אהבת ה' 1

[הדברים דלהלן אינם לכולם כי סתם אדם אינו חייב בזה, והם נאמרים ליחידים הרוצים!]

הנה יש בחורים שיש להם הרגשת שאלה בלב, יש להם תחושה של שאלה, הם חושבים בליבם; ברוך השם אני בחור טוב, לומד טוב בסדרים, וגם קצת חוץ לסדרים, ומשתדל לכוין בתפילה, ואני רוצה להתעלות עוד, אני מרגיש רצון להתעלות עוד, האם יש לי לאן? האם הדבר היחיד שיש לי הוא להתאמץ יותר חזק במה שאני כבר עושה בלימוד או בתפילה? ואולי כל רגע שאיני ישן אני רק אלמד, א"כ זה קשה, זה נראה לי מאמץ גדול, לפעמים מרגישים שצריך גם קצת להתאוורר ובלי זה ארגיש לחץ, א"כ מה המצב, האם אין לי במה להתקדם?!

אבל אני רואה בחורים רציניים שנראה לי שהם חיים יותר גבוה, הם יותר מרוממים, אולי אני גם אהיה כמותם. אך איני יודע כ"כ להגדיר במה הם שונים ממני, אולם נראה ונדמה לי שבעת נסיונות או מבחנים בחיים שיש להם הם מכריעים בצורה יותר נכונה ממני.

גם יש לי הרגשה בלב שהם יותר רצויים לפניו יתברך, אבל במה באמת הם שונים ממני לא אדע להגדירו, האם בשביל זה צריך להסתובב בחיים בצורה רצינית, ארשת פנים רצינית, ולא להיות עליז ולא לשמוח ולא ליהנות, ואם כך זה לא בשבילי, כי קשה לי חיים עצובים. ואולי זה ענין של אופי שהם מאותם אנשים שלא מחפשים להיות שמחים, הם כך נולדו להיות רציניים, לא מחפשים ליהנות והם לא צריכים דברים מעניינים ושמחה, מה שנקרא בשפת הרחוב "צולים", אבל אני כן אוהב שמחה, וזה קשה לי, כך שאולי באמת זה לא בשבילי, כי אולי באמת זה רק ענין של אופי, וכך הם חיים גם בלי קשר ליהדות, וגם בלי קשר לתורה, ואולי באמת הקב"ה לא מרוצה מהם יותר ממני.

אבל אני מרגיש בלב שחוץ מרצינות יש כאן עוד נקודה- שיש כאלה שהם יותר גבוהים ומרוממים, ויש כאלה שהם יותר נמוכים, ורואים את זה גם אצל בחורים בישיב"ג, וכמדו' שגם אצל אברכים, שיש יותר רוחניים ויש פחות, איך נהיים רוחניים? זה הרגשות שמתרוצצות בלב איזה בחורים מיוחדים מאוד.

גם המציאות היא, שלפעמים בחורים זוכרים בעצמם תקופות שהם היו יותר בהתעלות ובהרגשות יותר גבוהות ויותר נעלות, והם נבוכים בלב; האם הי' בזה ממש וראוי לחזור לזה או לא? ואם כן צריך לחזור, איך עושים את זה? זה סוגי הרגשות ומחשבות שלפעמים מתעוררים בלב.

בוא נראה מה יש לומר על הדברים האלה! הענין הזה הוא למעשה סוגיא שלימה המבוארת בדברי רבותינו ובעיקר ברמח"ל, ואני לא אומר מעצמי שום דבר בענין, רק ללמוד את הסוגיא הזאת מדברי חז"ל. בגמ' בברכות (יז,א) יש מימרא דרבי יוחנן: "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". "עמלו בתורה"- ברוך השם אנחנו מכירים, אנחנו משתדלים מה שאנחנו יכולים לעמול בתורה. מה זה "ועושה נחת רוח ליוצרו"? איך שמבואר בדברי רבותינו שה"עושה נחת רוח ליוצרו" זה לא הכוונה שבלימוד שהוא לומד ובמצוות שהוא מקיים הוא עושה נחת רוח, אלא יש כאן עוד ענין נפרד מעבר לכל החיובים שאם הוא מיישך שייך לענין הזה הוא נקרא "עושה נחת רוח ליוצרו", וזהו עוד עניין בפני עצמו.

והענין הוא, הדברים שכעת נגיד זה דברים שכתובים ב"מסילת ישרים" פר' י"ח, הוא כותב כך: "והענין הוא, כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת" [-כל יהודי שהוא רוצה לדעת הוא יודע, הוא לומד הלכה והוא יודע את המצוות והחיובים שמוטלים ועד היכן היא מגעת]. "אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל" [-הוא לא מסתפק בחיובים]. "אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת".

"והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיוולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר, בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת. שלא יאמר לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת. והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים, ותהיינה לו המצות אשר צוויים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו, ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים, אלא אדרבא יאמר כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו. נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר", עכ"ל המסילת ישרים.

ואח"ז הוא כותב שזה מתחלק, יש חלק של מעשים, יש חלק של כוונות והרגשות, והוא מביא שגם בהרגשות יש יראה ויש אהבה, ובאהבה יש גם כמה ענפים, יש שמחה ויש קינאה, הוא מרחיב הרבה בדברים.

