התמודדות עם פרידה
הייתי רוצה לספר
לכם איזשהו הרגשה שהיתה לי לפני שנים רבות בעקבות מציאויות שקורים לצערינו בחיים
ותראו מה יצא מזה, כשיצא לשמוע פעם ראשונה ושניה ושלישית לצערינו מקרים הכי
נוראיים שרק יכולים להיות, מקרה שבשבריר שניה משפחה שלימה ה' ירחם נהרגו בפיגוע או
בתאונת דרכים, ונשאר אבא בלי אשתו וילדיו, אשה בלי בעלה וילדיה, ילד בלי הוריו
ואחיו ואחיותיו, לצערינו היו כאלה סיפורים.
אני זוכר בפעמים
הראשונות ששמעתי כאלה דברים התחלתי לחשוב מה יקרה אם זה יקרה לי, לא מהכיון של פחד
וחרדה, כי יקרה או לא יקרה זה לא קשור למה שאני אחשוב, מה שצריך לקרות יקרה ומה
שלא צריך לקרות לא יקרה, לא זה מה שמדאיג אותי, העסק מאורגן ומכוון, לא זה מה
שהטריד אותי. אני אגיד לכם מה הטריד אותי! הטריד אותי האם אדם שעבר כזה דבר מה
שידעו להגיד עליו הוא שיש את האדם שלפני זה והאדם שאחרי זה, זה לא אותו אדם, צל
אדם, מת מהלך, האם זה המצב שיקרה, או שיש מצב גם אחרי כזה דבר לצמוח שוב ולהמשיך
הלאה את החיים ולהגיע למצב של שמחה והתקדמות הלאה בחיים? זה נושא שמאוד ניקר את
מוחי כי הרי לאף אדם אין שום ביטוח, אמנם אנחנו תמיד מקוים לטוב אבל כל אלה שזה
קרה להם לא חשבו על זה שניה אחת קודם שזה מה שהולך לקרות.
הייתי רוצה לשתף
אתכם במחשבות ובהרגשות שהיו לי, חשבתי כך: בסייעתא דשמיא יש לי הרבה מאוד משרות,
אני אספר לכם חלק מהמשרות שלי; אני בעל של האשה שלי - משרה שלימה. אני אבא של
הילדים שלי - משרה שלימה. אני אחד משכני הבנין בפרדו 9 בבני ברק, מידי פעם יש
מודעה לכבוד משפחת פרדו 9 - השלום זכר/ הבר מצוה/ החתונה - זה שטעל'ע שלימה. אני
אחד מתושבי השכונה שבה אני גר. אני אחד ממתפללי בית הכנסת. אני גם אחד מתושבי העיר
בני ברק, אני כל הזמן שומע רמקולים עניי עירך קודמין - יש לי משרה שאני אחד מתושבי
בני ברק. ויש עוד כמה שאר ירקות של משרות שיש לי, כך המציאות.
אני רוצה להגיד לכם
מה שחשבתי, חשבתי כך; כל דבר שיש לאדם אם קרה איזשהו מקרה והוא נלקח ממנו, אין שום
דבר שיכול להפוך את האדם באמת ל"חסר" כל עוד האדם חי! הייתי רוצה להסביר
את מה שאני מתכוין, נגיד; היתה לאדם משרה והוא פוטר ממנה, האם זהו נגמר החיים
שלו?! מה פתאום, לא נגמר החיים, אז עושים הסבה מקצועית, אולי יחזור לכולל, אולי
ימצא משהו אחר, כל עוד האדם חי הוא ממלא את כל חלל העולם, אין מצב בלי מצב! אין
כזה מציאות בחיים שיש מצב שאין מצב! אין כזה דבר בכלל במציאות החיים!
