דינין הישר והטוב

הרמב"ן בתחילת הפרשה כותב כך: "טעם "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א), כי רצה להקדים להם המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור עבודה זרה" - דהיינו, שתי הדיברות הראשונות, הדיברה הראשונה "אנכי ה' אלוקיך" זה ידיעת ה', והדיברה השניה זה איסור עבודה זרה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". "וחזר וציוה את משה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ, יח)... כי אתם ראיתם כנגד דיבור אנוכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים ענין עבודה זרה" - שאחרי עשרת הדיברות התורה מפרטת עוד פעם את עניני הדיברות.

ממשיך הרמב"ן ואומר: "ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין. וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל, טו) כל התורה כולה תלויה במשפט, לכן נתן הקב''ה דינין אחר עשרת הדברות".

דבר מעניין מאוד כתוב כאן ברמב"ן, שאחרי עשרת הדיברות שהתורה עוד פעם התחילה לדבר כנגד הדיברות באריכות יותר, אחרי שתי הדיברות הראשונות התורה מגיעה ללא תחמוד, "לא תחמוד" זה הדיברה האחרונה בעשרת הדיברות, ופרשתינו פר' משפטים היא באה להגיד את דיני המשפטים איך נתנהג בצורה נאותה כדי לא לעבור על לא תחמוד, דהיינו, שהתורה כאילו דילגה על השבע דיברות שבאמצע, ואחרי חזרה על שתי הדיברות הראשונות היא הולכת להרחיב את הדיברה האחרונה של לא תחמוד.

צריך להבין מה זכתה הדיברה הזאת שהיא באה שלישית אחרי שתי הדיברות הראשונות ודילגו על שבע הדיברות שהיו באמצע? בתחילת מסכת אבות (א-א) ההנהגה הראשונה שכתובה זה "הוו מתונים בדין". אומר רבינו יונה כאן דבר נפלא מאוד, וז"ל: "והטעם על מה שאמרו בדין כדי להזהיר יותר על הדינים משאר הוראות" - דיני חושן משפט יש בהם אזהרה וחשיבות מיוחדת יותר משאר הוראות של חלקים אחרים בתורה. "שהם עיקר גדול בידיעת הבורא יתברך" - דינים זה עיקר גדול בידיעת הבורא יתברך. "כמו שאמר ירמיהו הנביא "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט, כג). אומר רבינו יונה "ואיך ישכיל אדם לדעת את ה'" - איך אדם יכול לדעת ולהכיר את הקב"ה. "והוא דבר הנמנע" - וכי אדם יכול להכיר את הקב"ה?! איך אדם יכול להכיר את הקב"ה? "אך בזאת ידענו לעשות דין ומשפט, כי ה' עושה את אלה, וזהו שנאמר "דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'" (ירמיהו כב, טז) - לדון דין עני ואביון זה הצורה של לדעת אותי נאום ה'. "וכתיב במקום אחר "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ" (מיכה ו, ח), כי הדינים הם שורש גדול לתורה ומהם נשתת העולם", כך אומר רבינו יונה, ומבואר כאן שע"י ידיעת הדינים אפשר להשיג את ידיעת ה'.

מה הפשט בזה שדרך דינים אפשר להגיע לידיעת ה'? בוא נראה כאן דברים נפלאים מאוד ונראה מה אנחנו יכולים לקחת מזה גם למעשה, כשבני ישראל היו במרה עוד לפני שהם הגיעו להר סיני לקבל את התורה, כתוב שם בפסוק "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ; וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כה-כו). כתוב כאן כך, קודם כל כתוב שיש חוק ומשפט, ואח"ז כתוב "אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה". מה זה "הישר בעיניו תעשה"? אומר הרמב"ן (שם) וז"ל: "ובמכילתא (כאן) אמרו והישר בעיניו תעשה, זה משא ומתן, מלמד שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כלה. ועוד אבאר זה בהגיעי בפסוק "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" (דברים ו, יח) אם ייטב עמי האל הטוב", עכ"ל הרמב"ן.

