בכל דרכיך דעהו
הגמ' בשבת (ל,ב)
מספרת שמלאך המוות לא יכל לקחת את הנשמה של דוד המלך כי הוא ישב ולמד וכשיושבים
ולומדים אין שליטה למלאך המוות, עד שהוא הצליח ליצור איזשהו הפרעה וטירדה שגרמה
לדוד המלך להפסיק ללמוד ואז הוא נפטר. גם בגמ' במועד קטן (כח,א) הגמ' מספרת שם על
רב חסדא "רב חסדא לא הוה יכיל ליה" - מלאך המוות לא יכל לו. "דלא
הוה פסיק פומיה מגירסא" - הוא לא שתק מללמוד. "אתא יתיב אארזא דבי רב
פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה" - הוא עשה שם איזשהו רעש בארז "קול ה' שובר
ארזים" ואז נהיה איזה רעש והוא הפסיק ללמוד ואז הוא יכל לו.
שואל החפץ חיים וכי
דוד המלך או רב חסדא וכן מה שהגמ' מביאה שם על עוד אמוראים את הסיפור הזה וכי הם
לא אכלו ושתו וישנו ורחצו והיו בביהכ"ס, הם היו הרי בזמנים שאי אפשר ללמוד,
כל בן אדם באשר הוא אדם יש זמנים שהוא לא יכול ללמוד, מה היה הבעיה למלאך המוות לתפוס
אותם בבית המרחץ או בביהכ"ס או באמצע השינה או באיזשהו התעסקות כשהוא לא
לומד? כך שואל החפץ חיים.
אומר החפץ חיים
שיהודי שחי כולו קודש ואת כל מהותו ומציאותו הוא מקדיש לה' ולתורתו אז כל דבר שהוא
מתעסק זה נחשב תורה, וממילא גם בשעה שהוא ישן וגם בשעה שהוא בבית המרחץ וגם בשעה
שהוא בביהכ"ס מלאך המוות לא מצליח איתו (ואנחנו תיכף נראה שזה כתוב), מכיון
שכל הנהגתו היא סביב תורה ומצוות מלאך המוות לא יכול לו גם בזמן שהוא בבית הכסא או
בבית המרחץ רק בשלב שהוא מפסיק ללמוד, כך מתרץ החפץ חיים.
ברמב"ם כתוב
וזה מפורש בהלכות דעות (ג-ג), הרמב"ם כותב: "אפילו בשעה שהוא ישן אם הוא
ישן כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו של יחלה שלא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת
השינה שלו עבודה למקום ברוך הוא". אתם שומעים! אדם הולך לישון והשינה הזאת זה
עבודת ה', כי אם הוא הולך לישון לא בשביל לגרות את עצמו בשינה אלא בתור שיהיה לו
כח 'לתת ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה' כדי שהוא יוכל לחזור ביתר שאת וביתר עוז,
אומר הרמב"ם שהשינה שלו עבודה למקום ברוך הוא.
החזו"א אמר כך
ראיתי מביאים בשמו שהוא היה רגיל לומר, שת"ח שצריך לישון והוא ישן את מה
שנצרך לו, בזמן השינה שלו הוא מחזיק את העולם כמו בזמן הלימוד, הרי ידוע שכתוב
ומובא בנפש החיים שאם העולם יהיה רגע אחד בלי תורה הוא יתהפך! כי "אִם לֹא בְרִיתִי
יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה), אם יהיה איזה רגע שבכל העולם כולו לא יהיה תורה
העולם חוזר לתוהו ובוהו, אומר החזו"א שת"ח בשעה שהוא ישן אם הוא ישן כדי
להברות את גופו כדי שיהיה לו כח לשבת ללמוד, אז גם בזמן השינה שלו הוא מחזיק את
העולם כמו בזמן שהוא לומד.
ראיתי מביאים בשם הרב
מפוניבז' שע"פ הרעיון הזה הוא הסביר את המדרש רבה (בראשית פר' סט') על הפסוק
שנאמר ביעקב אבינו: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ" (בראשית כח, טז) - אמר רבי יוחנן ממשנתו". הסביר הרב
מפוניבז' שהמדרש לא בא להגיד שיעקב אבינו לא ישן, הוא ישן, אבל כיון שהשינה של
יעקב אבינו היתה כדי שיהיה לו כח בחזרה לחזור ללמוד אז ת"ח שישן כדי שיהיה לו
כח ללמוד אז השינה הזאת נחשבת כמו הלימוד, וזה הכונה ויקץ יעקב משנתו - ממשנתו, כך
הוא הסביר את המדרש הזה.
בספר מעלות התורה
לר' אברהם אחי הגר"א כותב כאן דבר גדול ונפלא בענין הזה, הוא מביא את המשנה
הידועה בסוף מכות (כג,ב): "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את
ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". הוא שואל לכאורה לא מובן איזה זכות הוא,
אדרבה אם היו התורה והמצוות מועטים היה יותר קל לקיים את כולם, לכאורה יותר זכות
היה להם אם לא היה הרבה, שכשיש הרבה אז כשלא מקיימים מפסידים ונענשים על זה, אז מה
הכונה רצה הקב"ה לזכות את ישראל? כך הוא שואל.
