חסדה של רבקה אמנו

כתוב במדרש רבה, מדרש מפורסם, כולם יודעים את זה, (חיי שרה ס'), וז"ל: "פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא" - כמה גופי תורה נלמדים מריבויים של אותיות וכדו', ואילו שיחתן של עבדי אבות, פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים הוא אומר ושונה.

דבר ברור הוא שאם חז"ל אומרים לנו שיפה שיחתן של אבות, זאת אומרת שיש מה ללמוד מזה, הרי זה לא נכתב סתם, את הדרשות אפשר ללמוד גם מייתורים, אבל כנראה מה שצריך ללמוד משיחתן של עבדי אבות אם זה לא יהי' כתוב מפורט וארוך לא נגיע ללימודים האלה, זה חייב להיות כתוב מפורט כדי שנוכל ללמוד את הלימודים האלה.

בוא נראה כמה נקודות שאולי יוכלו גם לעזור לנו! מי זה אליעזר? מה הוא היה אליעזר עבד אברהם? כתוב בפסוק "וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טו, ב). ובגמ' (יומא כח,ב) כתוב "שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים". אליעזר היה תלמיד של אברהם אבינו, שהוא עצמו היה מרביץ תורה ודולה ומשקה מתורתו של אברהם אבינו לאחרים.

גם כתוב במדרש (חיי שרה - נ"ט) על הפסוק "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ" (בראשית כד, ב); 'שהיה זיו איקונין שלו דומה לו' - דהיינו, אליעזר היה דומה לאברהם אבינו. זאת אומרת שהוא כ"כ קיבל מתורתו של אברהם אבינו עד שזה השפיע עד כדי כך שאפילו קלסתר פניו נהי' דומה לאברהם. הרי המעלות הרוחניות של האדם הם משתקפות גם במראה פניו כמו שכבר הזכרנו את זה כמה פעמים, עד כדי כך אליעזר קיבל מאברהם עד שזיו איקונין שלו דומה לאברהם.

עוד שם במדרש: "הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ" (בראשית כד, ב). "שהיה שליט ביצרו כמותו" - שאליעזר היה שליט ביצרו כמותו. אתם יודעים שלשלוט על הרצון זה שליטה לא פשוטה, שליט ביצרו כמותו, אליעזר היה בעל הבית על הרצונות שלו כמו אברהם אבינו, להיות בעל הבית על רכוש ועל בעלי חיים ואפילו על בני אדם זה פחות כח מאשר להיות שליט על הרצון, להיות שליט על יצרו.

אולי פעם הזכרתי, סיפר לי פעם איזה יהודי מהדור הקודם, שהוא היה מעשן, ובאיזשהו שלב הרופאים אמרו לו שאם הוא רוצה להיות בריא הוא חייב להפסיק לעשן, זה היה יהודי בגיל העמידה, סיפר לי את זה בעל המעשה עצמו, הוא לא ידע שיטות גמילה, אז לא ידעו שיטות גמילה, רק הרופא אומר שלא מעשנים אז הוא מפסיק לעשן. הוא מספר; אחרי איזה ימים הוא פתאום מצא סיגריה בוערת בתוך הפה שלו, אבל הוא נזכר שהרופא אמר לא לעשן אז הוא השליך את הסיגריה, הוא אומר שזה קרה לו עוד איזה פעם או פעמיים, כך הוא אומר לי היהודי הזה. כשהוא סיפר לי את זה הוא כבר היה זקן מופלג, והוא סיפר סיפור על לפני חמישים שנה, הוא כבר לא חי איתנו איזה 25 שנה היהודי ההוא. אבל הוא אמר לי; אחרי שראיתי שזה קרה לי כמה פעמים דפקתי על השולחן, מה קורה כאן?! מי בעל הבית, אני או הסיגריה?! אני הרי בעל הבית, ואני הרי החלטתי שאני לא מעשן! זהו, מאז לא נכנסה סיגריה לפה שלו. זה נקרא שליט ביצרו, שאדם לוקח בעלי בתיות על הרצונות שלו, וכשהוא מבין שהרצון שלו הולך לקחת אותו למקום לא טוב אז הוא דופק על השולחן, מי בעל הבית אני או הסיגריה?!