מה כתוב בפסוק "ועשית הישר והטוב" שהרמב"ן אומר כאן שיבאר שם? זה פסוק בפר' ואתחנן שמדבר אחרי מתן תורה, כתוב בפסוק כך: "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ; וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יז-יח). היה קשה לרמב"ן; מה זה בא להוסיף הרי כבר אמרנו הכל, נאמר "שמור תשמרון את מצות... ועדותיו וחוקיו", א"כ מה יש עוד להוסיף ב"ועשית הישר והטוב בעיני ה'"? אומר הרמב"ן: "ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול! לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ ק"ח), ואפילו מה שאמרו (יומא פ"ו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר", זה הלשון הנפלא של הרמב"ן, דברים נפלאים מאוד. הרמב"ן אומר כאן, שגם אדם שמקיים כבר את כל המצוות עדיין יש לו מה לעשות "גם באשר לא ציוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר".

"צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, יז) הקב"ה מנהל את העולם בצורה ישרה, בצורה של צדק ומשפט, וככל שיהודי הולך בדרך הישר זה הצורה באמת שהוא יודע את ה'. והביאור בזה למה זה הצורה שהוא יודע את ה', כי באמת איך שרבינו יונה כותב, איך אנחנו יכולים להכיר את הקב"ה, הרי זה דבר מן הנמנע, "איך ישכיל אדם לדעת את ה' והוא דבר הנמנע", אבל ככל שאנחנו רואים מתוך התורה כל מיני ענינים שהענינים האלה הם כוללים עניני טוב וישר והנהגה ישרה בבין אדם לחבירו, וכל הדברים האלה הם הרי הצורה שהקב"ה בעצמו מנהל את העולם, כי כל העשין והלאוין של עניני בין אדם לחבירו הם בעצם מסמלים את הצורה איך הקב"ה מנהל את העולם, זה לא רק איך הקב"ה דורש מאיתנו לנהל את העולם ואת החיים בבין אדם לחבירו, אלא זה גם הצורה שהקב"ה מנהל את העולם, א"כ נמצינו למדים שכשאנחנו הולכים בדרך הטוב והישר ואנחנו מעמיקים חקר בעשין ובלאוין של עניני דינין, ולהבין אותם מעבר לחלק הפשוט שבהם, להבין אותם גם דבר מתוך דבר ולהרחיב בענין, נמצינו מעמיקים יותר בדרכי ה' ודרך זה אנחנו מיתדבקים אליו, כי דרך זה אנחנו מתנהלים באותו צורה שהוא מנהל. ולא זו בלבד שבדרך הזאת אנחנו נדבקים ודבקים בדרכי ה' אלא גם בדרך הזאת אנחנו שותפים כאילו לקב"ה בהנהגת העולם, כי הקב"ה רוצה שהעולם יתנהג בטוב ובחסד בצדק וביושר, וזה הצורה שהוא מנהל את העולם, וכל מי שנמצא בעולם והנהגתו בצורה שלו עם הבריות זה בהנהגה של חסד וטוב וישר, הוא שותף לקב"ה בצורת הנהגתו את העולם.

