ההידמות והעצמאות

הקב"ה הטביע באדם כל מיני תכונות, בעצם טבעינו הטביע בנו הבורא יתברך כל מיני תכונות בנפשינו, אחת מהתכונות הכי יסודיות שהוטבעו בנפש האדם זה תכונת ה"הידמות"! אדם מחפש מאוד להתאים את עצמו למה שסביבו, טבע האדם שהוא מחפש להתאים את עצמו ולדמות את עצמו למה שסביבו, כך זה בטבע הפשוט של האדם. כולנו יודעים! אצל תינוקות רואים את זה בצורה ממש חזקה איך שתינוק כל הזמן מחכה כל הזמן את הגדולים, ילד מחכה את אבא, ילדה קטנה רוצה להיות אמא, היא צריכה עגלה עם בובה, [אגב, רואים שהטבע של ילד וילדה שונה מגיל אפס, כך רואים בטבע], עכ"פ כל הזמן מנסים לחכות ולדמות את עצמם למה שהם רואים סביבם.

הרמב"ם בהל' דעות (ו-א) כותב כך: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם". הדבר הזה הוא כתוצאה מתכונת ההידמות שבן אדם אוהב לדמות את עצמו ולהתאים את עצמו לסביבה ולמהלך הסביבתי בה הוא שרוי, ואנחנו כולנו יודעים ומכירים איזה השפעה חזקה יש לחברה, מי שברוך ה' נמצא בחברה טובה יש לו השפעה טובה, מי שח"ו מתחבר עם חברים לא טובים הוא גם מושפע מהם, כך זה בטבע האדם.

השורש של הטבע הזה הוא, כי הקב"ה באמת הטביע בטבע באדם שהאדם הוא במהותו יצור מושפע ששואף להיתבטל למציאות אחרת, שזה בעצם השורש מה שגורם לאדם להתבטל ולקבל על עצמו עול מלכות שמים ויראת שמים, שאדם מבטל את עצמו לקב"ה ולתורה והוא מקיים כל הלכה והלכה, וזה בטבע של האדם, בטבע של האדם הוא לבטל את עצמו למציאות אחרת גדולה ממנו. אבל הטבע הזה הוא טבע שבצורה החיצונית שלו הוא מתבטא ביחס למה שקורה סביבו, ובצורה העמוקה שלו זה באמת בשביל שאדם יתבטל לקב"ה, ויעבוד את הקב"ה, ויכבד ת"ח, ויתחבר עם חברים טובים, אבל כל מידה ותכונה היא נמצאת אצל האדם והאדם הוא בעל בחירה איך להשתמש איתה. בספרים הקדושים כתוב שאפי' תכונת הטבע של "אהבה" והטבע של "יראה", במהותו הוא מיועד לאהוב את ה' ולירא מה', ובאמת שהצורה שנותנת לנו את היכולת דמיון לאהוב את הקב"ה ולירא את הקב"ה, היא מתוך מה שאנחנו לומדים "מורא אב ואם" ו"מורא רבך" אנחנו יכולים להגיע גם ל"מורא שמים". אם לא יחנכו ילד קטן מקטנותו שיש מישהו אדון עליו ושקובע לו מה לעשות, אם ההורים באמת יתייחסו לילד קטן בצורה חברית לא בצורה של אדנות, אח"ז לילד יהי' קשה לקבל עול מלכות שמים כי הוא לא התרגל לאדנות.

ופּה נבאר את שורש הענין, כמעט רוב התכונות שהקב"ה ברא באדם הם תכונות שיש בהם את אותה תכונה ואת ההיפוך שלה, מצד אחד- אנחנו אומרים שהקב"ה הטביע באדם טבע של "הידמות" שהוא רוצה כל הזמן ללמוד ולהיות מושפע ממה שסביבו ומגדולים ממנו. מצד שני- יש באדם טבע שגם הטביע בו הקב"ה, והוא טבע "עצמאי", 'עם לבדד ובגויים לא יתחשב', 'נברא אדם יחידי', יש באדם כוח של עצמאות להיות עצמאי ולהיות יחידי ולא להתרגש מאחרים, זה גם טבע שהקב"ה הטביע באדם.

ובאמת ששני הטבעים האלה נדרשים לו גם ברמה הכי גבוהה, כי מצד אחד, נדרש לאדם התבטלות לעול מלכות שמים, מצד שני, אנחנו דיברנו ע"ז כבר פעם בארוכה, אין רצונו יתברך שלא יהי' לנו את האישיות שלנו, רצונו יתברך שאנחנו נעבוד אותו מתוך הערך והחשיבות של עצמינו, לא שנעבוד אותו כי כאילו אנחנו בעלי חיים שלו, לא את זה הקב"ה רוצה מאיתנו, הקב"ה רוצה מאיתנו שיהי' לנו את האישיות שלנו ואת החשיבות שלנו ומתוך זה אנחנו מכופפים את עצמינו לקב"ה.

