דרך ארץ

כידוע בכל אדם בעצם מהות האדם יש באדם כוחות טובים וכוחות לא טובים, כך הקב"ה ברא אותנו, הקב"ה ברא אותנו שיש בנו כל מיני כוחות ומידות בנפש, וכל מידה ומידה שיש באדם היא קיימת באדם גם בצד הטוב וגם בצד השלילי, והאדם הוא בעל בחירה איך בעצם להנהיג את עצמו, איך להתנהג, באיזה מהמידות והתכונות שקיימות בו הוא ישתמש בהם לגדל אותם לרומם אותם להעצים אותם, ובאיזה מידות ותכונות לא להשתמש בהם, שאדם לא אמור להשתמש בהם.

למשל; במידת העצלות, באופן כללי הוא צריך אולי להשתמש במידת העצלות להתעצל מלעשות דברים לא טובים, אבל בכללות האדם צריך להשתמש עם מידת הזריזות. או למשל; אדם אמור להשתמש עם מידת הרחמים ולא עם מידת האכזריות, זה פשוט, מידת האכזריות נועדה לאדם כפי שכתוב ברמב"ם רק כדי להעניש עוברי עבירה מי שמוטל עליו להעניש עוברי עבירה, או כך הוא מביא שם, כשצריך לפעמים להרוג נחש או עקרב, צריך איזה כח אכזריות בשביל זה, מי שיהיה מאה אחוז רחמים לא יוכל גם להרוג נחש מרוב רחמים, וזה כבר משהו לא מאוזן, נחש ועקרב כן צריך להרוג, וכן ע"ז הדרך. אז למעשה נמצאנו למדים שבאדם יש כל מיני כוחות טובים ורעים, הכוחות הטובים זה הכוחות שלמעשה אנחנו צריכים לפתח אותם לגדל ולהעצים אותם, הכוחות הלא טובים אנחנו צריכים לפחות לדעת לא להשתמש בהם בצורה השלילית, אבל למעשה בכל כח וכח יש איזשהו מקום שיש לו כן שימוש באופן חיובי, אין שום כח שנברא באדם רק כדי לא להשתמש בו, זה באופן כללי.

יש שינוי והבדל מאוד גדול בין אדם לבעל חי, יש מושג של מאלפים בעלי חיים, ויש מצב לאלף בעל חי ושהאילוף קיים בו, זאת אומרת שתורת האילוף קיימת בו וזה עובד ואין חריגות, ויש מושג שאדם מקבל חינוך, זה ג"כ שהחינוך קיים בו, אבל יש הבדל גדול מאוד בין חינוך שקיים באדם לבין אילוף בעלי חיים, בע"ח גם אחרי שאילפו אותו לא השתנה כלום במהות שלו, הוא נשאר אותו דבר בדיוק, הוא לא נהיה משהו נעלה ומרומם יותר ממה שהוא היה קודם, רק יש אפשרות לגרום לבע"ח צורות התנהגות מסוימות, או שלילת התנהגות מסויימת, זאת אומרת יש אפשרות לגרום לבע"ח כל מיני צורות התנהלויות מה כן לעשות מה לא לעשות, כפי אשר אילפו אותו לפי תורת אילוף של בעלי חיים, אבל הוא במהות שלו לא השתנה כלום, כל השינוי הוא רק בצורת הפעולות שהוא עושה או לא עושה.

האדם הוא החי היחיד שבו כל עניני החינוך זה לא רק נושא מה הוא עושה או מה הוא לא עושה, מה הוא מדבר או מה הוא לא מדבר, מה הוא חושב ומרגיש או מה הוא לא חושב ומרגיש, אלא הנושא הוא מי הוא בעצמו! זאת אומרת כל עניני החינוך של האדם הם קובעים מציאות מהותית בעצם אישיותו, האם האישיות שלו היא כזאת או כזאת, זה לא רק נושא בהנהגה בפועל, אלא זה שינוי בעצם המהות שלו, אם אנחנו רואים ילד קטן זורק אבן על חתולה, וכשהוא גודל הוא מפסיק לזרוק, ולא רק שהוא מפסיק לזרוק, אלא אם הוא רואה מישהו אחר זורק יש לו קצת צער ע"ז, אז זה לא רק נושא האם הוא עושה את הפעולה או שהוא לא עושה את הפעולה, אלא מה הוא, הוא נהיה במהות הפעולה שלו ונבנה במהות האישיות שלו ענין של צער בע"ח, עד כדי שאפילו יש לו איזשהו צער אם הוא רואה מישהו שעושה את זה.

