אלול - תשובה

אנו בעשרה ימים אחרונים של אלול, ויש מקום להסתפק אי לדבר על אלול או על ר"ה, אך האמת שיש נושאים משותפים לאלול ור"ה שבא זה ולימד ע"ז, וכן להיפך, וגם אם נחליט לדבר על ר"ה על כרחינו נוצרך לדבר גם על אלול, כי יש ענינים בר"ה שאדם לא יכול להגיע אליהם ללא דרך הבנת האלול בצורה הנכונה.

מה זה אלול? הנה יש לנו הרבה ידיעות גדולות ונכבדות על אלול, אך הבה ננסה להבין את ההבנה הכי יסודית ועיקרית של אלול, ומהו הדבר הזה; הנה זהו המזמור שתיקנו לאומרו מאלול והוא "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי" (תהלים כז, א), שזה תקנה קדומה אולי מהגאונים. והנה דרשו חז"ל (מדרש שוחר טוב - כט'): אורי זה ראש השנה, ישעי זה יום הכיפורים", ויש מקום גדול להפליא ולתמוה ר"ה זה אורי?! באמת?! הרי זה דין משפט ופחד נורא, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים. וישעי זה יוכ"פ?! הרי"ז זמן החתימה על כל מעשי האדם לחיים ולמוות. וממשיך המזמור; "מִמִּי אִירָא", ומה הפירוש, הרי כולנו יראה ואימת הדין? וכל המזמור הלזה מקרין שמחה ובטחון והרגשה טובה עם הקב"ה, כולו בטחון ושמחה; "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי", ולמה לא יירא הרי הכֹל תלוי במשפט? "וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי", משמע דהוא במצב בטחון. וקשה הרי כולנו חיל ופחד ורעדה?

המשנ"ב בתחילת סי' (תקפא-א) מביא מהפוסקים את האסמכתא שאלול זה ר"ת "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי". שהרי בעצם באלול התחילו הארבעים יום שמשה רבינו עלה לקבל את הלוחות שניות, הרי היה לוחות ראשונות, אח"ז היה ארבעים יום שלא ברצון אחרי שהם חטאו בעגל, ובאותם ארבעים אמצעיים עלה משה למרום להתפלל ולבקש מחילה וסליחה, והארבעים יום שמאלול עד יו"כ שאז הוא הוריד את הלוחות השניות זה היה ארבעים יום שהיה בהם ריצוי, זה היה עת רצון. ויש אסמכתא 'אני לדודי ודודי לי' ר"ת אלול, והאני לדודי ודודי לי זה ארבע יו"דין הוא מביא, סו"ת של היו"דין של האני לדודי ודודי לי עולה ארבעים, זה הארבעים יום שמאלול עד יו"כ שהם ימי אהבה ורצון.

מה זה אני לדודי? מי זה דודי? דודי זה הקב"ה! אז למה לא כתוב אני לאלוקי, אני לאדוני, אני למלכי, אני לבוראי, אפי' לא אני לאבי, אלא אני לדודי, מה זה דודי? מה ביאור המילה דודי? דודי זה איש אהבתי! [דהסיבה שלדוד קוראים דוד זהו לפי שדוד תמיד מקרין אהבה וקירוב שהרי לא מוטל עליו לחנך ולטפל בילדים, כאבא ואמא שמתוך ענין החינוך פעמים שגוערים ומענישים אף שבאמת הם אוהבים את ילדיהם יותר מהדודים, אך דוד תמיד מקרין אהבה וקירוב כיון שעליו לא מוטל החינוך ורק אוהב ומחלק ממתקים]. ז"א שהפסוק כאן בא להגיד שבעצם הזמן הזה הוא זמן מיועד ומסוגל למצב של חיזוק הקשר, חיזוק הקירבה והקשר בינינו לקב"ה שזה מצב של אהבה, כל אחד מרגיש באלול איזשהו סוג הרגשה שלא קיימת כל השנה, יש איזשהו הרגשה של יותר רצון יותר געגועים יותר נכספה וגם כלתה נפשי, כל אחד לפי דרגתו אבל מרגישים איזשהו קירבה, כי בעצם הקב"ה הטביע את זה בטבע הימים האלה, זה לא היה רק אירוע חד פעמי היסטורי הימי רצון האלה של הארבעים יום האלה, אלא הקב"ה הטביע את זה בעצם הימים האלה, והימים האלה, תיכף נראה עד היכן הדברים מגיעים, הימים האלה זה ימים שמסוגלים ומיועדים לחיזוק הקשר והאהבה שבין הקב"ה לעם ישראל.

יש עוד ענין חוץ מהחלק הזה שאלול זה זמן של אהבה - 'אני לדודי ודודי לי' כפי שביארנו, יש עוד ענין הטור מביא (אורח חיים תקפא'): "התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה, וכל החודש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה" - ז"א אלול זה גם זמן של תשובה. לכאורה צריך להבין איך מתקשר החלק של אלול של אני לדודי ודודי לי שאמרנו שזה זמן של אהבה, אפי' לא אני לאבי לא למלכי לא לבוראי, אלא אני לדודי, דודי זה איש אהבתי. איך זה מתקשר עם ענין של תשובה, תשובה הרי זה אימת הדין חרדת הדין "מלאכים יחפזון", "סמר מפחדך בשרי ומשפטיך יראתי", איך מתחבר אהבה עם תשובה ואימת הדין, איך זה מתחבר ביחד?

היה מקום לומר באמת שאולי אין קשר, אלול זה זמן של אהבה ורצון; אני לדודי ודודי לי מה שהיה בארבעים יום האלה, אבל חוץ מזה בדיוק בארבעים האלה, בתאריך זה לפני ר"ה, שר"ה זה גם משפט, אז התחבר כאן בעצם שתי דברים שאין להם קשר, אהבה ותשובה. ואם נאמר כך אז בעצם האלול מצד עצמו אין לו שייכות ליראת הדין ולתשובה, אלא רק בתור שעוד מעט מגיע יום הדין, וחכם עיניו בראשו להכין עצמו למשפט ע"י שיעשה תשובה לפני יום הדין שזמנו אחר אלול, אבל האלול עצמו עצם ימי האלול זה ימים של אהבה ורצון, כך היה מקום לומר. אך זה צ"ע, דהא לפי"ז זה לא רק שאין קשר בין קירבה ואהבה דאלול לתשובה הסמוכה ליום הדין, אלא זה אפילו סותר, דאיך יכונו יחדיו קירבה ואהבה עם פחד ממשפט וחרדת דין, בשעה שהקירבה ואהבה הם כלפי אותו מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובשעה זו אני גם ירא ממשפטו ודינו הממשמש ובא?

והנה המשנ"ב כותב שם אח"ז עוד משפט מופלא מאוד, הוא כותב כך: "כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות ליבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב אליו לקבל תשובתו מאהבה". ז"א מבואר כאן במשנ"ב שהאהבה והקירבה שמתחדשים באלול הם בעצם גורמים לתשובה, וכתוב כאן שתי חלקים: א- שאהבה שיהודי מרגיש קירוב וחזרה לקב"ה זה מעורר אותו לתשובה. ב- וגם שהקב"ה מחמת שהוא גם מתקרב אלינו אז הוא יותר מקבל את התשובה שלנו. הנה מבואר כאן במשנ"ב שיש קשר בין האהבה של אלול לתשובה, ז"א שהאהבה גורמת את התשובה, וגם שהתשובה תתקבל מרוב אהבת ה' אלינו בעת חידוש הקירבה שבאלול.

