אין פתחיהן מכוונין

כתוב בפסוק בפרשה הקודמת "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹקִים" (במדבר כד, ב). מביא רש"י: "ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חבירו, עלה בליבו שלא לקללן". אולי ננסה קצת להרחיב את הדברים מה זה המשמעות של אין פתחיהן מכוונים, ונראה את זה מכמה היבטים, ונקוה שזה יביא את התועלת הרצויה.

 ידוע שכל בית לפי מה שהוא, הבית מבטא את הפרטיות של המהלך של המשפחה, כל משפחה יש לה את המהלך שלה, כל הורים יש להם את הדרך את הכיון ואת המהלך שלהם, והם בבית שלהם בונים את הבית ומנחילים את הדרך שלהם לבני ביתם ולילדים, כך נבנים בתים. זה דבר ברור שכדי שבית יוכל להנחיל את מה שהבית אמור להנחיל חייב להיות שלבית יהיה פרטיות, שהבית יהיה עם הפרטיות של אותה משפחה ושל אותם הורים וילדיהם, שהם גרים בבית עם הפרטיות שלהם ובפרטיות הזאת הם בונים את החיים ואת המהלך לפי מה שהם.

אם המצב הוא שהפתח פתוח והבית פתוח, פתחיהם כן מכוונים, אנחנו היינו יכולים לחשוב שאם הפתחים כן מכוונים הבעיה היא רק מה שבני הבית הפתוח מזיקים אותם היזק ראיה ומה שמסתכלים לתוך ביתם, כך היה אפשר לחשוב, וזה ודאי חלק נכון ונכבד ועוד נראה בזה. אבל יש כאן עוד בעיה אחרת, זה שמסתכל זה גורם לו טישטוש לעצמיות שלו, אם המצב הוא שהבתים כולם פתוחים כך אדם לא יכול לבנות בית עם הפרטיות והמהלך שלו, אם הוא כל הזמן רואה מה שקורה אצל אחרים וששם קורה איזה מהלך אחר אז איך הוא יבסס את המהלך שלו?! ידוע שהיה מקומות 'קיבוצים' שהיו עושים הכל כללי, היה חדר אוכל גדול לכל חברי הקיבוץ, לא היה שם בכלל משפחתיות, לא היה שם מהלך של בית ומשפחה שהמשפחה מורה דרך ונותנת איזה כיון ואיזשהו קו, היה רק דבר אחד 'ציבוריות' ו'נוסח אחיד', לא היה 'אשכנז' 'ספרד' 'האר"י', אין כזה דבר, אלא הכל ציבוריות ונוסח אחיד, זה מטשטש את כל היכולת למשהו ייחודי ופרטי ולמשהו ששייך אצלנו.

הנה אנחנו רואים בתחילת במדבר שיש נושא של דגלים, כל השבטים חנו סביב המשכן לפי דגלים, "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב, ב) וכל דגל יש לו מקום וצד מסויים, "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם" (במדבר ב, ג) - הם חנו מקדימה, דגל מחנה יהודה זה כולל את יהודה ויששכר וזבולון, וזה מלכות ותורה שהם הראשונים, וכתוב "וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם" (במדבר י, יד), - שהם גם נסעו ראשונה, וכך כל דגל כולל כמה שבטים שיש ביניהם איזשהו מחנה משותף וכל אחד בצד אחר, ויש כאן פרשה שלימה של דגלים.

ויש גם במדרשים על זה שמגדילים מאוד את ענין הדגלים ועושים מזה עסק גדול מאוד, יש במדרש (תנחומא (בובר) במדבר טו') שנתאוו ישראל לדגלים, וז"ל: "[איש על דגלו באותות] - זש"ה "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן [וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"] (שה"ש ב, ד). מהו "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן" - כיון שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכים, שנאמר "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן" (תהלים סח, יח). והיו כולם עשויים דגלים דגלים, לכך נאמר "דָּגוּל מֵרְבָבָה" (שה"ש ה, י). כיון שראו אותם ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, היו מתאוים לדגלים, אמרו ולואי אנו נעשים דגלים כמותם, לכך נאמר "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן [וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"] - בית היין זה סיני, שבו ניתנה תורה, [שנמשלה ביין], שנאמר "וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט ה), הוי הביאני אל בית היין, זה סיני. "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" - אמרו ולואי הוא מדגיל עלי אהבה, וכן הוא אומר "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל" (תהלים כ ו). אמר להם הקדוש ברוך הוא נתאויתם לדגלים, חייכם שאני עושה שאלתכם, שנאמר "יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ" (שם כ, ו), מיד הודיע הקדוש ברוך הוא את אהבתו לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".

