גמישות ואיזון

ישנו איזשהו נושא שהנושא הזה כולל כמה חלקים, אינני יודע אם זה שייך לגמרי לכולם, אבל בס"ה כמדו' שיהיה תועלת בללבן את הנושא ולראות כמה וכמה סעיפים ופרטים שיוצאים מתוך המציאות של הנושא הזה, ונקוה שיהיה תועלת בענין!

יש כאלה בני אדם שהם העמידו את מציאות החיים שלהם בצורה מאוד מאורגנת ומסודרת, במהלך מאוד טוב, מהלך קבוע מאורגן ומסודר, הם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות, העסק מתקתק אצלם מבחינת זמנים וסדר וכו', אבל רואים אצל הבני אדם האלה איזשהו בעיה, מה הבעיה? אם קורה משהו שהוא גורם משהו לשינוי בסדר הקבוע והרגיל זה יוצר ומרועע אצלם את כל היציבות שלהם, זה גורם להם כאילו הקרקע נשמטה מתחת רגלם, כי מאחר שהם רגילים לאיזשהו סיגנון צורה וכיון קבוע, זה גורם להם שאם יקר מקרה שמשהו לא הסתדר משהו זז ואין לאל ידם לעשות כעת את המסלול הרגיל, זה מבלבל אותם לגמרי והם לא יודעים למצוא את עצמם בכלל, מה גורם למציאות הזאת? ומה הפיתרון לזה?

כמדומה שהדבר שגורם לזה זה מתוך זה שהמהלך של אותם בני אדם שהם הכניסו את עצמם למהלך הזה כשהם רואים את המהלך הזה בתור מטרה ולא בתור אמצעי להגיע למטרה, זאת אומרת כך, באמת כל הנושא של סדר ואירגון הוא בעצם אמצעי ולא מטרה, אמנם בהחלט כשיש סדר יום קבוע חוק ולא יעבור זה גורם שיש פחות נסיונות, כי אם יש לי מהלך קבוע לשעת הקימה שעת השינה ושעת אכילה אז אין כל הזמן התמודדויות מה אני אעשה כעת, אדם שחי כל הזמן בסדר קבוע אין לו כל הזמן התמודדויות שבהם הוא צריך לבחור בטוב, כי הוא בתוך מהלך מסויים, הוא תמיד מתפלל באותו מקום וקובע את עצמו בזמנים וממילא אין לו כל הזמן נסיון מחודש, הרי ככל שאדם חי לא קבוע וכל יום אצלו זה הזדמנויות חדשות ושונות מיום אתמול אז בכל יום ובכל מצב הוא עומד בבחירה והשאלה אם הוא יבחר בטוב או לא יבחר בטוב, לעומת זאת אדם שמכניס את עצמו לתוך איזה מהלך והוא בתוך המהלך הזה אין לו כל הזמן נסיונות, זה מעלה מאוד גדולה להיכנס לאיזשהו מהלך של סדר ומשטר.

אבל הענין הוא שכל הנושא של סדר ומשטר זה בתור שכך באמת מתפקדים יותר טוב וכך העסק באמת הולך טוב ויש פחות התמודדויות שזה בהחלט יותר נוח כך, אבל זה לא אומר שאם קרה משהו ששינה משהו אז גמרנו 'סגר עליהם המדבר' ואין מוצא ואין כיון, זה לא נכון המבט הזה, כי בדיוק כמו שעד היום הייתי רגיל בצורה מסויימת כך יש בהחלט עוד צורות ועוד סיגנונות ועוד דרכים להגיע לאותה מטרה, כולנו מכירים שיש מציאות שיש איזשהו מטרה שאפשר להגיע אליה מכל מיני כיוונים ודרכים, והרעיון הזה להיצמד למסלול מסויים ושרק זה ואין בלתו זה בעצם יוצר מצב שאם מאיזשהו סיבה יש שם איזה פקק במסלול הזה משהו נחסם שם אז גמרנו, האדם מוצא את עצמו חסר אונים והוא לא יודע מה לעשות ומה לפעול, ובעצם זה לא נכון כי יש עוד דרכים יש מסלולים עוקפים ויש עוד כיונים כדי להגיע לאותה מטרה, ושורש הענין לדעת שהרבה מהדברים שאנחנו רגילים בהם ובצורה שבאמת מאוד עוזרת לנו הם ס"ה אמצעי מוצלח כדי להשיג את המטרה, אבל הם לא המטרה עצמה שכאילו בהיעדר הדרך הזאת אז אבדתי ואני במצב אבוד, זה ממש לא נכון!

