולחנוק את הטבע שלו?! אבל אם הוא יקח את אותם הכוחות עצמם, והוא ינתב אותם ויקדש אותם למטרות האמיתיות שלהם אז ממילא הוא פחות יצטרך להשתמש בהם בצורה ובמטבע מזוייפת.

אז זאת אומרת שנמצאינו למידים שבעניין תשובה יש שני חלקים: א' - יש חלק של לצאת מהמצב, לא סתם אלא לצאת מהמצב, איני אותו אדם, השרה שצחקה היא כבר לא נמצאת אין כבר כזאת שרה היום, ולא שישאר עדיין המצב ש"ירא ורך הלבב מעבירות שבידו" שעדיין העבירות בידו, "אכלתי ואוכל עוד" אם יבוא לי נסיון אני יפול עוד פעם.

ב' - לקחת דווקא את המאויבי תחכמני, לקחת את הכישלונות ולהתבונן ולקדש את הכוחות שמהם זה הגיע, 'הרי הם קדושים לשמיים' שם בנזיר שפחז יצרו עליו 'הרי הם קדושים לשמיים' הוא לא סתם גזר את השערות, כיער את עצמו, הוא לקח את היופי הזה ונתן אותו לקב"ה.

בעצם אם אנחנו נלך כעת לעשות איזה גזירה שווה בכל זאת בין תשובה לשלום בית, איפה זה הולך ביחד, אז יש משהו שבאמת המבחן האמיתי של בן אדם זה בבית, בבית זה באמת המבחן האמיתי, מי שרוצה לדעת באמת את המצב שלו, אז מי שטיפה יתבונן יודע שהמבחן האמיתי זה בבית, למה? בבית אם אני טוב אני לא מקבל את התהילה שאני מקבל בחוץ, וכי אם אני עשיתי איזה מעשה טוב בבית אז יקראוני בעל חסד?!

ועוד שכמה אדם יכול לחיות באיזשהו משחק, אבל יש איזה מקום שההנהגה שלו היא מה שהוא באמת, אז אנחנו יכולים בחוץ כל אחד לפי עניינו, איך אמורים להתנהג בצורה שמתאימה לחברה, הן בענייני בין אדם לחבירו הן בענייני בין אדם למקום, אבל עד כמה שבן אדם עצמו לא השתנה חייב להיות איזה מקום שבו יתנקז המציאות האמיתית של עצמו, הוא לא יכול, זה לא מציאותי שהוא כל כולו יהיה רק משחק.

אז בעצם התמונה האמיתית והמצב האמיתי של עצמינו זה איך שאנחנו מתנהגים בבית, כי בבית אנחנו לא כ"כ מחוייבים ושם מתנהגים בהתנהגות הפשוטה, ודוקא בבית עצמו שם אנחנו יכולים לבדוק את עצמינו יותר מה אנחנו צריכים לתקן, אם ישאלו את נשותינו האם האלול הזה הם הרגישו את ההתעלות של בעליהם, לא מדבר בבחינת פלצות, אלא בבחינה של הנושא בעול, או באמת בחובות שלנו.

דרך אגב אני נזכר היה פעם בערב יו"כ בערך בפלג המנחה, אני מקבל, וזה היה כמה טלפונים, ר' גרשון התקשר אלי כמה פעמים על איזה עניין של איזה בחור, משהו איזה דבר שהיה צריך איזה עזרה לאיזה בחור באיזה משהו, אז אני השבתי לו; כאילו זה הזמן כעת? והוא עונה לי ודאי שזה הזמן כעת, אז מתי הזמן, זה הזמן הכי, זה הזמן שצריך, כן ודאי שזה הזמן, הוא לא הבין מה, זה הזמן.

עכשיו, יש בעניין של תשובה באמת בענייני הבית, אז גם נדבר כאילו באופן הרגיל והמצוי שאין איזה בעיות חמורות, אבל יש המון דברים שכל אחד, שהמציאות היא שכל אחד לפי ענינו יש לו לפעמים הרגשה שיש דברים שהם לא לגמרי כשורה, וזה יכול להיות משני הכיוונים, יכול להיות אחד שפחות מידי עוזר, יכול להיות אחד שהבעיה שלו שהוא מידי עוזר, גם זה קיים לפעמים, יכול להיות אחד שהוא מידי כועס, יכול להיות אחד שהוא משים עצמו כאילו הוא כל כולו כאיזה כלי שרת, ואין לו שום משהו עצמי, שזה גם לא נכון, אבל יש הרבה להתבונן במצב הקיים לראות האם יש מקום לאיזשהו היערכות מחודשת.