הוא מביא דבר נפלא
מאוד! שם בגמ' בסוף מכות מבואר וכתוב שם: "תרי"ג מצוות נצטוו
ישראל" - כמו שכולנו יודעים שיש תרי"ג מצוות. והוא מביא: "וזה ידוע
שיש הרבה מחלוקות בראשונים במנין המצוות, יש מנין המצוות של הרמב"ם של הרמב"ן
של הסמ"ג ועוד, וגם האחרונים צערו צער וכל אחד סותר מנינו של חבירו בקושיות
וסתירות עצומות, ובאמת לכולהו אית להו פירכא למדקדק בדברי רבותינו, וגם מניינו של
הנשר הגדול הרמב"ם אשר כל האחרונים נמשכים אחריו איננו נמלט מתפיסות
חזקות" - יש הרבה קושיות, ועל כל אחד ממוני המצוות יש הרבה קושיות. "וכן
הרבה מצוות שלא מנה אותם הרמב"ם והן הן גופי תורה" - מה קורה עם הנושא
של מנין המצוות הוא שואל, יש כמה וכמה מהלכים בראשונים על מנין המצוות וכל אחד
סותר את מנינו של השני, אז מה באמת ואיך זה בדיוק מסתדר שיש תרי"ג מצוות וכל
אחד מונה מצוות אחרות, מה הפשט בזה?
אז הוא מביא:
"ושמעתי מאחי הגאון ז"ל" - הוא מביא מאחיו 'הגאון' שהוא אמר יסוד
גדול. "שודאי ליכא למימר שלא יכנסו תחת גדר המצוות רק תרי"ג מצוות ולא
יותר, שאם כן מבראשית עד בא אין בהם רק שלושה מצוות, גם הרבה פרשיות שבתורה אין בהם
שום מצוה וזהו דבר שאינו מתקבל, אלא באמת כל דיבור ודיבור שבתורה שיצא מפי הגבורה
היא מצוה בפני עצמה, ובאמת המצוות רבו ועצמו עד אין מספר, עד שמי שיש לו עיון שכלי
ולב מבין ויכול להתנהג בכל פרטי עניניו והנהגותיו מקטן ועד גדול ע"פ התורה
והמצוה אז היתה מצוה בכל עת ובכל רגע עד אין מספר, כאשר הובא הרבה מעשים בקדמונים
ז"ל בגמ' ובמדרשים מעשים מאשר נהגו הנהגותם על פי התורה" - 'הגאון' אומר
שיהודי שחי נכון על פי תורה לא עושה סתם דברים אלא יש לו מהלך, צורת החיים שלו היא
צורה שמתאימה ע"פ הנהגת התורה, יהודי כזה בכל תנועה ובכל מעשה שהוא עושה הוא
מקיים עשה או לא תעשה של תורה, כל הנהגה שלו היא עשה. יש מעשה מפורסם שרבי ישראל
סלנטר התנהג פעם איזשהו הנהגה נאצלת מאוד בעניני בין אדם לחבירו, אז שאל אותו
מישהו מאיפה הוא לקח את ההנהגה הזאת, ענה לו ר' ישראל שזה גמ' מפורשת, השואל היה בקיא
בש"ס ואמר לו שהוא לא מכיר גמ' כזאת, אז הוא הביא לו איזה מעשה שיש בגמ' (אני
לא זוכר כרגע את הפרטים) והוא הראה לו שמתוך המעשה הזה אפשר ללמוד את הסוג הנהגה
הזאת, וההוא יצא בהתפעלות ואמר שהגמ' של ר' ישראל כוללת הרבה דברים, דברים שלא כל
לומד שלומד חש בזה. וזהו כדברי הגאון שאמר: "עד שמי שיש לו עיון השכלי ולב
מבין יכול להתנהג בכל פרטי עניניו והנהגותיו מקטן ועד גדול על פי התורה והמצוה ואז
היתה מצוה בכל עת ובכל רגע עד אין מספר" - מי שחי נכון על פי תורה כל הנהגה
שלו היא מצוה.
אומר 'הגאון' ממילא
כל מה שיש תרי"ג מצוות זה לא הכונה שיש רק תרי"ג מצוות, "תרי"ג
מצוות הכונה היא שזה השורשים אבל הם מתפרצים לענפים הרבה, ובאמת הדבר הזה נעלם
מאיתנו כי יש בזה הרבה מחלוקות איזה מהם שורשים ואיזה מהם ענפים, ואין מהצורך לדעת
זאת, כי בכל מצוה ומצוה ובכל דיבור ודיבור מדברי התורה נכלל כל התורה וכל המצוות
כולם כללותיהם ופרטותיהם ודיקדוקיהם, ולכן נמשלה תורה לעץ כמו שנאמר "עֵץ חַיִּים
הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח), כמו שהעץ שורש אחד מתפשט לכמה ענפים, וכל ענף
וענף לכמה שרביטים, וכל שרביט ושרביט לכמה פירות, וכל פרי יש בו כמה גרעינים, וכל
גרעין יש בו כח להצמיח אילן שלם כולל שורשים ענפים שרביטים ועלים ופירות וגלעינים
בתוכם עם כח המצמיח לעוד אילן, וכן לאין תכלית, וכן מכל ענף יכול לנטוע אילן שלם
עם כל הפרטים הנ"ל, כן הוא בדיבורי התורה והמצוות כל דיבור ודיבור הוא מצוה
וכולל כל המצוות וכל הדיבורים" - כל מצוה ומצוה של תורה וכל דיבור של תורה יש
בו משהו שכולל את כל התורה כולה.
והאמת היא שזה
מבהיל ממש שהיום ידוע ורואים את זה ש'האדם עץ השדה', ידוע היום וגילו את זה שבכל
תא הכי קטן בכל פיסת עור הכי קטנה מגוף האדם אפשר לראות בו את צבע השערות שלו ואת
כל התכונות שלו וטבעי הגוף שלו, יש בדיקות שנקראות די אן אי שעל ידם אפשר לדעת איך
שבכל תא קטן זה מפתחות לכל כללות ופרטי המציאות של האדם הזה, כל החלקים של כל
אבריו נמצאים בכל פרט ופרט מפרטי המציאות שלו, כך המציאות.