הרבה פעמים האלה שיש להם מהלך מאוד קבוע ומסלול שהם תמיד מאוד רוצים בדרך הזאת, זה גורם להם הרבה פעמים מתוך הרגל שהם כבר מאבדים את ההרגשה במה שהם עושים והם כבר רגילים לעבוד כאילו בצורה מתוכנתת מתוך המציאות של המהלך הזה, וממילא זה גורם להם שגם אם בתחילת הדרך הם הבינו שהכיון הוא ס"ה אמצעי ולא הנושא עצמו, אבל מתוך שהם רגילים בו כל הזמן, אף שזה טוב באמת להתרגל כפי שאמרנו, אבל למעשה ההרגל הזה הרבה פעמים גורם להקהות כבר את ההרגשה ואין להם הרגשה וחויה במהלך שלהם והם רק כאילו תקועים בתוך המציאות של המהלך הזה, וזה גם ממילא גורם להם שאם מאיזה סיבה המהלך נתקע אז הם מרגישים את עצמם ממש אבודים.

והדבר הזה הוא בכלל לא נכון, זאת אומרת שאנחנו צריכים לראות גם בדברים שאנחנו רגילים לעשות אותם תמיד כאילו מתוך שיגרה איך אנחנו מתבוננים ויוצקים גם בתוך השיגרה איזשהו נשמה איזשהו תוכן ואיזשהו רגש, ולא להפוך את זה רק כאילו לאיזשהו משהו מיכני וטכני שבעצם מאבד את ההרגשה וכאילו זה רק איזה מערכת שמפעילה את עצמה, זה לא כך אמור להיות!

בדבר הזה בעצם יש עוד תופעה שהיא גם כן קשורה, זה מענין לענין לאו דוקא באותו ענין אבל זה גם נושא שצריך לדעת את זה, יש כאלה שהם תופסים את החיים בצורה של מה שנקרא "שחור לבן", הם צריכים כל דבר שיהיה מאוד ברור וחד וזה גורם להם לחיות שחור לבן. מה זה נקרא "שחור לבן"? ההבדל בין שחור ללבן הוא הבדל ברור מאוד, אין מקום להתבלבל בין שחור ללבן, וזה מאוד קל לחיות בשחור לבן, אדם שחי בשחור לבן הוא חי מאוד ברור ומוגדר והכל בדיוק מתוקתק אצלו וברור מאוד, אז יש אצלו את האנשים המאוד טובים ולעומתם את האנשים המאוד רעים, כך צורת המבט שלו, וכן על זה הדרך בכל נושא יש לו מבט של שחור לבן, והוא ממילא יודע להגיד מאוד חזק את הדעות שלו, כי באמת ההבדל בין שחור ללבן גם קל מאוד להסביר את זה מהו שחור ומהו לבן, אז האנשי השחור לבן הם מדברים עם מאוד עוצמה ועם הרבה בטחון עצמי ויש להם הסברה שההסברה שלהם עובדת מאוד חזק כי זה מאוד מובן ההבדל בין השחור ללבן.

