חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

יצחק ועשיו

באמת שהיתה ברוך ה' שבת מאוד מרוממת מתחילתה ועד סופה על כל המשתמע, ממש נפלא מאוד! בוא נראה כמה נקודות בפרשת השבוע שמלבד החשיבות שלהם בעצמם יש לנו הרבה מה ללמוד מזה, יש איזשהו שאלה שכל המפרשים מדברים עליה, בכל הסיפור של המכירה היה כאן לכאורה אונאה יתר משתות הרבה יותר משתות, הבכורה שוה נזיד עדשים?! ואחרי זה הרי בא עשיו ועירער על המכירה, יש כלל; שאם היה מקח באונאה יותר משתות אז זה ודאי בטל המקח, א"כ איך המקח הזה חל? כך יש שאלה ששואלים.

ראיתי מביאים ע"ז איזשהו סיפור שאולי יוכל ללמד גם ליישב את השאלה, וגם יש לנו הרבה מה ללמוד מזה, הסיפור היה; שאיזה יהודי עני הגיע לרבו והוא אומר לו שיש לו בת שהגיעה לפירקה ולרש אין כל, אין לו לשלם מה שצריך נדוניה, נדוניה לחתן בת זה לא פשוט, מה הוא יעשה? אמר לו רבו; אתה תלך והעסק הראשון שיזדמן לך תעשה אותו, העיסקה הראשונה שיציעו לך תעשה אותה, טוב, הוא הלך הגיע שם לאכסניה במקום של השוק, היו שם כל מיני סוחרים, ואיזה סוחר אחד היה לץ והוא ניגש אליו ואומר לו; יש לי להציע לך איזשהו סחורה למכור, מה אתה מציע מה יש לך להציע? הוא אומר לו; אני רוצה למכור לך את העולם הבא שלי, כך אומר לו אותו סוחר לעני הזה, אני ימכור לך את העוה"ב שלי, מספיק שתתן לי רובל אחד על זה ואני ימכור לך את העוה"ב שלי, טוב הרי רבו אמר לו לעשות את העיסקה הראשונה שתבוא, היה לו עוד רובל, רובל אחד עוד היה לו, והוא קנה ממנו, עשה שטר כדת וכדין, קנה ממנו את העוה"ב מהסוחר, ושילם לאותו סוחר את אותו רובל שהיה לו. הוא הולך לביתו, וגם הסוחר הולך לביתו והוא מספר שם בבית לאשתו שהיום היה לי עסק עם איזה תמים אחד ששילם לי רובל על העוה"ב שלי, כך מספר הסוחר לאשתו, אשתו אומרת לו, מה, מכרת את העוה"ב שלך?! אני לא מוכנה לחיות עם בעל שאין לו עוה"ב, אני אחיה עם בעל שאין לו עוה"ב?! הוא אומר לה; זה לא היה רציני, מה לא רציני, אתה מכרת, עשית עיסקה, מה לא רציני?! מה יעשה ואשתו לא יכולה, אני לא חיה עם בעל שאין לו עוה"ב, הוא הלך לחפש את אותו עני, ואומר לו; אני רוצה קח את הרובל שלך ותחזיר לי את העוה"ב שלי, הוא אומר לו; לא מוכן קניתי, לא מוכן למכור את זה חזרה, טוב, אני אתן לך שתי רובל, לא מוכן, היה עיסקה כדת וכדין, לא מוכן, הלוך חזור, הירבה במקח, לא היה מוכן שום דבר, רק אם תתן לי את כל ההוצאות שאני צריך לנישואי הבת שלי, אבל הוא כלתה אליו הרעה, בבית אין לו מה לחזור הביתה, אשתו אומרת לו אני לא חיה עם בעל שאין לו עוה"ב, לא היתה לו ברירה והוא נתן לו שקל לו טבין ותקילין, לא יודע כמה זה היה שם, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, כל מה שהוא צריך לנישואי הבת, ואז הוא עשה לו שטר מכירה חזרה שהוא מוכר לו בעד התשלום הגדול הזה.