מביא הגאון עוד דבר
נפלא מאוד, הוא מביא שחז"ל דורשים בסוכה (כא,ב): "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל" (תהלים א, ג) - אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכים
לימוד". מה הכונה; למה שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד, ובמה זה קשור
לעלים? אומר הגאון: "נראה שידוע כי האדם נמשל לעץ כמו שנאמר "כִּי הָאָדָם
עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט), והדיבור שלו הוא
הפרי ועל כן נקרא "נִיב שְׂפָתָיִם" (ישעיהו נז, יט) מלשון תנובת השדה, כי זהו עיקר חיות של האדם
כדמתרגמינן על הפסוק "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) - לרוח ממללא, וכל זה כשאדם מדבר בתורה, ואילו
הדיבור בעניני עולם הזה הוא כמו העלים שהם שומרים לפרי" - העלים זה שומר
לפרי, אילן בלי עלים הפירות שלו מתקלקלים, וכמו שהקליפות הם שומר לפרי גם העלים הם
שומרים את הפרי. "וכן הדיבור בעניני העולם הזה הם לחיזוק וקיום הגוף בעבודת
הבורא יתברך שמו, ואצל ת"ח יקרא שיחת חולין שלו בעניני העולם הזה עלים, כי
ת"ח כל דיבוריו ועניניו והנהגותיו הכל על פי תורה אפילו בעניני עוה"ז,
ועל כן אמרו אפילו שיחת חולין של ת"ח צריכים לימוד כי בודאי אין משיחים אפילו
צרכי גופם אלא על פי התורה, וזהו שאמרו "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל" אפילו
שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד.
היה מעשה שר' ישראל
סלנטר היה תקופה שהוא התאכסן באיזשהו מקום, ונודע לאיזשהו אחד מהמעריצים שלו שחבר
שלו שכן של ר' ישראל באותה אכסניה, בזמנם הרי לא היה טלפונים אז הוא שלח לו מכתב
שיספר לו קצת מההנהגות של ר' ישראל שהיה גדול הדור, הוא רצה לשמוע מה הוא רואה
בהנהגות שלו. ההוא השיב לו שהוא לא יודע על מה הוא מדבר וכי אין כאן שום אדם גדול,
יש לו אמנם שכן באכסניה איזה יהודי מבוגר אבל הוא לא יודע להגיד עליו שום דבר. הוא
שלח לו עוד מכתב ובו הוא כותב ומתאר לו איך ר' ישראל נראה, והוא אומר לו תתחקה
אחרי עיקבותיו ותשלח לי מה אתה רואה בהנהגות שלו שהוא גדול הדור. ההוא השיב לו בעוד
מכתב שאחרי המכתב השני הוא באמת רואה שהיהודי המבוגר ששכן שלו הוא עונה לכל
התיאורים מה שהוא אומר על ר' ישראל, והוא אומר אני התחלתי להתחקות ולעקוב אחריו
וראיתי דבר מופלא! אין תנועה שלו ואין משפט שלו ואין הנהגה שלו שהיא לא מגיעה מתורה
ומהלכה! כל כולו תורה והלכה! רק הוא אומר שהוא כזה צנוע עד שלא שמתי לב לזה בהתחלה
מרוב הצניעות שלו כי הוא לא מבליט את זה, אין לו את הפעמונים ורימונים בשולי
המעיל, את הונשמע קולו בבואו אל הקודש זה הכהן גדול צריך להיות כך אבל לא ר' ישראל
סלנטר, אבל הוא אומר שאני רואה שבכל דיבור שלו אין משפט מיותר, ואין משפט שאין בו
חכמה של תורה ויראת שמים ומידות והלכה ואין תנועה שהיא לא תורה והלכה, כך הוא
כותב. זה מה שהגאון אומר שיהודי שחי נכון ע"פ תורה כל הנהגה שלו כל דיבור שלו
אפילו עניני חולין שלו זה תורה ומצוות.
והוא מסיים:
"ממילא יובן המשנה שהקדמנו, כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכל דיבור
בתורה וכל פרט ממצוות התורה נחשב כמצוה בפני עצמה, נמצא זכות גדול הוא לישראל בזה
שהרבה להם כמה דיבורים וכמה פרטים על כל הענינים בכדי להרבות להם שכר כי כל זה
נחשב להם מצוה בפני עצמה, ואין לך זכות גדולה מזו שיכול האדם לעשות מצוות בכל עת
ובכל רגע ממש בכל הנהגותיו".
