"וַיִּקְרָא" - לשון חיבה

התחלנו שבוע שעבר בקריאת התורה חומש ויקרא, חומש ויקרא זה חומש הקרבנות, הרמב"ן מביא שרוב החומש מדבר על קרבנות, בוא נראה כאן כמה דברים שיש מה ללמוד מהם ואיך להתבונן מה אנחנו יכולים לעשות, שהרי גם בזמן הזה שאין קרבנות יש מה ללמוד מענין קרבנות של "נשלמה פרים שפתינו", ובוא נראה כמה דברים.

הפרשה מתחילה "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א) אומר רש"י לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציויים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה" (ישעיהו ו, ג) אבל לנביאי האומות עובדי ע"ז נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה שנאמר "וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כג, ד). וצריך להבין מה רש"י בא לומר כאן, רש"י מתחיל "לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציויים קדמה קריאה לשון חיבה", בשפתי חכמים מסביר שלרש"י היתה כאן קושיא, בפסוק כתוב "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" שיש כאן לכאורה איזה כפל לשון, מה זה שתי הלשונות ומה זה הכפל לשון של גם "ויקרא" וגם "וידבר"? עונה רש"י על זה, שהפסוק הזה הוא בנין אב לכל התורה כולה, שכל מקום שכתוב וידבר ה' אל משה, או ויאמר ה' אל משה, או כשכתוב איזשהו הוראה למשה, בכל המקומות קדמה קריאה לשון חיבה. מה הכונה קדמה קריאה לשון חיבה? שהקב"ה לא ישר ניגש לדיבור עצמו או להוראה עצמה אלא הקב"ה קודם קורא לו לשון חיבה משה משה, הקב"ה קודם קורא למשה רבינו, ומשה רבינו אומר הנני, ואז מגיע הדיבור האמירה הציוי, לכל דיברות ולכל אמירות ולכל הציויים קדמה קריאה לשון חיבה, התורה מגלה לנו את זה כאן אבל זה בעצם בנין אב לכל המקומות, שכשמשה רבינו קיבל איזשהו נבואה בין בלשון אמירה בין בלשון דיבור בין בלשון ציוי תמיד קדמה קריאה לשון חיבה: משה משה, ואמר הנני, ואחרי זה הקב"ה מדבר איתו, זה הפירוש של "ויקרא".

אחרי זה ממשיך רש"י ואומר שזה באמת לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה" (ישעיהו ו, ג), ותיכף נראה מה הכונה במלאכים ומה קשר המלאכים לכאן, אבל לנביאי האומות עובדי ע"ז נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה שנאמר "וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כג, ד). לכאורה צריך להבין; אם "ויקרא" זה לשון חיבה אם כן מה צריך להיות הדבר והיפוכו אם לנביאי אומות העולם זה הפוך מחיבה, מה הפוך מחיבה? הדבר והיפוכו צריך להיות דחיה ריחוק מיאוס וכדו', האם הפוך מחיבה זה לשון עראי וטומאה, מה הקשר בין עראי וטומאה, "ויקר אלוקים אל בלעם" זה לשון קרי, קרי זה טומאה או עראי ותיכף נראה איך זה לשון עראי וטומאה, איפה לשון עראי וטומאה זה היפך חיבה אצל נביאי ה', שאצל משה רבינו כתוב "ויקרא" ואצל נביאי אומות העולם כתוב "ויקר", מה הפשט?