וחשבתי איזשהו משל
שיעזור לי לענין, הקב"ה שם בליבי את הדברים, כשאני הייתי ילד לא היה המון
ספרי קריאה, איפה היה ספרי קריאה?! הייתי קורא "ילדותינו"
"טבע" ו"גיאוגרפיה" של אחיות שלי, היה מעניין אותי לקרוא
ספרים ולא היה ספרים אז זה הספרים שהייתי קורא, זכור לי שבספר טבע של אחיות שלי
ראיתי שם תמונה של איזשהו תולעת שנקראת 'שילשול', שהקב"ה ברא את הסוג תולעת
הזאת שהיא נמצאת באדמה והיא מועילה לדשן את האדמה, והרי המציאות היא שכשחורשים
קרקע אז הופכים את האדמה, והרי 'תעכב המחרישה' אז המחרישה חותכת אותה את התולעת
הזאת, אבל הקב"ה ברא בתולעת הזאת טבע מעניין מאוד! חותכים אותה לשנים ושני
הצדדים חיים לגמרי, לא 'מפרכס כזנב הלטאה' אלא שני הצדדים חיים בפני עצמם, כך
הקב"ה ברא אותה, זה הבריאה היחידה עד כמה שאני יודע שאף שחותכים לשנים שני
הצדדים חיים חיים שלמים.
חשבתי! אחד לוקח
כזאת תולעת, וחצי מזה הוא מועך כמו 'המחה את החלב' עד אשר דק לעפר, החצי הזה שהוא
המחה וטחן כבר לא חי, ואילו החצי השני הוא נשאר חי שלם, הוא קצת יותר נמוך ועוד
מעט הוא ישלים את הגובה, זה המציאות שהוא שלם בכל מיני שלימויות, ואף שהיה כאן מצב
של 'ויאכל חצי בשרו' הוא נשאר שלם.
כשאני חושב על
הדברים האלה אין המשמעות שכל אלה שהם 'עצמי ובשרי' והם 'עצם מעצמיו ובשר מבשרו'
'ויאכל חצי בשרו' שכאילו אין בהם חיבור מושלם, אלא באמת יש חיבור מושלם; יש אהבת
איש לאשתו, ויש אהבת אב לבנו, ויש אהבת חברים, ויש תלמידים, ויש הכל. אבל עדיין
המציאות היא שכשזה נמצא זה חלק מהאדם, וכשזה לא נמצא הוא נשאר שלם, כך היה המחשבה
וההרגשה שלי, כך חשבתי כזה כיון.
וראה זה פלא! תשמעו
דבר מאוד מעניין! מאז שאני הגעתי לתובנה הזאת ראיתי שיותר קל לי להיפרד מדברים,
לפעמים קורה שנאבד אפי' משהו מאוד חשוב וקשה לבן אדם שנאבד, נהיה לי יותר קל
להיפרד גם ממקרים של נזק או תקלה או אבידה, וגם ממקרים של סבא או סבתא, או לפעמים
כאלה שהכירו 'ידידים', זה קורה וכך היא מציאות החיים שהרי אנחנו חיים בעולם ארעי,
נהיה לי יותר קל להיפרד מדברים שהיו עד לפני רגע חלק מהחיים עצמם, ועדיין האדם חי
שלם.
ולמה באמת האדם הוא
חי שלם? כי אין אף פעם מצב שיהודי אין לו תפקיד מה חובתו בעולמו לעת אשר כזאת,
יהודי אף פעם לא חסר אונים, אין בכלל כזאת מציאות. אתם יודעים לפעמים בזמנים של
צער או דאגות שאחד מהדברים שיוכלים לעזור לבן אדם לקוות זה כך, יש יהודי שחי חזק
אמונה ובטחון והוא רגוע מאה אחוז, אבל מה לעשות שלא כל אחד הוא בדרגת אמונה ובטחון
שזה כבר מספיק להרגיע אותו, זה דרגה, מנוחת נפש הבוטח זה מעלה גדולה ואנחנו שואפים
ושייכים קצת לענין, אבל יש בזה הרבה הרבה דרגות וכל אחד לפי דרגתו, מי יאמר זיכיתי
לבבי שזה כבר אצלו בשלימות.
