הכרת עצמו

כדי שבן אדם ידע איך לנהל את החיים שלו - הוא צריך להכיר את עצמו! כולנו יודעים שכל מכשיר חשמלי אם אנחנו לא מכירים את הכוחות שלו ואת המוגבלויות שלו - אנחנו לא יודעים בדיוק איך להשתמש איתו!

למשל אחד שלא מכיר את כל הפונקציות הקיימות בשלט של המזגן, אז חלק מכל מיני אפשרויות של השתמשות הוא לא ידע, ובעיניו זה כאילו לא קיים, כי כיון שהוא לא יודע איך משתמשים בזה אז זה כמאן דליתא, אז אחד שיודע למשל רק להדליק מזגן ולכבות והוא לא יודע עוד דברים, אז אין לו מזגן משוכלל של היום, יש לו מזגן של לפני שלושים שנה, כי כל הדברים החדשים מה שיש; שעונים, ומנורת לילה, ורמות איוורור, וכל מיני דברים אין לו, כי הוא לא יודע איך מפעילים, הוא לא מכיר את צורת ואת כל מיני האפשרויות השתמשות שיש במכשיר, יש לי מכונית ואני לא יודע שאפשר ליסוע בה גם על מאה, הוא יודע רק על ארבעים, והוא תמיד נוסע רק על ארבעים, אז יש לו מכונית מלפני שבעים שנה, איזה סוסיתה מלפני שבעים שנה שנוסעת רק על ארבעים קמ"ש, יש, אבל אם אני לא מכיר זה לא שווה, אז אין לי את זה.

הוא הדין אדם שלא מכיר את המוגבלויות של איזה דבר שיש לו, אדם לא יודע למשל שאסור להפעיל איזה מיקסר לטחינת דברים יבשים יותר מדקה, אם/ מפעילים את זה לטחינת סוכר יותר מדקה זה יכול לשרוף את המנוע, כי על יבש זה מאוד מחמם את המנוע ומאוד לוקח אנרגיות מהמנוע עד כדי שזה יכול לשרוף את המנוע, הוא לא יודע שזה כך, אז המכשיר יתקלקל, ז"א שלהכיר כל דבר, כל כוח שקיים אם מכירים אותו אז יודעים מה כן ומה לא, יודעים גם את ריבוי האפשרויות, יודעים את המוגבלויות, ואז יודעים להשתמש עם זה לאורך זמן ולהצליח.

כמובן על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים להכיר את עצמינו כדי שנדע איך לנהל את החיים שלנו - למשל נגיד דוגמא; אחד שהוא מייסר את עצמו למה הוא לא לומד 18 שעות ביממה, (אני רק לוקח איזה דוגמא קיצונית) ונראה לו שהוא ממש לא בסדר שלא לומד כך, אבל באמת הוא פשוט יש לו טעות, כי באמת אין לו את הכוחות לזה, אז מה שהוא טועה וחושב שיש לו את הכוחות, ואז יש לו טענה על עצמו וראיה שהוא לא בסדר, עובדה שהוא לא לומד 18 שעות ביממה, מה גרם לו לכל הצער שלו? מה שהוא טועה שהוא לא מודע למוגבלויותיו! הוא חושב; מה הבעיה ללמוד 18 שעות ביממה?! נגיד; יש כאלה, שיש להם איזה סוג טעות כזאת, יש אדם שבטוח שהוא יכול ללמוד 18 שעות ואם הוא לא לומד כך אז הוא לא בסדר, אז הוא מרגיש כבר צער על הכישלון שלו שהוא לא ממלא את חובתו בעולמו שהוא לא לומד 18 שעות, אבל באמת הוא בכלל לא אמור ללמוד 18 שעות, כי אין לו את היכולת לזה בכלל, לא כל אחד יש לו את היכולת לזה, זה ברור.

זאת אומרת - אני רק מביא את זה בתור הוכחה שכשבן אדם לא מכיר את המציאות העצמית והטבעית שלו, אין לו מספיק מודעות למציאות של עצמו, אז הוא מגיע מזה לכל מיני שיבושים, כל מיני דברים יכולים לצער אותו, כל מיני בעיות יכולות להיות לו, גם יכול להיות לפעמים שהוא לא יעשה גם את מה שהוא יכול, כי הוא ינסה לעשות את מה שהוא לא יכול והוא לא יצליח, כל מיני בעיות יכול להיות לו.