זה "מושל בכל אשר לו; שהיה שליט ביצרו כמותו" - אליעזר שלט על היצר ועל הרצונות שלו להשתמש איתם למה שצריך ולא למה שלא צריך.

והנה אברהם אבינו כשהוא שולח את אליעזר ללכת לחפש ולהביא שידוך ליצחק, אז הוא משביע אותו: "שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כד, ב-ג). צריך להבין מה צריך שבועה, אברהם אבינו שולח את התלמיד שלו שהוא גדול בזכות עצמו, עבדו ותלמידו, וכי צריך להשביע אותו כדי שהוא יעשה את שליחותו בצורה נאמנה?

אבל דבר מענין מאוד, שכבר גם על אברהם אבינו עצמו מצאנו כזה דבר! בסיפור של אברהם אחרי מלחמת המלכים: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ; אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית יד, כא- כב). אומר רש"י מה זה "הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון"? לשון שבועה. והרמב"ן שם מביא מה"ספרי": "מצינו בכל הצדיקים שמשביעים את יצרם שלא לעשות, באברהם הוא אומר 'הרימותי ידי אל ה'", שאברהם אבינו נשבע "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך".

רבי ירוחם מעורר את הנקודה הזאת, הוא אומר; כשאברהם אבינו אומר למלך סדום אני לא אקח כלום, וכי אם הוא יגיד בלי שבועה הוא כן יקח?! הרי אברהם אבינו אומר מילה, אני לא אקח כלום, אל תדאג, הכל יחזור אליך, לא אקח לעצמי מחוט ועד שרוך נעל, א"כ בשביל מה הוא צריך להישבע? וגם ה'ספרי' מוסיף: "מצינו בכל הצדיקים שמשביעים את יצרם שלא לעשות", ומדוע הם צריכים לזה? וגם כאן כשאברהם משביע את אליעזר, מדוע היה צריך לזאת?

אומר רבי ירוחם; אנחנו לא מכירים את התחבולות ואת התכסיסים של היצה"ר, לפעמים אנחנו כבר כ"כ ברשות שלו שאנחנו אפי' לא מרגישים שיש איזה התנגדות, בכלל לא מרגישים שיש איזה בעיה, מה הבעיה, הכל בסדר, לא מרגישים בכלל שיש איזשהו כוח שיכול לסחוב אותנו למחוזות לא נכונים ולא טובים. הוא אומר; ככל שהאדם יותר צדיק, ודוקא בשל היותו צדיק, הוא מכיר שיש לאדם גם חולשות, הקב"ה ברא אותנו גם עם חולשות וגם לפעמים אנחנו נוטים לדברים לא טובים, לקינאה לכעס ולתאוה לא טובה, כל אחד לפי ענינו, הקב"ה ברא אותנו עם חולשות. ואדרבה יהודי ככל שהוא יותר ירא שמים ויותר צדיק, "מצינו בכל הצדיקים שמשביעים את יצרם שלא לעשות", הם יוצרים לעצמם חומות וגבולות חזקים מאוד, לא סומכים על זה שהוא יהי' בסדר, אדם ככל שהוא יותר ירא שמים הוא יוצר מצב של הכרח, מצב של בלתי אפשרי, אם הוא יכול ליצור מצב של קבלה חזקה אז הוא ייצור מצב של קבלה חזקה כדי שלא יהי' לו בכלל אפשרות לשנות את זה, הוא לא סומך על עצמו שהוא יעמוד בהחלטה שלו אם לא בקבלה חזקה.