זה דבר מאוד חשוב לדעת אותו, כי הדבר הזה הוא מקיף את כל מהות האדם, וזה דבר שיכול לתת לנו המון אתגרים, זאת אומרת זה לא רק נושא של התרגלות שאנחנו נתרגל להתנהג בצורה מסויימת, אלא שאנחנו נהיה כאלה! אנחנו נהיה בעצם המהות שלנו את הצורת חינוך שאנחנו עושים לעצמנו. נגיד איזשהו דוגמא מעשה שהיה; יצא פעם שדיברתי באיזשהו ישיבה קטנה אחרת, על נושא של איך אמור להיות צורת ההנהגה של תלמידי ישיבה כשהם יורדים לחדר אוכל ויש שם בר ויש שם אוכל, איך כתוב שם על לחם הפנים; "הצנועין מושכין את ידיהן, והגרגרנים נוטלין" (יומא לט,א), ואיך באמת אמור להיות צורה של הנהגה של בני ישיבה כשהם הולכים לחדר אוכל? וניסתי לתאר את המעלה שיש במי שהוא לא בצורה של גרגרנים חוטפים, ואמרתי שם את המשפטים האלה, אמרתי שם; תדעו לכם שמי שיאמין לרעיון הזה שלא כדאי להיות מהגרגרנים החוטפים, גם לצד שיצא שיהיה לו איזשהו משהו פחות ממה שיש לאחרים, כי זה לא מתאים לרוממות נפשו, והוא יאמין ברעיון הזה שזה לא מתאים זה לא שוה, זה מחיר מידי יקר בעד מה שהוא ישיג לשלם כזה מחיר של התבזות בהתנהגות של גרגרנים חוטפים, זה לא שוה את המחיר, אמרתי שם שברור שמי שבאמת מתבונן ומקבל את הרעיון הזה, וינהיג את עצמו ע"פ הרעיון הזה, הוא ימצא בעצמו שאחרי כמה וכמה פעמים שהוא התנהג כך כבר לא יהיה לו חשק בכלל לחטוף, הוא כבר לא יצטרך כל הזמן לבלום את עצמו מלחטוף, הוא לא יצטרך לעשות איזה עבודת המידות מלא לחטוף, אלא זה יהיה אצלו במציאות האישיותית שלו. ואמרתי שם; שיש לי בקשה, אם מישהו נושא אותו ליבו בחכמה בענין, אם מוכן לדווח לי בעוד שבוע או עשרה ימים, האם זה נכון, האם כנים הדברים אשר נאמרו. ובאמת היה כמה וכמה יקרים מאוד שזה דיבר אליהם הרעיון הזה, זה לא היה בכפיה בכלל, זה היה כמו הסוג דיבורים כעת, באו אחרי כמה ימים, ואמרו שבימים הראשונים היה קשה להם לשנות את ההרגל, אבל אחר כמה ימים הם הרגישו שזה לא מדבר אליהם, זה לא מדבר אליהם כזה סוג הנהגה, זה לא מתאים להם, כאילו זה נהיה מצב שהם התעלו עוד איזשהו דרגה, שלא מתאים להם כזה סוג הנהגה.