יש בדברים כמה וכמה התבוננויות בענין, ונתחיל קצת להתבונן. דבר ראשון בוא נשאל שאלה: מי שהוא כבר עולה לכזאת דרגה שהוא בן עליה, והוא כבר מגיע למצב שהוא עוסק גם ב"לעשות נחת רוח", הוא עוסק ב"לפנים משורת הדין", האם המשמעות של זה שהוא מוסיף עוד כמה משקולות על הגב הכפוף שלו מלבד מה שהוא היה קודם, האם בשביל זה צריך להיות כפוף, צריך להיות פחות חי, לכווץ את האישיות, האם זה כך?

התשובה היא: שבכלל לא! ולא רק שהדבר הזה לא מקשה ומוסיף עול, אלא הוא עוד מיקל, כי אדם שמגיע לדרגה שהוא רוצה והוא אוהב, הכל נעשה לו קל, כי הוא עושה מרצונו העצמי בלי כפייה, וכמו שאנחנו כולנו מכירים, וכי מי יותר מתאמץ בלימוד, האם ילד בחיידר שלומד עם הפסקות כל זמן קצר, או בחור שלומד רצוף ובסדרים יותר ארוכים? ברור שבחור שהוא כבר עלה דרגה וגם כשיש סדרים הוא נהנה בלימוד, שהוא מתאמץ פחות מאשר מתאמץ ילד בחיידר שכל זמן קצר הוא חייב הפסקה. וכשמגיעים לישיבה גדולה רואים שלומדים סדרים של כמה שעות רצופות ורואים בחורים נהנים מזה, זאת אומרת שכשעולים דרגה זה גורם שדברים שפעם היו קשים מאוד היום הם נהיים קלים ונהנים מזה, כך המציאות.

ובאמת שלשון ה"מסילת ישרים" במה שקראנו קודם, הוא כך: "מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית... יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו", דזה "יקרה לו" ממילא, דהיינו שזה לא שהוא כעת הולך לעשות עוד איזה קבלה או עוד איזה חיובים, אלא כמישהו שאוהב באמת את אבא שלו, אבא ובן שיש ביניהם קשר טוב, ואבא אומר לבן; הייתי רוצה לטעום משהו או הייתי רוצה לשתות משהו, הוא כבר הולך להביא לאבא שלו מזונות ותה או קפה, האבא דיבר בחצי פה כמו שהמסילת ישרים כותב שהוא אמר רק בחצי דיבור, והוא כבר מביא לו הרבה מתוך זה שהוא אוהב אותו והוא רוצה לכבד אותו, וזהו שנוקט שם ה"מסילת ישרים" בלשונו "יקרה לו", שזה קורה ממילא, וזה לא שהוא עושה כעת איזה 'לשם ייחוד' ללכת להדר הידורים, וזה לא שאחרי שהוא קיים את עיקר הדין הוא מחפש עוד מה אפשר להדר, אלא מתוך שיש לו קשר ריגשי עם הקב"ה, ומתוך שיש לו אהבה לקב"ה, זה גורם לו שמחה רצון ואיכפתיות וזה גורם לו כל הזמן בממילא להוסיף ולהדר, וזה גם גורם לו שדברים שפעם הוא היה צריך להכריח את עצמו ולעשות את זה מתוך כפיה עצמית, עכשיו כבר הדברים נהיים ונעשים מאליהם ויש לו רצון וגעגועים לזה.

בוא ננסה לחשוב איך באמת אפשר להגיע לכזאת דרגה של אהבה להיות "אוהב", להיות אוהב לעשות עד כדי שאהבה תגרום שיהי' יותר קל, כי הדרגה הזאת של חסידות זה לא הכוונה שזה חיוב, הדברים האלה אין חיוב לעשות את כל הדברים האלה, אין חיוב לעשות את ההידורים האלה, אולי הי' שייך להגיד שיש רק חיוב לרצות להגיע לכזאת דרגה, יש חיוב לרצות ולחשוב איך מגיעים לכזה דרגה, אבל הדברים עצמם שעושה מי שאוהב זה דברים שאין חיוב לפני שעסוקים בזה ולפני שמגיעים לדרגה הזאת, וכשמגיעים לדרגה הזאת זה עובד מאליו, השלהבת עולה מאליה.

בוא נראה איזשהו נקודה שיכולה אולי מאוד לעזור לנו בענין, הסטייפלר ב"ברכת פרץ" (פר' ויקרא) שואל שאלה; הרי התורה ציותה במצוה של "אהבת השם", והמצוות ניתנו לכל אחד ואחד מישראל, מזה מוכרח שביד כל אדם להשיג את זה, ולכאו' איך אפשר לחייב על דברים שבלב, לכאו' אינו ביד אדם להשיג את זה, מה יעשה מי שלבבו אינו בוער באהבתו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ובשלמא מצוות מעשיות בידו לעשותם אבל מצוות שבלב הרי אינו בידו? כך הוא שואל.

והוא מביא את הרמב"ם בפ"ב מיסודי התורה שאהבה מגיעה ע"י התבוננות ברוממותו יתברך, וז"ל הר"מ שם: "ומהי הדרך לאהבתו? בשעה שהוא רואה את חכמת הבריאה והמעשים הגדולים של הקב"ה מיד הוא אוהב וירא ומשבח ומתאווה תאוה גדולה לידע את ה'". והוא מביא שה"חובת הלבבות" כותב שאהבה מגיעה מרוב התבוננות בטוב שהקב"ה עושה איתנו ורוב חסדיו איתנו.

