יראת שמים ב.ר 1

יש פסוק בפרשת השבוע שע"ז היינו רוצים לדבר, יש פה ענינים גבוהים מאוד, ובאמת לא בטוח אפי' אם מתאים לדבר ע"ז בישיבה קטנה, אבל בכ"ז, ונראה אח"ז כמה תועלת יהי' מזה.

כתוב בפסוק "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, טז). הגמ' ביבמות (עט,א) מביאה שיש "שלושה סימנים באומה זו; הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים". מאיפה לומדים ביישנים? דכתיב "בַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" - מהפסוק הזה "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", מזה הגמ' ביבמות לומדת שישראל הם ביישנים.

לכאורה צריך להבין מה הקשר, הרי כאן כתוב על יראת שמים, מה הקשר בין יראת שמים לבושה, מה הקשר בין שני הדברים?

וכאן גם כתוב שמה גורם לבלתי תחטאו - הבושה! לא כתוב כאן - הפחד, בדרשה של הגמ', תיכף נראה מה זה קשור ליראת שמים, אבל כתוב שמה גורם לבלתי תחטאו - הבושה.

אז בוא ננסה באמת לראות קצת להבין את כל המושג של הענין של יראת שמים, שזה עשה של "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים ו, יג), נדבר קצת בהרחבה על הענין של יראת שמים, ונראה בזה דברים נפלאים ונשגבים מאוד.

בפשטות אפשר לחשוב שמה זה הענין של יראת שמים, שיראת שמים זה אמצעי לא לעבור עבירות, אם אדם יש לו פחד מהעונש, או רוממות, לא משנה, כל סוגי היראה, אבל אם אדם הוא יר"ש, זה מונע אותו מלעשות עבירות, כך הפשטות, ז"א לפי"ז שיראת שמים זה איזשהו אמצעי למניעה מלעבור עבירות.

בוא נשאל שאלה; אם באמת זה כך, מה יהי' אדם שיארגן לעצמו איזשהו מכשיר אוטומט, משהו רובוט ממוחשב כזה שיהי' צמוד אליו, והאוטומט הזה שומר עליו, ולא נותן לו לעבור על שום עבירה, אין לו שום אפשרות טכנית לעבור על שום עבירה, כי הוא עשה איזה אוטומט מחובר עם אלקטרודות, בצורה שהוא יש לו מוח אנושי, ולא נותן לו לעשות שום עבירה, האם אחד כזה חייב בירא"ש, או שהוא כבר יצא ידי ירא"ש? לכאורה אם ירא"ש עניינו אמצעי כדי לא לעבור עבירות, אז אם אני מצאתי איזושהי צורה טכנית שתשלול ממני את האפשרות לעשות עבירה, כבר קיימתי בזה את העשה, או אני פטור מהעשה! האם באמת זה כך?!!!

או מה היה לולי שהיו כל שאר המצוות והעבירות, או קודם שנצטווינו על כל שאר המצוות והעבירות, אז לא שייך ירא"ש? ז"א ירא"ש זה רק בתור אמצעי אחרי שיש עשה ולא תעשה, אז יש ענין של ירא"ש כדי שלא נעבור על העשין או הלאווין, אבל לולי שהיה עשין ולאווין, לא היה באמת עניין של ירא"ש, האם זה באמת כך?

יש עוד כמה שאלות שיש לשאול בענין, רק לא כ"כ הייתי מאריך בזה, יש שאלה; הנצי"ב שואל בעמק שאלה; אם כל הענין של ירא"ש זה רק בתור אמצעי לא לעבור עבירות, למה הלאו עצמו הוא לא מספיק לו לא לעבור, הקב"ה אומר לא לאכול נבילה, זה לא מספיק לו?! צריך להגיד לו לפחד, כך זה הולך?! ז"א אל תאכל נבילה, והרי גם מקבלים מלקות על לאווין, יש לאווין של מלקות, ויש סקילה שריפה חנק, כל לאו יש לו את החומרה שלו, זה לא מספיק, אומרים לו תפחד, אז הוא ימנע? לא כ"כ מובן למה שזה יהי' כך.

רק אם נגיד שלעשות איזה עבודה של הפנמה של פחד, כי הלאו עצמו הוא עצם הענין, אבל צריך לעשות איזה עבודה של הפנמה של פחד, אבל הנצי"ב לא מוצא חן בעיניו הרעיון הזה להגיד שירא"ש זה רק בתור אמצעי, כי הוא אומר, אם הלאו עצמו לא מדבר אליו, מה ידבר אליו הירא"ש, כך הנצי"ב מעיר.

יש עוד כמה קושיות, אבל בוא נלך כבר לתירוץ, נראה באמת, ותיכף נראה ראיות לזה, שהענין של ירא"ש זה משמעות אחרת לגמרי.

