ביקש יעקב לישב בשלוה

 נדבר כמה נקודות שקשורות לפרשת השבוע הקודם, לפעמים קצת יש פיגור, מה לעשות. בזכרוני כשהייתי בחור צעיר הטריד אותי קצת הנקודות שעליהם נדבר, אולי יש עוד כאלה שזה מטריד אותם, ונראה אולי יש בזה תועלת.

בתחילת פר' וישב רש"י מביא על הסיפור של יוסף, כל הסיפור מה שקרה כאן עם יוסף, רש"י מביא: "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?!" יש כאן איזשהו תביעה! "ביקש יעקב לישב בשלוה... לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?!" מה הפשט בזה, האם אין פירגון שיהיה לצדיקים שלוה בעולם הזה?! ועוד שהרי יש בגמ' שהיה כאלה שהיה להם תורה וגדולה במקום אחד! היש איזשהו הנהגה שלצדיק לא יהיה טוב בעולם הזה? מה הבעיה אם הוא מבקש לישב בשלוה? איזה שלוה יעקב אבינו ביקש, מה הפשט בזה 'לא דיין לצדיקים'; שם יהיה לכם טוב, כאן לא יהיה לכם טוב?! מה הנושא כאן?

דבר מאוד מענין! מסתמא שמתם לב לזה, בגמ' הרבה פעמים כשכתוב שנפטר צדיק כתוב 'נח נפשיה', מה הכונה נח נפשיה! מנוחתו כבוד! ינוח בשלום על משכבו! מה זה הענין הזה? בעולם הבא הצדיקים מגיעים למנוחה שלהם, שם מגיעים למנוחה ולנחלה, עולם הבא זה עולם של מנוחה - "שָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ" (איוב ג, יז), עולם הזה זה עולם של עבודה, זה עולם שצריך להשקיע כדי להגיע בסוף למנוחה, המנוחה זה בעולם הבא, שם יש את העולם הגמול וזה נקרא מנוחה, אבל עולם הזה זה עולם שכל הזמן צריך לעבוד בו, צריך להשקיע בעולם הזה כדי לצבור ולבנות את עולם הנצח שלנו. כתוב כאן איזשהו רעיון! שהעולם כאן הוא לא עולם של מנוחה, העולם כאן זה עולם של עבודה 'לעבדה ולשמרה', כאן בעולם צריך להשקיע, העולם כאן זה פרוזדור, החיים כאן הם לא מטרה, כל המציאות של החיים כאן בעולם הזה זה רק אמצעי. מי שלא מספיק חזק אצלו הרעיון הזה, אם יש איזשהו חוסר איזון בנושא הזה עד כמה בעולם הזה זה עולם של עמל זה עולם של עבודה, ויש בקשה לישב בשלוה, אז יש כאן תביעה! יש בזה תביעה, כי מי שיודע את ערך עולם הבא ואת אפסות עולם הזה, לא יבקש איזשהו מנוחה כאן, כי הוא מבין שכל המציאות של החיים כאן אפשר לרכוש כאן. אי אפשר לתאר מה שאפשר לרכוש בכל זמן ובכל רגע שמשקיעים כאן, כמה זה איזה ריוח עצום ונורא יש בזה, וכמה אין בזה שום תכלית במציאות של חיי העולם הזה, שבמציאות של חיי העולם הזה אין בהם תכלית.

במסילת ישרים בפר' א' הוא כותב כך: "ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה" - יש מישהו שהוא שמח ושליו לגמרי בעולם הזה?! "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן" (תהלים צ, י), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת המות, אחד מיני אלף לא ימצא שירבה לו העולם הנאות ושלוה אמיתית, וגם הוא אילו כבר הגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם" עכ"ל. בזכרוני כשהייתי בגיל שלכם והייתי רואה כאלה דברים בספרים שמדברים שעולם הזה, זה עולם איך שהוא כותב כאן: "כמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות" חשבתי שאולי המחברים האלה היו להם חיים קשים לכן הם כתבו את זה, הבאמת החיים כאן כל כך קשים?! אבל מה באמת הם מתכוונים? הם לא מתכוונים לומר שבאמת אדם אמור לעבור כאן את החיים בעולם הזה בצורה של מסכן שהוא סובל ורע לו, לא זה הם מתכוונים! הם מתכוונים לומר בעיקר שלא שייך להסתכל על העולם הזה בתור תכלית, להסתכל על העולם הזה בתור תכלית זה הסתכלות טעות, כשאנחנו רואים איך נראה כאן החיים אז מבינים שהעולם כאן הוא רק הכנה, אדם חכם שמתבונן על מציאות החיים כאן בעולם הזה לא יכול לקבל רעיון שעולם הזה הוא תכלית. וכך הוא כותב: "לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה" - שהתכלית של בריאת האדם זה למצבו בעולם הזה זה לא יתכן. "כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה" - שתמיד קל לו וטוב. הרי התכלית צריכה להיות משהו טוב מאוד, משהו נוח ומשהו של מנוחה, משהו של שלוה, והמציאות של חיי העולם הזה אין מנוחה ושלוה ושקט כי צריך להשקיע כל הזמן, אז זה לא יכול להיות שזהו התכלית! כי התכלית תמיד של עבודה זה כדי להגיע בסוף למנוחה, אדם עובד ומשקיע כדי להגיע בסוף לאיזשהו מנוחה, וכאן הצורה של עולם הזה זה צורה של עולם של עבודה.

