אהבת ה' 2

דיברנו פעם קודמת על הענין של לעשות נחת רוח, 'עושה נחת רוח ליוצרו', דיברנו על ענין של אהבת ה', על דרגה גבוהה שהיא בעצם דרגה של "חסידות", זאת אומרת, שיהודי שכבר עלה ונתעלה ומעבר לחיובים שהוא עושה מתוך אהבה שהוא מרגיש לקב"ה הוא מהדר יותר ומוסיף יותר ומרגיש יותר.

לכאו' יש לשאול שאלה גדולה בענין: הרי באמת דרגת חסידות ואהבת ה' זה דרגה גבוהה שהיא לא מעיקר החיוב, זה התעלות והתרוממות, וכפי שכבר דיברנו ועוד נדבר ונראה בעזר ה', והרי לכאו' זה חיוב גמור, אנחנו כל יום אומרים פעמיים קרי"ש, ואנחנו מצווים "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) בכל לבבך - בכל הרצונות שלך, בכל נפשך - אפי' נוטל את נפשך, וזה מצווה שמחוייב בה כל יהודי, הנה מבואר כאן שמצוות אהבת ה' מוטלת על כל יהודי, לא צריך להיות בשביל זה איזשהו בעל דרגה גבוהה מאוד, אלא זה מידת כל אדם וכל אדם מחוייב בזה מדין גמור. ומצד שני, במסילת ישרים כשהוא מתאר את מידת החסידות, נראה מדבריו ש"אהבה" היא "מידת חסידות" שלא כל אחד מחוייב בזה, (וכפי שהמשנ"ב לפעמים נוקט בלשון "מידת חסידות" על דבר שלא כל אחד מחוייב בו), ומידת חסידות זה "אהבה", ואהבה מצד אחד היא כן חיוב גמור, מה קורה כאן?

אבל הפשט הוא כך, הפשט הוא פשוט ונראה כאן את היסוד, ונראה קצת להרחיב את הדברים באיזה דוגמאות קטנים. יש מציאות שאדם אוהב מישהו, זה נמצא אצלו עמוק בתת הכרה אהבה למישהו שבאופן כללי הוא אוהב אותו, אבל האהבה הזאת שהוא אוהב את אחרים יש מקרים שהיא לא נמצאת בסדר יום הרגיל שלו, לא כל הזמן הוא נזכר בו והוא מרגיש את הרגש של אהבה, ורק לעת מצוא מתעוררת אהבה בצורה גבוהה.

ובוא נראה איזשהם משלים שימחישו לנו זאת, וממילא נבין ויהי' לנו את ההתעוררות להתקדם כל אחד כפי עניינו, למשל, נכד שאוהב את הסבא שלו אבל הסבא שלו גר רחוק, האם הוא כל היום חושב על הסבא? הוא לא חושב על הסבא, אבל פעם כשהסבא בא לבקר, ובפרט אם זה סבא הגר בחו"ל וכדו', או מידי פעם כשיוצא לו להיפגש עם הסבא באיזשהו אירועים מיוחדים, הוא מרגיש ממש שמתעורר אצלו האהבה והוא מרגיש מאוד נעים ונחמד להיפגש עם הסבא, הוא אוהב את הסבא ומרגיש הרגשה מאוד חמה ונעימה במחיצת הסבא, אבל האהבה בינו לסבא היא לא ערה וחיה בזמנים רגילים, בזמנים רגילים הסבא נמצא בתודעה, הוא יודע שיש לו סבא, אבל האם גם 'מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד', לא תמיד זה כך, אבל בעת שהוא מגיע והוא נפגש איתו באיזשהו אירוע נכבד או באיזשהו שמחה יש לו והוא מרגיש אהבה וקשר עמוק עם הסבא.