אבל אחרי שהוא מביא את הר"מ ואת החובה"ל הוא ממשיך לשאול; אבל מה יעשה אדם שיש לו טימטום הלב והוא לא מתעורר לאהבה אפי' שהוא לומד ענינים אלו כהנה וכהנה, מה הוא יעשה, איך יגיע לאהבה מי שדברי הר"מ ודברי החובה"ל לא מעוררים אותו, הרי הוא לא יכול לרמות את עצמו, והוא הרי לא מרגיש שהוא מתעורר מזה, א"כ מה עוד הוא יכול לעשות?

הסטייפלער שם ב"ברכת פרץ" כותב איזה מהלך, אבל נראה כרגע עוד מהלך אחר שהוא כותב ב"חיי עולם" (פ"ד): "כי נפשו של האדם בעודה בעוה"ז קשורה בגוף ואין לה מושג בענינים רוחניים, ולא יוכל להרגיש הרגשים של אהבה ויראה זולת מה  שמצוייר ומושג אצלו מעניני עוה"ז, וממנו יקח לדוגמא על עניני עוה"ב אהבת ה' לעמ"י ואהבת עמ"י לה' ויראה מהשי"ת. והנה בענין אהבת ה', מי שהיה לו אהבה עזה לאיזה אדם מפני שזה אוהב לו כדכתיב "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט), ממנו יקח לדוגמא לאהבת ה', וכמו שכתוב "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (מלאכי א, ב), וכביכול הוא אצלו יתברך [-אהבת ה' אלינו] לאין שיעור, כי הוא יתברך אין סוף, ואם הוא אוהב אותנו אנו רוצים לאהוב אותו", כך הוא אומר. הוא אומר יסוד גדול, שכשאדם יודע שמישהו אוהב אותו, בטבע כשנודע לאדם שמישהו מאוד אוהב אותו, או שהוא שומע על מישהו שמאוד מעריך ומעריץ אותו, זה גורם לו בטבע ממילא לאהוב את מי שאוהב אותו, כך זה בטבע, כך שאם אנחנו נתבונן בכמה הקב"ה אוהב אותנו, זה יגרום לנו ממילא לאהוב אותו.

והביא שם מרעק"א בחוט המשולש (-תולדות רעק"א) ע"ד השאלה- "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו, ה), קשה לכאורה, הלֹא לאהוב לא יכול להיות ע"י כפיה, והאיך כתב בלשון ציווי לאהוב את הקב"ה? ואמר בזה רעק"א, דלזה אנו אומרים קודם ק"ש ברכת "אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו וכו'", דלכאו' יל"ע מה ענינה לק"ש, רק די"ל דאחר שאנו מתעוררים עד כמה אהבת ה' לעמו ישראל, ואם הוא אוהב אותו זה אשר יגרום לנו ממילא שאנו רוצים ומרגישים לאהוב אותו.

ויש להוסיף לבאר לפי"ז גם את ענין ברכה ראשונה ד"יוצר אור" בבוקר ו"מעריב ערבים" בערב, שענין ברכה זו הוא רוב גודל והדר מלכותו וכוחו וגבורתו וכבוד מלכותו בנערץ בסוד קדושים רבבות מלאכיו שרפים אופנים וחיות הקודש, ואח"כ ברכת "אהבה רבה" ו"אהבת עולם", שאותו מלך אוהבינו ופנה מכל עניניו אלינו ואת עסקו הכי גדול שהיא תורתו העניק לנו באהבתו אותנו, ולא שעה לדברי המלאכים "תנה הודך על השמים", וממילא אנו רוצים לאהבו ואהבת את ה' אלוקיך וגו', דמי אשר ישמע דאדם גדול וחשוב מאוד שם עיניו עליו לטובה ואוהבו ומחשיבו ומעריכו, ודאי זה יוצר בממילא אהבה והערצה אליו.

איזה התבוננויות יעזרו לנו להכיר את המציאות הזאת שהקב"ה אוהב אותנו, הרי לכאו' כולנו יודעים את הפסוקים "אהבתי אתכם אמר ה'", "אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו" שאנחנו אומרים בתפילה, "בנים אתם לה' אלוקיכם", כ"כ הרבה פסוקים ותפילות ומאמרי חז"ל, והרי גם בזה אנחנו לא מרגישים שזה עושה לנו משהו?

בוא ננסה להתבונן מה הסיבות שמונעות אותנו מלהרגיש זאת, ואולי כשנתבונן ונראה את ההתבוננות הנכונה אולי יהי' לנו יותר קל להגיע לאהבת ה'. דבר ראשון, יש לנו איזשהו מחשבה כזאת! אמנם הקב"ה אוהב בגדול, דהיינו שהוא אוהב את "עם ישראל", וגם אני הקטן נמצא בתוך שאר "כלל ישראל" שהקב"ה אוהב אותם, אבל אם יבוא מישהו אחר במקומי זה גם בסדר, כי אין לו איזשהו עסק פרטי איתי. נגיד דוגמא! אחד שמחפש מאוד אורח לשבת, וכשהגיע אורח הוא דאג מאוד לתת לאורח מיטה שולחן כיסא מנורה ואוכל, הפלא ופלא! אבל אחרי זה נודע לאורח, שההוא ס"ה רוצה שיהי' עוד כמה בני אדם אצלו ב"טיש", וזה לא משנה לו מי שזה יהי', העיקר שיבוא מישהו, ואם לא הוא שיבוא מישהו אחר, במקרה כזה האורח לא מרגיש בזה הרגשה מספיק טובה, כי אין לו שום ענין בי והוא רק צריך שיהי' כאן ריבוי עם, ומה זה משנה לו, אם זה לא יהי' אני זה יהי' מישהו אחר, לכך זה לא יגרום לו אהבה, ואף אמנם שהוא ודאי יכיר לו טובה על זאת שהרי סוף סוף מלחמו אכל וממימו שתה וכו' וכו', אבל הוא לא ירגיש אהבה לבן אדם הזה, כי הבן אדם הזה לא מחפש אותי אלא הוא מחפש עוד בן אדם.