בוא נראה קודם; הרי ידוע שיש עשה של אהבה, יש אהבה ויש יראה, אהבת ה' - "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו, ה), יש עשה של אהבת ה', ויש עשה של יראת ה', כל אחד מבין שבאהבה, המהות של אהבה הוא לא רק בתור אמצעי למה שאוהב עושה עבור אהובו, כל פעם כשיש אהבה בין שנים אז האוהב עושה הרבה דברים עבור אהובו, אבל זה מהות האהבה?! האהבה זה העשיות אשר האוהב עושה עבור אהובו?! זה כל אחד מבין שזה וודאי לא כך, אלא אהבה זה דבר ומטרה בפנ"ע, שזה קשר וחיבור שיש בין שני אוהבים שהוא דבר שיש לו משמעות וחשיבות בפנ"ע, עוד זאת יש שכשאני אוהב מישהו אני עושה בשבילו הרבה דברים, אבל לא זה משמעות האהבה, זה כל אחד מבין, זה דבר פשוט.

אז ראוי לדעת שגם יראה זה כך, ותיכף נבאר מה זה; יראה זה איזשהו סוג קשר ויחס שהוא נגזר מהמציאות של אדנותו יתברך שאנחנו יש לנו ירא"ש, ירא"ש זה סוג יחס וקשר שבין נברא לבורא שהוא נושא בפנ"ע, הוא לא רק בתור אמצעי שלא לעבור עבירות, אלא יש לו ערך וחשיבות בפנ"ע.

עד כדי כך, שהוא אפי' יותר עיקר משאר העשה והלא תעשה. "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה" (דברים י, יב), אם יראה זה רק בתור אמצעי לא לעבור עבירות, אז זה מה שהקב"ה שואל מאיתנו, "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה?!" הרי יראה זה רק אמצעי, שיהי' כתוב מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם קיום המצוות, מה זה כי אם ליראה?! רואים שיראה יש לה משמעות וחשיבות מצ"ע, ז"א שבדיוק כמו שאהבה כל אחד מבין שאהבה זה דבר בפנ"ע, זה מהות בפנ"ע בלי שום קשר לכל מיני תוצאות שיש לאהבה, גם יראה זה אותו דבר.

ובוא ננסה, כדי להבין מה זה יראה ננסה להביא כמה דוגמאות שימחישו לנו את המשמעות של יראה, איפה עוד מצאנו ענין של יראה - יש מורא מקדש, יש מורא אב ואם, יש מורא רבך, מה זה מורא מקדש - לא לעשות קפנדריא, לא יקל ראשו כנגד שער המזרח, לא יכנס במקלו ובפונדתו להר הבית (ברכות נד,א). או מורא אב ואם ומורא רבך - שלא יקרא לאביו ולאמו או לרבו בשמם, "לא ישב במקומם, לא יסתור את דבריהם" (קידושין לא,ב).

מה זה כל הדברים האלה? כל הדברים האלה זה נגזר ממציאת שמישהו שהוא מעלי, שהוא אבא שלי, או רב שלי, מישהו שהוא מעלי, הצורת הנהגה שלי אליו היא בצורה שמקרינה שאני מתחת והוא מעל, יש רגש באדם, שמישהו שהוא אדון שלו, רב שלו, מלך שלו, זה גורם לו ממילא להתנהג התנהגות שמקרינה היותו תחת עול אדוניו.

בוא נשאל שאלה; אנחנו נראה יהודי לוקח, יש לו אב זקן וחולה על כיסא גלגלים, והוא לוקח אותו על כיסא גלגלים, הוא צריך ללכת איתו לאיזה מקום, אותו יהודי גם לפעמים לוקח את בנו הקטן בעגלה, הוא גם לוקח את העגלה, האבא הזקן הזה הוא שקוע בתוך עצמו, הוא לא רואה בכלל מה נעשה מאחורי גבו כשבנו לוקח אותו, אבל אם אנחנו נראה בן שלוקח את אביו על כיסא גלגלים, והבן הזה נראה עם אותו צורה ואותו פוזה כמו כשהוא לוקח את הילד שלו בעגלה, אנחנו נגיד הוא חצוף, הוא מחוצף גדול, אם הוא לוקח כך את אבא שלו ותוך כדי זה הוא מפטפט לו כך, לוקח את העגלה, אנחנו נרגיש שהוא חצוף, זה לא דרך ארץ, אתה לוקח את אבא שלך! זה לא איזשהו ילד קטן, תלך עם איזשהו אווירה רצינית, וכך אנחנו תמיד רואים, מישהו שלוקח את אבא שלו, יש לו איזשהו אחריות ורצינות, מה זה הדבר הזה, ואבא שלו אפי' לא רואה אותו בכלל, הוא זקן וחולה, הוא לא מרגיש, לא חלי ולא מרגיש, למה הוא לוקח אותו בסוג הרגשה רצינית כזאת בשונה ממה שהוא לוקח את ילדו בעגלה?

כי כיון שאבא שלו הוא מעליו, אז הרגש מחייב שאני מקרין בצורה שאני מתעסק עם אבא שלי, שאני מתחת והוא מעלי, זה רגש טיבעי שקיים אצל כל אדם, תלמיד מול רב שהוא מאוד מעריץ אותו, הוא ממילא כל הזמן מתנהג מול הרב בסוג הנהגה שמקרינה שהוא תלמיד של הרב.