או בוא נראה דוגמא יותר פשוטה, אנחנו בבית עם ההורים, בן עם אמא או אבא שלו, לא תמיד מרגישים במאה אחוז אהבה, לפעמים אבא או אמא מבקשים משהו והבן מתחמק ומתווכח, לא תמיד כלפי חוץ ניכרת אהבה, אבל אם יהי' פתאום שהבן ישמע שלאבא שלו או לאמא שלו קרה איזה צער או נזק או קרה להם עצמם משהו, מאוד מאוד איכפת לו והוא מאוד מצטער, והוא מרגיש ממש צער עמוק שקיים רק בין אוהבים גדולים מאוד, זאת אומרת שכשקורה איזשהו משהו שהוא אירוע יותר מיוחד, פתאום מתעורר לו אהבת בן לאביו ולאמו, אף שאהבה זאת בזמנים רגילים היא לפעמים נסתרת והיא לא באה כ"כ לידי ביטוי, אבל כשקורה איזשהו אירוע רב משמעות הוא רואה שמתעורר לו בטבע אהבתו להוריו.

או למשל אחד שאביו או אמו נפרדו ממנו לאיזה זמן, היו צריכים ללכת למקום אחר או ליסוע לארץ אחרת, כשהם חוזרים הילדים מתגעגעים אליהם ורצים לקראתם, וזאת אפי' שבזמנים הרגילים כשהיו איתם כאן לא כ"כ רצו אחרי ההורים או אחרי הרצונות של ההורים, אבל כעת אחרי איזה פרק זמן שהי' פרידה כשחוזר אבא או אמא מחו"ל וכדו' יש אהבה וגעגועים וקירוב גדול מאוד, זה המציאות כך.

ממילא כך, יש אהבה שכל יהודי חייב, כשיהודי נמצא במצב של מבחן האם אתה מאנשי ה' או לא, למשל, אם באים ורוצים שתעבוד עבודה זרה, זאת אומרת רוצים שאתה תבגוד בקב"ה, במצב שיהודי עומד בעת מבחן אמיתי הוא מוסר אפי' את נפשו. וראינו שאפי' רחוקים בעת מבחן אמיתי התעורר להם הרגש של אהבת ה' והם מסרו נפש על זה. ובאמת את זה כל יהודי חייב מעיקר הדין, כשמגיע מצב של ג' עבירות הדין הוא "יהרג ואל יעבור", זה חיוב לכל יהודי רגיל באשר הוא, ולא צריך לזה דרגה גבוהה.

אבל לחוש את האהבה בכל רגע ורגע, בכל ענין וענין, וכל הזמן, שאהבת ה' תהי' חיה ומוחשית ונרגשת בכל לב, זה דרגה של חסידות! את זה לא כל אחד מרגיש, וכדי להרגיש את זה כל הזמן צריך להיות בדרגת חסידות גבוהה כדי להרגיש את זה.

בוא נשאל אולי שאלה: איך אנחנו נוכל להרגיש באמת שיש לנו שייכות לאהבת ה' ואנחנו אוהבים את הקב"ה, אם באמת אנחנו כל אחד 'לב יודע מרת נפשו' ולפעמים אנחנו נכשלים, קורה לנו מקרים שאנחנו התנהגנו לא בסדר, ואנחנו תמהים על עצמנו; אם אנחנו בדרגה כזאת שלא תמיד אנחנו מתנהגים בסדר, וכי שייך לקרוא לנו אוהבי ה'? ועוד יבוא מישהו ויגיד, אם אתה אוהב את הקב"ה בוא נראה שאתה מוותר על הרצונות שלך בשביל הקב"ה, איך קורה שאתה נכשל, ואם קרה לך שאתה נכשלת זאת אומרת שאתה לא אוהב?

התשובה על זה: זה לא נכון, כי כפי שאמרנו הרי גם באהבת בן להוריו לאביו ולאמו, לפעמים קורה שבן נכשל עד כדי חוצפה אפי', ואעפ"כ הוא עדיין אוהב אותם, וכפי שאמרנו שאם יקרה משהו לאבא שלו או לאמא שלו יהי' לו צער גדול מאוד, וכמו כל מה שדיברנו קודם על געגועים שכשהם ייפרדו ממנו יהי' לו מאוד געגועים אליהם, וזאת למרות שיש לו גם חטאים נגדם.

