אדם עולם קטן

בחומש דברים יש פסוק שכתוב בו כך: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל, יט). מסביר רש"י: "אמר להם הקב"ה לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם! שמא שינו את מידתם, שמא לא עלה גלגל החמה מן המזרח והאיר לכל העולם, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם! שמא שינתה את מידתה, שמא זרעתם אותם ולא צימחה, שמא זרעתם חיטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכים אין מקבלים שכר ואם חוטאים אין מקבלים פורענות לא שינו את מידתם, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה", ע"כ לשון רש"י. לכאורה לא מובן איך אנחנו נלמד מהשמים והארץ, הרי חוקי השמים וחוקי הארץ "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם", וכי הם בעלי בחירה שיש להם אפשרות לעשות כך או לעשות כך, הרי הקב"ה הטביע את המציאות וההנהגה הטבעית של עניני שמים וארץ במה שרש"י מביא גלגל החמה וזריעה וקצירה וכל הענינים האלה, זה מוטבע בעצם הטבע של גרמי השמים והארץ לתפקד את מה שהם מתפקדים, הארץ מצמיחה שאת מה שזורעים יש בה כח להצמיח, לשמים יש את השמש ירח כוכבים ומזלות שזה הכל מערכת מסודרת שעובדת מעצמה, זה לא דבר שהם בעלי בחירה ובוחרים במהלך הזה, אבל אדם הוא הרי בעל בחירה, יש לו הרי רצונות סותרים ויש לו יצה"ר, איך אנחנו יכולים ללמוד מהשמים והארץ שהם מוכרחים בפעולות שלהם והם לא בעלי בחירה, בשעה שאנחנו הרי כן בעלי בחירה א"כ איך שייך שנלמד מהם? זה שאלה.

יש פסוק בישעיה: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א, ג). כתוב כאן שיש הבדל בין שור לחמור, שור הוא מכיר גם את הקונה שלו, הוא מכיר את הבוס, הוא מכיר את זה שקנה אותו, חמור רק מכיר את אבוס בעליו כי הוא פחות בר דעת מהשור. אבל מה הנביא בפסוק מתלונן: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן", מה הקשר, הרי השור והחמור לא עמלו על זה להכיר את זה שקנה אותם או את הבעלים שלהם רק זה כך בטבע שלהם, האם יש להם איזה נסיון בזה והם עמדו בנסיון בזה שהם מכירים את הקונה או את איבוס בעליו?! אין להם איזה נסיון בזה!, אבל אדם יש לו נסיונות וצריך הרבה חכמה והרבה עמל ובינה, אז איך אפשר ללמוד מזה ששור וחמור מכירים דברים אז גם אנחנו צריכים להכיר, מה הקשר?

יש גמ' בעירובין (ק,ב) "אמר רבי יוחנן אלמלי ניתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול, והגמ' מביאה שם שרבי חייא לומד את זה מהפסוק "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ" (איוב לה, יא) - אנחנו יכולים למילף בינה מבהמות ארץ ועוף השמים יחכמנו. לכאורה מה הפשט במה שכתוב כאן, אם כתוב כאן שכשאתה רואה איזשהו מידה בבעלי חיים אז תענוד את המידה הזאת עטרה לראשך, שללמוד את מעלת הצניעות או ענין גזל עריות וכדו', יקשה דמי החליט את מה ללמוד, אולי ללמוד גם דברים לא טובים מבעלי חיים אחרים שהרי יש גם תכונות לא טובות לבעלי חיים, הרי פשוט שלא הכונה שללמוד את עצם התכונה שתכונות שיש לבעלי חיים צריך שיהיה גם לך שהרי יש גם בעלי חיים שיש להם תכונות לא טובות. אלא מה, הכונה היא ללמוד את הדברים הטובים ודברים שהם מעלות, איך אני אלמד מעלות מבעלי חיים בזמן שאצל בעלי חיים הם כך נולדו, האם הם למדו מוסר?! וכי הנמלה למדה מוסר כדי לא לגזול?! כך הקב"ה חקק בטבע שלה, וכן עריות מיונה דרך ארץ מתרנגול וכל הדברים שם זה דברים שכך נחקק בטבע שלהם, א"כ איך נלמד מזה לאדם שהוא לא כך, וכמו שמצינו במשנה במכות (כג,ב): "גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן" - האדם בטבעו הוא לא מתרחק מגזל ומעריות כדי שנלמד גזל מנמלה ועריות מיונה, באדם כתוב ההיפך "גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן", הוא צריך הרבה עבודה כדי לצאת מזה, איך שייך כאילו שהוא ילמד את זה מבעלי חיים שאצלם אין להם את זה בטבע, מה הפשט ומה כתוב כאן?

