אין הדבר תלוי אלא בי

אנחנו ברוך ה' מתחילים היום התחלה חדשה. לכולם זה התחלה חדשה; לשיעור א' החדש זה התחלה גדולה מאוד, מעבר מחיידר לישיבה זה לא פשוט, כולנו זוכרים את ההתרגשות שהיתה לנו בשלב שהגענו לישיבה, נהיינו בחורי ישיבה, זה מעבר חד מאוד מחיידר לישיבה. וגם האלה שכבר היו בישיבה, עולים שנה אחרי שנה בישיבה, ממשיכים שנה שניה, זה גם פנים חדשות באו לכאן. ברוך ה' אנחנו אחרי מיצוי סופי של בין הזמנים, מיצוי אחר מיצוי, ברוך ה' חוזרים לישיבה עם כוחות רעננים, עם רצון, עם חשק, עם שאיפות, כולם ממש כאיש אחד בלב אחד לעלות ולהתעלות, בתחילת השנה בשילוב של אלול שזה זמן גדול מאוד ושעוד רבות ידובר בזה, והכל חברו יחדיו, וביחד הולכים לעלות ולהתעלות.

בעצם האמת היא שיכול להיות שלא היה צריך לדבר בכלל, היה אפשר ישר להתחיל את השיעור, כי כולם עם כל החשק וההתלהבות, כעת לא צריך חיזוקים, כולם מחוזקים ועומדים, אבל כך המנהג הוא שכן מדברים קצת, נדבר קצת ונקוה שבכל אופן יהיה בזה תועלת, אם כעת לא צריכים את זה, אז זה יהיה דברים לדורות, יש דברים שנצרכים לשעתם ויש דברים שנצרכים להמשך הזמן.

ידוע! יש מושג של שאיפות, יש לו שאיפות להצליח, ללמוד לגדול ולהצליח, זה נושא מאוד מוכר הנושא של שאיפות. לכאורה מה הענין בכלל במושג הזה של שאיפה, מה קורה לאדם שאין לו שאיפות, אבל הוא עושה והוא ממלא את חובתו, ממלא את תפקידו מה שמוטל עליו בלי נושא של שאיפות, מה יקרה עם כזה אדם?

המציאות היא שבלי שאיפות הכל מתנהל בעצלתיים ובאיזשהו סחבת, באיזשהו איכות ירודה, כי אם אין מטרה בן אדם לא משקיע, בן אדם שיש לו אתגר ויש לו מטרה, הוא רוצה להגיע לאיזשהו מקום, זה גורם שהוא ממריץ את עצמו, ויש לו חריצות ומרץ להשקיע להשיג את המטרה, אבל אם הוא לא ממהר לשום מקום, אין לו שום מטרה, שום דבר, רק 'יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת', בלי איזשהו משהו שדוחף אותו קדימה, משהו שימריץ אותו, נמצא שהכל באיזשהו סחבת, הכל 'בעצלתיים ימך המקרה', כך לא מתקדמים, העסק אין בו חיות, אין בו משהו חי ומשהו שמקדם את האדם - זה מציאות שאנחנו רואים.

ועיקר הסיבה לזה; כי אנחנו לא יכולים להכחיש שיש בנו כל מיני כוחות, יש גם כוחות באדם שסוחבים אותו למנוחה ולעצלות, כמו שיש בנו כוחות חיוביים יש בנו גם כוחות שליליים, וכדי להתנער ולהרים את הארי מריבצו, צריך מטרה וצריך שאיפה וצריך אתגר, וככל שאדם מאתגר ושואף כך הוא משקיע, והשאיפה היא מנוע עצום להפעיל את האדם לממש את הכוחות ואת היכולות מה שיש לו כדי לעלות ולהצליח.