בזיכרוני כשלמדתי בישיבה, שבת אחת כשהגעתי לישיבה ועליתי ברח' דסלר, בדיוק ר' ברל פוברסקי אז ירד, הוא טייל שם עם בן שלו אולי, ואמרתי לו גוט שבע'ס, והוא מרוב חביבות הוא ניגש אלי והתחיל לדבר איתי כמו ידיד, והרגשתי מאוד לא נעים, הרגשתי מאוד לא נוח, לא נוח לי שרבה שלי מדבר איתי כמו ידיד, אני כך ניסיתי כל הזמן לגמור את השיחה הזאת, לא יכולתי לשאת את זה, למה לא יכולתי לשאת את זה? הוא רבה שלי! ותלמיד לא נוח לו שרבו ידבר איתו בהשתוות, ז"א יש רגש טיבעי לתלמיד מול רב גדול שהוא מאוד מעריך אותו, שלא נוח לו להיות איתו בצורה של השתוות, נוח לו שבכל צורה שהוא יהי' איתו זה יהי' בצורה שמקרינה אני מתחת והרבה למעלה, זה רגש טיבעי שקיים אצל כל אדם.

אתם יודעים; פועלי בנין, כעת הפסקת אוכל, הם אוכלים שם את הפיתה עם החומוס, הם יושבים ואוכלים, תוך כדי שהם יושבים שם ואוכלים ומצחקקים להם עובר הקבלן, הוא אפי' באמצע שיחה פלאפונית, הוא עובר דרך המקום שהם אוכלים, השתנה פתאום הטון, היה משהו, התמתן שם האווירה הצחוקית שהיתה אצל הפועלים, משהו התמתן, למה זה קרה, הוא כעת הוא לא מסתכל עליהם, זה זמן של הפסקה ואין חשש פיטורין, זה לא כלום, זה כעת הפסקת אוכל זכותם לאכול, למה הם פיתאום הנמיכו פרופיל, הורידו טון, למה? אתם יודעים למה, זה הבוס שלי! מול בוס אני לא יכול להתנהל משוחרר לגמרי, זה רגש טיבעי שמול בוס אני לא מתנהג בצורה משוחררת, מול בוס הרגש מושך אותי להקרין משהו, אני למטה והוא למעלה.

כל אחד שיצא לו פעם ליכנס לחדר של גדול הדור, שם יש סוג אווירה אחרת, הוא לא באותו אווירה, גם אם אותו גדול שקוע כעת בתלמודו, הוא אפי' לא שם לב שהוא נכנס, וגם אם הוא נמצא כעת מאחורי גבו של הגדול, הוא לא יתנהג בצורה רגילה, ירגישו עליו אווירה רצינית, איזשהו סוג אווירה של אחריות ורצינות.

מה המשמעות של הדבר הזה? זה יראה, יראה אין משמעותו, גם יראת העונש, לא רק יראת הרוממות, משמעות יראת העונש זה לא פחד מהעונש, אלא כשיש לי אדון שבידו לענוש, כך לשון רבינו יונה באבות (א-ג), הוא כותב מפני גדולת הרב שיש בידו לענוש, ז"א כך, כשיש מעלי בוס שבידו לענוש אותי, זה גורם לי שאני מרגיש תחת אדונותו, עד שזה גורם לי שכל ההתנהגות שלי מולו, היא בהתנהגות של מישהו שהוא תחת אדון, אני לא יקל ראשי מולו, אני אתנהג מולו בצורה אחרת מאשר הוא לא נמצא.

מה זה "מורא רבך כמורא שמים" (אבות ד-יב)? שם גם אפשר להגיד שהמושג של מורא רבך כמורא שמים זה בתור איזה אמצעי שאני לא אעבור על דבריו?! המהות של רב זה שאני לא אעבור על דבריו?! הוא מלמד אותי, מה זה מורא רבך כמורא שמים? הכוונה היא שהנהגה של תלמיד לרבו, צריכה להיות בהנהגה של הכנעה, בהנהגה של כבוד והכנעה של תלמיד לרבו, אז המורא רבך כמורא שמים זה בא ללמד ונמצא למד, הרי שם חז"ל באים ללמד שמורא רבך כמורא שמים, אנחנו נבין מזה איך נראה המורא שמים, שהרי במורא רבך לכאורה זה וודאי לא שייך להגיד שמורא רבך זה בתור אמצעי לא לעבור על ציויו, הרב עוסק בלצוות לתלמידיו?! הוא מלמדו תורה, הוא לא מתעסק בציוויים, הקב"ה מצווה אותנו את התרי"ג מצוות, רב הוא מלמד תורה, אז מה זה מורא רבך כמורא שמים? כי גם מורא שמים עניינו לא בתור אמצעי כדי לא לעבור עבירות, לא זה המשמעות של יראת שמים, המשמעות של ירא"ש זה הכנעה והיותי תחת אדון.