לכן אברהם אבינו כשהוא אומר מחוט ועד שרוך נעל הוא עושה שבועה - "הרימותי ידי לה'". וכשהוא שולח את אליעזר גם כן "ואשביעך". ככל שאדם יוצר לעצמו הכרחים הוא בורח מהנסיון, ככל שאדם יותר ירא שמים הוא יותר חכם להבין שיש נסיונות והוא מנסה לראות באיזה צורה הוא יוכל למגן את עצמו במיגון מוחלט שלא יהי' לו נסיונות, כי כשיש נסיון זה כבר לא פשוט, אנחנו צריכים לברוח מהנסיון, ושבועה נותנת קבלה חזקה ואת הכח להתמודד עם הנסיונות.

בוא נראה את שיחתן של עבדי אבות, מה היה כאן באליעזר עם רבקה, נראה כאן את הדרגה של רבקה שבזכות זה היא זכתה להיות רבקה אמנו, להיות אחת מהאימהות. כתוב בפסוק "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (בראשית כד, יד). מגיע אליעזר עם עשרה גמלים ועשרה עבדים בריאים וחזקים, והוא מבקש כאן מילדה קטנה בת שלוש שהיא תשקה אותו, והוא לא עושה כלום. אתם יודעים שההלכה היא (ב"מ לב,א): "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה), הלך וישב לו ואמר, הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור, שנאמר "עִמּוֹ" (שם)", כלומר שבפריקה וטעינה אם ההוא לא עוזר לא חייבים לו. והם יושבים להם, ואומר אליעזר; אני אבקש ממנה שהיא תתן, ואם גם תשקה את הגמלים אז אותה הוכחת לעבדך ליצחק, והם יושבים כמו פרזיטים, והילדונת הזאת בת שלוש צריכה למלא מים הלוך חזור, הלוך חזור, ואז היא תהיה ראויה ליצחק. מאיפה מגיעה כזאת דרישה? ולמה בעצם שהיא תעשה את זה?

והנה הוא הרי אמר לה "הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה" (בראשית כד, יד) - רק שהיא תטה את הכד שהוא יוכל לשתות. ומה היא עושה? "וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ" (בראשית כד, יח) - היא לא רק מטה את הכד, אלא מורידה את הכד מהכתף ליד והיא משקה אותו.

ב"אור החיים" כתוב; למה היא לא אמרה לו מיד שהיא תתן לגמלים, ורק אחרי שהוא גמר לשתות כתוב שהיא הלכה לטפל בגמלים, למה היא לא אמרה לו מיד אני אביא לך וגם לגמלים? אומר ה"אור החיים" שזה היה עוד מידות טובות שלה, כיון שאם היא תגיד לו שהיא תתן גם לגמלים אולי זה יגרום לו קצת להזדרז בשתיה כי הוא יודע שיש לה עוד טירחה גדולה שהיא צריכה גם לדאוג לכל הגמלים, כך שאולי זה יגרום לו לשתות יותר מהר כדי לא להטריח אותה, אבל היא רצתה שיהיה לו את כל הזמן בעולם, כאילו בזה היא גומרת איתו את הענין, ורק אחרי שהוא גמר לשתות אז היא אומרת אני הולכת לסדר גם לגמלים.

כתוב שאליעזר אמר; אני אבקש ממנה שהיא תתן לי לשתות, ואם היא תגיד "גם לגמליך אשאב" זה "אותה הוכחת לעבדך ליצחק", כתוב ב'ספורנו' שנלמד מזה ש"ראוי לשואל שישאל פחות מצורכו שלא להטריח" - כשאדם מבקש טובה מהשני, הטקט והישרות לב זה שהוא מבקש קצת, ראוי לשואל שישאל פחות מצורכו שלא להטריח, זה כשהוא מבקש לעצמו. "וראוי לנדיב שיוסיף ויעשה לשואל די מחסורו או יותר" - ואדם נדיב כשמבקשים ממנו קצת כי כך ראוי לשואל לבקש הוא מציע כבר נדבה יותר גדולה, כמו שבאמת רבקה אח"ז באמת הציעה גם לגמלים.