מה הם הסיבות שגורמות לפעמים לאדם שאין לו שאיפות, שהכל בכזה נמיכות קומה, הכל בקטן, אין לו שאיפות ואין לו יוזמה, מה גורם לזה? בדרך כלל מה שגורם לזה, זה כשהוא מאבד את האמון בעצמו, אם אין לו אמון בעצמו, הוא לא מאמין בעצמו שהוא באמת מסוגל להצליח, הוא מרגיש א"כ למה זה אנוכי, למה אני אשקיע אם בלאו הכי לא ילך לי, ככל שאדם מאמין שיש לו כוחות ויכולות להצליח, כך הוא גם משקיע. המציאות של שאיפה היא מציאות טבעית באדם, זה לא איזשהו דבר שצריך לרכוש אותו מהחוץ, צריך רק לא לכבות את השאיפה ע"י יאוש ונחיתות שגורם לאדם לזנוח את החריצות ואת ההשקעה.

ופה אנחנו צריכים לדעת; שכל אחד ואחד יש לו כוחות ויכולות לעלות ולהתעלות ולהצליח, א"א לתאר, אין אחד את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, אין אחד שאין לו כוחות ויכולות להצליח כפי מה שהוא, כל אחד יש לו כוחות, והוא יכול לפתח את הכוחות שלו, ולעלות ולהתעלות באופן שא"א לתאר.

וגם ככל שמשקיעים אז נפתחים גם שערי ס"ד, "פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפיתחו של אולם" (שיה"ש רבה ה, ב), מתעוררים כוחות חדשים ומתגלים כוחות, ונוצרים כוחות, דברים נפלאים מאוד, כפי שהדברים מוכרים וידועים, לא כעת המקום להאריך בהרבה סיפורים על הדבר הזה, אבל רואים את זה כל הזמן, כל מי שקצת מכיר רואה שאלה שדבקים במשימה, ומשקיעים בחריצות, אחרי זמן לא כביר הם כבר רואים את פירות 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', ורואים שההשקעה משתלמת, רואים את 'הזורעים בדימעה ברינה יקצורו'.

בוא נראה, יש גמ', שבזיכרוני ששמעתי את זה בשעתו בשיחה בישיבה מהגר"ח פרידלנדר זצ"ל, וחלק מהדברים הוא אמר שהוא שמע מהרב דסלר, היום הכל מודפס כבר, אך גם היום כשהנני רואה את זה בספר הדברים צפים לי מול עיני, ומרגש להיזכר ששמעתי את זה ממנו בעצמו. יש גמ' בע"ז (יז,א) מסופר שם על ר' אלעזר בן דורדיא, ר' אלעזר בן דורדיא היה מתחילתו בעל עבירה גדול ושקוע בחטאים גדולים מאוד, הגמ' מתארת שהוא היה אביק בחטא, הוא היה דבוק בחטאים, לא סתם בעל עבירה, הוא היה דבוק ממש בחטאים עד מסירות נפש בשביל לחטוא, הוא מסר את נפשו בשביל חטאים גדולים מאוד, היה פעם אחת בשעה שהוא הכין את עצמו לעבירה, הוא שמע שהיו אומרים "אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה!" אין לו תיקוה, כך הוא שמע; אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה, אין לך תקוה! כשהוא שמע את המשפט הזה בתוך המציאות של ההיתדרדרות התהומית של עצמו, זה זיעזע אותו, זה חילחל בו עד עומק נשמתו, וזה יצר לו איזשהו התעוררות; מה קורה איתי?! והוא הרגיש איזשהו התעוררות שהוא חייב לעשות משהו עם עצמו.