עכשיו, אבל אנחנו עדיין לא כ"כ מבינים, הרי אנחנו מכירים התשובה, ואנו מכירים את הרצינות של אלול וביותר של ימי הסליחות, מה שאנחנו מכירים שהתשובה כרוכה ביחד עם אימה ופחד ועם רצינות מאוד מיוחדת, שלכאורה איך זה מתחבר עם תשובה מאהבה, שלפי ההבנה הפשוטה 'תשובה מאהבה' אין בה פחד ולא דאגה, ולא רצון למהר ולתקן לפני הדין? אמנם מבואר כאן במשנ"ב שיש קשר בין הדברים, אבל אנחנו לא כ"כ מבינים איך זה נדבק ביחד ענין של אהבה עם ענין של יראת הדין, תשובה של אהבה שזדונות נעשות כזכויות, לכאורה זה לא יראה, יש תשובה מיראה שהתשובה מגיעה מפחד, ויש תשובה מאהבה מרוב אהבה, לכאורה לנו היה נראה שתשובה מאהבה היא לא קשורה לאיזה אימה ופחד, אז איך מתחבר הענין של אהבה של אלול, לתשובה של יראת הדין שאנחנו מורגלים בה באלול?

עוד יש לדעת; המשנ"ב אומר שאלול הוא זמן המסוגל לתשובה מאהבה, אבל האם אנחנו באמת בדרגה, האם אנחנו מרגישים את עצמינו שייכים לתשובה מאהבה? ובאמת צריך להבין איך אפשר לומר שהצורה הרגילה של כלל ישראל זה תשובה מאהבה, שזה זדונות נעשות לו כזכויות, הרי זה מדריגה גבוהה מאוד, והענין של אלול ותשובה נאמר לכל ישראל, גם ליהודים שהם לא בדרגה כזאת גבוהה של תשובה מאהבה, אז מה הפשט בזה?

בואו נתבונן קצת בענין של אהבה ותשובה מאהבה, ונראה כאן כמה סוגי דרגות, ונראה מה אנחנו יכולים לקחת לעצמינו; אתם יודעים שנים שהם מאוד אוהבים אחד את השני, מה קורה כששניים אוהבים אחד את השני, אז כל אחד עושה בשביל אהובו את מה שטוב לאהובו, הוא ביחס למי שהוא אוהב אותו הוא לא מתנהג באינטרסים של עצמו, הוא עושה בשביל ההוא שהוא אוהב. כשאדם אוהב את השני באמת אז גם מאחורי גבו הוא לא יעשה משהו שלא מתאים שיהיה בין שני אוהבים, כי אדם שאוהב את השני הוא רוצה בטובת אהובו, הוא מעריך אותו הוא אוהב אותו, והוא רוצה שכל ההתנהגויות שלו שקשורים לאיזשהו ענין של שניהם זה יהיה בצורה שאותו אחד שאותו הוא אוהב יהיה מרוצה, ואפי' בינו לבין עצמו בדברים שיכולים להיות קשורים לאהובו גם אם אהובו לא ידע הוא לא יעשה משהו שלא מתאים לאהבה שביניהם, כי כך דרך אוהבים; דרך אוהבים שכל אחד חושב על השני, הוא לא חושב על האינטרסים של עצמו.

המציאות היא שלפעמים קורה גם בין שני אוהבים שמאיזשהו סיבה קצת התרופף הקשר, היו קצת בריחוק אחד מהשני, ואז היו איזשהם דברים ומעשים שלא מתאימים שיהיו ביניהם, לא מתאים כזה סוג הנהגה בין ידידים אלו, והנה התרענן הקשר, הגיע איזשהו שלב שהקשר חזר, וכשהקשר חוזר פתאום אוֹי וי! אז הוא מתחיל להתבונן ואני עשיתי כך, אני כך התנהגתי, נזכר שבעצם בתקופה שהיו פחות בקשר הוא עשה דברים שלא מתאימים לידידותם ואהבתם, והוא מרגיש רע בזה, לא נעים לו, הוא מתבייש בזה, אם יש לו איזה דרך לטשטש או לתקן את מה שנעשה אז הוא ממהר לעשות כך.

והנה מצב זה יכול להיות בשתי דרגות שונות, יש בענין זה שתי דרגות; יש דרגה שאיכפת לו איך אני התנהגתי בצורה שלא מתאים לאוהב להתנהג לאוהב שלו, בלי קשר אם האוהב ידע או לא ידע או אם האוהב יפגע או לא יפגע. אבל יש לפעמים שההרגשה שלו אוֹי וי הוא ידע מה שקורה הוא לא ירצה להיות חבר שלי, הוא ישמע מה שעשיתי הוא לא ירצה להיות חבר שלי. כמה אנחנו נזהרים שלא ירד המעמד שלנו בעיני כאלה שאנחנו חפצים שיתיחסו אלינו במעמד טוב וחשוב, כמה בן אדם משקיע בזה, הוא רוצה שיהיה לו מעמד בחברה או רוצה שיהיה לו מעמד אצל הרמי"ם וכדו' אז הוא משתדל מאוד להתנהג בצורה שמעמדו לא יפגע.

ופה הנה בעצם יש שני סוגים, שני אופנים, אם מה שמעסיק אותו זה איך אני התנהגתי כך לאהוב שלי, לא מתאים איך אני התנהגתי, זה בעצם מדריגה גבוהה של תשובה מאהבה, שכואב לו איך הוא התנהג כך. והנה יש עוד מצב, יש מצב אחר שלא איכפת לו איך הוא התנהג כך, אבל איכפת לו שמא יסור חינו בעיני אהובו, שמא ההוא יגיד כך התנהגת?! לא רוצה להיות חבר שלך! ופה זה לא חשש של עונש, אין צד שהוא יתן לי איזשהו עונש ממש אלא הוא רק יבטל את הקשר, יבטל את החברות, אבל אני כן זקוק לכך שהוא יהיה חבר שלי, ולכן אני מחפש לתקן את מה שעשיתי, הנה זה סוג ואופן של תשובה מאהבה, אך באמת זה לא לגמרי תשובה מאהבה, זה סוג של דרגה אמצעית, באמת מי שמתבונן; יש בזה משהו שיותר דומה לתשובה מיראה מאשר לתשובה מאהבה, כי בתשובה מאהבה חשוב לי אהובי, לא חשוב לי איזה אינטרס שלי, כי בין שני אהובים אין התעסקות באינטרסים אישיים, בין שני אהובים כל המהלך הוא רק מה שטוב לקשר שבינינו, ואם איכפת לו עצמו שמא יסור חינו, אז זה בעצם לא הדרגת תשובה הגבוהה, זה כעין תשובה מיראה שאיכפת לו ממה שיקרה לו, אז שם איכפת לו שהוא יענש, שם איכפת לו שמא יפסיד הידידות.

וזה ביאור דברי המשנ"ב, שזוהי הדרגה של תשובה מאהבה, שמיועדת להיות בחודש אלול, וזוהי דרגת אהבה נמוכה, ובה יכולים להיות רוב כלל ישראל בעת רצון של אלול.

ממילא כך, המציאות היא שכל השנה אנחנו לא תמיד במצב של קירבה ושלימות הכי גדולה, פה ושם אנחנו לפעמים שוכחים או קצת מזלזלים באיזה דברים שלא מתאים כך להתנהג, ואז מגיע אלול והקב"ה מגיע, הוא בא להיות לידינו, הוא קרוב אלינו, מיד אנחנו מתעוררים ושמים לב שיש דברים שעשינו והנה הם לא מתאימים, למשל; הרי כל אחד כשהוא בתוך ביהכ"נ הוא לא מתנהג כמו שהוא מתנהג בחוץ, למה? כי הביהכנ"ס זה מקום שיש בו יותר קירבה לקב"ה, אדם מרגיש את זה, אלול זה בעצם כעין ביהכנ"ס, זה זמן שהקב"ה יותר קרוב אלינו, כך הקב"ה קבע בסדר הבריאה שאלול זה זמן של אהבה וקירבה, זה זמן של ריענון וחידוש הקשר, הריענון של אהבה גורמת לאיזשהו חשבון הנפש, איזשהו תשובה, איך התנהגתי? האם התנהגתי בצורה שמתאימה להיות בינינו? ופה יש את שתי הדרגות; יש מצב שכואב לי איך אני עשיתי כך לאהוב שלי, לא מצד שאני עלול לשלם איזה מחיר אלא זה לא מתאים, כואב לי שבעצם הוא מכובד כ"כ וחשוב כ"כ, וטוב אלי, ואיך אני התנהגתי כך?! ויש מצב שמה שאיכפת לי זה שמא אני אפסיד מזה, ופה יפסיד; יש הפסד של עונש ויש הפסד שאפי' רק תסור החברות, רק יפסק הקשר זה כבר גם מספיק מצער אותי, עכ"פ שתי הדברים האלה הם קשורים בעצם שהאהבה מעוררת את ההתעוררות הזאת [אבל אכן תשובה מיראת העונש בלבד באת אינה קשורה לאהבה ולקירבה דאלול, וכדמשמע לשון המשנ"ב דלעיל, עי"ש].