אבל מה לעשות שבמציאות החיים יש כל מיני גוונים; יש גם גווני אפור, וגם בתוך האפור יש המון גוונים, איזה בדיוק גוון לקרוא לקירות האלה, לא יודע איזה גוון  בדיוק, אבל המציאות שזה לא בדיוק שחור לבן, להפוך את תפיסת העולם והחיים לשחור לבן זה עיוות של המציאות כי באמת הדברים הם הרבה יותר מורכבים והרבה יותר עדינים, וממילא גם לא שייך כל דבר להסביר בצורה כל כך חותכת וברורה, כי הבדלים גסים שייך להסביר בצורה מאוד מוגדרת חותכת וברורה, אבל דברים מאוד עדינים ודקים באמת צריך גם להסביר את זה בצורה עדינה ודקה, וזה גם תלוי בהרגשה קצת ובתבונת לב שצריך לב מרגיש כדי להכיר בדברים האלה בין תכלת לקלא אילן, ההבדל בין תכלת לקלא אילן זה לא הבדל אפי' בין כחול ללבן כי שתיהם אותו צבע, אבל בכל זאת יש הבדל בין תכלת לקלא אילן, וכן על זה הדרך, ואילו אנשי השחור לבן החיים שלהם מאוד מעוותים, אף שזה קל מאוד כי הדברים מאוד ברורים להם אז זה לכאורה דרך מאוד קלה.

ובאמת היא דרך מאוד מעוותת, שהרי הם יבקרו דברים שלא צריך לבקר והם ישבחו דברים שלא צריך לשבח, כי הרי רוב הגוונים הקיימים הם לא שחור לבן אלא משהו באמצע, והם כל דבר שבאמצע או משייכים את זה לשחור או משייכים את זה ללבן, וזה בעצם עיוות המציאות, זה מבט לא נכון! ויש לו השלכות מאוד קשות הן ביחסי חברה והן בכלל תפיסת החיים, במבט על עצמם ובמבט על החיים הם לא חיים אמת, כי באמת יש כל כך הרבה גוונים והם מכירים רק שחור לבן ורק לשייך כל דבר או לשחור או ללבן, וזה בזמן שיש הרבה אמצע ויש גם הרבה דברים שיש בהם צדדים חיוביים וצדדים לא חיוביים, ואדם חכם יודע להכיר את המעלות של האדם הזה ואת החולשות של האדם הזה, אבל הוא לא יפסול אותו בגלל שיש בו חולשות כיון שיש בו גם הרבה מעלות, והוא גם לא ילך אחריו בעינים עצומות בגלל המעלות שלו כי הוא מכיר גם את החולשות שלו, והוא בודק כל פעם לפי הענין, וזה באמת הצורה הנכונה, אבל ללכת כל דבר לקטלג בצורה של שחור לבן זה עיוות ממש של המציאות.

התופעה הזאת היא קיימת בעוד נושא מענין לענין, יש כאלה שהם מעמידים את החיים שלהם גם כן שכל דבר הוא בצורה של "חייבים", זאת אומרת שכל דבר אצלם שהוא בגדר ענין הם הופכים את זה לגדר חובה ממש, כל דבר שהם מאמינים בו שיש לו איזשהו גדר וחשיבות הם הופכים את זה לגדר חובה ממש. המציאות של האנשים האלה היא שהם בעצם רק ממלאים חובה, אין אצלם משהו שהוא מעבר לחובה, כי כל דבר שיש בו איזשהו ענין הם הופכים אותו לחובה ולעיקר הלכה ממש, אין אצלם משהו של לפנים משורת הדין ושל משהו שהוא מעבר לחיוב, כי כל דבר שיש בו איזשהו צד מעלה הם כבר הופכים אותו לחובה.

והאלה הם מפסידים באמת את כל המעלות מה שיש למתנדבים, שהרי כל אחד מבין שמישהו שהוא יודע גם להתנדב אז הוא קונה עוד מעלות בנפשו מעבר לאדם שהוא רק ממלא חובה כי לנדב זה בונה לב טוב, אבל אצל האלה אין אצלם מושג של "נדבה", כי כשמזדמן להם איזה מקרה של נדבה אז אצלם זה חובה גמורה אז הם רק מילאו "חובה", הרי ס"ה יש אצלם עוד כמה דברים שמעבר למה שבאמת חייבים הם הוסיפו לעצמם עוד חובות וחיובים, אבל אם פעם יזדמן איזשהו דבר שהוא לא כתוב במפורש אולם זה דבר שצריך איזשהו נדבת לב כדי להעריך ולהחשיב את זה, זה לא קיים אצלם! כי הם עושים רק חובה.