עכ"פ מה שכתוב ברמב"ם ש"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו", ב"מגדל עוז" שם ברמב"ם אומר שהמקור לזה הוא מהגמ' בכתובות (יז.) שבית הלל אומרים "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". ויש להבין איך רואים מהרעיון הזה ש"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", את הרעיון הזה של "השפעה חברתית"?

הדבר הזה הוא מעניין מאוד, בוא נראה שם את הגמ' מה כתוב שם, ונראה מה אנחנו יכולים להוציא לעצמינו. כתוב שם בגמ' כך: "תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא [-זאת אומרת, לשבח את הכלה כמות שהיא, לא לשבח אותה יותר מהאמת אלא כמות שהיא]. ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה [-לשבח את הכלה שהיא נאה וחסודה, כל כלה צריך לשבח אותה שהיא נאה וחסודה]. אמרו להן ב''ש לב''ה, הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) [-כך אמרו להם ב"ש לב"ה, איך נשבח כלה בעלת מום שהיא כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק?]. אמרו להם ב''ה לב''ש, לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" [-כך ענו ב"ה לב"ש]. מבאר רש"י, מה הכוונה תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות; "לעשות לאיש ואיש כרצונו". זאת אומרת שצורת התיקשורת של אדם עם הבריות יהי' בצורה שהיא משפיעה עליהם טובה, שהיא נותנת להם הרגשה טובה, "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" - תשוחח עם הבריות בצורה שזה עושה להם הרגשה טובה.

בוא נשאל שאלה: הכלה הזאת חיגרת או סומא, גם היא וגם החתן שלה יודעים שהיא בעלת מום, מה יעזור לה הקילוס שמקלסים אותה "כלה נאה וחסודה", לכאו' הרי זה יכול להיות כלועג לרש, זה מיחזי כלועג לרש, הם רוקדים לה כלה נאה וחסודה כשהיא חיגרת או סומא, והרי ב"ה שאמרו שתמיד לשבח את הכלה הם דיברו לא רק לפתאים ול'פתי יאמין לכל דבר', הם דיברו גם לחתן וכלה שאמנם היא חיגרת או סומא אבל הם ברי דעת, מה יתן להם מה שיגידו להם ויקלסו לפניה כלה נאה וחסודה?

התשובה היא: טבע האדם שהוא מושפע מדעות הסובבים, וטבעו שהוא כ"כ מושפע ממה שקורה סביבו עד שאפי' דברים שהוא יודע בהגיון ובמציאות שזה לא ככה, אבל אם כולם מדברים דברים מסויימים זה משפיע עליו והוא איכשהו מרגיש וההרגשות שלו הם כמו האוירה הסביבתית, כך טבע האדם שאפי' דברים שהוא יודע בשכל ובהגיון שלו בצורה מסוימת, אבל אם האוירה הסביבתית היא אוירה אחרת שהיא אוירה שנוגדת את ההבנה וההגיון והשכל שלו אעפ"כ הוא מושפע.

וזה מה שכתוב בגמ' "תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, דהיינו שהדעה שלו של האדם היא מתערבת בתוך הבריות. ואיך הדעה שלי יכולה להיות מעורבת בתוך הבריות? אם אני מדבר עם הבריות דיבורים שעושים להם הרגשה טובה, הדעה שלי היא מתערבת בתוך הבריות, כי מאחר שטבע הבריות להיות מושפעים מהאוירה שסביבם והאוירה שמסביב היא משפיעה על האדם, נמצא שאם האדם מקרין איזשהו דעה בציבור, זה גורם שהדעה שלו מתערבבת בתוך הציבור, זאת אומרת שהדעה שלו נכנסת בתוך ליבות השומעים.

ומה שאמרו חז"ל "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", באיזה צורה דעתו תהי' מעורבת והדעה שלו תיכנס לאחרים? לא שהוא ישלח להם חיצים רעילים, אלא אומר רש"י "לעשות לאיש ואיש כרצונו", אדם יכול לערב את הדעה שלו לאחרים ואחרים יהיו מושפעים מהדעה שלו, ואם הדעה שלו על אחרים היא דעה מפרגנת, אם הדעה שלו שהוא מקרין לאחרים היא דעה מפרגנת, זה משפיע עליהם והם מרגישים טוב.