היה מקום להעיר; הנה דיברנו שאלול זה זמן של קירבה, והמציאות של סגולת הזמן שהקב"ה בא להיות קרוב אלינו, וזה גורם לנו התעוררות לחידוש וחיזוק הקשר ולתשובה. וקשה; הא בקרא ד'אני לדודי ודודי לי' כתוב קודם 'אני לדודי', משמע שצריך שאנו נתחיל קודם ורק אח"כ מגיע 'הדודי לי' ואילו לפני שחזרנו בתשובה עדיין אין כלום? וי"ל דהקב"ה ממציא עצמו לידינו ברגשות אהבה, דדודי 'איש אהבתי', והוא נראה אלינו במצב ובהרגשת קירבה ובפנים שוחקות, כעין סבא טוב ואוהב שהגיע מאמריקה לגור על ידינו, אך הוא לא יפנה אלינו לדבר עמנו אם לא נפנה אליו. וכך הוא רמז הפסוק 'אני לדודי' שכשאני פונה אל הקב"ה, פניתי כבר 'אל דודי', ומפני שהיה מוכן כבר כדוד על ידי.

והנה עדיין לא הסברנו, אם המדובר כאן בתשובה מאהבה, הרי כשמדברים על אהבה לכאורה אין זה מתחבר עם אימה ופחד, אהבה לכאורה אין לה קשר לתשובה מיראה של אימת הדין והעונש, כי זה הפוך כרגע התחזק הקשר, נהיה כעת מצב של אהבה וריצוי. לכאורה זה קשור לשתי הנושאים או תשובה מאהבה המושלמת או לפחות שמא יסור חיני, אבל לכאורה שייך בדבר הזה אימת הדין?

אז פה אני רוצה להגיד כמה דוגמאות ותראו עד כמה שהדבר פשוט מאוד, קורה לפעמים שאחד משום מה הוא לא התרחץ והוא מאוד מאוד מזיע, והוא כבר אפי' נודף ממנו ריח לא נעים, ופתאום נוחת עליו באופן פתאומי איזה פגישה עם איזשהו ידיד ואדם חשוב מאוד והוא ממש נלחץ הוא כולו איך אני אבוא, איך אבוא אל המלך בלבוש שק, הסירו הבגדים הצואים, אני יבוא ואני ממרחק של ד' אמות נודף ממני ריח לא נעים, כך אני אבוא?! והנה המציאות היא שלמרות שלא מדובר כאן במשהו, ז"א באיזשהו עונש אבל האי נעימות להגיע לפגישה עם ידיד קרוב וחשוב בצורה כזאת זה גורם כזה מתח ולחץ שאם יש לו קצת זמן הוא מנסה משהו לשפשף את הכתמים קצת לסדר משהו, והוא כולו בהרגשה של צער ומתח ולחץ אם הוא לא יסדר את הענין הזה, הרי לא מדובר בכלל שהוא יפסיד משהו או שהוא יעשה לו משהו.

או נגיד עוד דוגמא, אם אתם יש לכם כבר אחים או גיסים, אתם מכירים את זה; חתן מגיע לבית חמיו לשבת, וקרה לו איזה מקרה שיש לו שם איזשהו איחור גדול והוא הולך לאחר לסעודה, משהו שלא רגיל לקרות, והנה אפי' כשזה משהו שקרה לו באונס וזה ודאי לא יקלקל שום דבר בשידוך, כמה הוא מרגיש לא נעים! וכמה צער יש לו! וכמה הוא מנסה לרוץ וח"ו לא לאחר, וכאן מדובר ודאי בקשר של אהבה, ואעפ"כ יש לו כ"כ חשש ופחד אם הוא יאחר, אז הנה אנחנו רואים שכשיש באמת אהבה, והאדם רואה שהיא עלולה להינזק, הוא עלול להתגנות בעיני אוהבו, הוא ממש מתנהג בצורה ובאופנים של פחד ודאגה כאילו הוא מפחד ממישהו שיענישו.

[ועוד יש לדעת בענין תשובה מאהבה, שלא רק את עיקר התשובה עצמה אדם מוצא את עצמו עושה, אלא את כל עשרים עיקרי התשובה של רבינו יונה בשערי תשובה, זה קיים גם בתשובה מאהבה אפי' בלי שום עונש, אם אדם בלי כוונה קרה לו איזה מקרה שהוא התחצף לאדם גדול או לרבו בצורה באמת שהיה לו איזשהו מעידה, והוא כך התחצף בצורה שממש לא מתאימה והוא פתאום תופס את עצמו, תראו כל עשרים עיקרי התשובה של רבינו יונה בשערי תשובה הם קיימים אצלו באופן טיבעי למרות שההוא לא יעשה לו שום דבר, אבל עצם הדבר; אוֹי איך אני דיברתי?! איך אני התנהגתי?! זה כבר גורם לו כל כך צער ויגון וחרטה].

וכל הדברים האלה, מה שאנחנו לא כ"כ מרגישים את זה, כי אנחנו לא מספיק מחוברים אנחנו לא מספיק חשים בעצם את הקשר שיש בינינו לקב"ה ואנחנו כאילו רחוקים ולא מספיק מרגישים את זה, לכן זה נראה לנו שרק אם יצמידו לנו אקדח לרקה אז אנחנו נפחד, כאילו שבמצב של אהבה אין מצב של פחד.

עד עתה דיברנו לבאר את ענין אלול ותשובה ברמז ד'אני לדודי ודודי לי' וככל הנתבאר. אמנם יש עוד כאלה המלאים עוונות ואינם שייכים כלל לאהבה, כי הוא כביכול מסוכסך עם הקב"ה, הנה עליו יש את הרמז האחר שמביא המ"ב (תקפא-א) "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל, ו) וקרא זה כולל את הפוקרים רעים.

וברבינו יונה בתחילת שערי תשובה (א-א) כתב: "והתבאר בתורה כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טיבעם משגת [דהיינו שהם בדרגת "שבים", אך אינם מסוגלים לחשוב על אהבה; מרוב שמרגישים עצמם מיותרים, דמי אני שאאהב את הקב"ה ושהוא יאהביני. ויש שמרגישים שמפחדים מהעונש, ואצלם הקב"ה זה רק מפחיד, ולא מסוגלים לחשוב על אהבה], ויחדש בקרבם רוח טהור להשיג מעלות אהבתו וכו', ואומר בגוף הענין 'ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך' - להשיג באהבתו", עכ"ל. כמדומני שגם זה שייך אלינו הרבה, אנחנו צריכים ל'יעזור ה' לשבים אשר אין טיבעם משגת'; יש כאלה שכ"כ מרגישים את עצמם רעים עד שמרגישים מה יש לי איזה שייכות לאהבה?! אני כ"כ רע אני כ"כ לא בסדר! אבל האמת היא שזה לא נכון, גם האלה צריכים לדעת שהקב"ה אוהב אותם, וגם הקב"ה מצפה שהם ירגישו את זה, ולא שהם יהיו רחוקים וירגישו שהם לא שייכים לאהבה עם הקב"ה.