אבל הפשט הוא כך! מה גורם חיבה בין שנים, כשיש חיבה בין שנים מה גורם את החיבה? מה שגורם את החיבה זה אם יש קשר ויש קירבה, שנים שיש קשר והם קרובים זה לזה אז צורת הדיבורים והתיקשורת ביניהם היא בלשון חיבה, מתוך זה שהם קרובים ואוהבים ומחוברים אחד לשני צורת הדיבור שביניהם היא בצורה נעימה ובצורה של חיבה, מתוך הידידות והקשר והאהבה שקיימת ביניהם. ובאמת איך מגיע נבואה? נבואה מגיעה איך שהראשונים מתארים את זה; שהיו בני הנביאים שהיו פורשים מעניני העולם והיו מתדבקים במושכלות ומתדבקים בעבודת ה', עד שהם עלו והתעלו ופרשו מכל עניני החומר והגוף והגיעו לדביקות ושלימות דרך תורה ומצוות עד שהם הגיעו לדרגת נבואה, הם כבר הגיעו למצב שאין כבר מחיצות ביניהם לבין השכינה כביכול, הם כאילו ביטלו את המחיצות של החומר והגוף בעניני העולם והם נהיו יותר נשמה ואז נאצל עליהם נבואה, זאת אומרת שמהות נבואה זה קירבה וקשר שהקירבה והקשר והדביקות גורמת ללשון חיבה, שהצורה שבאמת נאצלת ומושפעת עליהם הנבואה זה בצורה של חיבה, כי יש קשר וחיבור ביניהם לבין הקב"ה, וכך היה אצל משה רבינו.

אבל אצל נביאי האומות נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה "ויקר אלוקים אל בלעם" לשון קרי וטומאה, כתוב בתורה לשון של "קרי" גם בתוכחות של פרשת בחוקותי, כולם מכירים את זה, כתוב שם כמה פעמים "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (ויקרא כו, כא), אומר רש"י שם מה הכונה "אם תלכו עמי קרי"? פירוש אחד אומר רש"י עראי במקרה, שאתם הולכים עמי עראי ומקרה, עוד פירוש מביא רש"י שקרי זה מלשון קושי, שמקשים ליבם להימנע מהתקרב אלי. מה גורם שקיום המצוות יהיה בעראי או שמקשים ליבם להימנע מהתקרב אלי? באמת כשאין חיבור ואין רצון וכשאין קשר אז הדברים קורים בעראי, זה לא קורה מתוך קביעות מתוך רצון מתוך השתוקקות ומתוך דביקות, אלא זה קורה בדרך מקרה בצורה עראית ולא בצורה קבועה כי אין קשר ואין שייכות, או מקשים ליבם להימנע מהתקרב אלי, אין קירבה ואין קשר ולשון עראי זה נקרא קרי. גם ענין טומאה של קרי זה כשזה קורה בלי קירבה ובלי קשר, כשזה קורה בצורה של קשר של נישואין זה לא טומאה זה הצורה הקדושה של הענין, אבל כשזה קורה בצורה של בלי קירבה ובלי קשר אלא בצורה של משהו בפני עצמו זה טומאה.

 נביאי אומות העולם אין להם קשר עם הקב"ה, אין להם חיבור לקב"ה כי הם לא זיככו את עצמם והם לא זיככו את גופם, הם לא התעסקו מספיק כדי להגיע לחיבור לקב"ה, אז הקב"ה נגלה עליהם איך שרש"י אומר בלשון עראי ומקרה, אין חיבה, כי חיבה מגיעה מחיבור מדביקות ומקשר וכאן אין חיבה אין דביקות ואין קשר, אז הקב"ה כאילו בעראי מטיל עליהם את הנבואה אבל לא בצורה של שיוך של דביקות וקשר שהוא גורם לשון חיבה.

לכן באמת הדבר והיפוכו נבואת משה מול נבואת אומות העולם, זה שאצל משה זה לשון חיבה, כי חיבה קורה מתי מדברים בחיבה כשיש קשר וכשיש דביקות כשיש חיבור, ואילו נביאי אומות העולם כיון שהם לא הגיעו לזה והם לא השקיעו כדי להגיע לכזאת דרגה, אז גם כשהם כן מקבלים נבואה מושפעת עליהם הנבואה בלי חיבור ובלי קשר בלשון עראי וטומאה, כי "קרי" הארעיות והטומאה של קרי ענינו באמת שאין חיבור ואין קירבה אלא זה דבר בפני עצמו בלי חיבור ובלי שייכות.