יש כאן איזשהו דבר
נפלא מאוד, הרי כל אדם באשר הוא אדם הוא נצרך באמת לשינה ונצרך למנוחה ונצרך לכל
מיני ענינים שבאמת כך המציאות של האדם, הוא צריך לפעמים גם לעשות איזה טיול וכל
מיני עניני מנוחה ולהשתעשע בדברים שמחים וכדו' שזה צורך האדם, והנה רצה הקב"ה
לזכות את ישראל ונתן לנו אפשרות שכל פרט מפרטי ההתעסקויות שלנו זה יהיה תורה
ומצוות, אנחנו יכולים לקדש כל דבר שאנחנו עושים, ולא הכונה שלכן אנחנו צריכים
לחנוק את עצמנו או לדכא את עצמנו, אלא בתוך מציאות החיים הקיימת אם אנחנו יודעים
את תכליתנו ואת מטרתנו כאן בעולם, ואנחנו יודעים איזה דבר הוא מטרה ואיזה דבר הוא
אמצעי להגיע למטרה, איזה דבר הוא עיקר ואיזה דבר הוא טפל, ואנחנו עושים כל דבר
במינון ובצורה הנכונה איך שמתאים על פי תורה, נמצא שבכל הנהגה טבעית פשוטה שישנה ואפילו
בית הכסא בית המרחץ יש זכות של תורה ויש עשין ולאוין של תורה, עד שאין פעולה שאדם
עושה והוא לא מקיים עשה ממש. והגאון אומר שמצד מעלת קיום העשה או הלא תעשה אין
הבדל אם זה שורשים או ענפים כי בכל חלק וחלק יש את כל חלקי התורה, זה דבר שקשה
להבין את עומק הענין, רק הבאנו את ההמחשה הזאת שגם בגוף האדם 'האדם עץ השדה' יש בו
כזה כח, ושבכל חלק וחלק שבו זה כאילו מפתחות לכל המציאות הכללית לכל הצבעים
והתכונות וצבע העור וצבע השער וצבע העינים, אין פרט מהפרטים שבבדיקת מעבדה אי אפשר
להגיע לזה מפיסה הכי קטנה ומתא אחד בודד באדם, כך הצורה שהקב"ה ברא אותנו,
וזה בעצם רצה הקב"ה לזכות את ישראל 'אשרינו מה טוב חלקינו'. יכול להיות שני
יהודים שמתנהגים פחות או יותר אותו דבר, ואחד הוא עשיר גדול ומלייארדר ממש כי הוא
כל הזמן בקיום תורה ומצוות, אמנם בלי מתח ועצבים אבל הוא כל רגע ורגע בקיום מצוות
כי הוא חי נכון והוא פשוט במסלול הנכון, ולעומתו אחר כשהוא מנענע לולב הוא מקיים
עשה וכשהוא פותח את הגמ' הוא לומד תורה אבל חוץ מזמנים שהוא מייחד את עצמו לתורה
ומצוות הוא לא שייך לענין, וזה דבר גדול מאוד למי שישית ליבו לזה לאיזה מעלות
עליונות אפשר להגיע מזה.
יש גמ' בברכות
(סג,א) דרש בר קפרא איזהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, "בְּכָל דְּרָכֶיךָ
דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו), כך כתוב בגמ'. מה הכונה? אז הרמב"ם בהלכות
דעות מה שהזכרנו קודם (ג-ג) הוא כותב כך: "נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד
את ה' תמיד. אפלו בשעה שנושא ונותן... מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה
גופו שלם לעבוד את ה'. ואפלו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח
גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבד את ה' והוא חולה, נמצאת שנה שלו עבודה למקום ברוך
הוא. והוא שאמר שלמה בחכמתו "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך".
הרמב"ם אומר שהגמ' כאן מתכוונת להגיד לנו בביאור הפסוק 'בכל דרכיך דעהו והוא
יישר אורחותיך' שיהודי יכול להגיע לדרגה שבכל דרך ודרך ובכל הנהגה והנהגה שהוא
עושה הוא יודע את ה' ובזמן הזה הוא קשור לקב"ה, אין לו שום רגע ופנאי שהוא
בהיסח דעת ושהוא מחוץ לשייכות לקב"ה, אלא בכל הנהגה שלו היא בייחד עם הקב"ה
וגם כשהוא אוכל ושותה וישן ושאר צרכי הגוף - "נמצא שינה שלו עבודה
לקב"ה".
זה נפלא מאוד!
והאמת היא שזה דבר מושכל וזה דבר שרואים את זה, כי כשיש קשר חי וטוב בין אוהבים
וידידים כל הזמן יש בלב את הקשר, וכשיש באמת קשר עמוק מאוד בין אוהבים וידידים
הקשר גורם שכל פרט מפרטי החיים יש לו שייכות לקשר ולידידות שקיימים בין שנים. ובין
איש לאשתו זה דבר שקיים בטבע ממש, שאשה שהיא חיה מאוד טוב עם בעלה כל היום היא
סביבו, כל החיים שלה הם סביב המציאות שלה שהיא אשתו של בעלה, וכל ההלוך ילך שלה
וכל המהלך שלה מכוון למטרה הזאת.
וכעין זה מצאנו
בגמ' (חגיגה ה,ב) שהיה איזה יהודי שטירדות החיים גרמו לו שרק יום אחד בשנה הוא יכל
ללכת לבית המדרש ללמוד כמו שצריך, והוא כיון את כל מהלך השנה שלו איך להגיע למקום
ההוא של ביהמ"ד, הוא חצי שנה היה מסדר איך להגיע לביהמ"ד ואח"ז חצי
שנה השני איך לחזור, וכתוב בגמ' "והוו קרו ליה בר בי רב דחד יומא". [הביטוי
"בר בי רב דחד יומא" מגיע מהגמ' הזאת] וראיתי שמפרשים שאצל היהודי הזה
היום הזה בשנה שהוא יכל להיות בביהמ"ד זה היה מרכז החיים שלו וכל השנה כולה
היתה סביב זה, אז מי שהקב"ה זימן לו שהחיים שלו מאפשרים לו ללמוד רק יום אחד
אבל את כל החיים הוא מסדר כדי שהוא יוכל להגיע לאותו מרכז ולאותה מטרה אז הוא בן
ישיבה, "הוו קרו ליה בר בי רב דחד יומא", שהכח של 'חד יומא' עשה
אותו 'בר בי רב' ועשה אותו לבן ישיבה, המציאות של חיים של תורה וצורה של
ת"ח זה לא נמדד דוקא בכמויות, אלא זה נמדד במטרה בשאיפה ובמה גורם לבן אדם את
הדברים שהוא עושה את הדיבורים שהוא עושה את הפעולות את המחשבות ואת ההרגשות, ומי
שהוא בקשר עם הקב"ה בכל פעולה ופעולה ובכל הנהגה והנהגה הוא עסוק במצוות.