אולי אפי' הזכרנו את זה פעם שיש בהלכה: "מידת חסידות", "בעל נפש", "המחמיר תבוא עליו ברכה", "ראוי להחמיר". יש כאלה שלוקחים גם כאלה דברים ממש כחובה גמורה וכעיקר הדין, והם חושבים שהם בעלי מעלה יותר גדולים מאלה שלוקחים את זה רק בתור תוספת והידור. וזה לא נכון! כי מי שלוקח את זה כחובה גמורה הוא הפסיד את הלבנות בנפש שלו איזשהו נדבה ותרומה ואיזשהו חסידות ולפנים משורת הדין, כי אצלו כל דבר שכתוב עליו "לפני משורת הדין" זה דין ממש, אז אם זה דין ממש אין אצלו את ה"לפנים משורת הדין" והוא אף פעם לא יגיע לאיזשהו מעלה עליונה, רואים את האנשים האלה שהם אנשים שומרי חוק, אבל אף פעם לא רואים אצלם משהו יותר מעולה משמירת חוק, רק שפשוט בחוקים שלהם נכנסו עוד כל מיני סעיפים שאצל אחרים זה לא נמצא בחוק ואצלם זה כן נמצא בחוק, אבל הם לא מתעלים כי אין להם הרגשים של משהו מעבר לחוק ולחיוב, ובכונה נתנה תורה את חלק מההנהגות וההלכות לא בגדר הלכה ממש כדי שיבנה בלב שלנו גם נדבה וגם לפנים משורת הדין.

הסטייפלער מסביר ב"ברכת פרץ" (פר' ויקרא) שהמצוות שאין להם שיעור, למה הם ניתנו בצורה כזאת שאין שיעור? כדי שיבנה בלב של יהודי גם נדבה, אם כל דבר יהיה בו שיעור והוא יהיה לגמרי מוגדר אנחנו בסוף לא נהיה נדבנים כי הכל זה חיוב, אז התורה השאירה הרבה דברים במצב שזה בעצם נתון לשיקול דעתו של כל יהודי ויהודי באיזה צורה לעשות את זה ואז אפשר להגיע ולעלות מעלות, שאם נדבה רוחו אותו הוא עולה ונהיה חסיד והוא עושה נחת רוח ליוצרו, כי הוא לא רק חי דין אלא הוא חי גם הידורים ויש לו "נפש". כדי לעשות דבר שראוי לבעל נפש צריך להיות גם "בעל נפש" בשביל זה, והרי לשמור חוק לא צריך להיות בעל נפש כי לשמור חוק גם מי שהוא לא בעל נפש עושה את זה, אבל "בעל נפש יחמיר על עצמו" צריך להיות "בעל נפש", ואם דבר שכתוב עליו "בעל נפש" הוא הופך את זה לעיקר הדין אז הוא לא "בעל נפש" רק אצלו יש עוד דין. האם הוא עובר על בעל תוסיף בזה שהוא לוקח דבר שנאמר ל"בעל נפש" ועושה אותו כאילו זה עיקר הדין יש לדון, אבל זה ודאי לא הצורה הנכונה על פי הלכה.

בזיכרוני שהמבי"ט בהקדמה לספרו קרית ספר על הרמב"ם כותב; שעיקר גדול מאוד לדעת בכל חלקי התורה, מהו עיקר הדין? מה דאורייתא? מה דרבנן? מה חומרא? לדעת את הדירוג של כל דבר. וכמדומה שגם החולשה הזאת היא שייכת לאלה שצריכים שהכל יהיה שחור לבן והם צריך דברים ברורים, אבל משהו באמצע זה כאילו לא מסתדר להם לאנשי השחור לבן, וממילא גם את התורה וההלכה הם הופכים לשחור לבן.

