חיזוקים שיעור א'

רבותי אנחנו לא נאריך כעת, אבל כמה דברים חשובים, נקוה שזה יהיה קצר ומועיל, אני לא יודע אם זה יהיה קצר ולענין, כי הלענין זה אם יהיה תוצאות, אבל נקוה שזה יהיה קצר ומועיל.

אתם יודעים לפעמים אדם מגיע לחתונה והוא מאוד רעב, ויש בַּאר מרהיב עין משהו משהו, ברוך ה' כשר למהדרין מן המהדרין, אבל כרגע אף אחד לא נוגע בבּאר, הבּאר הזה מיועד לאחרי הסעודה וכדו', יש כאן הרבה אורחים והבּאר בשלמותו, ויש איזשהו ניילון צלופן על הבּאר, והוא מאוד רעב והוא רוצה לקחת קצת, המציאות היא שבני אדם לא לוקחים בכזה מצב, כי זה מאוד לא טאקטי לקחת כשאף אחד לא נוגע והוא לוקח.

יש לי שאלה שיצא לי לשאול הרבה אנשים את השאלה הזאת כשדיברתי איתם על הנושא הזה; האם הבן אדם עומד בהתמודדויות והתחבטויות עם עצמו כל הזמן אם לקחת או לא לקחת, או שאין לו בכלל ספק והוא לא לוקח? האמת היא שאין לו בכלל ספק! כמה שהוא רעב אין לו בכלל ספק ואין לו בכלל התמודדות ואין לו מאבקים פנימיים מה לעשות, כי זה לא לענין, יש דברים שהם לא לענין וזה יוצר שבכלל אין התמודדות גם אם משלמים ע"ז מחיר כי הוא כעת רעב, ואף שאם הוא יקח אף אחד לא יגיד לו כלום אין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל ואין כאן לא בעיה של בין אדם לחבירו לא של בין אדם למקום אבל זה לא לענין, וזה כזה לא לענין עד כדי כך שזה אפי' ספק אין לו, דבר מעניין מאוד.

ובעצם הלוואי שיהיה מורא שמים כמורא בשר ודם, זה אולי משהו שיכול להמחיש איך נראה מורא שמים שהוא כמו מורא בשר ודם, כך רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידים שלו: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו עד כאן?! אמר להם ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" - לא מדובר על מוראה של מלכות אלא ס"ה על טאקט חברתי לא להיראות לא לענין.

יש דברים שצריכים חיזוק ואנחנו צריכים לראות איך הדברים האלו לא יהיו בצורה שנראית לא לענין, וזה אפי' לא צריך להיות בכלל התמודדות, וזה הנקודה עליה אנחנו רוצים כעת לדבר.

צריך חיזוק בצורה של התפילות, בעיקר מעריב ומנחה, וזה דבר שברוך ה' הבחורים כ"כ מיוחדים יראים ושלמים אבל זה נובע אי שימת לב, אין לי צד שזה נובע באיזשהו צד רע או מאיזשהו שורש פורה ראש ולענה אבל יש בדבר הזה חילול ה' גדול, יש צורת מעמד איך נראית תפילה ואיך נראה האוירה כשיהודים עומדים ומתפללים. וזה בלי קשר לדרגת תפילה שכל יהודי יש לו את הדרגת תפילה שלו 'ואם תעורו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ', כל אחד הדרגת תפילה שלו הולכת ומתפתחת לפי דרגתו ורמתו וזה בסדר גמור, לא מצפים שכל אחד יהיה כבר בדרגת תפילה גדולה, כל אחד לפי ענינו עולה ומתעלה ועוד יתעלה זה ברור כשמש בצהרים. אבל יש משהו של איך נראה מקום, איך נראה לאדם מהצד שיכנס באמצע התפילה לביהמ"ד מה יהיה לו להגיד על הציבור שנמצא כאן, זה דבר שיש לו משמעות יותר חשובה מהתפילה עצמה, כי אם יש אמוראים שסוברים (סנהדרין עד,א) שגם ג' עבירות יהרג ועל יעבור זה רק בפרהסיה, ויש מחלוקת אמוראים שיש שסוברים שגם שאר התורה בפרהסיה זה יהרג ואל יעבור, רואים שהמשמעות  של פרהסיה היא משמעות אדירה מבחינת הלכה שכל דין יהרג ואל יעבור זה תלוי אם בפרהסיה או בצינעא, מה זה קשור לעצם העבירה, האם עצם העבירה היא יותר חמורה אם זה בפרהסיה או בצינעא?! הרי זה אותו עבירה! אבל אם יש בזה יותר חילול ה' החילול ה' שנוצר בעיקבות העבירה הוא יכול להיות יותר חמור מאשר העבירה עצמה.