בוא נראה עוד דוגמא פשוטה; אנחנו רואים גם איזה בן אדם שיש לו איזה עסק או מפעל, שהוא מעסיק עשרות עובדים והוא בוס קשוח וגאוותן, אבל כשהוא מגיע לאדמו"ר שלו או למקובל שלו, הוא מגיע בנמיכות ראש, בכפיפות קומה, הוא כולו בהכנעה, מה זה הדבר הזה? ז"א שגם האדם התקיף הזה מחפש דמות עליונה שאליה הוא נכנע, מישהו מבקש ממנו לבוא לאדמו"ר שלו, או לבוא לבבא או למקובל שלו?! מישהו מחייב אותו לבוא אליו?! למה הוא מגיע אליו? הוא רוצה את זה! הוא רוצה להרגיש שיש מישהו מעליו שהוא כמו אדון וקובע לו, וע"פ ישק כל דבר.

בזה אנחנו נבין איזשהו הערה חזקה מאוד, שאין לזה הסבר אם לא נגיד כך, יש גמ' בסנהדרין (עו,ב) הגמ' מביאה שם את הפסוק, "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כט, יח), והגמ' מביאה ש"צמאה" זה כנסת ישראל, "רווה" זה אומות העולם, מסביר רש"י למה צמאה זה כנסת ישראל, במה "רווה" מבטא את כנסת ישראל? אומר רש"י: "שצמאה ותאבה ליראת יוצרה". יש צימאון ותאב, כמו אביון שתאב לכל דבר, יש צימאון ותאב ליראה, אתם יכולים להסביר לי מה הכוונה צימאון ותאב ליראה, אני יכול להבין אולי צמאה ותאבה לאהבת יוצרה, אבל ליראת יוצרה, יש צימאון ליראה?! יש איזה השתוקקות ליראה?! יראה לכאורה זה מציאות על כורחי, מה אני יכול לעשות, יש מלך גדול שבידו לענוש, ואני חייב לשמוע בקולו, ואני חייב לפחד ממנו, אדם משתוקק לפחד?! ראיתם כזה דבר שאדם משתוקק לפחד?! מה זה צמאה ותאבה ליראת יוצרה?

רק התשובה היא; יראה זה לא ענין של פחד, יראה זה להיות תחת אדון, להכיר את מלכות וממשלת המלך והאדון, ואני רוצה להיות תחתיו, ופה זה באמת דבר שהוא קיים בטבע, ויש השתוקקות כמו שהזכרנו קודם, גם האדם הרודן והקשוח הזה הוא הולך מרצונו לרבו, וכשהוא בא לרבו הוא ממש בהכנעה גמורה, ולמה הוא מגיע? כי הקב"ה הטביע בטבע הנפש שהנפש מחפשת להיות תחת מישהו גדול, להרגיש התבטלות וההערצה וכפיפות קומה מול מישהו גדול, זה הענין של ירא"ש.

נמצא כך; שיראת העונש ויראת הרוממות הם שתיהם אותו רעיון, הרעיון הוא היותי תחת אדון, רק יראת העונש - זה אדון, שֶׁלמה אני מתכופף תחת האדון הזה, כי בידו לענוש, זה גורם שאני מרגיש שהוא בוס עלי, ואחרי שהוא בוס עלי אני כבר נכנע אליו, אבל הייתי מוותר עליו, אם הייתי יכול לפטר אותו מלהיות האדון שלי הייתי מפטר אותו, זה יראת העונש. יראת הרוממות - זה ג"כ אדון אבל זה אדון שאני חפץ בו, ואני מעוניין להיות תחת אדונותו, אבל בין יראת העונש בין יראת הרוממות שתיהם עניינם רגש טיבעי של היותי תחת אדון.

אתם יודעים שגם אדם שנפל בשבי, אחרי תקופה הוא מרגיש כנוע לפני השבאים, גם אם הוא יודע שהשבאי לא יהרוג אותו כי הוא רוצה לעשות איתו הסכם חילופים חי, מאה אחוז הוא לא יהרוג אותו, הוא מרגיש כנוע מול השבאים, זה יראת העונש, לא של עונש שהוא הולך כעת להרוג אותו, אלא מה שבידו לענוש גורם שבמשך הזמן מבחינה ריגשית הוא נהיה תחתיו.

אתם יודעים שהאבן עזרא אומר, מה בני ישראל פחדו מהמצרים כשהם רדפו אחריהם, לפרעה היה ארבע מאות רכב בחור, והם היו מליונים, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, הם לא יכלו להילחם ולגמור אותו? אומר האבן עזרא; כיון שהם היו עבדים שלו הם היו כנועים אליו! ז"א כתוב פה את הרעיון הזה שעבד הוא נכנע לאדון שלו, הם עוד לא יצאו לחירות לגמרי בנפש, הנפש שלהם היתה כנועה לפרעה ולמצרים, כי הם היו תחת העול שלהם, אפי' שהם כרגע יותר חזקים והם יכולים לחסל אותם, אין להם שום בעיה, אומר האבן עזרא, אבל הנפש שלהם היתה נכנעת לאדונים שלהם, כי פרעה והמצרים היו אדונים שלהם, והם היו בהכנעה אליהם והם לא יכלו להילחם איתם, זה יראת שמים.