כתוב בגמ', וכאן הגמ' אומרת דברים שהם דברים עמוקים, ולא ניכנס כעת לכל עומק הענין מה המשמעות, אבל רק לרעיון מה שאנחנו הקטנים ג"כ יכולים משהו כן להבין במה שכתוב שם בגמ', כתוב בגמ'; "הלך וישב בין שני הרים וגבעות, ואמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים" - הוא חשב שאין לו סיכוי לצאת בכוחות עצמו מתוך שפל המדריגה שלו, מתוך הטומאה שלו, הוא צריך סיוע, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. "אמרו לו עד שאנחנו מבקשים עליך נבקש על עצמינו, שנאמר "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה" (ישעיהו נד, י) - אנחנו לא יכולים לעזור לך. "אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים" - ג"כ "אמרו לו עד שאנחנו מבקשים עליך נבקש על עצמינו, "אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים", ג"כ "אמרו לו עד שאנחנו מבקשים עליך נבקש על עצמינו, שנאמר "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה" (ישעיהו כד, כג), "אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנחנו מבקשים עליך נבקש על עצמינו" - תוס' שם מביאים באחד הפירושים שזה היה השר של ההרים ושל הגבעות, מאיזה מלאך הוא שמע את זה, אבל למעשה כולם השתמטו ממנו, לא יכולים לעזור לך.

וראיתי ביאור נפלא בגמרא זו. ר' אלעזר בן דורדיא ישב בין הרים וגבעות אשא עיני אל ההרים - אלו ההורים אביו ואמו, ואמר בקשו עלי רחמים, אתם אשמים, לא חינכת אותי נכון ולכן עשיתי מה שעשיתי, אמרו לו נכון, אבל עד שנבקש עליך נבקש על עצמינו, אנו לא יכולים לבקש עליך. פנה אל שמים - היינו גדולי ישראל, לא עמדתם בפרץ כראוי, לא כיוונתם את הדור שנדע איך לא להיכשל. וכן פנה אל הארץ - כלומר שולי החברה, אתם אשמים, אמרו לו כולם, נכון, אבל עד שנבקש עליך נבקש על עצמינו. חשב שהמזל גורם - וביקש מהחמה והלבנה כוכבים ומזלות, וגם הם השיבו לו כך. ורק כשתפס את הענין שכל האחריות עליו, אין הדבר תלוי אלא בי! אני האחראי הבלעדי על מעשי, מיד חזר בתשובה.[1]   

"אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראש בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו, יצאה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת" [- דרך אגב, המושג הרווח בפי העם 'יש קונה עולמו בשעה אחת' מקורו מהגמ' כאן]. "ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי" - שהרי הבת קול אמרה: "אשריך רבי אלעזר בן דורדיא" - וזהו דלא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותן, אלא שקורין אותם רבי.

אמנם יש כאן שאלה גדולה מאוד, הרי הוא היה בעל חטא גדול, פושע גדול, טוב, הוא עשה תשובה, 'קונה עולמו בשעה אחת', 'גדולה תשובה', עשה תשובה אין בעיה, והוא אכן נהיה בעל תשובה גמור, ובוא נגיד שכזה בעל תשובה גדול, שנמחלו ונסלחו לו כל עוונותיו. אבל איך הוא נהיה רבי? מה זה רבי? מה הוא נהיה תלמיד חכם באותו רגע?! נגיד שהבכיה הזאת מה שכתוב בגמ' עוררה אותו, וזה היה תשובה שלימה לגמרי בבחינת 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו', הכל נמחק, אבל עדיין אין כאן שום יש, איפה התורה שלו?! הוא למד תורה?! היה לו מצוות?! על מה רבי? איזה רבי?