ובאמת מי שמתבונן הוא מבין שזה כך, בגלל שבעצם מצב של חילול ה' זה יוצר מצב שזה מוריד את האוירה וזה יוצר מצב של קילקול ביסוד יותר גדול מאשר פרטיות העבירה, כי פרטיות העבירה לפעמים יצרו תוקפו ואדם נכשל, אדם הוא לא מלאך וקורה שאדם נכשל, צריך לעשות תשובה וצריך להיזהר וצריך להישמר אבל זה לא יוצר קילקול במערכת, לעומת זאת מצב של חילול ה' שיש סוג אוירה שהיא אוירה שלא מתאימה לציבור מרומם ונעלה זה לא פרט מסויים אלא זה קילקול מערכתי, ומבחינת הנזק של זה זה מוריד את המדריגה, דהיינו שלא כל פעולה לא טובה שאדם עושה הוא נפל מהמדריגה שלו אבל יש פעולות וסוג פעולות שאדם עושה והוא יורד מהמדריגה.

כמדומני ששמעתי פעם איזה תלמיד חכם גדול שאולי הוא אמר את זה בשם החזו"א, שאם בן אדם שם את עצמו במצב שזה יקרר לו את היראת שמים שלו זה יהרג ואל יעבור, לקרר אידישקייט ולקרר יראת שמים זה לא פרט, והוא הביא ע"ז ראיה מאיזה גמרא, דהיינו שלקרר יראת שמים או אידישקייט זה יכול להיות יהרג ואל יעבור, זה בדיוק מתאים עם הנושא הזה של פרהסיה וצינעא, שעל אותה עבירה בפרהסיה זה יהרג ואל יעבור, ובציענא יעבור ואל יהרג.

זה דבר שאנחנו צריכים להאמין בחשיבות של זה, כי כמו שכל אחד מבין במושג של בזיונות ובושת שלמשל מי ש'מלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא' (סנהדרין קז,א), אבל אם זה לא ברבים זה אחרת, מה ההבדל ברבים או לא ברבים? אבל ההרגשה הנוראה של בן אדם שביישו אותו ברבים היא לא רק הרגשה יותר קשה מאשר לא ברבים אלא היא סוג הרגשה אחרת לגמרי, אדם שעשו לו בזיונות בצורה מבישה ההפרש אם עשו לו לו את זה בצינעא או ברבים זה לא הפרש קטן אלא זה הפרש עצום ונורא וזה סוג אחר בכלל של צער וזה לא פרט, זה משהו כדי להבין את האחריות של פרהסיה. אחריות של פרהסיה זה בכלל לא הכונה איזשהו חיצוניות שאנחנו צריכים להיות תפאורה ואנחנו צריכים להרשים שזה בכלל לא הנושא, אלא זה דבר שמראה את המהות, אדם שבפרהסיה הוא נזהר בכבוד שמים והוא נזהר בבין אדם לחבירו זה מראה על מדריגה של בן אדם, זה מראה שבן אדם יש לו את ההרגשה של חשיבות הענין הזה.

וזה דבר שאנחנו חייבים את זה בצורה הכי נחרצת, שהצורה של הציבור תהיה צורה שמתאימה לציבור חשוב לציבור נעלה לציבור מרומם ולציבור בוגר, לציבור שניכר עליו ושיוכלו להגיד עליו; 'אשרי אביו שילדו אשרי רבו שלימדו תורה כמה נאים מעשיו כמה מתוקנים דרכיו', בלי זה זאת אומרת שהעיקר חסר מן הספר, זה לא פרט אלא זה כלל שכל הנושאים יוצאים מזה, והנושא הזה הוא בכלל לא קשור כעת לנושא של אשם ולא אשם ומי התחיל ומי המשיך, לא זה הנושא כי זה בכלל לא נושא אפי' של ביקורת של על הפרט הזה או על הנושא הזה אלא זה נושא איך נראית המערכת, האם המצב של המערכת היא מתפקדת בצורה בריאה שמתאימה לישיבה או בצורה שמתאימה למעלות האישיותיות של כל יחיד ויחיד ולמעלות של הציבור, או העסק בצורה לא טובה בצורה מפורקת ובצורה שבעצם חסר כאן הצורה של ציבור איך שצריך להיראות מצב של ציבור, יש לזה ערך וחשיבות גדולה מאוד.