ובמדרש רבה (במדבר ה-ב): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת (במדבר כ, ב), - הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ו, י) 'מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה וגו'', קְדוֹשִׁים וּגְדוֹלִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּדִגְלֵיהֶם וְכָל הָאֻמּוֹת מִסְתַּכְּלִין בָּהֶם וּתְמֵהִין וְאוֹמְרִים: 'מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה וגו''. אוֹמְרִים לָהֶם הָאֻמּוֹת (שיר השירים ז, א) 'שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית' - הִדָּבְקוּ לָנוּ, בּוֹאוּ אֶצְלֵנוּ וְאָנוּ עוֹשִׂין אֶתְכֶם שִׁלְטוֹנִים, הֶגְמוֹנִים, דֻּכָּסִין, אִפָּרְכִין, אִסְטְרַטְלִיטִין. (שיר השירים ז, א): 'שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ' - וְאֵין נֶחֱזֶה אֶלָּא שְׂרָרָה, שֶׁכֵּן אָמַר יִתְרוֹ לְמשֶׁה (שמות יח, כא): 'וְאַתָּה תֶחֱזֶה וגו''. שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (שיר השירים ז, א): 'מַה תֶּחֱזוּ בַּשׁוּלַמִּית' - מַה גְּדֻלָּה אַתֶּם נוֹתְנִים לָנוּ, שֶׁמָּא (שיר השירים ז, א): 'כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם' - שֶׁמָּא יְכוֹלִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת לָנוּ כַּגְּדֻלָּה. שֶׁעָשָׂה הָאֱלֹהִים בַּמִּדְבָּר, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן, דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן, דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם, יְכוֹלִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת לָנוּ כָּךְ".

שואל כאן הכלי יקר: "כל משכיל יפלא בעיניו מה כל ההמולה ומדוע כל הקריה הומה; מה זה ועל מה זה יקר וגדולה נעשה לישראל עד אשר יתאוו לזה כל כך?" - מה זה המעלה של הדגלים שע"ז כתוב כ"כ הרבה דברים?

אבל הביאור הוא פשוט! כל דגל מבטא מהלך מסויים, לכל שבט יש את המהלך הקו והסיגנון שלו, המציאות היא שלא כולם אותו דבר, כל שבט יש לו את הדרך שלו את החיזוק שלו את הסיגנון עבודת ה' שלו ואת התפקיד שלו בעולם, הוא מאריך כאן אריכות גדולה מאוד הכלי יקר כאן וגם יש על זה הרבה בספרים, איך כל צד מבטא את הסיגנון המיוחד והייחודי של כל שבט ושבט וכל דגל ודגל.

יש ברמח"ל בדעת תבונות/ דברים שאמנם זה קצת 'קבלה' אבל רק להגיד בכל זאת את עיקר הרעיון, הוא אומר שיש עיגול ויש ריבוע, עיגול זה דבר שמבטא שלימות, ובעיגול אין דבר שהוא למעלה ולמטה, צד ימין וצד שמאל, כי עיגול הוא כולו אותו דבר. כך הוא אומר שיש איזשהו מהלך בבריאה שהקב"ה ברא עולם שלם שכולל כ"כ הרבה, כולל בני אדם, כולל אומות ולשונות, כולל דומם, כל המכלול של כל מציאות הבריאה. והמכלול הזה זה איזשהו שלימות אחת שאם יחסר איזשהו פרט אחד זה פוגם בשלימות של כל הבריאה, דהיינו שבמבט של עיגול שהוא שלימות כללית כך לי אדם חשוב וכך לי הפרט הכי פשוט והכי פחות, כיון שאם רק חסר דבר אחד חסר בשלימות. דוגמא לדבר; שעון או איזה מנגנון קפיצי שהוא מורכב מכל מיני גלגלים שעובדים ומגלגלים אחד את השני והרבה ברגים, אם יחסר בורג קטן או חתיכת ברזל הכי קטנה מתוך המערכת השעון שובת, כי מה שמפעיל אותו זה המנגנון הפרטי שכולל הרבה פרטים, גלגלים כאלה וגלגלים כאלה וקפיצים וברגים וכל חלקי המנגנון שהם מרכיבים את שלימות המנגנון, וכשיחסר פרט אחד אין כאן שעון. זה המבט כללי שבאמת במבט הזה אין פרטיות ואין חלק ייחודי, כי זה חלק כללי שבסך הכל מתוך כל ריבוי הפרטים וריבוי כל החלקים שקיימים בבריאה יש את השלימות, שזה מביא את השלימות של המטרה העליונה מה שהקב"ה רוצה מהבריאה, אנחנו לא הכל יכולים להבין אבל זה כך, זה המבט הכללי של הבריאה, ובהיעדר פרט אחד כבר חסר בשלימות של הכל.

בהמשך כותב הרמח"ל (שם) שיש גם מבט של ריבוע, דבר שהוא מרובע, ובדבר שהוא מרובע יש בו למעלה ויש בו למטה, יש בו ימין ויש בו שמאל, יש בו ריבוי צדדים וגם כל מיני דרגות, יש מי למעלה ומי למטה, מי מצד ימין ומי מצד שמאל, מי מקדימה ומי מאחורה, זה ריבוע שמבטא את המעלה הייחודית והפרטית של כל פרט ופרט ממה שיש בבריאה, מכל פרטי האישיים הנמצאים בבריאה ומפרטי האומות והלשונות, וכן על זה הדרך מכל מה שיש בעולם כל אחד עם הפרטיות שלו.

וזה החלק והמצב שדגל מחנה יהודה שייך 'קדמה מזרחה בראשונה יסעו' - הם המובילים, מצד שני יש את אלה שנמצאים מאחורה, את אלה שנמצאים בצד ימין, ואת אלה שנמצאים בצד שמאל, כל אחד זה דרגה אחרת, בריבוע כל צד וכל זוית וכל תנודה קטנה זה דרגה אחרת, כך הוא אומר שם. וזה גם הביאור שאם פתחיהם מכוונים זה יוצר מצב שאין מהלך פרטי אלא הכל איזה נורמה כללית, זה מטשטש את כל המציאות של משהו ייחודי.