גם במדרש רבה כאן במקום כשהוא מתאר את הנבואה לאומות העולם הוא אומר ומביא פסוק על זה "רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים" (משלי טו, כט) - אלו נביאי אומות העולם, שאין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא כאדם שבא מארץ רחוקה. והמפרשים שם מסבירים מה הכונה "כאדם שבא מארץ רחוקה"? שאין קירבת הדעת ביניהם ורחוקים זה מזה. מגיע מישהו מארץ מרחקים והוא נמצא כאן ובא ליד מישהו שגר כאן, זה מנטליות אחרת ותרבות אחרת עד שאין קירבת הדעת ביניהם והם רחוקים זה מזה, זה הכונה "רחוק ה' מרשעים, אלו נביאי אומות העולם, שאין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא כאדם שבא מארץ רחוקה", שאין קירבת הדעת ביניהם ורחוקים זה מזה - זה הצורה של נבואה לאומות העולם מול נביאי ישראל למשה רבינו.

ולמה באמת בעיקר התוכחה שם בפר' "בחוקותי" מוזכר "אִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (ויקרא כו, כא), ולעומת זאת בקללות ותוכחות של "כי תבוא" כתוב "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז)? זה בעצם אותו ענין, שמה גורם לעשות ארעי ולא להתקרב, עצם זה שאין קשר, כשאין חיבור אין שמחה ואין רצון אז הכל ארעי, וגם מה שכן עושים זה בלי קירבה כי אין חיבור ואין קשר, באמת זה הבעיה החמורה שזה מביא את כל הקללות מה שיש שם, אם יהודי גם התורה ומצוות שהוא מקיים זה בצורה יבישה בלי לחלוחית בלי שמחה ובלי קירבה, בצורה ארעית ובצורה שמקשים ליבם להימנע מלהתקרב אלי, אז זה מצב לא טוב זה מצב שיש שם משהו שתוקע את העסק ושהוא לא בצורה הנכונה.

אבל עדיין צריך להבין; למה באמת דוקא כאן בתחילת חומש ויקרא נאמר הענין הזה של "ויקרא" לשון חיבה, שזה בנה אב לכל ציויים לכל אמירות ולכל דיבורים שהיו קדמה "קריאה" לשון חיבה, האם זה במקרה שהתורה גילתה לנו דוקא כאן, או שיש איזשהו סיבה מיוחדת שהגילוי הזה שהצורה של נבואה כשהקב"ה מאציל נבואה לנביאי ישראל זה בצורה של לשון חיבה, האם יש לזה סיבה מיוחדת למה זה הוזכר דוקא כאן או שלא?

בוא נראה, יש עוד דבר כאן במילה "ויקרא", הרי כידוע שבמילה "ויקרא" האות אל"ף היא זעירא האות אל"ף היא קטנה, למה האות אל"ף היא קטנה, כתוב בבעל הטורים דבר מעניין מאוד, הוא אומר; כשמשה רבינו כתב את התורה הוא לא רצה לכתוב "ויקרא" כי "ויקרא" זה לשון חיבה וזה מראה על דרגה גבוהה, ומשה רבינו מרוב ענותנותו הוא לא רצה לכתוב "ויקרא" אלא הוא רצה לכתוב "ויקר", כעין נבואה לאומות העולם שזה קורה במקרה בחלום ולא "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות" כמו אצל משה רבינו, משה רבינו רצה לכתוב "ויקר" אבל הקב"ה אמר לכתוב "ויקרא" ומשה רבינו לא משנה מאיך שהקב"ה אמר לו, אבל בענותנונו אומר הבעל הטורים הוא רשם את האל"ף יותר קטן שזה יהיה כעין "ויקר", כתוב "ויקרא" אבל הוא רצה לכתוב "ויקר" לכן הוא כתב את האל"ף באות קטנה.