בוא נדבר כעת על איזשהו תופעה שהקב"ה הטביע בנו כדי שנכיר את עצמינו ונבין איך אנחנו צריכים להתנהג, הקב"ה הטביע בטבע האדם שתי כוחות מאוד חזקים, הגאון קורא לזה, "היצר התאווני ויצר הכעסני" אתם חשבתם פעם שכעס הוא יצר, אני פעם חשבתי שכעס הוא לא איזה יצר, רק אם מרגיזים אותי אז יוצא כעס, אבל יש גם מושג של יצה"ר לכעוס, ז"א יש לפעמים שאדם נמשך לכעס, יש כאילו משהו שמושך אותו לכעס, כמו שכל אחד מבין שעניינים של תאוות יש משהו שמושך אותו, זה לא סתם אני עושה את זה, הוא מושך אותי למשהו, יש כאן איזשהו רצון שמושך אותי לממש את התאוות שלי, יש גם לפעמים רצון לכעוס או להרע לשני, אבל זה לא סתם שקרה מקרה, שהוא עשה לי משהו אז אני מחזיר לו, אלא זה יצר כזה שבוער כאש לנקום ולכעוס בכזה מקרים, ז"א שיש איזה משיכה, זה לא סתם דבר שזה קורה אלא יש לזה משיכה, אז הגאון אומר ששתי הכוחות הכי חזקים שמושכים את האדם ויכולים למשוך אותו לדברים רעים, זה היצר הכעסני והיצר התאווני. בעברית היום קוראים לזה; 'יצר של אלימות ויצר של עריות', אנחנו צריכים לדעת ששתי הנמרים האלה קיימים בכל אדם, אין אדם שלא קיימים בו שני הנמרים האלה, נמר אחד קוראים לו; כעסני או אלימות, נמר אחד קוראים לו; תאווני או עריות, זה שתי נמרים שקיימים בכל אדם.

מה עושים כשיש נמר מסוכן, מה עושים איתו? דבר ראשון שמים אותו בכלוב כדי שלא יפרוץ החוצה וטרף ואכל ואין מציל. אבל לפעמים גם אם הוא בכלוב הוא יכול מידי להשתולל, גם אם הוא אסור בתוך סורג ובריח מכדי לצאת החוצה, אבל הוא משתולל מבפנים, וזה גם מזיק, אז יש עוד איזשהו רעיון, ככל שאנחנו למשל נצמק אותו ונעשה אותו נמר פחות חזק, אז הוא פחות יוכל להשתולל, ככל שהוא יותר גיבור אז הוא יותר יוכל להשתולל, וככל שמאיזה סיבה אנחנו נוכל לעשות אותו פחות גיבור, הוא פחות יוכל להשתולל, כך זה.

ז"א שבעניני יצה"ר יש לבנ"א שתי תפקידים מה לעשות עם היצה"ר שלו:

א. יש את החלק של לגדור אותו, שלשים אותו בתוך כלוב, לא לתת לו לפרוץ החוצה, 'אל יבוא בכל עת אל הקודש', לא לתת לו לפרוץ החוצה, לסגור אותו.

ב' צריך לעדן אותו שהוא לא יהי' כזה אלים, שהיצה"ר לא יהי' כזה חזק ותקיף, לעדן אותו. נגיד דוגמא; ודאי שחלק מהיצר התאווני זה גם נושא שיש תאוות אכילה, אדם יש לו משיכה לאכול, יש לו גירוי ורצון לאכול כך הקב"ה ברא אותנו, מי שאין לו גירוי ורצון לאכול, צריך לבדוק, משהו השתבש במערכת שלו, משהו חולה, אתם יודעים שיש לפעמים חולים שאין להם תאבון לאכול, נורא ואיום, שהחולי גרם לו שהוא איבד את התיאבון לאכול, האדם הזה ימות מרעב, הוא לא אוכל והוא יחלש וימות מרעב, הקב"ה ברא שאדם שהגוף שלו צריך אוכל יש לו תאבון לזה ורצון וגירוי לזה.

גם יכול להיות עוד דבר שאדם אפי' לא צריך כעת כ"כ לאכול, אבל אם הוא רואה, הוא פתאום רואה איזה מאכל טעים מאוד, אז 'עין רואה לב חומד וכלי מעשה גומרים', אפי' שהוא לא היה צריך כעת לאכול, זה לא זמן ארוחה כעת והוא לא צריך את זה, אבל עין רואה ולב חומד, זה יוצר גירוי, ואז הוא רוצה לממש את הגירוי הזה, זה במציאות, כל זה זה מציאות טיבעית.