רבינו יונה מביא את
הפסוק הזה של "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך", הוא מפרש את זה שזה
הולך על ענין של בטחון, והוא כותב כך: "בכל פעל אשר תבקש לעשות זכור את ה'
יתברך וקוה אליו להצליחך בו ותלה בו בטחונך והשב אליו ליבך, והוסיף המקרא הזה על
מה שאמר קודם "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ" (משלי ג, ה) - מה הפסוק מוסיף הרי כבר כתוב בפסוק קודם במשלי
'בטח אל ה' בכל ליבך', אז מה זה הפסוק כעת 'בכל דרכיך דעהו'? "כי יש מי שבוטח
בה' בכלל הוא מאמין שהכל בידי שמים ובוטח בו, ולא יבטח באדם וגם לא בכחו ובשכלו,
אך לא ישיב ענין הבטחון אל ליבו בפרטים, רוצה לומר בכל מעשה אשר יעשה, על כן אמר "בכל
דרכיך דעהו", בכל - פירוש בכל פרטי מעשיך ובכל פעולה, זכרהו - והשב אל ליבך
כי אין לך כח ויכולת בפועל ההוא ואיננו רק ביד ה', וזה הענין נכבד מאוד, ועל ידי
ההרגל הזה תקבל הנפש המקוה את הבטחון". אומר רבינו יונה דבר נפלא מאוד; אחד
ששם אל ליבו והוא משנן לעצמו את המציאות שאדם לא יכול לעשות גדולה או קטנה בלתי אם
נגזר עליו, ו'הגזירה אמת והחריצות שקר' ומה שלא נגזר שיהיה לא יהיה, אחד כזה הוא
חי עם הקב"ה בכל מעשה קטן וגדול שהוא עושה כי הוא מרגיש בכל דבר שהוא צריך
סייעתא דשמיא, אדם שחי בכזה צורה הוא חי באיזשהו מנוחת נפש מופלאה מאוד, כי הוא חי
ומרגיש בכל דבר שהוא עושה איך הקב"ה תומך אותו בימין צדקו ואיך שבעצם
הקב"ה עוזר לו.
וזה לא רק בדברים
גדולים, הרי כולנו מכירים שיש שנמצאים לפעמים במצבים קשים, יש סיפורים על אדם שהיה
בסכנת חיים, ואיך שפתאום אדם ריק מתורה ומצוות נזכר בקב"ה והתפלל לקב"ה
כשהוא באיזשהו מצב קשה, יש הרבה סיפורים על דברים נפלאים שהיו בעיקבות זה, זה כשבן
אדם מגיע למצבים קשים מאוד וכשהוא מרגיש את אפסות כחו ושהוא אין אונים, הוא פתאום
נזכר: "אלוקים תעזור לי תציל אותי! אני אשמור את המצוות שלך! אני אשמור שבת!"
יש הרבה סיפורים כאלה מה שיש לקרוא. אבל האמת היא אומר רבינו יונה שאין הבדל בין
דבר גדול לדבר קטן, גם בדבר קטן שייך ענין הבטחון, למשל כשבן אדם הולך למכולת
לקנות זה לא בטוח אם הוא יגיע למכולת ואם הוא ימצא במכולת את מה שהוא רצה, אין פרט
קטן או גדול שהוא לא צריך סייעתא דשמיא, אין איזשהו דבר שאדם יכול לעשות בכחות
עצמו, גם כל תנועת אבר וכל הנדה של עפעף עין כל דבר הוא מקבל כעת חיות מהקב"ה
לעשות את זה. ומי שמתבונן בזה והוא חי כך והוא משנן לעצמו שם שמים שגור על פיו
והוא מתבונן בזה הוא חש כל הזמן שהוא חי עם הקב"ה, הוא כל הזמן נמצא עם
הקב"ה לא באיזשהו אוירה של קושי אלא באוירה של בטחון, הוא חש 'גם כי אלך בגיא
צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי' והוא חש בטוח - זה בעצם מנוחת נפש הבוטח. אדם שחי
בבטחון מהות הבטחון זה שהוא שם את עצמו תחת השגחת הבורא, ושהוא נזכר בקב"ה לא
רק כשמגיע איזה חולה מסוכן או איזשהו מצב של חולי גדול או איזשהו דבר מאוד גורלי
שאז כולם נזכרים הולכים ומתפללים וזוכרים שאנחנו לא יכולים להסתדר לבד וצריכים את
הקב"ה, כי יהודי שחי נכון הוא הוא חי בכל פרט מפרטי חייו את הקב"ה.
וזה בעצם משלים אחד
את השני, ש"בכל דרכיך דעהו" יש את החלק הראשון מה שהבאנו שכתוב
ברמב"ם; שיהודי שחי סביב הקב"ה כל פעולה מהפעולות שהוא עושה גם הפעולות הגשמיות
שהוא עושה זה הכל עבודה למקום, כי מרכז החיים שלו זה הקב"ה, ונמצאו כל מעשיו
תורה ומצוות. ושהגאון אומר שזה ה"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה
להם תורה ומצוות", היש עוד אומה ולשון שיש להם כזה דבר?! אדם אוכל או ישן
וחשבון הבנק שלו תופח, זה משהו עצום ונורא! ורבינו יונה מכניס בפסוק הזה גם את
ענין הבטחון שזה בעצם אותו דבר, מה זה בטחון? שהוא חש כל הזמן שהקב"ה איתו
ושבלי הקב"ה הוא לא יכול להגיע לכלום, והוא חש את זה. זה מה שאומר רבינו
יונה: "יש מי שבוטח בה' בכלל ומאמין כי הכל בידי שמים ובוטח בו ולא יבטח באדם
וגם לא בכחו ושכלו, אך לא ישיב ענין הבטחון אל ליבו בפרטים בכל מעשה אשר יעשה, ועל
כן אמר "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) בכל - פירוש בכל פרטי מעשיך בכל דרך ופעולה
זכרהו, והשב אל ליבך כי אין לך כח ויכולת בפועל ההוא ואיננו רק ביד ה'".