ומעניין מאוד שבמדרש תנחומא בסוף פרשת כי תשא (פר' מז-ו) הוא שואל שם על מה שכתוב על משה שהיה לו קרני הוד "קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות לד, כט), ממה קרן עור פני משה? המדרש מביא שם כמה דעות בענין, ובאחד מהדעות שהוא כותב הוא מביא כך: "רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש אומר עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא, והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות לד, כט). מה הכונה ואיך נשאר דיו בקולמוס, האם לא היה שייך לדייק שיהיה כמות דיו מספקת שנשאר בדיוק קצת דיו והעבירו הקב"ה על פניו? אז ראיתי מביאים מילקוט ראובני שהוא אומר מאיפה נשאר קצת דיו בקולמוס, כי משה רבינו כתב ב"ויקרא" אל"ף זעירא - אל"ף קטנה, אל"ף קטנה מצריכה פחות דיו, אז נשאר קצת דיו בקולמוס והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני הוד.

הרי למה משה רבינו הלך לכתוב אות קטנה? מחמת ענותנותו, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), מתוך ענותנותו הוא כתב את האל"ף קטנה, ענוה נותנת קירוב וחיבור עצום לקב"ה, מה זה אדם עניו, אדם עניו הרי אין לו את האגו שלו, הוא לא מבליט את היישות שלו, הוא לא חי את עצמו בתור צורה של "אגו" ובצורה של מעמד מול אחרים או מעמד של גאוה, הוא מקטין את עצמו והוא שפל וסבלן, רש"י אומר על "והאיש משה ענו מאוד" - שפל וסבלן, הוא בהכנעה ובנפש שפלה ולא בהבלטת ה"אגו", אחד כזה כשהוא עובד את הקב"ה יש לו מאוד קירבה, כי ככל שאדם מכפיף את עצמו יותר לקב"ה והוא לא מבליט את עצמו, הוא יותר לוקח על עצמו עול לא בצורה של להתעסק בהאדרת עצמו ובהחשבת עצמו אלא הוא מכפיף את עצמו לעבודת ה' לתורה ולמצוות, על ידי זה הוא באמת מגיע לקשר יותר גדול. ובאמת כתוב במדרש רבה כאן (ויקרא א-יד): "רבנן אמרין כל הנביאים ראו מתוך איספקלריא מלכלכת, הדא הוא דכתיב "וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא), ומשה ראה מתוך איספקלריא מצחצחת, הדא הוא דכתיב "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח) - ששאר נביאים ואפילו האבות כתוב שהנבואה היתה אצלם באספקלריה שאינה מאירה, ורק אצל משה רבינו כתוב שזה היה באספקלריה המאירה "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט", היה לו כזה חיבור וקירבה לקב"ה שזה היה אספקלריה המאירה, שכביכול זה היה ראיה של פנים בפנים, הדביקות של משה רבינו והחיבה והקשר שיש למשה רבינו זה הדרגת נבואה הכי גבוהה והדרגת גילוי הכי גבוהה שלא היה אפילו לאבות.

וזה נפלא מאוד שבאמת בדיוק כאן בתחילת ויקרא מוזכר גם הלשון חיבה למשה רבינו, וגם את החלק של הענוה של משה רבינו, שהוא הלך ועשה את האל"ף זעירא מתוך ענוה כדי שכאילו זה במקרה כאילו זה כעין נבואה לאומות העולם שזה לא בלשון חיבה, וזה מישך שייך לחומש הזה. ובמה זה שייך לחומש הזה, שהרי הפרשה כאן מתחילה וכל הפרשיות בעניני קרבנות, ומה זה קרבנות, מהו הרעיון שעומד מאחורי הקרבת קרבנות? ברמב"ן כאן (א-ט) הוא כותב כך: "בעבור שמעשי האדם נגמרים במחשבה בדיבור ובמעשה, ציוה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי התאוה והמחשבה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכופר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי אבריו של הקרבן כנגד ראשי אבריו".