ובאמת הקב"ה ברא כל מיני עיכובים וקשיים בעולם, כדי שלא יבואו לידי טעות לחשוב שמא באמת המציאות של העולם כאן זה התכלית אז יש כל הזמן תיזכורות, כל מיני סוגי רעמים שבאים לפשט עקמומיות שבלב להבין אנחנו כאן נמצאים בפרוזדור, אנחנו באנו כאן להכין את עצמנו, לא באנו כאן לאיזשהו שלוה, מה הכונה לא באנו לאיזשהו שלוה? לא באנו למנוחה, אנחנו כאן צריכים לעבוד ולהשקיע. תורה וגדולה במקום אחד, למה לא?! ודאי, הקב"ה מפרגן לנו שיהיה לנו את הכלים ואת היכולות להשקיע, אבל שלוה הכונה מנוחה, ומנוחה זה רק שם, 'שם ינוחו יגיעי כח'.

דבר מאוד מענין! רואים איך שזה בטבע של האדם, בעצם הקב"ה ברא אותנו לעבוד כאן, "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם" (עירובין כב,א), בעולם הבא להגיע למנוחה, אמרנו 'נח נפשיה דרבי', 'המצא מנוחה נכונה', שם זה מנוחה! תראו עד כמה זה בטבע הנפש; אם ישאלו בן אדם: תראה יש שתי ימים, בוא תבחר איזה שתי ימים, יום אחד אתה תעבוד, ויום אחד יהיה לך איזשהו בילוי ועונג מאוד גדול, אתה תשקיע יום אחד, ויום אחר יהיה בילוי ועונג גדול, ואתה יכול להחליט לבחור מה יהיה ביום הראשון ומה יהיה ביום השני, האם היום הראשון יהיה עבודה והיום השני יהיה בילוי, או היום הראשון יהיה בילוי והיום השני יהיה עבודה, מה שתחליט יהיה מקובל עלינו. ובוא נגיד שזה לא סוג עבודה שאחרי שעובדים את זה אי אפשר לתפקד עוד יום ביום הבא אלא אפשר, אבל אם כך ישאלו בן אדם, מה הוא יענה? המציאות היא שבני אדם יגידו; ביום הראשון עבודה וביום השני בילוי. למה זה כך, למה כך בנ"א יגידו? כי באמת הקב"ה ברא את הנפש שלנו עם טבע שכאן בעולם עובדים כדי להגיע בסוף למנוחה של עולם הבא, אז כיון שזה טבע הנפש, אז כשבן אדם מציעים לו רעיון שאתה יום אחד תעבוד ויום אחד יהיה לך איזשהו עונג גדול, הוא נמשך שקודם יהיה עבודה ואחרי זה מנוחה כאילו שהסוף יהיה מנוחה, כאילו שאם האחרון יהיה מנוחה זה נותן לו הרגשה שזה תכלית שהמנוחה הזאת היא תכלית, כך זה בטבע האדם, דבר מאוד מענין.

יש כאלה, לא יודע אם אתם מכירים את זה אבל יוצא להכיר כאלה, וזה מצוי גם אצל גויים וגם אצל אלה שלא חיים חיים של דת, הם חיים באיזה רעיון אם שמעתם פעם, יש להם משהו שכשמגיע איזה גיל מסויים הם מנסים לשכלל את הבית שלהם לשפץ את הבית ולסדר להם משהו, כאילו החיים היו בשביל להגיע בסוף בגיל מבוגר יותר לאיזשהו מנוחה, וכל החיים שלהם זה חלום שכשיגיע הזמן שהוא יצא לפנסיה וכדו' אז הוא יסדר את הבית ואת החיים שלו. הם רוצים לעשות עולם הזה ועולם הבא, בתוך העולם הזה! אין להם, הם לא חיים שהמנוחה זה אחרי זה, אבל זה בטבע הנפש שאדם מחפש גם מנוחה, אז מנסים לארגן לעצמם את העולם הבא בעולם הזה, זאת אומרת בגיל צעיר הם מבינים שזה גיל של עבודה והשקעה, כדי שאני אוכל בסוף לנוח אני צריך להשקיע את השנים הצעירות, ואז יגיע השנים היותר מבוגרות שאז אני אארגן לעצמי את בית חלומותי ואני אוכל לנוח.

יצא להכיר איזה עובדים רוסיים בישיבות, אנשים מבוגרים שאמרו שברוסיה יש, שהוא היה 15 שנה בונה את הבית שאחרי זה יגור בו, אלה שיש להם אמצעים הם מכינים ובונים לעצמם איזה בית לגיל יותר מבוגר, שמתחילים אותו הרבה שנים קודם, כדי לבנות את הבית את המנוחה שלהם, אבל הם לא יודעים שכאן בעולם הזה אין מנוחה, מגיע אחרי זה גיל מבוגר מתחיל לכאוב לו כאן מתחיל לכאוב לו כאן, זה לא עובד! העסק לא עובד לפי התוכניות, כאן עולם הזה זה לא עולם של מנוחה, זה עולם של עבודה והשקעה.