אח"ז מסביר ה'ספורנו' על מה שכתוב שם "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא" (בראשית כד, כא), תשמעו מה שכתוב ב'ספורנו' (שם) דבר מענין מאוד, מה זה "מַחֲרִישׁ"? הוא אומר; "ולא אמר לה אל תטרחי כ"כ כמו שהיה ראוי בחוק המוסר" - בטקט המוסרי האנושי הפשוט כשרואים איך הילדה כ"כ טורחת, ראוי להגיד לה עזבי לא צריך כ"כ לטרוח, בסדר אנחנו יכולים להסתדר, והוא מחריש, לא אמר לה אל תטרחי כ"כ כמו שהיה ראוי בחוק המוסר. ולמה הוא עשה את זה? "לדעת, להכיר מתוך אופן חסידותה וזריזותה" - זאת אומרת שהוא רצה לראות האם היא תהיה כזאת טובה שאפי' אם הוא עוד ישב ולא אומר לה לא צריך כ"כ הרבה לטרוח, רק הם יושבים ונותנים לה לרוץ הלוך ושוב (אנחנו היינו קוראים לה פראיירית, תיכף נראה אם היא פראיירית או לא), והוא מחריש, הם שותקים. וזהו לדעת "הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ; 'אם יהי' על צד הטוב והחסד הגמור" - האם באמת היא כזאת טובה שהיא תעשה אפי' בכזה אופן שאנחנו שותקים ולא מגיבים לה בכלל, בכל אופן היא תמשיך לעשות, זה מראה שהיא באמת טובה, "אִם לֹא; ושיהיה כל זה לתקות איזה שכר".

אח"ז כתוב בפסוק "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד, כב) - אליעזר לקח ונתן לה את התכשיטים שהוא נתן. אז ג"כ ה'ספורנו' מדייק למה הוא חיכה עד אשר כילו הגמלים לשתות, הרי היא כבר גמרה להכין את המים אז הוא יכל לתת, א"כ מה שהגמלים עדיין שותים מה זה קשור ומעכב לחלק הזה שאליעזר כבר ראה את החסד שלה? אומר ה'ספורנו' "כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת; זה היה זמן מה בהכרח אחרי שהשלימה לשאוב, וראה שלא היתה מבקשת דבר, אבל היו כל מעשיה על צד החסד הגמור" - הוא חשב, אולי אחרי שתגמור את הכל היא תעמוד לבקש איזה 'בקשיש', עשיתי לך כזה שירות, אבל הוא רואה שהגמלים כילו לשתות והיא הולכת לדרכה, היא לא נשארת שם לחכות לאיזה תודה או לאיזשהו קבלת תמורה, אז הוא הבין שבאמת היא כזאת בעלת חסד גדולה, כך מסביר ה'ספורנו'.

ודבר מאוד מענין, שעל מה שכתוב בפסוק שהוא אמר "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (בראשית כד, יד), גם ע"ז אומר ה'ספורנו' דבר מאוד מעניין, מה הכונה "אותה הוכחת"? רש"י מסביר שאותה הוכחת, היא זאת שמוכחת ומבוררת שהיא תהי' ראויה ליצחק. אבל ה'ספורנו' מסביר "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ; יסרת והורית אותה מוסר השכל באופן שתהיה ראויה לעבדך ליצחק" - שהקב"ה כאילו הזמין שיהי' לה כזה חינוך שהיא כזאת טובה עד כדי כך לעשות כזה טוב גדול, 'אותה הוכחת' מלשון "תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו, כג), שהיא קיבלה חינוך ומוסר כזה טוב עד לעשות כ"כ טובה גם במצב כזה שיכולים להסתדר לבד, ועם כל הדיקדוקים האלה מה שהיה כאן את ריבוי החסד הגדול, זה מה שכתוב כאן.