זאת אומרת שכתוב כאן ברמב"ן; מה זה הקרבת קרבן? הקרבת קרבן זה בעצם מסירות נפש שיהודי בעצם מכיר בעצמו את המציאות שלו שהיה מציאות שהוא השתמש בכחות שלו בצורה לא נכונה, וכשהוא מבין את זה הוא הולך כעת ומוסר את כל הכחות שלו את כל גופו וכחותיו כחות גופו ונפשו הוא מוסר את זה לקב"ה. הרי קרבנות זה לאו דוקא קרבנות על חטא, יש גם קרבנות נדבה, ומה שם הכונה כאילו אני נשחט כאילו אני נשרף בקרבן נדבה שאין ענינו על חטא? גם בקרבן נדבה שאין ענינו על חטא יש גם כן את הרעיון הזה, שיהודי מקריב את עצמו לקב"ה ומבטל את עצמו לגמרי בהתבטלות מוחלטת לקב"ה שאין לו משיכה לדברים שלו כלום אלא כל כולו הוא מוסר את עצמו לקב"ה.

"קרבן" - כתוב במהר"ל ובעוד ש"קרבן" זה מלשון "קירבה", ע"י קרבן בעצם יהודי מתקרב לקב"ה, ומהו הקירבה לקב"ה? לא מיבעיא אם הוא חטא שהחטא הרי זה מרחיק: "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב), עונות זה עושה חציצה בין הקב"ה ליהודי, אחרי חטא הוא מקריב קרבן ומתקרב חזרה לקב"ה, אבל כפי שאמרנו גם קרבנות נדבה זה גם כן גילוי שיהודי בא לסמל ע"י הקרבן בעצם שאין לו רצונות משל עצמו ואת כל כולו הוא נותן לקב"ה, זה בעצם הקירבה שיש בקרבן.

והרי אנחנו רואים שבכל מקום ותחום שיש בו אהבה יש בו הקרבה שהרי כל אוהב נותן ומקריב מעצמו מכוחותיו מרצונותיו ומממונו וכו' עבור אהובו, וכך הוא בהורים הנותנים ומקריבים את כל עצמם וחייהם בשביל ילדיהם עד כדי "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ" (דברים לב, יא) - 'מוטב יכנס החץ בי ולא בבני' (רש"י שמות יט-ד), וכן בני זוג האוהבים נותנים ומקריבים זה לזה קרבנות זה לזה דרך קבע ובשמחה ובאהבה. וזהו אשר יהודי החי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) - אפילו הוא נוטל את נפשך - ד"עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" (שיר השירים ח, ו), הנה כשיש אהבה יש קרבן, שרוצה ונותן את כל כולו להקב"ה ואין לו רצונות לעצמו אלא משעבד את כל גופו נפשו וכוחותיו לעבודתו יתברך, וזהו מהות הקרבן המבטא קירוב ואהבה! שהרי בכל מקום שיש בו אהבה יש בו רצון לתת ולהקריב מעצמו, וזה קורה גם מתוך אהבה וגם יוצר ומחזק את האהבה כידוע שהרי נתינה מולידה אהבה.

אז זה נפלא מאוד שהפרשה הזאת והחומש הזה שמדבר על קרבנות, שכל המהות של קרבנות זה קירבה לקב"ה, פה נזכר החיבה של משה רבינו שכפי שאמרנו "ויקרא" לשון חיבה זה מגיע מתוך קירבה וקשר וחיבור, ופה גם נזכר הענוה של משה רבינו, כי ענוה זה כלי שדרכה מגיעים לשלימות הכי גבוהה, כי דרך ענוה האדם נהיה ממוקד והוא מפסיק להתמקד בעצמו, הוא מפסיק כל יום לחשבן את עצמו אלא הוא חי את עיקר מטרתו בעולם, במקום לחשבן כל הזמן איפה אני והאם נפגעתי והאם קיבלתי מספיק כבוד והאם המעמד שלי מספיק חזק, במקום להתעסק עם עצמו הוא מתעסק עם המטרה שלו עם מה שבאמת מוטל עליו.