אבל אנחנו צריכים לדעת! שהקב"ה אוהב אותנו את כל יהודי ויהודי בניואנסים הכי דקים, ובפרטים ובחוויות הפרטיות של כל אחד ואחד, ובכל האופי הפרטי האישי הייחודי של כל אחד ואחד, והקב"ה הרי מכיר אותנו בכל פרטות האישיות שלנו, ואת זה הוא אוהב, זאת אומרת, שהקב"ה אוהב כל יהודי לא רק בתור חלק מכלל ישראל, אלא הקב"ה אוהב כל יהודי אהבה פרטית ממש. וזהו כמו סבא טוב שאוהב את הנכדים שלו והוא מכיר טוב את הנכדים, וכשהוא מגיע מתקופה לתקופה מארץ אחרת או ממקום רחוק הוא קונה לכל נכד ונכד מתנה שקשורה באמת לאופי האישי של אותו נכד, הרי השמחה שיש לנכד מהמתנה היא מעבר לעצם המתנה, גם שהוא מכיר מתוך המתנה שסבא מכיר אותו כ"כ ויודע מה הוא בדיוק אוהב, והוא מכוין לרגש שלו ולהנאה שלו, הרי לא כל ילד יהנה מאותו דבר, יש ילד שיהנה מכזה דבר ויש ילד שיהנה מכזה דבר, והוא רואה שסבא מכיר אותו בכל פרטי האישיות שלו עד שהוא יודע לכוין איזה מתנה עושה לו הרגשה טובה, זה ודאי שכזה דבר עושה חיבור של אהבה כזאת גדולה בין הסבא לנכד, ראוי לנו לדעת את האמת שהקב"ה אוהב כל יהודי בצורה הפרטית האישית הכי ייחודית שמישך שייכי לאותו יהודי.

דבר מאוד מעניין, ה"מסילת ישרים" בפרק החסידות (י") שבו הוא מדבר על אהבה, הוא מביא חז"ל (בראשית רבה פ,ז) שכתוב שם שהקב"ה אוהב אותנו בשלושה לשונות של אהבה, בדביקה, בחשיקה, וחפיצה, ומאיפה חז"ל לומדים את זה? שכתוב על שכם שהוא חשק בדינה ודבק בה, דבק נפשו בלב הנערה, וחשק בה, וחפץ בה, כך כתוב בפסוקים, ומשם לומדים חז"ל דרשה שכך גם הקב"ה דבק בעמ"י וחפץ בעמ"י וחושק בהם, ולכאו' היינו שואלים שאלה; וכי מהרגשות הטמאות של שכם על דינה מזה לומדים איך הקב"ה אוהב את עמ"י, מה הפשט בזה?

אבל תראו מה שהסטייפלר כותב ב"חיי עולם" עוד כמה שורות, הוא כותב על כל המושג של "אהבה", מאיפה בכלל יש בבן אדם רגש כזה של אהבה? הוא אומר, שכל רגש שקיים באדם הרי הקב"ה ברא בו את הרגש הזה, שהרי בלי זה לא הי' לו את זה, בלי שהקב"ה השריש בטבעו את הסוג רגש הזה זה לא הי' לו, ממילא הוא אומר כך: "אחד שאוהב מישהו מחמת שהוא יפה" [-הוא רואה מישהו שהוא יפה וזה גורם לו לאהוב אותו]. "הרי אין החן הזה אלא ניצוץ אחד מאורו יתברך וכדכתי' "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו, כה) [-הרי היופי הזה של אותו בן אדם מאיפה הוא מגיע? היופי הזה הגיע מזה שהקב"ה האציל איזשהו חן ואור על אותו אחד שהוא נראה יפה]. "ואילו אצלו יתברך אותו יופי הוא כביכול אין סוף. ואם אוהב למישהו מחמת נעימות טובו" [-הוא אוהב מישהו מחמת העדינות שלו והנעימות שלו]. "הלא גם זה אין זה אלא ניצוץ מאורו יתברך מקור החיים והחסד, כמו שכתוב "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים" (תהלים לו, י), ואם אוהב לאחד מפני רוממות גודלו או מפני שהוא גאון אדיר או איש קדוש וכדו', הלא הכל כאין לגבי רוממותו יתברך. ויקח מכל זה דוגמא בתור ק"ו לאהבת ה'" [כל איזשהו דבר שגורם לנו רצון משהו לאהוב או להעריך, הדבר הזה הוא יצירה של הקב"ה שהוא ברא בעולם בריות טובות ואילנות טובות וכל מיני דברים להנות בהם בני אדם, זה כוח הבורא בנברא]. זאת אומרת כך, שאם אנחנו רואים שבין בני אדם קיימים כל מיני הרגשות או כל מיני דברים שמושכים, כמו"כ אותם דברים הם בייחס לקב"ה בפי כמה וכמה.