אנחנו רואים שכל אדם באשר הוא אדם יש לו איזשהו כבוד עצמי, מה זה כבוד עצמי, מה זה באמת כבוד עצמי? כבוד עצמי זה איזשהו באמת רוממות נשמתית שיש לאדם, מה זה כבוד? אולי פעם הזכרנו את זה: "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד" (תהלים ל, יג), "עוּרָה כְבוֹדִי" (תהלים נז, ט), מה זה עורה כבודי? כתוב בראשונים שכבוד זה מה שמקרין החוצה מעומק הנשמה של האדם, כל אחד לפי המציאות הנשמתית שלו מקרין החוצה אורות וזהרורים מאור נשמתו, וככל שאדם נשמתו יותר גבוהה ודרגתו יותר מרוממת זה ניכר על האישיות שלו, רואים את הרוממות והגדלות שלו, זה המושג של כבוד עצמי אמיתי, כבוד עצמי זה לא איזשהו הנהגה, איזשהו טקטים, איזשהו גינונים שאדם מתנהג בצורה מכובדת, לא זה כבוד עצמי, אלא כבוד עצמי זה באמת משהו מאוד פנימי אישיותי שגורם לאדם צורת הנהגה, זה מקרין מהחלק הכי עמוק ופנימי באישיות שלו וזה גורם לו את צורת ההנהגה.

ופה כפי שאמרנו יש דבר נפלא מאוד! שהאדם הוא בכיר היצורים ויש בו את הכח להעלות ולרומם את עצמו, והעליה והרוממות; זה נכון שבתחילת הדרך יש תמיד איזשהו התגוששות, שהרי כל מצב שאנחנו נמצאים ואנחנו רוצים לשנות אותו, אנחנו בעצם נגד איזשהו מציאות קיימת כרגע ואנחנו באים לשנות, ויש איזשהו התגוששות בין כחות סותרים שקיימים באדם, אבל אדם שמאמין באיזשהו רעיון והוא מעמיד את עצמו להתנהג לפי הרעיון הזה, הרעיון הזה נבנה בו, והוא נבנה בו הן לטוב והן חס ושלום להיפך, ותמיד אחרי תקופה שהוא מרגיל את עצמו בהנהגה מסויימת זה כבר נהיה הוא בעצמו עד כדי שזה כבר עובד אצלו בממילא. רק יש דברים שצריך איזשהו עמידה על המשמר, כי לפעמים עלול להיות שגם דרגה שאדם קנה אבל עלול להיות במשך הזמן איזשהו פיחות זוחל בחזרה למצב הלא טוב, כי ס"ה אנחנו רוחשים בנו כל מיני כחות ורצונות, אבל למעשה זה כן משהו קבוע שבנוי באדם, רק צריך לא לשכוח לגמרי שאפשר לזוז, כדי לשים לב אם חלה איזשהו נסיגה ולחזור מיד לדרך הנכונה, אבל עכ"פ זה המציאות של האדם.

יצא לראות כאן כמה דברים נפלאים, בדיוק היום באיזשהו השגחה פרטית הזדמן לידי הספר זיכרון שמואל של ר' שמואל רוזובסקי, ויש שם בסוף שיחות, וראיתי שם כמה דברים על הנושא הזה שאנחנו מדברים כעת, ובוא נראה כמה דברים, דברים נפלאים מאוד שהוא מביא, הוא מתחיל בהתחלה איזה ווארט שהוא שמע מהרב מפוניבז', הוא מביא דבר מאוד מעניין! יש משנה במקוואות (ט-ה), המשנה במקואות מדברת על דיני חציצה וטבילה, כידוע כשעושים טבילה צריך שלא יהיה חציצה, למשל אחד טובל כלי ועל הכלי צבור ומודבק איזשהו תוית של הפירמה שממנה יוצר הכלי, או מדבקה של מחיר, כולנו יודעים שמקלפים את זה כי זה בעיה של חציצה בטבילה, אא"כ זה איזשהו תוית שזה חלק מהנוי, לפעמים זה חלק מהנוי, אולי אם זה מותג אז זה חלק מהנוי, אני לא יודע, אבל בכללות זה חציצה. וכתוב שם כך; שעל בגד אם יש איזשהו רבב על בגד, כך כתוב במשנה: "רבי יוסי אומר של בנאים מצד אחד ושל בור משני צדדים", צריך לטבול בגד, היו טובלים בגד, אם בגד שנגע בו טמא הבגד נטמא, היו נוהגים הכל בטהרה בזמן שזה היה נפקא מינה לדינא, היום זה לא נפקא מינה לדינא טבילת בגדים, אבל בזמן שהיה תרומה וקדשים זה היה נפקא מינה למעשה גם טבילת בגדים, מה הדין אם יש רבב על בגד? רבי יוסי אומר של בנאים מצד אחד, אפילו אם הרבב הוא לא נספג בבגד משני הצדדים, הוא רק בצד אחד של הבגד, הוא ניכר בצד אחד של הבגד זה כבר מהווה חציצה, ושל בור משני צדדים, אצל אדם בור ועם הארץ רק אם הכתם חדר לשני צידי הבד. אומרת הגמ' בשבת (קיד,ב): "מאי בנאים" - מה זה בנאים? "אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם כל ימיהם". כך כתוב בגמ'; מה זה בנאים? תלמידי חכמים שהם עוסקים בבנינו של עולם כל ימיהם, זאת אומרת ת"ח הם יותר מקפידים על נקיון הבגדים שלהם, ולכן גם רבב מצד אחד מהווה חציצה, ואילו אנשים פשוטים פחות מקפידים, ואצלם מתי רבב מהווה חציצה, רק אם הוא משני הצדדים.