ואנחנו רואים הרבה מקראות שהקב"ה בתורה מתאר את הקשר שלו איתנו כמו בן אצל אבא; "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א), "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים" (תהלים קג, יג), "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה), זאת אומרת שאפי' בעת שהקב"ה מייסר אותנו, וגם במצב לא טוב, גם כן עדיין נשאר יחס של אבא ובן.

מי שיתבונן, זה דבר שאפשר וזה מאוד מרגש, מי שיצא לו לראות בנביאים, וגם בתורה רואים את זה, כל הצורות של מוסר בתורה ובנביאים, כשהתורה והנביאים דיברו מוסר לכלל ישראל, רואים שמתארים את עם ישראל כבנים, או כקשר של אב ובן, או כקשר של בעל ואשה, והנביא מתאר את עם ישראל כמו אשה שבגדה בבעלה והלכה לאחרים, תיאורים ארוכים מאוד יש בנביא "יחזקאל" וב"ישעיה" וכן ב"הושע", או "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי" (ישעיהו ה, א) "מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (שם ה, ד), דהיינו, שבכל צורות המוסר שהתורה והנביאים כותבים לעם ישראל רואים שזה לא סתם תוכחה למה התנהגתם לא טוב, אלא מתוך המקראות עצמם רואים שהקב"ה כאילו מצטער ואומר למה עשיתם לי את זה, הקב"ה לא סתם עומד כשופט עלינו איך התנהגתם לא טוב, אלא הוא מדבר על הפגיעה שלו, כביכול הקב"ה נפגע מזה בצורה איך שבעל נפגע כשאשתו עוזבת אותו, או איך שאבא נפגע כשהבן עוזב אותו, או "נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו יג, יז), או מה שהזכרנו ב"שירת דודי לכרמו" בספר "ירמיה" כל האריכות שם, שבעל הכרם מיצר על זה למה ככה הכרם השיב לי רעה תחת טובה, כמה השקעתי בכרם, ואיך קרה שזה מה שקרה, רואים שהקב"ה בצער על זה. זאת אומרת שזה לא סתם שאנחנו עשינו לא טוב ויש כעת תוכחה איך אתם מתנהגים לא טוב, אלא יש ברית ויש קשר הדדי בינינו לבין הקב"ה והקב"ה אוהב אותנו, והקשר בינינו לבינו כ"כ חזק שכשאנו מתנהגים לא טוב אנחנו כביכול פוגעים בו, זה כל הצורה של הפסוקים, מי שיראה את זה זה נוראות למתבונן במקראות עצמם.

עכ"פ ממילא המציאות היא, שלמרות שקורה לנו מקרים שאנו נופלים ונכשלים אולם עדיין קיים בנו אהבה, ועדיין אנחנו רואים שזה מתעורר אצלנו כל אחד לפי ענינו, ומה שזה מתעורר זה לא יש מאין, אלא זה מתעורר כי זה קיים בנו.

יש מדרש (רבה - תולדות פר' ס"ה) שאולי פעם הזכרנו אותו, על יוסף משיתא, כתוב שם "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" (בראשית כז, כז) אל תקרי "בגדיו" אלא "בוגדיו", כתוב שבשעה שהאויבים באו לבית המקדש הם פחדו להיכנס, הגויים פחדו, ע"כ הם אמרו, יכנס מהם תחילה! והם חיפשו איזה יהודי שיכנס, איזה שייגץ יהודי שיכנס, והוא יוסף משיתא היה פוקר ובוגד, אמרו לו, תיכנס ודבר ראשון שאתה מוציא יהי' שלך בשכר זה שאתה מעיז להיכנס, כי הגויים פחדו להיכנס, הוא הוציא מנורת זהב, אז הם כבר מיד התחרטו לתת לו כזה מנורת זהב, ואמרו לו, אין דרכו של הדיוט לתת לו את זה, אלא עול תניינא, תיכנס עוד פעם, ועכשיו מה שאתה מוציא שלך, וכתוב שהוא סירב להיכנס ולא הסכים להיכנס עוד פעם, אמרו לו, אנחנו נפטור אותך שלוש שנים ממסים וארנוניות, ולא קיבל, אמר, לא די שהכעסתי לבוראי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה, אח"ז כתוב שם שהם דנו אותו למיתה בעינויים נוראים, הם הכניסו אותו לתוך תבנית וחתכו חתיכות חתיכות, והי' מצווח ואומר, ווי לי שהכעסתי לבוראי! "כל הזמן היה מצווח ואומר, ווי לי שהכעסתי לבוראי!".