הלך אח"ז אותו סוחר לרבו של אותו יהודי, ואומר לו; כבוד הרב, בסדר עשיתי מקח רע ונדפקתי כאן ויצא מה שיצא, אבל איפה ההגינות ואיך הרב מגבה כזה דבר, אני מכרתי סחורה ברובל, ואני צריך עכשיו לקנות בחזרה במאות וסכום כ"כ גדול, איפה ההגינות? איפה היושר? אמר לו אותו רב; תדע לך שהכל היה כאן כדת וכדין, אתה מכרת עוה"ב שלא היה שוה לך יותר מרובל, אתה אז לא הערכת את הסחורה הזאת, אתה זילזלת בזה, זה היה שוה לך רק רובל, זה באמת היה המחיר, אתה אחרי זה כשעוררו אותך שהעוה"ב שלך שוה קצת יותר, הוא באמת שוה יותר, כי אתה הגעת להכרה שהוא שוה יותר, אתה שילמת עליו בדיוק כמה שהוא באמת שוה, הכל בסדר, הכל היה כאן ישר והגון.

כך עשיו כשהוא מכר את הבכורה הוא מכר את זה כי הוא זילזל בזה, תיכף נראה שיש מדרש, במדרש רבה (בראשית סג-יד) כתוב; שאחרי המכירה הוא הלך והכניס עמו כת פריצים, והם עשו צחוק מהיעקב איש תם הזה, התם הזה קנה ממני את הבכורה ונתן לי מנה טובה, נתן לי מנה חמה של נזיד עדשים בעד הבכורה, הוא עוד עשה מזה ליצנות אח"ז, כך כתוב במדרש. ממילא בצורה איך שהוא מכר את זה, זה היה מכירה כדת וכדין, לא היה כאן שום אונאה, הוא באמת לא העריך את הסחורה הזאת, אח"ז יש לו טענות, אח"ז כשהוא התעורר אז הוא איחר כבר, אתה כשאתה מכרת מכרת בלב שלם ובנפש חפיצה, ממילא המקח חל.

הדבר הזה יכול לתת לנו כיון נפלא מאוד בכל המציאות של עצמנו, כל אחד, כל בחור הרי רוצה לעלות ולהתעלות ולהתקדם, במה אנחנו יכולים לעלות ולהתעלות, בוא נגיד ברוך ה' בחורים טובים שיושבים ולומדים חזק מתפללים טוב ומתנהגים טוב, מה יש עוד לעלות, האם תמיד הכונה לעלות להוסיף עוד משהו? לסחוב על הגב עוד משהו? לפעמים אין כבר כח, כמה אפשר להוסיף, ברוך ה' לומדים מצויין, לומדים בסדרים, מספיקים, משתדלים פה ושם גם בין הסדרים, מתפללים טוב, מתנהגים טוב בין אדם לחבירו, מה יש להתקדם? יש דבר אחד שהוא דבר עצום ונורא והוא לא דורש עוד עשיה, אבל הוא דורש עוד להזריק עוד איזשהו איכות לעשיה הקיימת, ופה זה מאוד קשור עד כמה מחשיבים את הדברים הטובים שעושים, כמה ערך מרגישים, כמה חיבור יש, כמה הרגשה של חשיבות וחביבות יש לכל לימוד שלומדים, לכל תפילה שמתפללים, לכל הנהגה טובה שמתנהגים, שנים יכולים לעשות אותו דבר; אבל אצל אחד הסחורה הזאת שוה רובל, ואצל אחד הסחורה הזאת שוה ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, עשו אותו דבר בדיוק אבל השאלה כמה כל אחד מייקר את זה.

ופה אנחנו צריכים לדעת שהמבט בכל עניני מעלת האדם, שכל העליה של האדם היא לא כמו המבט בכל עניני החיים הרגילים, בעניני החיים הרגילים הכל הולך לפי שטח; מה השטח מדבר, כמה יש לך? כמה מזומנים יש לך? כמה נדל"ן יש לך? כמה עסקים עשית? הכל הולך לפי שטח, כך ההסתכלות הארצית, אבל מעלת האדם, הערך של יהודי, החשיבות של יהודי, היא לא קשורה בכלל לכמויות לעשיות ולפרוייקטים ולקריירה, לא בזה זה קשור, זה קשור כמה הוא מחשיב את התורה שהוא לומד, את המידות, יראת שמים, אמונה, ככל שהוא יותר מחשיב את זה, ככל שהוא יותר מחובר לזה יש לזה ערך לאין שיעור, וגם אם יהיה לו ביצועים הכי מרשימים, אבל הוא לא מחובר לזה, הוא עושה את זה כלאחר יד וזה לא חשוב לו, אז הוא ברמה נמוכה, הוא לא ברמה גבוהה.