וזה מה שאומרים ב"ה, אדם לקח מקח רע בשוק, לא היה לו הרבה ממון והוא קנה משהו סוג ג', זה מה שהוא יכול לקנות, הוא לא יכול לקנות סוג א' או משהו משוכלל, רק הוא קנה סוג ג' שזה מה שהוא יכל לקנות, מה ראוי להגיד לו? לשבח את זה, כי בשבילו זה טוב, למה הוא לקח סוג ג' ולא סוג א', כי לא השיגה ידו, יש "עולה ויורד", עשיר מביא בהמה, עני מביא תורים ובני יונה, דלי דלים מביא מנחה, כך גם בצורת החיים יש "עולה ויורד", וכי כל אחד יש לו את כל הדברים ואת כל הרמה הכי גבוהה?! אם הוא קנה מקח רע זה מה שמתאים לו, הרי מי לוקח חיגרת או סומא, רק מישהו שלא מצא משהו אחר, ובשבילו זה המקח הטוב בשבילו, וצריך לתת לכל אחד הרגשה טובה.

כל אחד יש לו את הכוח שדעתו מעורבת עם הבריות, דעה של אדם שמובעת בציבור היא מקרינה ויוצרת השפעה, מאחר שטבע האדם שהוא מושפע מהסביבה ממילא כל אחד יש לו כוח להקרין דברים חיוביים, להקרין את הרצון לשני, להקרין פירגונים לשני, להקרין עין טובה, וכמובן שהוא הדין בעניני רוחניות, להקרין יראת שמים, להקרין הלכה, להקרין התמדה, כל מעלה שקיימת באדם הוא יכול להשפיע אותה על הסביבה כי בני אדם מושפעים.

זה מה שאומר ה"מגדל עוז" שהמקור של הרמב"ם הוא מהגמ' בכתובות "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", כי מפורש שם בסוגיא שדעה של אדם היא משפיעה על השני, אומרים לה כלה נאה וחסודה והיא מרגישה מאוד טוב עם זה אפי' שהיא חיגרת או סומא, אתם שומעים מה זה השפעה של דעת קהל, חיגרת או סומא והיא מרגישה טוב, דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, דעתו מעורבת ומשפיעה על אחרים.

איך יהי' הצורה של היחס וההשפעה בחברה בצורה הנכונה המאוזנת והבוגרת, הרי כפי שדיברנו קיימות באדם שתי תכונות, מצד אחד, קיים באדם תכונה של "להידמות", להתאים את עצמו למה שקורה סביבו, מצד שני, הכוח ה"עצמאי", והעצמאות שבאדם אומרת; אף אחד לא יגיד לי מה לעשות! אני עושה מה שאני מבין! אני לא הולך להיות מושפע מאחרים אלא יש לי את העצמאות שלי! זה שתי תכונות שקיימות באדם, א"כ איך יהי' האיזון בזה?

הצורה הכי מאוזנת של ההשתמשות בשתי התכונות האלה היא, שהוא יקח את החלק של היכולת של ההשפעה החברתית בחלק של להיות נותן לאחרים, שהוא יחפש כל הזמן להיות משמח חתן וכלה, לשמח ולהעריך את החברים שלו, שהוא ישתמש במידת ההידמות בחלק של להשפיע על אחרים, שהרי מאחר שטבע האדם הוא להיות מושפע מהסביבה, על כן שהוא ישפיע דברים טובים על הסביבה שלו.

ואילו את עצמו הוא לא ישים במהלך שהוא כל הזמן מושפע מאחרים וכאילו אין לו כלום מעצמו, כאילו אין לו חוט שדרה משל עצמו והוא צריך כל הזמן את אחרים, הרי כפי שהזכרנו ילד קטן באמת צריך כל הזמן "צומי" סביבתי, מחייכים לו הוא מחייך, מזעיפים לו פנים הוא בוכה, ככל שאנחנו בוגרים אנחנו אמורים להגיע לאיזשהו עצמאות, כי קיים בנו גם כוח עצמאי שבו אנחנו יכולים להיות ניזונים משל עצמינו, לא להיות ניזון מן התמחוי, אלא להיות ניזונים משל עצמינו מכוח מה שאנחנו מעריכים את עצמינו ממה שאנחנו עושים שלומדים ומתפללים וכו', שאנחנו נפתח בעצמינו את היכולת שלנו להעריך את עצמינו מכח עצמינו, ונפתח בעצמינו גם את העצמאות שלא לקבל השפעה לא טובה מאחרים, זאת אומרת שיהי' לנו עקביות בדעות ובהשקפה שלנו ולבצר את עצמינו מהשפעה סביבתית לא טובה, שאנחנו נהי' רק משפיעים טוב ולא ח"ו מושפעים לא טוב.