יש כאן באמת יסוד גדול ועצום ללמוד מהגמ' הזאת, ומזה אנחנו נבין גם למה הוא נקרא רבי, יש כאן יסוד גדול מאוד שאנחנו כולנו צריכים ללמוד מזה, כל אחד ואחד יש לו מה ללמוד ממה שכתוב כאן; בטבע האדם כשקשה לו עם עצמו, הוא מרגיש שלא הולך, הרבה פעמים מרגישים; קשה לי עם המצב הרוחני שלי, קשה לי עם הלימוד, קשה לי פה, קשה לי שם. בטבע האדם שהוא מחפש להשקיט את המצפון שלו, ונוח לו לתלות את הקשיים שלו ואת הבעיות שלו בסיבות שונות שהם מחוץ ממנו, הוא תולה את הקושי שלו ואת הבעיות שלו בסיבות שהם מחוץ ממנו, הוא אומר; אם היה לי יותר חברים, אם היה לי חברותא יותר טוב, אם היה לי שכן יותר טוב, אם בבית היתה אוירה יותר טובה, אם היה כך, אם היה כך, יש לו הסברים שלמים להסביר מה הם הגורמים מבחוץ שגורמים לו את המציאות של הקושי שלו, ואילו המציאות היתה משתנה זה היה שונה, וזה לא תלוי בי, מה אני יכול לעשות, אִילוּ התנאים היו תנאים אחרים הייתי נראה אחרת.

באמת שכל הדיבורים מסוג אלה זה תירוצים, "תירוצים" במרכאות כפולות על המצב שלו, הוא לא לוקח מספיק אחריות על עצמו, ונוח לו לתלות את הקשיים שלו ואת האי הצלחה שלו בסיבות שכביכול לא תלויים בו, הרי ברגע שזה כביכול בנסיבות חיצוניות שאינם תלויים בו, הרי הוא אנוס, מה הוא יכול לעשות, 'אונס רחמנא פטריה', זה לא תלוי בי, כשישתנו הנסיבות ישתנה המצב.

כמובן שבכזה מצב אין לו שום תמריץ לעשות איזשהו שינוי עם עצמו, אין לו שום דחיפה לעשות איזשהו צעד עם עצמו, שהרי לפי דעתו כל המצב שלו הוא תלוי בסיבות שלא בשליטה שלו. המצב הזה הוא אשליה, וזה מדרכי היצר להרגיע את האדם בסוג סברות כאלה; שזה לא תלוי בו והשינויים צריכים לבוא מבחוץ, ואני ברוב חסדי מוכן להשאיר דלת  פתוחה אם יהיו השינויים האלה, וזה גורם לו חידלון, הוא לא עושה כלום עם עצמו. אבל התשועה האמיתית של האדם זה כשהוא מגיע להכרה ש'אין הדבר תלוי אלא בי', כשהוא יקח על עצמו את האחריות שאין הדבר תלוי אלא בי, הוא יראה שכל התירוצים שלו הם אכן תירוצי שוא, והוא יכול לחלץ את עצמו מהמצב הקשה בו הוא שרוי. וזה גם כשאכן הרגשותיו נכונות והעיכובים והמניעות באים מבחוץ, אך עדיין בידו להתעשת ולקחת פיקוד ויוזמה לקדם את עצמו למרות הכל, וכשישקיע יזכה לסייעתא דשמיא.

ואמנם יש גם מקרים שיש לו תירוצי אמת שאכן יש סיבות חיצוניות שאינן בבחירתו הגורמות לו קושי מתח והשפלות וכו', אך גם במקרים אלו אמנם ייתכן אפילו שהוא אנוס ו'אונס רחמנא פטריה', אך אם יסתמך על האונסים יוכלו אכן לחרוט על מצבתו לאחר מותו "פ"נ אונס רחמנא פטריה", אך אונס פוטר מעונש, אך אונסא כמאן דעביד לא אמרינן, דהיינו שע"י אונס אם אמנם נפטר מעונש אך ע"י אונס אינו מתפתח ואינו נעשה תלמיד חכם בזה שהיה אנוס, והרי אותם שגרמו לו את הקשיים הם בבחינת "פגע וברח" שאינם עסוקים בלתקן את אשר עיוותו, וכשהוא יגיע להכרה שאם אין אני לי מי לי ואין הדבר תלוי אלא בי, יתעוררו בו כוחות עלומים ויזכה לסייעתא דשמיא לצאת מטיט היוון בו הוא שקוע, אך זאת בתנאי שלא יהיה שקוע ב"מסכנות" וב"רחמים עצמיים", דאותם "מסכנים" כבר הרימו ידים ונכנעו למר גורלם ואינם מנסים כלל לשנות את המצב שאחרים גרמו להם. אך לוּ חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, שמלהאשים את האחרים לא תגיע הישועה, אלא עדיין בתוך מצבם הקשה יש תקוה לאחריתם לוּ יקחו על עצמם להשקיע ולחגור רוח עוז ותעצומות ולהתחיל להזיז את עצמם בכיוון מעלה ולהתקדם, וככל שיתחילו להשקיע יחושו איזה חיות ואיזשהי התעוררות והרגשת אימון בעצמם שעדין לא אבדה תקוותם, וראוי להם לתת לעצמם "צאנס" ע"ש העתיד וכביכול ליקח לעצמם אשראי מרווחי העתיד ויאזרו חיל להשקיע כי אז יבקע כשחר אורם וארוכתם מארץ תצמח ויגדלו ויצליחו ויעשו פרי.