ממשיך רבינו יונה:
"ודע כי יש אנשים שעיניהם אל ה' במעשה גדול כגון אם יבקשו לפרוש בים לסחורה
או לצאת בשיירה, אבל במעשה קטן לא יזכרו את ה' מפני שהפועל ההוא הוא קל בידיהם
וברור בדעתם כי יעלה בידם, או מפני שלא יגיעם הפסד מרובה אם יתבטל המעשה ההוא ולא
יעלה בידם, על כן אמר "בכל דרכיך דעהו" בדבר קטן או גדול, בכל - כי אחר
שכל הפעולות תלויות ביד ה' וכל ההצלחות תלויות בחסדו חייב האדם לזוכרו תמיד בכל
מעשיו", כך אומר ר"י.
וזה דבר נפלא לאדם
שחי כך, זה אמנם לא דבר שמגיע ביום אחד, אבל מי שרגיל כמו שכתוב על יוסף "כֹל
אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ג), וכתוב שם ברש"י שהיה שם שמים שגור על פיו -
השם שמים שגור על פיו זה תוצאה של מישהו שחי בכזה צורה, אבל זה גם בונה את החשיבה
ואת ההרגשה הזאת, מי שמרגיל את עצמו בכל דבר שיהיה שם שמים שגור על פיו הוא מתרגל
לכזה מהלך, והוא מגיע עד למצב שהוא חש באמת בכל תנועה ותנועה מהתנועות שלו
שהקב"ה מחיה אותו.
ובאמת הרי זה המציאות
שהרי "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" - כל רגע ורגע הקב"ה
בורא את העולם יש מאין ממש, כי אין קיום לעולם בלי שהקב"ה מקיים אותו, הרי כל
אחד מבין שכשחפץ מונח על שולחן אז זה נראה כאילו שזה מצב שהחפץ מונח על השולחן, זה
נראה מציאות שאין כאן איזה פעולה אלא החפץ מונח על השולחן, אבל אדם שמחזיק חפץ על
היד שלו כשהוא מיישר את היד שלו והוא מחזיק חפץ על היד כמו שולחן, בצורה כזאת כל
אחד מבין שזה לא הכונה שהחפץ מונח על היד אלא האדם אוחז בידו ובכל רגע ורגע זה
בעצם פעולה חדשה של החזקת הדבר שמונח על היד שלו, כי הרי אם ברגע אחד יתבטל החיות
של היד החפץ יפול כי הוא צריך כל הזמן את החיות ואת הכח להחזיק את החפץ ההוא, את
זה כל אחד מבין כדבר פשוט, והאמת היא שגם כל הקיום וכל הדברים שנמצאים בעולם הם כל
הזמן קיימים במאמר ה' "בהבראם" - בה"א בראם, במאמר ה' של ויהי אור
ויהי ערב ויהי צמחים, ואם רגע אחד הקב"ה מפסיק להחיות את זה זה מתבטל והעולם
חוזר לתוהו ובוהו, אמנם לנו זה נראה מציאות קיימת אבל המציאות הזאת היא מציאות
שכאילו מתחדשת בכל רגע ורגע. ראיתי פעם בספרים הקדושים שאומרים; רגילים להגיד
שעוה"ז הוא 'יש מאין', אבל האמת היא גם שהעוה"ז זה 'אין מיש',
למה זה אין מיש? כי ה"יש" זה הקב"ה והעוה"ז זה בעצם "אין"
כי העוה"ז הוא כל שניה מתחדש מהקב"ה, אז זה בעצם לא "יש מאין"
אלא זה "אין מיש", באמת מי שמתבונן יודע שזה כך, הרי כל אחד מבין
שכשחפץ מונח על היד זה לא מונח ואי אפשר לקרוא לזה מונח על היד, אפשר רק להגיד
שהיד מחזיקה את זה.
ידוע היום שגילו
בעניני חכמה ומדע שבכל חפץ וגם בכל גרגיר הכי קטן זה בנוי מאטומים שיש שם תנועה כל
הזמן, גם בחפצים דוממים יש שם תנועה באטומים כל הזמן, יש שם דברים מסתובבים שרואים
את זה, יש כלים במעבדה שרואים את זה בחוש איך שאין כלום, זאת אומרת המציאות של כל
חפץ זה כעין מה שכשרואים מאוורר מסתובב רואים עיגול שלם, אבל אין עיגול שלם כי יש
רק כנפיים רק מרוב מהירות הסיבוב זה נרגש כמו עיגול שלם, עד שהעין קולטת את מה
שהיא רואה זה כבר ממשיך הלאה ונראה עיגול שלם, וכן הוא הדבר בכל המציאות של העולם,
עד שהם אומרים שבחכמת האטום אפשר לקחת את כל העולם כולו ולצמצם אותו בתוך כמות של
קופסת גפרורים, כך היום אומרים חכמי המדע. וסוד האטום ופצצות האטום זה שמצופפים
משהו באטומים, אני לא כ"כ מבין בזה, אבל עושים איזשהו הצטופפות, ואח"ז
בזמן הפיצוץ זה משתחרר וחוזר למציאות שלו ואז זה עושה חורבן גדול השיחרור הזה, אבל
בעצם בחכמת האטום זה מגלה כאן את החלק הזה שהעולם הוא כל רגע מתחדש, כי גם אפילו
דבר דומם יש בו כל הזמן תנועתיות יש בו איזה תנועה שהיא בעצם מעמידה אותו והיא
יוצרת את הנפח שלו, התנועה הזאת ומהירות התנועה הזאת זה יוצר את הנפח גם של דברים
דוממים.