האמת היא שכדאי
לדעת את המציאות שאין יהודי מאמין שהוא לא שייך קצת לדרגת בטחון, כל יהודי מאמין
המציאות שלו שהוא משתדל פחות בענינים שצריך להשתדל, בעצם היותו מאמין זה גורם לו
שהוא ישתדל פחות מאשר אדם אפיקורס, כך המציאות, יצא לי גם לבדוק את זה וגם לשמוע
מחכמים את המציאות הזאת. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו כבר בתוך מהלך של בטחון, יהודי
מאמין אפי' לא תמיד אם הוא דוקא הצדיק הכי גדול ולא תמיד אפי' אם הוא שומר תורה
ומצוות, אבל יהודי מאמין הוא בדרגה שמרגיש שעשיתי מספיק ואת השאר האלוקים יעשה
וימשיך, זה סוג הרגשה שקיימת אצל כל יהודי מאמין, זאת אומרת שיהודי הוא כבר בתוך
דרגה מסויימת של בטחון, וככל שהוא יעמיק וילמד ויתבונן וירגיש הוא יעלה ויתעלה עוד
יותר בבטחון כל אחד לאן שהוא יכול להגיע.
אבל יש איזשהו
פיתגם באידיש שאומר (מתורגם): "עד שנגיע לבית מרזח גם צריך איזה כוסית
יי"ש" - עד שנגיע לשם שיהיה לי חבית תן לי בינתיים איזה כוסית שתהיה לי
לדרך, זאת אומרת עד שאנחנו נגיע לשלימות של בטחון אנחנו צריכים איזשהו משהו שיתן
לנו גם כחות כרגע.
אחד מהדברים שמאוד
עוזרים לדאגות שזה גם כן דבר שחשבתי על זה פעם ואני רואה את זה בשטח. לפעמים
במצבים של דאגות אדם צריך לחשוב האם הוא שמע פעם על מצבים מאוד קשים שאנשים יצאו
מזה, אתם יודעים כל מי שקרא, אתם כבר דור יותר מאוחר, אבל כשאני הייתי בגיל שלכם
עוד יצא לי לראות הרבה אנשים שכשמרימים את השרוול לתפילין רואים עליהם את המספר של
המחנות את הקיעקוע שהיה במחנות הנאצים, תשאלו את ההורים שלכם אולי עוד חלקם
זוכרים, היו הרבה כאלה, זאת אומרת הדור שלנו עוד חי מאוד את השואה וזה היה מאוד
נושא, אני זוכר שכשהיינו מדברים על השואה מה היה בא לנו לעשות לגרמנים ימ"ש,
כאילו כי אנחנו חיינו והכרנו עוד ניצולי שואה, היום זה כבר הרבה יותר רחוק בהרגשה
ממה שהיה בזמני, ויצא לראות הרבה ספרים שכתבו ניצולי שואה וכדו'. ויש איזשהו תופעה
שהיתה אחרי השואה, אנשים ששרדו את המחנות היו כאלה שחצי שנה אחרי השואה עוד הלכו
עם הפיז'מות עם הפסים האלה הבגדי מחנה מה שהיה שם, והיו בעירום ובחוסר כל, אנשים
בני 30 שקלו אחרי השואה 35-40 קילו, כל המשפחה נכחדה, כל העיר, כלום, צפד עורם על
עצמם, ואנשים כאלה הרבה מהם התאוששו ובנו משפחות והקימו דורות והקימו ישיבות
והקימו מוסדות והקימו מפעלים, אי אפשר לתאר איך מ'אודים עשנים' איזה עולם גדול
שנברא, לפעמים לעת מצוקה אני נזכר איך הם היו כאלה שלדי אדם, התחיינה העצמות
היבשות האלה?! ולאן הם הגיעו! וחלק מהם הנני מכירם בשמותיהם והכרתי אותם, ולאן הם
הגיעו! אמנם אנחנו קצת רחוקים מכזאת דרגה אבל ביחס לקושי שאנחנו נמצאים כרגע עוד
יש תקוה.