עד עכשיו בעצם היה הקדמה, דיברנו את הקשר בין הקירבה והאהבה של אלול ובין תשובה, בוא נצעד עוד טיפה לכיוון ראש השנה ונראה.

ראש השנה זה הרי יום הדין, בריות בו יפקדו להזכיר לחיים ולמוות, הרי אפי' מלאכים  יחפזון וחיל ורעדה יאחזון כך כתוב, איך בעצם מתחבר אהבה של אלול עם יום הדין של ר"ה? עד כה ביארנו הקשר בין אהבה לתשובה, ושאהבה מעוררת תשובה, ואפילו את עשרים עיקרי התשובה וחיזוק ותיקון המעשים, אך עדיין צ"ע איך צדקו יחדיו אהבה וקירבה מהקב"ה עם זה שסמוך ונראה הוא דן ושופט ומעניש, ולכאורה זה הנהגה הסותרת לאהבה וקירבה? וביותר דלא רק שהם סמוכים זה לזה, אלא דהאלול הוא הכנה להמשפט, ואיך זה שמאהבה יוצא משפט? וכי זוהי אהבה אמיתית כשבסופה יוצא משפט? ואיך זה שהכנה למשפט זה אהבה? וי"ל דר"ה אין מטרתו משפט, אלא המשפט הוא תוצאה של העסק העיקרי של ר"ה.

אז כתוב בספרים, ופה תשמעו דבר מעניין מאוד, שבעצם ר"ה ביסודו זה לא יום דין, המהות של ר"ה זה לא יום דין, אלא ר"ה זה יום של "זה היום תחילת מעשיך", זה חידוש וגיבוש, זה "לכו נחדש המלוכה". ז"א כך, כל שנה בעצם, וכך זה גם עובד בכל מפעל וכדו', יש זמן של סוף שנה בבנקים ובמפעלים ובו עושים מאזן, כל שנה עושים מאזן בכדי לדעת איך לבנות את המערכת לכיוון השנה הבאה. ואף בעולם ובבריאה כך הוא; בעצם ר"ה זה יום של חידוש העולם, הקב"ה כל שנה, ולכן זה אפי' ביום הראשון של השנה החדשה, כי זה חלק מסידור השנה החדשה בעולם, ולצורך צורת התנהלות המלוכה והעולם בשנה הבאה, המטרה היא לא סגירת חשבון על העבר, דא"כ זה היה צריך להיות בסוף שנה הקודמת, אלא זה צורת ותכנית התפקידים לשנה הבאה, וכל מה שהמשפט הוא פעם בשנה, זהו רק בגלל שענינו הוא התארגנות ושיבוץ תפקידים למערכת השנה החדשה, [ומצד משפט ודין על העבירות בתורת עונש, לא היה זה דוקא עתה או דוקא פעם בשנה, אולי פעם בחמש שנים, אולי פעם בחיים]. ר' חיים פרידלינדר בשפתי חיים מאריך בזה הרבה, אני זוכר שאני שמעתי ממנו את השיחה הזאת, שבעצם שורש ר"ה זה יום של התחדשות, וזה בעצם הענין של מלכויות, "אימרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". ר"ה זה יום של התחדשות המלוכה, רק לכל האזרחים שחוסים בצל הממלכה לכל אחד לפי ענינו יש לו איזשהו תפקיד בעניני המלוכה, והתפקיד שכל אחד מקבל זה מישך שייך לאיך הוא התנהג בשנה שעברה, לפי איך שהוא התנהג בשנה שעברה כך קובעים מה המצב שלו ומה התפקיד, איזה תפקיד יהיה לו בשנה הבאה.

נמצא כך, אלול ביסודו זה זמן של אהבה וקירבה, מתוך אהבה וקירבה אז מתעוררים האם באמת אני התנהגתי כמו שמתאים לאוהב להתנהג לאהובו ובכל הדרגות שדיברנו, ואז בעצם מתהדק הקשר, זה כמו שהיה התרופפות בכל המצב של המלוכה ועכשיו המלוכה מתחזקת, המלך מחדש, כולם סרים למשמעתו, כולם מקבלים את מלכותו, והמלוכה כעת מתחדשת מתרעננת, המלכה זאת היא ההמשך של האהבה, ואליה מביאה האהבה של ימי האלול, ועתה במצב שהמלוכה מתרעננת אז כל אחד יש לו תפקיד, התפקיד הוא קשור להסתכלות על מעשיך בשנה שהסתיימה, איזה תפקיד תקבל לפי איך שהתנהגת, לפי איך שהתנהגת בעולם עד היום כך התפקיד שתקבל מהיום, אז כתוצאה מחידוש המלוכה מגיע משפט ודין, הר"ה יום הדין הוא בעצם כתוצאה מחידוש המלוכה, ולכן תראו שבעצם ר"ה זה יו"ט, כי בעצם ר"ה זה יום של חידוש המלוכה וזה בעצם יום שמח, רק מצד שני כשמתחדשת המלוכה אז זה בעצם נקבע לכל אחד תפקיד לפי ענינו ומצבו.

הבה נשאל; בן ובת נפגשים לצורך שידוך ונהנים בפגישות זמ"ז, והנה לאחר כך וכך פגישות יושב כל אחד ודן האם להגיע לסגירת השידוך או להורדת השידוך. והבה נתבונן למשל איך הבת תהנה מהפגישות, ביודעה שבסופם בעצם יושב הבחור ודן ובוחן את הבת על כל מהותה ואישיותה, מבחן ודין שהיא לא עברה מעולם, דין לא על מעשה מסוים או תקופה מסוימת אלא דין ומשפט על כל מהותה ואישיותה, וזה תוצאה של כל פגישות בין בן לבת, ואיך היא תלך לפגישה מתוך הרגשה טובה וקירבה, כשבסוף מגיע כזה יום דין ומשפט? ואיך אינה מגיעה לפגישות בהרגשת ריחוק ודחייה? אך התשובה היא פשוטה; שכל המטרה אינה כלל משפט אלא המטרה להגיע לחיבור ולקשר, רק לבדוק אי הקשר נכון ומתאים, ובהכרח לבדוק האם הקשר טוב וראוי, אמנם יש מתח במצב זה, אך אין הרגשת דחייה אלא רצון ואהבה. וכן בענין דין ר"ה, כיון דאין המטרה לשפוט ולהעניש על העבירות, אלא לחדש את מלכות ה' ותיפקוד בני האדם במלכות, לכך אין כאן מהלך דוחה, אף שבסופו ההכרח הוא להגיע למשפט, ושמי שמזיק לעולם צריך למות וכו'. והנה זכינו להבין שהמהלך של ר"ה בעצמו אכן אינו מהלך של הענשה ושפיטה, אלא מהלך של סידור ושיבוץ לשנה החדשה מתוך רצון לקשר.