וזה היה בדיוק המצב של רבי אלעזר בן דורדיא, בהתחלה הוא עשה כל מיני חשבונות, והוא חיפש את ההצלה שלו ואת הישועה שלו בכל מיני דרכים שונות, חיפש שהרים וגבעות יעזרו לו, והשמש והירח, והכוכבים והמזלות, חיפש כל הזמן דברים מבחוץ שיעזרו לו, ועדיין לא לקח אחריות על עצמו שהוא צריך לחזור, אבל באיזשהו שלב כשהוא ראה 'הבט ימין וראה ואין לי מכיר', אין אף אחד שעוזר לי, פתאום קלט שאין הדבר תלוי אלא בי, הוא הגיע למסקנא שאם אני לא אקח אחריות אישית לעשות משהו עם עצמי שום דבר לא יזוז, ואז הוא הגיע לידי תשובה גמורה כזאת, שבשעה אחת הוא העלה את עצמו מכזה תהום עמוקה, מכזה מצב שפל, מכזה דיוטה תחתונה להיות בעל תשובה גמור.

ולמה הוא נקרא "רבי", כפי ששאלנו? הוא נקרא "רבי" בגלל שהוא הורה לנו את הדרך איך מגיעים לתשובה; להפסיק עם התירוצים! ולצאת מכל האשליות והרמאויות העצמיות האלה, ולקחת אחריות על עצמינו, כשאנחנו ניקח אחריות על עצמינו יהי' לנו פתאום ס"ד, יפתחו שערים והדברים מתקדמים, עד כדי כך שלפעמים יש כזה ס"ד, שבשעה אחת הוא נהיה מעוכר ישראל ומכזה בעל חטא גדול, הוא נהיה רבי אלעזר בן דורדיא.

לזכור! שהרעיון הזה; אילו התנאים היו אחרים, אילו היה כך, אילו היה כך, כל האילויים האלה זה רק גורם לבן אדם שיתוק ומפריע לו לכל העליה, מה שנדרש מאיתנו, מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, שכל אחד מאיתנו ישקיע את הכוחות ואת הכלים שהוא קיבל; לתורה, ליראת שמים, לתפילה, למידות, אנחנו צריכים לעבוד אך ורק עם הכוחות שלנו.

מאוד מפורסם, ודאי כולם יודעים את זה, שפעם ר' נפתלי אמסטרדם שהוא היה תלמיד של ר' ישראל סלנטר, הוא אמר פעם לרבו ר' ישראל; אילו היה לי את הראש של השאגת אריה, את הלב של היסוד ושורש העבודה, ואת המידות של הרֶבּה, אז אני הייתי יכול באמת לעבוד את ה' ולעלות ולהתעלות. ענה לו רבו ר' ישראל; נפתלי! עם הראש שלך, עם הלב שלך, ועם המידות שלך, אתה תצליח. הקב"ה לא דורש ממך את הראש של השאגת אריה, ואת הלב של היסוד ושורש העבודה, או את המידות של מישהו אחר, הקב"ה דורש ממך שעם הראש שלך, עם הלב שלך, עם המידות שלך, אתה יכול להגיע לתכלית ולפיסגה הכי גדולה של עצמך, לא ביחס לאחרים, כי לא זה המדידה, המדידה שלך היא לא ביחס לאחרים אלא ביחס לעצמך.