כמדומני שכך כתוב, שאחד מהסיבות מה שגרם את כל חטא עץ הדעת, זה מחמת שהרי לא היה איסור נגיעה בעץ אלא היה רק איסור אכילה, ובעצם האשה חוה לקחה את הנושא של נגיעה בעץ לא בתור סייג אלא כאילו בתור עיקר האיסור, וממילא הואיל והנגיעה לא עשתה כלום אז גם האכילה אין בה כלום. זאת אומרת שכשהופכים סייג לעיקר ההלכה אז הסייג הזה עוד גורם כישלון בעיקר ההלכה בסוף, אבל כשיודעים שיש עיקר ויש סייג, והסייג הוא בתור סייג, "לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" (פסחים מ,ב), זה ודאי שחלק מצורת קיום ההלכה היא גם להישמר ולעשות גדרים וסייגים, אבל כשעושים את הסייגים האלה לעיקר הדבר זה גורם בסוף שנופלים גם בעיקר הדבר.

יש ירושלמי שהר"ן מביא אותו בנדרים (כה,א) על אם אם ראיתי נחש כקורת בית הבד: "אין מרובע בבריות" - אין שום בריה טבעית שהקב"ה ברא שהיא מרובעת, כל הבריות שהקב"ה ברא בדומם צומח חי ומדבר כולם הם לא מרובעים אלא עגולים, כל הפירות ובכל דבר יש בו עיגול ואין בזה שפיצים, זה לא עובד עם שפיצים ועם חד, "אין מרובע בבריות". אנחנו צריכים להיזהר לא לרבע את עצמנו. היום יש צורה, כך ראיתי, שיש אבטיחים מרובעים, איך עושים אבטיחים מרובעים? לוקחים את האבטיח כשהוא קטן ושמים סביבו תבנית מרובעת בקוטר שהוא אמור להיות, והוא גודל ואין לו אפשרות שם להתרחב כי התבנית סוגרת אותו ואז הוא נהיה איך שהוא מרובע כי התבנית סוגרת אותו ואז הוא נהיה יותר יציב, כך גם יש היום אנשים מרובעים, זאת אומרת שאדם יכול להכניס את עצמו לאיזשהו דפוס, ואמנם "אין מרובע בבריות", בצורה הטבעית איך שהקב"ה ברא אין ריבועים וכל דבר הוא עיגול ויש בו גמישות ועיגול, אבל יש כאלה שהם הופכים את עצמם למרובעים דרך כל מיני דפוסים ותבניות ומסגרות

אבל זה באמת טעות! וזה גורם שיהיה שם משהו דוקר כי בריבוע יש משהו דוקר, זה דוקר את עצמם ויכול לדקור גם אחרים, זה תוקע את עצמם ויכול לתקוע אחרים, כי הכל צריך ללכת בתוך התבנית ובתוך הריבוע, אבל מה לעשות שזה לא כך, החיים הם לא מרובעים, האמת היא לא מרובעת, האמת היא מאוד גמישה ויש לה כל מיני כיוונים איך להגיע אליה, וכפי שאמרנו צריך לדעת בכל דבר את הדירוג שלו ואת הגוון שלו, את החשיבות שלו ואת הערך שלו, וכשאנחנו יודעים לתת לכל דבר את הציון את הערך ואת המעמד ולהכיר מה אמצעי ומה מטרה אז אנחנו חיים נכון, אנחנו יכולים כך להתקדם בחיים, אבל בלי זה אנחנו נתקעים ואנחנו חיים בצורה לא נכונה.