אבל עדיין מה נעשה; איך אנחנו נשמח בחגיגות המלוכה, איך אנחנו נשמח כשאנחנו יודעים מה קורה איתנו, וכל אחד יודע "לב יודע מרת נפשו" והחולשות שלו, וסוף סוף אנו יודעים שלפי מעשינו אנו עלולים לקבל שיבוץ שלא יהיה נעים לנו? אז פה יש דבר נפלא מאוד! הרי בעצם יש לי שאלה כשמישהו עבר על החוק, מתי באמת הבעיה שלו, הבעיה שלו מתי שהוא נשפט על זה על מה שהוא עבר או מתי שהוא עבר על החוק, הרי מתי שעברת על החוק אתה אז סיבכת את עצמך, המשפט הוא ס"ה כעת תוצאות של מה שאתה עשית מה הבעיה, הבעיה שלך משפט או הבעיה שלך מה שאתה עשית את זה? המשפט זה רק שאתה כעת משלם דין וחשבון על מה שעשית, הבעיה האמיתית שלנו זה לא המשפט הבעיה האמיתית שלנו זה מה שעשינו את מה שעשינו! אבל פה מגיע ר"ה, ר"ה זה הזמן הכי טוב שיהיה בו המשפט, הרי אין אפשרות להתחמק מהמשפט, אדם עשה משהו לא טוב הוא צריך לשלם על זה את המחיר, דבשלמא בעובר על חוקי המדינה, ויש לו משפט על כך, והוא לא מאמין במדינה ובחוקיה, בזה הרי כל הבעיה שלו זה מה שהוא נתפס... ועומד למשפט, אך מול הקב"ה החוקר לב ובוחן כליות, אין נס והמלטה, ותרדוף רשע רעה, והבעיה אינה המשפט אלא תייסרך רעתך, ורק עת המשפט שהוא בר"ה יש בזה ענין מיוחד שיכול לעזור לנו מאוד בהכרעת הדין והמשפט, והוא ה"אימרו לפני... מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה טז,א) ונבאר מיד בס"ד.

 נביא אולי דוגמא לזה; שאדם העושה קניה בסוּפר, הוא מסתובב ועובר בין המדפים, לוקח מוצרים מפה ומשם ושם בעגלתו, אך כשהוא מגיע לקופה לעשות חשבון הוא מסתכל על הקופאי במבט לא טוב, הוא מביט עליו כעל שוטר או פקח שבא להשית עליו איזה קנס, וגם אם בקופה יש איזה מבצעים והנחות הנה הסכום שישאר לתשלום הוא פעמים הרבה יותר גדול מהסכום קנס שנותן שוטר ברחוב, והנה הוא מסתכל על כל אזור הקופה כעל בית משפט, כי שם גוזרים על האדם תשלום וגמול על כל מה שלקח ונהנה בסיבוביו בין מדפי הסופר, מה נאמר אנו על אדם זה או על הסתכלות זו? הרי"ז איוולת! כי פשוט הוא שאין איזה עשיה בקופה, בקופה עושים סיכום החשבון של מה שלוקחים, סיבת חוב התשלום הוא מה שהוא לקח מוצרים. והנה אם יזדמן שבקופה אחת יושב מי שהוא שבידו לעשות הנחות ובמקרה הוא ידידו, הנה כשאותו אדם יגיע לקופאי ההוא הרי צריך להרגיש טוב, כי מה שיצטרך לשלם בסוף זה אינו מחמת הקופה, ורק ההנחות שיקבל הם מחמת הקופה שיושב שם הקופאי ההוא, נמצא שבקופה הוא רק מרויח - ועתה כך הוא ענין ר"ה! שהחובות הם מחמת דברים שנעשו כבר בימי השנה, ור"ה רק מביא את ההנחות.

ומה הם סיבת ההנחות? "אימרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" כך אומרים חז"ל. מה ביאור הענין; וכי מצוה זו גורמת שוחד להעלים עין מעבירות שנעשו?

ננסה להסביר את הענין; אתם יודעים שניים עברו על החוק, עשו דבר שפוגע במדינה ושהוא נגד המדינה, אחד היה אזרח המדינה ואחד היה אזרח זר, אזרח זר מקבל עונש יותר חמור מאשר אזרח המדינה, כי אזרח המדינה הוא מישהו משלנו הוא לא מורד בעצם המלכות, קרה לו מעידה אז הוא מקבל עונש, בטח הוא מקבל עונש הוא צריך לשלם מחיר על מה שהוא עבר את החוק, אבל הוא לא אויב של המדינה! הוא אזרח של המדינה הוא חלק מהמדינה, אבל אזרח זר שעשה דבר כזה שבא ופגע במדינה, הוא בעצם אוייב המדינה! הוא פועל נגד המדינה הוא כאדם הנלחם במדינה, הוא מקבל עונש כאוייב, אנחנו, מגיע ר"ה אנחנו הרי הקירבה של אלול, ואנחנו התחזקנו חיזקנו את הקשר עם הקב"ה חיזקנו את הקשר עם זה המלכויות שאימרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם שאנחנו חיזקנו את הקשר, חיזקנו את הקשר זה יוצר מצב אחר בכל המשפט, כל המשפט נהיה כעת הרבה יותר קל.

הנה נמצא שהר"ה בעצם עוזר לנו, כי הבעיה האמיתית שלנו זה הזמן שעברנו, מה המשפט? יש אפשרות להתחמק ממשפט?! הקב"ה זה לא בשר ודם שאם אחד עובר על החוק, אם לא ידעו אז זה כאילו לא עבר, אם לא ידעו כאילו לא עברתי זה שייך רק בדבר שאני בכלל לא מאמין בחוק כזה, ואני לא מאמין במלכות הזאת, ואני לא מאמין בכלל בעבירה הזאת אז פה כל הבעיה אם ידעו או לא ידעו, אבל דבר שהוא באמת פעולה לא טובה, הוא באמת פעולה רעה, הרי הפעולה עצמה תרדוף רשע רעה, הרעה שלו היא עצמה רודפת אותו, כי למעשה הוא היה לא בסדר. המשפט הוא הזמן שהוא בעצם צריך לשלם את המחיר על מה שהוא עשה, הבעיה שלו זה לא המשפט, הבעיה שלו זה מה שאז הוא עשה, והפוך, וכעת יש לו זמן מאוד מסוגל שזה זמן להסתדר מאוד עם המשפט, ככל שאנחנו בעצם מתקרבים וחוזרים לקבלת עול מלכות שמים, ככל שאנחנו חוזרים לקבל את המלך אז אנחנו משלו אנחנו מאנ"ש, כשהמלך יש לו מישהו מהמשפחה שלו שחטא, הוא מנסה שם לסדר איך לראות כמה יותר להקל ולמצוא צורות איך להקל מהעונש, ופה אדרבה לכן ר"ה זה בעצם יום טוב.

וראיה לזה מהטור תקפ"א שהביא מדרש: "דאומה זו יודעת אופיה של אלוקיה, פירוש צורת מנהגיו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך ציפורניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינם כן, לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס", עכ"ל. ויל"ע מהו הביטוי 'יעשה להם נס', הרי מפיק שלא יפסוק על העבירות שלהם עונש, ולשון נס משמע דיש מציאות כבר ויש נס לשנות, ולכאורה עוד לא נפסק הדין ואין צורך לנס רק שיוציא לאור צדקם? וחזינן דעצם העבירה היא מציאות רעה והמשפט עליה אינו חידוש עשיה, ולכך לזכות ולהקל זה גדר נס לשנות את המציאות.

ובתנא דבי אליהו רבא פרק א': "דבר אחר "יָמִים יֻצָּרוּ ולא אֶחָד בָּהֶם" (תהלים קלט, טז), זה יום הכיפורים לישראל לפי שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה שנתנו באהבה רבה לישראל, משלו משל למה"ד למלך בו"ד שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאין את הזבלים ומשליכין אותו כנגד פתח בית המלך, וכשהמלך יוצא ורואה את הזבלים הוא שמח שמחה גדולה, וכך נדמה יום הכיפורים שנתנו הקב"ה באהבה רבה ובשמחה". וביאורו; שעבדי המלך הם גרים ליד בית המלך, וכשהם מוציאים את הזבל מביתם החוצה זה ליד בית המלך, ואם מרחקים אותו מביתם הוא רק ע"י שישימו אותו ליד פתח בית המלך ממש. וכשם שבפנימיות הישיבה שהרבה חדרים יוצאים מן המסדרון, והמוציא את זיבלו מחדרו ומרחיקו מפתחו הרי שמו ליד חדר חבירו, ומה שכתוב שהמלך שמח שמחה גדולה, היינו שהוא שמח שבתיהם של עבדיו נהיו נקיים, והוא יקח את הזבל ויתעסק איתו.