רק שם זה אדון לא רצוי, יראת העונש זה אדון שלולי העונש הייתי מוותר עליו, ויראת הרוממות זה אדנות שאני מעוניין בה, אבל עכ"פ יראה זה איזשהו קשר ויחס בין נברא לבורא, בין עבד לאדונו, בין נתין ממלכה למלך שלו, בין תלמיד לרבו, בין בן להורים שלו, יש יחס וקשר של יראה.

יראה זה דבר שהוא מעולם לא בטל, גם כשאחד הגיע לאהבה עדיין יש לו גם יראה, הרי יראה זה עשה, "את ה' אלוקיך תירא" זה עשה, העשה לא בטל, וזה לא סתירה יראה ואהבה, בדיוק כמו שאת אבא ואימא אנחנו גם אוהבים וגם יראים, מי שיש לו קשר טוב עם ההורים שלו, הוא אליהם גם אהבה וגם יראה, הוא גם מכבד אותם סוג כבוד שהוא מתחת, שהוא לא בהשתוות איתם, והוא גם אוהב אותם. ומי שיש לו קשר טוב עם רב שהוא גם מעריך ומעריץ אותו, הוא גם מעריך אותו והוא גם ירא מרבו, הוא גם מתנהג כלפי רבו בסוג הנהגה שמקרינה את היותו תחת אדנות הרב.

כתוב ביונה, היה שם סערה בים, בשל מי הסער הגדול הזה, יונה הנביא אמר: "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (יונה א, יב), הלכו והשליכו אותו לים, וינח הים מזעפו, כתוב בפסוק אח"ז "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה', וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וַיִּדְּרוּ נְדָרִים" (שם א, טז). לכאורה מה הקשר כאן יראה, אולי הייתי אומר שיודו ויאהבו את ה' שהציל אותם, הרי הפוך; התברר להם שהם בסדר, יונה הבעיה, לא הם הבעיה, מה זה קשור ליראה, למה זה גרם להם ליראה, ברוך ה', קרה נס, זרקו את יונה מהספינה, וינח הים מזעפו, התברר שבאמת הסער הגדול הוא בגלל יונה, אז בסדר שישמחו ויודו, מה זה שייך אלינו, למה זה גרם להם ליראה, "ויראו האנשים מאוד את ה'"?

התשובה היא פשוטה; כי איך שאנחנו מסבירים מה זה יראה, אז זה מובן, כי יראה זה אדנות הבורא, כשהם ראו שכל הים זועף בגלל שהקב"ה כועס על יונה, וכשמשליכים את יונה מהספינה הים מפסיק מהזעף שלו, אז הם קלטו את גודל מלכות הבורא, אז זה גרם להם יראה, שהם חייבים להיות תחת העול של המלך הזה, אז כתוב באמת: "וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וַיִּדְּרוּ נְדָרִים", הם ראו את תוקף מלכות הקב"ה, זה גרם להם יראה, איזה יראה? לא פחד מעונש! איזה עונש, הם לא עשו שום דבר רע, הוא היה לא בסדר, לא הם, אבל יראה לא קשור לאיזשהו עבירה, יראה לא קשור לאיזשהו שעשיתי איזשהו עבירה, יראה זה היותי תחת אדנות הבורא.

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה"' (שמות יד, לא), לכאורה; וירא ישראל את אשר עשה ה' במצרים, ויאהבו העם את ה', ויודו לה', באבוד רשעים רינה, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, מה זה ויראו, מה הקשר ליראה? ראו את היד הגדולה אשר עשה ה'  במצרים, זה גרם להם יראה, איזה יראה? כתוב שכשהקב"ה עושה דין בצדיקים, בקרובי אקדש, אז הוא מתיירא ומתקלס, אבל כאן זה היה דין ברשעים, והם קיבלו בדבר אשר זדו עליהם, שיעשו רקידה ושמחה והודאה ושירה, גם עשו באמת אח"ז שירה, אבל מה זה קשור ליראה? וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה', אם יראה זה רק איזשהו אמצעי כדי לא לעבור עבירות אז זה לא מובן מה זה קשור ליראה?

אבל איך שאנחנו מדברים זה נפלא מאוד, שהם ראו את תוקף מלכותו יתברך, איך שהוא בעה"ב בכל כוחות הטבע, ובכל המכות שם ראו איך שהוא בעה"ב בכל כוחות הטבע, וכעת מה שקרה כאן בקריעת ים סוף, איזה תוקף מלכות יש לקב"ה, אז ויראו העם את ה', זה גרם להם יראה, מה הכוונה יראה? שהם הולכים להיות תחת אדנות! תחת המלך הגדול הזה, כזה מלך תקיף וגדול, אנחנו מרגישים את עצמינו תחתיו, אנחנו צריכים לשמוע לו, זה הכוונה ויראו העם את ה'.