ויש גם הרבה דברים יכול להיות נגיד בתחילת החיים או בכל מיני זמנים שמן הראוי להתנהג באיזשהו הנהגה מסויימת, וזה אבל מגיע איזשהו זמן שצריך כן לקבוע איזשהו מסמרות בדבר, בצורה יותר נכונה בצורה שיותר מתאים ולא כל דבר צריך לעשות איזה חזקה קמייתא, יש מה להתבונן האם אנחנו במצב הנכון, האם בכל הדברים אנחנו במצב הנכון, והבית הוא באמת המבחן הכי גדול האם אנחנו במצב הנכון.

גם לא חכמה שבבית עצמו בכל דבר, שיש כאלה שכל דבר אז הם בודקים את העניינים שיוצרים הפרעות וכישלונות, והם רק מתעסקים בגדירה איך לא להגיע למצב הזה, בזמן שלפעמים יש כאן מצב שהוא אמור להיות בצורה אחרת, והוא לא אמור להיות שכל הזמן נברח מהמציאות הזאת שיוצרת את הבעיה, אלא לפעמים צריך באמת להעמיד דברים בצורה יותר נכונה, זה קשה ליכנס לפרטים כי כל אחד לפי עניינו וכל זה, אבל זה הגזירה שווה, שלפעמים צריך לשנות את המצב, יש כאן צורת התנהלות לא נכונה, וכאילו כל ההתעסקות איך הדברים יסתדרו בלמנוע את הזה, ולפעמים צריך אדרבה לקחת את הכוחות והרגשות שגורמות בעצם את המצבים הזה, ואיך לבנות שם בצורה שזה לא יביא לפנג'רים ולתקלות, אלא הפוך שיהיה מה ללמוד אחד מהשני, או איך לנתב את אותם דברים עצמם למצבים טובים.

בכל זאת כיון שבכל זאת הזמן גרמא אז אולי עוד כמה נקודות שכן שייכים קצת לענייני דיומא, אבל שזה דברים אני חושב שאברכים יותר יכולים להרגיש ולהבין את זה מאשר זה, אז זה גם שייך אלינו, יש הרבה פיוטים בר"ה ויו"כ שמדברים על המלכות של הקב"ה; "לכן יתגאה" מדבר כל הזמן על הגאוה של הקב"ה, הרבה פיוטים שמדברים "ה' מלך" וכו', שהרבה אין להם כ"כ טעם בזה, כי כאילו מה זה בדיוק?

אז קודם כל דבר פשוט שבעצם כל הגנאי של גאוה זה בעצם רק מחמת, או אולי נסביר את זה נשאל כך; מה בעצם הגנאי הגדול של גאוה, ש"אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה,א) מה שכתוב על גאוה דברים נוראים כ"כ, והרי במסילת ישרים יש שם סוג בעל גאוה שהוא בכלל לא דורש כבוד הוא 'רם על כל גויים', הוא ממש מעל זה, הוא מתנהג בצורה הכי פשוטה שהוא בכלל לא צריך כבוד מיצורים קטנים שמסתובבים בעולם, ממש, והוא גם נקרא בעל גאוה, אבל הוא בכלל לא מתעסק בלהשתרר ובלהשתלט אלא נוהג כאחד הפשוטים וגם כן יש לו את אותו גנאי, איפה הבעיה כאן, הרי אין כאן איזה בין אדם לחבירו, אף אחד לא סובל מהגאוה שלו כי זה לא לפי ערכו בכלל, בכלל אפי' להשתרר על זה אז מה הבעיה בבעל גאוה הזה?