אדם למשל שהוא אוכל בצורה של גרגרן, בצורה גרגרנית, "הצנועים מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין" (יומא לט,א). אדם אוכל בצורה של גרגרן, אדם שאוכל לא בצורה של הלכות דרך ארץ בסעודה, הוא מבטה בעצמו ומעצים בעצמו את היצר של אכילה, ז"א כך; כדי שהגוף יקבל את צורכי האכילה שלו וגם כדי שהגוף יגיע לסיפוק שהוא צריך מהנאת אכילה, לא צריך בשביל זה לאכול בצורה גסה ולא עדינה ובצורה גרגרנית, אבל כל אדם לפי הצורה איך שהוא מרגיל את עצמו איך לאכול, אז זה יהי' נפק"מ עד כמה שיהי' יצר האכילה שלו בצורה גסה או בצורה עדינה, זה רק דוגמא להראות, ופה זה דבר שהוא צריך לעשות את זה, הוא צריך לאכול ולתת ליצר הזה כדי סיפוקו, הוא צריך לאכול, אבל יש צורה לאכול, חתיכה מידי גדולה כתוב שזה לא דרך ארץ, לפרוס פרוסה יותר מכביצה או לפרוס ביד אחת, לנתק את זה, כל מיני פרטים, או צורה של חטיפה, של אכילה כזאת, אכילה בצורה חטופה שבזה הוא מחנך את עצמו לחוסר עדינות, הוא בעצם מרגיל את עצמו לחוסר עדינות, והוא מפטם את היצר אכילה לדבר שזה לא נדרש, שזה לא עושה לו כלום, כי אותו אחד שכן הרגיל את עצמו לאכול בעדינות, יש לו ג"כ, הוא אוכל, שאכלנו ושבענו והותרנו, והוא נהנה מהאוכל אבל הוא יותר מעודן, ז"א היצר הזה יותר מעודן, הנמר הזה הוא לא כזה אימתני הוא לא כזה אלים, הוא נהיה יותר עדין, זה דוגמא אחת להמחיש את החלק השני.

שהמלחמת היצר כוללת שתי חלקים; לסגור אותו בתוך סורג ובריח כדי שלא לפרוץ לכל דבר, נגיד האלה שכל משהו, כל פעם שהוא רואה אוכל הוא צריך לאכול, הוא בבעיה, והוא גם ישמין ויהי' לו בעיות, הוא לא יודע אף פעם להגיד לעצמו; לא! הוא כל הזמן חייב לאכול?! או לאכול עוגות שלימות או חבילות שלימות של גלידות, זה לא לענין, זה גם לא בריא, והוא גם לא הרגיל את עצמו לרסן את עצמו, משהו לעצור את עצמו, זה עוד פעם קשור למשהו שאמרנו קודם, אם הוא רוצה זה חייב להיות! מה יש?! מותר לי להרגיש רצון, אבל אני אומר לא, לא כרגע, לא תודה, כרגע לא, מה יש?! כל דבר שאדם רוצה הוא חייב לעשות?! "עין רואה"- עין ראתה מה אפשר לעשות שהעין ראתה, "לב חומד"- לא תמיד אפשר לעצור את הלב חומד, אם העין ראתה הרבה פעמים זה ממילא שהלב חומד, "כלי מעשה גומרים"- זה כבר תלוי עד כמה בן אדם שולט על עצמו, האם אם הלב חומד אז הוא כבר נשלט ע"י החמדה הזאת, או שהוא יגיד לחמדה, נחמד לי כעת כך, אבל אני לא מבצע את זה. הרי אנחנו רואים, שכשילד מבקש מאמא שלו סוכריה, והיא לא רוצה לתת לו, לא מוכנה לתת לו, היא לא תמיד תתן לו, אז קרה משהו?! הוא מת?! הוא לא ימות מזה, ואם האמא הזאת היא חכמה, אז היא תדע שלא תמיד נותנים ממתקים, והאדם הוא האימא של עצמו והאבא של עצמו, והוא צריך לעשות עם עצמו לפעמים חושבים, נגיד; האם מתאים באמת שבכל עת שאני יכול לאכול ממתק שאני אוכל ממתק או שלפעמים אני אמור להגיד לעצמי שכעת לא?! בגלל שיניים או בריאות, או סתם להתרגל שלא כל דבר שאני רוצה אני מיד עושה את זה.

