דרך העליה - בשלבים
דבר ראשון אני חייב
להגיד, מה אני יכול לעשות שאני חייב להגיד את זה, כל פעם כשאני מגיע לכאן בין
כשאני מגיע בבוקר בין כעת כשהגעתי אחרי צהריים, הלב פשוט מתרחב לראות את המתיחות
ואת הצורה איך שהעסק מתנהל כאן, איך שברוך ה' יושבים ולומדים בצורה מיוחדת מאוד
שבאמת משובב לב ונפש ברוך ה'.
הייתי רוצה לדבר היום על נושא של צורה איך שמכינים גמרא,
הרי באמת אתם כעת ברוך ה' נהיים בחורי ישיבות, יכול להיות שכבר גם קצת בחיידר קצת
היה איזה פה ושם סימנים, מסתמא היה כזה דבר גם בחיידר קצת שנתנו לכם זמן להכין גמרא,
אבל בכ"ז אינו דומה חייידר לישיבה והייתי רוצה קצת לדבר על הנושא הזה איך
מכינים גמרא, אז דבר ראשון צריך לדעת שבכל גמרא בעצם אם נקרא לזה מקצוע גמרא,
מקצוע גמרא זה מקצוע מורכב שכולל בתוכו כמה וכמה מקצועות.
יצא לי פעם להכיר
איזשהו ילד שלמד באיזשהו תלמוד תורה ששם משהו קצת יותר בסיגנון בית ספר כזה, ושם
לפני שהם התחילו ללמוד גמרא היה להם שיעורים בשפה ארמית שהם יכירו את השפה, והיו
עושים, השיעורים היו שם בסיגנון שהיו עושים להם חיבורים של סיפורים עדכניים בשפה
ארמית, ודרך זה הם יכירו את השפה, נגיד, ההוא גברא דאזל לבי כנישתא; אדם שהלך לבית
כנסת, ולא יודע, ופגש שם מישהו, כל מיני סיפורים כאילו עדכניים שהם כתובים בשפה
ארמית כדי שיכירו את השפה, ואח"ז הם התחילו לימוד גמרא, סתם רעיון מעניין.
עכ"פ בלימוד
גמ' יש דבר ראשון: צריך להבין את השפה, את השפה פשוט. דבר שני: לימוד גמרא הרי הוא
שונה מחומש ומשנה, /שהיה איזה סיפור שהיה איזה ילד שלמד א-ב והוא אומר לאבא שלו שהוא
יודע את כל הש"ס הוא פותח בבא קמא: "ארבעה אבות נזיקין". א' ר' ב'
ע' ה'. אבות - א' ב' ו' ת'. כן הוא יודע כבר את כל הש"ס הוא יודע א-ב אבל
בגמ' הרי בכל קטע גמ' מונח הרבה הבנה. אחד שמבין את השאלה של הגמ' ומבין את התירוץ
אבל הוא לא קולט איך זה מתרץ את השאלה, הוא קורא את השאלה; מסביר את השאלה, שואלת
הגמ' כך מתרצת הגמ' זהו, והוא יודע להסביר את השאלה ולהסביר את התירוץ אבל לא איך
זה מתרץ את השאלה, תשאל אותו איך מתורצת השאלה, לא חשבתי לא יודע אז זה התירוץ, זה
נקרא להבין גמ'?! זה לא נקרא אפי' להתחיל להבין בכלל.
אז גמ' זה כולל
שפה, זה כולל הבנה, זה כולל חשבון, זה כולל הרבה הרבה מקצועות! הצורה שבעצם מתאים
להכין גמ' כשאנחנו נכנסים ירוקים לאיזה גמ' חדשה מושגים חדשים שאנחנו בכלל לא מכירים.
אם אנחנו רוצים על תחילת הלימוד 'בעודו בכפו יבלענה' לקלוט את כל העסק, הכישלון
מובטח והאכזבה מחוייבת, צריך את הסבלנות של שלב אחרי שלב. לפעמים בשלב הראשון עוד
אפי' לא קולטים מה זה כאן; שאלה, תשובה, ראיה, מה מדובר כאן? דבר ראשון זה שלב א'
צריך לקרוא, לראות שאני מצליח לקרוא את המשפטים לקרוא בכלל את המשפטים עוד אפי'
לפני לדעת במה מדובר.