וזה דבר שכל אחד יכול ע"י מעט התבוננות לייקר יותר, לייקר יותר את מה שעושים, להחשיב כל שורה גמרא, כל סברא, כל קושיא טובה, כל הנהגה ישרה, כל תפילה, הייקור הזה הוא מעלה, והוא גם גורם שזה ממעט את הנסיונות, כי ככל שבעצם אנחנו מחשיבים את מה שאנחנו עושים אז קל לנו יותר להשקיע בזה, גם אם יש פה ושם לכל אחד יש לו את הנסיונות שלו ואת הקשיים שלו, אבל כשהוא יודע שזה סחורה יקרה אז שוה לו יותר להשקיע, אז זה דבר שג"כ מגדל ומרומם את הקיים, וזה גם ממריץ ונותן הרבה יותר כחות ויכולות להתמודד עם נסיונות ועם קשיים, אם יודעים לייקר ולהעריך את ערך הסחורה שבה אנחנו משקיעים.

הסטייפלר בברכת פרץ הוא כאן מעורר עוד דבר מענין מאוד, וזה ג"כ מוסר השכל גדול מאוד, הוא אומר; איך היה המהלך בכל המכירה הזאת, עשיו כשהוא מכר הוא חשב שהוא מרמה את יעקב, מה אני נותן לו?! מבחינתו הבכורה לא היתה סחורה העוברת לסוחר, אבל מה שהוא קיבל שם נזיד עדשים זה היה משהו חם ולהיט חם הרגע ועכשיו, והוא נותן לו שם איזה משהו שאיזה ערך וחשיבות יש לזה. והוא מביא את המדרש שהזכרנו קודם; הכניס עמו כת פריצים ואמרו ניחוך, נעשה חוכא וצחוק, עשו שם צחוק מכל עסק המכירה הזה, הם חשבו שהם מרמים את יעקב איש תם, הם מרמים אותו שהוא מוכר סחורה שאין בה שום משמעות אין בה שום תועלת גשמית, והוא נותן שוה כסף הוא נותן לחם ונזיד עדשים, נותן סחורה עוברת לסוחר בעד דבר ערטילאי. מה קורה אחרי זה? עשיו יש לו טענות, הוא אומר "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח" (בראשית כז, לו), לקח לי את הבכורה, הוא לקח לך?! אתה מכרת לו את זה וזילזלת בזה, ואפילו קראת לחברים שלך ועשית צחוק ממנו, ועכשיו אתה בא בטענות את בכורתי לקח?! אתה נתת לו את זה בלב שלם ובנפש חפיצה, לא היה בזה אונאה כפי שאמרנו קודם, מה הוא אומר את בכורתי לקח?

אומר הסטייפלר; אחרי שנגמר לו ההנאה מהארוחה הטובה, עבר כבר שיעור עיכול מהלחם והנזיד עדשים, נשאר לו חור בלב לעשיו, כי סוף סוף עשיו גדל בבית של יצחק אבינו ונקלט לו משהו, משהו כן נספג, נספג לו משהו מיהדות ותורה ומצוות והוא קלט את החשיבות של תורה ומצוות, הרי בזמן ההוא העבודה היתה בבכורה, הבכורים היו כמו כהנים, הם היו המקריבים קרבנות, זאת אומרת כל ענין העבודה היה רק בבכורים, וברגע שהסתלק לו החשק והתאוה מהאוכל אז חזר לו ההתעוררות בלב; מה עשיתי, איך החלפתי עומד בעולם חולף?! מה נתתי בעד מה?! ואז הוא טוען; כן ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח, אבל מה האמת? לא הוא רימה את יעקב בשעת המכירה, כי יעקב ידע בדיוק את מה הוא קונה, ויעקב החשיב את הבכורה והיה מוכן לשלם על זה, יעקב לא רימה אותו כי הוא זילזל ולא החשיב, ועכשיו הוא עומד מול שוקת שבורה, מול המציאות מול התהום שהוא חפר לעצמו מה שהוא הפיל את עצמו בזה!