אבל האמת היא ששורש העניין זה לא, א"א כ"כ להאריך בזה עכשיו, ששורש הבעיה של גאוה, שבנ"א שיש לו הרגשה של עליונות אז זה סתירה להיותו נברא ועבד לקב"ה, לא יתכן שבנ"א יהיה לו חזק רגש של עליונות והוא יכופף את עצמו לקב"ה, זה סתירה שתי הרגשות האלה, מי שמרגיש את עצמו עליון ולוקח לעצמו איזשהו עוז ותעצומות למרות שהוא ס"ה נברא ואין לו שום דבר משלו זה גובל שאין לו שייכות לעבודת ה'.

יש שם לשון של רבינו יונה בשערי תשובה: "והאיש הנותן חיתתו בארץ החיים שלא לשם שמיים אין בליבו אימה מפני ה', ורוצה להטיל אימתו על בריותיו, ותחת שיש לו לערוך מחשבות להשכין אימת ה' בליבו, הוא עורך אותם להטיל אימת עצמו על עם ה' יתברך". ז"א שאימה על אחרים ואימת ה' זה צרות זו לזו, חוץ מבדברים שזה כן נכון לעשות את זה שזה חלק מעבודת ה' "למירמי אימתא על אינשי ביתיה" (שבת קה,ב) או וכו' בדברים שזה גם חלק ממה שנברא בעבורו, אבל הרגשת עליונות זה סתירה לכל המציאות של היותינו נבראים ועבדי ה', ממילא כל החיסרון של גאווה שייכת רק אצל נברא, אצל הבורא הפוך, לכן יתגאה.

עכשיו, אבל יש "הגאווה והגדולה לחי העולמים והעוז והענווה" יש; "במקום גדולתו יש שם אתה מוצא ענוונותו" ז"א שכך, שעד כמה שכל המציאות של מלכות זה מציאות של גאווה אז הפוך זה מעצם המלכות, לא שייך מציאות בלי גאווה כי זה המציאות של מלך שלכן יתגאה, רק לא יודע בדיוק איפה הגבול או מה קובע את זה, אבל יש "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו" שיש שתי מיני גאווה, יש גאווה הפוך שהיא שייכת רק לבורא ולא לנברא, הנברא לא שייך לשום גאווה, אבל הקב"ה אז הפוך הגאווה ששייכת למציאות של מלכות זה לא מידה מגונה אלא הפוך זה מידה טובה, והמציאות של ענווה אצל הקב"ה שייכת רק במקום שגם יש מתכסיסי המלכות, שיש ש"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו" והקב"ה יודע את השיעור וצריך ללמוד איפה השיעור.

עכשיו, אנחנו רואים דבר מאוד מעניין, מי שיראה, נגיד למה קשה לנו להרגיש, למה לא כ"כ מתרגשים מהפיוטים שם שאומרים "אז ירננו בקול, ישננו בקול" כל הזה, למה אין בזה מספיק טעם?

הפשט הוא כך, אנחנו לא מספיק מרגישים איזשהו שייכות בינינו לקב"ה! בוא נגיד כך, אם אנחנו נראה איזה מישהו שיתחצף או יעשה ביזוי גדול לאדם גדול מאוד, לגדול הדור, ובוא נגיד אפי' בדבר שזה לא היה בזה איזשהו חילול ה', שזה התפרסם בציבור ושחייבים לעשות כאן איזשהו עניין מחמת החילול ה' הגדול שהיה שם, זה היה משהו בהצנע, ואנחנו נראה שאותו אדם גדול התנהג בענווה גמורה ולא שת ליבו לזה, זה יהיה איכפת לנו, מה זה, איזה חוצפה זה, מה זה צריך להיות, זה יהיה איכפת לנו.