אח"ז לראות
האם אני מצליח לעשות פסיקים שם בתוך המשפטים או שאני קורא שם מחובר שם, אתם יודעים
שאחד אמר בעלינו שם, "אין עוד אמת, מלכינו אפס", כך הוא קרא, אז הוא לא
יודע לקרוא, כן? לדעת לעשות פסיקים זה חלק ממה שצריך לדעת בלימוד גמ'.
ואחרי זה להבין אז
מה זה בעצם זה שאלה זה תשובה זה ראיה? במה מדובר כאן? ואז אם זה שאלה על מי השאלה,
על כל פנים ככל שאנחנו הולכים יותר בסבלנות של שלב אחרי שלב, ולא לנסות לתפוס את
הכל ביחד אז כך מובטחת ההצלחה, מי שמנסה לתפוס את הכל ביחד הוא לא יצליח הוא לא
יקלוט את העסק.
עכשיו, והרבה פעמים
אם לא מבינים, הרבה פעמים אז כשלא מבינים לעשות רווער'ס, כנראה חסרים איזשהם מושגי
יסוד כאן בעסק. הבעיה היא איך כתוב שם באבות: אם ראית תלמיד שתלמודו קשה כברזל
מפני משנתו שאינה סדורה. אתם יודעים מה זה משנה ומה זה גמ', משנה רש"י מסביר
באלו מציאות, מה זה משנה ומה זה גמ'? משנה וגמ' זה מושג לאו דווקא מה שאנחנו
קוראים משנה וגמ', משנה - זה דינים דינים שכתובים, לדעת את הדינים. גמ' - רש"י
אומר שם זה קושיות ותירוצים וסתירות, ולישב את עומק כוונת המשנה כדי לדעת
לפי"ז את הנפק"מ לדינא שיוצאת, וליישב קושיות.
ושמעתי פעם מאחד
מגדולי הדור, הרי במשנה באבות כתוב: "בן חמש עשרה לתלמוד" (אבות ה-כא) ז"א
שגמ' לא מתחילים בעצם בגיל של ילד צעיר, אז הוא אמר שבעצם באמת בגיל צעיר בגיל ילד
צריך ללמוד גמ' קצת כמו משנה, אפשר ללמוד גמ' כמו משנה, ז"א לא להיכנס לכל
הלומד'עס והקושיות והתירוצים אלא להבין את הגמ' פשוט בבקיאות פשוטה וגמ' בבקיאות
פשוטה זה די משול למשנה, כך שמעתי פעם מאחד מגדולי הדור שבעצם זה הצורה הראויה
בעצם עד גיל ישיב"ק, זה הצורה בעצם הראויה שכך ללמוד גמ' והרי גיל
ישיב"ק היום זה בערך 14 - 15 שבעצם אז מתחילים ללמוד גמ' ואז מתחילים כבר
להיות למדנים.
אבל עכ"פ אם
ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל מפני משנתו שאינה סדורה, עוד לא מסודר לו
הנתונים הקודמים, הדינים שעליהם מדובר, שעליהם הגמ' מקשה את הקושיא ומתרצת את
התירוץ ומביאה ראיה. כל עוד המושגי יסוד לא ברורים כשמש בצהריים, ברורים זה לא
הכוונה כעת שכבר נכנס לכל הלומד'עס, לומד'עס זה עוד דבר, אבל קודם כל ההבנה
והידיעה הפשוטה, מה כתוב כאן; מה הדין שכתוב כאן, קודם כל מה כתוב לפני שאנחנו
נכנסים לעומק ההבנה ולחקירות, דבר ראשון מה כתוב, אם אני ידע בדיוק מה כתוב אני
יוכל גם להבין מה קשה על מה שכתוב, אבל אם לא ברור לי מה כתוב לא ברור לי שבדין
הזה יש מחלוקת בכלל, וכשהגמ' שואלת ואני לא מחושבן האם השאלה על התנא הזה או על
התנא השני אז יש סיכוי שאני אבין את השלב ב' כששלב א' לא ברור לי?!