עכ"פ צריך באמת להבין, ותיכף נראה גם האם תמיד זה מגיע מחסד כזה דבר או לא, אבל עכ"פ אצל רבקה זה הגיע ממידת חסד. צריך להבין איפה מצאנו בדרגת חסד כזה סוג דבר, אדם יכול להסתדר לבד, ובאמת יכול להסתדר לבד, והיא הולכת ועושה לו, איפה מצאנו כזאת דרגת חסד בכלל, הרי הזכרנו שלא חייבים בכזה צורה, "הלך וישב לו ואמר, הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק, פטור, שנאמר עמו"?

באמת לא חייבים, אין חובה של חסד בכזה דבר, אבל מצאנו סוג דרגה של חסד כזאת, ובוא נראה איפה עוד מצאנו, ומה המקור לזה. אברהם אבינו בפרשה הקודמת, הרי בשלישי למילה שלו הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יבואו אורחים, ואברהם אבינו מצטער ע"ז שאין אורחים, והקב"ה שולח מלאכים. יש כאן לכאורה שאלה: מהו הוא מצטער, הרי באמת 'כחום היום' ואנשים לא יוצאים לדרכם ביום כזה שרבי, אז מה חסר לאברהם אבינו, ומאיפה הוא לקח איזשהו ענין כרגע לחפש אורחים, אם אין אורחים אז אין, מה חסר לו? חייב להיות שיש כאן איזשהו דרגה גדולה בחסד שהיא שייכת גם כאן, אבל איפה יש מקור לסוג דרגה כזאת של חסד? ומה המשמעות של החסד הזה?

ראיתי מביאים שהסבא מסלבודקא מסביר שאברהם אבינו למד מהקב"ה בעצמו את הסוג חסד הזה, הרי הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב עם ברואיו, כך כתוב, כי מחוק הטוב להיטיב והקב"ה רצה להשפיע את מידת טובו, הוא ברא את העולם כדי להיטיב עם ברואיו. נשאלת השאלה: הרי לפני שהיה עולם לא היה למי להיטיב בכלל, זאת אומרת שלא היו כאלו שהיו זקוקים להטבה, ואעפ"כ הקב"ה ברא עולם ומלואו כדי להיטיב טרם שעוד היו, הוא הרי ברא את הכל יש מאין, כשלא היו עדיין כאלה שזקוקים להטבה, והנה אנחנו רואים שממידת הטוב זה לברוא כאלה שצריכים להטבה ולהיטיב עימם שאף זה ממידת החסד. אברהם אבינו למד מהצורה של החסד של הקב"ה, שהקב"ה יצר מצב שזקוקים להטבה והוא מיטיב איתם, שהוא ברא עולם כדי להיטיב עם ברואיו למרות שקודם הם לא היו חסרים כי הם לא היו קיימים, אברהם אבינו למד מזה שיש דרגה בחסד שגם אם אין מישהו שצריך אבל הטוב והרצון להיטיב קיים גם כשאין מישהו שצריך הטבה, עד כדי כך שהוא הצטער שהוא לא יכול לעשות את זה.

ורבקה גם היתה שייכת לכזאת דרגה של חסד, להיטיב עם מישהו שלא צריך ויכול להסתדר לבד, אבל היה לה כזה טוב לב להיטיב אפי' במצב שההוא יכול להסתדר לבד, וזה נבע מהטוב לב שלה להיטיב בכזה מצב.