למה זה באמת איכפת לנו? כשאנחנו רואים מישהו שבייש את השני או התנהג אליו לא טוב והוא היה מעביר על מידותיו, אנחנו מתפעלים מזה מצויין, כך נאה וכך יאה להיות מעביר על מידותיו, למה אם אנחנו נראה מישהו שמבייש אדם גדול גם אם זה לא היה בפרהסייה שאין שום עניין לציבור בעניין, למה זה יהיה כ"כ איכפת לנו ואנחנו מרגישים שכאן צריך להיות משהו, מגיע לו לקבל זה, וצריך לעשות משהו אפי' שאף אחד לא יודע? התשובה היא שאיפה שאנחנו מרגישים, מישהו שיש לי קשר למישהו שהוא גדול מעלי ושאני רואה אותו כמורי ורבי, אז הרגש הטיבעי שאני לא מוכן, הוא צריך להיות גדול והוא צריך להיות מגודל ומרומם אצל כולם, ואני לא יכול לסבול שהוא לא יהיה מרומם, ומאוד חשוב לי שהוא יהיה מרומם, ופה הרגש הטיבעי שלי הוא לא אומר לי שיהיה מעביר, שאדרבה הוא עשה טוב שהוא היה מעביר על מידותיו, אולי בסוף אני אספר עליו שהוא היה מעביר על מידותיו, אבל לא, הרגש של היותי תלמידו מוביל אותי, אדרבה מה זה צריך להיות, זה לא בסדר למה הרב מוותר, זה חוצפה, אז פה יש משהו.

וכמה אנחנו רואים שלתלמיד שיקר בעיניו כבוד רבו מאוד רוצה שיתגדל שמו של רבו ויתכבד כבודו של רבו, זה כל כך חשוב לו, וכל מה ששייך לעשות להתעסק בהאדרה והגדלה של כבוד רבו, אך אם זה מישהו שאין לו שום שייכות אליו, רק הוא יודע שיש כזה איזה מציאות של מישהו גדול, אבל הוא לא מרגיש איזשהו שייכות ברגש אליו, אז שם זה לא יעבוד עם ההרגשות האלה, אבל איפה שהוא מרגיש את ההרגשות האלה, שהוא רואה את עצמו כתלמיד או מרגיש כתלמיד שהוא רואה אותו כרבה שלו, אז יהיה מאוד חשוב לו האדרה וכבוד רבו ושמה הוא מרגיש שרק הכבוד של רבו צריך להיות כל הזמן.

אז זה בעצם אם יהיה לנו הרגש של שייכות שהקב"ה הוא מלך עלינו ואנחנו עבדיו, אנחנו בנים ועבדים ויהיה לנו הרגשה בזה, אז אנחנו נתלהב בכל אותם פיוטים שמדברים על רוממות מלכותו, ואיך שהמלאכים ישננו והברואי מעלה והברואי מטה, וכל התיאורים איך שזה, כי כל התיאורים האלה זה ממש מרהיב עיין, כמו שאנחנו רואים שכל חסידים ותלמידים של זה, ואיפה הושיבו אותו, ואיך כיבדו אותו, והם מתלהבים לספר כמה כיבדו את רבם ומורם, והם מרגישים בזה עניין גדול מאוד להאריך ולדבר ולספר ולתאר את זה בהרבה התרגשות, והם ידברו על זה זמן רב.

עוד איזשהו נקודה שיכולה אולי להיות תועלת בזה, איזשהו הצעה קטנה, הצעה שהיא רק איזשהו שינוי במילה אחת, לא להגיד אמרתי סליחות או הלכתי להגיד סליחה, להגיד ביקשתי סליחות אני הולך לבקש סליחות, כל פעם שמדברים על סליחות, זה לא איזה דין אמירה או איזה דין הגדה אלא ביקשתי, אם זה בקשה אז זה לא, אם זה דין אמירה אז אמרתי, היום אמרתי סליחות בשעה הזאת, היום אני אומר סליחות בלילה, מחר אני אגיד בבוקר את הזה, זה לא הגדה ולא אמירה, אני אבקש את הסליחות היום בלילה, אני אבקש את הסליחות מחר בבוקר, לדבר את זה, רק להגיד בקשה כל פעם.

כי בקשה, הרי בוא נראה מה זה בקשה? כשמישהו רוצה לבקש מהשני איזשהו טובה, אז המציאות היא שהוא מבקש את זה באיזשהו צורה שהוא גורם למבוקש להרגיש את הצורך וממילא לרצות למלא את מבוקשו, אבל אם הוא יגיד לו סתם איזה הצהרה, אני צריך את זה וזה בבקשה אתה יכול להביא לי; אני לא מכיר אותך! לך ממני! מה אתה מבלבל לי את המוח! הוא יודע לבקש את זה באיזה צורה שגורמת רצון למבוקש למלא את הבקשה. כשאני מבקש אני בעצם יודע שאני צריך לבקש באופן שהבקשה תתמלא, לבקש זה לא למלאות טופס הנחת מיסים בעיריה, עצם בקשה זה מחייב! ודו"ק.