תדעו לכם! אחד
מהדברים שמאוד עוזר לאדם מודאג; תנסה לחשוב את התסריט הכי רחוק שיכול להיות,
התסריט הכי רחוק שמשם אפשר רק לעלות כי אין כבר לאן ליפול, ואז תראה שזה בסדר עוד
לא אבדה תקותינו.
הכרתי איזשהו סיפור
שזה שהיה בשמחה משפחתית שלנו שהיתה תאונת דרכים בחזור מאחד מהשבע ברכות, והיו 2
פצועים אנוש, 2-3 קשה מאוד או פצועים בינוני, אי אפשר לתאר איזה מצב קשה היה! סיפר
לי אח של אחד שהיה פצוע אנוש ושבועות ארוכים הוא פירפר בין חיים למוות, שההורים
שלו מרגישים שעוד רגע נטרפת עליהם דעתם והם יוצאים מדעתם ממש מרוב מתח מהמצב של
הילד. הוא שאל אותי; האם יש משהו שאני יכול להגיד להורים? אמרתי לו; תגיד להורים
שלך, שאם הבן הזה כבר היה נהרג בתאונה כמו שזה היה ממש נס שלא נהרגו, כי כשבא
ה"בוחן תנועה" - יש כזה מושג "בוחן תנועה" שהוא בא לזירה והוא
קובע דברים, ה"בוחן תנועה" שבא לזירה למקום התאונה שם אמר: 2-3 הרוגים
לפחות יצאו מהתאונה הזאת 100%! ולמעשה ברוך ה' בסופו של דבר כולם החלימו והבריאו
וכולם נשואים ואבות לילדים כולל אותו פצוע אנוש. אבל אמרתי אז לאח תגיד להורים שלך
שאם הבן שלכם האח היה נהרג בתאונה הייתם היום אחרי השלושים במצב שכבר הייתם
מתחילים לחזור לחיים ולהתאושש, כך היתה המציאות אילו זה היה, אדם שבנו נהרג
רח"ל בתאונת דרכים באיזשהו שלב הוא מתאושש וחוזר לחיים וזהו, ועדיין יש סיכוי
שיהיה תחיית המתים כאן, תחיית המתים לפני תחיית המתים, שיסתכלו על זה כך! ובאמת
הוא סיפר לי אחרי זה שזה מאוד היקל עליהם את ההרגשה. וברוך ה' שבאמת אחרי זה
הקב"ה עזר והיה תחיית המתים, הוא חזר לעצמו ולא נשאר לו אפי' אחוז אחד של
נכות, לא לו ולא לכל אלה שנפצעו בתאונה, וכולם ברוך ה' הקימו בתים נאמנים לה'
ולתורתו.
זה דבר שאנחנו
צריכים לדעת בכל מיני דברים בחיים שלא הכל הולך בדיוק לפי כל התוכניות, יש כל מיני
מקרים בחיים, אין אדם שאין לו את זה, מי שקצת יסתכל בחיים יראה שזה דברים מצויים
ממש, אבל אנחנו רואים איך בני אדם מקבלים דברים בחיים, ואנחנו רואים בחוש כל הזמן
מי שקצת מכיר, שההבדל הוא לא במקרים שקורה לאדם אלא בכל מיני הרגשות ודאגות או
רוגע ובטחון איך בן אדם עובר מצבים בחיים, והמציאות היא שרואים את זה בשטח כל הזמן
שבן אדם לא מאבד את העשתונות, ובכל מצב באיזשהו צורה הקב"ה מסדר את העולם
ודברים מסתדרים.