עכשיו בוא ננסה להתקדם עוד דבר, דגל מחנה יהודה הולך ראשון, ויש את הדגל שהולך אחרון, לכאורה הפשט הוא שהדגל שהולך אחרון הוא פחות מהראשון, אלה מובילים ואנחנו מזדנבים מאחורה, אנחנו אחרונים. אבל ראוי לדעת שיש איזשהו דבר שמסמל בלהיות במערב מאחורה שאין במזרח, זאת אומרת אין איזשהו דרגה שהדרגה שמעליה בולעת אותה והיא כוללת אותה בגדר בכלל מאתיים מנה, עד שנאמר שהדרגה הפחות אין בה איזשהו משהו שמבטא משהו מיוחד אלא זה ס"ה פחות וחלק מהמעלה העליונה, אלא לכל מעלה ולכל דרגה יש את המעלה שלה.

וכותב הכלי יקר שם (במדבר ב, ג) כך: "יהודה יששכר זבולון ראשונה יסעו, כי מהם תצא תורה. על כן נאמר כפל; קדמה מזרחה, להורות כי מהם תצא אור התורה... ונאמר בהם 'ראשונה יסעו', כי להם משפט הראשית במלחמה, כי מלחמתן של ישראל אינן בחרב וחנית כי אם צריכין להיות חמושים מזוינים בחמשה חומשי תורה שנחלקו לשבעה ספרים דהיינו מזוינים". והוא ממשיך אח"כ וכותב על שבט דן שהוא המאסף לכל המחנות: "וכן דן גור אריה הלך באחרונה כי עיקר המלחמה פנים ואחור" - אז יש במלחמה חלק של פנים וחלק של אחור, דהיינו שבכל רוח ובכל צורה יש איזשהו משהו ייחודי, שגם אם הוא בדרגה פחות מהדרגה הגבוהה אבל הוא לא משהו שהוא בלוע במעלה העליונה אלא יש בו בפרטיות שלו משהו ייחודי שאין בעליון.

בוא נראה את המציאות ופשוט כמה יש להתפעל מזה! הרי בני ישראל במדבר הם היו בדרך בהליכה, תמיד כשהולכים ריבוי עם כגון שיש איזה אירוע שהולכים ריבוי עם כמו לויה גדולה שאלפים ורבבות הולכים אז בהליכה כולם שוים, אין ביטוי לסיגנון האישי של כל אחד מהמחנה שהולך. אבל הנה המציאות במדבר היתה שאיך שהם חונים ואיך שהיתה איזשהו חניה אפי' החניה הכי קצרה, מיד צורת ההתארגנות כל אחד לעצמו וכל אחד במקום שלו, 'אין פתחיהן מכוונים' וכל אחד במקום ובדרגה שלו. היה מקום לחשוב! בשלמא כשמגיעים לארץ נושבת ויושבים כבר בקביעות על  המנוחה ועל הנחלה אז שייך להיות בני כרכין או להיות בני כפרים ויש כל מיני סיגנונות, אבל במדבר כשהם הולכים וחונים איזשהו חניה קצרה לפני שהם ממשיכים הלאה ללכת שגם שם יהיה נושא שאיך שהם חונים מיד כל אחד מקבל את המקום הייחודי שלו ואת הפרטיות שלו?! אבל כך היתה הצורה. ובאמת כשבעת החניה יש לכל אחד את הבית שלו את המהלך שלו את הקו שלו ואת הפרטיות שלו זה גורם שגם בעת ההליכה הוא נשאר עם זה, זה אמנם כרגע לא המקום לבטאות את זה בצורה של ביטוי חזק מפני שאנחנו הולכים מחנה שלם, אבל מה שבעת החניה יש את המבצר של הבית, את המהלך של כל בית ובית, של כל דגל ודגל, ושל כל שבט ושבט איך שהוא, זה נותן את הכח שגם בעת ההליכה כל אחד נשאר כמות שהוא.

בוא ננסה לחשוב מה קורה! יש ישיבה, ובישיבה כלל תלמידי הישיבה כל אחד מגיע מבית שלכל בית יש את המהלך שלו, ויש אחד שהוא מגיע מבית ששם יש איזשהו פרומקייט ודיקדוקים בעניני הלבוש, יש בית שיש בו ייחודיות וחומרות בהלכה, יש בית שיש בו איזשהו פרטיות וחומרות בעניני אכילה וכדו', ויש בית במעשרות, יש אשכנזים ויש ספרדים, יש דעות ויש השקפות, וכך כל בית כפי מה שהוא, כל בחור מגיע מבית מלא וגדוש במהלך של הוריו ורבותיהם שזה המהלך שהוא גדל. מה קורה כש'כולם נקבצו באו לך' ומגיעים לישיבה? מטבע הדברים כל בחור מוציא לחבר שלו את מה שהוא רגיל מהבית שלו, כל אחד בא לחבר שלו והוא מדבר עם החברים את מה שהוא רגיל, ומתחיל ויכוחים מה נכון ומה צודק, כאילו מצב שנמצאים במקום אחד מחייב דעה אחת, וכאילו זה מחייב שיש רק קו אחד ואמת אחת, ואם אנחנו נתקבצנו ואנחנו תלמידי הישיבה איפה שאנחנו לומדים אז אנחנו צריכים כעת לעשות בירור לדעת מהו האמת ומהו לא האמת כי הרי יש רק אמת אחת, כך מצטייר הרבה פעמים לבחורים צעירים.