אבל הדבר הזה כולל שני חלקים, דהיינו שהעצמאות שלנו צריכה לכלול שני חלקים, שאנחנו גם כבר פחות צריכים תשומת לב מאחרים, ככל שאנחנו יותר בוגרים אנחנו אמורים לבנות בנו עצמאות שאת התשומת לב שלנו אנחנו ניקח מתוך עצמינו, בינינו לבין הקב"ה אנחנו נשיג לעצמינו את התשומת לב שלנו, מתוך שאנחנו יושבים ולומדים ואנחנו משתדלים להתפלל בכוונה ולהגיע בזמן וכל עניני המעלות שבהם אנחנו עסוקים, מתוך זה ניקח לעצמינו את הדימוי שלנו. ולא נהי' כל הזמן עבדים לסביבה, לא נהי' כל הזמן צריכים רק להשיג תשומת לב ואיך להרשים את הסביבה, שהרי האלה שעסוקים כל הזמן באיך להרשים את הסביבה זה נובע מאיזשהו משהו שחסר להם, כי אין להם משהו עצמי לכן הם צריכים כל הזמן להוכיח את עצמם כדי לקבל איזה פידבק ואיזשהו משוב מהחוץ, אין להם עולם פנימי משלהם שבו הם יכולים להרגיש טוב, הם צריכים כל הזמן משוב חיצוני, ולכן באמת האלה כשהם לא נמצאים בתוך האוירה אין להם משהו עצמי, הם צריכים כל הזמן את המחייבים הסביבתיים ואת התשומת לב הסביבתי, וככל שאנחנו מתבגרים אנחנו צריכים לבנות בעצמינו משהו בוגר ואחראי מצד עצמו, לא מצד שאחרים רואים ויודעים אלא מצד האמת הפנימית שלנו בינינו לבין הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו, וה' ניצב עליו ועומד ומשגיח והוא רואה אותו, ואנחנו באמת כל הזמן בלאו הכי גם מושגחים, זה בעצם הצורה המאוזנת של האדם.

כעת, מה קורה כשאחד מידי מכניס את עצמו להשפעה סביבתית, כשהוא מכניס את עצמו מידי להשפעה סביבתית הרבה פעמים זה גורם לו גם ללחצים, כי הוא צריך כל הזמן להוכיח את עצמו בחברה באיזשהו צורה מסוימת, ולא תמיד החברה משיבה לו את מה שהוא תמיד היה מצפה, וכך הוא נכנס ללחץ והוא מנסה כל הזמן להוכיח את עצמו יותר, הוא לא חי באופן טבעי עם עצמו כמו שהוא, כי הוא כל הזמן סמוך על שולחן אחרים והוא מבקש לקבל מאחרים, והוא גם מחפש להיות יותר מאחרים כדי להוכיח את עצמו, והדברים האלה לא בידו, וזה יוצר לו קושי.

לעומת זאת אם הוא יבנה בעצמו את העצמאות שלו, והוא ידע להעריך את עצמו כמו שהוא לפי הכוחות שלו ולפי היכולות שלו, והוא יודע שהערך שלו לא נקבע לפי הערך שסביביו, אלא שהערך שלו נקבע לפי מה שהוא, והוא יודע להיות עצמאי ולא להיות מושפע מהשפעות לא נכונות, והוא יודע להקרין השפעות חיוביות, ויש לו את החוט שדרה של עצמו, זה המתכון להצלחה.

עוד נקודה אחת הייתי רוצה להגיד, כל אחד באשר הוא מי שקצת מתבונן ודאי מכיר בעצמו שיש לו דברים שיש מה להתקדם, אין מישהו שאין לו מה להתקדם, יש אחד שצריך להתקדם בשמירת זמנים, יש אחד שצריך להקדם בהתמדה, יש אחד שצריך להתקדם בכוונה בתפילה, יש אחד שצריך להתקדם בבין אדם לחבירו, כל אחד יש לו מה להתקדם. המציאות היא שהרבה פעמים המצב הוא 'עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו', מה שהי' הוא שיהי' ודברים לא זזים, למה דברים לא זזים? למה לפעמים אנחנו מרגישים בעצמינו בחולשות שלנו שדברים לא זזים?