והוא כותב אחרי זה, שאפי' אהבות פנימיות שיש מצבים שהם מפריעות ומחשיכות על רגשי אהבת קודש של אהבת ה', אבל מ"מ לאחר זמן כשיזכה להתעורר לאהבת ה' ע"י עסק התורה ושמירת המצוות יסתייע הרבה ברשימות של אהבות טבעיות לקחת מהם דוגמא לאהבת הקודש, דהיינו שמאהבות טבעיות אפשר לקחת דוגמא לאהבת הקודש. זאת אומרת כך, אם לשכם הי' חשק ודביקות וחפץ בדינה, סוג הרגשות האלו זה רגשות שהקב"ה ברא באדם, בלי שהקב"ה יברא את זה באדם זה לא יהי' לו, לא שייך להרגיש סוג רגש שלא הוטבע בנפש האדם! ז"א שקיים בקשר של מישהו שרוצים אותו המושג "דבק", "חפץ", ו"חשק", ומכך חז"ל לומדים, שודאי שבקב"ה עצמו שממנו מגיעים כל הכוחות קיים את זה. וכמו"כ אם כתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם" זהו בכל סוגי הרגשות שקיימות בין אבא לבניו, כל אחד מבין שאבא אוהב אוהב כל ילד שלו באופן פרטי אישי וייחודי לפי האופי של הילד, אדם שיש לו עשרה ילדים ומת לו ילד אחד, הוא לא רק מצטער שעד היום הי' לו עשר ועכשיו יש לו רק תשע, שהרי וכי כך ההרגשה של ההורים?! אלא וודאי שחסר להם את הילד הפרטי, כי כל ילד וילד יש לו את האישיות שלו ואת הרגשות שלו, וכל אבא ואמא אוהבים כל ילד וילד כפי מה שהוא.

יש רש"י בחומש "שמות" על הכתוב במעמד הר סיני: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" (שמות יט, יח). מפרש שם רש"י "כבשן של סיד" [-כבשן של סיד זה אש גדולה]. "יכול ככבשן זה ולא יותר" [-שהאש שהיתה במעמד הר סיני זה רק כמו כבשן ולא יותר]. "תלמוד לומר "בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד, יא)" [-שהי' שם אש בוערת עד לב השמים]. "ומה תלמוד לומר כבשן, לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם" [-הקב"ה נותן לנו סימן שאנחנו נוכל לשבר את האוזן ונוכל לחוש את זה].

"כיוצא בו "כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג" (הושע יא, י), וכי מי נתן כח בארי אלא הוא" [-ארי' שואג שאגה של אריה, מי נתן כוח לאריה לשאוג? הקב"ה]. "והכתוב מושלו כאריה" [-והפסוק ממשיל את הקב"ה כמו אריה. רש"י כאילו שואל שאלה; שלכאו' זה דבר מוזר, אריה קיבל כוח מהקב"ה והוא שואג, ועכשיו כשהפסוק רוצה להמשיל את שאגת האריה הוא אומר כארי' ישאג, מה הפשט, וכי לוקחים מהאריה משל לקב"ה?]. "אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. כיוצא בו "וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים" (יחזקאל מג, ב) וכי מי נתן קול למים, והלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו כדי לשבר את האוזן", עכ"ל רש"י.

זאת אומרת כך, כל הביטויים שכתובים על הקב"ה ביחס לבריאה או ביחס אלינו, זה הכל הרי דברים אין סופיים שהרי הקב"ה הוא לאין קץ ותכלית, רק מה יתן לנו איזשהו הרגשה ובאיזה צורה אנחנו נוכל למצוא איזשהו צורה שיתאם לנו ויתן לנו איזשהו יכולת לחוש את זה, זה רק מתוך המשלים שקיימים בבריאה, ולכך כשאנחנו שומעים שאגה של אריה אנחנו יכולים להבין מתוך זה מה זה הקב"ה "כאריה ישאג", וכמו שכתוב בגמ' בברכות (ג,א) לשון של "יושב הקב''ה ושואג כארי" על החורבן, או מקולות מים רבים.

וכעת כשכתוב בפסוק "אהבתי אתכם אמר ה'", ו"בנים אתם לה' אלוקיכם", אנחנו יכולים לקחת דוגמאות ממה שאנחנו מכירים אהבת אב לבניו, וכמו שאהבת אב לבניו היא אהבה פרטית וייחודית בכל פרטי וריגשותי ותכונותיו ואופיו של הבן, כך גם הקב"ה אוהב אותנו.

זאת אומרת, שדבר אחד אנחנו כבר יודעים, שאהבה שהקב"ה אוהב אותנו זה לא רק בתור איזה חלק מהכלל, חלק מעם ישראל, ואם לא כל אחד בפני עצמו שיהי' מישהו אחר, ומה זה משנה יותר אחד או פחות אחד, או אני או אחרים, זה לא כך, אלא לקב"ה יש אהבה פרטית ייחודית ברמה אלוקית שאין לנו בכלל מושגים בזה.

וכל מה שאנחנו רגילים להגיד על כל דבר שמייחסים לקב"ה "כביכול", והמילה "כביכול" היא מילה שבעצם יוצרת לנו איזשהו נתק, אז מה זה, זה באמת דבר נכון או שזה דבר לא נכון, מה הכוונה "כביכול"? כאן מבואר ברש"י ומקורו במכילתא, שה"כביכול" הוא רק לדעת שזה הרבה יותר, ורק כדי לשבר לנו את האוזן, כי אנחנו לא יכולים לקלוט את המושגים השמימיים, כדי לשבר לנו את האוזן נותנים לנו משלים מדברים שנמצאים כאן בעולם, אבל כל מה שאנחנו מכירים בענין זה רק מעין של אותו ענין ממה שיש לקב"ה ביחס אלינו, זה נקודה אחת.