אבל ראוי לדעת שחלק ממה שכתוב כאן ש'אין פתחיהן מכוונין' זה בא לגלות לנו שיש הרבה גוונים ויש הרבה מהלכים, וכל אחד צריך לדבוק בדרכי אבותיו ורבותיו ולהיות מבוצר בהם, ושהוא צריך לדעת שהחלק הזה מה שכל אחד אמור להישאר דבוק במהלך ובמסורת של הקהילה שהוא שייך אליה והבית שהוא שייך אליו ובמהלך של איך שהוא גדל, החלק הזה מה שהוא צריך להיות חזק ואיתן בזה ולא לשנות בזה ושזה האמת הברורה שלו ושזה הדרך שלו, אין הכוונה בכלל שעכשיו הוא צריך לעשות נפשות למהלך הזה ושהוא צריך לשכנע אחרים לדרך הזאת, הוא לא צריך להתעסק בלהדביק אחרים בדרך הזאת, וגם כמובן שזו ואין צריך לומר זו כמובן שהוא לא צריך לנסות לשכנע אחרים שהדרך שהם גדלו בה לא נכונה, פשיטא שלא.

רק מה כן קורה? זה נכון שהחלק הזה מה שיש ריבוי עם שנמצאים במקום אחד זה גורם הרבה פעמים להנלבב ומי שהוא בר לבב, שהרבה פעמים הוא צופה עוד מעלות שקיימים אצל אחרים שלא היו כ"כ מבוטאים בבית שהוא גדל, כי המציאות שכל בית מבטא את הסיגנון של הבית ובכל בית יש את הייחודיות שלו, ומי שהוא בר לבב והוא רחב דעה הוא במשך הזמן לוקח וזוכה לעצמו מאיזשהו נקודות טובות שיותר מודגשות אצל החברים שלו ממה שהוא רואה אצל חברים שלו מה שהם קיבלו מהבית, אז הוא רוכש לעצמו תוספות כי תמיד יש מה להוסיף ומה להשביח, אבל הוא לא עסוק בלחשוב שיש איזה אמת אחת וצריך להיות בטוח מהי האמת, יש הרבה דרכים ויש כמה וכמה שבטים וכמה וכמה מהלכים וכל אחד כפי המהלך שלו.

ואמנם כשאנחנו הרי נמצאים בישיבה אז בישיבה הרי אין בכלל שטחים ומחיצות, הרי כולנו באותו בית מדרש וכולנו ממש אותו דבר, אין אפילו בכלל משהו שיבדיל, אבל כפי שאמרנו שכיון שבזמן החניה מיד כשחנו אז איש על מחנהו ואיש על דגלו, כל אחד היה במחנה שלו, בדגל שלו, בצד שלו, בבית שלו, היה את הפרטיות שלו ואין פתחיהן מכוונים, זה נתן את הכוח שגם בעת הנסיעה אפי' שאז זה לא היה כ"כ מבוטא בצורה חיצונית אבל כל אחד בדרך שלו, כך המציאות שאם בעת החניה יש את ה'איתן מושבך' כל אחד את המהלך של הוריו ורבותיו זה גורם שגם כשנמצאים בישיבה זה לא מיטשטש הדבר הזה, והדבר הזה ממשיך עם כל המעלות בעוד שהוא סופג לעצמו מעלות שהוא רואה אצל אחרים, עד כאן זה חלק שקשור למהלך של בית, למהלך של קהילה, למהלך של מסורת מה שכל אחד מגיע עם זה.

בוא ננסה כעת לעבור לחלק של סיגנון אישי של כל בחור ובחור, אנחנו רואים ובאמת כולנו מכירים את המציאות, יש בחור שיש לו תפיסה מהירה, יש בחור שהתפיסה שלו יותר איטית ויסודית, יש בחור שהוא חזק בזיכרון, יש בחור שאצלו הלהיות 'תלמיד' ולשמוע את השיעורים זה תופס את מרכז צורת הלימוד שלו, יש בחור שבאופיו יש לו איזשהו עצמאות והוא אוהב ללמוד ולנסות יותר להבין לבד, וכך יש כל מיני סיגנונות. ראוי לדעת שגם אם אנחנו נגיד למשל שבחור שבכזאת דרגה שהוא כבר יודע ברמה גבוהה אפי' להצליח לבד מתוך לימוד הסוגיא להגיע לבירור ובניית הסוגיא, ובוא נגיד שזה לכאורה המעלה הכי עליונה, אבל לא לחשוב שהכונה שבחור אחר אם הוא באופיו 'תלמיד', וחשוב לו מאוד הצורה הרגילה ואצלו השיעור בנוי על שמיעת שיעורים, אז הכונה היא שהוא פחות מההוא ובעצם הוא מיותר כי ההוא יותר בעל מעלה, כי יש מעלה בלהיות 'תלמיד' שלא קיימת אצל מישהו עצמאי, גם אם בכללות להיות עצמאי בלימוד זה מעלה יותר גדולה מאשר מישהו שהוא רק 'תלמיד' אבל יש מעלות ב'תלמיד' שאין בעצמאי, כי ה'תלמיד' היותו דבוק ברב תלמיד חכם יש דברים שהוא יכול לקבל מזה שעצמאי לא יכול להגיע לזה, כך שכל סיגנון וצורה שיש לכל בחור ובחור מבטא משהו ייחודי שיש לו במה להתגדל מזה בלי קשר למה שיש כאלה שיש להם מעלות אחרות, וגם אם המעלות האחרות הם ברמה יותר גבוהה אבל זה לא הכונה שההוא אין לו קיום ואין לו מקום ואין לו משהו שהוא שוה.