הסיבה היא, שכשאנחנו מנסים לפתור את הבעיה אנחנו מנסים לתפוס את כל העסק בבת אחת, וזה לא מציאותי, כי הפער בין איפה שאנחנו נמצאים לבין הנושא בו אנחנו לקויים הוא פער גדול שאי אפשר להשתלט על כל העסק בבת אחת. תמיד אני אוהב להגיד איזשהו משל, בוא נשאל שאלה: אם מישהו יוצא כעת מהישיבה והוא רוצה להגיע לכניסה לעיר, והוא הולך פסיעות שכל פסיעה היא "מילימטר", כמה זמן יקח לו עד שהוא יגיע לכניסה לעיר? אולי זה יקח שבוע, אני לא יודע לשער את זה בדיוק, אולי זה יקח אפי' חודש, אבל עוד חודש הוא יגיע. למה? כי הוא מתקדם, גם התקדמות של "מילימטר" פסיעה אחרי פסיעה באיזשהו שלב הוא יגיע, אבל אם הוא עומד על מקום אחד גם עוד שנה הוא לא יגיע לשום מקום, הוא נשאר באותו מצב.

כל מי שמוצא את עצמו באיזשהו נקודה שהוא צריך תיקון, שיקח על עצמו משהו בנושא הזה, אבל "משהו", ואת אותו משהו באופן עיקבי, ולהחשיב את המשהו הזה, כי כל קצת של התקדמות יש לזה ערך וחשיבות.

יצא לי בשבועות האחרונים [-לאו דוקא בישיבה] לדבר עם בחורים שמספרים, אחד מספר, סדר שלישי אני מפטפט, זה מספר, שלא הולך לו הריכוז כ"כ בשיעור [-לא בעיה של קשב וריכוז], אמרתי לו, קח לעצמך חצי שעה או עשרים דקות ראשונות של הסדר לא לפטפט, תעשה את זה עשרה ימים ותשתבח בזה ותרגיש מאוד טוב בזה. הוא מספר אחרי זה, שלפעמים בלי כוונה זה כבר עבר לכל הסדר, הוא בטעות למד כבר כל הסדר, אבל עכ"פ העשרים דקות חצי שעה כבר לא היתה לו שום נפילה בזה, כי יש כוח לבן אדם לקבל על עצמו קבלה קטנה. עוד הוא אמר לי, שכבר חודשים לא הלך לו בזה, וכמה שהם דיברו ביחד החברותא להתחזק בהתמדה זה לא עבד. אתם יודעים, שכשעושים הסכמים ביחד כל אחד סומך על השני, ע"כ אמרתי לו, אל תספר בכלל לחברותא שלך על זה, אתה תחליט לבד, אתה תיקח עצמאות על עצמך שאתה עשרים דקות ראשונות חצי שעה של הסדר לא מפטפט, שאלתי אותו, האם הוא יכריח אותך לפטפט? הוא לא יכריח, תוכיח לעצמך שיש לך כוח עמידה, אמנם אל תלך על כל הקופה כי אם תלך על כל הקופה תישאר בלא כלום, אבל תוכיח משהו.

כעת, עוד דבר, ראיתי שזה דבר שמאוד עוזר, וזה עיצה טובה למי שרוצה באמת לקחת איזשהו בגרות ועצמאות לעצמו והוא מוצא את עצמו באיזשהו נושאים שיש מה לעשות בהם, לזכור, "צעד קטן אבל בטוח!" עם סבלנות, זה לא עובד בבת אחת, לפני עשרה ימים לא לעבור עוד צעד.

עכשיו עוד דבר, זה עיצה בדוקה ורואים את זה, ראיתי את זה כתוב באלה שרגילים בזה, וגם ראיתי מתוך הנסיון, מי שרוצה להתקדם באיזשהו נושא, יקח לעצמו חתיכת נייר בגודל של "רב-קו" וירשום לעצמו את סדר הימים א-ב-ג-ד-ה-ו-ז-א... אפשר לעשות כמעט חודש בכזה נייר, וירשום לעצמו בסוף היום "וי" או "איקס" האם הוא קיים את מה שהוא קיבל על עצמו, אנחנו לפעמים שרויים בתרדמת באותו מצב, פשוט לא מזיזים את עצמינו, הסטטיסטיקות והמחקרים מוכיחים ששנים שירצו להתקדם באותו נושא, ואחד יעשה לעצמו את היומן הזה יומן ההישגים ולא ההישגים, ואחד לא יעשה, האחוזים של מי שעשה בהתקדמות זה בעשרות אחוזים יותר, זה דבר שעוזר לבן אדם, אז אם ניקח על עצמינו את הבגרות הזאת ואת האחריות הזאת ונלך צעד אחרי צעד, בוודאי בסופו של דבר נגיע לא רק לקצה העיר, נגיע למקומות גבוהים מאוד.