זה דבר מדהים
הגילוי הזה שבאמת רק בדור האחרון הגיעו לזה, והסיבה שהם הגיעו לזה היא כמו שהחפץ
חיים אמר; שבדורות שלנו מכיון שאנחנו לא מספיק מרגישים בחוש, אז הקב"ה הזמין
לנו עוד כל מיני גילויים שיתנו לנו את היכולת יותר להרגיש בחוש שאין עוד מלבדו
ושיש "עין רואה" ו"אוזן שומעת", שאפשר לדבר במקום אחד ובסוף
העולם באותו רגע רואים על מסך את הבן אדם ואיך שהוא מדבר ומה שהוא עושה, וזהו כדי
לחזק לנו את ה"עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב-א),
והיום גילו את החלק הזה שגם דבר דומם הוא לא משהו 'שב ואל תעשה' הוא לא משהו קיים,
אלא כל הזמן יש בו איזשהו יצירתיות, והיצירתיות הזאת זה מה שחז"ל אמרו
"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" שכל רגע ורגע הקב"ה מהוה
אותו מחדש, והמצב שכל רגע ורגע הקב"ה מהוה מחדש זה פשוט שמי שחי כך הוא חש
בכל דבר שהוא עושה שהקב"ה עוזר לו והקב"ה בעצם נותן לו את הכח, ואין דבר
שהוא יכול להסתדר לבד כי הוא צריך כל הזמן את הקב"ה שהקב"ה יחדש לו את
הכח, אחד שחי כך הוא חי גבוה מאוד הוא חי בטוח הוא חי רגוע הוא חי עם הקב"ה, וממילא
כל תנועה שלו וכל עשיה שלו זה תורה ומצוות.
כמדומני שהדברים
האלה הם דברים שבאמת מאוד מתאימים ללפני בין הזמנים, מגיע בין הזמנים ובבין הזמנים
אין את הסדרים ואת המסגרת הקבועה ואז כל אחד לפי ענינו, אבל עדיין בחור שחי נכון
והוא הולך עם איזשהו מהלך גם בבין הזמנים, יש לו את הזמנים שהוא כן לומד ואת
הזמנים שהוא עוזר בבית ואת הזמנים של המנוחה והטיול כל אחד לפי ענינו, אם הוא חי
בצורה נכונה הוא יכול להרויח שגם בבין הזמנים כל עסק והתעסקות שהוא עושה זה מחזיק
את העולם, הוא יכול ללכת לטיול והטיול שלו ג"כ מחזיק את העולם שזה נקרא
שהעולם כעת בתוך תורה, כי אם הוא חושב ע"ז שהטיול אצלו זה כדי להברות את הגוף
כי הוא צריך קצת להתרענן ולהשתחרר כדי שיהיה לו יותר כח אחרי זה להחליף כנשר
נעוריו ולחדש את הכח שלו לקראת הזמן הבא, אז גם בטיול יש לו מצות ת"ת ומלאך
המוות לא יוכל לו גם בעת הטיול למי שחי כך.
ישנם כמה פרטים
שאנחנו צריכים לזכור לקראת בין הזמנים ובזה נסיים, יש גמ' ביומא (פו,א):
"אביי אמר כדתניא "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו, ה) - שיהיה
שם שמים מתאהב על ידך, שיהיה קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהיה משאו ומתנו
בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלימדו תורה אשרי רבו שלימדו
תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה
מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג), כך כתוב בגמ'.
המסילת ישרים בפר'
יא' כותב: "ענפי חילול השם גם כן הם רבים וגדולים, כי הרבה צריך האדם להיות
חס על כבוד קונו, ובכל מה שיעשה צריך שיסתכל ויתבונן מאד שלא יצא משם מה שיוכל
להיות חילול לכבוד שמים". כשאנחנו בישיבה המציאות של הישיבה ממסגרת אותנו
ונותנת לנו את המהלך הנכון, אבל כשאנחנו מחוץ לישיבה פה אנחנו צריכים להוכיח את
עצמנו עד כמה הדברים בנויים בעצמנו, האם גם כשאין עול ואדנות אחרים עלינו זה קיים
בנו בעצם באופן עצמאי או זה הכל קיים בנו רק כשיש את המסגרת.
ענין דרך ארץ ובין אדם לחבירו! הרי כשמגיע בין
הזמנים ונמצאים בבית ובפרט בין הזמנים של פסח שיש כ"כ הרבה מה לעשות ומה
לעזור, וגם אי אפשר להימלט מהמציאות שלא תמיד בבית יש לגמרי מנוחת נפש, עד פסח יש
הרבה פעמים מתח מכל העבודות ויש קצת עצבים, השאלה היא האם אנחנו מוסיפים עוד שמן
למדורה או אנחנו הגורם הממתן, וזה כל בן ובן כל אחד מבני הבית יכול להיות מהגורמים
הממתנים שיעזרו לאיזון במערכת ביורה הרותחת הזאת של ערב פסח.