מבואר בזה שענין תשובה ומחילת עוונות אין הענין רק שע"י תשובה הקב"ה מחליט לא להעניש, דהיינו שלא הכוונה שמה שכשאדם חוטא יקבל עונש הוא גזירת ה', כמו כן אמר ה' שכשעושה תשובה לא ייענש כעין 'הם אמרו והם אמרו', שאז במקום שנעשה תשובה הרי זה כאילו אין דין עונש כלל על מעשה זה ותו לא מידי, אלא עונשי החטאים הוא מציאות שנוצרה ע"י החטאים, ואף ע"י תשובה א"א לכלות זאת מהמציאות, אלא לגלגל החטא להסולח שהוא ישא ויסבול החטא, וכמו שאדם מוציא הזבל מביתו ומגלגלו לפתח בית האחר שאז האחר צריך לסבול ולטפל בזה, כך גם חטאים זה מציאות של זבל שעונשו הוא סירחון העולה ממנו בביתו, ואין מציאות של אי הענשה בלא ליקח את הזבל ולסובלו, וצורת התשובה הוא שהחוטא מוציא את הליכלוך מביתו ושמו בפתח בית המלך, והמלך בעצמו מטפל בזבל במקום העבד ומנקה המקום במקומו של העבד המלכלך.

ואף בחיצוניותם של דברים כך הוא הדבר; דהנה כשאדם עשה עוול לחבירו ומבקש ממנו מחילה מהנפגע ואינו מסכים למחול, מהי הסיבה שאינו מסכים למחול? ומה מרויח מאי המחילה? הרי המציאות הזאת קיימת אף בין בנ"א שממשיכים לתקשר ביניהם ואעפ"כ מתקשה למחול, ובשלמא אותו שלא מוחל כי לא מוכן לקשר עמו ניחא, אך האינו מוחל וממשיך הקשר א"כ מה מרויח בסירובו למחול בזה שאינו מסכים למחול ולמה לא מוחל, וכי בשביל שהוא רוצה שהפוגע ייענש ע"ז בשמים?! אך מציאות זו קיימת אף בין בנ"א שאינם רוצים שייענש בסיבתם, וכן זה מציאות אף בין גוים שאינם מאמינים בעונש לעתיד לבוא? רק הביאור הוא; שלסלוח לשני על עוול זה כולל עשייה בנפש שסופג ומכיל את העוול ואז יכול להעביר ולמחול עליו, והך ספיגה וְהַכַלַה אין ענינה השלמה עם המקרה הרע שעשו לו, דזה האדם עושה גם קודם שמחל, וזה האדם עושה עם עצמו בכל מיני הרפתקי ומצבים דעדו עליה, ובהם אין מהות ההשלמה שלא קרה, כאן צרה ונזק, אלא שמקבל זאת, וככל חיי העוה"ז שיש בהם הרבה צער, וכאשר עושה האדם עם עצמו בעניני נזק וצער הקורים שלא ע"י אדם, אך כאן מדובר על הכלה וספיגה שבה האדם משנה המבט וההתייחסות ולראות זאת כאילו לא נעשה העוול וכאילו האחר לא הרע לו, וזה ענין רציני ולא בקל הוא נעשה, כאילו נושא בעצמו את הסבל שקרה לו ומכיל וסופגו ובזה יימחל, וצריך מאמץ והתעלות כדי לעשות זאת, דהיינו שזה לא פעולה של ויתור ועזיבה אלא של ספיגה והכלה - ואף כלפי הקב"ה כן הוא הדבר, ולכן מחילה על חטא זה פעולה גדולה ולא דבר פשוט, ואמנם זה החיצוניות של הדברים, והפנימיות זה כהנתבאר לעיל שיש מציאויות רעות שנוצרות ע"י החטא כדוגמת הזבלים בהמשל.

עד כה נתבאר והובן שקירבה ואהבה באלול אינו סותר למשפט דר"ה ויו"כ הבא אחריו, אך לא הסברנו איך זה קשור לר"ה, וכמו שאמרנו; לסיבת המשפט דר"ה דהיינו לההמלכה. דהנה עדיין לא מוסבר מהו הצורך והחיבור של שני המהלכים הללו, של ר"ה אחר אהבה דאלול 'אני לדודי ודודי לי', למה נקבע תקופת האני לדודי דוקא לפני ר"ה ויוכ"פ, שמא שיהי' סמוך לפסח או שבועות, ואולי באמת אין ענין ומטרה בחיבור בין שני הדברים, רק כך נקבע בצורת הבריאה שאלול זה זמן קירבה, ור"ה זה חידוש המלוכה בלא קשר ביניהם?

והנה בראש השנה אנו עוסקים בקבלת מלכות הקב"ה עלינו וזהו ענין מלכויות. הבה נראה כיצד נראית המלכת מלך בשר ודם! הנה יש מלך שהאזרחים מאוד מכבדים אותו לאשר הוא מלך נאמן וצדיק, ומקבלים חוקיו וגזירותיו ועול מלכותו, ולזה יקרא מלך שמלכותו טובה ומצליחה, וה"נ כלפי הקב"ה משעה שאנו מכירים במלכותו ית' שהוא מלכינו, ואנו מודים בזה, ואנו עושים ככל אשרי יצוינו, ולא עוברים על דבריו, הנה האוחז בזה יש לו שייכות גדולה למלכויות, שמודה שהקב"ה מלכו, ואינו עובר ומפר ציויו, ומקיים חוקיו ומשפטיו.

והנה אם יש במדינה יום המלכת מלך ויש תעמולה והתעסקות בעד המלך, ואם התוצאה היתה שכל אזרחי המדינה מקבלים אותו למלך ושבטוב ובדין וביושר הוא מולך עליהם, הנה הגענו להצלחה בביסוס המלכות. אך באמת עדיין מצב זה יכול להתחלק לב' אופנים; דהנה לוּ יצוייר שייערך 'משאל עם' האם העם רוצה את המלך? והמלך מצידו מוכן לפרוש מהמלוכה ולהניח להעם כרצונם, וע"ז המלך עורך משאל עם האם העם מעוניין בו שימשיך למלוך. והנה זה מצב שונה מהרגיל, שפֹה אין הנידון האם לדאוג לרצונו של המלך או לא, לפי שהמלך מצידו מוותר על המלוכה ואינו זקוק לה, והנידון בזה הוא רק האם התושבים מצד עצמם מעונינים בו, והנה לוּ יגידו; אם רצונו לפרוש שיפרוש! הנה זה מצב של בזיון גדול למלך, לפי שעכשיו מוכח שמעולם הם לא רצו את המלך, דאף אמנם שהם היו בעד מלכותו של המלך בכל הצבעה, אך משמעות הדבר היא רק שהם הסכימו שיש למלך זכות ביושר למלוך עליהם, ובדין הוא מולך עליהם, אך הם רואים זאת רק כאינטרס של המלך ולא שלהם, דאילו הם מצד עצמם היו מוותרים לגמרי על מלכותו.

ומעשה ברה"מ הראשון כאן במדינה ב"ג שהיה מושל בכיפה, והיה איזה ענין שרצה להעביר בכנסת ולא הסכימו עמו אנשי מפלגתו, ואיים וביצע שפתח מפלגה חדשה, ולא הגיע ליותר מארבע מנדטים! והוא היה בטוח שהעם ינהר אחריו בהמוניו, וקיבל סטירת לחי שכזאת ובזיון גדול נתבזה בזה. והנה לוּ לא היה מעמיד מצב מלכותו למבחן היה ממשיך להיות ראש ממשלה, אך משהעמיד צד פרישה הנה הפילוהו ולא הלכו אחריו.