 אבל יש כאן משהו להתבונן! הביטוי הזה על ת"ח שהוא בנאי, הוא עוסק בבנינו של עולם, תיכף נראה מהי המשמעות שת"ח עוסק בבנינו של עולם, אבל התנא כשבא להגיד שבגד של ת"ח חוצץ בו רבב אפילו מצד אחד, הוא לא אומר בגד של ת"ח, איך התנא אומר? רבי יוסי אומר של בנאים מצד אחד ושל בור משני צדדים, הוא לא אומר של ת"ח מצד אחד ושל בור משני צדדים, אלא בגד של בנאי מצד אחד ושל בור מצד שני, שמו וזכרו של הת"ח במימרא הזאת זה בנאים, למה דוקא כאן קוראים לת"ח בנאים, בשום מקום בש"ס לא מצאנו את התואר בנאי על ת"ח?

אומר הרב מפוניבז' דבר מעניין, דבר נפלא מאוד, הוא אמר שדוקא כאן במשנה הזאת קוראים לת"ח בנאי, כי התואר הזה של ת"ח בתור בנאי הוא מישך שייך לדין של המשנה הזאת, כי הרי כאן כתוב שת"ח מקפיד על נקיון יותר מסתם בנ"א, עד כדי שבסתם בנ"א חציצה זה רק אם הרבב הוא חודר משני צידי הבגד, ואילו בת"ח חציצה של רבב שזה מין כתם שומני זה גם אם זה רק מצד אחד, והגמ' (שבת קיד-א): "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר "מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת" (משלי ח, לו) אל תקרי משנאי אלא משניאי, אומר רש"י 'שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרות אוי להם ללומדי תורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה', ת"ח שהוא לא הולך נקי, הגמ' קוראת לו 'משניאי אהבו מוות', למה באמת ת"ח אם יש לו רבב על בגדו הוא חייב מיתה? בגלל שת"ח הוא בנאי, ת"ח  יש לו תפקיד לעסוק בבנינו של עולם.

מה זה בנינו של עולם? על מה מדובר כאן, על איזה בניה מדובר כאן? על לבנות בנינים?! לבנות מגדלים?! מה זה הבנינו של עולם שהת"ח מתעסק בזה? שמעתי פעם שאחד מגדולי הדור הקודם טייל פעם עם מישהו בעיר אחת, והם עברו על יד איזשהו בנין, במקום מסויים שבנו שם בנין מאוד גדול, מפני כבודם של בעלי הבנין ההוא לא אגיד את שמם, והבן לויה שלו אומר לו; הרב, איזה עוצמה! איזה בנין! אז הוא שואל אותו; עצים ואבנים זה עוצמה? בנין זה עוצמה? ממתי בנין זה עוצמה? איזה עוצמה זה בנין? מה זה בנין?! כך הוא שאל אותו. אני ניזכר שהרב פינקוס אמר פעם; שרואים לפעמים גבירים אדירים שהם תורמים לכל מיני מקומות, שהם בונים בנינים אדירים ולא תורמים לישיבות, אלא תורמים לכל מיני דברים ולא לישיבות! הוא אמר דבר נפלא מאוד, וכי בגלל שיש לו כסף זה אומר שיהיה לו זכות להקים תורה?! בגלל שהוא קצת סוחר ויש לו כסף זה אומר שיש לו זכות להקים תורה?! אז איפה הוא שם את הכסף? במקומות שלא צריך זכויות כדי לשים שם את הכסף, כי כדי לתרום כסף לדבר שהוא באמת חשוב צריך להיות איזה בעל מעלה, לא כל אחד שיש לו כסף יש לו את הזכות בכלל לתרום לאן שצריך לתרום, לא כל הגבירים זכו בכלל לזכות הזאת להבין לְמָה כדאי לתרום ולְמָה לא כדאי לתרום.