אבל יש כאן דבר נפלא מאוד שיש לנו הרבה מאוד מה ללמוד מזה, באבות דרבי נתן (לא-ג) כתוב כך: "הקב"ה יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, בחכמתו ובתבונתו ברא את כל העולם כולו, וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים, ויצר באדם כל מה שברא בעולמו". האבות דרבי נתן שם אומר איזשהו יסוד גדול שכל הכחות הקיימים בבריאה כולם נקבצו באו לאדם והם מושרשים באדם, כל הכחות הקיימים בעולם בשמים ובארץ עליונים ותחתונים כל מה שברא בעולמו יצר באדם, והוא מביא שם רשימה ארוכה מאוד של כל מיני כחות וטבעים שקיימים בבריאה ושהם נמצאים באדם, והוא מתאר שם באריכות גדולה שלא אקרא אותה כעת ומי שרוצה יעיין שם בפנים, אריכות גדולה על כחות שקיימים בבריאה שהם קיימים באדם ואיפה הם קיימים באדם, אחרי זה בסוף הרשימה הוא אומר: "הא למדת שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ברא באדם" - כל מה שהקב"ה ברא בעולם הוא ברא באדם. גם במדרש תנחומא בפרשת פקודי סימן ג' כתוב שם ש"האדם הוא עולם קטן", הוא כולל בתוכו שיטה מקובצת של כל העולם כולו, זה המציאות של האדם.

מעניין מאוד שבנפש החיים בשער א' פרק ו' הוא גם כן מאריך ברעיון ובמציאות הזאת שכל הכחות הקיימים בבריאה נמצאים באדם, הוא מביא את זה מחז"ל וגם מהזוהר ובהרבה מקומות שכתוב הרעיון הזה, והוא מביא דבר מאוד מעניין שכתוב בזה בזוהר בעומק הפשט בפסוק "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו), שכבר רש"י מדבר שם מה זה לשון רבים? אבל הוא מביא מהזוהר דבר מאוד מעניין, "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" שזה כתוב בלשון רבים, כי הכונה ב"נעשה אדם" שכאילו הקב"ה פונה לכל הכחות שקיימים בבריאה שכולנו ביחד "נעשה אדם", אנחנו כל אחד את הכח שקיים בו ישקיע באדם שמתוך ריבוי כל הדברים שקיימים בבריאה מתוך זה יווצר האדם, עד כדי שכביכול כיון שכל הכחות הקיימים בבריאה הם תרמו את חלקם את הכח הקיים בהם לאדם אז זה נחשב שכולם כאילו שותפים בבריאת האדם, כך כתוב בזוהר. זאת אומרת שכתוב שם שכל אחד מהכחות הקיימים בבריאה השקיע ונתן מהעצמיות שלו, מהכח הפרטי העצמי שמבטא אותו כח בבריאה הוא נתן ותרם את חלקו לאדם, ומתוך התקבצות כל הכחות באדם מזה נוצר האדם, ולכן כתוב לשון רבים כי כולם היו שותפים בבריאת האדם.

זאת אומרת כתוב כאן דבר מענין מאוד, כל הבריאה או כל הכחות הטבעיים שקיימים בבריאה, כמו שאנחנו רואים שבכל אחד ואחד מהכחות יש לו איזשהו כח שמייחד אותו ושמסמל אותו, שיש לו איזשהו כח פרטי מיוחד איזה טבע מיוחד שקיים בכל דבר ודבר, והמציאות של העולם כולו הוא הריבוי סיגונונות וסוגים וכחות שונים זה מזה; בבעלי חיים - כל אחד יש לו את התכונות שלו. ובצומח-  לכל פרי או עשב יש את המציאות שלו את הטעם שלו ואת הכח שלו. וכן בדומם - יש כל מיני סוגי מתכות וכל מיני סוגי כחות ומים ויבשה, וכל המינים שבעולם כל אחד יש לו את הצורה הפרטית שלו, והתקבצות כולם היא השלימות של הבריאה. והאדם - באדם עצמו קיימים כל הכחות הקיימים בבריאה ובעצם הדרישה ממנו מהאדם זה שימצא ויוציא מהכח אל הפועל את כל הכחות הקיימים בו ללכת בהם בדרך הישרה בצורה של עבודת ה'.

עכשיו יש כאן דבר מאוד מעניין, בעצם בוא נראה יש משנה באבות (ה-כ) שכולנו מכירים את המשנה הזאת, וכך כתוב במשנה: "הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". דבר ראשון ראיתי ועיינתי בפנים בתפארת ישראל, הוא אומר מה זה "הוי עז כנמר", הוא כותב כך: "אל תחשוב מי אני ומה חיי שאשתדל אחר מצוה זאת, זה אינו ראוי רק לצדיק גדול ולא לשפל כמוני, לזה אמר שתהיה "עז כנמר" שאינו שב מפני כל אף שאינו חזק כל כך בטבעו" - ההצלחה והניצחון של הנמר והעיקר הגדול בניצחון של הנמר זה העזות שלו, זה פחות הכח שלו מאשר העזות שלו, האומץ שלו והעזות שלו להסתער ולצאת לקרב גם כשאין לו את הכח היא שנותנת לו את הניצחון, אומרת המשנה "הוי עז כנמר", גם על סוג דברים שאתה מרגיש שאין לך את הכח, אם אתה תפתח בך את תכונת העזות שתהיה לך רוח עוז ותעצומות גם בדברים שאין לך את הכח לזה זה עצמו יתן לך את ההצלחה, זה דבר מעניין מאוד.