אני רוצה לספר לכם
סיפור שאני שמעתי אותו בעצמי, מר' מאיר צבי ברגמן, הוא סבא רבה שלך, נכון? והוא
סיפר לי את זה, היה תקופה שאני למדתי עם אחד האחים של אמא שלך, והוא סיפר לי שהוא
למד חברותא עם החזו"א, אבא שלי סיפר לי שבשעתו, אבא שלי גם היה בב"ב הוא
זוכר את החזו"א, בשנים ההם הדלת של החזו"א היתה פתוחה, כל בחור שרצה קשר
עם החזו"א יכל לעשות את זה, היה ציבור כ"כ קטן שהיה זמן, זה לא כמו היום
שבאים לרגע ומיד 'הנוגשים נוגשים בעם כלו מעשיכם', עוף החוצה כבר, היו יכולים לבוא
לדבר הרבה זמן.
(אתם יודעים הלוויה
של החזו"א היתה הלוויה הכי גדולה בארץ, אתם יודעים כמה היו בלוויה של
החזו"א 5000 איש, זה היה אז נקרא לוויה כמו היום מליון, רק תעשו חשבון כמה
משפחות חרדיות היו בזמן ההוא, והרי אם עושים חשבון פשוט אם משפחה חרדית ממוצעת
מהסוג משפחות שלנו זה 8 ילדים, הרי יש גם כאלה שיש להם 12 או 14 נגיד אם ממוצע זה
8 אז כל זוג זה 2 כפול 4 זה 8, אז כל דור הציבור החרדי גודל בפי 4, תעשו חשבון
מתקופת החזו"א עד היום כמה דורות שעברו אז מובן הגידול האדיר מה שקרה בציבור
החרדי שכל 20 שנה הוא מכפיל את עצמו בארבע, מול ציבורים אחרים שנשארים פחות או
יותר אותו דבר).
לא משנה, אז
עכ"פ הרב ברגמן למד חברותא עם החזו"א והוא מספר לי באיזה צורה
החזו"א היה לומד איתו חברותא, החזו"א היה אומר לו נוּ בוא נתחיל ללמוד
את הגמ', הוא לומד את הגמ' הגמ' אומרת איזה דין, נוּ מה כתוב כאן? דין מסוים,
אח"ז הגמ' שואלת שאלה על הדין, מה השאלה, השאלה היא כך וכך אז הבנתי, אז
עכשיו תחזור על הדין עם השאלה. הגמ' מתרצת תירוץ, כן מה התירוץ? כן, איך זה מתרץ?
מובן, עכשיו, תגיד את הדין את השאלה ואת התירוץ. הגמ' מביאה ראיה לתירוץ, מה
הראיה? עכשיו את הדין את הקושיא את התירוץ ואת הראיה. אח"ז תוס' שואל איזה
וא"ת, כן אז מה התוס' שואל? כך וכך, עכשיו תתחיל מתחילת הגמ' עם הוא"ת
של תוס'. כל שלב אחרי שמסבירים אותו עוד פעם מהתחלה עד כולל השלב החדש, כך, והוא
אומר והחזו"א מתענג מהלימוד הזה.
הוא אמר לי בזה
הלשון: לשמוע שיעורים בישיבה מר' שמואל רוזובסקי היה יותר גישמא'ק מללמוד חברותא
עם החזו"א, אבל כל גמ' שלמדתי עם החזו"א תעיר אותי היום ששים שנה
אח"ז באמצע הלילה אני אומר לך אותה ישר והפוך היום אחרי ששים שנה מאז שלמדתי
את זה. הוא אומר לי עכשיו אתה מבין איך החזו"א חיבר את ספר החזו"א, כשהוא
למד את התוס' וא"ת - רגע אני צריך לראות את מה שכתוב בגמ'?! הוא לא היה צריך
לראות את מה שכתוב בגמ' כי הגמ' כבר היתה מול העינים שלו.