אבל עדיין למה בכה רבי, למה רבי בכה? "בכה רבי לא דיין של בעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי, בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת", על מה הוא בכה? שזה ברור שרבי לא בכה, שהיה לו איזה קינאה או איזה חלישות הדעת מזה שרבי אלעזר בן דורדיא זכה שקנה עולמו בשעה אחת.

רק רבי בכה מתוך התרגשות; מה זה הכוח של שעה אחת! מה זה הכוח של מי שלוקח את עצמו ברצינות, ולוקח את עצמו בשלימות, למה הוא יכול להגיע בשעה אחת, לכזה סוג עליה, לכזה סוג זינוק, לכזה סוג התקדמות והתעלות יותר ממהירות האור, להגיע בשעה אחת מכזה תהום רבה להגיע עד שמי שמיא, להגיע 'עד מעל שמים חסדך', להגיע מכזה עומק של תהום, מכזה שפל מדריגה למעלה כזאת גבוהה להיות מזומן לחיי העולם הבא, להיות כזה בעל מעלה, על זה בכה רבי, מה גודל השעה! מה החשיבות של שעה אחת!

והמהרש"א בע"ז דף י' גם עמד על מה שאמרו "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת", ולכאורה אינו מובן, כי אדרבה הרי זו סיבה לשמוח ולא לבכות, שזכה לקנות את עולמו בשעה אחת, ועל מה הצטער ובכה רבי? וביאר המהרש"א שם "יראה בזה שדקדק לומר בכל אחד 'עולמו', שקונה עולמו לפי מדרגתו כדאמרינן שיש לכל צדיק מחיצה בפני עצמו, אבל בכה רבי אההוא דלא קנה עולמו רק בשעה אחת שנהרג ויצא מן העולם, ולא זכה למדרגה היותר גדולה לקנות עולמו בכמה שנים", עכ"ל. והיינו מפני שהקונה עולמו בשעה אחת, אין זו מדרגה יציבה וקבועה, אלא התעוררות זמנית של רגע אחד. ועדיף יותר לקנות את עולמו בהרבה שעות, שכל החיים יהיו חיים רצופים של תורה ומעשים טובים, ולזכות לחלק גדול יותר בעולם הבא, שאין גבול ושיעור לעולם הבא.

עדיין, רבי ירוחם שואל שאלה, הרב דסלר מביא את זה ב"מכתב מאליהו" (ח"ד עמ' 280 וח"ה עמ' 393), הוא מביא שר' ירוחם שואל שאלה; אבל עדיין הרי הוא מת מיד, רבי אלעזר בן דורדיא הוא מת מיד, הוא עדיין לא קיים את כל המצוות, לאיזה עולם הבא הוא יכול להגיע? בסדר, הוא נהיה בעל תשובה, בעל תשובה גמור, ואנחנו כבר יודעים למה הוא רבי, כי הוא רֶבה של כל כלל ישראל ללמד אותנו איך עושים תשובה, וכפי שנתבאר היסוד הזה, זה לא קשור רק להלכות תשובה, אלא הדבר קשור לכל ההצלחה בחיים, לא לתלות את הקשיים שלנו בדברים שהם חוץ מאיתנו, אם אנחנו נתלה את הקשיים שלנו בדברים שמבחוץ, זה ס"ה תירוץ לפטור, זה דיחוי ופטור שאני לא חייב לעשות משהו עם עצמי, אם ישתנו התנאים אני אשתנה. בכזה מצב בן אדם לא מזיז את עצמו, הוא נהיה כאבן שאין לה הופכין, כי הוא לא מרגיש שהוא יכול משהו לעשות, זה לא קשור אליו, הוא צריך תנאים חיצוניים שישתנו. ואנחנו רואים כל הזמן, זה דבר שרואים את זה בחוש, שאלה שאוזרים בעצמם רוח עוז ותעצומות, רוח עצה וגבורה, הם מוצאים בעצמם את הנתיבים ואת הדרכים איך לעלות ולהתעלות, והם שוברים את כל המחיצות, ויש להם ס"ד לסלק את כל המניעות, והם מצליחים כל אחד ואחד למה שהוא ראוי ומסוגל, אבל עדיין שואל ר' ירוחם, מה עם כל הקיום מצוות, הוא לא קיים עדיין מצוות, איזה סוג עולם הבא יהי' לאחד שעדיין לא קיים כלום, הוא עשה את כל העבירות שבעולם, ועכשיו עשה תשובה, והוא גם לימד אותנו, אבל מה עם כל התרי"ג מצוות?