וזה דבר שכמובן גם קשור להלכות כיבוד אב ואם,
ראיתי מביאים שהחזון איש אמר פעם לבחור שלפני בין הזמנים כדאי קצת ללמוד הלכות
כיבוד אב ואם, כדי שיהיה 'כלום מעשה בא לידך', כשיגיע למעשה יהיה אפשר להתנהג כמו
שצריך.
רבינו יונה בסוף
אגרת התשובה כותב כך: "העולם כולו נברא לכבוד ה' שנאמר "כֹּל הַנִּקְרָא
בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" (ישעיהו מג, ז), הרוצה לכבד את ה' יכבד את אביו ואת אמו, אמרו
חז"ל בזמן שמכבד אביו ואמו אומר ה' מעלה אני עליהם כאילו כיבדוני, ועיקר
כיבוד אב ואם הוא לעשות להם נחת רוח בין בדברים בין במעשה, והמצערם בדברים גדול
עוונו מנשוא", כ"ד ר"י.
החיי אדם בכלל סז'
כותב כך: "אם יש לו אב ואם ישתדל לעסוק בצרכיהם שהוא מצות עשה מן התורה והיא
חמורה שבחמורות, וצריך להיזהר בכבודם ובמוראם שהוקש כבודם לכבוד ומורא המקום,
ואמרו חז"ל דכל מצוות האב על הבן הוא פירעון חוב שהבן חייב לפורעם על כל
הטובות אשר גמלוהו, ומי שאינו מכבדם נקרא רשע דכתיב "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" (תהלים לז, כא), ובכלל הפירעון שיאהב אותם אהבה עזה כדרך שהם
אוהבים אותו, ולא יהיו עליו לטורח ומשא", כך אומר החיי אדם.
וענין דרך ארץ
והתחשבות בשעות של הבית באחים ואחיות, בחור מגיע הביתה בבין הזמנים הוא אמור להיות
לסמל ולדוגמא בבית שהוא בהנהגה הישרה והטובה שלו יגרום גם לכולם, אם הוא יושיט יד או
אם כשהוא מסיים לאכול אם הוא אכל לא בזמן שכולם אוכלים יסלק את האוכל שלו גם אם לא
אומרים לו, אם הוא יזכור פעם להוריד פח גם אם לא אמרו לו, או כל מיני דברים
שנותנים את ההרגשה שהוא באמת חלק מבני הבית, והוא נסיך לא בזה שאחרים משרתים אותו
אלא הוא נסיך בזה שהוא חי את המציאות של הבית והוא עוזר ומסייע - זה יוצר כבוד
שמים, זה יוצר מצב של אוירה טובה, זה יוצר מצב של כיבוד אב ואם, זה מצב של בין אדם
לחבירו.
ראיתי מביאים וזה
באמת דבר מענין מאוד, כשבנו את החדר אוכל בישיבת חברון לפני הרבה שנים, בחנוכת
הבית של הבנין של החדר אוכל ר' חצקל' סרנא אמר: "אנחנו לא חונכים פה היום
מסעדה, אלא בית מדרש לדרך ארץ", כך הוא אמר. סיפר לי יהודי שהוא למד בישיבה
בחברון ובאותו בית מדרש של דרך ארץ הוא למד, והוא היה באותו ועד של ר' שמואל יעקב
בורנשטיין, כך סיפר לי היהודי שהיום הוא עובד בעיריית בני ברק, הוא סיפר לי את זה
כמסיח לפי תומו, הם אפילו לא הרגישו מה הם עושים, תשמעו מה שהוא מספר! הוא אומר;
היו יורדים אחרי מנחה לארוחת צהרים בישיבה, והוא מספר שר' שמואל יעקב היה צדיק
והיה מאריך במנחה, אבל אנחנו לא נגענו באוכל עד שהוא הגיע, מה פירוש אנחנו חברים ואוכלים
ביחד, מה זה שהוא יגיע ויראה את העצמות שלנו וישאר לו משהו?! אנחנו אוכלים ביחד!
פיטפטנו וחיכינו את החמש שבע דקות עד שהוא הגיע ואז התחלנו לאכול, ואף אחד לא אמר
לנו את זה, רק כך מתנהגים חברים שיושבים, אפשר להבין כזה דבר?! יהודי בעה"ב
עובד בעיריית בני ברק, הוא אומר שזה היה הרגשה של ידידות, מה פירוש אנחנו חברים
ואוכלים ביחד ארוחת צהרים, אז אם חבר מאחר בינתיים בסדר, אולי דיברו בלימוד אולי
דיברו דברי ידידות אבל חיכו לחבר, זה הנהגה של בין אדם לחבירו של התחשבות ושל דרך
ארץ שזה מקדש שם שמים, אחד שחי כך ומתנהג כך זה שם שמים מתאהב על ידו והוא מקדש שם
שמים.
ואם הביה"ז
יראה בכזה צורה אז ודאי הביה"ז לא יהיה הפסק, אלא זה יהיה רק תוספת ויהיה רצף
אחד ושלימות אחת של הזמן המסתיים והזמן הבא עלינו לטובה. וכמו הסיפור בגמ' (נדרים
נ,א) על רבי עקיבא עם רחל, שכשהוא חזר אחרי 12 שנה היא אמרה; מצידי שימשיך הלאה
ללמוד, אז הוא חזר ללמוד בלי להיכנס אפילו הביתה, ושאל ר' חיים שמואלביץ מה הבעיה
אם הוא היה נכנס הביתה? והוא אומר; שכך זה היה 12 ועוד 12 וכעת זה 24, 24 זה לא 12
ועוד 12 אלא זה שלימות אחרת, אנחנו יכולים להיות במצב שכל המציאות שלנו תהיה רצף אחד
של עליה ושלימות והרבה סייעתא דשמיא.