"תורה וגדולה במקום אחד" זה לא סתירה לעבודה, אבל "שלוה" הכונה שהיתה כאן איזשהו תביעה על שהיתה כאן איזשהו מנוחה. אז מה זה שייך ביחס ליעקב אבינו, כמובן שיעקב אבינו לא הכונה "בשלוה" לשבת על כורסא ולהפסיק לעבוד את ה', אבל באיזשהו בדרגה של היכולת חריצות בעבודת ה' של יעקב אבינו היה כאן איזשהו תביעה עליו שאנחנו לא יכולים להבין בדיוק מה זה. אבל עכ"פ מה שזה מלמד אותנו שאנחנו נבין את המציאות של תכלית בואנו כאן לעולם, אנחנו נבין לא לעשות עיקר מעולם הזה, עולם הזה הוא רק זמן שבו אנו משקיעים כדי לבנות את העתיד האמיתי שלנו.

רק זה נכון שכל מי שמשקיע בצורה הנכונה בעולם הזה מה שצריך לעשות, מי שמשקיע בתורה במידות טובות כמו שצריך, הוא כבר טועם מעין עולם הבא בעצם העמל והיגיעה שלו, יש לו כבר את הטעם של מעין עולם הבא כאן, אבל לא מהכיון של המנוחה אלא בכל זאת מהכיון של העונג מה שיהיה לו שם, כי אנחנו רואים את זה שאלה שלומדים טוב ויראי שמים יש להם עונג גדול בתוך המציאות של העמל ויגיעה בתורה ומצוות, וזה כבר באמת הקב"ה נתן לנו כדי להקל עלינו שנוכל להרגיש מה בעצם התכלית, שנוכל להרגיש את זה כבר כאן.

יש עוד איזשהו נקודה שהיא גם כן קשורה לאיך אדם צריך להסתכל על החיים, ללאה הבן הראשון זה ראובן, "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" (בראשית כט, לב), רש"י שם אומר "רבותינו פירשו, אמרה: ראו מה בין בני לבן חמי" - עשיו. "שמכר את הבכורה ליעקב" - ואעפ"כ אחרי זה "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כז, מא), רצה להרוג אותו, אתה מכרת ויש לך טענות, אתה בעצמך מכרת ובכל זאת זה הגיע עד כדי שעשיו רצה להרוג את יעקב. "וזה" - ראובן. "לא מכרה ליוסף" - ראובן לא מרצונו העביר את הבכורה ליוסף, אבל הבכורה עברה ליוסף. "ולא עירער עליו" - ראובן לא עירער ולא נלחם עם יוסף. "ולא עוד שלא עירער עליו, אלא שביקש להוציאו מן הבור" - זה לאה אמרה: ראו מה בין בני לבן חמי!

אבל יש כאן ברש"י בוישב עוד תוספת הפלא ופלא! על הפסוק "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית לז, כב). אומר רש"י "רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולם לא יתלה הסירחון אלא בי". אתם שומעים מה שכתוב כאן! ראובן הפסיד את הזכויות של בכורה, אבל את האחריות של בכורה ואת החיובים של בכורה הוא עדיין השאיר על עצמו, לא זו בלבד שראובן לא רק שלא עירער על הבכורה אלא שהוא הלך והציל את יוסף, שזה כתוב מה שלאה אמרה 'ראו מה בין בני לבן חמי', אבל כאן בפרשה כתוב עוד נקודה, שראובן המחייב שלו להציל את יוסף, כך רש"י אומר; אמר אני בכור וגדול שבכולם, אז מוטל עלי אחריות לדאוג ליוסף. אתם שומעים איזה דרגה זה, הוא לא חיפש להיות גדול בשביל זכויות, הוא לקח את הגדול והחשוב בשביל אחריות וחובות, זה באמת המעלה העליונה מה שכתוב על ראובן. ושיש לנו מה ללמוד מזה, שמי שמרגיש את עצמו גדול וחשוב, שיקח בעיקר את החובה ואת האחריות של גדול וחשוב, ולא שיחפש את הזכויות של גדול וחשוב. ודאי שצריך לכבד, כתוב שצריך אפילו לכבד בכור, אבל עיקר הבכורה זה שהוא יבין שבוגר וגדול זה מחייב אותו, וזה מה שראובן עשה בזה שהוא הציל את יוסף.