סיפר לי אברך אחד שזה היה לפני 20 שנה, אני זוכר את זה עוד, שמישהו שם בישיבה, שהיה הולך ללמוד מחוץ לישיבה היה הולך לתימנים, עוד לא היה הליכות חיים ועוד לא היה זה, זה היה מושג; 'הולכים לתימנים', הוא אומר, היה שם איזה זקן אחד שהוא היה איזה סבאל'ה טוב, שהוא ראה שמגיעים הרבה בחורים מהישיבה, אז הוא היה מחזיק בכיס שלו מלאי של סיגריות ובחורים היו מזה, שאלה שלא מעשנים קבוע ידעו שיש שם תמיד כזה בחינם, ומפטפטים איתו שתי מילים, והיה ככה סיגריה לכל דורש. מספר לי אותו אברך שהיה פעם אחת שבדיוק מישהו קרא לו והוא יצא, אז הוא אמר לו אני צריך סיגריה לי ולחבר, והוא ככה קצת מיהר אז הוא עשה כך כאילו זה איזה כספומט, אז הוא שאל אותו; מה בשבילך, מה סיגריות, אני ספק סיגריות? מה היה שמה, זה לא היה בקשה עם איזשהו רגש של בקשה, זה היה כאילו הוא הולך לסדר איזה הנחה בעיריה.

כן, אמרתי סליחות, הגדתי סליחות, הוא מבין מה שהוא אומר בזה, אבל זה צריך להיות באיזשהו בקשה, "עבירה שבין אדם לחבירו אין יו"כ מכפר עד שירצה את חבירו", אז ירצה את חבירו, ומה את הקב"ה צריך, לא צריך לרצות?! מה זה העשרים עיקרי התשובה של רבינו יונה, מה זה הדברים האלה זה דאורייתא דרבנן או דברי סופרים?

פשוט שמי שיתבונן יראה שכל ההרגשים האלה זה הרגשים טבעיים שקיימים אצל כל אחד באופן טבעי אם הוא מרגיש שהוא התחצף למישהו, זה לא כ"כ מצוי שיקרה כזה דבר, אבל מי שיקרה לו איזה מקרה שהוא יתחצף לאיזשהו ת"ח גדול, יקרא את הרבינו יונה הזה, יראה בלי ליכנס לאיזה, פשוט לקרוא את מה שכתוב שם, יראה שכל ההרגשים האלו קיימים בו באופן טבעי, אם יקרה שבאמת הוא חטא למישהו שזה ממש עוולה גדולה מה שהוא עשה, למישהו שהוא ת"ח גדול, וקרה לו איזשהו משהו שהוא עשה לו איזה עוולה, כל ההרגשים האלו קיימים בו באופן טבעי, הוא לא צריך ללמוד שום ניגונים ואיזה ניגון עצוב וללמוד ולגלות את הרבינו יונה הזה, הם קיימים באופן טבעי.

אז זה פשוט שלא רק את חבירו צריך לרצות גם את הקב"ה צריך לרצות, הקב"ה איכפת לו מהעבירות שלנו, זה לא שסתם עושים איזה מעשה ומסדרים את זה, צריך לרצות את הקב"ה אנחנו היינו לא בסדר ולבקש, כל ההרגשים שכתוב שם הם הרגשים טבעיים פשוטים, וכמובן הכל לפי המבייש והמתבייש וככל שגדול ומרומם מי שחטאתי לו מול שיפלותי אז העומק של ההרגשים הם נהיים יותר חזקים, אבל בוא ננסה באמת לחשוב מישהו שהיה לו איזה חוצפה גדולה לאדם גדול, איזה חוצפה נוראה, הוא יקרא את הרבינו יונה וירגיש שכל הסוגי ההרגשים האלו קיימים.