ויש להתבונן כאן דבר נפלא מאוד, הוא לא דיבר על חומר העבירה של 'הזר הקרב יומת' ועל החילול השם, לא על זה הוא דיבר, וכי הוא הי' פרומר?! הוא הי' הרי פוקר, הוא לא הי' שומר תורה ומצוות, ומה קרה, וכי פתאום התעורר לו איזה פרומקייט?! רק שעדיין הי' לו בלב קשר בינו לקב"ה, וע"ז הוא מדבר, ווי לי שהכעסתי לבוראי שאכעיסנו שוב, כך עשיתי לו, כך הרגזתי והכעסתי את אלוקים, עוד פעם אני לא יכול לעשות לו את זה. אלמלא שהי' לו בלב בתת הכרה איזשהו קשר לקב"ה לא הי' קורה כלום, שהרי וכי מה קרה, האם הוא פתאום נהי' בעל תשובה?! במה הוא נהי' בעל תשובה?! וכי הוא שמע כאן משהו או הוא עבר עכשיו איזה סמינר שהוא יחזור בתשובה כעת?! אבל הוא עשה הרי מעשה בוגדני כזה, וכשאדם עושה כזה מעשה בוגדני ויש לו בלב והוא יודע שיש אמונה, והנה אפי' הגויים השפלים האלה מפחדים ואני יהודי ואני בוגד ואני כן נכנס, ואחרי שהוא נכנס ומוציא, והם אומרים לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, תיכנס עוד פעם, הוא פתאום קולט! מה עשיתי כאן, וכי אני אכנס עוד פעם להכעיס לבוראי?! הוא קיבל זעזוע ממה שהוא עשה, והתעורר לו הקשר העמוק שהי' קיים. וזה מה שהמדרש אומר, "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו", את ריח בוגדיו, בוגד כזה, אבל בשעת מבחן, אמנם במבחן הראשון הוא נכשל, אבל כשהי' מבחן שני הוא הצליח, והוא הצליח כזאת הצלחה שהוא מוכן למות בכאלה ייסורים קשים כדי לא להכעיס שוב, אז אמנם ודאי שהוא הי' רשע מרושע ולכן הוא מת בכזאת מיתה משונה, אבל זה ודאי מראה שהי' כאן איזשהו קשר שהקשר התעורר.

ואנחנו צריכים לדעת ורואים את זה בחוש, שהנושא הזה של הרגשת קשר עם הקב"ה, והנושא של דרגת קיום ודיקדוק מצוות, לא תמיד זה הולך ביחד, יש כאלה שהם מדקדקים במצוות עד הסוף, וזה ודאי מצויין וחובה ברורה ובהחלט מעלה גדולה, אבל בלב אין להם מספיק קשר, ויש כאלה שהם רחוקים מקיום מצוות כי היצר פוחז עליהם, אבל יש להם בלב איזשהו קשר ורגש לקב"ה, ורואים לפעמים שזה מתעורר אצלם בזמנים מסוימים בצורה מיוחדת הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים אפי' אצל עצמנו, כך המציאות, וזה דבר שאנחנו צריכים להתעורר מזה, שאם יש רחוקים שיש להם כזה רגש, ודאי שאנחנו שאנו הסולת שבעם היהודי יושבי ישיבה ובני תורה, ודאי שזה אמור להיות עמוק ברגש אצלנו.

כשאנחנו מתבוננים, אנחנו רואים שהרבה מצוות שאנו עושים אותם כל יום, "עשים" שאנו עושים אותם כל יום, אין אפשרות להבין אותם באיזשהו טיפה של הבנה שלא בדרך אהבה. בוא נראה איזה דברים מעניינים מאוד, "מצוות תפילין", אנחנו כל יום מניחים תפילין, מה זה המהות של מצות תפילין? מצות תפילין זהו שהולך יהודי וכותב על איזשהו קמיע שאני אוהב את הקב"ה, הוא האלוקים שלי ואני אוהב אותו, והוא הולך ושם ותולה את זה על גופו, על זרועו, ועל ראשו.