אבל עכ"פ לכאורה צריך להבין, "הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי גיבור כארי", זה בהחלט נפלא מאוד, אבל מאיפה יהיה לי גבורת אריה ועזות של נמר וקלות כנשר וריצה כצבי, זה שהם כאלה מה זה שייך אלי, הרי אני לא גיבור, אני לא אריה ולא נמר ולא נשר ולא צבי? אבל זה הפשט! כי באמת זה קיים באדם, כל הכחות שקיימים בבריאה קיימים באדם, וקיים באדם כח של "גיבור כארי" וכח של "עז כנמר" וכח של "קל כנשר" וכח של "רץ כצבי" הכל קיים באדם.

לא דורשים מהאדם כחות שלא קיימים בו כי כחות שלא קיימים באדם זה לא יעזור, אם אנחנו נמציא רעיון של איזשהו מידה או תכונה שהיא באמת לא קיימת באדם הוא לא יצליח לעשות את זה, זאת אומרת יכול להיות שהוא יצליח לעשות פעולה אבל זה לא יהפך למידה בנפש, מידה בנפש זה רק מידה שכבר קיימת באדם וששייך להוציא אותה מהכח אל הפועל, כח שלא קיים באדם לא שייך ליצור אותו ולא תירגול ולא שום דבר לא יחדש כח שלא קיים באדם, כח שלא קיים באדם ב"בכח" שלו לא שייך ליצור אותו באדם, כחות שכבר קיימים באדם יש מה לפתח ולשפשף ולשכלל להוציא מהכח אל הפועל, אבל אי אפשר ליצור לאדם תכונות חדשות ותכונות שלא קיימות בו, ובאמת הדרישה מהאדם זה לפתח את הכחות הקיימים בו ולהשתמש באותם כחות לדרך הישרה ולעבודת ה'.

אנחנו רואים שבאמת נגיד ביחס לתכונות האלה של גיבור כארי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי, אנחנו רואים מצד אחד גם יש באדם עצלות שזה היפך צבי, בושה שזה היפך נמר, רואים כאלה שהם רך לבב שזה היפך גבורה, וכן על זה הדרך שקיים באדם גם תכונות לא טובות שאנחנו גם את זה רואים במציאות. רק הפשט הוא כך! שבאמת נבראו באדם כל סוגי התכונות, את כל סוגי התכונות הקב"ה ברא באדם, ואין שום תכונה מהתכונות שקיימים באדם שאין לה בעצם שימוש בצורה הנכונה, אנחנו רואים תופעה מאוד מעניינת, זאת אומרת כך, במציאות מה שקיים באדם שהאדם הוא עולם קטן וקיימים בו כל הכחות יש בזה כמה שלבים, דבר ראשון; כל הכחות שקיימים בבריאה שהם קיימים בכל אחד באופן פרטי דהיינו הכח שקיים בכל נברא ונברא באופן פרטי שם הכח הזה הוא מוכן לשימוש באופן מיידי, הכח הזה הוא פעיל במציאות של אותו נברא כל נברא ונברא לפי טבעו ותכונותיו, לעומת זאת הכחות שבאדם הגם שכל הכחות נמצאים בו אבל הרבה מאותם כחות הם באיתכסיא, הם קיימים באדם אבל צריך לפתח אותם ולהוציא אותם מהכח אל הפועל, ורק על ידי שהוא יפתח את זה זה יתגלה בו, אנחנו רואים למשל שבמקומות שלא לומדים ואין השכלה נשארים פרימיטיבים ולא נהיים משופשפים וחכמים, כי כיון שהם לא לומדים אז הם לא מפתחים את כח החשיבה, כי כח החשיבה קיים גם בהם ולו הם היו הולכים לבי"ס הם היו מתפתחים רק שהם פשוט לא עושים את זה, וכן על זה הדרך הכחות קיימים רק צריך להוציא אותם מהכח לא הפעל, זה דבר ראשון.

רק יש כאן עוד חלק בענין, שמעבר לזה שהרבה מהכחות הגם שהם קיימים בנו אבל אם אנחנו לא נגלה אותם ונוציא אותם מהכח אל הפעל אז הם כאילו לא קיימים, יש גם עוד דבר, כל הכחות שקיימים באדם הם בעצם כח שהוא בעצם פרווה ומשהו סתמי, הכח עצמו הוא מציאות סתמית מציאות קיימת, וכעת האדם יש לו בחירה או יש דברים שהוא יתרגל איפה הוא ישתמש באותם כחות, זאת אומר כך, הגבורה והעזות והקלות והריצה זה כחות שקיימים באדם, וכנגד זה גם קיימים כחות הפוכים באדם, כעת אם האדם בוחר להשתמש בכחות של הגבורה והעזות לעשות רצון אביך שבשמים הוא יצליח.