הוא אומר דבר מענין מאוד, דבר נפלא מאוד! הוא אומר; הרי התכלית של המצוות כתוב במדרש "לא ניתנו מצוות אלא לצרף את הבריות" (בראשית רבה מד, א), אדם לא משתנה בלי מעשים, לא עוזר רעיונות, אנחנו כאן בעולם המעשה, וגם הרעיונות הכי נשגבים לא יוצרים שינוי מהותי באדם בלי מעשים, כאן בעולם הזה הכל נמדד במעשים, בדיקדוק מצוות, בדיקדוק הלכה, בלי זה לא שוה כלום, שהוא יהי' הבעל מעלה הכי גדול מבחינת הרגשות והתעוררויות, אם הוא לא למעשה מקיים את כל התרי"ג מצוות בכל פרטיהם ודיקדוקיהם וכל פרטי הלכות עד הסוף, לא הגיע לתכלית המבוקש.

אומר רבי ירוחם דבר מענין מאוד, הוא אומר; התשובה של רבי אלעזר בן דורדיא זה היה  תשובה מאהבה, וכתוב "שבתשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכויות" (יומא פו,ב), מה הפשט תשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכויות, איך הזדונות נעשים לו כזכויות, מה זה הפטנט הזה שזדונות נעשין לו כזכויות? יש בזה כמה הסברים, אבל ההסבר שהוא אומר, הוא אומר; כיון שדוקא בגלל עומק הנפילה שלו ועומק החטא שלו, שככל שהחטא היה יותר עמוק זה יצר לו בעת ההתעוררות את הזעזוע הנורא, שזה בעצם הזניק אותו לעלות מהתהום שהוא נפל, מהשיפלות של החטאים, נמצא שהחטאים עצמם, המציאות הזאת של הנפילה שלו של החטאים, זה עצמו מה שהעלה אותו מהפחיתויות האלה, אלמלא שהוא היה נופל כ"כ עמוק הוא לא היה מגיע לכזה תשובה גדולה, בשביל 'געה בבכיה עד שיצאה נשמתו' צריך להיות בכזה עומק של פשע, לקלוט לאיזה תהום נוראה הוא נפל, שזה מה שגרם לו עד כדי כך התעוררות כזאת להגיע לכזה 'געה בבכיה', להגיע לכזה התעוררות בשעה אחת שגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. וכי אדם בוכה יוצאת נשמתו?! אתם ראיתם מישהו שבוכה ויוצאת נשמתו?! אתם קולטים מה שהתחולל שם בנפש שלו?! כזה צער נורא כשהוא קלט לאן הוא נפל, כזה סוג צער שגרם לו שיצאה נשמתו, זה כמעט מחוץ לדרך הטבע, לא ראיתי מישהו שבוכה ויוצאת נשמתו, על בכי מצער של עבירה יוצאת נשמתו?!