אבל פה צריך להדגיש שהסוג חסד הזה זה לא נובע מרצון של האדם לתקן את מידותיו, כדי שהוא יהי' בעל מידות והוא יהי' בעל חסד לכן הוא רוצה שגם אם אין מישהו שצריך שיהי' לו אפשרות לעשות את זה, כי אם הוא עסוק בלתקן את מידותיו זה יפה מאוד, אבל זה לא שייך למידת חסד, זה שייך ל'סדר מוסר', שאדם רוצה לתקן את ליבו שליבו יהי' טוב זה בהחלט מעלה גדולה אבל לא זה מעלת חסד. מעלת חסד זה אדם שלא חושב על עצמו אלא חושב רק על הטובה שתהי' לאחרים. ובאמת אברהם אבינו חשב כל הזמן האם יש איזשהו צורה שתהי' טובה למישהו, אולי יש עוד איזשהו צורה שיוכל להיות טובה למישהו, כי באמת הצורה הזאת שהקב"ה ברא עולם כדי להיטיב עם הברואים זה לא נובע מאיזשהו רצון לסיפוק עצמי, רק זה נובע מהרצון להיטיב עם אחרים, הרצון להיטיב עם אחרים הוא כ"כ חזק שאפי' כדאי להמציא את המציאות הזאת כדי שיהי' אפשרות להיטיב, אבל זה לא בתור התעסקות בעצמו של הבעל חסד, כי אחרת זה לא קשור לחסד, זה 'מוסר' למידות טובות וזה 'מעלה' אבל זה לא קשור לחסד, זה ברור.

עכ"פ הסוג דרגה הזאת של 'טוב לב' זה באמת דרגה עצומה ונוראה שיש לנו מה ללמוד מזה כל אחד לפי דרגתו, עד כמה חשוב לעשות טוב לשני אפי' לא בתור שאני הולך לתקן את עצמי או לעדן את מידותי, אלא הטוב האמיתי הוא מחוק הטוב להיטיב, ש"טוב" רוצה שיהי' טוב לשני.

במשנה באבות (ב-ט) כתוב: "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם". מה זה "לב טוב" שזה כולל הכל? כתוב שם ב'תפארת ישראל': "שכשהלב שוקט ושמח ישקיף על כל אדם לטובה, וירבו אוהביו בחבר טוב, ושכן טוב, וגם במנוחת נפשו יוכל להשקיף את הנולד, ויאהב גם את ה' בכל לבבו ונפשו". אדם שיש לו לב טוב הוא באמת טוב לשמים וטוב לבריות, והמבט שלו על הבריאה והחיים זה במבט שמח וטוב, לא במבט של ביקורת, והוא רוצה להיטיב עם אחרים, והוא גם אוהב את ה', הוא רואה תמיד רק את הצדדים הטובים, הלב טוב גורם שכל המבט של האדם הוא מבט טוב, מבט שמח וטוב ורוצה להיטיב ורוצה להיות טוב, והוא חי ברוממות של מידות שמביאות אותו גם ליראת שמים, גם לאהבת השם, גם לאהבת הבריות, וגם להנהגה הכי טובה, "לב טוב" כולל הכל.

אבל באמת צריך כאן לדעת שלא בכל מקרה אדם שמיטיב זה קשור למידת חסד, פעמים אדם מיטיב מכח שאפשר להשתלט עליו ואפשר לנצל אותו, אם באמת הסיבה שהוא מיטיב זה מכח שיש לו איזשהו שיפלות נפש שאפשר להשתלט עליו ולנצל אותו זה לא קשור בכלל למידת חסד, הוא לא עשה את זה בכלל ממידת חסד, הוא עשה את זה מחמת שיפלות נפשו. והעד לכך! שאדם שעושה את זה מכח שאפשר להשתלט עליו ולנצל אותו הוא באמת לא מרגיש טוב אח"ז, הוא מרגיש מרירות בלב, למה מבקשים ממני?! למה דורשים ממני?! רק יש לו שיפלות נפש שהוא לא יודע לסרב, זה באמת לא קשור בכלל לחסד.