מי שכשהוא לומד את
התוס'; רגע על מה הולך התוס' מה כתוב בגמ'? עוד לא ברור לו בדיוק מה כתוב בגמ' אז
הוא עוד לא אוחז בתוס', תלמד טוב את הגמ' ואח"כ תגיע לתוס'. אני לא בא להגיד
שאנחנו בדרגה כזאת של סוג סבלנות כזאת עד כדי כך, אבל לפחות את החלק הזה נלמד
מהדבר הזה שכשאנחנו מתחילים להכין תוס' חייב להיות שהגמ' ברורה לנו קילורין
לעיניים ישר והפוך, כי אם הגמ' לא ברורה לנו אין סיכוי שהתוס' יתחבר לגמ', מי
שאצלו הגמ' זה דבר אחד והתוס' זה דבר אחר וזה לא והיו לאחדים בידך, זה לא מתחבר
אצלו הוא לא יודע פשוט ללמוד, הוא פשוט לא יודע ללמוד, התוס' הוא מיישך שייך לגמ',
לפעמים התוס' מדבר על נושאים צדדיים, זה גם נכון, אבל כן התוס' "לפיכך"
כל אחד מבין, אתם כעת כבר עברתם את זה, אבל התוס' הזה כל כולו מחושבן על הגמ' אז
הוא מחושבן על הגמ' בדף ד' אבל זה הכל פשט בגמ', זה פשט שלם עם קושיות ותירוצים
שכל כולו מבוסס על הגמ', ואם הגמ' כפשוטה עוד לא גמורה ישר והפוך איך יבין את
התוס' ואז הכל נהיה עירבוביה, ומרגישים; הכל מעורבב לי ומסובך לי ואני לא מוצא ידי
ורגלי.
תשמעו דבר מעניין
עד היכן הדברים מגיעים, שמעתי שיש היום שיטה בכל המקצועות, אחד רוצה להיות רופא,
אחד רוצה להיות שופט, לא יודע, כל מיני מקצועות שלומדים אותם הרבה שנים 10 שנים 12
שנים 15 שנים, יש מקצועות שלומדים אותם הרבה שנים מקצועות שצריך הרבה חכמה והבנה
וידע לפני כן, להיות מלצר או משלוחן בפיצה לא צריך ללמוד הרבה לפני כן, אבל להיות
רופא או להיות שופט או עו"ד לומדים את זה שנים רבות, יש היום צורה, תשמעו דבר
מאוד מענין יש מה ללמוד מזה.
יש היום צורה לא
הולכים בכלל ללמוד באוניברסיטה נמצאים בבית ולומדים בבית את המקצוע, זה נקרא
אוניברסיטה פתוחה, מה זה אוניברסיטה פתוחה? יש עבודות בכתב עבודה מס' 1 מס' 2 מס'
3, בעצם כך; עבודה מס' 1 של המקצוע זה המושגי יסוד של המקצוע שהאדם עומד כעת ללמוד
ברמה פשוטה, לא שייך לא להבין את זה מי שיש לו רק קצת מוח בקודקודו לומד את זה
ומבין, למד עבודה מס' 1 שינן אותה חזר אותה הוא ידע את זה. אחרי עבודה מס' 1 כשהוא
קורא עבודה מס' 2 זה מסתדר לו כי זה השלב הבא אז הוא למד גם עבודה מס' 2. אחרי
עבודה מס' 2 הוא מסתדר גם עם מס' 3 וכן הלאה. כל עשר עבודות הוא צריך לבוא לעשות
מבחן, כן למבחן הוא כן צריך לבוא עושים לו מבחן, וכן שם הוא מגיע עם מישהו עם מורה
שמשגיח שהוא באמת עושה את המבחן בעצמו ולא בהעתקות והוא רק מגיע כל עשר עבודות
למבחן, ויש לו הוא יכול אח"ז לקבל תואר ע"ז.
מה בעצם הרעיון של
השיטה הזאת? הרעיון של השיטה הזאת שאם אתה הולך שלב אחרי שלב אתה לא מנסה לקפוץ
ישר למעלה אלא אתה הולך שלב אחרי שלב אז אתה יכול ללמוד דבר הכי עמוק ובשלב אחרי
שלב אז אתה מסתדר עם זה, אבל אם אתה מדלג על שלב אז העסק נתקע, כל העסק מסתבך
ונתקע.