כתוב בפסוק וחז"ל דורשים את זה בשיר השירים, "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" (שיר השירים ח, ו), אנחנו רואים את זה ואוהבים.

היתה לי סבתא שהי' לה, וזה הי' פעם ב'מודע' אצל הסבתות, שהי' לה שרשרת עם תליון בצורת לב שהי' נפתח והי' שם תמונות קטנות של הנכדים, וכמו"כ יש סבתות שתולות במקרר על מגנט תמונות של הנכדים - זה הענין של "תפילין".

ואנחנו רואים גם שזה מפורש, הגמ' בברכות (ו,א) לומדת מפסוקים שהקב"ה מניח תפילין, והגמ' שואלת: הני תפילין דמרא עלמא מאי כתיב בהו, אמר ליה "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א' יז, כא), "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'" (דברים לג, כט), "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם" (דברים כו, יט), והגמ' אומרת שם: "משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל, אמר להם הקב''ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א' יז, כא). - בתפילין של הקב"ה כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", בדיוק כמו שאצלנו כתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

וכן ב"אנעים זמירות" אומרים "פארו עלי ופארי עליו", זאת אומרת שיש כאן איזה קשר של אהבה בין הקב"ה לעם ישראל, אנחנו שמים את פארו עלינו, והוא שם את פארנו עליו - "פארו עלי ופארי עליו", וזה כמו חתן וכלה שכל אחד מחזיק בארנק תמונה, הכלה מחזיקה תמונה של החתן בארנק, והחתן מחזיק תמונה של הכלה בארנק, כל אחד "פארו עלי ופארי עליו", זה מצות תפילין.

זה הרי גמ' מפורשת, א"א בכלל להבין איזשהו תחילת הבנה בגמ' הזאת רק באופן זה, וכשמתבוננים ב"אהבה" זה דבר פשוט העשה הזה, זה צורת העשה של תפילין.

בוא נראה עוד עשה, "מצות מזוזה", יש במצות מזוזה דבר נפלא מאוד! הרמב"ם בהל' מזוזה (ה,ד) כותב כך: "אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות, הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאלו הוא קמע של הניית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם", עכ"ל הר"מ שכותב חריף מאוד נגד אלו שכותבים שמות במזוזה.

שואל ה"כסף משנה"; מאי כולי האי, הרי זה גמ' בע"ז (י"א) שמזוזה שומרת, וגם במנחות (כ"ג) כתוב שמניחים אותה בטפח הסמוך לרשוה"ר כי היכי דלינטריה, אז מה הר"מ כ"כ צועק על מי שחושב שהמזוזה שומרת? אומר הכס"מ; אין הכי נמי, המזוזה שומרת על הבית כשהיא כתיקונה, אבל אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית, אלא צריך שיכוון בשעת עשייתה לקיים רצון הקב"ה, וממילא נמשך שתשמור הבית, כך הכס"מ כותב.

הכס"מ מקצר בדברים, אבל בוא נראה איזה טיפה התבוננות, ונבין ונראה למה הר"מ צועק כ"כ חזק, הפשט בכס"מ הוא כך, מזוזה זה בעצם דבר שמראה אהבה הכי גדולה בין יהודי לקב"ה, כמו למשל, יש חסידים של כל מיני מפלגות שתולים סטיקרים על הדלת של הבית לפני בחירות, ובמרפסות הם תולים פירסומות למה שהם מאמינים. כך הוא גם ענין "מזוזה", ענין מזוזה הוא שכ"כ תקועה אהבת ה' בלב יהודי עד שהוא תולה אותה בפתחי הבתים, ומי שכ"כ תקועה אהבתו לקב"ה עד כדי שהוא תולה אותה בפתחי הבתים, בשכר זה הקב"ה שומר אותו, אם אתה כ"כ מרגיש טוב איתי עד כדי שאתה תולה את ייחודי ואת אהבתך אלי בפתחי הבית שלך להכריז שאתה מהאנשים שלי, בשכר זה אני אשמור עליך.