אז הוא מביא רבינו בחיי שאומר שיש ללמוד מהסיפור הזה של המכירה של עשיו את הבכורה ללמוד לכל, שמכירת עשיו את הבכורה בעבור נזיד עדשים מרמז על מה שהרשע מחליף עולם עומד בעולם חולף, שבתחילה נהנה מזה ובסוף ויזעק זעקה גדולה ומרה, בהתחלה הוא נהנה אבל תמיד מגיע איזשהו שלב שזה נגמר, כל עניני העולם והנאות הגוף זה דברים חולפים, זה דברים שנגמרים, או מגיע זמן שזה נגמר, או מגיע גיל שכבר אין לזה משמעות זה לא מדבר לבן אדם, ואם בן אדם לא קנה בחיים שלו, לא רכש בחיים שלו איזשהו תוכן אמיתי, הוא מרגיש ריק, זועק לו מבפנים, ויזעק זעקה גדולה ומרה, הוא צועק נשארתי בלי כלום, הוא מרגיש שהוא נשאר בלי כלום.

וכך הסטייפלר כותב כך: "וכך הוא המציאות בעולם הזה, מי שמוותר על מצבו הרוחני של עסק התורה עבור הצלחות חומריות מדומות, אשר לפי שעה נדמה לו כאילו הצליח הצלחה חשובה, אבל לאחר זמן מתפוגגת השמחה של השגת התשוקה, ובחיי היום יום הוא עדיין טועם טעם מרור, כי צרות לא יחסרו בכל מצב שיהיה אם בכה ואם בכה, והקרחת במצבו הרוחני נשארת לעולם והולכת ומתרחבת בלא יכולת לעצור בידו, ואז הוא רואה שהיה מרומה מכל צדדים, כי ענינים הגשמיים מסתדרים אצל כל אחד כפי מזלו, והמתרחק מן האיסור נסתדר לו כל הדרוש לו באופן היתר, אבל מי רימהו? הלא הוא רימה את עצמו".

רואים את זה; ויצא גם לפגוש לפעמים אנשים שעסקו כל ימיהם במסחר וניסו להרבות עושר ונכסים, והם אומרים ורואים את זה בחוש, המציאות היא שבני תורה ובני ישיבות חיים ומחתנים ילדים וכל הילדים גרים בדירות, ועוברים את החיים איכשהו עם כל דוחק הפרנסה, אבל המציאות היא, זה פשוט לא יאומן כי יסופר! אמר לי פעם איזה יהודי שהוא קצת גביר, הוא אומר לי ותשמעו טענה שהוא טוען, הוא אומר לי כך; הוא יש לו שני ילדים, והוא היה לו כסף והוא נתן להם דירות מרווחות לשני הילדים שלו, עשה שתי שידוכים טובים, הוא אומר לי על מישהו; ההוא יש לו עשרה ילדים, כולם גרים בדירות, אבל ההוא תלמיד חכם שאין לו פרוטה על הנשמה, אבל הוא אומר לי; תראה! סך הכל ההוא עם כל העשרה ילדים שלו, אם אני אקח את כמה שוה הרכוש שלו עם כל עשרת ילדיו, זה הרבה יותר מכל מה שיש לי, הוא הרבה יותר גביר ממני, כי אני אחרי הדירות שנתתי לשני הילדים שלי זה לא שוה כמו 11 דירות כמו הדירה שלו ושל 11 ילדיו, כך היה החשבון שלו, הוא באמת צודק.

המציאות היא שרואים וזה פשוט לא יאומן, ובאמת זה פלא גדול! אפשר כמעט להגיד על זה כמו מה שהיעב"ץ כותב שהנס של קיום ישראל באומות, ההישרדות של העם היהודי אחרי כל הרדיפות והשמדות וההריגות מה שעם ישראל עבר, הוא כותב: "חי נפשי שגדול בעיני הנס הזה מנס יציאת מצרים וקריעת ים סוף", כך היעב"ץ כותב. כמדו' שאפשר להגיד בדור שלנו שהנס הזה המציאות שאברכים עמלי תורה מחתנים ילדים וכולם גרים באיזשהו מקום, אף אחד לא גר בחור, אף אחד לא גר ברחוב, כולם בסוף מסתדרים, אם נראה זה פשוט לא יאומן, היום יש כבר דור שלם של אברכי כולל שכבר גמרו לחתן ילדים, ושעדיין הם אברכי כולל וימשיכו עד סוף ימיהם להיות אברכי כולל, והמציאות היא שבדרך כלל איזה 10 שנים או 15 שנה אחרי נישואי הילד האחרון כבר גם נגמר החובות, גם כל הילדים כל אחד לפי ענינו הסתדר באיזשהו צורה באיזה דירה במרכז או בקצוות, לא משנה, אבל כולם גרים וגם הוא גומר את החובות שלו.