באותה משנה שכתוב "הוי עז כנמר" כתוב "עז פנים לגיהנום", ומסביר שם התפארת ישראל; מה הפשט "עז פנים לגיהנום" הרי לפני רגע הוא אומר "הוי עז כנמר"? אומר התפארת ישראל: "ר"ל אף שיעצתיך להיות עז כנמר, היינו בפנימיותיך נגד עצמך וקטנותך וכדאמרן" - כנגד מה שאתה מרגיש את עצמך קטן תדע שראש שבטי ישראל אתה, אדם צריך לדעת שיש לו כחות, וכשהוא יהיה עז כנמר הוא יצליח כמו הנמר שמצליח מעבר לכחות שלו, העזות תתן לו כח מעבר לכחות שלו. "אבל השמר לך מלהתרגל להעיז נגד אדם הגדול ממך בשנים או בחכמה, שע"י התרגלך כן לבסוף תעיז גם נגד תה"ק להכחיש אותה או את פירוש דבריה המקובל לנו, ונמצאת יורש גיהנם ע"י מדות העזות. ונקרא בעל מדה זו עז פנים, מפני שהיא משחתת כל כך הנפש, עד שנכרת בו בפניו בכל הבטותיו". זאת אומרת שבאותה תכונת עזות יש "הוי עז כנמר" שזה לעשות רצון אביך שבשמים, ובאותה משנה כתוב "עז פנים לגיהנום", כי התכונה הזאת זו תכונה שהשאלה היא מה הבן אדם עושה איתה, אם הוא לוקח את תכונת העזות והוא משתמש בה לעשות רצון אביך שבשמים ואת תכונת הבושה הוא לוקח איפה שצריך להתבייש הוא יגיע לצורה הנכונה, כי אחד כזה הוא משתמש בכל הכחות שלו בצורה הנכונה, אבל אם הוא מהפך את היוצרות אז הוא לוקח את אותם כחות ומשתמש בהם לרעה.

יש מדרש תנחומא בפרשת חוקת (סימן א') כתוב כך: "מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל, כשהיה אוכל ראה שני צפורים מתנצים זה עם זה" - שני ציפורים שנלחמו אחד בשני. "הרג אחד מהן את חבירו, והלך והביא עשב והניחו על פיו והחייהו" - הוא לקח איזה עשב שיש בו כח לחיות מתים והציפור קם לתחיה, הלך אותו האיש ונטל אותו עשב שנפל מן הצפור והלך להחיות בו את המתים, כשהגיע לסולמה דצור מצא ארי מת מושלך, הניח העשב על פיו והחייהו, עמד הארי ואכלו" - הטיפש הזה רצה לבדוק עד כמה זה עובד, בדרך הוא שם את העשב הזה שמחיה מתים על אריה מת, האריה קם לתחיה וטרף אותו, כך כתוב במדרש. מה המדרש בא לספר לנו? יש לך ביד כח של תחיית המתים, כח עצום ונורא, הוא הולך ומחיה בזה חיה רעה במקום לחיות בזה איזה מת איזה צדיק או איזה קרוב משפחה, יש לך כח של תחיית המתים, מה החיית בכח הזה?! החיית חיה טורפת, במקום להחיות בזה אדם צדיק אדם שיועיל לעולם.

 ובשע"ת שער ראשון (אות י'): "והנה הבורא יתברך נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל, להכירו ולירא מלפניו, ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשלה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים מאשר יקרה בעיניו נכבדה". הנה מפורש בדבריו כי היחס הנכון שצריך האדם להתייחס אל גופו הוא כיחס לאסיפה של בעלי חיים, ושורש הדבר הוא כהנתבאר שהאדם כולל בתוך מציאותו את כל כוחות הבריאה כולה, וכל כֹח פרטי המצוי באיזה בע"ח שהוא הנה כח זה מצוי גם בנפשו של אדם, וכשם שבן דעת שנמסרו לו חיות טרף לשמירה לא יזלזל מלהיזהר לשומרם ככל הנדרש להקיפן חומר גבוהה דלתיים ובריח כי הרי הם מועדים להזיק, וכמו כן צריך האדם לפקח על כוחות הבעלי חיים שבתוכו העלולים לשלוט על מעשיו ולהופכו לאדם המזיק. אך אמנם אין הכונה שהכוחות הנוראים הללו אין בהם חפץ וכל עניינם הוא לשומרם לבל ישחיתוהו, אלא אדרבה הוא זקוק להם עד מאוד עד שבלעדיהם לא יוכל למלאות את המוטל עליו, רק דכשם שהשור מביא תועלת בחרישה ומזיק בנגיחה, כן כֹח השור שבאדם צריך שמירה מעולה שלא יצא ממחיצתו להזיק ולקלקל אלא לקבל עליו עול תורה כשור לעול.

ומעשה באחד שבא לחכם ותינה לו שיש לו יצרים חזקים, ואמר לו אותו חכם אשריך, שהרי הקב"ה מינה כל אחד באשר הוא להיות מנהל על גן חיות וכהאמור כאן בדברי השע"ת, ואותך מינה הקב"ה לנהל את הג'ונגל שבאפריקה, ראה איזה בעל כֹח אתה! הנה כי כן שכל מידה הינה מנוע רב עצמה, ובאמת אין כלל מידות טובות ורעות והמידות אינן כי אם כלי שרת ביד רצונותיו של האדם, שכאשר הוא ישר ברצונותיו הוא משתמש בכל מידה במקומה ושעתה ואז כל המידות הן טובות אין בהן נפתל ועיקש, ומי אשר לא תיקן את פנימיותו וחפצו ורצונו לרע הנה הוא מעוות את השימוש במידות ומשתמש בהן להרע.