זה לא טוב, אדם שמתרגל שכל דבר שהוא רוצה הוא מיד עושה את זה הוא עוד פעם מגיע למחלה היותר גדולה ממחלת נפש, שזה מחלת הפינוק, כי פה הוא רוצה מנוחה, ופה הוא רוצה שלא לעבוד קשה, כיון שהוא מרגיל את עצמו שכל מה שהוא רוצה צריך להיות, אז פה אני רוצה שוקולד זה חייב להיות, אז אם אני גם רוצה כעת לנוח כי קצת יותר נוח לי כעת לא לעבוד קשה, אז אפי' אם רק קצת יותר כיף שיותר קל לי יהי' אם אני לא אשקיע ואתפקד, אז אני אעשה כך כי זה מה שאני רוצה, אז עוד פעם הוא יגיע לחוסר תיפקוד, כאילו זה הכל מגביל הכל אותו דבר, שכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, מה שאני רוצה אני הולך ומממש את זה, אז אם עכשיו לא כזה נוח לי שאני אתפקד ואני לא רוצה לתפקד, אז אני לא אתפקד, כי אני רוצה כעת לנוח, או שלא, כעת זה 'לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו ורעו', כעת זה לא הזמן לנוח, צריך לעשות משהו.

עכשיו כך, גם החלק האחר שביצה"ר הזה, החלק של עניני עריות או כל ענייני היצר התאווני, זה מציאות טיבעית באדם, וזה לא מציאות שלילית באדם, אלא זה מציאות טיבעית שכך הקב"ה ברא את האדם, עכשיו, יש הבדלים ברמה ובעוצמה ובגיל שזה מופיע, ונבדלו האנשים זה מזה, יש כאלה שהיצרים האלה כבר מתעוררים בגיל מסוים, יש כאלה שזה בגיל יותר מבוגר, או יש כאלה שזה רמה כזאת ויש כאלה שזה רמה אחרת, אבל זה דבר טיבעי לחלוטין, ומי שמרגיש איזשהו היתעוררות בנושא, שידע שכך הקב"ה ברא אותו, ואין שום עבירה בזה שזה כך, וזה לא מראה שום דבר שלילי כי כך הקב"ה ברא אותו, הפוך, זה מראה שהגוף שלו בריא וקיימים בו הטבעים שהקב"ה הטביע בו, לצרכים שזה קיים הדברים האלה, זה קודם כל מציאות טיבעית באדם.

כעת כך; יש איזשהו בעיה, לכאורה בעיה חמורה מאוד, אתם יודעים שעד לפני לא הרבה שנים, בגיל שלכם כבר היו נשואים כבר היו הורים, היו מתחתנים בערך בגיל בר מצווה 14-15, כך היה המציאות בכל העולם, לא רק בתימן, רק בתימן זה היה עד לא מזמן, אבל בכל העולם זה היה, נדמה לי, אני צריך לבדוק את זה, שהנצי"ב ור' חיים ברלין, לנצי"ב היה בן ר' חיים ברלין, עד כמה שזכור לי לפי התאריכים, בין הנצי"ב לבין בנו ר' חיים ברלין היה ס"ה 15 שנה, והם היו שניהם גדולי הדור באותו דור, אבל לא שאחד בן מאה ואחד בן, הרב אלישיב וחתנו ר' חיים קנייבסקי זה גם כעין אבא ובן, היו שתיהם גדולי הדור באותו דור, אבל אחד כמעט בן מאה ואחד בן 75, אבל אני מדבר שאחד בן 70 ואחד בן 55 וגם שניהם גדולי הדור, כך עד כמה שידוע לי שההפרש ביניהם רק 15 שנה, ז"א גם בליטא, שמה מדובר על מאה שנה או מאה חמישים שנה, שהיו מתחתנים מוקדם וזה היה כך רגיל, מה שר' חיים קנייבסקי אומר,/ הוא אמר לו כבר כמה פעמים, אתה כבר צריך להתחתן, צריך להתחתן, אבל המציאות היא שמכל מיני סיבות התאחר גיל הנישואין, אבל עצם טבעי הגוף לא השתנו, מה שיש איזה מוסכמה של בנ"א, מה שנהיה מוסכמה בציבור נגיד, שמתחתנים רק איזה חמש שנים יותר מאוחר מהמציאות הטיבעית הרגילה של האדם, זה לא שינה את המציאות הטיבעית של האדם, אז יש כאן בעצם איזשהו בעיה, אבל המציאות הטיבעית קיימת והתכלית שלמענה זה נברא לא קיים, כי איחרו את גיל הנישואין. אז יש כאן בעצם שאלה; איך בעצם מתמודדים עם זה?