הייתי רוצה אולי רק לסיים עם איזשהו סיפור שיש מה ללמוד מזה, היה יהודי שהוא היה נקרא בחיר עולם הישיבות לפני השואה, קראו לו ר' מרדכי פורגמנסקי, אולי שמעתם עליו, הוא למד בטלז והוא היה בחיר עולם הישיבות והוא היה גדול מאוד מאוד, הוא שרד את השואה והוא נפטר צעיר כמה שנים אחרי השואה. הסיפור הזה היה עוד לפני השואה; קרה פעם שהוא נסע פעם ברכבת ביום שישי עם מישהו, והם היו שם תקועים במה שהם שוחחו ולא שמו לב שהם עברו כבר את התחנה שהם היו צריכים לעצור, ושם ברכבות ברוסיה המרחק מתחנה לתחנה זה שטחים אדירים וכבר לא היה אפשרות לחזור, כך שהם בעצם נתקעו באיזשהו עיירה גויית ממש בלי משען ומשענה לשהות לשבת, הבן לויה שלו זה שהיה איתו היה מאוד בדאגה ובמבוכה מה יהיה ואיך נסתדר כאן, אז ר' מרדכי אמר לו איזה וורט! כתוב בפסוק על הגר "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, יד) דורשים חז"ל ורש"י מביא את זה "שחזרה לגילולי בית אביה" - חזרה לעבודה זרה שלה. אז הוא שאל; מאיפה חז"ל ידעו ש"ותלך ותתע" הכונה שחזרה לגילולי בית אביה, אולי זה כפשוטו שהיא תעתה בדרך, הרי היה שם סיפור שלם שהיא תעתה במדבר ויכלו המים מן החמת, אז מי גילה לחז"ל שחזרה לגילולי בית אביה? אמר לו ר' מרדכי; תדע לך! מי שאצלו זה "ותתע" כשקורה לו איזה שינוי הוא מרגיש שהוא תועה והוא ממש אבוד זה חזרה לגילולי בית אביה, זאת אומרת שהוא לא חי את הקב"ה, כך הוא אמר לו. בעצם הסיפור יכל להסתיים כאן, וזה סיפור נפלא מאוד לדעת שיהודי אף פעם לא טועה, קרה טעות וצריך לדעת איך להתמודד עם זה אבל אין אצלו מצב שהוא מרגיש את עצמו אבוד, יהודי אף פעם לא מרגיש את עצמו אבוד! ובכל מצב הוא מוצא את הצורה מה מתאים איך להתמודד ואיך לפתור את המצב הקיים, אין מצב שיהודי אבוד!

למעשה מה שהיה והתברר בסוף, שהם חיפשו שם עד שהם הגיעו למקום שכן יש שם כמה יהודים או יהודי שהיה גר באותו עיר, ואותו יהודי נולד לו ילד ואותו יום שישי זה היה יום שמיני למילה, אותו יהודי שהיה איתו היה מוהל והיו איתו את כלי המילה, וכך זה היה ברית בזמנה בזכות הטעות הזאת שהם הגיעו למקום שם, כי זה היה ימות הגשמים שבכלל לא היה שייך להוציא תינוק מכזה מקום, ואביו של התינוק חשב שהתינוק יגדל עוד כמה חודשים ואז הוא יסע איתו לעיר למוהל שימול אותו, אבל למעשה נזדמן לו בזמן מוהל ובזכות זה היה מילה בזמנה, אבל ר' מרדכי אמר את הוורט עוד לפני שהיה את הכעין מופת הזה וכעין השגחה פרטית מה שהיה שם, הוא אמר "ותלך ותתע" - מי שמרגיש את עצמו תועה ואבוד, זה "חזרה לגילולי בית אביה".

וכך צריך לדעת בכל צורה בחיים או גם אם קורה איזשהו שינוי מהמהלך הרגיל, לא להרגיש אבוד! תמיד משם יש דרך לפלס איך להגיע למטרה, כך הצורה של החיים שתמיד יש גם בתוך המציאות כל מיני עיקולי ופשורי, אבל הקב"ה נותן את הכוחות למי שרוצה למצוא את הדרך הישרה איך משם גם מגיעים, איך נחלצים מהקושי ואיך משיגים את המטרה גם מכיוונים אחרים, וכשנדע את הדברים האלה אז אנחנו באמת נלך בדרך הנכונה ולא ניתקע, לא יהיה אצלנו ותתע!