ומזה מובן לאיזה רוממות הוא הגיע, ואיך שדוקא עומק העבירות הנוראות הם אלה שהוציאו אותו מתוך השיפלות הנוראה הזאת להגיע למצב של תשובה מאהבה, נמצא שבעצם העבירות בעצמם הם נהפכים לזכויות, כי הם אלה שהעלו אותו, והוא עשה כאן איזשהו מסלול, אלמלי מקרא כתוב א"א לאומרו, שיכול להיות כזה מסלול, כשהוא עשה את המסלול הזה שלצאת בכזה סוג תשובה מאהבה מעבירות כאלה חמורות, זה השלים בו את הצירוף של "לא ניתנו מצוות אלא לצרף את הבריות", זה עשה לו כזה מירוק וצירוף, שהוא הגיע לשלימות של עצמו דרך המסלול הזה.

זה מסלול לא רגיל, זה מסלול שלא כדאי לנסות כזה מסלול, ואמר הגרא"א דסלר זצ"ל דלא מצינו שיזכה אדם לעולם הבא ברגע אחד וישאר בחיים, וכל מקום שכתוב בגמ' "יש קונה עולמו בשעה אחת" נאמר על אותם שנתעוררו לתשובה ברגע אחד ומיד מתו, ואם היו ממשיכים לחיות לא היו מחזיקים מעמד באותה מדריגה אלא היו יורדים ממדריגתם, וזהו משום שאי אפשר להשיג מעלה קבועה ושינוי הטבע שהורגל בו ברגע אחד אלא צריך לזה עבודת חיים תמידית וממושכת. אבל מי שנפל זה המסלול שלו, יש כזה מסלול, מי שנפל לכזה תהום זה המסלול שלו, והוא מגיע בזה למצב המקביל למה שמגיעים צדיקים גמורים, עד כדי כך שכתוב בחז"ל "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד,ב), ז"א יש מצב של בעל תשובה כזה חזק עד כדי שיצאה נשמתו, הוא יכול להגיע לדרגה כזאת גבוהה, שהוא משלים בתשובה הגדולה הזאת את 'קונה עולמו בשעה אחת', את מה שצדיקים משיגים בכל החיים הוא משיג בשעה אחת, לכן הוא באמת הגיע לשלימות כאילו הוא קיים את כל המצוות.

נמצאנו למדים מזה כמה כוחות יש לנו, כמה כוחות הקב"ה השריש בנו, שאנחנו יכולים לנצל את הכוחות האלו לעליה, אתם מבינים לבד שאם אחרי נפילה אפשר לנצל כוחות כדי לצאת, קל וחומר מי שלא נפל יכול ויש לו ודאי כוחות בריאים ורעננים לעליה, לא מתוך לצאת מהתהום, הרי לזנק מתהום צריך כוח יותר חזק.

אנחנו ברוך ה' לא נמצאים בכזה תהום, אנחנו בקו התחלה, בקו של עליה, ודאי שיש לנו את כל הכוחות לעלות ולהעלות, ובאמת כולכם נמצאים כעת עם כל החשק ועם כל הרצון, והכרת פניכם מעידה בכם את המציאות הזאת.

ונזכור! ששאיפות וחשק זה דברים שהם קיימים באדם באופן טבעי, אלא א"כ הוא מכבה את זה עם כל מיני ייאושים ודמיונות, תירוצים ואשליות, אבל הכל קיים בנו, אנחנו לא צריכים ליצור איזשהו כוח של יש מאין. וכשאנחנו עושים את שלנו, אז הקב"ה פותח לנו שערי ס"ד עוד לאין ערוך ולאין שיעור למעלה מכוחותינו, כמו שרואים באמת, שאלה שמשקיעים אז העליה שלהם בסוף מעבר למה שהיה אפשר לצפות ממה שקורה איתם, אז הקב"ה באמת יעזור שכולנו נעלה ונתעלה ונצליח, ונעלה מעלה מעלה.