ומה זה ההמשך של הפסוק: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שם), אתם יכולים להסביר לי, הם כבר אוחזים ביראה, כעת הם הגיעו לאמונה, היה להם יראה לפני אמונה? אחרי יראה מגיע אמונה, לכאורה יראה זה אחרי אמונה, לא אמונה אחרי יראה?

רק הויאמן העם, האמונה שכתוב כאן, זה לא הכוונה שיש הקב"ה, זה הם כבר ידעו, ויאמן העם, ידעו את זה עוד קודם, אבל ויאמינו בה' ובמשה עבדו זה מישך שייך ליראה שכתובה קודם, הרי מה גרם להם את היראה, מה שהם ראו את תוקף מלכות הקב"ה, וכמה שהוא בעלים לשדד את כל מערכות הטבע, ולהזיז את הים ליבשה, ואת היבשה לים, את כל המהפכות והשליטה על כל מערכות הטבע הקיימים, זה גרם להם יראה שהם הולכים להיות תחת אדנותו, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אמונה כאן הכוונה מלשון אמון, אז הם נתנו אמון במה שהקב"ה אומר, במה שהוא שולח את הנביא שלו, כי ראו שכל מה שהוא אמר הכל התקיים, ראו את תוקף הכוח שלו, הרי "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג), וזה באמת קרה, וזה קרה מתוך מופת ונס, כזה פלא שהופך את הים לחרבה, המעביר בניו בין גיזרי ים סוף, ובדבר אשר זדו עליהם, והים אח"ז מטביע אותם, אז הם ראו את תוקף גדלותו, והם מכניעים את עצמם תחת אדנות הבורא, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" - שהם נתנו אמון מוחלט במה שהקב"ה אומר, ובמה שהוא אומר דרך הנביאים, כי הם ראו שהנבואה התקיימה ואדנותו יתברך היא בלי גבול, אפשר לתת בו אמון, אפשר להישען עליו, אפשר לסמוך עליו.

בואו נחזור רגע למה שהתחלנו; הגמ' דורשת מהפסו' "בַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, טז), מזה הגמ' דורשת את הענין של ביישנים, ששלושה סימנים באומה זו, "ביישנות" שכתוב בעבור תהא יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. הפשט הוא כך; איזה בושה מדובר כאן? מדובר כאן בבושה שניכרת על פניכם! "בעבור תהי' יראתו על פניכם" - ניכר על הפנים בושה. על איזה בושה מדובר כאן, לא מדובר כאן על בושה של אחרי החטא, בושת גנב כי ימצא, כי כאן הרי מדובר כאן, בנ"י היו במעמד הר סיני ברוממות גבוהה מאוד, הם היו במצב הכי גבוה ומרומם שרק שייך, מעמד הר סיני, מתן תורה, מה זה בעבור תהיה יראתו על פניכם שיהי' ניכר על הפנים הבושה?

אתם יודעים מה זה הבושה, זה פשוט בושה שקיימת באמת, כל אחד שהוא עומד ליד אדם גדול, או ליד מישהו שהוא מאוד מעריץ, הוא עומד מבוייש, הוא עומד כנוע ומבוייש, לא פחד, זה לא נושא של פחד, פחד זה נערווין, זה מלחיץ, אבל הוא עומד כנוע, ז"א כך, מול מישהו גדול אדם לא מבליט את האגו שלו, את הגאווה שלו, מול מישהו גדול הוא בבושה ובהכנעה, אז זה מה שכתוב כאן, יש בושה של מחמת, איך כתוב שם בשו"ע (אור"ח) בסעיף א' "אין ישיבת האדם ותנועותיו כשהוא עם בני ביתו כמו שהוא יושב לפני מלך גדול", יש בושה טיבעית שקיימת מול גדול, מול הבוס, מול האדון, מול רב גדול, יש בושה טיבעית שגורמת שהבן אדם הוא לא מפורק, הוא לא במצב של פירוק ופריקת עול, ובאיזשהו אגו מנופח, אלא מול מישהו גדול הוא מתכנס לתוך עצמו, הוא בהכנעה ובאחריות על קבלת עול מלכות המלך הגדול.

זה הכוונה בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וזה הקשר בין יראה לבושה, כי אם יראה זה פחד, מה זה קשור לבושה, יראה זה לא פחד, יראה זה היותי תחת אדנות.

אתם זוכרים שיש גם על עבודה זרה, כל פעם קראו לע"ז יראה, "מה טיבעה של יראה זו", "הוציא יראתו מחיקו" (סנהדרין סד,א) "שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם" (שמות יא, ה -רש"י), אתם זוכרים כאלה מהלשונות, חלק מהלשונות רש"י על התורה מביא, זה לשונות בגמ', היו קוראים לע"ז יראה, כי הגויים שעבדו ע"ז ג"כ היו כנועים לע"ז, הם אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, הלכו לעבוד את השמש והירח, לעץ ואבן, אבל המושג של ע"ז זה גם אותו רעיון, יש כאן אדון, יש יראה והוא מרגיש את עצמו מתחת, לכן לע"ז קוראים יראה.