זאת אומרת כך, יש לבן אדם כחות והכחות קיימים באדם, כעת השאלה היא מה הוא עושה עם אותם כחות, נגיד יש כח "סקרנות" - יש באדם תכונה של סקרנות שאדם הוא סקרן להכיר דברים חדשים, אפשר להשתמש בזה בתור שמענין אותו כל ידיעה בתורה שכשהוא שומע קושיא הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שהוא שומע את התירוץ, הוא שומע איזה דין מחודש זה מענין לראות מה המקור שלו ומה כתוב על זה ואם יש עוד תוספות לזה, סקרנות! לעומתו יש אחד שלוקח את הסקרנות להתעניין בנייעס ופוליטיקה, זה אותה תכונה בדיוק, רק השאלה מה עושים איתה, אותם מרץ וסקרנות שאנחנו רואים אצל אלה שיש להם סקרנות לתורה רואים אצל אחרים שיש להם סקרנות לפוליטיקה, זה אותה תכונה ורק השאלה למה משתמשים איתם. או למשל "סכין" - סכין זה כלי נפלא מאוד, האפשר להסתדר בלי סכין?! אבל אפשר גם לעשות פיגועי דקירה בסכין, אז האם סכין הוא כלי משחית? תלוי מה עושים איתו, הוא כלי מאוד טוב רק תלוי למה משתמשים איתו. כך כל התכונות שקיימות באדם, התכונות והמידות עצמם הם חומרי גלם, אין בכלל מושג של איזשהו מידה שהיא רעה בעצם כי אין מידה שאין לה שימוש בצורה מסויימת בכיון הנכון, רק השאלה מה האדם עושה עם המידות שלו והכחות והתכונות שקיימים בו, האם הוא משתמש איתם לדברים הטובים או משתמש איתם לדברים הלא טובים.

בצעטיל קטן של הנועם אלימלך הוא כותב שם: "ותצילני מבושה הרעה", מה זה בושה רעה, הרי "שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט,א), רואים שביישנים זה מהמעלות של אומה זו? רק יש בושה שהיא מסימניה של אומה זו - יש בושה של קדושה בושה של ענוה ובושה של התנהגות טובה אחד כלפי השני, ויש בושה רעה - כשמגיע חבר להסית אותו למשהו לא טוב, יש לו איזשהו חבר שהוא מנסה לשכנע אותו למשהו לא טוב, והוא פתאום נהיה ביישן ואין לו עזות כלפי החבר לומר שהוא לא מוכן לא משתף פעולה עם כזה דבר, פה הוא פתאום נהיה ביישן, כעת הזמן להיות עז כנמר נגד זה שמישהו רוצה לקחת אותך מלעשות רצון אביך שבשמים, ואת הבושה תשמור במקום שהבושה היא מידות טובות, יש בושה של מידות טובות ויש בושה שהיא בושה רעה, זהו "ותצילנו מבושה רעה", מה זה שלא נעים לסרב, צריך שיהיה לך עזות לסרב לדבר שלא מתאים לשתף עמו פעולה, פה לא מתאים הבושה, פה הבושה היא בושה רעה.

יש גמ' שכתוב (סוכה מה,ב): "רבי שמעון בר יוחאי אמר ראיתי בני עליה והם מועטים, אם שנים הם אני ובני מהם". ראיתי מישהו שמפרש שהפשט הוא כך, גם אם אני לא יהיה בציבור של בני עליה, גם אם אני אהיה רק אני ובני וכולם מסביב רחוקים מאוד מהמציאות של בני עליה גם כן אני אשאר "בני עליה", אני לא אקח לעצמי השפעה שלילית מה שלא צריך לקבל, אני אשאר "בני עליה" כי אני יודע מהי הדרך הנכונה ואני לא אושפע השפעה סביבתית לא טובה, כך רשב"י אמר.

 אנחנו רואים מציאות, יש לפעמים מצב שמגיע בוקר ואין כח לקום, הוא מרגיש את עצמו חלש וכואב ולא מסוגל, פה הוא לקח לעצמו את מידת העצלות במקום לקום למה שהוא צריך לקום, פה צריך לקחת כעת את הקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי ועז כנמר כן לקום, ואת העצלות תיקח שבמקום שיש לו איזשהו צד לעשות מה שלא צריך לעשות אז שירפה את עצמו, לא אין לי כח, זה לא בשבילי, זה לא נוח לי, זה השאלה; מה האדם עושה עם הכחות הקיימים בו, הכחות קיימים השאלה היא רק מה הוא עושה איתם.