ראיתי איזשהו שיחה
שר' יחזקאל לוינשטיין אמר, הוא אמר; אנחנו רואים בחיים שהקב"ה ברא עולם עם
סדר ועם תוכנית ודברים בעולם מסתדרים, העולם מנוהל בצורה שהעולם מסתדר, יש ודאי
מקרים יוצאים מן הכלל, יש מקרים של אסונות ומקרים של דברים נוראים, אבל בכללות
העולם מסתדר. נגיד אם אני אנסה לראות איפה אני רואה את זה, הרבה פעמים יצא
שהאלוקים אינה לידי איזשהו מקרה מסובך קשה ונורא ואיום אי אפשר לתאר, והאלוקים
אינה לידי שלב של הנושא לנסות מה שייך להועיל בדבר, והרבה פעמים באיזשהו שלב זה
עבר לערכאה אחרת ועדיין איש לא יודע מה יהיה הסוף, ולפעמים אחרי איזשהו שנים ואפי'
אחרי 5 שנים יוצא לי פתאום לפגוש מישהו ששייך לענין, ואני נזכר ושואל אותו מה יצא
בסוף עם הסיפור הנוראי ההוא? הוא אומר לי; ברוך השם בסוף העסק הסתדר והעסק נוסע שם,
בלי סוף מקרים שזה היה נראה 'סוף העולם' 'סוף הדרך' איך שאומרים, אבל זה לא היה לא
סוף ולא דרך, ברוך ה' עולם כמנהגו נוהג, וזהו שר' יחזקאל אמר; הקב"ה ברא עולם
והוא מסדר שדברים יסתדרו בו.
אמר ר' יחזקאל; מה
ההבדל בין האדם הבוטח לאדם הדואג? רק הדאגה! העולם מסתדר כי הקב"ה הוא בעל
הבירה והוא מסדר את החיים שדברים יסתדרו, וכל ההבדל בין הבוטח לדואג זה רק הצער
והמתח של הדאגה. זאת אומרת ר' יחזקאל דיבר על זה אפי' עוד בלי דרגות של ביטחון,
שהקב"ה רוצה שהעולם יתנהל בצורה מסודרת והוא דואג שהוא יתנהל, חוץ ממקרים
נדירים, בכללות תראו 'עולם כמנהגו נוהג' - אנשים נולדים, אנשים גדלים, ואנשים
מתחתנים ואף אחד לא גר ברחוב, וכולם איכשהו כמה שיש דוחק וכדו' אבל דברים מסתדרים
וכל מיני בעיות נפתרים, כך זה בטבעו של עולם שיש השתדלויות שכן מועילות ושלא
מועילות, אבל בסופו של דבר דברים הולכים ומסתדרים, כך צורת הבריאה, הקב"ה ברא
בריאה מתוקנת והוא מנהל אותה, צריך לדעת את הדבר הזה!
הייתי רוצה עוד כמה
פרטים שכמדומה שחשוב שתכירו, והדברים שאגיד כעת זה לא בתור לעודד או להרגיע או
לשכנע אלא בתור גילוי מילתא בעלמא. אבל יש מצבים לפעמים שאדם אפי' לא קולט את מה
שיש לו או את המצב שלו האמיתי, אתם לא מספיק מעריכים את עצמכם! ואתם לא מספיק
מכירים את המקום שאתם נמצאים! אגיד לכם נאמנה; אי אפשר לתאר כמה הנני מכיר את עולם
הישיבות, בסייעתא דשמיא המציאות יוצא שיש לי קשר עם הרבה ישיבות - תלמידים מישיבות
קטנות וגדולות, וכל אחד שבא הרי מתאר את המציאות של הישיבה שלו, אתם לא יודעים
בכלל לייקר - לא את עצמכם ולא את המקום שאתם נמצאים שאי אפשר לתאר באיזה מקום
מעולה הוא, אבל אתם יודעים מתי אתם תראו את זה? כשאתם תגיעו לישיבה גדולה ואתם
תראו את ההבדל ביניכם עם איזה מטענים אתם תצאו מכאן מול אחרים, אז יותר תבינו ותכירו
את ייקרת מעלתכם ומה שאתם רכשתם כאן דברים שנדירים מקומות שאפשר לרכוש את מה שאתם
רוכשים כאן, צריך את כל המכלול של כל המערכת שקיימת כאן עם כל הרבנים וכל מה שקשור
לתורה ויראת שמים ולמוסר ולעבודת ה' ולכל הענינים ואתם עוד תראו.