אז מה זה "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"? הגמ' דורשת את זה על בושה! מה זה יראת שמים? ההכנעה והבושה מפניו יתברך! ממש כמו בשו"ע אור"ח בס' א' שהשו"ע מביא את זה מהרמב"ם במורה, "שאין ישיבת האדם ותנועותיו והוא לבדו עם אנשי ביתו כמו ישיבתו לפני מלך גדול", וזה גורם לו בושה והכנעה מהקב"ה.

כעת מה בנ"י ראו במעמד הר סיני שגרם להם את היראה, לא את הגיהנום הראו להם שם, מה הראו להם? הקב"ה פתח את כל השבע רקיעים וראו שאין עוד מלבדו, ראו את תוקף מלכות הבורא, אז כתוב כאן בגמ' זה לא דרך פחד ולחץ מעונש, אלא דרך התבוננות בגודל רוממות מלכותו יתברך, ואדנותו יתברך, הרי זה מה שבנ"י ראו "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), שמעו את זה בכל העולם, ציפור לא צייץ, פרה לא געתה, והקב"ה פתח את כל הרקיעים וראו שאין עוד מלבדו, וזה גרם להם בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, שראוי שיש מלך מלכי המלכים שהוא שולט בכל העולם, ואין שום כוח, והוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, זה גרם להם את היראה, ואיזה יראה? לא על פחד מדובר, הגמ' מסבירה את היראה הזאת על בושה, כי הבושה הזאת נובעת מהיותו תחת אדון, וזה בעצם הענין של יראת שמים.

רק הייתי רוצה לסיים, הייתי רוצה להוסיף משהו, אז מי שרוצה להתחזק בירא"ש שידע שלא העבודה לעשות שיותר לפחד ויותר לפחד, זה דבר שזה מלחיץ ופחד זה דבר שלא נוח לבן אדם, כתוב "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים" (משלי י, כז).

עכשיו אנחנו יכולים להבין למה יראה מוסיפה חיים, למה? כי ביראה יש טעם, יש נעימות, יש גישמאק ביראה, כי תראו איך שחסידים עומדים מול הרבה שלהם, תראו באיזה גישמאק הם עושים את ההכנעה הזאת, משהו מיוחד, זה הצורה כמעט היחידה מה שאנחנו יכולים לראות היום איך נראה יראה, את ההכנעה של חסידים מול רבה, את זה ניקח להבין, נעתיק את זה להבין, כמובן על אחת כמה וכמה, איך צריך להיראות יראת שמים, לקחת את כל יראת שמים, מי שרוצה להתחזק בענין יראת שמים, שהוא יחזק את עצמו בהתבוננות ובהכרה של היותינו תחת אדנות הבורא, שהוא יתבונן בגודל תוקף ועוז של גדלות הבורא.

הסטיפלר כותב באיזה מקום בברכת פרץ, הוא כותב; מישהו שהוא מעריץ איזה מישהו גדול, הוא מעריץ איזה אדמו"ר גדול, או איזה רב גדול, או גדול הדור, הוא מעריץ אותו, והוא יודע אבל שאותו גדול הדור שהוא מעריץ זה אחד מהברואים של הקב"ה, אז הוא מבין מתוך זה מה זה הקב"ה, זה רק אחד מהברואים, אחד רואה איזשהו יצירה אומנותית, הוא רואה איזשהו ציור של צייר אמן, הוא מתפעל מהציור הזה, הוא היה רוצה להכיר את הצייר הגדול שצייר כזה ציור אומנותי, ואומרים לו זה אחד מהרבבות, אחד מרבבה של הציורים של אותו אמן, כמה גדול אותו צייר שצייר את הציור הזה!!! והציור הזה הוא רק אחד מרבבה, הרי כל אדם גדול שאנחנו מכירים, ואנחנו מרגישים את עצמינו שאנחנו כנועים אליו ומקבלים את כל דבריו בהכנעה וברצינות, וכשאנחנו נמצאים אצלו בחדר אנחנו מרגישים בושה, את הסוג בושה, לא בושה של כבושת בניו כי ימצא, אלא הכנעה ובושה, והוא רק אחד מהברואים הגדולים של הקב"ה, הקב"ה ברא עוד הרבה כאלה, והסטיפלר כותב; ומתוך זה נבין מה זה הקב"ה בעצמו! קצת להתבונן מה זה הקב"ה בעצמו, וכמה יש לנו לירא וליבוש ממנו.

אבל הייתי רוצה רק לסיים בדבר אחד שזה ממש מתוק מדבש; "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם; מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב; נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים לד, יב-יג-יד).

מישהו יכול להסביר לי למה דוקא על לשוה"ר כתוב כאן את הענין של ירא"ש, על שום לאו בתורה לא כתוב בפרטות; תהיה ירא שמים וזה יגרום לך לא לעבור על הלאו! כאן כתוב "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם מי האיש החפץ חים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"?