אך מלך אמיתי, מלך אהוב באמת, מלך שמלכותו מתוקנת ורצויה באמת, זה מלך שהעם רוצה בו מצד עצמם, וזה אינטרס שלהם שהוא ימלוך עליהם, ולכך אף כשהוא מוותר על המלכות הם מבקשים ממנו שימלוך עליהם, וכך היה המציאות בעולם אצל מלכים טובים מימות עולם, שהעם אהב את המלך והעריץ אותו ורצו שימלוך עליהם אפילו אם הוא היה מוותר.

דוגמה לזה מצינו במאחז"ל במכילתא יתרו פרשה ו', ובילקוט שמעוני שם: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב) למה נאמר? לפי שנאמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב). משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזירות [היינו שיחוקק להם חוקים]. אמר להם: כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם, שאם מלכותי לא יקבלו גזירותי לא יקבלו. כך אמר המקום לישראל: אנכי ה' אלוקיך לא יהיה לך, אני הוא שקיבלתם מלכותי במצרים? אמרו לו: כן. וכשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי; לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". ומשל זה של חז"ל אינו איזה מציאות שהמציאו חז"ל, כדי להסביר את הנקודה שבאו להסביר במלכות ה', אלא זה דוגמה מהמציאות ששוררת בין בני מדינה למלך אהוב ונערץ, שמחכים שיגזור עליהם חוקים, וכשאומר להם; קודם קבלו מלכותי, הם עושים זאת ברצון, ולא שזה איזשהו התחכמות מצידו שגרם להם להגיד ולהסכים לזאת.

ועתה הוא הדבר אף במלכות שמים, שאנו עוסקים במלכויות בר"ה בהמלכת הקב"ה, יש לנו להבחין בין שני סוגי המלכות הללו; דהנה יש אופן שאדם מודה שהקב"ה מלך ושכל חוקיו גזירותיו אנו חייבים לקבל ולקיים, ואפילו גמול על מעשים רעים שעשינו אנו מסכימים שבדין צדק זה נעשה ומגיע לנו, והעושה כן יש בזה דרגה של המלכה. אך אם תשאל השאלה; האם אנחנו מעונינים בזה שהקב"ה ימלוך? האם אנו רוצים בזה? לוּ יצוייר שהקב"ה בעצמו כביכול מוותר על מלכותו, ומסכים להניח אותנו בני חורין וכל אחד אדון לעצמו, וכמובן ששוב לא תהיינה לא חוקים ומצוות ולא עונשים, הנה אי בשאלה כזו התשובה שבלב היא; שבסדר ואנו מוכנים לכך, הרי בזה יש זלזול במלך ובמלכותו.

או באופן שחלק מהמדינה והעולם לא ממליכים עליהם את הקב"ה, דאינם מכירים במלכותו ית', וגם עלינו מלכותו אינה ניכרת בבירור ובגילוי אלא איתכסיא, ותשאל שאלה האם אנו מעונינים שהוא ימלוך? האם אנו מצד עצמינו מעונינים בכך שהוא ימלוך? האם אנחנו מחכים לזה? או שאולי אולי אנו רואים בזה זכות שלו, זכות אמיתית שלו באמת, שהרי הוא ברא את העולם ואותנו והכֹל שלו וגם אנחנו שלו, אבל זה לא הרצון שלנו, האם התשובה שלנו בליבנו תהיה; שאה"נ מי אמר שזה הרצון שלנו, דאכן זכותו למלוך, וזה מציאות שהוא המלך והוא ימלוך, אך זה לא האינטרס והרצון שלנו, הנה באמת יש בזה זלזול גדול במלך וזלזול במלכותו ובכבודו, כי מלכות אמיתית זה מלכות שהעם מצידו רוצה את המלך ואת גילוי ויקר תוקף מלכותו.

דוגמה נוספת, מקשר שבין בן לאביו, שאף זה אחד מצורת הקשר שבין עם ישראל להקב"ה; הנה ילד קטן הנישא בזרועות אביו, והאבא מוכן להפסיק להיות אבא ותעשה מה שתרצה, הנה לבן יש עכשיו הזדמנות להיות בן חורין ואדון על עצמו עד עולם, ובכל זאת מה אומר בן נורמלי במצב כזה; אני רוצה את אבא! רע מאוד בלי אבא למרות שאבא מגביל את בנו ופעמים אף כועס עליו, ואעפ"כ הילד רוצה את אביו, כי נפשו קשורה בנפשו והוא יודע שאין לו תחליף לאביו.

 והנה כך הוא באמת המצב בינינו לבין הקב"ה, שאין לנו תחליף להקב"ה, ובאמת אנו אמורים לדעת זאת, ובר"ה זהו הזמן העיקרי שאנו אמורים לידע זאת, ולאחוז בידיעה זאת זהו ההמלכה הטובה של ר"ה, אך הנה במשך השנה הרבה פעמים איננו אוחזים בדרגה זו, איננו זוכרים את הידיעה והמציאות הזאת, או יודעים אותה בשכל אך לא בהרגשת הלב, והנה מגיע ר"ה יום המלכת ה'! ואיך נוכל להמליך כשאנו לא ממש אוחזים בזה והרגשות אלו אינם קיימות כראוי אצלינו? וכאשר קורה לפעמים אף בין אבא לבן שיכול לקרות שנחלש הקשר, והילד במצב כזה לא מספיק מרגיש שבלי אבא לא יהיה לו טוב, ועוד יהיה לו ממש רע, אף שאם באמת האב יעזבנו הנה הבן ירגיש כך ויתעורר בליבו געגועים לאביו, אך מראש יש מצבים שאינו מרגיש כך.

על כן קבע הקב"ה שלפני יום המלוכה יהיה הוא קרוב אלינו חודש ימים, ונהיה אנחנו עמו ביחד בקירבה חודש ימים, ונזכור את אהבתו וטובו והדרת כבודו, ואת רצונינו בו ואת חשקינו אליו, וכך ביום המלוכה בראש השנה יהיה לנו את האפשרות להמליכו והמלכתינו תהיה המלכה אמיתית. וכאשר אנו בזמן הזה במצב שמלכותו אינה ניכרת כראוי עלינו, הנה אנו מחכים שהקב"ה ימלוך עלינו בגלוי ובצורה ברורה, כמו שבן רוצה אבא מנהיגותי שמנהיגו וקובע לו, ולא אבא חלש אופי שהוא כעין חבר וללא סמכותיות, וכשבשאר מקומות בעולם מלכותו אינה ניכרת כלל והאנשים אינם מכירים במלכות ה' כלל, הנה אנו כאוהבים ומעריצים רוצים שמלכותו תהי' רמה ונישאה גם עליהם.

[הנה הציבור שלנו תחת הנהגת גדולי ישראל שהיו ראשי עולם התורה מקדמת דנא, ובשנתיים האחרונות היו עירעורים מאנשים בני תורה ויר"ש, אך משוגג או מזיד מוטעין או אנוסים, קראו תיגר על הנהגת גדולי הדור ודיברו עתק על מנהיגי הדור, עד שקיבלו החלטה שצריך להחליף ההנהגה, ועמד זאת למבחן בבחירות. והנה כמה רצון היה לכלל הציבור שהנהגת זקני הדור תגבר על המערערים, ותגדל כבודם, ושהציבור ילך אחריהם, וכמה צער היה על כל קצת הצלחה של האחרים, וכל איזה מעשה או מצב שההנהגה יכולה להצליח כולם מצפים לזה בשמחה רבה. והנה זה דוגמה אמיתית לרצון המלכה כשרוצים ומעריצים את המלך, שרוצים שימלוך בכבוד ובהדר ושיגבר ידו על כל המערערים, ושיכירו ושידעו כל הציבור שהוא צדק ולא המערערים, וכך זה הרצון הנכון בהמלכת הקב"ה! ומי שכך הרגשתו כלפי הקב"ה ככלפי רצונו והרגשתו בהנהגת גדולי הדור, הנה הוא ברום המעלה דמלכויות].