זה נכון שעוברים שנים של הרבה טירדות, אבל מי לא עובר טירדה?! אפשר לחשוב שהאלה שעושים עסקים הם לא עוברים טירדות או לא עוברים צרות, הם מלאי אכזבות כל הזמן, לא משיגים את מה שהם רוצים, והקשיים יש לכל אחד, איך הסטייפלר כותב כאן, הוא כותב כך: "ענינים הגשמיים מסתדרים אצל כל אחד כפי מזלו, והמתרחק מן האיסור מסתדר לו כל הדרוש לו באופן היתר, אבל מי רימהו? הלא הוא רימה את עצמו", אח"ז הוא מסיים: "ואמנם עיקר הזעקה גדולה ומרה הוא בעלמא דקשוט, ששם כל עניני החומר כבר חלף עבר ונפשו עליו תאבל על אבדון עולם עומד, בזמן שהיה יכול להיות כמשה רבינו במעט השנים שנקצב לו לדור בעולם הזה, כמו שכתוב ברמב"ם בהל' תשובה (ה-ב); שכל יהודי יכול להיות כמו משה רבינו". ונפלא מאוד שאם קצת מתבוננים אז רואים, ורואים את זה בשטח אי אפשר להכחיש את זה, שתלמידי חכמים צנועים ועמלי תורה בלי שום רוח יושבים כל ימיהם ולומדים, ומגדלים דורות ומחתנים את הילדים, והילדים גרים בבתים ולא חסר להם שום דבר, אין להם דרישות מידי גבוהות וטוב להם, השאלה כעת כל אחד במה הוא בוחר, האם הוא בוחר והוא משקיע כמו שצריך או שהוא נותן לענינים ללכת.

בוא נראה יש כאן עוד שתי נקודות מאוד חשובות, יש איזשהו שאלה גדולה שכולם מדברים עליה ומסתמא גם אתם התעוררתם לזה, "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח), אומר רש"י, ורש"י מביא את זה מחז"ל: "בפיו של עשיו שהיה צד אותו ומרמהו בדברים", ורש"י קודם מביא: "היה שואל אותו; היאך מעשרין את התבן? היאך מעשרין את המלח? וסבור אביו שהוא מדקדק במצוות". מה באמת היה שם; האם עשיו הצליח לעבוד על אבא שלו? הוא באמת רימה את יצחק? יצחק לא קלט מי זה הבן שלו? מה קורה כאן? והרי רבקה גם בפסוקים כתוב שהיא הבינה, אז מה, לא היה תיקשורת בין יצחק לרבקה, זה בעל ואשה, לא?! לא דיברו, אבא ואמא לא דיברו על הילדים, מה קורה כאן, מה היה כאן?

יש בזה כמה וכמה מהלכים, נגיד איזשהו מהלך אחד שראיתי שמביאים את זה; יצחק הכיר טוב את עשיו, הוא ידע שעשיו עושה דברים חיצוניים והוא מנסה להוכיח את עצמו, הרי כתוב (פסחים קיח,ב); על עשיו שהוא "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהלים פ, יד), שפושט טלפיו לומר שהוא טהור, והראיה שיצחק הכיר טוב את עשיו, הרי כשיעקב הגיע אליו "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי" (בראשית כז, כא), אז רש"י מביא שם: "אמר יצחק בליבו אין דרך עשיו להיות שם שמים שגור על פיו". יצחק לא הריח לו שם, אין דרך עשיו שיהיה שם שמים שגור על פיו, וזה אומר "כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנָי" (בראשית כז, כ), וגם הוא אומר הרי "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (שם כז, כב), הוא מרגיש הבדל שזה לא הגסות של עשיו, זאת אומרת שהוא הכיר שעשיו זה משהו אחר. וגם בברכות, כל המפרשים נעמדים על זה שגם בברכות שיצחק בירך את יעקב כשהוא חשב שזה עשיו, אז הוא מברך אותו רק ברכות גשמיות, "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (בראשית כז, כח), הוא לא מדבר איתו על הירושה הרוחנית, רק אחרי זה כשהוא שלח את יעקב לפדן ארם לקחת לחפש שידוך, אז הוא אומר לו "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם" (בראשית כח, ד), רק אז הוא מברך אותו את הירושה הרוחנית של האבות, אבל כשהוא מברך אותו כשהוא חשב שזה עשיו, הוא בירך אותו רק ברכות גשמיות לא ברכות רוחניות, מה בעצם היה כאן?