רש"י מביא על הפסוק "נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'" (ויקרא ב, א), אומר רש"י לא נאמר "נפש" בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". למה "עני" זה כאילו הקריב נפשו? "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט), עני הוא נכנע, לעני אין גאוה, עני הוא אדם כנוע כי אין לו סיבה על מה להתגאות, כשעני מביא קרבן אפילו שהוא מביא רק מנחה כי אין לו יותר מסולת להביא, אבל העני כיון שהוא במצב של ענוה ולא במצב של גאוה הוא יותר קרוב לקב"ה, לא נאמר "נפש" בשום קרבן חוץ מאצל עני כי עני הוא באמת יותר קרוב, העני כיון שהוא ענוותן אז הוא יותר קרוב, שכשהוא לומד תורה או מקיים מצוות וכשהוא מביא קרבן אז זה כאילו מקריב את נפשו, כי הוא יותר מחובר והוא יותר קשור לקב"ה כי הוא לא עושה מעצמו איזשהו יש. אני נזכר בווראט על הפסוק "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם" (דברים ה, ה), היו כאלה שאמרו בדרך רמז; שה"אנכי" של הבן אדם זה מה שעומד בין ה' וביניכם, כשאדם עושה מעצמו "אנכי" - חי את האנוכיות שלו וחי את עצמו, זה עומד בין ה' וביניכם.

בספורנו על הפסוק "אדם כי יקריב מכם" הוא אומר בדרך רמז שהוא מקריב את עצמו, וז"ל: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" (ויקרא א, ב) - כי יקריב מעצמכם בהכנעה כאומרו "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט). כי כל מהות הקרבן זה בעצם הקירבה לקב"ה שמגיעה בהקרבת הקרבן שהיא דרך הכנעה, והכנעה זאת היא לא הכנעה שיוצרת תחושת מושפלות אלא זה יוצר רוממות מאוד, כי הכנעה זאת היא הכנעה של הכחות השליליים שבאדם, הכנעה של האגו לא יוצרת מצב של נחיתות או מצב של דימוי עצמי נמוך, הכנעה של האגו היא הפוך היא ממקדת את האדם במטרות האמיתיות ויש לו תחושה מרוממת מאוד תחושה של דביקות של קירבה ושל התעלות, אבל לא בתור האגו לא בתור האנוכיות ולא בתור האגואיסטיות של עצמו אלא בתור המטרות עצמם, והוא עולה ומתעלה שלימות אחר שלימות לא בצורה שהוא מנכס את החריצות שלו ואת המעלות שלו לדברים הלא טובים אלא לדביקות בקב"ה.

כתוב במדרש תנחומא (צו - יד'): "אמר הקב"ה לישראל בני אע"פ שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות ואין קרבן עולה נוהג, אם אתם עוסקים ושונים בפרשת עולה מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים קרבן עולה שנאמר "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו, ב). גם היום אפילו שאין לנו בית מקדש ראוי לנו להתבונן בעניני הקרבנות כי הענין ועיקר הרעיון של קרבן הוא שייך תמיד. ובמסכת סוטה (ה,ב): "אמר ר' יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבהמ"ק קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את כל הקרבנות כולם שנאמר "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט).

כמו שהעני מביא רק קרבן מנחה ואין שם לא שחיטה ולא זריקת הדם, אמנם יש עבודות במנחה שהם כעין זריקה ושהם דומיא דזריקה כך כתוב, אבל אין שם את המוחשיות הזאת של לקחת בעל חי ולהקריב אותו ככל דברי הרמב"ן, ואעפ"כ העני הוא כאילו מקריב את נפשו, כיון שברגש שלו הוא בהכנעה וענוה אז כשהוא עובד את הקב"ה הוא כאילו מקריב את נפשו כי הוא באמת קרוב לקב"ה, כי ה"לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה" - הלב נשבר הזה זה לא לב נשבר של "דיכאון" וזה לא לב נשבר של "משבר", זה לב נשבר שהוא מסולק מהדברים שהם שלא לשמה, הוא מסולק מהדברים השליליים ומהדברים שיוצרים שנאה ופירוד ומחלוקת.