עוד דבר, יש כאלה שחושבים, למה הקב"ה אוהב אותי, הוא אוהב אותי אם אני לומד תורה ומקיים מצוות ולכן הוא אוהב אותי, אבל אם הוא לא מוצא את עצמו לומד מספיק והוא לא מוצא את עצמו מספיק מושלם, למה שהקב"ה יאהב אותי?! נא לדעת שזה לא נכון, הקב"ה אהב אותנו ואוהב את עם ישראל עוד לפני שנתן להם את התורה, וזה הולך הפוך, בגלל שהקב"ה אוהב אותנו לכן הוא נתן לנו את התורה ואת המצוות, נתינת התורה לא היתה תנאי לאהבה, אלא היתה כתוצאה מאהבת ה' את עם ישראל, ומרצונו להגדיל את שכרנו הוא נתן לנו תורה ומצוות, אבל הוא אוהב אותנו בלי קשר לעד כמה שאנחנו לומדים או לא לומדים.

הקב"ה אוהב אותנו כמו אבא שאוהב את בנו, ואבא שאוהב את בנו הוא אוהב את בנו גם אם הבן חולה ח"ו, גם בשעה כזאת הוא לא מפסיק לאהוב אותו, וכך הרגש הטבעי של אהבת אב לבנו. וכמו"כ גם כשבן מתנהג לא טוב מה שאבא כועס על בנו ומעניש אותו זה בגלל שהוא אוהב אותו, אם זה הי' מישהו אחר שהוא לא בנו, רק מישהו שהיה מתאכסן אצלו בבית, הוא לא הי' כועס עליו כשהוא מתנהג לא טוב, כיון שאין לו כל כך איכפתיות עליו, כי מה שאבא כועס על בנו כשהוא מתנהג לא טוב זה מתוך אהבתו, מתוך אהבת אב לבניו הוא כועס עליו כשהוא מתנהג לא טוב, אבל הצורה הטבעית הרגילה אצל כל אבא שהוא מיושב בדעתו שגם בן שמתנהג לא טוב הוא גם אוהב אותו, הוא אוהב אותו ויש לו צער ואכזבות ממה שהבן מתנהג לא טוב, אבל זה לא סתירה לעצם האהבה, כי האהבה היא מפאת היותינו בנים, 'בין כך ובין כך קרויים בנים' (קידושין לו,א), וחשוב לדעת את זה, זה כתוב בחז"ל במפורש, שנתינת תורה ומצוות לא היתה תנאי באהבה, אלא כתוצאה מאהבת ה' את עם ישראל הוא נתן לנו את התורה ואת המצוות.

זאת אומרת, שנמצאנו למדים שלושה נקודות שקשורות לאהבת ה' אותנו:

החלק הראשון, שאהבת ה' אותנו זה לא רק בתור חלק מהכלל, בתור עוד אחד בתוך המס' הגדול, כמו שלפעמים רואים איזה תמונה של לוויה ענקית ורואים שם עיגולים קטנים, שכל בן אדם הוא כמו איזה עיגול קטן, לא לחשוב שאנחנו אצל הקב"ה עוד איזה עיגול קטן, אלא כל יהודי הוא בן יחיד אצל הקב"ה בפרטות אישיותו ממש.

כתוב בחז"ל (שבת מא,א) על אחד שעושה איזשהו עבירה מסויימת שהוא "כמביא מבול לעולם". ושמעתי שמישהו הסביר, מה הכוונה "כמביא מבול לעולם"? הכוונה היא כך, כי כל יהודי הוא בעצם סיבה לכל קיום העולם, שהרי לכך נברא האדם יחידי, ללמד שכל יהודי הוא סיבה לכל קיום העולם, ומאחר ששם בגמ' מדובר על עבירה שהקב"ה הביא את המבול בגלל העבירה הזאת, נמצא שיהודי שעושה את העבירה הזאת, והרי הוא סיבה בפנ"ע לכל העולם כולו, כך שבעצם הי' צריך להיות עכשיו מבול, שהרי במצב כזה הקב"ה מביא מבול, והסיבה שבאמת שהקב"ה לא מביא מבול כי יש עוד כמה יהודים שלהם לא מגיע כעת מבול לכך הקב"ה לא מביא מבול, אבל זה בא ללמד אותנו את החשיבות והערך של כל יהודי בפנ"ע, כי החשיבות והערך של כל יהודי בפנ"ע הוא כאילו כל העולם כולו בשבילו, והקב"ה הי' בורא את כל העולם ואת כל מה שיש בעולם בשביל כל יהודי ויהודי בפנ"ע בפרטות עניינו, עד כדי שיהודי שעושה מעשה לא טוב שעל מעשה כזה היה מבול הוא כמביא מבול לעולם, כי מצד העולם שלו מגיע כעת שהעולם יחרב בהתנהגות שלו. וק"ו במידה טובה שהיא מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות, שכל מעשה טוב וכל מצוה שיהודי עושה זה קיום עולמות לאין סוף ותכלית. זה חלק אחד.