החפץ חיים למשל, מדבר על גבירים שחשוב להם לתרום איזשהו מנורה יפה, איזשהו נברשת, ולא מבינים שלתרום אוכל לבני ישיבה זה הרבה יותר הנצחה מאשר להנציח איזשהו נברשת עם איזשהו שלט יפה, הם לא מבינים את זה, הם לא מבינים מה זה בנינו של עולם, הם חושבים שבנינו של עולם זה שלטים ואיזשהו נברשות וכדו', ולא מבינים שבנינו של עולם זה לתת לת"ח שיהיה לו מה לאכול, כך החפץ חיים כותב בספרים שלו.

עכ"פ אז מה זה הת"ח שהם עוסקים בבנינו של עולם, מה זה בנינו של עולם? להרבות כבוד שמים! לקדש שם שמים! שהבריות אומרות: "אשרי אביו שילדו", "אשרי רבו שלימדו תורה", כשרואים צורה של ת"ח זה מעורר וזה יוצר השפעה חברתית, ואם הת"ח נראה לא נקי או ההתנהגות שלו היא בצורה לא מכובדת, זה גורם שממאסין עצמן בעיני הבריות, הבריות אומרים "אוי להם ללומדי תורה שהם מאוסים ומגונים", ממילא כיון שת"ח הוא עוסק בבנינו של עולם, הוא מרכז העולם, בגלל שכל העולם לא נברא אלא בשביל הת"ח: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג, ז), העולם כולו לא נברא אלא בשביל הת"ח שהם לומדי תורה ומרבים כבוד שמים בעולם, הם צריכים לכן להתנהג בהנהגה מיוחדת, בהנהגה מרוממת, בהנהגה שבאמת מכבדת לומדי תורה, בהנהגה שמכבדת כבוד שמים, לכן אמר הרב מפוניבז'; שדוקא כאן כתוב את הלשון בנאים על ת"ח, כי הם עוסקים בבנין, הם בונים את העולם, הקיום של העולם עומד על הכתפיים שלהם, ולכן רבב גם מצד אחד מהווה אצלם חציצה.

ר' שמואל ממשיך ואומר: "ובאמת עיקר כונת עיקר התואר בנאי שהוא עוסק בבנינו של עולם של תלמיד חכם הוא בעצם לימודו ותורתו, שהרי "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה), כל הבריאה כולה נבראה בשביל התורה, ""בְּרֵאשִׁית" (בראשית א, א) - 'בשביל תורה שנקראת ראשית' (רש"י שם), וכל קיום העולם תלוי בלימוד התורה, ולא רק עולמנו כאן, אלא כל העולמות כולם תחתונים ועליונים תלויים בתורה, כמבואר בארוכה בנפש החיים (שער ד') שכתב; שאם חס ושלום יהיה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי אף רגע אחד מעסק התורה, כרגע יהיו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים ויהיו לאפס ותוהו", ר' חיים וולואזינ'ר כותב בנפש החיים שאם יהיה רגע אחד בעולם שבכל העולם כולו לא ילמדו תורה, העולם נהפך להדומיים נהפך לתוהו ובוהו, אז הת"ח הם מקיימי העולם והם בוני העולם.