ובאמת שכחתי את מה שרש"י מביא שם שגם במלאכים כתוב קריאה לשון חיבה "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה" (ישעיהו ו, ג), ואצל מלאכים גם כתוב כך אנחנו אומרים כל יום בתפילה "ונותנים באהבה רשות זה לזה". מה יוצר כ"כ חיבור בין המלאכים, הרי גם במלאכים גם כן לא כולם באותה דרגה ולא כולם באותו מעמד ואעפ"כ "נותנים באהבה רשות זה לזה"? אתם יודעים מה יוצר את החיבור בין המלאכים, כי המלאכים יש להם מטרה משותפת שכולם מתקבצים ביחד כיתות כיתות לשיר ולעבוד את הקב"ה, כשיש קבוצה שהם עוסקים במטרה משותפת זה יוצר חיבור ואהבה, תמיד כשיש מצב שיש קיבוץ של רבים שיש להם את אותה מטרה וכולם עוסקים באותה מטרה זה יוצר קירבת דעת והרבה חיבור ואהבה ביניהם, ומכיון שהמלאכים מה שהם עסוקים זה בעבודת ה' ושירות ותשבחות לקב"ה הם עוסקים ביחד במטרה אחת והמטרה הזאת מחברת אותם, ולכן יש ביניהם "וקרא זה אל זה", "ונותנים באהבה רשות זה לזה", הם נותנים באהבה רשות זה לזה כי הם עסוקים במטרה המשותפת, הם עסוקים במטרה שמחברת בינם לבין עצמם וזה גורם שם את הלשון חיבה.

אנחנו צריכים לקחת את זה לעצמנו את כל החלקים האלה, אנחנו לומדים בישיבה ויש כאן את הציבור שהוא כולו באותה מטרה לומדים אותו דבר לומדים ביחד ולומדים זה עם זה ויש כאן מטרה משותפת שמחברת, ואם אנחנו נלמד מענין הקרבנות את הענין הזה של הכנעה ואת הענין של קירבה שמגיעה בעקבות הכנעה את הענין של ענוה של מידות ושל דרך ארץ זה יגרום לנו התעלות, זה גורם סוג התעלות שהיא ממלאת באמת סיפוק פנימי, שזה לא סוג מעמד שהוא חיצוני כי הנפש לעולם לא מתמלאת ולא מרגישה טוב רק ברוממות פנימית באמת, ורוממות פנימית קיימת רק כשהאדם לא עסוק באגו שלו אלא הוא עסוק עם הנשמה שלו, וכשהוא עסוק עם קירבת ה' והוא עסוק עם הרוחניות עם תורה עם תפילה עם הדברים הנאצלים, שכשהוא לא עסוק בהבלטת האגו שלו אלא הוא עסוק במטרות עליונות רק אז יש לאדם באמת הרגשה טובה, ואז הוא לא צריך כל הזמן לחפש דברים חיצוניים שכביכול יתנו לו איזשהו סיפוק ומעמד שהם דברים של דמיון והם לא נותנים איזשהו מעמד אמיתי, רק כשאדם יש לו סיפוק פנימי הוא מפסיק לחפש דברים חיצוניים שהם רק חלון ראוה בלי תוך, יש כאלה שמנסים לארגן חלון ראוה מאוד מרשים אבל בתוך החנות אין סחורה, איפה הסחורה?! ואיפה החנות?! זה נמצא רק בתצוגה, זה לא נמצא בפנים כי גם שם זה רק בדמיון זה רק בכאילו וזה לא קיים באמת, זה כשבן אדם עסוק עם עצמו ועסוק איך להבליט את עצמו במקום להיות עסוק במטרות עצמם.