חלק שני, שהאהבה של הקב"ה אלינו מה שאנחנו אומרים תמיד "כביכול", אין הכוונה שזה רק איזה מילים, אלא זה רק כדי שאנחנו נוכל להתחבר לזה, כי אם אנחנו נדבר על הדברים במושגים שמימיים זה נראה לנו מנותק מאיתנו, כאילו זה לא שייך אלינו למושגים ולהרגשות שלנו, אבל כתוב כאן ב"חיי עולם" וזה כתוב כבר בקודמים אליו כגון ב"ראשית חכמה" ועוד בהרבה קודמים, שכל ההרגשים שקיימים באדם וכל סיגנונות ההרגשים שקיימים בעולם, של אהבה, ויראה, וחפץ, וחשק, ודביקה וכו', הם נאצלו מהקב"ה בשביל שממנו ליקח לעבוד את ה', שמתוך ההרגשים האלה אנחנו ניקח לדעת לייחס את אותם הרגשים לקב"ה. עד כדי שהסטייפלר כותב, שאפי' הרגשים שהיו לו בדברים גשמיים שזה לא טוב ושזה לכאו' מרחיק את האדם מעבודת ה', אבל בבוא העת כשהוא יתעורר והוא יחיה בצורה נכונה יהי' לו רשימות איך להכיר; מה זה אהבה? מה זה דביקה? מה זה חפיצה? מה זה חשיקה? מתוך הדברים האלה, כך הוא כותב.

וגם החלק השלישי מה שדיברנו, שאהבת הקב"ה לעם ישראל היא לא מתוך תנאי של קיום תורה ומצוות, אלא בגלל שהקב"ה אהב אותנו לכן הוא נתן לנו תורה ומצוות, וזהו מאהבת ה' את עמו, וכמו שאמרה המשנה (מכות כג,ב) "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" - לא בגלל שהוא הירבה להם תורה ומצוות לכן הוא אוהב אותם, אלא בגלל שהוא רוצה לזכות אותם לפיכך הירבה להם תורה ומצוות.

ואמנם אמת נכון הדבר שכשאנחנו מתנהגים לא טוב אנו מקבלים סטירות ואף סטירות רציניות, אבל כך הוא גם המהלך באבא שאוהב את בנו אהבה עזה, שכשבנו מתנהג לא טוב הוא מעניש אותו, אבל אבא שאוהב את בנו אהבה אמיתית, והוא מעניש אותו כשהוא מתנהג לא טוב, הצער לאבא הוא יותר גדול מאשר לבן, מי שיודע, כשאתם תהיו אבות ובעזר ה' תאהבו את הילדים שלכם, אתם תראו שכשיצא לכם פעם שאתם צריכים לכעוס על הילד שלכם יש לכם צער יותר גדול מאשר יש צער לילד בזה, כך זה אצל כל אבא שאוהב את הילד שלו, ורק מתוך אהבתו לבנו ומתוך רצונו שבנו ילך בדרך הישר כי זה בן שלו והוא אוהב אותו לכך הוא מייסר אותו. וכמו שכתוב בפסוק "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה), שהרי מה בא הפסוק כאן להגיד? כל הפסוקים שם בפרשה מדברים כמה הקב"ה נשא אותנו במדבר כאשר ישא האומן את היונק, ועל זה הפסוק אומר שם "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך", לכן הקב"ה מייסר אותנו, כי אבא דואג לבן שלו, אבל למישהו אחר הוא פחות דואג, ככל שהוא יותר אוהב אותו הוא יותר דואג לו כשהוא חורג מהדרך הטובה.

הסטייפלר שם מביא מעשה מחז"ל (סנהדרין קד,ב): "מעשה באשה אחת שהיתה שכנתו של רבן גמליאל, היה לה בן תישחורת ומת, והיתה בוכה בלילה, והי' רבן גמליאל שומע את קולה והי' נזכר חורבן ביהמ"ק, והי' בוכה עימה עד שנשרו ריסי עיניו". והוא מבאר מה שכתוב כאן בחז"ל, שרבן גמליאל שומע בכי של אשה שבוכה על הבן שלה, ומזה התעורר לו ריגשי צער על שכנתו השכולה, וממילא הוא כבר התעורר לבכות על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. והוא אומר, כמו"כ כל רגש שקיים בעולם כשיהודי מתעורר בזה, אם הוא בעל מעלה הרגש הזה גורם לו ממילא לקחת את הרגש הזה ולקרב אותו לקב"ה, לעשות מזה כמו שהי' אצל רבן גמליאל שזה גרם לעצמו צער על החורבן, שהרי וכי הוא אמר לעצמו; אני אלמד כעת מוסר, מזה שההיא בוכה על הבן תשחורת שמת לה כך גם אני אבכה על החורבן?! וודאי זה נגרם לו ממילא, כי יהודי שהוא אוהב את הקב"ה כל עניני רגשות שמתעוררים לו גורמים לו ממילא לקירבה לקב"ה.

גם זה הפשט בברכת המזון, מה הפשט אם יהודי אכל נגיד מדאורייתא כדי שביעה, אכל לחמניה, וכעת הוא מברך, לכאו' הי' ראוי שכעת כשהוא מברך שיגיד תודה רבה הקב"ה שנתת לי לחמניה, נתת לי אוכל ואני כעת שבע. אולם אנחנו בברכת המזון אומרים ברית, ותורה, וחיים, ומזון, מודים על הארץ, ועל הברית, ועל התורה, וגם מודים על הרוגי ביתר, מה זה קשור לזה שהוא כעת אכל לחמניה עם קצת חומוס וטחינה והיה בסוף גם טונה למי שרצה, איך זה מגיע לכאלה דברים גדולים?