יש גם מדרש מאוד מענין, במדרש רבה פר' אמור (פר' כט' סי' ז') כתוב כך: "רבי לוי בשם רבי חמא ב"ר חנינא פתח "כֹּה אָמַר ה' גֹּאַלְךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' אֱלֹקֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל" (ישעיהו מח, יז) מה זה מלמדך? "מסקיד לך" -  דהיינו מדרבן אותך. "כמה דהדין מסאסא מסקד להדא פרתא" - כמו שהדרבן מדרבן את הפרה. "ג' שמות נקרא לו מלמד מרדע דרבן, מלמד - שמלמד הפרה לחרוש כדי שתתן חיים לבעליה, מרדע - שמורה דעת לפרה, דרבן - שמורה בינה לפרה, אמר הקדוש ברוך הוא ומה אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שמוציאו מחיי העולם הזה והבא על אחת כמה וכמה". המדרש כאן משוה את היצה"ר לפרה, פרה הרי נותנת חיים לבעליה, הוא חורש בה ודרך זה הוא יכול לזרוע, כל המציאות של חיי האדם תלויים בעצם בשור ובפרה שחורשים לו את השדה ואז הוא יכול עי"ז לזרוע ושיצמח לו האוכל שהוא צריך כדי שיהיה לו לחם, אבל כדי שהפרה תלך ישר אז יש שם איזה "דרבן" שבעצם לא נותן לה אפשרות לסטות ימינה או שמאלה, רק במסילה נעלה שהיא תלך ישר כדי שהתלמים של החרישה יהיו ישרים בצורה נכונה, אז "אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שמוציאו מחיי העולם הזה והבא על אחת כמה וכמה". זאת אומרת שכתוב כאן שהמציאות של יצר הרע הוא כח שקיים באדם, הוא יכול לעשות "שַׁמות" אותו כח, ואותו כח יכול לתת "חיים" כמו המציאות של פרה.

זאת אומרת הכח עצמו הוא לא רע רק השאלה מה האדם עושה עם זה, הכחות שנמצאים באדם זה בעצם מנועים שמפעילים אותו, כל תכונה ומידה שקיים באדם זה דוחף אותו לעשיה שקשורה לאותה תכונה, אם הוא מווסת את אותם תכונות וכל תכונה בצורה הנכונה הוא משתמש בה איפה שצריך להשתמש, והוא משתמש בתכונה הנגדית איפה שמתאים בתכונה הנגדית, אז המציאות של הכחות שלו הם מאוזנים לכיון הנכון, הוא מאזן את כל הכחות ואת כל התנועה, רואים לפעמים בצמתים שמגיעים רכבים מכל הכיוונים, ויש שוטר תנועה שהוא מווסת את התנועה; כעת אתם תעצרו כשאלה זורמים וכל העסק, ואז העסק עובד טוב, אם המצב שלא יהיה שם שוטר תנועה נהיה שם אנדרלמוסיה ונתקעים אחד בשני וישאר שם פקקים שעות וכל המערכת תסתבך, אבל כשיש מישהו שמכוין את המערכת אז הכל מסתדר, כרגע אלה ממזרח עוד מעט דרום עוד מעט צפון, מלמעלה למטה מקדימה מאחורה הכל מסתדר.

כתוב בגמ' (סוכה נב,א): "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ראיתי פעם מישהו שמפרש פשט מאוד מעניין שקשור למה שאנחנו מדברים כעת, "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו" - בגלל שיצרו גדול הוא נהיה גדול מחבירו, כי יצרו גדול זאת אומרת שיש לו כחות חזקים ויש לו דחפים חזקים שהמנועים שלו הם רבי עוצמה, ומזה הוא נהיה גדול כי הוא לוקח את הכחות האלה ומשתמש בהם לצד הקדושה, יש כאלה שהמנועים שלהם חלשים הכל חלש אצלם, אז גם כשהם יגייסו את זה לכחות הקדושה זה הרי לא מנוע רב עוצמה אלא זה מנוע שאיך שהוא נוסע לאיטו, אז קשה לו להיות מידי גדול כי הכחות שקיימים בו הם לא מנועים חזקים, אבל מי ש"גדול" למה הוא גדול מחבירו? כי יצרו גדול ממנו, כי המנועים שלו והדחפים שלו הם חזקים וכיון שהוא רתם אותם למרכבת הקדושה אז הוא נהיה גדול מחבירו.

כתוב בגמ' בקידושין (ל,ב): "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", מה כתוב כאן "בראתי יצה"ר בראתי לו" - ליצר הרע. "תורה תבלין" - התורה היא תבלין ליצה"ר. מה זה תבלין? כשמבשלים תבשיל בלי תבלין הוא תפל וחסר טעם ולא מרגישים את כל מעלת ואיכות התבלין, וכששמים תבלין מה כעת הטעם שמרגישים? יש כעת את הטעם של הבשר ואת הטעם של המאפה וכו', דהיינו שלא אוכלים את התבלין התבלין הוא לא המטרה, אלא שבכל תבשיל ותבשיל התבלין מתבל את המאכל ויוצר בעצם את המצב שעכשיו מרגישים את הטעם הטוב שבאוכל. אז כתוב "בראתי יצה"ר בראתי לו", מי זה לו? ליצה"ר. את התורה תבלין - התורה היא תבלין ליצה"ר. מה פירוש שהתורה היא תבלין ליצה"ר, לכאורה אנחנו מכירים שהתורה צריכה לבשל אולי את היצה"ר, מה הכונה בראתי לו תורה תבלין?