מאוד מאוד חבל
ואינני עדיין מכיר את סוד הענין למה אתם לא מספיק מרגישים ב'ויגבה ליבו', וכי בגלל
שהמהלך כאן בישיבה הוא לא מהלך של 'שוויץ' והוא לא מהלך של הופעות והרשמות לכן זה
אמור להיות שלא יהיה 'ויגבה ליבו'?! זה הפוך, כל אלה שצריכים להתעסק כל הזמן
בלהרשים הם אלה שהכי חסרים, כי הם צריכים כל הזמן לנסות להוכיח את עצמם, אנחנו
ברוך ה' לא צריכים להוכיח את עצמנו ואנחנו לא מחפשים נוצץ ולא להבריק לאחרים, אבל
אנחנו בעצמנו ברוך ה' מלאים וקדושים שאי אפשר לתאר.
מאוד מאוד חשוב
שאתם תדעו את המציאות! כי אני הבנתי שיש כאלה שמודאגים מה יהיה עם ישיבה גדולה.
תזכרו מה שאומר לכם כעת, אין לכם מושג כמה שבעזר ה' ישיבות גדולות ירדפו אחרינו!
כי אתם כל כך מעולים וכ"כ חשובים, והמציאות היום מי שמכיר את השטח שה"ישיבות
גדולות" רודפות אחרי ה"ישיבות קטנות" לא פחות מאשר הישיב"ק
אחרי הישיב"ג, יש את כל המשחקים שיש בנושא הזה אבל למעשה זה כך, מי שקצת מכיר
את מה שקורה כאן ומה שקורה כאן יודע שגם הראשי ישיבות של הישיבות הכי טובות
מרגישים יום הדין גדול בתקופת הרישום, כך המציאות, כי יש שנים יותר ברוכות ושנים פחות
ברוכות מבחינת האיכות וכדו' והתחרות היום נוראה כולל בישיב"ג, והישיב"ג
צריכים את הישיב"ק לא פחות ממה שהישבי"ק צריכים את הישיב"ג, וכל
אחד בלי ספק שבמקומו יושיבוהו והוא יגיע למקום שטוב לו למען יגדל ויעלה בתורה
וירא"ש, אין ספק בכלל בדבר ולא מובן למה אתם לא מרגישים בטוחים בזה, וכל אחד
איש כפי מהללו בעזר ה' ימצא את מקומו ואין מה לדאוג, ואני יודע שכך מדברים
בישיבות; הנה יש את הישיבה הזאת שכעת השנה הם כבר שולחים שיעור אנחנו צריכים לתפוס
קשר איתם, זה הדיבורים בישי"ג על כל ישיב"ק טובה, זה הדיבורים בישיבות
גדולות על כל ישיב"ק טובה שמסיימת מחזור ראשון, אנחנו צריכים לתפוס איתם קשר
כי מי שיתפוס איתם קשר יהיה לו קשר לשנים הבאות, זה דיבורים בחדרי חדרים של ישיבות
גדולות. איך הם בדיוק עושים את זה? זה כל אחד לפי מה שהוא, אבל זה ההלוך ילך של
ישיבה גדולה, אוזני שמעו זאת וזה לא דברים בעלמא, אינני מדבר מהשערה אלא מהכרת
השטח, כי יוצא להכיר הרבה דברים וזה המציאות בשטח.