יצחק רואה שעשיו עם כל הקילקולים שלו אבל הוא עדיין מנסה לעשות רושם, הוא מנסה להראות כאילו הוא בסדר, אפילו מנסה לעשות את עצמו צדיק, הוא שואל שאלות; איך מעשרים את התבן? איך מעשרים את המלח? (בראשית כה-ז - רש"י) כשאבא רואה שיש לו בן שהוא לא בסדר, אבל עדיין חשוב לו לעשות איזשהו רושם בעיני אביו כאילו הוא בסדר, עדיין יש תקוה לכזה בן שאם האבא יקרב אותו אולי זה יכנס משהו מהחוץ לפנים, כי ס"ה הוא עוד לא בועט לגמרי, אם האבא ירחיק אותו הוא יבעט לגמרי ולא ינסה אפילו לא לשמור על איזשהו המעטפה החיצונית הדקה הזאת שהוא שומר, והרי רואים גם שבעשיו היו דברים שהיה מיוחד בהם מאוד, כתוב שכיבוד אב הוא כיבד במדריגה גבוהה מאוד, כתוב (בראשית רבה סה-טז); שהוא היה לובש בגדי מלכות כשהוא היה משמש את אבא שלו. וגם כתוב במדרש (שם עו-ב) על הפסוק "וַיִּירָא יַעֲקֹב" (בראשית לב, ח), שיעקב פיחד כשעשיו רדף אחריו, אז כתוב במדרש; שהוא פחד מעשיו, הוא אמר כל השנים הללו הוא ישב וכיבד את אבא, אולי יהיה לו כח עלי, זאת אומרת היה בו משהו בעשיו, הוא לא היה בלי כלום, ממילא יצחק רצה לקרב את עשיו כי הוא חשב שעדיין יש לו תקוה.

ומדקדקים המפרשים, גם בפסוק כתוב: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כח), לכאורה היה צריך להיות כתוב אותו לשון, נגיד 'ויהי יצחק אוהב את עשיו ורבקה אוהבת את יעקב', למה כתוב שינוי לשון שבין יצחק לעשיו כתוב ויאהב, ועל רבקה כתוב אוהבת, שיהיה כתוב גם 'ויהי יצחק אוהב את עשיו ורבקה אוהבת את יעקב', אז כתוב במפרשים; שיצחק "ויאהב", הוא התנהג בהנהגה של אהבה כדי לקרב אותו, אבל זה לא היה מספיק חיבה פנימית, כי באמת עשיו היה לו מורת רוח ממנו, היה לו הרבה עגמת נפש ממנו, אבל רבקה "אוהבת" את יעקב, אוהבת זה לשון שבאמת היה אהבה פנימית, כי יעקב היה באמת ראוי לזה, היה ראוי לאהבה פנימית, אבל יצחק המהלך שלו עם עשיו זה היה מהלך בתור איזשהו אולי לקרב אותו, אבל זה לא היה שהוא האמין בו לגמרי. והציד בפיו, מה שכתוב שהיה מרמה, זה עשיו מצידו היה מרמה, אבל יצחק לא הִתרמה.

אבל עדיין כפי הנראה היה כאן איזשהו ויכוח בין יצחק לרבקה, האם עשיו שוה משהו, האם שוה להשקיע בו, רבקה כבר היתה מיואשת לגמרי מעשיו, אין לו תיקוה, היא אחזה שאין לו בכלל תקוה, שאין לו סיכוי שהוא ישפר את עצמו, בזה היה כאן באמת כפי הנראה איזשהו חילוקי דעות בין יצחק לרבקה, ובעצם איך שהקב"ה סיבב, אז המהלך של רבקה זה היה המהלך שהיה צריך להיות.