בספר "אור ישראל" של רבי ישראל סלנטר, יש שם פרק שלם בשם "נתיבות אור" שהוא תולדות של רבי ישראל, מרבי איצ'ל בלאזער שחיבר את הספר הזה, והוא כותב שם כך: "אדמו"ר זצוק"ל בהדר גאונו חיפש ומצא גינזי מטמונים במידותיו של הקב"ה, ודבק בהנה להלך אחריהם. ולדוגמא הנני לספר דבר נפלא, פעם אחת נקלע לביתו רב גדול אחד ממכיריו ומיודעיו, ואחרי היתרועעו יחד זמן מה והרב הנ"ל נטל רשות לפטור ולילך, גם אדמו"ר זצוק"ל הכין את עצמו לילך מביתו. הרב הנ"ל ראה והתבונן כי אדמו"ר נושא בידו סכום כסף. מה זה בידכם? שאל לו הרב. ענהו אדמו"ר: המעות שייכים לחכם אחד ואני הולך למסור המעות לידו. הרב שאל לו כמתמיה: מה לו למר להטריח בעצמו, הלא תוכלו לשלוח ע"י שליח? אדמו"ר ענהו: לדעתי הנני מחויב לעשות זאת בעצמי מדין הש"ס. הרב אשר היה גיס ביה באדמו"ר [-היה ידידו ויכל לדבר כך] אמר לו בצחות: אם היה איזה דין בש"ס גם אנוכי הייתי יודע. אדמו"ר השיב לו בבדיחותא: אולי בש"ס שלכם אין זה בנמצא אבל בש"ס שלי כתוב כן. הרב הנ"ל הפציר בו לבאר את החידה הזאת [-איפה כתוב בש"ס שאתה צריך כעת ללכת להחזיר לו את הכסף]?

אדמו"ר זצוק"ל ענהו, הנה חז"ל ביבמות דף ע"ח ע"ב דרשו על הכתוב "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה', אֶל שָׁאוּל, וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" (שמואל ב' כא, א), אל שאול שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. [-שבגלל ששאול המית את הגבעונים לכן זה קרה שהיו צריכים לכפר על זה, והיו צריכים לשאול את הגבעונים במה יכפרו להם, והם רצו שיתלו עשרה מצאצאי וזרע שאול, וכך עשו ורק בזה שב חרון אף ה' מישראל, כך זה אריכות שלימה שם]. אבל הגמ' שם שואלת: "קפריך שם בגמ', קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית את הגבעונים" - [איך נכנס כאן שתי הדברים, מצד אחד הוא תובע על זה ששאול לא המית את הגבעונים, ומצד שני על זה שלא ספדו אותו כהלכה?]. ומשני "אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב "בַּקְּשׁוּ אֶת ה' כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ" (צפניה ב, ג) באשר משפטו שם שם פעלו. ופרש"י באשר משפטו, במקום שדנים את האדם [-במקום שעושים משפט לאדם ודנים אותו] שם מזכירים פועל צידקותיו, ע"ש".

אומר רבי ישראל: "אנחנו רואים במידותיו של הקב"ה דבר נפלא, כי דוקא בעת שפוקד עון האדם עליו אז מזכיר גם פועל צידקותיו, והנה ממיתת שאול שהוא תחילת מלכותו של דוד המלך עד סוף ימי דוד לא תבע הקב"ה מישראל מה שלא נספד שאול כהלכה, רק כאשר עלה רצון מלפניו יתברך לפקוד עון שאול על אשר המית את הגבעונים, הזכיר גם פועל צידקותיו ותבע מה שלא נספד כהלכה".

המשיך רבי ישראל ואמר לאותו רב: "וזה הדבר, אנוכי תובע מהחכם הנ"ל דבר אחד שלדעתי אינו עושה כשורה, והרי מצוה להידבק במידותיו יתברך שמו, לזאת כאשר אנוכי תובע ממנו את עונו עלי להזכיר לו גם את תורתו, ולתת לו יתרת הכבוד הזה, אף כי בעת אחר לא הייתי עושה כן, אך עתה אמצא לי לחובה לעשות זאת כי באשר משפטו שם פעלו". רבי ישראל הבין מהגמ' הזאת, שכתוב בגמ' שכששופטים אדם על עולה שהוא עשה זה זמן להזכיר לו גם את מעשיו הטובים, ומאחר שרבי ישראל היה לו איזשהו תוכחה להגיד ליהודי ההוא שהוא הולך אליו, והוא גם היה צריך להעביר לו כסף, אז הוא החליט שזה כעת הזמן שאני אלך לכבד אותו בעצמי ואני בעצמי אביא לו את הכסף, כי באשר משפטו שם פעלו.