וזה כלל לא רק
בלימוד אלא בכל עניני החיים צריך לדעת סבלנות, סבלנות זה נקרא שאני לא בכל דבר
מחפש ישר את התוצאות, אפשר ברגע אחד להשיג תוצאות?! כל דבר, כל הצלחה בחיים היא
דורשת התמדה ועקביות, ושלב אחרי שלב, עד שמגיעים להצלחה הנכספת להשגת המטרה, אין
דברים שאפשר להשיג מהרגע להרגע.
אני רואה פירסומות
ברחוב שצריך פיס בחיים, ראיתם פעם כזה פירסומת? הבנתי, אני הייתי כותב למטה: אבל
זה לא קיים. תגידו, כמה מליוני פריע'רים קונים פיס כל שבוע כדי שיהיה אחד שיגריל?!
פיס בחיים זה שיטה בחיים של פיס, כן?! אתם קולטים כמה מליוני מאוכזבים צריך כדי
שאחד יגריל?! אמרתי פעם למישהו אני בחיים לא קניתי פיס, למה לא קניתי פיס? כי אם
אני צריך לעבור כביש כדי להגיע לביתן ששם מוכרים אז הסיכוי שיהיה לי תאונת דרכים
כעת כשאני יעבור את הכביש יותר גדול משאני יגריל, נכון או לא? אחת לכמה מליונים,
יש גם כזה סיכוי שאני יעבור תאונת דרכים כשאני אעבור כעת את הכביש, ואם אני הולך
על כזה חשש רחוק חשש כזה רחוק שאולי אני אגריל, אז יש לי בכלל בעיה לעבור את
הכביש, לא כך? הטיפשות הכי גדולה זה לקנות פיס.
אלא מה, אולי
הקב"ה רוצה שאני אהיה עשיר ואיך הוא יעשה את זה? אם הוא רוצה שאני אהיה עשיר
הוא יסתדר, הוא ימצא כבר את השיטה איך לסדר, ולא צריך לעזור לו איך לעשות את זה,
אבל זה לא השתדלות לעשות על דבר כזה רחוק, הרי זה דמיון זה פשוט דמיון, המושג של
פיס זה פשוט דמיון אין פיס בחיים נקודה, אי אפשר לבסס את החיים על רעיון של פיס,
החיים זה ע"י עמל והשקעה ויגיעה ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, זה צורה
של הצלחת החיים, אין צורה אחרת, אין צורה שבאמת מביאה להצלחה. יכול להיות מקרה, יש
אחד שפתאום ירש ירושה, יש מקרים, המקרים האלה בכלל לא שייך להתכונן אליהם או להכין
אותם מראש, או לבנות את המהלך לפי זה, זה מי שנגזר עליו אז יהיה לו גם אם הוא כן
יוצלח גם אם הוא לא יוצלח, מי שנגזר עליו שיהיה לו את הדבר הזה, הן לטוב והן למוטב
יהיה לו בכל מקרה, זה לא קשור בכלל לאיזשהו מעשים או פעולות של האדם עצמו.
אבל המהלך של האדם
אדם שכן רוצה להצליח ולהתקדם בחיים זה אך ורק ע"י שקידה עקבית והוא מסמן
לעצמו את המטרה והוא הולך סבלנות של שלב אחרי שלב ולא כל רגע בודק האם התוצאה
המיוחלת כבר הגיעה, זה לא עובד א"א בכזה צורה להצליח, אם אנחנו לא נלמד
ליהנות מהרגע, ליהנות מההווה ליהנות מכל רגע שאנחנו ב"ה משקיעים ולומדים,
אפי' מלראות אותכם לומדים זה גורם להנאה ק"ו אתם לעצמכם כשאתם לומדים, ללמוד
ליהנות מכל רגע, ותדעו לכם פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כפי שדיברנו כבר בשבת,
מובטח לכל בחור שהוא ישקיע כפי כוחותיו שהוא יראה ברכה בעמלו.
הרעיון הזה האם אני
יהיה חזו"א או אני יהיה ח"ח או אני יהיה רעק"א, אני לא אמור להיות
לא רעק"א ולא ח"ח ולא חזו"א, אני אמור להיות אם קוראים לי ראובן
אני אמור להיות ראובן אם קוראים לי שמעון אני אמור להיות שמעון, אני לא באתי לעולם
לאיזשהו הצמדה או התפסה להיות מישהו אחר, כל יהודי הוא נברא אדם יחידי הוא יחידי
בכל העולם, אין שני לו.