דבר מעניין מאוד שכתוב בפסוק "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ" (בראשית כז, כז), יש כמה מדרשים בחז"ל על הפסוק, מה זה וירח את ריח בגדיו, כתוב במדרש רבה (סה-כב); "אמר רבי יוחנן, אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים ואת אמרת וירח את ריח בגדיו ויברכהו"?, הרי היא שמה לו שם חלקת העזים, היא עטפה אותו שם עם עורות גדיי העזים, זה דבר שאין לו בכלל ריח טוב, אז מה זה וירח את ריח בגדיו ויברכהו? אומר המדרש באחד הפירושים; וירח את ריח בגדיו ויברכהו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות, המדרש אומר; אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, וירח את ריח בוגדיו ויברכהו, מה זה יוסף משיתא ויקום איש צרורות? אז המדרש מספר; שכשהאויבים כבשו את ירושלים ופרצו לביהמ"ק ורצו להוציא משם את כל כלי המקדש, כתוב שהם פחדו, הגוים פחדו להיכנס לקודש הקדשים, הם חיפשו שיכנס איזה יהודי ויפשוט יד בכלי המקדש, והם אמרו ליוסף משיתא שיכנס, אמרו לו; מה שאתה מוציא יהיה שלך, נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לו; אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, הם חמדו אחרי שהוא הוציא הם התחרטו, הם אמרו זה לא מתאים, כנס עוד פעם מה שתוציא כעת יהיה שלך, והוא לא הסכים כבר להיכנס, נהיה לו איזשהו התעוררות והוא לא הסכים להיכנס, אמרו לו ניתן לך שנפטור אותך ממכס מארנונה שלוש שנים, לא קיבל, אמר: "לא די לי שהכעסתי לבוראי פעם אחת, שאכעיסנו פעם שניה?! ואז כתוב שהם המיתו אותו במיתה משונה מאוד, כך כתוב שם במדרש, שהם ממש הכניסו אותו לתוך תבנית וניסרו אותו, והיה מצווח: "וי לי שהכעסתי לבוראי", זה הוירח את ריח בוגדיו, שבוגד כזה התעורר כאן והסכים למסור את עצמו למיתה משונה ולא הסכים לעבור שוב.

מה זה יקום איש צרורות? אז כתוב במדרש וזה גם בגמ', שזה היה בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר, והיה מצב שהמלכות שם הלכה לתלות את דודו רבי יוסי בן יועזר, וזה היה שבת, והוא היקום איש צרורות הזה רכב על סוס, הוא היה פוקר, והוא אומר לדוד שלו לפני שהוציאו אותו להריגה; תראה על מה אני רוכב, ותראה על מה אתה רוכב, אז הוא אומר לו, דודו אומר לו: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, הוא לא מתפעל ממנו ואומר לו אל תחשוב שאתה נמצא על משהו טוב, כתוב שם בגמ' שהוא אמר לו את שתי הדברים והיפוכם, הוא אמר לו; על מה שיש לי אם לעושי רצונו כך מה שקורה איתי, לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה! לך ודאי יהיה ייסורים גדולים שאי אפשר לתאר, ומה שאתה אומר שאתה רוכב על סוס, אז הוא אמר לו; אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! זאת אומרת אמר לו את ההסתכלות הנכונה, כתוב שהדברים נכנסו לו ליקום איש צרורות כארס של עכנאי, זה נכנס לו שם לתוך הלב, והלך וקיים בעצמו ד' מיתות בית דין; סקילה, שריפה, הרג, וחנק, מה עשה? הביא קורה, נעצה בארץ, קשר נימה, ערך העצים, הקיפן גדר, עשה מדורה - קדמתו האש, נפסקה הנימה, נפל לאש, וחרב שם, הוא עשה שמה הוא אירגן לעצמו ד' מיתות בי"ד היקום איש צרורות, כך כתוב בגמ'.