אומר רבי איצ'ל: "עתה נתבונן מה גבהו דרכיו ומה עמקו מחשבותיו ביראת ה' למצוא המידה החמודה הזאת במידותיו ית"ש, ואחרי זה למשול ברוחו להידבק במידה זו ולהתנהג כן למעשה. ובמנהג העולם אנחנו רואים, כי מי שיש לו תרעומות על חבירו בעד איזה עוון, אם הוא בדבר שנוגע אליו או אף שנוגע לשמים כל תורתו וצדקותיו לא תיזכרנה עוד".

"ובדרך מליצה הנני אומר, כי יש מהפכין את המידה, היינו 'באשר פעלו שם משפטו', כדומה אחד יש לו תרעומת על חבירו באיזה חטא ועון, כאשר יהיה נדרש לעשות לו טובה ולהזכיר שבחו אז יפקוד עליו עונו למנוע ממנו את הטוב מכל וכל או לקמץ בשבחו, כי באשר פעלו שם משפטו" [-הרי בפסוק כתוב "באשר משפטו שם פעלו", שבעת שהוא שופט אותו הוא מזכיר לו את פועל צידקתו, כאן הוא אומר שאנשי העולם הרבה פעמים עושים ההיפך, "באשר פעלו שם משפטו", שגם בעת שצריך להזכיר לו איזה טוב שופטים אותו על איזה רע וכל צידקותיו לא תיזכרנה].

אבל מה זה ההנהגה הזאת באמת מה שכתוב כאן "באשר משפטו שם פעלו" כשהקב"ה שופט בן אדם, הקב"ה שופט כעת את שאול על זה שהוא המית את הגבעונים, והנה בעת המשפט הזה כשמגיע כאן תביעה שהיה בזה עונש חמור לשאול שהיו צריכים לתלות מילדיו, זה הזמן שהקב"ה תובע גם על זה שהוא לא נשפט כהלכה, מה זה בא לסמל הדבר הזה ומה עומד מאחורי הרעיון הזה?

הרי ודאי שעומד מאחורי הרעיון הזה, שגם בעת שצריך לשפוט מישהו והוא עשה עוול ומגיע לו עונש, עדיין זה לא מתוך שנאה ונקמה, רק כי למעשה הוא חייב את העונש, ולקב"ה דוקא בעת שהוא מעניש יהודי מתעורר מידת הרחמים ביחד עם זה, כי העונש הוא לא בגדר שנאה ונקמה, אבל לא רק שהוא לא בגדר שנאה ונקמה אלא הפקידה הזאת של העונש היא עוד מעוררת את הרחמים לתת לאותו אחד את ה"שם פעלו", ואת זה שהוא לא נספד כהלכה. ורבי ישראל הולך ולומד את הש"ס ואומר שבש"ס שלי זה כתוב וזה דינא דגמרא, שאם אני צריך להוכיח מישהו זה הזמן להראות לו את צידקותיו, זה הזמן לתת לו גם הרגשה טובה, לא להתמלא לגמרי ב'אף וחימה ועברה וזעם וצרה ומשלחת מלאכים רעים', אלא גם בזמן שכועסים ומקפידים על מישהו זה זמן להיזכר במעלות שלו, לא לעשות אותו כולו חייב, יש לו עדיין מעלות. "איזה מידה חמודה זה" - זה לשון של רבי איצ'ל שגם את זה שוה ללמוד, הרי רבי איצל'ה בלאזער הוא היה תלמיד של רבי ישראל והוא בעצמו היה מגדולי הדור, לראות את הלשון המתוקה שלו איך שהוא כותב את זה, שבזמן ששופטים בן אדם זה הזמן להזכיר גם את טובתו, לא לראות אותו כעת רק בצורה שחורה ורק בצורה של חובה, אלא גם בעת שצריך להוכיח בן אדם שאז הרי מתעורר הכח בעצם להעניש אותו, צריך לחפש ברחמים את המעלות שלו כדי שלא יהיה כולו רע ושלא יהיה הכל רק עונש.

עכ"פ הענין של "הישר והטוב" מה שכתוב כאן, שהרמב"ן הביא מכילתא "כל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה", למה "מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה"? בגלל שכל עניני הנהגות טובות של בין אדם לחבירו, הרי זה דברים שלא מפורשים, כמו שראינו ברמב"ן שלא מפורש בתורה כל פרטי הנהגת צידקות ישרות וחסידות של בין אדם לחבירו, ויש מה ללמוד את זה מתוך עניני הלאוין והעשין, כשמתבוננים בהם רואים מה שיש להרחיב בזה, וכמו שכותב הרמב"ן "גם באשר לא ציוך תן דעתך לעשות הטוב והישר, כי הוא אוהב הטוב והישר".

או איך שכתוב במסילת ישרים בפר' י"ח, הזכרנו את זה לא מזמן, על "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו" הוא כותב: "כללו של דבר כל מי שאהבה ביניהם עזה באמת לא יאמר לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה, וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת, וכמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים, ותהיינה לו המצוות אשר ציוויים גלוי ומפורסם לגילוי דעת בלבד, לדעת שלענין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו, נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר".

ככל שמעמיקים חקר בתורה רואים כמה דברים נשגבים יש ללמוד מהעשין והלאוין של בין אדם לחבירו, עד כדי שנושא ונותן באמונה ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה, כי מאיפה יגיע אליו כאלה הנהגות ישרות, הנהגות ישרות כאלה יכולות להגיע אליו רק מתוך לימוד התורה, בלי ללמוד בתורה ולהכיר מתוך התורה את כל הדברים של עניני לפנים משורת הדין מה שיש ללמוד הוא לא יגיע לזה.

על המשנה באבות "ולא עם הארץ חסיד" (ב-ה) כותב רבינו יונה: "עם הארץ מעורב עם הבריות במידות חשובות, ויש לו מקצת דעות ישרות, יודע להישמר ולשמור נפשו מן הפשעים, ויוכל להיות צדיק ולעשות ולקיים במה שאומר ושנצטוה, אבל אל מעלת החסידות לא יוכל להשיג כי אם גדול בתורה, שהיא מידה שצריכה טהרת לב וזכות הנפש, וזה אין בידו חכמה להטותו מן הקו האמצעי אל הקצה האחרון שיעשה לפנים משורת הדין, ועל כן נקרא עם הארץ מפני שהוא עמהם בדרך ארץ, ולפי שרוב בני העולם כמותו". רוב בני העולם הם עמי הארץ, הם יכולים להיות אנשים ישרים ולקיים את ההוראות שאומרים להם, אבל אין להם את המבין דבר מתוך דבר, את הלפנים משורת הדין, את המעלות העליונות אין להם, ולהגיע למעלות העליונות צריך להיות ת"ח בשביל זה, לדעת איך להוציא וללמוד כזאת גמרא של אגדתא על שאול שלא נספד כהלכה ושאול שלא הרג את הגבעונים, ומזה רבי ישראל נכנס לו הגמ' הזאת בנשמה כשמגיע לו איזשהו סיפור שהוא צריך להוכיח משהו, שזה הזמן שהוא הולך לעשות לו יותרת הכבוד, לעשות לו איזה כבוד והרגשה טובה, כי באשר משפטו שם פעלו.

הסבא מסלבודקא אמר פעם, שמוצאים לפעמים בראשונים ביטוי "ליבי אומר לי" או "נראה לי", וכשראשון אומר "ליבי אומר לי" או "נראה לי" זה יותר חזק מכל ראיה מגמ' מפורשת שיש בראשונים, כי כשראשון אומר "נראה לי" כל התורה כולה של אותו ראשון נמצאת כאן, שהרי מאיפה זה נראה לו? מהדעת תורה שלו בהבנת התורה, זאת אומרת שה"נראה לי" זה מכל התורה של אותו ראשון. כשהרמב"ן מביא ראיה מאיזה גמרא, זה ראיה מהגמרא, ואולי לפעמים אפשר להתווכח עם הראיה, אבל כשהרמב"ן אומר "ליבי אומר לי" או "נראה לי" זאת אומרת שזה כל הרמב"ן כאן מדבר, כל הדרגה של הרמב"ן כעת מדברת וזה מה שנראה לי, שהרי מאיפה זה נראה לו, וכי מלדבר פולטיקה או מלקרוא עיתונים?! זה מה שנראה לו מהדרגת תורה שלו, שבדרגת תורה שלו ככה נראה לו, כך שזה כל הרמב"ן כולו הוא שאומר, כך הוא אמר.

וזה הענין שקיום דינים זה "כל המקיים דינים זה כאילו קיים כל התורה", כי הדינים כוללים כל כך הרבה הנהגות ישרות וכ"כ הרבה פרטים ופרטי פרטים, גם דברים שלא כתובים מפורש, ומי שמקיים דינים כאילו קיים כל התורה, בגלל שכדי לקיים את זה בצורה מושלמת צריך להכיר הרבה מעבר למה שכתוב.

וזה הצורה מה שכתוב ברבינו יונה שזה הצורה הכי גבוהה לדעת את ה', כי איך ידע האדם את ה' והוא מן הנמנע, זה כמו שאנחנו רואים מישהו ואנו רואים באיזה מידות טובות הוא מתנהג, וכשאנחנו רואים שהוא מתנהג במידות מאוד טובות ונאצלות דרך זה אנחנו קולטים את האישיות שלו, כי אנחנו רואים את המידות שלו ואת ההנהגה שלו ודרך זה אנחנו קולטים אותו, גם הצורה של ידיעת ה' זה דרך כל דיני המשפטים, כי כל דיני המשפטים הם כוללים בעצם את הצורה איך הקב"ה מנהל את העולם מתוך חכמתו יתברך, מתוך כל הי"ג מידות של הקב"ה בעצמו, וכל אותם י"ג מידות שאיתם הוא מנהל את העולם הם נפרטו בכל פרטי העשין והלאוין של הדינים והמשפטים, וע"כ מי שמקיים את הדינים והמשפטים הוא זה שיודע את הקב"ה.

וכפי שאמרנו לא רק יודע את הקב"ה, אלא הוא בעצם כביכול מסייע לקב"ה בצורת ניהול העולם, כי הקב"ה רוצה שהעולם יתנהג ביושר ובצדק.

בוא נראה אולי כמה דברים שיכולים להיות למעשה. יש לפעמים בחור שהוא הבכור בבית, הוא אולי הגדול בבית, והוא לוקח לעצמו איזשהו שליטה חזקה, צריך לכבד אותו, אצלו ה"את" לרבות אחיך הגדול זה חיוב יותר גדול מהכיבוד אב ואם, כי הוא דורש מאחיו הקטנים לכבד אותו יותר מאשר ההורים דורשים מכלל הילדים לכבד אותם, וזה לא הנהגה טובה.

ובחברותא יש פעמים שהבחור היותר טוב, נקוה שזה לא קרה כאן אבל יצא להכיר כאלה דברים, שהבחור היותר טוב אומר; נוּ הבנת כבר, הבנת, לא הבנת, הוא כל הזמן דואג לקבע את המעמד שלו שהוא מעל החברותא, ולדבר לחברותא בצורה שתלטנית כזאת שיהיה ברור בדיוק מי כאן יותר בחור טוב מהשני, זה לא צורה טובה של הנהגה.

או יש כאלה שיודעים להשתלט על השני, אבל כתוב ברבינו יונה ב"שערי תשובה" (ש"ג אות ס') "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה, מו). לא ישתעבד אדם בחביריו. ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם. ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם".

רבינו יונה אומר, כתוב בפסוק "ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך", אפשר לחשוב שלא יעביד אותו עבודת פרך כמו במצרים, אבל אומר ר"י, תדע לך שהכונה בפסוק זה היא, שאם אתה יוצר לחץ על החבר שלך שהוא יביא לך משהו ממקום אחר וזה לא לדעת ולרצונו, אתה עובר על הלאו הזה, אתה יכול לבקש ממנו רק אם אתה נותן לו בבקשה אפשרות לסרב, אבל לא באופן שיש לו לחץ לעשות את מה שאתה אומר, ושהוא יודע שאולי נקום ינקם או נטור ינטר אם הוא לא יעשה את דבריך, אם זה בצורה כזאת זה בכלל הדין של "ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך".

או אחד שמבקש איזשהו טובה מהשני, עד עכשיו דיברנו כשהוא מבקש בצורה שלטתנית שהוא יכול לעבור על הלאו של "ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך", דהיינו אם הוא מבקש כאילו הוא אדון, אבל אם הוא מבקש מהשני בקשה בצורה שלא רק שהיא לא מחייבת אלא הפוך הוא מבקש בצורה כאילו הוא תחתיו, אתה יכול אולי לעשות לי טובה, זה מאוד יעזור לי אם תעשה לי משהו, הוא כבר ממליך אותו עוד לפני שהוא עשה לו את הטובה, הוא נותן לו הרגשה שאני צריך אותך, אני לא מסתדר בלעדיך, הוא כבר שילם עוד לפני שהוא עשה לו, וגם אחרי שהוא יעשה לו הוא יכיר לו טובה הרבה ויודה לו וישבחו על זה שהוא הטיב איתו, הנה הוא שילם לו פעמיים, הוא עשה לו רק טובה אחת והוא שילם לו מיפרעה מראש בזה שהוא נתן לו הרגשה שהוא צריך אותו, וגם אחרי שהוא עשה לו את הטובה הוא הודה לו על זה.

כל הדברים האלה זה ענינים של בין אדם לחבירו שזה "דינים", והדברים האלה זה כאילו קיים כל התורה כולה, כיון שהדברים האלה זה הצורה איך שהקב"ה מנהל את העולם. וזה הצורה של ידיעת ה'. והדינים האלה הם כוללים את כל עניני הדינים שרבינו יונה כותב מה שהזכרנו, שעניני הדינים הם יותר חשובים מאשר כל ההוראות. זאת אומרת שעניני חושן משפט וכל המסתעף וכל הלפנים משורת הדין של חושן משפט יש בו חלק יותר ענייני וחשוב משאר חלקי התורה, באשר בדברים האלה יש בהם ידיעת ה' ושותפות עם הקב"ה בצורת ניהול העולם.

דבר מעניין מאוד, איך שרואים שאת הדרך הטובה הקב"ה הטביע כ"כ בטבע שזה לכאורה היפך המציאות, וזה אפי' באנשי הרחוב ולאו דוקא בתורה, כשאחד בא לאיזה יועץ או פסיכולוג ומבקש ממנו האם אתה יכול לתת לי איזה שיטות איך להצליח בחברה, שיהיה לי מעמד בחברה, שאני אהיה חשוב בחברה, שיהיו חברים שלי, מה הצורה שהם אומרים לו? הם אומרים לו, תשמע, אתה תתנהג בסובלנות לאחרים, תוותר לאחרים, תתחשב באחרים, תרגיש את השני, תתן לו מקום, תתן לו מעמד. וכי ישאל; אמרתי לך איך יהיה לי, מה אתה אומר לי איך לתת לשני. יענו לו; אבל תשמע, זה הצורה, אם אתה תהיה מאוד פֶר לאחרים, אתה תהיה מאוד טוב לאחרים, ואתה תהיה מאוד וותרן לאחרים, ותכבד אחרים, ותתן להם הרגשה טובה, ותתן להם מקום, ותתן להם לסבור אחרת ממך, זה יגרום להם שהם יהיו חברים שלך, שהם יתנו לך מעמד, איך קרה הדבר הזה שהדבר הכי הפוך ממה שאני מבקש, הצורה כדי להשיג את מה שאני רוצה זה לעשות את הדבר ההפוך שלו, הרי לכאורה זה נגד ההגיון, היה צריך להיות שהוא ילמד אותו איזה טקטיקות של שליטה ושל כוחניות, אבל לא זה מה שהם מלמדים, לא בצורה כזאת מצליחים בחברה, מדוע זה כך?