פה יש איזשהו סוד מאוד גדול שכתוב בגמ', אולי למדתם את זה, וזה דבר שהוא עוד מציאות מאוד מעניינת שג"כ קיימת בטבע הזה, ויצא לי גם פעם לשמוע מאיזשהו חכם מחכמי הנפש שהוא אמר לי שהמציאות הזאת -שצריכים לדבר עליה- היא קיימת רק בסוג הטבע הזה, בטבעים אחרים לא קיים הדבר הזה, בוא נראה מה שכתוב בגמ', בגמ' כתוב; שהסוג דבר הזה זה עובד בצורה של "משביעו רעב מרעיבו שבע" (סוכה נב,ב). הסוג יצר הזה, אם בן אדם, ככל שבן אדם מעורר את עצמו, נותן לעצמו התעוררויות וגירויים ורצונות ליצר הזה זה נהיה עוד יותר, ואם הוא מרעיב את עצמו, ז"א אם הוא מכניס את זה להקפאה, אז זה הולך לישון, זה נרדם.

יוצא לי מידי פעם לדבר עם אחד מגדולי חכמי הנפש שהוא מקצועי מאוד, הוא אומר לי אין עוד טבע שזה כך, א"א למשל להרגיל, בוא נגיד לבן אדם שתהיה בתוך חדר אחד חצי שנה, תתרגל, תרגיל את עצמך ויהי' לך טוב להיות בחדר בלי לצאת החוצה, אדם צריך מרחב, זה ממש בית כלא, הוא לא יכול, אני לא אומר שהוא ימות מזה, אבל זה נגד הטבע, ולא שייך להגיד אבל תרעיב את עצמך ותהיה שבע, תרעיב את עצמך בזה שתהי' בתוך החדר הסגור ואז תהי' שבע מלרצות להיות בחוץ, זה לא עובד כך, וכן בשאר הטבעים, אין מצב שאדם ימנע מעצמו איזשהו מציאות טיבעית וזה ישביע את עצמו בזה שהוא מונע את עצמו, זה הטבע היחיד שהקב"ה הטביע שיש אפשרות  להכניס את הטבע הזה להקפאה עמוקה, למרעיבו שבע, זה דבר מאוד מענין.

כעת, מאי משמע מרעיבו? מרעיבו עניינו שבן אדם לא יתעסק עם הנושא, זה בכלל לא נושא של מלחמה, אלא נושא של לא להתעסק, נגיד מה הכוונה לא להתעסק, לא להתעסק הכוונה למשל לא לתור בעיניו אחרי דברים שמעוררים את הענין של היצה"ר, וזה הענין של שמירת עיניים, וכמובן ששמירת עיניים בדורנו אנו היא כוללת, אולי אפי' יותר, שלא לראות בכלי משחית דברים שיכולים לגרום התעוררויות בנושא הזה, שזה יותר גרוע ויותר גורם קושי לאדם מאשר לראות את אותו דבר שרואים שם, כך המציאות, המציאות שלראות בסרטים דברים מה שרואים שם, זה גורם יותר קושי לנפש האדם מאשר אם הוא היה רואה את התמונה האמיתית מה שרואים בסרט, כך המציאות, בנפש זה משפיע יותר חזק ממה שרואים, אז יש נושא של לשמור את העיניים מלראות דברים שמעוררים לזה.

והמושג של לשמור את העיניים, ר' חיים וולוזינ'ר כותב; ש"הסתכלות בעריות היינו שמאריך לראות להנאתו" - אם הוא מאריך לראות להנאתו, "ומי שיגדור עצמו אפי' מראיה, יבער בו אח"כ היצר כאש בוערת". לא לגדור את עצמו מראיה, שכאילו לא יהי' מקרה שהמבט של העין נתפס על דמות אישה, זה נגד המציאות, ומי שיעשה את זה, ר' חיים וולוזינ'ר כותב לו שיגבר בו אח"כ היצר כאש בוערת.

ולכן ר' ניסים אומר לא להוריד משקפיים ברחוב, ולכן אמר לי אברך אחד שהסטיפלר אמר לו לא להוריד את הראש ברחוב, ללכת רגיל, 'רגיל' הכוונה היא - כדרך בני תורה, לא שעיניו משוטטות בכל, אבל לא שהראש מורכן על הריצפה ממש, שהוא רואה רק את הריצפה, לא! בצורה כזאת זה נקרא יגזור על עצמו אפי' מראיה, ואח"כ יגבר בו היצר כאש בוערת, זה עובד כמו מכת צפרדע, שאחרי זה יוצא נחילים של צפרדעים, אחד שכובש את עצמו מידי זה אחרי זה מתפרץ אצלו יותר חזק, אין ברירה אלא להתנהג בהנהגה הרגילה, כעת, זה שמירת העיניים.

יש עוד נושא של שמירת הדיבור, לדבר דיבורים על הנושאים האלו, זה גם דבר שמעורר, אדם לא יכול להגיד; מה אני יכול לעשות, זה מגיע? אדם שמדבר על עניינים של יצר, בטבע זה מעורר את היצר, מי ביקש ממך לעורר את עצמך?! זה עוד דבר שמעורר.

ועוד יותר, תשמעו דבר מאוד מעניין, שהמסילת ישרים (יא') נותן יסוד עצום ממש, חידוש גדול, הוא אומר שאדם שמסתכל על מה שלא צריך להסתכל, או מדבר על מה שלא צריך לדבר, שהוא לא יחשוב שהבעיה שלו היא רק שהוא לא העמיד לעצמו סייגים, שכאילו זה גורם שמא הוא ימשך לידי חטא, שהבעיה בזה זה רק מצד שמא ימשך, בתור גדר, בתור סייג, המסילת ישרים כותב במפורש שיש בזה גם איסור עצמי, הוא כותב שכמו שכל אחד מבין שזנות ממש זה גוף עבירה, יש גם זנות העיניים וזנות הפה, וזה נקרא גוף איסור, לא רק שזה מביא, הוא כותב, ממש שטיקל תורה של המסילת ישרים בנקיות.

הוא כותב שאחד שמסתכל איפה שלא צריך להסתכל, או מדבר מה שלא צריך לדבר, אז יש לו שתי בעיות; א' הוא גם לא גודר את עצמו מזה להתדרדר לגוף עבירה ממש, והוא עבר על מה שאמרו חכמים: "אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" (שבת יג,א). שלא להתקרב לכרם, לנזיר אסור להתקרב ליד כרם כיון ששמא יבוא לאכול, ואם הוא מדבר או מסתכל זה יכול יותר לקרב אותו לדבר האסור בעצמו.

ב' והוא אומר אבל זה לא רק זה אלא יש בזה גם גוף עבירה. וההסבר לזה, הוא לא כותב למה, הוא רק כותב שיש בזה גם גוף עבירה והוא מביא ראיות לזה, אבל אני פעם התבוננתי, הרבה זמן ידעתי ודיברתי מזה, ורק לא מזמן הבנתי למה, זה פשוט מאוד; בגלל שאדם יש לו איזשהו הנאה וסיפוק מעצם הדיבור בזה או ההסתכלות הזאת, אז הוא בעצם מבטה כאן בפועל איזשהו עשיה מסויימת, איזשהו התעסקות מסויימת עם היצר, זה לא סתם כי זה יגיע למשהו, הוא כבר כרגע מתעסק עם היצר, ולכן זה גוף היצר, כשנזיר נמצא ליד כרם ענבים הוא עדיין לא מתעסק כלום עם ענין האיסור, אסור לו לאכול ענבים, אין כאן התעסקות, מותר לו שתהי' לו תאוות אכילה, זה לא קשור לאיסור נזיר, אסור לו רק לאכול ענבים, אז עד שהוא לא אוכל הוא לא מתעסק עם האיסור, עם איזשהו צד איסור, הוא רק גורם לעצמו קירבה לאיסור שמא יבוא לאיסור, שמא העין תראה ענבים ולב חומד וכלי מעשה גומרים, שזה רק בתור סייג וגדירה, אבל בענייני יצה"ר של הייצר התאווני של עריות, בזה עצם הדיבור או ההסתכלות זה התעסקות עם היצר עצמו, ולכן זה גוף האיסור, אני חושב שזה ההבנה במסילת ישרים הזה, וצריך רק לבדוק.

כעת; אי אפשר לאחוז את החבל משתי הצדדים, מצד אחד להתעסק בנושא, ומצד שני להגיד זה מפריע לי, אל תתעסק וזה לא יפריע לך.

גם וזה נקודה מאוד חשובה, שצריך לדעת שגם מה שכתוב בגמ' "מרעיבו שבע" זה לא הכוונה שלגמרי ליבי חלל בקירבי, ואם אני באמת יכניס את זה להקפאה כמו שצריך, ואני יתעסק בשמירת עיניים כמו שצריך, ובשמירת הדיבור -תיכף נראה עוד איזה שמירות- אז בעצם אני כמו ילד בן שנתיים שלוש, זה לא כך! היצה"ר יש לו איזה קפיצות, יש לו תמיד איזשהו קפיצות, יש תמיד איזשהו התמודדות מסויימת בכל מצב, רק זה סוג התמודדות שלא מרעידה אותו, שלא מטרפת את הדעת, שלא מפריעה להלוך ילך, שהוא לא מסומם מזה, זה לא דבר שזה מציק לו, כמו שבכל החיים יש כל מיני התמודדויות, לדעת שזה לא מבטל באופן מוחלט ממש, אבל נגיד זה פותר 95% מהבעיה, והחמש אחוז הללו זה נורמלי, שיש איזשהו קצת קושי ומתמודדים עם זה, אבל הבן אדם לא סובל מזה.

התופעה הזאת של הנסיון לדכא ולהילחם עם זה וכמה זה מסבך, באותו בחינה מה שר' חיים ולוזינ'ר אומר שמי שיגדור את עצמו אפי' מראיה יבער בו היצר כאש בוערת, את אותו רעיון בדיוק ר' ישראל סלנטר כותב במכתב על נושא של הירהורים, אחד שבא לו חלומות על עניינים של יצר, וזה גם דבר טיבעי, אגב, גם ע"ז ר' חיים ולוזינ'ר כותב, יש שם לשון בכתר ראש של ר' חיים ולוזינ'ר (אות קל"ו); שאלוהו על דבר מחשבה רעה, והשיב: "מחשבה רעה גם הראשונים לא ניצלו מזה, וכדרז"ל שלושה דברים אין אדם ניצל בכל יום וכו'"- ואחד מהם זה הירהורי עבירה, אין אדם שניצל שלא יהי' לו כל יום הירהורי עבירה, כל מיני סוגי הירהורי עבירה, זה קורה לכל אדם, גם לתנאים, כך הוא מביא, שאם כתוב בגמ' "שלושה דברים אין אדם ניצל מהם בכל יום" אז בביהמ"ד של הגאון אם לא כתוב 'אין רשע' ניצל בכל יום, אלא כתוב 'אין אדם', גם ר' עקיבא הוא היה אדם, וגם ר' גמליאל הוא היה אדם, וגם ר' יהושע, אז זה גם תנאים.

אומר ר' חיים ולוזינ'ר: "ואם מחשב בה זו רעה חולה"- רק אם הוא מפנה ליבו, רק אם הוא ממשיך עם עצמו לחלום בזה ולהתעסק בזה, אפי' אם זה רק בחלום, רק במחשבה והרגשה, זה חולי וענין רע, רק מה כן צורת ההתעסקות?

מצד שני ר' ישראל סלנטר כותב: "אין להעמיק ולא בהשתדלות מרובה לדחות ההירהורים כי זאת טיבעת נפש האדם כל שמעמיק לדחות איזה רעיון, איזה צער וכיוצא בו, אז תתגבר ההתנגדות בנפש האדם, להביא המוזר לאדם, לזאת בריבוי ההשתדלות לדחות ההירהורים יוולד סיבה גדולה לחיבת/ הירהורים, כן בתפילה -ממשיך ר' ישראל- העמל הרב לדחות הירהורים מוליד סיבה למחשבות זרות, והנסיון ברעיון גופני יוכיח הדבר למדי", עד כאן לשון ר' ישראל, מי שרוצה יש לי שם בחדר מצולם המכתב של ר' ישראל, במהדורות חדשות של אור ישראל אני חושב שזה נמצא.