ואנחנו נתנו על ליבנו את זה וישבנו ביחד הרבנים ודיברנו על זה שחייב להיות חיזוק גדול בענין הזה ולקחת את זה בצורה מאוד נחרצת בלי קשר כעת לאישי של התלמיד שלא זה הנושא, המערכת צריכה לשדר עוז והדר וצורה גבוהה בוגרת מרוממת שמתאימה למקום גדול וקדוש ומתאימה לעם קדוש. ועל כן דיברתי עם הרב קלרמן שהוא נמצא במעריב שישים הקפדה גדולה לראות אם יש הפרעות בלי קשר כעת למעלת הבחור שלא זה הנושא, אבל בעזר ה' כך הולך להיות; כל מי שיהיה שייך לאיזשהו הפרעה בתפילות יהיה לו אחת משתי הבחירות, או שהוא יעבור מקום וישב באיזור של שיעור ב' ששם ממילא הוא לא יהיה עם האלה שגרמו לו את ההפרעה, או לדבר עם ההורים שלו שהוא לא יתפלל בישיבה ושידאגו שהוא יתפלל במקום אחר, חייב להיות שהתפילה תהיה בצורה מכובדת ובצורה שהפרהסיה של התפילה תהיה בצורה שמרבה כבוד שמים.

אתם שוים הרבה יותר מזה, בצד המעלה שלכם אתם פי כמה במדריגה יותר גבוהה מזה, רק שבצד החיסרון זה יכול להיות כזה 'זבובי מוות שיבאיש יביע שמן רוקח' שזה לא שייך, איך אומרים; בצד החיסרון כשקורה הנפילה הזאת זה נפילה מתחת למדריגה, זה נפילה שבכלל לא שייכת למדריגה, כי קילקול של פרהסיה זה קילקול כזה חמור שהוא בכלל לא שייך למדריגה, אתם בכלל לא שייכים למדריגה שיהיה כזה קילקול, אז ממילא חייב להיות שיהיה את המצב שלא יהיה כזה דבר. ובעזר ה' כל הדיבורים האלה הם דיבורים על העבר שהיה ואיננו ונגמר, אנחנו פותחים דף חדש במציאות של הישיבה, ובעזר ה' הצורה איך שיהיה הצורה של התפילות זה יהיה בצורה שמכבדת את הקב"ה מכבדת את הישיבה ומכבדת את כל יחיד ויחיד, זה בעזר ה' מה שהולך להיות.

עוד נקודה מאוד חשובה! יהיה מה שיהיה וזה גם כן דבר ברמה הכי הכי נחרצת, מציאות של ישיבה זה אך ורק אם כתלי הישיבה והבית מדרש הוא מחזיק את התלמידים, אם המצב הוא שהבית מדרש לא מחזיק את התלמידים אז זה 'פן תקיא הארץ אתכם', אין קיום לא לישיבה ולא לתלמידים, וזה לא קשור האם התלמיד יש לו סיבה מוצדקת או סיבה לא מוצדקת, וגם אם יש מצב של ביטולה זהו קיומה והדברים הכי צודקים והכי טובים, אין מצב שבחור לא נמצא בסדר בלי לקבל אישור מהר"מ שנמצא באותו סדר, ובחור שעוזב את הבית מדרש ולא נמצא בסדר בלי לקבל אישור זה דבר חמור מאוד, וזה דבר גם כן ששייך להסטוריה והוא לא יהיה קיים יותר, זה גם כן מצב שזה לא נושא פרטי אלא זה אחריות של כל המציאות של הישיבה, וזה דבר שכל אחד שנמנה לדבר מצוה והוא משייך את עצמו לאיזשהו ציבור ולאיזשהו מערכת הוא חייב להתאים את עצמו למציאות של המערכת, מי שלא מתאים את עצמו הוא לא שייך למקום גם אם 'כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים', אין שום יוצא מן הכלל בדבר הזה, הדבר הזה ג"כ בעזר ה' שייך להסטוריה.