רק עוד נקודה אחת, באמת בכללות הציבור הזה הוא ציבור של צדיקים ממש, באמת צדיקים גמורים, כי באמת זה הציבור הכי איכותי שקיים בעולם, ציבור שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה, ויראת שמיים, ותפילה, ומידות, אין צורך להאריך. אז יש כאלה שמתגנבת להם ההרגשה אז מה בעצם התשובה והעניין כל האימת הדין וזה, הרי באמת כל היום במה אנחנו עסוקים, כל היום אנחנו עסוקים בעבודת ה' ותורה, כל הזמן?

אבל בוא נראה עם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ, יש אחד שלא נכנס לארץ, מי לא נכנס? משה רבינו! הוא היה הכי גרוע מכל הציבור שם?! הפוך הוא היה הכי טוב מכל הציבור, מה בעצם קרה שם?

אז כתוב, הרמח"ל בדרך ה' כותב (חלק ב' ב-ב) שההנהגה הכללית של הקב"ה שכל אדם שיש בו רוב ומיעוט אז הרוב נשאר לעלמא דאתי והמיעוט נשאר לעולם הזה, אז מי שבכללות הוא צדיק ויש לו מיעוט עוונות אז הוא מקבל עליהם, "שקל למטרפסיה בהאי עלמא", מי שהוא בעיקרו רשע רק יש לו איזשהו מיעוט מצוות אז הוא גם יקבל כאן כדי ששם הוא יוכל לקבל רק את כל עונשו, אז דוקא מי שהוא במעלה העליונה, אבל בכל זאת קורה פה ושם שאנחנו נכשלים, ואפי' עבירה אחת אי אפשר לתאר את החומר של זה אם אנחנו לא נסדר את זה, לאיזה קפידה ולמה זה יכול להגיע אז יש לנו על מה לעשות תשובה, אפי' אם זה רק עבירה אחת יש הרבה מה לעשות תשובה.

והרי כתוב במסילת ישרים בזהירות שם (פר' ד'), שהוא אומר שבדיוק כמו שאצל הקב"ה הרשע הכי גדול אם הוא עשה איזה מעשה טוב אז הוא יקבל את שכרו המגיע לו, אז זה יהיה בהאי עלמא אבל הוא יקבל לקב"ה לא נאבד, שאולי נגיד הוא כזה רשע מרושע, לא, עשה איזשהו מעשה טוב מקבל, אז אומר שם המסילת ישרים שהוא הדין להיפך, שגם אם יהיה איזה צדיק גמור שעשה איזה מעשה לא טוב, אז המשפט מחייב שאין קשר בין זה שהגברא בכללות הוא צדיק שלכן ימחק איזה משהו לא טוב שהוא עשה.

רק באמת שההנהגה הראויה בצורה שבאמת יותר יכולה לעזור לבן אדם לשוב בתשובה, זה לא אם הוא ירגיש את עצמו רשע, כי אם הוא מרגיש את עצמו רשע, אז א' הוא מרגיש את עצמו בכלל שאין לו מספיק כוח הוא מרגיש שאין לו תיקווה, הוא מרגיש שהוא צריך לעשות תיקונים מאוד גדולים שהוא לא יודע בדיוק איך לעשות את זה.

ובפרט הברוך ה' הציבור האיכותי הזה, אז אלה שמרגישים עצמם רשעים הם באמת לא יודעים מה הם צריכים לעשות, יש להם בעיה הם מרגישים את עצמם רשעים ובאמת הם צדיקים והם לא יודעים הרבה מה הם יכולים לתקן, על דרך הלצון; מה קורה למי שהוא כבר עבר את הזהירות של המסילת ישרים והוא אוחז כבר בזריזות אבל הוא בהרגשה שלו עדיין לפני זהירות, מה הוא יכול לעשות, הוא מתחיל כעת ללמוד זהירות? רק דבר אחד הוא יכול לעשות, נערווי'ן, מה יותר מהזהירות של המסילת ישרים, להיות נערוויזע'ר, אין לו כעת מה לעשות יותר אז כעת הוא יעשה עבודה איך להיכנס לנערווי'ן.

אז באמת שאנחנו ברוך ה' עם שכולם צדיקים, אבל בכ"ז "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ממילא יש על מה להתבונן, ויש דברים שזה ועוד, כל אחד זה, ואז בעזר ה' נזכה כולם לכתיבה וחתימה טובה.