תדעו לכם אין מושג
של בכלל מאתיים מנה בבנ"א. שאם אני מכיר בנ"א שבעל כישרון פי שתיים
ממני, והזיכרון שלו פי שתיים ממני, והעומק ההבנה שלו פי שניים ממני וכו' וכו' אז
אני בעצם מיותר כי בכלל מאתיים מנה, אין מושג של בכלל מאתיים מנה. כמו שאין שתי
טביעות אצבעות שוות, בכל המלייארדי בני אדם שבעולם אין שתי טביעות אצבעות שוות,
טביעת אצבעות זה משהו יחודי לכל אדם ואדם בעולם, אתם קולטים; גודל של מטבע קטנה של
אצבע קטנה אין שניים בעולם אותו דבר!!! מיום ברוא ה' אלוקים אדם על האדמה לא היו
שני בנ"א שיש להם טביעת אצבעות שווה. זה לא רק בטביעת אצבעות, אלא בכל
המציאות האישיותית, כל אדם הוא משהו אישי ייחודי יצירתי שאין שני לו ולא יהיה שני
לו מאז בריאת העולם ועד היום.
אבל בהחלט בטח שיש
בנ"א יותר מוכשרים ופחות מוכשרים, וגם א"א לומר למשל שאחד שהוא גאון
עולם ואחד שיש לו כישרון חלש ושתיהם ישקיעו את כל כוחותיהם ישיגו אותו דבר, אף אחד
אני מקוה לא ינסה להגיד כזה דבר; שגאון עולם ואחד עם כישרון פשוט -כישרון בינוני
פשוט- שאם הם ישקיעו אותו דבר הם יגיעו לאותם הישגים, מי שאומר את זה הוא גם מכחיש
את המציאות. אבל אני לא חושב שהפיתרון למי שהוא לא גאון עולם זה לרמות אותו אם
תשקיע אתה תהיה בסוף גדול הדור, אני לא באתי לעולם כדי להיות גדול הדור, אני באתי
לעולם כדי להיות מה שאני.
ניתן דוגמא אז אני
ר"מ בישיבה קטנה, אז משהו רע?! זה משהו דפוק בגלל שיש לי חברים שלמדו איתי, ושהיו
חברי חדר שלי והם ראשי ישיבות בישיבה גדולה לכן אני אדם דפוק?! אני זה, זה שמי וזה
זכרי, ר"מ בישי"ק משהו טוב מאוד, אני לא אומר שזה בדיוק כך, אם נגיד
שרמות של בנ"א נגיד אני לא אומר שזה כך; יש מלמד בכיתה א' יש כיתה ב' יש כיתה
ג' ד' ה' ו' ז' ח' שיעור א' בישיבה קטנה, שיעור ב' שיעור ג', שעור א'
בישיב"ג. זה לא בדיוק המדד האמיתי, אבל בוא נלך כך, וזה דרגות כך, זה דרגות
של רמה של חשיבות, אז אפשר להגיד שמי שמלמד בחיידר בכיתה א' הוא אדם דפוק?! הוא לא
אדם דפוק הוא אדם מאוד מיוחד במה ששייך אליו, וכל אחד יש לו את היכולות ואת הכוחות
להצליח את ההצלחה של עצמו.
אין בכלל מושג של
שתיים מתחרים על אותו משבצת, אין כזה מושג, זה משהו דמיון ועיוות כי כל אחד הוא מה
שהוא, וכל אחד שימצה את עצמו לפי היכולות והכישרון שלו הוא ירגיש עונג אין סופי
והצלחה במה שהוא, אם הוא שוכח מעצמו, שוכח בעצם מהטביעת אצבעות האישית שלו והוא כל
הזמן משווה את עצמו לאחרים, אז הוא מתחיל להסתבך; אז אני לא מגיע אני כן מגיע, אני
לא משיג אני כן משיג. אדוני! אתה אל תנסה להשיג אחרים.