נגיד עוד דבר, יש כאלה שהם תמיד יודעים ותופסים את כל מה שאמרו בשיעור, את כל מה שאמרו בשיעור הם תמיד יודעים באופן מושלם, ולעומתם יש כאלה שהם נתפסים לנקודות מסויימות שנאמרו בשיעור וזה תופס להם חזק את מוחם וליבם, וזה גורם להם שאחרי השיעור הם רואים שלא הכל ממש הם יודעים אלא היו חלקים שיותר תפסו להם את הראש ואת הלב והיו חלקים שהם פחות יודעים אותם, כך בנוי החשיבה שלהם בלימוד. אז אפשר לחשוב הנה ההוא יודע הכל וההוא לא יודע הכל, אבל מצד שני יש לו משהו מיוחד שהדברים שהוא יודע הוא יודע כי הוא מתחבר לזה, הוא לא רק שומע מפי אחרים אלא הוא יש לו את ההבנה העצמאית שלו והוא שומע ונתפס לו הדברים שהוא מרגיש שהם מתחברים לו 'איתדבקות רוחא ברוחא' מה שהוא שמע בשיעור לרוח של עצמו, יש בזה גם צד מעלה, וודאי שיש גם צד מעלה באחד שיודע את כל השיעור, ואף אחד לא צריך לנסות להיות השני כי כל אחד הוא מה שהוא ואי אפשר ואין נוסח אחיד, ולא רק שאין נוסח אחיד אלא כל צד וצד יש בו איזשהו צד מעלה שאין באחרים.

וכך יש כאלה שהעיון תופס אצלם הרבה מקום, יש כאלה שאוהבים את הבקיאות, יש כאלה שבין הסדרים מחפשים ללמוד הלכה שזה מה שתופס אותם, כל גוון וגוון יש בו מעלה וייחודיות וכל אחד צריך להיות מה שהוא.

המסילת ישרים מתחיל: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מהי חובתו בעולמו" - כל אחד יש לו את חובתו בעולם שלו. וכן יש לשון של חז"ל (ברכות יז,א): "עולמך תראה בחייך" - את העולם שלך, כל אחד יש לו את העולם שלו ואת המציאות שלו.

בוא נראה עוד איזשהו דבר לפעמים יש זמן להקדיש לחזרה, אולי לפעמים בבין הזמנים, יש כאלה שההרגשה שלהם כשהם חוזרים על העיון שיש כמה דרגות: דרגה א' - הדרגה הכי גבוהה זה אם אני אוכל לחזור על העיון והגפ"ת כולל כל המפרשים, זה דרגה א'. דרגה ב' - אם אני אחזור על העיון לפחות עם כל הגפ"ת אבל עם המפרשים קשה לי, זה דרגה ב'. דרגה ג' - אם אני אלמד רק גמ' רש"י, קשה לי כעת ללמוד תוס'. ולמשל בחור לפעמים יש לו איזשהו חשק ללמוד משניות באיזה זמן פנוי, הוא אומר; מה זה, זה כמעט עבירה! כי הוא אצלו מחולק הדרגות כעין כפי שאמרנו, מה זה ללמוד משנה, אבל ראוי לדעת שמי שמרגיש שנמשך ללימוד משנה לפעמים שילמד משנה, יש גם 'לעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא' (ב"מ לג,א) למדתם בסוף אלו מציאות אם הגעתם, 'לעולם' הרי זה נאמר גם ביחס למי שלומד גמ', יש איזשהו מעלה בלימוד משנה, כשלומדים פרק משניות יש ריבוי דברים מסודרים שלפעמים בסוגיא אין את זה, כי כל סוג לימוד וכל חלק בחלקי התורה יש בו משהו ייחודי שאין בחלקים האחרים ולא שייך להגיד שיש איזשהו חלק שהוא לא חשוב, אין חלק שהוא לא חשוב!

יש עוד נקודה מאוד חשובה בענין הזה וראוי מאוד לדעת את זה, הרמח"ל בדרך ה' כותב דבר עצום ונורא! לנו לכאו' נראה שהקב"ה ברא עולם שלם, ברא את עם ישראל, וכל עם ישראל צריך לקיים תורה ומצוות וכך יגיעו לשלימות שלהם ע"י שכל העם ינהג לפי חוקי העם ותורותיו, וודאי שזה נכון! אבל הדרך ה' (ח"ב ג-א) כותב כך: "ונמצא לכל איש ואיש מבני האדם חלק מיוחד בניסיון ובמלחמת היצר, והוא פקודתו ומשאו בעוה"ז וצריך לעמוד בו כפי מה שהוא. ויודנו מעשיו במדת דינו ית' כפי המשא אשר ניתן לו באמת בכל בחינותיו בתכלית הדקדוק. והנה זה כעבדי המלך שכולם עומדים למשמעתו ובין כולם צריך שתשתלם עבודת מלכותו, והנה הוא מפלג לכל אחד מהם חלק מה עד שבין כלם ישתלמו כל החלקים המצטרכים לו. והנה כל אחד מהם מוטל עליו השלמת החלק ההוא אשר נמסר לו, וכפי פעולתו בפקודתו כן יגמלהו המלך. אך מדת החילוק הזה ודרכיו נשגבים מאד מהשגתנו ואי אפשר לנו לעמוד עליהם, כי אם החכמה העליונה הנשגבה מכל שכל היא שיערתם והיא סידרתם באופן היותר שלם" - אז הרמח"ל מדגיש כאן גם את החלק הזה, חושבים שיש הרבה יהודים שכולם מקיימים תורה ומצוות, והאמת שכל יהודי ויהודי יש לו חלק מסויים שלו. דוגמא לדבר! כמו שכל אחד מבין כשמגיעים לאיזה מפעל גדול וענק שיש בו מאות עובדים, לכל עובד יש לו את המקום שלו ואת המשבצת שלו, הסרט נע בחלק הזה ובחלק הזה, אין כאן שתים שהם שיכפול של אותו דבר אלא כל אחד יש את החלק שלו. וכך גם במובילים - אם יש דברים שצריכים כמה וכמה לשאת את חלק מהמשא שיש במפעל, אז אם צריכים שלושה עובדים ביחד זאת אומרת שבלי אחד מהם אי אפשר לעשות את זה, אז כל אחד הוא חלק בפני עצמו בנשיאת המשא ובהובלה כאן שמובילים כי בלעדיו העסק לא יעבוד, כך המציאות בבריאה שכל אחד יש לו את החלק שלו.