זאת אומרת כך; צורת ההתמודדות עם הנושא הזה, זה בחינה של 'גם קוב לא תיקבנו גם ברך לא תברכנו' - קודם כל אנחנו יודעים שאין אדם ניצל בכל יום, ואם זה מגיע לא להיבהל, אין שום בעיה, זה דבר טיבעי, גם לתנאים היה, כל אחד לפי דרגתו ולפי המציאות המציאותית, שלכל אחד זה בצורה אחרת, יש כאלה שזה לא, ויש כאלה שזה עוד לא התעורר בגיל הזה, יש כאלה שכן, יש כאלה שזה בצורה כזאת, ויש כאלה ברמה אחרת, כל אחד לפי המציאות שלו, כל אחד שונה אחד מהשני, אבל הירהורי עבירה זה יכול להיות גם כל מיני דברים, למשל אחד שהי' רוצה כעת להתנקם מהשני, זה גם הירהורי עבירה, איסור לא תיקום, היה רוצה לדבר לשוה"ר מאוד, זה גם הירהורי עבירה, יש כל מיני סוגים של הירהורי עבירה, אבל שם הוא כן מדבר על כל מיני סוגי הירהורי עבירה שקשורים לאיסורא דעריות, מה שר' חיים וולוזינ'ר מדבר, וזה יכול לכלול כל מיני סוגים, וזה כך אמור להיות, זה לא בעיה.

השאלה היא מה קורה כשזה קורה, אם אנחנו נילחם בזה אז אמרנו זה עובד כמו מכת צפרדע, שזה מעצים ומכפיל ומשלש ומרבע את זה, אז מה כן? הרגילות איך שרגילני לומר; אחד מחזיק פלאפון והוא מחפש בספר טלפונים שם איזה מספר, תוך כדי שהוא מחפש מישהו מתקשר אליו, נעלם לו המסך של האנשי קשר, ונהיה כעת מסך של המתקשר, אם הוא לא ענה לו וההוא הפסיק אז חוזר לו המסך, נגמר לו המסך של המצלצל וחוזר לו המסך של הספר טלפונים של הפלאפון;

כך צריך להתנהג בזה! אני הייתי עסוק בלימוד, הייתי עסוק בלקרוא ספר, פתאום הפיוז קפץ, לקיים מה שנאמר שאין אדם ניצל בכל יום, קפץ הירהור, מצויין הכל בסדר, לא להיזדעזע, לא קרה כלום, אני בחברה טובה, חברת תנאים, עכשיו אני חוזר למצב הקודם.

אם אני ממשיך כעת שעה עם זה, אני לא יכול אח"ז להתלונן למה אני מסתבך, כי זה נקרא "מפנה ליבו ומחשב בו", זה לא מחשבה של שעה, כל רגע שאני חושב זה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, כל רגע זה מחשבה חדשה, כמו שבעשיה; אדם שעושה הליכה שעה- זה הליכה אחת, או כל הנעת רגל זה פעולה חדשה? כל אחד מבין שזה פעולה חדשה, גם כשהעט מונחת על היד שלי, זה נקרא שאני כל רגע מחזיק אותה, זה לא כמו מונח על השולחן, מונח על השולחן- זה מעשה אחד ארוך, על היד- כל שניה שזה כך אז זה נקרא מעשה החזקה, מעשה אחיזה חדשה כעת, זה פשוט כך, ואדם שחושב על דבר שעה, וכל רגע זה עוד מחשבה ועוד מחשבה ועוד מחשבה, אף שהמחשבות מחוברות, זה כל רגע עוד פעולה חדשה, בעשיה זה נקרא ודאי עשיה חדשה, כל אחד מבין שכל תנועה זה מעשה חדש, גם במחשבה והרגשה זה כך.

רק מה כן? שברגע שאני קלטתי במה אני עסוק, אני אחזור לעיסוק הקודם, למה שאני עשיתי לפני שזה הגיע, אם לפני זה פיטפטתי אז אני אמשיך לפטפט, לפני זה עשיתי משהו, אני חוזר אל הפעם הקודמת, זה נקרא התעלמות, לא מלחמה, 'וגם קוב לא תיקבנו וגם ברך לא תברכנו', מי שעושה כך, מגיע לאיזשהו איזון ושלוות נפש בנושא.

אם יש עוד מישהו שלא מספיק לו הדברים שדיברנו, הוא היה רוצה לשמוע עוד, או שיש לו איזשהו משהו שהוא היה רוצה יותר באופן פרטי, אז אתם מכירים אותי, ואשמח מאוד לכל מי שירצה, באיזשהו צורה לסייע בענין.