אבל אח"ז הוא מביא כך, ר' שמואל מביא עוד דבר, שמה שת"ח נקרא בנאי שהוא עוסק בבנינו של עולם, זה לא רק בחלק שת"ח הוא מחזיק את העולם ע"י התורה שלו, והוא מרבה כבוד שמים וכבוד התורה בעולם, אלא הוא אומר שצורה של ת"ח שכל ההנהגה שלו תהיה בדרך בנין, שההנהגה שלו לא תהיה דברים חפיפים כאלה, דברים לא עקביים, אלא הנהגה של ת"ח היא דרך בנין, שהדברים נהיים קבועים באישיות שלו ובנויים בצורה קבועה ועקבית, הוא אומר כך: "כל בן תורה שנמצא בישיבה צריך שכל מציאותו תהיה בבחינת בנין, כל מעשה הנהגה ותנועה שלו הוא בונה את הישיבה, את התורה בישיבה, הוא מסייע לגידולה ולצמיחתה של הישיבה, ויש לו חלק בבנין התורה, כי כשאחד מתחזק הרי הוא משפיע על הכלל, אין תנועה של אדם שהיא רק לעצמו בלבד, כל תנועה קובעת ומשפיעה על זולתו, על סביבתו, האדם אינו חי לעצמו, האדם הוא חלק מהכלל, וכל התחזקות של יחיד בונה את הכלל, בונה את הישיבה. כמובן תחילת הבנין היא לבנות את עצמו, כי ע"י שאדם בונה את עצמו הוא בונה גם סביבתו ואת זולתו. וכן הוא לאידך גיסא; ע"י העסק בבנין אחרים האדם עצמו עולה ומתעלה", והוא אומר שהנהגה של ת"ח שהוא בבחינת בנאי: "שיהיו מעשיו והנהגתו בדרך בנין, בסדר מסודר ומתואם מהמסד ועד הטפחות, הן בלימוד, הוא לומד במשך הזמן את המסכת, חוזר עליה עד שהיא נקנית לו בקנין גמור, זהו לימוד בדרך בנין, שבנה בעצמו בנין שלם והחדיר למוחו וליבו קנין מסויים בתורה, אבל הלומד לסירוגין מעט כאן ומעט שם אין זה לימוד על דרך בנין, הלומד על דרך בנין הוא בונה את עצמו ובונה את הישיבה כולה".

אח"ז הוא ממשיך הלאה, זה פשוט דברים נפלאים שפשוט חבל לקלקל את הלשון, רק להגיד את הלשון שלו זה יותר מהכל, וכהאי ענינא הוא אומר בענין דרך ארץ שקדמה לתורה, אז ר' שמואל מביא כאן דבר מאוד מענין, הוא מביא שר' חצק'ל היה אומר; מה הכונה דרך ארץ קדמה לתורה? שזה כמו שילד לפני שהוא למד כיתה א' הוא לא יכול לעלות לכיתה ב', אי אפשר לעלות לכיתה ב' לפני כיתה א', או להגיע לפני כיתה ו' לכיתה ח', זה לא עובד, חסר לו את הרמה של כיתה ז' כדי להגיע לכיתה ח', הוא צריך להגיע לכיתה ז' קודם, ולהגיע לכיתה ז' הוא צריך לעבור את כיתה ו', וכן ע"ז הדרך, אז הוא אמר שר' חצק'ל היה אומר שדרך ארץ קדמה לתורה זה כמו שנער הנכנס לביה"ס, אי אפשר לו להיכנס למחלקה הגבוהה אם לא סיים חוק לימודיו במחלקה הנמוכה יותר, ואם יכנס מיד למחלקה גבוהה לא עשה ולא כלום, כך הוא בדרך ארץ אי אפשר להיכנס לתורה טרם השתלם בדרך ארץ, ובלאו דרך ארץ אין לו שום שייכות לתורה, כך הסביר ר' חצק'ל.

אבל ר' שמואל אומר עוד שטיקל, הוא מוסיף לומדע'ס בענין, הוא אומר; שדרך ארץ קדמה לתורה, זה לא רק שזה כמו שצריך קודם לעבור את הכיתה הנמוכה כדי לעלות לכיתה הגבוהה, אלא הוא אומר מידת דרך ארץ היא בבחינת הכלי שבאדם לתורה, ובלא דרך ארץ חסר במציאות הכלי שבתוכו ואין לתורה מקום להתקיים אצלו, 'דרך ארץ קדמה לתורה' הכונה שדרך ארץ זה הכלי שמחזיק תורה, בלי דרך ארץ אין תורה, לא רק שזה איזשהו שלב קודם, אלא זה כל המקיים והכלי שמחזיק את התורה של הת"ח, ובלי ד"א אין לתורה קיום.