במקום אחר כותב הדרך ה' (ח"ב ב-ד) "ואמנם התולדות האלה" - אנשי העולם. "שהיה ראוי שיוליד, נגזרו ושוערו מלפניו ית' משוערים בהדרגות מיוחדות, פירוש שיהיה בהם ראשיים ונטפלים שרשים וענפים נמשכים זה אחר זה בסדר מיוחד כאילנות וענפיהם, ומספר האילנות ומספר הענפים הכל משוער בתכלית הדקדוק" - כמו שרואים עץ יפה שיש בו כ"כ ריבוי ענפים ושריגים ופירות, וכל אחד יש לו את המציאות שלו את המעמד שלו את הערך שלו ואת החשיבות שלו הכל בתכלית הדיקדוק, כך שאין משהו משוכפל במציאות של העולם, וכל אדם וכל יהודי יש לו חלק, וכל בן ישיבה ודאי יש לו חלק - כי בני ישיבות הם ראשי מחלקות שרים וסגנים והם לא אנשים פשוטים, הרי כמו שגם בכל ממלכה יש דרגות בין משרתי המלך, כך ודאי שדרגת בן ישיבה זה הדרגה הכי גבוהה, הם שרים ונכבדים וראשי מחלקות וכו' כל אחד לפי ענינו, וכל אחד יש לו את הפרטיות שלו, זה חלק אחד ב"אין פתחיהן מכוונים".

אבל הייתי רוצה תיכף לעוד חלק קצת יותר פשוט, וגם קצת יותר נראה את זה בפרקטיקה וננסה להבין מה קורה כאן, אנחנו רואים שיש כאלה שיש להם כל הזמן סקרנות, הם צריכים לרחרח מה קורה אצל השני, ואם קרה פעם שהם עלו בחדר מדרגות והבית של השכן פתוח אז הם מחפשים מה רואים שם, חשוב להם מאוד מה רואים שם, יש שם כנראה דברים מאוד מעניינים ויהיה להם חור גדול מאוד בהשכלה אם הם לא ידעו את מה שיש שם כך שמאוד חשוב להם מה קורה שם. והסוג סקרנות הזאת היא א' - לפלוש ולבדוק מה קורה בבית של השני. ב'- וגם לשבת ולנתח לנתחיו את השני או את המשפחה האחרת וכדו', וזה נושא שהם מתעסקים בו. מה גורם לדבר הזה? ומה ימנע את זה? ומהו הגנאי שבדבר?

אז מי שלמד ב"ב יודע את הרמב"ן בדף נט' שמדבר על היזק ראיה, הרמב"ן כותב שהיזק ראיה זה נזקי אדם באדם, ויש זה שלושה בעיות: יש בזה בעיה של עין הרע, יש בזה בעיה של לישנא בישא, ויש בזה בעיה של צניעותא. יש כאן נושא של לשוה"ר - לראות בן אדם בחיים שלו והרי אדם לא תמיד הוא לגמרי במיטבו, כך שהרבה פעמים לראות איזשהו גנאי יש כאן מציאות של לשוה"ר. לא יודע אם הרמב"ן מתכוין שכשאחד מסתכל והוא רואה את השני בקלונו ובגנותו זה איסור לשוה"ר ממש, ואם הוא עובר כאן על הלאו של "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז) בזה שהוא מסתכל, צריך לדעת מה הרמב"ן מתכוין באמת, אבל ודאי יש כאן את המציאות של לשוה"ר, כי מה זה לשוה"ר? להתעסק בגנאי של השני, והרי הוא כעת מתעסק בגנאי של השני. יש כאן גם נושא של עין הרע - אדם מסתכל על אחרים, הרבה פעמים 'עין רואה, לב חומד' ועינו צרה, כשהוא רואה משהו שטוב לשני זה מעורר לו קינאה, יש איזה ענין של עין הרע. יש בזה גם בעיה של צניעותא - זה חוסר צניעות, מה אתה מסתכל בפרטיות של השני, להסתכל בפרטיות של השני יש בזה חוסר צניעות.