עוד שאלה; מה זה יראת ה' אלמדכם, מה יש ללמד, אם יראה כל עניינו זה רק פחד מהעונשים, אז יגיד לו, אתה יודע מה יהי' למי שיעשה, יקבל עונש גדול, מה יש ללמד בזה כ"כ, יראת ה' אלמדכם, אני אלמד אתכם יראת ה'?

תשמעו רבותי, תשמעו דבר נפלא מאוד, אתם יודעים שדיבור של בן אדם מבטה את האישיות שלו, כל דיבור וכל צורת דיבור, דיבור של בן אדם מבטה את האישיות שלו, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) - "לרוח ממללא" (תרגום - שם). הדיבור הוא האדם, כשיש מישהו שהוא מכיר איזשהו מישהו שהוא מדבר בעדינות, הוא מרגיש איזה משהו מיוחד, הוא היה רוצה גם להיות כזה, אבל הוא מרגיש שזה לא הולך לו, זה לא יוצא לו, כי עד שהוא לא יהי' עדין כמו ההוא, לא יצא לו הדיבור העדין, הדיבור זה האדם עצמו, זה לא משהו נפרד, יותר קל לאדם לעשות כל מיני פעולות שהם לא שייכות תמיד לדרגה שלו, מאשר לדבר דיבור יותר מרומם מהדרגה שלו, כי הדיבור והאדם זה דבר שלא נפרד, קשה לעשות הצגה בדיבור, בפעולות אדם יכול לעשות פעולה, אני כזה אבל עושה פעולה לא בדיוק לפי מה שאני, אבל בדיבור זה התבן מבצבץ מהחבית, וממילא יצא מהדיבור האישיות האמיתית של האדם.

אז מה יגרום לבן אדם לא לדבר לשוה"ר, בשלמא אחרי שזה כבר נבנה באישיות שלו, זה כבר נהיה הוא עצמו שהוא לא שייך ללשוה"ר, הוא מבין את הגנות כמה זה מגונה לדבר לשוה"ר, ו"דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא,א) שזה כבר בנוי בעצם האישיות שלו, אז הוא שמור מלשוה"ר בממילא, כי הוא לא שייך לזה, הוא לא רוצה לדבר בכלל רע על אחרים, אין לו בכלל משיכה לדבר רע על אחרים, אבל כשהוא אוחז בהתחלה והוא רגיל כן לדבר לשוה"ר, איך הוא ימנע מזה, זה מאוד קשה לימנע מזה, כי הדיבור כפי שדיברנו, הדיבור והאדם זה דבר אחד, ואם הוא בדרגה שהוא כן מדבר לשוה"ר, קשה לו לא לדבר לשוה"ר, מה כן יגרום לו לא לדבר לשוה"ר? יראת שמים!

כי כמו שמול מישהו אחר, מול איזה רב חשוב הוא לא ידבר לשוה"ר, זה לא מסתדר לו, פתאום שם הוא מצליח לא לדבר למרות שזה נוזל לו במתעסק לא לדבר, אבל מול רב הוא לא ידבר לשוה"ר, למה? כי יש לו יראה ליד הרב! אז "לכו בנים יראת ה' אלמדכם", לא יראה של הפחדות, יראה של הפחדות זה גם יכול אולי לעזור, אבל מי יודע איזה טיפול ריגשי נפשי הוא יצטרך אח"ז, אבל אני אלמד אתכם יראה, את היראה הנכונה, היראה הנכונה זה להבין שהנה ה' ניצב עליו, שאנחנו תחת אדנות הבורא, כמו כשאנחנו בחדר של אדם גדול, אנחנו מתנהגים אחרת, אז אנחנו יהודים ותהי' יראתו על פניכם, יהודי ירא שמים כל הזמן רואים על הפנים שלו יראת שמים, לא מצד שהוא באיזשהו חשש של עבירה, אבל הוא תחת יראת מלכות הקב"ה, כשיהי' יראת ה' אלמדכם אז יהי' נצור לשונך מרע, גם אם אתם לא שייכים עדיין לדרגה הזאת, כי ירא"ש חוסמת את הבן אדם מלהתנהג גם התנהגויות שהוא עוד לא השתנה בעצם אישיותו לצאת מכלל הדברים האלה, ובכ"ז הירא"ש מה שהוא מול הקב"ה גורם לו להתנהגות יותר רצינית, יותר אחראית, והוא לא נופל גם לדברים שבמצב אחר זה בממילא היה קורה, אז דוקא על לשוה"ר כתוב כאן את הענין של ירא"ש.

וזה סוג ירא"ש שצריך ללמוד את זה, צריך להתבונן בזה שאנחנו תחת אדנות הקב"ה, וזה סוג יראת שמים שהיא מוסיפה חיים, שצמאה ותאבה ליראת יוצרה, שיש צימאון לזה, כמו שחסידים מחפשים להיות אצל הרבה, ואנחנו גם מחפשים להיות אצל הקב"ה, לחסות תחת כנפיו ותחת הנהגתו, ואז אנחנו נהיה שמורים ונעלה ונתעלה.