התשובה היא; כי באמת הקב"ה הטביע בטבע האדם שהוא "בצלם אלוקים" את המידות הטובות, וכשהוא מתנהג את המידות הטובות באמת מתקיים בו "איזהו מכובד המכבד את הבריות", הרי כל הדברים האלו נכללו במשפט הזה. ורואים את זה בחוש, שאלו שמתנהגים בהנהגה ישרה של לפנים משורת הדין, בהנהגה של לתת כבוד לזולת ולוותר לזולת, הם מכובדים ומקובלים. ולא להיות עקשן ולא להקשיח, כי האלה שמקשיחים פעמים שהם משיגים איזשהו כוחניות ברגע זה, אבל יום יבוא שההוא הכוח שלו לא יהיה ואז באים עליו כל אלה שסבלו ממנו ושמחים למשבתו וליום אידו, ובדרך כלל קרוב יום אידו, האלו שהולכים בכח לא לנצח יעבוד, לא בכח יגבר איש, זה לא דבר שיש לו קיום להרבה זמן.

לעומת זאת אלה שהולכים בדרך הטובה, הצורה שהם מתנהגים זה בצורה של לתת הרגשה טובה לשני ולהתחשב בשני, ולהרשות לשני לחשוב ולהתנהג אחרת ממנו, ולדון את השני לכף זכות, המציאות היא שהאלה בסוף משיגים 'כספך חוזר אליך בכפלים', הם משיגים את כל הדברים שהם חשבו שאולי הם יכולים להשיג בדרכים הישירות, הם משיגים את זה בדרכים העקיפות האלה הרבה יותר, כך המציאות.

וזה הענין של דינים ומשפטים, ולכן באמת פרשת משפטים מה שהרמב"ן אומר שהיא כנגד "לא תחמוד" שהיא הדיברה האחרונה, ושאלנו; למה דילגו את כל השבע דיברות הקודמות? כי עניני "דינים" שהם נגזרים מ"לא תחמוד" איך שהרמב"ן אומר, הם ענינים עיקריים מאוד, הם שייכים לדיברות הראשונות של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", וכמו שרבינו יונה אומר שהצורה לדעת את ה' זה דרך "דינים", החשיבות של ה"לא תחמוד" וכל המסתעף מזה כל עניני בין אדם לחבירו הוא חלק עיקרי מאוד, ובאמת מיד אחרי עיקרי האמונה של ידיעת ה' ולא לעבוד עבודה זרה מגיע הדבר הזה.

ובגמ' שבת (קלג,ב) כתוב: "וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום". וכן מביא רש"י על הפסוק "וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (דברים יג, ה) הידבק במידותיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה (סוטה יד.)". - זה הצורה להידבק בקב"ה. וגם דרך זה משיגים תורה, כמו שכתוב ברבינו יונה באיזה מקום שהתורה לא תישכון במי שאין לו מידות טובות וישרות.

ממילא הענין הזה של "דינים" זה ענין עיקרי מאוד וזה שורש כל התורה, וודאי כל הציבור כאן שייך לענין הזה, ותמיד יוסיפו ויוסיפו בענין.