וגם אין מצוה לעשות בצורה כזאת! אדם שאם הוא ייטיב כעת לשני זה יגרום לו מרירות ותחושה שהוא מנוצל הוא לא שייך לדרגת חסד של הסיפור הזה, כי חסד זה מהדברים שאין להם שיעור, והמצוות שאין להם שיעור זה כל אחד ואחד לפי דרגתו, כך כתוב ב'יד הקטנה' שכל עניני מצוות שבין אדם לחבירו לא נאמר בהם שיעור כי הם קשורים כל אחד לפי אופיו ותכונותיו מידותיו וריגשותיו. גם ה'אור שמח' בהל' תלמוד תורה מאריך בזה, שעניני מידות ובין אדם לחבירו זה דברים שהם קשורים כל אחד לפי דרגתו.

אמנם יש מקרה שאדם רוצה לעשות חסד גם אם אין לו טוב לב, כי הוא רוצה באמת לזרז את עצמו לחסד בתור שאחר המעשים נמשכים הלבבות ולתרגל את עצמו לחסד, זה בהחלט מעלה, הוא עוסק כעת בלהשתלם במידת החסד. ויש יותר מזה, שהוא כבר עושה את זה מדרגת חסד, הוא כבר עושה את זה מטוב ליבו. אבל שני אלה לא מרגישים רע בזה שהם עשו, הם מרגישים טוב! מי שעושה את זה מטוב ליבו ודאי מרגיש טוב, וגם מי שעושה את זה בתור לתרגל את עצמו בחסד גם מרגיש טוב, כי הוא בחר לעשות את זה, והוא לא מרגיש שהשתלטו עליו.

ופעמים אדם עושה טובה עם השני בתור "שמור לי ואשמור לך", זה יחסי מסחר, זה גם דרך בני אדם, זה לא מעלה גדולה, אבל לפחות הוא עושה עסקים עם דברים טובים, עם "שמור לי ואשמור לך". אבל לעשות עם תחושת מנוצל ומושפל ונשלט בזה אין שום ענין, ועדיף יותר לא לעשות בכזה צורה, כי בכזה צורה לא די שהוא לא מתקדם בענין חסד, אלא זה רק גורם לו עוד יותר ביקורתיות על אחרים, וגם עוד יותר שיפלות עצמית, לעשות חסד באופן שמרגישים מנוצל זה באמת לא צורה של חסד ואין בזה שום מעלה.

הזכרנו כמדו' פעם שה"חובת הלבבות" בפ"ב משער הכניעה מזכיר שם, שיש כאלה שיש להם שיפלות נפש כמו בהמות שהם לא יודעים להתנגד לדבר שהם עצמם יודעים שזה לא מתאים, ואין להם את הכוח להתנגד מחמת איזשהו שיפלות נפש שיש להם. והוא אומר; ואל תחשוב שזה מגיע מאיזשהו מעלה, שזה שייך לענוה או לאיזשהו מידה טובה, אלא זה מידה מגונה, כי אדם צריך להיות בריא בנפשו ולהכיר בעצמו את דרגתו ומה מתאים לו ומה לא מתאים לו.

אצל רבקה אמנו אליעזר ראה שכל הצורה איך שהיא עשתה את החסד, הוא ראה באיזה רצון והשתוקקות היא עשתה את זה, ומתוך ריבוי הרצון וההשתוקקות שהיא עשתה את זה למרות שבאמת היא לא היתה חייבת לעשות את זה וע"פ דין היא פטורה, והיא עושה את זה מתוך טוב לב שהטוב כ"כ גולש עד כדי שהיא לא שמה לב בכלל שהם יכולים להסתדר לבד, היא לא שמה לב שהיא פטורה מרוב טוב לב ודרגת טוב לב של אבות ואמהות, שאת זה למדו מהדרגה של "מחוק הטוב להיטיב" שאפי' כשאין מישהו שע"פ הלכה הוא נדרש לו לטוב בכל זאת לרצות, כזאת דרגת טוב לב זה באמת "אותה הוכחת לעבדך ליצחק".