תורה אנחנו כולנו יודעים, וזכור לי שהייתי צעיר ושמעתי את זה שהרב שך היה אומר; "מעולם לא ראיתי ת"ח לא ירא שמים או לא בעל מידות" - אין בעולם ת"ח שהוא לא ירא שמים והוא לא בעל מידות! כך הוא היה חוזר ע"ז תמיד. אני זוכר שאנחנו היינו צעירים והיינו אומרים מה הוא מתכוין שאין ת"ח, מה הקשר, הוא יודע ללמוד והוא למדן, הוא מעמיק, מה זה קשור לירא"ש, טוב צריך להיות יר"ש אבל מה זה קשור לת"ח? מה זה קשור מידות לת"ח, בסדר הוא לא בעל מידות, יש לו בעיה, אבל מה זה קשור, האם הוא לא יכול להיות למדן, הרי הוא בעל כישרון, הוא יושב ולומד אז הוא נהיה למדן, הוא נהיה מבין, הוא יודע להכין חבורה ולכתוב שטיקל תורה, מה זה קשור לת"ח? הרבה אז היינו מתפלפלים, היינו אז בחורים צעירים והיינו מדברים מה הוא מתכוין מה הוא מתכוין, הוא אומר את זה בכזה, מדובר כאן בראש ישיבה גדול הדור, והוא אומר לא ראיתי בחיים ת"ח לא ירא שמים ולא בעל מידות? אבל הפשט הוא פשוט! אפשר להיות איזשהו מרצה לתלמוד או איזשהו פרופסור לתלמוד גם לא ירא שמים או לא בעל מידות, אבל ת"ח זה הרבה יותר מאשר מרצה לתלמוד, כי ת"ח זה לזכות לישרות בתורה, לזכות שהסוג הבנה שלו יהיה הבנה ישרה והבנה של תורה, מה לעשות שתורה זה סוג מקצוע שדורש כל מיני /מציאותיות, שבלי זה הוא יכול לדעת הרבה תורה, אולי להיות למדן ובעל הבנה, אבל הוא לא ידבר, הגישה הסוג סברות שלו הסוג הבנות שלו זה לא יהיה הבנה של ת"ח, זה יהיה סוג הבנה של מישהו מבחוץ, הבנה של מישהו שלא קלט מספיק, הוא לא מספיק בפנים, רואים הברקות רואים כישרון אבל זה לא זה. כתוב בגמ' (שבת קו,ב); טינה היתה בליבו, לכן הוא לא זכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, לא זכה לכוין להלכה. בתורה זה עובד עם כללים אחרים מאשר שאר החכמות, את החלקים שיש בשאר החכמות יהיה לו גם בתורה גם בלי יראת שמים ומידות, אבל תורה זה משהו יותר גבוה, ויש בזה סוג סגולות ומעלות שאי אפשר לזכות בזה בלי מידות ובלי ירא"ש.

אבל ר' שמואל מביא כאן; שכתוב בחז"ל בויקרא רבה על  דרך ארץ קדמה לתורה, כתוב שם שבכלל דרך ארץ קדמה לתורה שלא סיפר לשוה"ר ורכילות, ולא השיב על חרפתו ועלבונו, והיה עושה שלום בין אדם לחבירו, וכל זה נכלל בדרך ארץ קדמה לתורה - בכלל ד"א קדמה לתורה זה להתנהג בשלום ובידידות בין חברים, לא להשיב על חרפתו ועלבונו, לא לדבר לשוה"ר ורכילות, ולהרבות שלום ביאל"ח, בלי זה הוא לא כלי מוכן לתורה, אין כלי, בלי כלי זה נשפך, התורה הזאת אין לה קיום, נמצאנו למדים ששני דברים יוצרים את הכלי מחזיק ברכה לאדם מישראל: העמלות בתורה, ודרך ארץ קדמה לתורה!