אבל בוא נראה מה כאן שורש הדבר ונכיר את החשיבות של הענין, יש גמ' בנדה (כד,א) כתוב שם: "איתיביה רב שימי בר חייא לרב" - רב שימי בר חייא שאל את רב שאלה שהגמ' שם מביאה. "אמר ליה שימי את" - אתה שימי?! כך רב שואל אותו. אומר רש"י; למה רב כך אמר לו? אומר רש"י: "בכמה דוכתין אשכחן דמהדר ליה רב הכי שימי את, ונראה בעיני משום דבר בריה הוה וקאמר ליה הכי משום חביבותיה, כלומר אתה יודע להשיבני" - שהיה נכדו ואמר לו כך משום חביבות. אח"ז אומר רש"י: "ואני שמעתי שמדת צניעות היה בו ברב שלא היה זוקף עיניו למעלה הלכך לא היה מכירו" - רש"י מביא פירוש שרב לא היה זוקף עיניו למעלה, הוא לא היה מסתכל לראות את המרחב, הוא היה בתוך הד' אמות שלו ולא היה זוקף עיניו למעלה הלכך לא היה מכירו, רש"י אח"ז מתווכח עם הפירוש הזה אבל יש כזה פירוש. בוא ננסה להבין מה גורם לרב לא להוציא עיניו מד' אמות, האם זה איזה ענין של שמירת העיניים, הרי מדבר איתו כעת תלמיד אז למה הוא לא מביט בו, מה מונח בזה ומה שורש הענין הזה?

אנחנו רואים וזה נקודה שאנחנו צריכים לדעת אותה, אנחנו רואים שאדם שיש לו עולם פנימי עשיר, אדם שיש לו בתוך עצמו ובתוך האישיות שלו עולם פנימי עשיר, הוא לא מחפש כל הזמן לראות מה יש בחוץ, הוא מרגיש מלא "מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן", הוא מרגיש מלֵאוּת עם עצמו ויש לו מה לעשות עם עצמו, יש לו על מה לחשוב ומה להרגיש בלי לחפש כל הזמן איזה סחורה שהוא צריך לקנות כל הזמן מבחוץ, מה שבני אדם רגילים כל הזמן להביט אנה ואנה זה כי אין להם משהו מספיק בפנים אז הם צריכים לבקש בחוץ איזה סחורה.

אנחנו עוד לא בדרגה של רב שלא הוציא את עיניו מד' אמות, אבל אנחנו דבר אחד ודאי צריכים לדעת! ככל שאדם ההתענינות שלו היא מתוך המציאות שלו בעצמו, מתוך הדעות שלו, מתוך עולמו הפנימי, ומתוך מה שחובתו בעולמו, הוא לא מחפש להציץ מה קורה בחוץ, לא זה מה שתופס לו את הראש, הסקרנות שלו לא מגיעה לראות מה קורה עם אחרים, כי מה מעניין אותו אחרים?! מעניין אותו עצמו, המעלות שלו, התורה שלו, המוסר שלו, המידות שלו, הוא עסוק בינו לבין הקב"ה, הוא לא עסוק כל הזמן בלהיות איזה תגר ורכיל לבחוש כל הזמן דברים שאין בהם שום ערך, איזה משמעות יש בלרחרח כל הזמן במה שנעשה ונשמע אצל השני?! מה זה תורם להשכלה של הרמה שלו?! זה מראה שאין לו שום תוך ואין לו משהו לעשות עם עצמו, שהרי מלחפש כל הזמן לרחרח מה קורה אצל אחרים זה לא מקדם אותו ולא מעלה אותו כלום. וזה גם רק להתעסק או בלישנא בישא או בעין הרע או בצניעותא. והרי גם לאדם לא נוח שיבקרו אותו ויביטו בו, אדם רוצה להרגיש שאף אחד לא עוקב אחריו ולא מנתח אותו, למה אתה עושה לאחרים את מה שלא נוח לך שיעשו לך?! המציאות היא שכשיש לאדם חוט שידרה ויש לו שיטה ויש לו מהלך הוא לא מחפש מה קורה אצל אחרים כי טוב לו עם עצמו והוא מרגיש מלא עם עצמו, אבל מי שאין לו שיטה ואין לו חוט שידרה ואין לו מהלך הוא מרגיש ריקנות כי 'הנפש לא תימלא', וממילא הוא מחפש כל הזמן 'נייעס' לדעת מה קורה עם השני, זה עיקר עיסקו ושיגו.

מה זה קשור ל"צניעות" הדבר הזה? ר' חיים פרידלינדר, אני זוכר שאני שמעתי ממנו את השיחות האלה כשהוא דיבר על צניעות, זה נושא ארוך אבל רק נגיד את היסוד הזה וכל אחד יראה מה הוא יכול קצת לגעת בקצה יערת הדבש של צניעות. מה זה צניעות? הוא מביא מהמהר"ל שצניעות זה פנימיות! מידת הצניעות גורמת לאדם שכל מעשיו יהיו מכוונים רק לתכלית הפנימית של המעשה, לא לעשיית רושם ולא בשביל כבוד מבני אדם אלא רק למעלה האמיתית של המעשה עצמו, ולעומת זאת חוסר צניעות זה מצב שהוא במעשים שהוא עושה הוא צריך משהו להשיג הישגים שאינם קשורים למעלת הנושא עצמו. למשל: אחד שמתעסק בדברים חשובים, אם כל הזמן רוקד לו בראש; מה יחשבו עלי כשאני עושה את זה? איך אני נראה כלפי חוץ? מה אחרים יגידו על זה? הוא בעצם בורח מהאמת הפנימית של הנושא הזה, כי הרי וכי סיבת ההתנהלות וההנהגה והעשיה של האדם היא בשביל אחרים?! וכי הוא אמור לעשות דברים בשביל אחרים?! וכי הסיבה שהוא עושה את זה זה כדי שיגידו או לפי מה יגידו?! הרי הוא אמור לעשות את הדברים לשם פועלם ולשם הערך והחשיבות של מה שהוא מעריך ומחשיב את הדברים, אנחנו לא הגענו עוד תמיד לדרגה המושלמת של "לשמה" ממש שלא נצטרך גם כן הרגשה טובה, אבל צניעות זה להיות פנימי, מה הכונה פנימי? שכל עיסקו ושיגו זה בחלק הרוחני של הדברים ובמעלה העליונה "האמיתית" של הדברים ולא בלעשות "רוח".