בגמ' בקידושין (שם) כתוב כך: "תנו רבנן "וְשַׂמְתֶּם" (דברים יא, יח) - סם תם, נמשלה תורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי, כך הקב''ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת" (בראשית ד, ז). אומר רש"י: "אם תיטיב - לקח טוב. שאת - התנשא על יצרך". יש כל מיני לשונות בחז"ל מה אדם עושה עם היצה"ר שלו, בגמ' בסנהדרין (קיא,ב) יש ביטוי "מרגיז את יצרו" (ברכות ה,א), יש "רודה ביצרו" (סנהדרין קיא,ב), "מתגבר על יצרו" (מגילה טו,ב), "פיטפט ביצרו" (סוטה מג,א), יש כל מיני סיגנונות של מלחמת היצר, אבל כאן כתוב דבר אחר, "בראתי לו תורה תבלין" - תתנשא עליו, מה הכונה בראתי לו תורה תבלין? כאן כתוב עוד רעיון, שאותו יצה"ר אותו כח על ידי תבלין של תורה יש בו שימושים לצד הטוב, העבודה של האדם עם היצר שלו זה לא רק לדכא את היצר ורק לבלום אותו קרב בלימה או ניצחון, כי אי אפשר להתעסק במלחמות כל הזמן ואי אפשר לדכא כחות, אבל החכמה היא להשתמש באותם כחות לעבודת ה'.

הזכרנו פעם את דברי הזוהר: "דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי" (זוהר - תולדות דף קמ' ע"א), כתוב שם שלא רצו לבטל את היצר של תאוות כי בלי זה לא יהיה גישמעק בלימוד, גישמעק בלימוד הוא מגיע מאותו שורש שמגיע יצר של תאוה, יצר של תאוה זה שאדם מחפש עונג והנאה, שכך בטבע האדם מחפש כל הזמן ליהנות ולהתענג, הוא יכול להשקיע את זה בעניני אכילה ושתיה וכל עניני העולם הזה, והוא יכול להשקיע את זה בתורה להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, זה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, שדרך התורה הוא מתבל את היצה"ר עצמו - את הכחות עצמם, שהרי מה הכונה את היצה"ר? את הכחות שדוחפים אותו לחפש הנאה ועונג או כבוד, אבל אם הוא יודע שאין כבוד אלא תורה, אין עונג והנאה אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, אז את אותו כח הוא ישתמש בו לדברים הראויים והנכונים.

ויש כאן את שתי הדברים, יש גם את החלק של התגברות כי לא תמיד אנחנו במצב שבממילא הכחות נרתמים והם מבוססים רק למקומות הנכונים, לפעמים פתאום קופץ לנו רצון למשהו לא טוב ואז אנחנו צריכים לעצור רמזור אדום לפניך, אנחנו צריכים לעצור ולא להשתמש בכח כעת לדבר הלא נכון, ודאי שצריך גם את החלק הזה. אבל בעצם התכלית של כל העבודה זה לבסס את כל הכחות לכיון הנכון, וכשאדם מבסס את כל הכחות לכיון הנכון הוא מגיע לשלימות, התורה עושה לו תבלין ליצה"ר, הוא לא עסוק כל הזמן במלחמה, הוא במצב מאוזן שהכחות שבו רגילים איפה לתפוס את ה"עז כנמר" שזה לעשות רצון אביך שבשמים, ולברוח מה"עז פנים לגיהנום", ולהשתמש בזריזות איפה שצריך להשתמש, ובעצלות איפה שצריך להשתמש, בבושה איפה שזה סימניה של אומה זו, ולא להשתמש בבושה הרעה, ובכח של תחיית המתים לא להחיות בו חיות רעות אלא להחיות בו צדיקים וקרובים ואנשים טובים, זה המציאות של האדם.

יש גם שאחד מהתכונות שקיימות באדם בטבע שאדם אוהב נקיון, ראיתי לאחרונה (אני לא זוכר איפה ראיתי את זה), אם אדם יתבונן מאיפה מגיע הרצון לנקיון, למה אנחנו רואים שכל אדם בן תרבות אוהב נקיון? ברעיון שורש הנקיון - הוא ודאי מגיע מאיזשהו מידת הנקיות של הנפש, יש מידת הנקיות שהיא איזשהו שלימות, בסולם של רבי פנחס בן יאיר יש נקיות, נקיות זה שאדם יהיה נקי ושהנפש תהיה זכה וצחה, שהיא תעשה מעשים טהורים ולא מעשים פגומים, והתכונה הזאת קיימת באדם לא רק בדברים של רוחניות אלא גם בטבע הגוף והנפש שאדם אוהב נקיון. אדם גם אוהב סדר - אדם בן תרבות אוהב סדר, סדר זו תכונה שהיא אמורה לעזור לאדם בכל מציאות החיים שלו, אבל היא קיימת גם בדברים שהם לא קשורים דוקא לרוחניות כי זו תכונה שכבר קיימת באדם.