אבל אחד שמניח מזוזה לשמירה, והוא חושב שהמזוזה זה לשמירה, אתם יודעים למה זה דומה, לאחד שמתנשק עם השני איזה נשיקה של ידידות, ואח"ז ההוא קולט שהוא התנשק איתו בשביל הצלם שתהי' תמונה, וודאי שההוא יקפיד עליו מאוד, תגיד לי, אתה לא מתבייש, אתה מתנשק איתי כאילו אתה אוהב שלי, ובעצם עשית את זה בשביל המצלמה שתהי' תמונה כזאת שהתנשקנו יחד. כך הוא גם בענין המזוזה שזה כולה אהבה, זה אהבה עצומה שיהודי כ"כ אוהב את הקב"ה עד שהוא תולה סטיקר כזה והוא תולה במזוזת ביתו את ייחוד ה' ואהבתו, ואמנם זה נכון שמי שכ"כ חש וחי את הקב"ה שהוא תולה את זה על פתחי ביתו הוא באמת זוכה שהקב"ה ישמור אותו, אבל כשהוא עושה את זה רק לשמירה זה דבר הכי בוגדני והכי בלי טעם, כי אתה עושה פעולה של אהבה לא בגלל שאתה אוהב אלא בתור להשיג איזה אינטרס, וכי זה צורה של המצווה?! ולכן הר"מ כותב ע"ז בצורה כ"כ חמורה על אלה שחושבים שהמזוזה זה איזשהו קמיע לשמירה וכותבים בה שמות, וזה מה שהכס"מ מביא את הגמ', וזה הפשט בכס"מ.

עכ"פ אנחנו רואים שבכל מצוה ומצוה כל אחד לפי ענינו, כל איזשהו הרגשה זה משדרג את כל מהות המצוה, אם אנחנו נהי' עם טיפה התבוננות במה שאנחנו כן עושים, וכפי שדיברנו פעם קודמת שלא כל דבר אנחנו יכולים להוסיף במעשים, אבל להוסיף איזשהו טעם ורגש בענין.

מי שיתבונן בחלק הזה של כבוד ה' של תפילה, איזה כבוד ה' זה תפילה, כמו שהרמב"ן בסוף פר' השבוע כותב, אין כעת זמן להאריך לקרוא את לשונו של הרמב"ן, אבל כדאי לראות את הרמב"ן בסוף פר' בא, זה סגולה ליראת שמים ואהבת ה' לקרוא את מתיקות לשונו, איך שהוא כותב שהצורה של יהודי היא, שמתאספים בבתי כנסיות ומודים לקב"ה ומתפללים אליו, מי שחי את זה כך הוא ממילא לא רוצה לאחר, הוא לא רוצה שיהי' נרגש שהוא כאילו עושה את זה בתור איזה דיעבד, בהרגשה שלו הוא מרגיש חילול ה' לאחר לתפילה, אני בא לדבר עם הקב"ה ואני מאחר?! הרי הקב"ה מקדים לבוא כך למדנו בברכות (ו,ב), ואני אאחר?! וכך הוא לא צריך לאזהרות ואיומים, רק הוא מרגיש את זה לבד.

וכן על זה הדרך בבין אדם לחבירו, מי שחושב על איזה הרגשה טובה יש לו שחברים שלו מתייחסים אליו יפה, שגם הוא יתייחס כך לחברים, "המלכת את חברך עליך בנחת", אנחנו כולנו אחים, בטיפה התבוננות הוא לא יצטרך לעבוד על עצמו, רק הוא ירצה לעשות את זה כמו שהוא רוצה שיעשו לו.

וכן על זה הדרך, ככל שאנחנו נתבונן אנחנו נראה שבדברים הפשוטים והרגילים שאנחנו עושים יש בהם עומק לפנים מעומק, ואנחנו יכולים לעלות ולהתעלות בהם.