ופה באמת יש מקום להעיר גם זה דבר שכל פעם כשיוצא לראות 'רע עלי המעשה' ונחמץ לבבי, ברוך ה' אתם כולכם תלמידים של רבנים גאונים ותלמידי חכמים עצומים, דבר פשוט הוא שאם ר"מ או משיב או מישהו מהצוות ניגש לאיזה בחור הבחור אמור לעמוד, לנו לא אמרו את זה בכלל וזה היה דבר טבעי, אין כאן מישהו שלא יכול להיות אבא או סבא של מישהו מהתלמידים כאן ומדובר כאן בת"ח מובהקים. כעת למדנו ועוד מעט תגיעו בב"מ (לג,א) לסוגיא של אבידת אביו ואבידת רבו שזה רבו שלימדו תורה, ויש בראשונים שם דבר מאוד מעניין, שרבו שלימדו תורה זה אפילו לא קשור אם הוא ת"ח או לא, יש מציאות שתמיד ענין אותי מה ההבדל בין דין כבוד רבו לדין כבוד ת"ח? ראיתי מפורש בראשונים שכבוד רבו זה אפילו אם הוא לא ת"ח, אם אחד יש לו רבה שיש לו הסברה מאוד טובה והוא יודע ללמד מצויין אבל הוא לא ת"ח הוא לא יודע לישא וליתן ברוב מקומות שבש"ס, שיש הגדרות מה זה ת"ח וזה לא כזה פשוט להיות ת"ח, כבוד רבו לא קשור אם רבו ת"ח, אבל אתם תלמידים גם של תלמידי חכמים והם גם רבנים שלכם, מן הראוי וזה דבר פשוט וזה קיים אצל כל מי שיש לו טיפה דרך ארץ וטיפה התבוננות שאם ר"מ ניגש לבחור הבחור נעמד, וכשהר"מ נכנס לשיעור פשיטא שנעמדים לכבודו, בחיידר אולי חשבנו שזה משהו שהרבה מחייב את זה אבל זה דבר שאנחנו מעצמנו צריכים לרצות, ההלכה של כבוד רבו זה לא איזשהו כפיה אלא זה משהו ברגש הפנימי של תלמיד, רבו הביאו לחיי העולם הבא, לכבד רב זה כבוד פנימי וזה לא רק כבוד חיצוני, זה כבוד שמגיע מתוך הערכה והערצה, וזה דבר פשוט שכל בחור שיש לו שייכות משהו לתורה ולדרך ארץ אז הוא נעמד בפני רבותיו, זה דבר פשוט.

וגם ההנהגה בין החברים בינם לבין עצמם, ההנהגה צריכה להיות שאנחנו שייכים ומתאים לנו להתנהג כמו מלאכים, מלאכים זה לשון חיבה "וקרא זה אל זה", לא עסוקים בהשתלטות ולא עסוקים בהשפלות אחד לשני אלא "נותנים באהבה רשות זה לזה", יש מקום לכולם, אין כאן אחד שאין לו מקום לגדול ולהצליח, אף אחד לא בא על חשבון השני, אם אנחנו כולנו נתעסק במטרות המשותפות; בלימוד בתפילה במידות ביראת שמים באהבה ביראה באמונה ובבטחון, בכל המעלות העליונות שבשביל זה אנחנו נמצאים כאן ביחד, לספוג מהמקום ומהרבנים את כל המעלות העליונות שיש לנו מטרה משותפת מהם, אנחנו לא נצטרך כדי להרגיש גדולים להוריד אחד את השני או להתקוטט אחד עם השני או חרבות שבלשונם, שחרבות בלשונם יותר כואב לבן אדם מכאב פיזי, אדם שפוגעים בו הוא היה מוכן להיפצע ושלא יפגעו בו כך המציאות, צריך לדעת את זה ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מרגישים אם מישהו פוגע בנו, וזה דבר שלא נותן כלום כי אדם שמנסה להתגדל בצורה לא פנימית הוא בסופו של דבר מרגיש חור יותר עמוק ומרגיש תהום בנפש שלו, כי הנפש לא מתמלאת רק מדברים אמיתיים ורק ממעלות אמיתיות, לא מדברים שהם רק משהו חיצוני או משהו טכני ומשהו שהוא לא מבטא מעלה עליונה באמת.

אם באמת אנחנו נלך בכיון הזה ובמיוחד כעת שאנחנו מגיעים לפורים, פורים זה גם היה זמן של "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" (אסתר ט, כז) - שקיימו מה שקיבלו כבר (שבת פח,א), וגם פורים זה היה שהיפך המפוזר ומפורד יש את ענין הקירבה של "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" (אסתר ט, כב), שענינם קירבה כדי לחזק את הקשר ואת האהבה והידידות, דרך זה מגיעים גם לקבלת התורה מרצון ולהרבה סייעתא דשמיא.