ברור בעזר ה' במאה
אחוז, הרי תסכימו איתי שהיה זמן גם בתחילת הזמן הזה שהיה נראה שבעניני חברותות מה
יהיה כאן הסוף?! והקב"ה מסבב הסיבות סיבב את הדרכים ואת השליחים הנאמנים
שהדברים יסתדרו. אתם חושבים שבכל דבר אני יכול להגיד כרגע איך זה יסתדר?! אבל מי
שחושב שהוא יכול לנהל את החיים שלו עם איזשהו תוכנית מסודרת, מה ואיך זה יהיה? יש
לו בעיה והוא יכול לעזוב את החיים כאן, אין צורה מסודרת ואין אדם שיכול לסדר את
החיים שלו, אין כזה דבר! אדם הולך באיזשהו מהלך שהוא בדרך הרגיל והמצוי והדברים
מסתדרים כי הבעלים על העולם מסדר את הדברים, זה צורת החיים כאן בעולם.
אינני זוכר אם פעם
אמרתי לכם את המשל הזה, אבל זה ג"כ עוד איזה משל שהנני אומר אותו כל פעם
לעצמי, ואני כל הזמן רואה אותו בחוש בכל חלקי החיים. בני ישראל הלכו במדבר, במדבר
הנוראי, נחש שרף ועקרב, מזג אויר מדברי שאי אפשר לתאר, והם נמצאים בתוך ענני כבוד,
בתוך בית מלון שאני לא יודע כמה כובבים היה הבית מלון הזה, עם מיזוג, והכל יש להם,
ומה קורה סנטימטר אחד קדימה? מדבר נוראי! וכשנגיע לשם העננים מגהצים את המקום
ואנחנו הלאה בבית מלון, ופסיעה קדימה ה' ירחם מה שיש שם, אבל כשנגיע לשם הכל יהיה
מסודר, זה צורה של יהודי איך שהוא חי בחיים, וזה הצורה של קיום התורה וקיום
הישיבות וקיום עם ישראל בעולם שהיא בכזה צורה, מי שחי כך הוא לא דואג, ואנחנו
רואים כל הזמן שחוששים מה יהיה? מה יהיה? והנה עברנו את זה והכל בסדר.
יש ווארט שאני לא
זוכר מי אומר אותו, הפסוק אומר "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג). ואמרו על זה; "וראית את אחורי" - אחרי
זה אתה רואה איך שהכל מסודר. "ופני" - אבל מקדימה. "לא יראו"
- אתה לא יודע איך זה יסתדר. אבל הגיע הזמן כבר שמספיק הוכחות יש לנו שדברים
מסתדרים, כך שגם כשזה "בפני" - גם כשזה עדיין "פני לא יראו"
אין סיבה לדאגה, וברוך ה' גבוה מעל גבוה שומר ויש כל מיני כיונים על איזה דברים
שצריכים להסתדר, אין דבר שאין בו איזשהו כיוונים, את הנגלות ואת הנסתרות, ובעזר ה'
גם במאה אחוז הכל יהיה על צד היותר טוב, אין בזה בכלל ספק!
כמו שאתם רואים
כשאתם מסתכלים על עצמכם מאז שאתם נכנסתם לישיבה עד עכשיו, כל אחד יעשה חשבון עם
עצמו כמה הוא עלה והתעלה וכמה הוא התבגר והתקדם שאי אפשר לתאר בכלל, אין כאן אחד
שהוא לא פנים חדשות מתקופה לתקופה ממש, ורואים את זה ממש איך שאתם גדלים בסוג
שלימות לא מצויה במכלול של נושאים, לא גדלים בפרט מסויים ומוזנח נושאים אחרים, אלא
בכל המכלול ברוך ה', אשרינו מה טוב חלקינו, כך אתם צריכים להרגיש! ומאה אחוז בעזרת
ה' שכל הענינים יסתדרו על הצד היותר טוב, גם עניני רוח וגם עניני גשם, בעזרת ה'
הכל יכנס לאיזשהו מהלך בכל הדברים שצריך התקדמויות ושיפורים בהם, שום דבר לא יוזנח
והכל יהיה, הסירו דאגה מליבכם ואתם רק את שלכם עשו ואתם תראו איך שכל הדברים יגיעו
לשלימות המעולה, כך בעזר ה' זה מה שיהיה ואתם תראו שכך תהיה המציאות.