יש עוד דבר גם כן, המציאות היא שבאמת ברוך ה' אתם בחורים שעולים ומתעלים, ואין אחד ואחד מהתלמידים שיושבים כאן וגם מי שכרגע חסר שלא עלה והתעלה כל כך מתחילת השנה ועד היום ועוד היד נטויה ויעלו ויצליחו ויפרחו, וצריך לדעת ואתם ודאי יודעים את זה אבל בכל זאת לפעמים אין מזרזין אלא למזורזין, המציאות היא שבחור יושב ולומד בסדר הכנה והוא לומד טוב וברוך ה' יש מה ללמוד כי ב"ה יש הספק ויש מה ללמוד, תמיד כשלומדים טוב מרגישים טוב, לא אוכלים מרור אלא אוכלים חרוסת, אבל לפעמים לא יודע בדיוק מה הסיבות שגורמות אבל לפעמים המצב הוא שכאילו עוד לא הגיעו לטעם ועדיין נמצאים בהכנה לסדר, ולפעמים ההכנה לסדר הטרום סדר הוא גם כשהסדר הולך ונגמר ועדיין הוא עוד לא התחיל, זה טיפשות וזה חבל! בחור אחר כך מרגיש ריקנות ולא נוח והוא מתוסכל מזה!

למה הוא מתוסכל? כי הבחור הוא בן עליה והוא מרגיש שהצורה הזאת לא מתאימה לו אלא הוא שוה וראוי ליותר מזה אז זה לא נוח לו, ואעפ"כ לפעמים הוא לא שת ליבו והוא מוצא את עצמו שהוא העביר את הזמן והזמן עבר והוא הפסיד. ואנחנו צריכים לדעת שכל זמן וזמן שהוא בעצם מוקדש לעליה בתורה ויראת שמים ואנחנו פיספסנו אותו זה בבחינת 'מעוות לא יוכל לתקון', כי הזמן הזה הוא חור, יש כאן חור שהחור הזה הוא חלל שחור שזועק, מה זה קשור מה שזמנים אחרים בסדר הוא ניצל אבל החור הזה הוא חור. ברוך ה' אתם בני עליה ואתם כל כך מיוחדים ותמיד גם כאלה שלפעמים קורה להם זמנים של רפיון אבל בזמנים שהם לומדים הם מרגישים טוב, אין כאן אחד שהצורת לימוד שלו זה מצב של כפיה, כל אחד 'את אשר ישנו פה ואת אשר אינו פה' המצב שכשהוא לומד טוב הוא מרגיש טוב, ב"ה אנחנו לא עסוקים כאן עם רמה של תלמידים שצריך כל הזמן 'הנשמה מלאכותית' כדי שישבו וילמדו, אין אחד ששייך לכזה סוג של קטגוריה, לא הישיבה שייכת לכזה סוג קטגוריה ואין תלמיד ששייך לכזה סוג קטגוריה, וכשמהמנוע נדלק העסק השלהבת עולה מאליה ויש את כל המתיקות ואת כל ההרגשה וכל אחד כפי דרגתו עולה ומתעלה בכל סדר שהוא לומד. אני לא מדבר אם פעם מרגישים לא טוב שאז זה משהו אחר וזה בסדר זה יוצא מן הכלל, אבל במצב הרגיל אם רק מתיישבים ולומדים זה רגע אחד להדליק את המנוע והשלהבת עולה מאליה, וכל אחד מכם מכיר את עצמו ויודע שזה כך. אנחנו צריכים לקחת על עצמנו את המשימה וזה צורה של התרגלות להתמדה, שמירת סדרים זה הדבר המינימלי, יש את החלק של "להיות" כי בלי להיות אין את ה'כלי מחזיק ברכה', על מה נחיל בכלל את הברכה, ויש את הענין שאחרי שנמצאים אז לשבת וללמוד 'טעמו וראו כי טוב ה''.

אתם מכירים את זה ולא צריך לומר לכם את זה בכלל, זה בושה שנחשוב שיש צורך לדבר על זה בכלל, כולכם שייכים לזה וכל אחד עם טיפה התבוננות יבין הרי ס"ה כשלא עושים את זה ב"ה אנחנו מרגישים לא טוב, ולמה אנחנו מרגישים לא טוב? כי מי שהוא בעל מעלה כשהמעלה שלו לא בשטח הוא מרגיש לא טוב, וב"ה שהוא מרגיש לא טוב, אוי ואבוי אם הוא עוד היה מרגיש טוב, אם הוא היה מרגיש טוב הוא היה בבחינת 'מת אינו מרגיש', כי 'חי מרגיש מת אינו מרגיש', בגלל שיש בו "חי" לכן הוא מרגיש.

ולכן בעזר ה' זה גם כן דבר שכל אחד ואחד יקח על עצמו את החיזוק לנצל את הזמן, הרי כשמכינים טוב אחרי זה כל השיעור הוא אחרת והבנת השיעור היא אחרת, הסוגיא מתחוורת ומתבררת ומתלבנת והדברים שמחים ומאירים כנתינתם מסיני, ובעזר ה' כולם יהיה להם סייעתא דשמיא ועליה גדולה.