"קינאת סופרים
תרבה חכמה" (ב"ב כא,א) כל ענינה בתור המְרָצָה, כי מה לעשות אנחנו כולם
מכירים, יש לנו גם כוחות שמנסים לעצור אותנו מלהצליח, יש לנו למשל גם א"א
להכחיש, יש גם מושג של עצלות אז כדי לקזז את העצלות אנחנו משתמשים גם לפעמים
בקינאת סופרים, אז אם הקינאת סופרים יקזז את העצלות ואז אנחנו כן נשקיע אז זה
שווה. אבל המטרה היא מעולם לא להשיג מישהו אחר, אני לא באתי להשיג מישהו אחר.
אתם יודעים שאדם
הראשון כשהוא נברא הוא היה יחידי בעולם, ואם הוא לא היה חוטא אז הוא היה רק אדם
אחד בעולם, נוּ אז מה הוא היה עושה הרי לא היה לו קינאת סופרים? מה הוא היה עושה?
הוא היה ממצה את עצמו, והוא היה מגיע לשלימות של עצמו, מה שבסוף קרה מה שקרה
והעולם נהיה ששת אלפים שנה וכל הריבוי של העולם, העבודה מתחלקת לא לאדם אחד, לאדם
הראשון, אלא כל העבודה וכל התיקון של הבריאה הוא מתחלק לכל הבריאה זה עדיין לא ביטל
שכל יהודי הוא אדם הראשון, נברא האדם יחידי כל יהודי הוא משהו אישי יחודי שאין שני
לו, זה לא רק כל יהודי אלא זה גם כל אדם בעולם, "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת
הָאָדָם" (בראשית ט, ו) כל יהודי יש בו איזשהו ניצוץ אלוקי שאין שני לו, והוא
יכול עם הכוחות שלו להגיע למעלות עליונות מאוד לפי מה שהוא.
ואם אנחנו נלך על
הכיוון הזה אנחנו נאמין ביכולות שלנו בכוחות שלנו, לא בצורה של השוואה של אחד
לשני, נגיד דוגמא, יש אחד שיש לו תפיסה מאוד מהירה, יש לו כישרון ברק, תפיסה
מהירה, אבל מצד שני מרוב תפיסה מהירה הוא לפעמים מדלג על פרטים הוא לא שם לב לכל
פרט ופרט כי יש לו תפיסת בזק כוללנית כזאת. יש אחד שהוא איטי הראש שלו עובד לאט
לאט אבל הוא דייק וגריס הוא שם לב לכל פרט הוא לא מדלג על שום שלב, והרבה פעמים
בסוף, אולי זה יקח קצת יותר זמן הוא בסוף מוציא מהסוגיא יותר מאשר הכישרון ברק הזה
שעל הרגע הראשון הוא כבר שוחה בעומקים בסוגיא, אבל מה שנתפס לו בברק שלו וזהו,
לצעוד הלאה הוא לא יודע, ואילו האיטי הולך לאט לאט ועוד שלב ועוד שלב ועוד שלב,
ולפעמים הוא בסוף יוציא מהסוגיא יותר מאשר הכישרון המהיר, זה רק דוגמא כי ע"ז
הדרך אפשר להגיד הרבה הרבה דברים, כי בעצם כל אחד יש לו את האישיות שלו את הכוחות
שלו את הרגש שלו, את הנפש שלו, את האיכותיות שלו, את היצירתיות שלו וכל אחד התפקיד
שלו זה למצה את עצמו.
ומי שבאמת יחיה
בצורה שאיך אני מוציא מעצמי את היכולות שלי, אז בטבע זה גורם לו עונג והנאה אין
סופית, אבל מי ששוכח את עצמו וחושב כל הזמן איך אני יהיה כפלוני או איך אני יהיה
כאלמוני, או איך אני ארשים, אז הנפש לא תימלא זה לא אני, הרי אני זה לא איך אני
ארשים, אני זה לא חלון ראוה, אני זה החנות עצמה, ואם אני לוקח את כל האני שלי בתור
חלון ראוה אז אני מרגיש ריק, כי זה לא האני שלי, אני עם א', אני זה החנות עצמה זה
לא החלון ראוה, אז כל אחד שיחיה את עצמו ואת כישוריו ויכולותיו כמו שאתם ברוך ה'
משקיעים ולומדים, וודאי יגיע להצלחה גדולה ולסייעתא דשמיא גדולה.