אבל הפשט הוא כך, כשבית התבשיל שולח ארוחות חמות למשפחות במצב קשה או לאנשים נזקקים, באמת מודים להם על הארוחה, תודה רבה על הארוחה, אבל מה קורה באחד שהמלך מאכסן אותו בארמון המלוכה, והוא נותן לו גם אכסניה, והוא גם נותן לו מלבושים והכל, והוא מאוכלי שולחן המלך, והנה יום אחד באמצע סעודה כשהוא ישב בארוחת המלך והוא סועד על שולחנו הי' חסר לו איזה כלי, והמלך עצמו מושיט לו מזלג או כפית מה שהוא הי' צריך שם בסעודה, פתאום מתעורר לו, מה קורה פה, אני הרי חי בבית המלך, אני הרי כולי נמצא בבית המלך, וכל מחסורי עליו, הוא נותן לי בית, והוא נותן לי בגדים ומזון, כעת כשהוא הגיש לו את המזלג זה עורר אותו כעת לחשוב על הכל כבר, וכי כעת הוא יודה לו ויאמר רק יישר כוח שהבאת לי מזלג?! הרי אני נמצא בבית שלו ואני חי ממנו, ויש לי כאן גם מקום וגם ביגוד וגם אוכל?! ונמצא שהפעולה הקטנה הזאת שהמלך כעת הגיש לו מזלג זה עורר לו פתאום כעת את הרגש, וכשהתעורר לו הרגש הוא מבין שהוא לא יודה כעת רק על המזלג, אלא הוא כבר יודה על הודאות הרבה יותר גדולות.

וכן בביכורים, הוא מביא מראשית פירותיו, וקורא מקרא שלם מארמי אובד אבי וירידת מצרים והיותינו שם לגוי גדול עצום ורב והעינוי וההרעה אשר סבלנו במצרים, ואח"כ ויוציאנו ה' ממצרים באותות ובמופתים ויביאנו אל מקום הזה ארץ זבת חלב ודבש, וזהו ג"כ דמשנתעורר להודות על ראשית פרי האדמה אשר נתן לו ה', מתעורר ליבו להתרונן ולהודות על כל המערכת הארוכה שממנה לבסוף נתשלשל היותינו בארץ ישראל ויש לנו שדות המצמיחות לנו פירות ולא יודה רק על הפרי.

וכן בסוף פר' בא "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר; קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, א-ב), והנה בהמשך בפסוקים הבאים "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם... הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב; וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה'... וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה; שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת...; וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ...; וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ... בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (שמות יג, ג-ח) וכו'. והנה כל אריכות הנך פסוקים אלו- ח' פסוקים אחר אמירת ה' אל משה ענין בכור אדם ובהמה, ומשה מדבר עם עמ"י על יצי"מ ודיני פסח וכו' בלא להזכיר מילה וחצי מילה מדיני בכור, ורק אח"כ "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה'... וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה', וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'; וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה... וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יא-יג). ויל"ע למה הפסיק משה והאריך בכל עניני פסח ולא דיבר על דיני בכורה מיד? רק די"ל דכיון דמצות בכורה הוא מתוך שנפדינו ממכת בכורות, הוצרך להאריך בכל עניני יצי"מ וחג הפסח להגיע לדיני בכור. ומעניין שעוד ממשיך המקרא "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה; וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שם יג, יד-טז), הנה כי כן כל ענין בכור כחלק מענין יצי"מ ופסח.  

זה הענין באמת של ברהמ"ז, יהודי אוכל סנדוויץ' והוא שבע, וכעת הוא נזכר, מי נתן לי כעת את הסנדוויץ' הזה? הקב"ה. וכי רק את זה הוא נתן לי, הוא הרי נתן לנו גם את אר"י, הוא נתן לנו תורה, הוא נתן לנו כ"כ הרבה דברים! ומתוך שלבבו נפתח להודות למלך על הסעודה הקטנה שהוא כעת נתן לו, כבר מתעורר אצלו ממילא הרגשים להודות על הכל.

וזה המהלך של "אהבה", מהלך של אהבה זה לא שבן אדם מחייב את עצמו, אלא זה מתעורר ממילא. וכך גם רבן גמליאל לא עשה שום 'לשם ייחוד' שכעת בוא ננצל את הבכי הזה של האלמנה לצער על החורבן, רק זה נגרם לו ממילא, זה במידת צער, וזה גם במידת שמחה ובהודאה.

וכך רואים אצל כל יהודי שחי נכון, שכשיש לו איזשהו משהו הארת פנים של איזשהו חסד מהקב"ה שגורם לו התעוררות להודות לקב"ה, הוא כבר מתחיל להודות על עוד דברים, כי ברגע שהתעורר לו הרגש הזה של להודות לקב"ה על הטובה המסויימת, זה כבר מעורר אצלו עוד דברים ועוד דברים והוא חי כל הזמן את הקב"ה.

זה בעצם חלק מהענין שנוכל להבין מה זה "אהבה", וממילא אנחנו נבין שאהבה זה לא דבר שגורם לנו קושי, אלא כשיש מצב של אהבה זה גורם לנו עוד יותר קל, שגם דברים שעד היום היו קשים אבל כשהם נעשים מאהבה הם נעשים בהרגשה יותר נוחה ונעימה.