הגמ' אומרת "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח) - זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה' (סוכה מט,ב). אני זוכר שר"ח פרידנלדר שאל אז בשיחה; הרי הכנסת כלה והלוית המת זה דברים שהכי בפרהסיה, וכי יש דבר יותר "פרהסיה" מאשר לוויה או חתונה? אבל גם שם יש צניעות! רואים שיש לוויות או חתונות או מודעות שרואים צניעות ורואים שלא מחפשים "רושם". יש לפעמים שמגיעים לאירוע רואים שכאן בני אדם שמעסיק אותם ה"רושם", ולעומת זאת יש לפעמים שמגיעים לאירוע ורואים שזה לא "רושם" כאן הנושא. גם לצערינו במודעות או בלוויות יש כאלה שזה נראה שיש בהם משהו של "רושם" ושל להציג משהו, ויש כאלה שרואים אצלם את הדבר כמות שהוא, משהו יותר פנימי ויותר אמיתי, לא התעסקות באיזשהו מסע פירסומת כעת ובאיזשהו משהו ראוותני, לא זה כעת הנושא, כי באמת כעת לא זה הנושא, וכי הנושא של חתונה או ח"ו לוויה זה לעשות "רוח"?! יש זמני שמחה ויש זמני אבל, אבל זה לא נושא של איך להרשים אחרים, זה סטיה מהמכוון הפנימי של הדבר. ככל שפחות מתעסקים בהתבלטות ולהחשיב דברים החוצה יש יותר עולם פנימי, ואז גם לא מעניין מה קורה אצל אחרים, זה לא הנושא שלו כי עולמו פנימי.

 מידת הצניעות זה מידה ותכונה פנימית שאדם בכל המהלך והדרך שלו הוא ממוקד בתוכן של הדברים שהוא באמת מאמין בהם כמות שהם, בלי לקשט אותם ולהעמיד אותם כל הזמן עם סיבות חיצוניות שהם לא קשורים לדבר עצמו.

אני זוכר שהוא גם הביא, את שכתוב בלחם הפנים: "הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין" (ימוא לט,א). הוא שאל; מה זה קשור לצניעות? לא היה שם אפי' מצב שהוא יכול לקבל שיעור אכילה כך האחרונים מסבירים, דהיינו שיש באכילת קדשים שאם אוכלים כזית יש מצות אכילת קדשים בכזית, אבל בפחות מכזית אין בזה את המצוה של אכילת קדשים שאפשר לומר שהאדם הזה אכל קדשים כי אין אכילה פחותה מכזית, אבל יש עוד דין בקדשים שהקדשים יְאָכְלוּ, קדשים צריכים להיאכל ולא להיות נותר, אם כל אחד מקבל כ"פול" אין לו בזה משהו עצמי כי הוא לא מקיים מצות אכילה, יש בזה רק את המעלה שלמעשה הלחם הפנים נֶאְכָל כי יש גם דין שהלחם הפנים יְאָכֵל, בעצם הדין הזה שיש דין שלחם הפנים יאכל מה זה משנה אם זה יאכל על ידי או יאכל על ידי אחרים, אז בשביל מה ללכת לעשות חטיפות בשביל זה הרי אני בלאו הכי לא ישיג כאן שום איזה משהו עצמי, ממילא הצנועים מושכים ידיהם כי הצנועים חיים פנימי, ולדידם בשביל מה צריך להידחף הרי בלאו הכי אני לא אשיג כאן את צורת המצוה שהיא יכולה לתת לי משהו את הפרטיות שלי שאין אכילה פחותה מכזית שאז זה המצוה על הגברא, אבל כעת זה רק בתור שהלחם הפנים יֵאָכֶל, אז שמישהו אחר יאכל ובשביל זה לא שוה להידחף.

זה מעלת הצניעות! אדם שהוא צנוע לא מחפש כל הזמן מה קורה בחוץ שזהו דבר מגונה מאוד, או לפעמים יש מצב שאחד יצא קצת מהכלים או כדו' ואנשים מנסים להקשיב מה קורה שם, זה כ"כ מגונה וכ"כ פחיתות בנפש לחפש ולרחרח בחסרונות ובחולשות של אחרים. וככל שאנחנו יותר מכירים בערכינו, ב"דגלים" שלנו, ב"אין פתחיהן מכוונין", במעלות שלנו, ובתוכן הפנימי שלנו, כך אנחנו פחות נתעסק ב"רוח" ופחות נתעסק בראוה, וכך נוכל להתקדם כי אנחנו באמת נהיה ממוקדים במעלות עצמם.