יש כאן עוד נקודה חשובה בפרשה, על הפסוק "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה" (בראשית לט, א) רש"י מביא שם כך, "ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים" - כמו תמר התכונה לשם שמים, גם אשתו של פוטיפר התכונה לשם שמים במה שהיא עשתה עם יוסף. "שראתה באיצטורלוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואיננה יודעת אם ממנה אם מבתה" - הרי בסופו של דבר אסנת בת פוטי פרע היתה אשה של יוסף, אבל היא ראתה אשת פוטיפר באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים, ואיננה יודעת אם ממנה אם מבתה. אז כתוב כאן ברש"י שהיא התכונה לשם שמים, אבל מה יצא בסוף מתמר ומה יצא בסוף מאשת פוטיפר? ומה בעצם חז"ל באו להגיד לנו כאן; "מה זו לשם שמים נתכונה אף זו לשם שמים נתכונה", הרי אשת פוטיפר היא נזכרת לדראון עולם, וכמו שמצינו שעל הפסוק "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם" (בראשית מ, א), אומר רש"י "לפי שהרגילה אותה 'ארורה' את הצדיק בפי כולם לדבר בו בגנותו, הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו, שיפנו אליהם ולא אליו". חז"ל קוראים לה "ארורה" לאשת פוטיפר, היא הלכה וטפלה עלילה על יוסף בזמן שהיא היתה אשמה, והושיבה אותו בכלא. אם כן הרי היא נזכרת לדראון עולם, ולעומת זאת תמר זכתה שיצא ממנה מלכות בית דוד ומלך המשיח, אז מה חז"ל באו להגיד "לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים", הרי חז"ל באו להשוות כאן משהו, אבל מצד שני מה יצא בסוף; מתמר יצא מלכים וגדולים, וכל העתיד של עם ישראל יצא ממנה, ואילו אשת פוטיפר נזכרת לדראון עולם?

כתוב כאן יסוד גדול! שאומרים את זה בענין. אשת פוטיפר תחילתה אמנם היתה לשם שמים אבל היא הלכה עם 'מטרה מקדשת את האמצעים', היה לה מטרה טובה והמטרה היא באמת לשם שמים, אבל היא הלכה בעיקבות המטרה הזאת כשהיא לא בוחלת בשום אמצעים כדי להשיג את המטרה שלה, היא לא עושה חשבון אולי היא כבר סוטה מהמטרה, אולי היא כבר בעצם עושה איזה קילקול, לא, היא סימנה לעצמה איזה מטרה ושום מכשול לא יפריע לה בדרך, ואם יהיו מכשולים היא תסלק אותם בכל דרך. לעומת זאת תמר התכונה לשם שמים, וכשהגיע המצב שהיא מוצאת לישרף, היא אומרת ליהודה "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית לח, כה), וכתוב בחז"ל (רש"י שם) 'הכר נא בוראך ואל תאבד שלושה נפשות'. אבל היא לא אומרת לא מפורש, היא לא רוצה להלבין את פניו, וכעת היא במצב שהיא יכולה להפסיד את כל הלשם שמים שלה, את כל מה שהיא עשתה כאן, וכעת הרי זה שלושה נפשות, פרץ וזרח שמהם אמור לצאת מלכות בית דוד גם נמצאים שם, אבל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (ברכות מג,ב), המטרה אצלה לא קידשה את האמצעים! לעשות פעולות לא נכונות כדי להשיג את המטרה זה אצלה לא קיים, אז היא באמת זכתה שבאמת יצא ממנה מלכות בית דוד ומלך המשיח. אבל אשת פוטיפר היתה "ארורה", אמנם היתה לה התחלה של לשם שמים, אבל היא הלכה עם זה בלי חשבונות, בלי לחשוב איזה מחיר יש כאן, ובלי לחשוב האם זה באמת צודק בשביל הלשם שמים הזה ללכת ולקדש אמצעים פסולים כאלה, עד שהיא הגיעה באמת לכזה מצב גרוע שהיא הלכה והעלילה והושיבה בכלא את יוסף.

זה לימוד גדול שיש לנו ללמוד כאן! גם כשהדברים עצמם צודקים אנחנו צריכים לדעת שצורת הפעולה צריכה להיות בצורה נכונה, בצורה נכונה על פי תורה, בצורה נכונה על פי מוסר, ע"פ ישרות, ע"פ מידות, ואדם גם כשיש לו מטרות נכונות; אם הוא עושה אותם בצורה לא נכונה, הוא מקלקל את הכל, עד שהוא יכול לקבל תואר "ארור".

יש כאן עוד נושא, שזה נושא גדול וחשוב מאוד, ושצריך להבין כאן מה שהיה כאן, באמת תמר אומרת ליהודה: "הכר נא בוראך ואל תאבד שלושה נפשות", ויהודה באמת מודה על האמת והוא לא הורג אותה, בשכר זה שיהודה הודה כתוב שהוא זכה למלכות. יש כאן שאלה גדולה מאוד: עומד כאן שופט ודיין, יהודה הולך לדון; היא מוצאת לישרף, 'בת כהן כי תחל לזנות', היא היתה בת כהן בתו של שם, 'הוציאוה ותישרף', והנה פתאום היא בעצם מגלה לו שלא מגיע לה שריפה. הרי כתוב במפרשים שבעצם היה כאן יבום, קודם מתן תורה יבום היה לאו דוקא באח של המת אלא באיזשהו מישהו מהמשפחה, ויהודה בתור אבא של ער ואונן היה מוטל עליו לייבם את תמר, כך כתוב ברמב"ן ובעוד ראשונים שקודם מתן תורה היה יבום גם בשאר קרובים, ובעצם תמר רצתה לידבק ביהודה, זה התחיל עם זרעו של יהודה אבל זה לא יצא, ושלה לא רצה לשאת כי הוא חשב שהיא קטלנית, ואולי עוד פעם, "פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (בראשית לח, יא) כתוב, אבל היא לא ויתרה, ובעצם היה לה זכות להתייבם על ידו, כך כתוב ברמב"ן. אז היה כאן בעצם יבום, ומאחר שהיה כאן יבום אז לא מגיע לה שריפה, זה היה בסדר גמור, מה שהיה כאן זה היה בסדר גמור כך כתוב במפרשים, אם כן צריך להבין; מה מגיע ליהודה מלכות על זה שהוא לא הורג אדם חף מפשע, ועוד בזמן שהוא זה שעשה את מה שעשה, ועכשיו הוא כבר ידע מה שקורה, ובזה שהוא לא הורג אותה מגיע לו על זה מלכות?! כשאדם לא הורג אדם חף מפשע, ועוד בזמן שהוא זה שעשה כאן את הפעולה שעליה הוא רוצה לדון למוות את האדם, המגיע לו על זה מלכות?! האם בשכר שהודה מגיע לו מלכות?

זה שאלה שבזכרוני שר' חיים פרידלנדר שאל את זה פעם בשיחה, והוא אמר כך; זה פשוט שיהודה לא ילך להרוג מישהו שלא מגיע לו, אבל יהודה היה יכול לצאת מהסיפור הזה בלי בזיונות, הוא היה יכול להתחמק מלשפוט אותה למוות בלי להודות שהוא בעצם בעסק הזה, יש הרי דיני הצלה בדיני נפשות "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה" (במדבר לה, כה), יש כל מיני אמתלאות לדיין בדיני נפשות, יש המון דינים בדיני נפשות שדיינים מחפשים זכות כדי לא להרוג, הרי כתוב (מכות ז,א) שסנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים, ויש מ"ד פעם בשבעים שנה היא נקראת בית דין חובלנית, וצריך ואפשר לחפש כל איזשהו צד זכות שבעולם העיקר לא להרוג בן אדם, הוא היה יכול לעשות איזשהו דחיה שיש כאן איזשהו שיבוש בעדויות וכדו', ומשהו לדחות את פסק הדין ולברר, ויהיה אפשר גם לא להרוג אותה וגם לא לעבור את הבזיונות. אבל כתוב במדרש (שמות רבה פר' ל') את תיאור המצב שהיה שם הדין: "למה נתן הקב"ה כתר ליהודה? אלא שדן דין אמת לתמר... כך יהודה בא דין תמר לפניו שתשרף, והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות. כיצד היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו" - תארו לכם! בדין שם יושב הסבא יצחק אבינו, ואבא יעקב אבינו, ויהודה וכל אחיו. "הכיר יהודה למקום ואמר אמתת הדבר, ואמר "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו), ועשאו הקדוש ברוך הוא נשיא". אתם קולטים איזה בושות, איזה בזיונות, הרי הוא אמר שם "תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" (בראשית לח, כג), כתוב שם שהוא אמר אל תחפש אותה מידי הרבה פן נהיה לבוז, וכאן כל הסיפור הזה מתגלה בעיני יצחק ויעקב וכל האחים, והוא מודה על האמת! לא רק לא הורג אותה אלא מודה על האמת צדקה ממני, כזה מודה על האמת אז מגיע לו באמת שכר גדול, השכר הוא לא על עצם ההצלה אלא על הצורה איך שהוא עשה את זה.

ומה הקשר, למה מי שמודה על האמת מגיע לו מלכות? מה המידה כנגד מידה שמי שמודה על האמת מגיע לו מלכות? מלך יש לו כח מאוד גדול, המציאות היא שכח של מלך, מלכים לפעמים עושים את העוולות הכי גדולות את השקרים הכי גדולים ואת השחיתויות הכי גדולות תחת כותרת אמת, אחאב רצה את הכרם של נבות היזרעלי, אז איזבל סידרה שם עדויות, "בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ" (מלכים א' כא, יג), היא סידרה עדות, היה עדי שקר שהעידו שהיה מורד במלכות, שהיה מקלל, עכשיו מורד במלכות נכסיהם למלכות, וזהו, אחאב יורד תחת חסות האמת העדות והמשפט, והוא יורד ומסדר לעצמו את "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (שם כא, יט) תחת כותרת אמת! זה כח של מלך רע. זאת אומרת מלך יש לו כח גדול שיכול לעוות אמת, ועוד לביים משפט כאילו זה אמת, ולעשות את העוולות הכי גדולות, אבל אחד שהוא מודה על האמת, והוא מוכן אפילו לשלם מחיר בשביל האמת, אחד כזה הוא באמת ראוי למלכות, כי כשהוא יהיה מלך הוא ינהל את המלכות שלו בהגינות וישרות, הוא לא יעשוק דלים, והוא לא ינסה עוד לקרוא לזה אמת, לעשוק דלים ולרצוח ולרשת ועוד כל זה תחת אמת!

אבל יש בענין הזה עוד נקודה! כי נכון מובן שאחד כזה אם הוא יהיה מלך הוא יהיה מלך הגון מאוד, אחד כזה שהוא מודה על האמת גם בדבר שאת עיקר הדבר הוא יכל לסדר בלי הבזיונות, הוא מוכן אפילו לבזיונות כדי להגיד את האמת, אחד כזה יהיה מלך הגון, אז אחד כזה זה טוב שהוא יהיה מלך, ושמלך לא יהיה אדם רע ואדם מושחת. אבל עדיין לא נתבאר בזה למה על מודה על האמת מגיע מלכות, מי שמודה על האמת הוא מתאים למלוכה, הוא אם הוא יהיה מלך הוא יהיה טוב, אבל למה זה שייך למלכות בעצם?

פה יש כאן עוד ענין גדול מאוד, שצריך לדעת את זה! יש בכוזרי במאמר שלישי יש לו שם דבר מופלא מאוד, הוא כותב שם איזשהו דבר מענין מאוד: "אמר הכוזרי, תאר נא לי איפה מה הם מעשי החסידות שלכם" - איך נראה יהודי חסיד, איך נראה אדם צדיק וחסיד? "אמר החבר, החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, המספק להם את כל צרכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם, וגם לא יתן לאיש יותר מהצורך, כי על כן הוא מוצא את כולם" - כאילו אחר כך הוא מוצא את כולם. "בשעה שהוא צריך להם נשמעים לו ממהרים להיענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוה, ונזהרים בכל אשר יאסור" - זה החסיד, הוא שואל אותו מה זה החסיד, אז הוא מתאר לו את התיאור הזה. אז עונה לו הכוזרי "לחסיד שאלתיך ולא למושל", אני שואל אותך מי זה הצדיק החסיד, ואילו אתה מספר לי איך נראה מושל ומלך?! "אמר החבר, החסיד הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז, לב), והוא האיש הראוי לשלוט, כי אילו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו" - הוא אומר כך; בעצם היהודי הצדיק והחסיד הוא מושל, הוא מלך, הוא מביא פסוק 'מושל ברוחו מלוכד עיר'. מה הכונה הוא מלך? הוא קודם כל קולט והוא נמצא בעולם ברור; מה המטרה של החיים! ומה מייצג את האני האמיתי שלי! והוא מבין שכל עניני החומר והגוף הם רק אמצעי, הם לא מטרות, וכמו שדיברנו שצדיקים לא מחפשים לישב בשלוה בעולם הזה, הוא מבין שכל הכחות שקיימים בו הם בעצם כולם אמורים להיות משועבדים לעבודת ה' לתורה ולמצוות. אז הוא אומר מה עושה החסיד הזה, מה הוא עושה בתור ראש ממשלה, שהוא בעצם ראש ממשלה? הוא אומר: "הוא חוסם את הכחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם" - הוא שם גבול לכחות המתאוים שלו. "הוא נותן להם חלקם ומספק להם את כל מה שממלא חסרונם, מאכל ומשתה ורחיצה וכל השייך כפי הצורך" - הוא נותן לחיילים שלו, זאת אומרת לכחות שלו הוא נותן להם את כל מה שהם צריכים, מאכל ומשתה ורחיצה וכל השייך כפי הצורך, "והוא גם חוסם את הכחות הכעסניים ששואפים להשתלטות, אחרי שהוא סיפק אותם ונתן להם גם כן את חלקם בנצחנות בויכוחים בחכמות ובדעות או בגערה באנשים רעים". [אגב כתוב כאן בכוזרי שכעס יש לו מקום בנצחנות ובווכחנות בחכמות או בדעות, או בגערה באנשים רעים, או בלהעניש אנשים רעים, צריך לדעת את זה כי במסילת ישרים כתוב שלכעס אין מקום בכלל, אבל כאן זה נראה שלכעס יש כן מקום נגד רשעים או בנצחנות בויכוח]. עכ"פ הוא אומר לכל החושים, "המושל ברוחו נותן לכל הכחות והחושים שלו כדי סיפוקם" - כי אין שום כח וחוש שקיים באדם שהוא לא צריך משהו לממש את עצמו ולצאת מהכח אל הפועל. "כמו שהוא משתמש בידיו וברגליו רק לצרכים ומתוך בחירה, כך גם יעשה לשמיעה ולראיה, וכן יעשה לדמיון" - גם לנושא של דמיונות חלומות ופנטזיות גם את זה הוא מנהל, הוא לא נותן לחלומות שלו לחלום ולהפליג למחוזות לא רצויים, גם שם הוא מנהל. "למחשבה ולזיכרון ולכח הרצון כולו נמצא בבחירה השכלית ומשרת אותה, ואין החסיד מניח לאחד מהאיברים והכחות האלה לעבור את הגבול בפעולה המיוחדת" - והוא שם גבול לכל דבר. "ואחרי שעשה החסיד לכל אחד מאלה כל צרכו, ונתן לכחות הטבעיים מנוחה ושינה במידה מספקת, ולכחות החיוניים תנועה ועירנות די צרכם בשביל הפעולות הנדרשות, הוא קורא להם לכל הכחות שלו כי יבאו לעזרתו במאמציו להידבק במדריגה האלוקית העומדת למעלה מהמדריגה השכלית, ולכך הוא מסדר את כל הכחות ועורך אותה מערכה, ופוקד על כח הרצון לקבל כל ציוי להישמע ולקיימו מיד בלא התנגדות, והוא משתמש בכחות ובאיברים לפי הציוי הזה, וכן יצוה עליו שלא יפנה לדמיונות ולא ישמע להם ולא יתן בהם אמון, עד שיוועץ עם השכל אם יאשר או לא, אם השכל יאשר הוא יקבל את ההרגשה ואם לאו יתנגד, והרצון מקבל את הצו הזה ומקיימו, אחרי זה מפנה החסיד את כלי המחשבה, הוא מפנה אותם מכל רעיונות עולם הזה שהיו בהם קודם, והוא מטיל על כח הדמיון להחיות את הדברים הנהדרים השמורים בנפשו, כגון: מעמד הר סיני, מעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, משכן משה, סדר העבודה וכו', ע"כ.

בקיצור; הוא מתאר כאן תיאור ארוך מאוד איך החסיד מנהל, ושהיהודי הצדיק החסיד הוא בעצם מושל, הוא ראש ממשלה. יש לו צבא, והוא מארגן את כל העסק ונותן לצבא את כל מה שהם צריכים, ואז יש להם את הכחות בעצם למטרות האמיתיות. זה הצורה בעצם של מלך! הרי מלך רחום וחנון הוא דואג לכל אנשי המדינה את כל צרכיהם, זה מצד אחד, וזה גורם שבעצם אנשי המלכות כולם עובדים למען כבוד המלכות, יש את הצבא ואת כל עניני עבודות המלכות, שכשהמלך הטוב בעצם נותן להם את כל מה שהם צריכים את כדי סיפוקם, הם מרצון עובדים את המלך ולוחמים את מלחמותיו ועובדים את עבודותיו, זה צורה של מלכות טובה, לא מלכות דיקטטורית אלא מלכות הגונה, מלכות ישרה והגונה. ואומר הכוזרי שבעצם היהודי החסיד הוא מושל, הוא גם כן מושל, מושל ברוחו מלוכד עיר, כי הוא מבין שכל כחות הגוף וכל התכונות וכל כחות הנפש שלו הם רק אמצעיים כדי להגיע לאיזה מטרה, הוא לא הופך מאמצעי מטרה, וממטרה אמצעי, הוא מבין את חובתו בעולמו, והוא מבין בהחלט שצריך לתת לגוף אכילה ושתיה ורחיצה ושינה ומנוחה, ולתת לכל כח מכחות הנפש כדי צרכו, ושאין כח מכחות הנפש שלא צריך לבוא לידי ביטוי. ואז מה קורה? אז הגוף וכל הכחות עירניים בשביל המטרה העיקרית, שהמטרה העיקרית היא תורה ויראת שמים.

ממילא מובן; הרי יהודה הוכיח שליטה נוראה, הוא הוכיח באמת שהוא חי נכון, איך הוא שולט על הכחות שלו, איך הוא מבין שלשמור על כבוד מזוייף זה לא מטרה, ושלהתבזות בשביל האמת זה כבוד ולא בזיון, הרי מה בסופו של דבר קרה, יהודה שהודה על האמת וכביכול התבזה, מה יצא לו מזה? בזכות זה הוא זכה למלכות, הוא לא קיבל מזה בזיונות אלא הוא קיבל מזה מלכות. אז יהודה היה בעצם מלך! כי הוא קלט לעשות עיקר עיקר וטפל טפל, ולשלוט על הכחות שלו.

ברבינו יונה כתוב, הוא ג"כ כותב בקצרה את הרעיון הזה, הרעיון שכל מי שלמד בישיבות שמע את זה מהמשגיחים אלף פעמים: "והנה הבורא יתברך נפח באפו נשמת חיים חכמת לב וטוב השכל; להכירו ולירא מפניו, ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשילו על שאר בעלי חיים שאינם מדברים" - כתוב כאן שהגוף וכל תולדותיו זה בעצם בעלי חיים שאינם מדברים. זה קשה אולי להרגיש את זה, אבל מי שקצת יתבונן יראה שזה כך, כי מול המטרות הנכונות, מול המטרות שהם עצם מטרות החיים, כל הענינים האחרים הם רק אמצעים, והם בעצם בעלי חיים שאינם מדברים. הקב"ה ברא בנו כל מיני כחות, כל מיני מנועים רבי עוצמה, אדם יש לו המון מרץ והמון כחות שהוא שואף כל הזמן להשתמש בכחות האלה ולהוציא אותם מהכח אל הפעל, אבל הוא צריך לדעת שכל הכחות האלה הם רק אמצעיים ולא לתת להם לא להפוך אותם לעיקר. אחד שיש לו בעלי חיים שהוא משתמש איתם למשא ולרכיבה הוא ודאי דואג להם, אם הוא אדם חכם הוא דואג לבעלי חיים שלו, לשוורים ולסוסים ולגמלים ולחמורים את כל צרכיהם, את צורך מאכלם ואת הצורך שתיה שלהם ואת הצורך שינה שלהם כדי שהם יוכלו לשרת אותו, אבל הוא לא הופך אותם לעיקר, הוא לא מטפח אותם כאילו הם מטרה, הוא לא מענג אותם כאילו הם מטרה, כי הם לא מטרה הם רק אמצעי, כך הגוף וכל תולדותיו הם לא מטרה אלא הם רק אמצעי, כשאנחנו יודעים כך אז זה מלכות! אחד שחי כך אז הוא מלך! הוא מושל ברוחו, אין שם עירבוביה, אין אנדרלמוסיה במדינה שלו, כל כח וכח נמצא על משמרתו, יש לו את שלו ומתפקד כמו שצריך, אז מושל ברוחו זה מה שהיה יהודה, אז באמת מגיע לו מלכות כי הוא היה מלך.

הייתי רוצה רק לסיים באיזשהו סיפור ששוה לספר אותו, על הענין הזה של "מוטב יפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים". יש באמת נידון בפוסקים, ראיתי במנחת שלמה שר' שלמה זלמן מדבר על זה, האם זה חיוב או מוטב, מה באמת הגדר של זה בגדרי הלכה של הנושא הזה של "מוטב יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" צריך ללמוד את זה. אבל המעשה שהיה כך היה: היה רגיל בחוץ לארץ לפני הרבה שנים כשעוד לא היה מכוניות, שסוחרים כשהיו נוסעים לעסקים שלהם היו נוסעים במרכבות בעגלות עם סוסים, וכשהיו צריכים להגיע ליריד או ליום השוק לקנות, היו נוסעים לפחות לילה שלם ובבוקר מגיעים למחוז חפצם, ושם הרי בחורף באירופה היה קור נוראי והיו קופאים כל הלילה בנסיעה המפרכת הזאת, היו מגיעים בבוקר והיו הולכים לבית הכנסת להתפלל נץ לפני שיוצאים למסחר, אבל היה חשוב להם מאוד התנור, שיהיה תנור שם, בבית הכנסת היה תנור להתחמם מכל הקור מה שהם עברו כל הלילה. ושם הרב היה מגיע מוקדם לביהכנ"ס עוד לפני התפילה, הרב והשמש היו מגיעים ראשונים, יום אחד הרב הגיע והוא רואה שהשמש עוד לא הגיע, ובתנור נשאר בו רק גחלים מאתמול בלילה, והרב חושב; השמש כנראה עוד לא התעורר היום, והנה עוד מעט יגיעו הנוסעים, והם כל כך צריכים את התנור, אז הרב אמר בליבו; אני אלך ואסדר את התנור! הלך הרב והכניס ענפים לתנור, וניסה ללבות את הגחלים העוממות כדי שיתפס האש בגחלים, ובצורת המלאכה שהוא עשה את זה הוא היה צריך להיכנס, לא יודע אם ראשו ורובו, אבל חלקו היה צריך להיכנס לתוך התנור כדי ללבות את הקש וגבבא, את הגווזא תילתא ושרגא, כדי שאח"ז יבערו הענפים. תוך כדי שהוא שם בתוך התנור הגיע כבר אחד הנוסעים, והוא חשב שזה השמש, אז הוא שם לו איזה טפיחה הגונה על הגב, הוא שם לו ככה משהו טוב כזה, והוא אומר לו: עוד לא הדלקת את התנור! הרב הבין שאם הוא כעת יוצא החוצה, ההוא יבין שהוא עשה את זה לרב, ויהיה לו מאוד לא נעים שהוא עשה את זה לרב. אבל בדיוק ברגע הזה התחילה לבעור האש, "מוטב יפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים!" הוא לא מוציא את הראש, [הרב הזה היה מתלמידי ר' חיים ואלוזינ'ר, כך אני קראתי את זה בספר שלו, ובהקדמה של תולדות המחבר כתוב הסיפור הזה], האש התחילה לבעור, וזה כבר לא בשליטה, נשרף כבר כל זקנו, וכל פניו מתמלאים כויות, והוא לא מוציא את הראש! באיזשהו שלב שכבר חשך משחור תארו, כשכבר היה ברור שההוא לא יֵדע מי זה בכלל, וגם היה נראה שהוא זז הצידה, הוא מילט את עצמו וברח מהר מהבית הכנסת הביתה, עד כאן הסיפור.

אבל מה אני בא להגיד בסיפור הזה, הרי אדם כשמתחיל לבעור אש או כשיש לו איזה משהו כואב יש לו אינסטינקט לברוח החוצה, הרי אתם יודעים, קל, אולי לא הכי קל אבל אפשר, לעשות לשם יחוד לשם קידוש ה', אז נגיד אחד הולך ומוסר את עצמו על קידוש ה', אבל כאן הוא הולך ומלבה את האש והאש הולכת ומתפרצת, הרי יש אינסטינקט טבעי שהראש יוצא החוצה, הרי לא היה לו כעת בראש את ה"מוטב יפיל עצמו לכבשן האש", הוא לא הכין את עצמו לזה, אבל האינסטינקט של הלכה היה יותר חזק אצלו מהאינסטינקט הטבעי של להציל את עצמו ממוות. אתם קולטים את המשמעות של הסיפור הזה, הקיום הלכה קיום תורה היה אצלו בכזה אינסטינקט טבעי שהראש נשאר בפנים, אין את המשיכה החוצה הטבעית, הולכים להכניס לו יד לתוך העין, לא, הוא לא סוגר את העין, הוא לא יוצא החוצה, האינסטינקט הטבעי שלו להלכה היה לפני האינסטינקט הטבעי הגופני, לאיזה דרגה אפשר להגיע!!! אז הקב"ה יעזור שכל אחד לפי דרגתו יזכה למלכות! להיות מושל ברוחו, להבין את האחריות שמוטלת עליו, וממילא יהיה הצלחה גם לכלל וגם לפרט.