אח"ז ר' שמואל כותב כך: "ברצוני לעורר ענין ששייך למעשה, יש בן תורה שלומד סדר שלם בהתמדה כדבעי, והוא יורד לאולם האוכל לסעודה, וח"ו יש שם בסעודה תהום בולע את כל מה שהשיג ורכש בסדר הלימוד, אם ח"ו אינו נוהג כראוי בשעת סעודה, הרי יש תורה מיוחדת להנהגה בשעת סעודה, ישנם כמה וכמה הלכות בהלכות דרך ארץ שצריך להיזהר בהם, ואם ח"ו לא נזהרים יכול הכל לרדת לטמיון", והוא מביא כאן דבר מעניין מאוד, הוא מביא את החינוך שיש הרי לאו בקרבן פסח "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב, מו), כתוב בחינוך (טז'); מהו שורש האיסור לא לשבור עצם בפסח? אז כתוב בחינוך: "שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים", שהאיסור של עצם לא תשברו בו בפסח, כי עם ישראל הם בני מלכים נכבדי ארץ, אין זה מכבודם לשבור עצמות ככלבים. אומר ר' שמואל: "נמצא שטעם זה למרות שגופו של לאו הוא לא נוהג רק בזמן המקדש בקרבן פסח, אבל ענין ותוכן הלאו נוהג תמיד בכל עת ובכל שעה, שחובת אדם מישראל לנהוג בנכבדות גדולה כדרכם של בני מלכים, ודבר זה מחייב את מהלך החיים שלו; בשכבו ובקומו, בשיחו ובשיגו, בעמדו ובלכתו, כל דבר יש לו משקל ומידה, כל תנועה יש לה משמעות, ואם ח"ו אין נוהגין כן הרי זה כהגדרת החינוך גורר עצמות ככלב, ויכולה להיות הנהגה כזאת להוות תהום שכל הרוחניות נטמעת שם", כי מאחר שדרך ארץ קדמה לתורה, ור' שמואל מסביר שהכונה שהד"א זה הכלי שמחזיק את התורה, אם הוא מתנהג לא בד"א אז המשתכר משתכר אל צרור נקוב, בהתחלה כשהוא נוהג שלא בד"א נהיה רק חור בכלי, החור כונס משקה, מוציא משקה, מתחיל ליזול ממנו, מתנהג הרבה לא בד"א נהיה חור גדול, ולפעמים לא נשאר בכלל כלי לכל המעלות הרוחניות שלו, בלי ד"א אין תורה אין כלום, זה הכלי המחזיק ברכה.

זה דבר שמאוד מחייב אותנו! וראוי לדעת כפי שאמרנו בתחילת דברינו; שמי שמנהיג את עצמו בהנהגה הזאת זה בונה אצלו במהות שלו את זה כך, גם אם הוא עדיין לא הגיע לזה זה עדיין לא קיים בו, אבל אנחנו הרי יודעים שהאדם נפעל לפי פעולותיו, מעשים החיצוניים מעוררים את הפנים, כולנו מכירים את הרעיון הזה, ואם אנחנו ננהיג את עצמנו בהנהגה שמתאימה לנו, להיות בנאים, להרבות כבוד שמים, ולהתעסק בבנינו של עולם, כמו שבאמת מדובר כאן, הרי ברוך ה' אתם בעלי מעלה גדולים מאוד.

יצא לי לשמוע השבוע מכמה וכמה גם אנשי ציבור וגם יחידים כאן בעיר; התלמידים שלכם ניכרים באיזשהו עדינות ודרך ארץ, איזה משהו מיוחד, כך אמרו לי את זה כמשיח לפי תומם, לא בתור להחניף או משהו, רואים את זה, מדברים ע"ז כאן בעיר, ברוך ה' אשרינו מה טוב חלקינו. אבל לדעת שזה מחייב, מצב כזה הוא מחייב, כל מצב של מעלה הוא מחייב, ת"ח לא יכול להגיד אז התנהגתי לא כמו ת"ח, כי ת"ח יש לו מעמד והמעמד שלו מחייב, והוא צריך להיזהר מרבב כי אח"ז הוא עושה חילול ה', וזה דבר שמרומם ומגדל, ומי שינהג כך בודאי יעלה ויגדל ויהיה לו כלי מלא ברכת ה'.