בוא נחשוב על החלק הזה, אנחנו ברוך ה' לומדים בבית מדרש, יש בענין של כבוד ביהמ"ד שיהיה גם סדר ונקיון בביהמ"ד, ברור שכל בחור שיש לו טיפה הרגשה הוא מרגיש את הענין של כבוד ביהמ"ד לשמור על הנקיון, לא יתכן שבחור שמקנח את אפו הטישו שלו אחרי זה ימצא בביהמ"ד, זה נוגד את המידת הנקיות ואת מידת הסדר שהיא מצויה בנפש האדם, ופה מקום באמת לעורר על זה, כי זה כח שקיים בנו, אנחנו רואים בעצמנו שאיפה ובמקום שאנחנו גרים אנחנו רוצים שהוא יהיה נקי ומסודר, כך זה בטבע הפשוט, אנחנו צריכים לדעת שהביהמ"ד זה הבית שלנו ובבית אדם רוצה שיהיה נקי ומסודר, כשיש בזה גם הלכות של כבוד ביהמ"ד.

ויש בזה עוד חלק שראיתי באור יחזקאל שר' חצקל' היה אומר את זה תמיד, כתוב "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (מלכים א' א, א) כתוב שבגלל שדוד זילזל בבגדים אז הבגדים לא חיממו אותו, א"כ אמר ר' חצקל שאדם שמזלזל בכבוד ספרים ובכבוד ביהמ"ד הוא פחות יקבל מהם, הוא פחות יקבל מהספרים ופחות יקבל מהמעלה של הביהמ"ד, כי מי שמזלזל בכח שקיים אז הכח הזה לא ישפיע עליו את הקדושה ואת מה שזה יכול להשפיע.

זה מציאות שרואים אצל תלמידי חכמים שכבוד ספרים וכבוד ביהמ"ד זה ממש בנשמה שלהם, אני זוכר עוד מילדותי וזה נכנס לי עמוק ללב, אני זוכר את ר' חיים קנייבסקי יושב שם בסטנדר ליד העמוד ליד הבימה, והיה איזה סידור על הבימה מונח באלכסון, אני רואה אותו קם עם כל כובד משקלו ליישב את הסידור, הייתי אז ילד ולא הבנתי מה הבעיה אם הסידור מונח כך, מה זה משנה אם הוא מונח ישר או הפוך, אבל בער לו הכבוד של הספר שכשהוא מונח ישר זה יותר מכובד לספר אז הוא מרים את זה. ראיתי גדולי תלמידי חכמים כשהולכים בבית הכנסת ורואים טישו על הריצפה מרימים, ובעיני ראיתי מגדולי הדור שעושים את זה, למה הם עושים את זה? כי זה בוער להם הכבוד ביהמ"ד והנקיון של ביהמ"ד, זה דבר שכל מי שיש לו שייכות לדבר מרגיש כך באופן טבעי, זה הרגשה טבעית שקיימת אצל כל אחד שיש לו איזה טיפת שימת לב, אלה שלא מרגישים כך זה כי הם פשוט לא שמו לב וברגע שהם טיפה יחשבו על זה זה יהיה ממילא, וזה דבר שלא צריך על זה עבודה גדולה כי הוא דבר פשוט.

גם בכלל אפילו ברחוב בלי קשר לביהמ"ד זה מלכלך את הנפש, אדם שהולך ברחוב וזורק טישו על הריצפה זה גם כן חסר במידת הנקיות של הנפש שלו, לא רק במידת הנקיות של הרחוב, כי אדם שיש לו נפש נקיה לא יזרוק ברחוב, הרחוב הוא רשוה"ר ונעים יותר ללכת ברחוב כשהוא נקי, זה לא רשות פרטית שלך, ברשות פרטית שלך נגיד אם אתה רוצה תעשה מה שאתה רוצה אבל זה רשות ציבורית, ברשות ציבורית יותר נעים ללכת כשהעיר נקיה וכשהרחובות נקיים, באיזה רשות אתה זורק?! הרחוב לא שלך והמקום לא שלך, אין לך את הזכות לזה, וההרגשה הזאת ודאי תקפה גם לביהמ"ד שזה שייך לציבור, וכבוד הביהמ"ד וכבוד הציבור שיהיה נקי ומסודר.

וכן על זה הדרך כל הכחות והתכונות קיימים בנו, וכשאנחנו נבסס ונאזן את כל הכחות המנוגדים שקיימים בנו כל כח וכח לתת לו את המקום הנכון, ואיפה שאנחנו רואים שהכח מושך אותנו לכיון לא נכון אנחנו נצא לקרב הסתערות ואנחנו נבלום ונעצור, וגם אחרי כן נארגן את הסדר, שלפעמים השוטר תנועה מגיע אחרי האנדרלמוסיה ואז הוא הולך להתחיל לסדר, שהוא צריך כעת לפתוח את הפלונטרים, אנחנו לא תמיד במצב מושלם ולפעמים צריך גם להתעסק בפתיחת פלונטרים ואיזה מלחמות עד שנגיע לאיזשהו מהלך, אבל אנחנו נכונים לזה וכל הכחות קיימים בנו, וכשאנחנו נעשה את זה אנחנו באמת נעלה ונצליח.