ובקדושה אנו אומרים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צ'", ואח"כ "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה'", ואח"כ "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם וָעֶד" - וזוהי הבעת רצון שאנו חפצים בגילוי והתמדת מלכותו. והפסוק הראשון דהמלכויות בר"ה הוא "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח), ותירגם אונקלוס: "ה' מלכותיה קאים לעולם ולעולמי עולמיא". וברמב"ן (שם): "ה' ימלוך לעולם ועד, יאמר כי הראה עתה כי הוא מלך ושלטון על הכֹל, שהושיע את עבדיו ואיבד את מורדיו, כך יה"ר מלפניו לעשות בכל הדורות לעולם וכו', ובאו בזה פסוקים רבים כגון "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹקַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ" (תהלים קמו, י), "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים קיג, ב), "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (זכריה יד, ט) ואונקלוס עשאו לשון הוה כדרך "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים" (תהלים קמה, יג), ולא הבינותי דעתו בזה שהרי כתוב "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם" (תהלים קד, לא) "וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ" (תהלים עב, יט), עכ"ד.

ובמדרש יש מ"ד "יוֹם חֲתֻנָּתוֹ" (שיר השירים ג, יא) זה יום שאמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד, ו"יוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שם) זה מתן תורה. ואיזה חתונה יש בה' ימלוך לעולם ועד? רק הביאור; ביצי"מ היתה תחילת מלכות ה' בבריאה, שלקח ה' לו עם שימליכוהו עליו ויקבלו תורתו, והיה באפשר שהעם הזה יודה במלך שהרי גאלם מעבדות לחירות, אך מי אמר שירצו מצד עצמם במלכותו, ובזה כשאמרו ה' ימלוך הנה גילו שהם 'רוצים' במלכותו ולא רק שמסכימים, וזה היה הפסוק שהביא את המלכות לדרגה המעולה והמשובחת שבו, ורצון זה הוא 'יום חתונתו', שזה תשובה חיובית מהכלה שהיא רוצה, לא רק מסכימה, והחתן רוצה ש'תרצה' ולא רק שתסכים  - שזה זכותו של הקב"ה אחר שהוציאם מעבדות לחירות.

עתה מתבאר לנו דמה שצריך שיהיה זמן קירוב ואהבה לפני מלכויות, הוא רק מפני שמלכויות ביאורו האמיתי הוא שישראל רוצים את מלכותו ית"ש, דאם היה מספיק למלכויות מה שמודים ומכירים שהוא מלך העולם, זה אכן ישר והכרה נכונה, אך לזה אין זקוקים לאהבה אלא לישרות והגינות.

והנה בחודש זה מתחזק הקשר והאהבה, ואז אנו מגיעים לרצון של "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וכו', ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך". ובכל יום בתפילה בהשיבה שופטינו: "ומלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים", וכן במעריב: "א-ל חי וקים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד", שאנו מבקשים את המלוכה, ולא רק מודים ומסכימים שה' מלך. [אמנם אף הרוצה את המלוכה שזה הדרגה היותר נעלה, אינה כוללת בעצמותה את הדרגה הנמוכה שמכיר שהקב"ה מלך אף אם לא ירצו, וכך אנו אומרים בעלינו: "כי המלכות שלך היא, ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח)", ומשמע כאן דמדבר על עובדה, כאילו אומר אף אי לא אסכים הנה המלכות שלך היא, ומייתי קרא דה' ימלוך, וזה כאונקלוס ולא כרמב"ן. וכן אומרו בתפילה: "כמו שידענו ה' אלוקינו שהשלטן לפניך, עוז בידך וגבורה בימינך" שהפירוש שאף אם לא נרצה הקב"ה ימלוך, שזה חלק מתוקף ושבח המלך; שאינו תלוי בהסכמת העם, וגם האינו רוצה יהי' חייב להיכנע למלכותו ית' בעל כורחו].

ניתנה ראש ונשוב לראש דברינו ששאלנו על מה שדרשו חז"ל עה"פ "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי" (תהלים כז, א). וי"ל דהנה הרב אברמסקי זצ"ל שאל; כתוב "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ" (שם צז, א) וכתוב "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים" (שם צט, א) וזה לכאורה סתירה? וביאר הרב אברמסקי זצ"ל; דהנה כתיב בקרא "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ" (במדבר י, לה), והנה כולנו יודעים; שבכיתה בת"ת כשהרבה מתרומם כשיש בלגן, הנה המופרעים נבהלים מעברת חרונו, והחרוצים שמחים מהשבת הסדר על כנו. וזהו כשמתגלית מלכותו יתברך, הנה אותם שהם בקואליציה עם הקב"ה, הם 'תגל הארץ' ואילו אויבי ה' 'ירגזו עמים' וזהו 'קומה ה' ויפוצו אויבך' הם מיד מתפזרים. כמו כשיש בלגן בכתה בת"ת והמלמד קם מכסאו להשליט סדר, הנה המפריעים רועדים והחרוצים שמחים.

ומעתה י"ל דהנה כשאנו מתקרבים להקב"ה וחוזרים שוב לחסות בסתר כנפיו, וסרים למשמעתו ואין לנו מלך אלא אתה ואנו תחתיו, ממילא אין לי ממי לפחד חוץ ממנו, דעד עתה סברתי שיש לי לפחד מאחרים, אך עתה אדע שאחסה בסתר כנפיו ומלאכיו יצוה לשומריני. והראש השנה לא הזיק לי, כי העבירות הם ישנים, ואולי אז לא הייתי עם המלך דאז היה עונשי כמורדי המלך, אך מעתה שחזרתי להקב"ה והנני מ"שלו", הנה זה מרענן ומשפר את מצבי ביחס להעבירות, שהרי אני משל הקב"ה ומאוהביו לא מאויביו, אני שייך ל"ה' מלך תגל הארץ", לא ל"ה' מלך ירגזו עמים", ואנו הרי רוצים ובעד מלכותו ית"ש, וזהו אורי זה ר"ה, דכיון דאנו בתוך ומתוך אנשי המלך, הנה זה גורם שצורת המשפט תקל עמם שהרי הם תומכי המלך.

ואנו הרי יודעים שבין אם נרצה ובין אם לא נרצה הרי הקב"ה הוא המלך והבעה"ב, וכי אנו רוצים 'חי ה' אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם'?! הרי ככל שנתרחק ממנו מצבינו יהי' רע ח"ו, וככל שנתקרב ייטב לנו, ולכך הבה נרוץ ונבֹא לנקבלה פניו בתודה בזמירות נריע לו, כי הוא אלוקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו.

* נראה עוד דוגמא; חייל שעבר איזה עבירה על החוק, והנה קודם שנשפט היתה מלחמה עם מלך מדינתו, והוא נתגייס למלחמה ולחם למען מלכו, אף שע"י שהמלך ינצח ישפטו אח"כ את החייל ואילו היו אוייבי המלך מנצחים היה החייל נפטר מהמשפט, ובכ"ז מנאמנותו ואהבתו למלך הלך ולחם בשבילו, הנה זה ודאי יגרום להמלך להקל במשפטו, שהרי הוא כ"כ נאמן למלך עד שלחם למענו למרות שעי"ז יותר יוכל המלך לדונו. וזהו דכשאנו רוצים במלכות ה', אף שכשה' מלך הוא מעניש לעוברי מצוותיו ובכ"ז רוצה מלכות ה', הנה זה סיבה להקל במשפט.

* אדם מגהץ בכרטיס אשראי במשך החודש בלי חשבון, וכשמתקרב ה-20 לחודש הוא נלחץ ונחרד מיום הדין..., והוא ודאי טיפש גדול! שהרי לא ה-20 לחודש יום רע בשבילו, אלא הוא הֵרַע לעצמו בהתנהלותו חסרת הרסן, והוא מתעורר רק עתה.