מה כתוב כאן בעצם בדרשה הזאת של חז"ל, יש כאן דבר נפלא מאוד! יצחק הרי חשב שזה עשיו, וכפי שאמרנו יצחק ידע שעשיו לא בסדר, אבל הוא ראה שעוד נשאר בו איזשהו מעטפה חיצונית שאולי דרך זה נוכל לשלהב אותו, ואולי הוא עוד יחזור, אולי נקרב אותו אולי הוא עוד יחזור, אבל כתוב כאן גם וירח את ריח בוגדיו, יצחק ידע שאפילו יהודי שיש בו נשמת ישראל גם אם הוא ירד עד באר שחת, עדיין יש שם איזשהו ניצוץ שבזמן מן הזמנים זה יכול להתלקח ולבעור ולהגיע לתשובה שלימה. כתוב שם שרבי יוסי בן יועזר הספיק לומר עוד לפני שמת: "בשעה קלה קידמני זה לגן עדן", כך הוא אמר על האחיין שלו שכך המית את עצמו בארבע מיתות בי"ד.

זאת אומרת וזה מה שנתן ליצחק את הרצון לברך, וירח את ריח בגדיו, יצחק הריח שמי שיש לו נשמה יהודית אפילו כשהוא נופל לבאר שחת עדיין נשאר משהו, ואם יהיה משהו שילהיב את זה ושילבה את זה הוא עוד יכול לעשות תשובה, אז מגיע לו ברכה. וכך אז יצחק חשב שגם עשיו הוא עדיין בדרגה הזאת, הרי עוד לא היה ברור לגמרי, הרי "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) ולא כל יצחק, אבל זה עדיין לא היה ברור, כעת התקבלה ההכרעה שבסוף הברכות עברו ליעקב, אז התברר ההכרעה שעשיו לא שייך לזרע האבות, עשיו לא שייך לאבות, אבל יצחק עדיין היה לו צד שעשיו כן שייך, לפחות שהוא יהיה השר האוצר של יעקב, הרי לכן הוא בירך אותו רק ברכות של גשמיות כי הוא הבין שהברכות של הירושה הרוחנית לא שייכים אליו, אבל הוא יהיה הזבולון, הוא יהיה שר האוצר של יעקב אבינו, של יעקב יושב אהלים, האמת היא שעשיו לא היה ראוי גם לזה, אבל עכ"פ הוירח את ריח בגדיו אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, זה מה שנתן ליצחק את הרצון ואת האמון שעוד יש תקוה.

כמה זה מחייב אותנו! אנחנו ברוך ה' לא מדובר שיש לנו איזשהו ניצוץ שצריך להלהיב אותו, אנחנו ברוך ה' כמדורת בית המוקד, אבל אנחנו צריכים לדעת שיש לנו כוחות, וכמה שאנחנו עושים יש לנו כוחות הרבה הרבה יותר מזה, אי אפשר לתאר אין סוף לעליה ולמעלות, וכפי שדיברנו קודם לעלות ולהתעלות זה לאו דוקא בנושא של כמויות, אלא שיהיה יותר אהבת תורה, חשקת התורה, עריבות של תורה, שיהיה שמחה של מצוה, כל דבר כזה הוא מרומם את הבן אדם, מרומם את היהודי לקומות הרבה יותר גבוהות, זה דברים שאין להם סוף!

נדמה לי שהזכרנו את זה פעם, מה שאנחנו רואים אצל אנשים גדולים, הרי ס"ה אנחנו מוגבלים מבחינת הזמן, יממה זה 24 שעות, וצריך גם לאכול וגם לישון, הגדלות מה שרואים אצל הגדולים בעיקר, זה לא הנושא של יותר שעות, יש גבול לשעות כמה אפשר להשקיע, זה דבר שהוא מוגבל, אבל רואים גדלויות אין סופיות, במה המיוחדויות של הגדלויות האין סופיות? בהרגשות, ברוממות, בחשיבות, בריחוק מדברים לא טובים, בחיבור לדברים טובים, ביראת שמים, באמונה, בביטחון, במידות, שזה דברים שהם לא קשורים דוקא לעשיה, הם קשורים לעולם הרגש, לעולם הערכים, איך הבן אדם מרגיש, מה חשוב לבן אדם מה לא חשוב לבן אדם, וזה קובע את הרמה של הב"א, רואים בני אדם שרואים עליהם שהם מורמים מעם, ויש בנ"א שרואים עליהם שהם פחותים אנשים פשוטים, וזה לא קשור לעשיה, אלא זה קשור להרגשת הלב, וזה דברים שודאי כל אחד יכול לעלות ולהתעלות בזה, וזה גם דבר שמוסיף הרבה מרץ והרבה חשק, וכולנו נעלה בעזרת ה'.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד