יראת שמים 2 ב.ר

כשאנחנו מתבוננים במציאות של האישיות שלנו, כל אדם בר דעת כשהוא יתבונן בעצמו הוא רואה שהמציאות שגם דברים שהוא מבין והוא מאמין איך הוא אמור להתנהג, מה הוא אמור לעשות ומה הוא אמור לא לעשות, מה הוא אמור לדבר ומה הוא אמור לא לדבר, וכן על זה הדרך, המציאות היא שלא תמיד אנחנו באמת מתנהגים בשטח כמו הצורה איך שאנחנו יודעים ומאמינים איך מתאים שנתנהג, כך המציאות ואי אפשר להכחיש את זה, לא תמיד הצורה והתנהלות החיים בפועל היא כפי הצורה איך שאנחנו בעצמנו יודעים ומאמינים איך שמתאים שנתנהג. מה הסיבה שגורמת לזה, הרי האדם יודע והוא מבין והוא חכם ואפילו זה חשוב לו, למה הוא מוצא את עצמו בעצם סוטה מהקו מהדרך ומהצורה שהוא עצמו יודע ומאמין שכך מתאים להתנהג?

התשובה היא: כי יש גם בנו רצונות סותרים, יש לפעמים שקופץ לנו איזשהו רצון או איזשהו היסח דעת או איזשהו הרגשה, שבעצם ההרגשה הזאת לוקחת אותנו למקום אחר ממה שאנחנו בעצם יודעים שצריך להתנהג, ולא רק שיש הרגשה אלא בטבע האדם שכשאדם מרגיש איזה רצון הוא גם מרגיש כאילו הרצון הזה זה הדבר הכי טוב, כך זה בטבע, כשאדם רוצה משהו אז בהרגשה שלו הרצון הזה זה מה שיעשה לי טוב, וכאילו זה גם נכון, אם אני רוצה משהו זה נהיה פתאום נכון וזה נהיה צודק וזה צריך להיות, ופשוט נעצמים לו העיניים מדברים שהוא עצמו אם ישבו איתו או הוא עצמו יתבונן הוא יגיד אחרת לגמרי, אבל כרגע הוא כמו רדום שנרדם לו כל ההבנה שלו וכל הידיעות שלו, הוא כעת עסוק ברצון שקפץ לו כרגע, זה המציאות של כל אדם באשר הוא אדם אלא אם כן הוא מבין מה צריך לעשות.

אחד העיצות הכי גדולות בעצם להתמודד עם התופעה הזאת - זה הכח של יראת שמים! יראת שמים היא פשוט גורמת לאדם לחיות לפי מה שהוא מאמין באמת ולפי מה שהוא חושב באמת, וזה גורם לו שפחות שולט עליו רצון שהוא בעצם נגד עצמו, כך המציאות. ופה אנחנו נאריך בענין מה שנספיק היום, אבל דבר ראשון ראוי לדעת! כל איש נלבב כל אדם הגון וישר שבאמת הוא מבין ומאמין איך מתאים לו לנהל את היום, איך מתאים לו לנהל את החיים, איך מתאים לו לנהל את יחסי החברה, איך נכון להתפלל, איך נכון ללמוד וכו', הוא בעצם מחפש כחות עזרה וסיוע נגד המפריעים, אדם אמיתי בלב כשהוא מרגיש שהוא פתאום מוצא את עצמו לא במסלול ולא איפה שהוא חושב שמתאים שכך הוא יתנהג, יש לו משאלת לב כמוסה מה אני יכול לעשות כדי שזה לא יקרה לי התקלות האלה ושלא יקרה לי הכישלונות האלה, והוא רוצה שיהיה לו איזה מחייבים ואיזשהו מצב ומסגרת או מציאות שתשמור עליו.

אני יכול להגיד לכם משהו בנימה אישית; חוץ ממה שאני כאן אני גם מגיד שיעור בישיבה קטנה בבני ברק, כעת מגיד שיעור צריך להיות גם בסדר חזרה כי בחורים יש להם שאלות, עכשיו מה לעשות שמי המשגיח על הרמי"ם, לבחורים יש משגיח אבל מי המשגיח על הרמי"ם, ר"מ צריך להיות משגיח על עצמו כי אין בדיוק מישהו שעומד לו על הראש. אבל למעשה ראיתי דבר מעניין, בישיבה שם הגיע משגיח חדש בשנתיים האחרונות, ומאז שהוא הגיע אני רואה שאני יותר מגיע בזמן לסדר, אף שודאי הוא לא אומר לי מילה אני יותר מדייק בזמנים. אמרתי לעצמי; מה קורה איתי? למה אני כעת יותר מדייק בזמנים? כי לא נעים לי! הוא הרי ס"ה נמצא והוא רואה ולא נעים לי. אבל בעיקר מה ששמתי לב שאני חשבתי בלב שאני מאוד שמח שזה כך! זה מאוד טוב שזה כך! כי בעצם אני מאוד רוצה להגיע בזמן ואני חייב להגיע בזמן אבל מה לעשות שלפעמים יש דברים שתופסים, וברוך ה' לא מדובר בעצלות, אבל יש לפעמים דברים שיש בעלי חובות אחרים שלפעמים תופסים, וצריך כח איך להשתמט מהם ולמלא את החוב הזה כי כרגע החוב הוא להיות בסדר.

ממילא זה גורם שלפחות כשיודעים שזה כך לא מרגישים מזה לחץ, לא מרגישים בזה אוּף למה אני חייב?! כי בעצם אני יודע שזה נכון שאני חייב באמת, רק מה לעשות שלפעמים בן אדם יש לו מאבקים פנימיים. אנחנו חייבים להסכים עם המציאות שיש לפעמים מאבקים פנימיים ואנחנו צריכים כח מול כח, אם לא יהיה כח שדוחף את עצמנו למה שנכון לעשות, ואם הוא לא יהיה יותר חזק מהכחות של הרצונות שסוחבים אותנו לכיוונים הלא נכונים אנחנו ננוּצח ולא ננצחַ, לכן מי שחי עם קצת אמת הוא מרוצה מזה שיש לו מחייבים, כי ברגע שיש לו מחייב ויש לו איזה עול הוא יודע שזה גורם לו להיות במסלול ולא לסטות מהפסים.

סיפר לי המנהל אצלנו בישיבה קטנה שם בבני ברק; היה דברים במטבח או במחסנים שלפעמים היו עובדים מפלחים מוצרים ששייכים לישיבה, שם זה משהו גדול מאוד שזה גם ישיבה קטנה וגם ישיבה גדולה ויש שם מחסנים שלימים, הוא עשה מצלמות ומאז לא נעלמה קופסת שימורים אחת, קופסת טונה אחת לא נחסרה, מעת שהאדם יודע שיש "עין רואה" זה שמירה מעולה. כעת אדם ישר מבין שזה טוב מאוד, כי מה זה לגנוב?! אמנם שם זה אנשים יותר גסים ופשוטים, עובדים בישיבות לא תמיד זה אנשים בעלי מעלה גדולים, אבל חשבתי על החלק הזה שכשיש עין רואה האדם מתנהג אחרת, הוא הכל הולך צוחק שמח אבל כשיש עין רואה זה גורם לו להיות יותר מגובש, הוא לא מפורק והוא לא סוטה בדברים שהוא מאמין שלא מתאים לסטות או לא מתאים שידעו מזה. זה הכח של יראת שמים! יראת שמים זה בעצם שומר על הבן אדם, לְמַה זה שומר עליו? לעשות את מה שהוא מאמין שצריך לעשות, לכן מי שחי נכון הוא לא מרגיש בעצם שיראת שמים עושה לו קשה, הפוך יראת שמים היא נותנת לו בעצם את המסגרת ואת הכח להתמודד מול הכחות שבעצם הם נגדו.

אתם מכירים את הסיפור של החפץ חיים, שהוא נסע שם באיזה עגלה והעגלון רואה פתאום איזה ערימות תבן, אז הוא אומר לח"ח תראה אני רוצה לסחוב קצת ותגיד לי אם פתאום מישהו רואה, אז הוא יורד והח"ח אומר: רואים! רואים! הוא רץ מהר והריץ את הסוסים, והנה הוא רואה שאף אחד לא נמצא כאן! האם אתם חושבים שזה היה "מוסר"?! הח"ח חי את זה!!! ה"רואים" - "דע מה שלמעלה ממך עין רואה" זה הרבה יותר חזק מאשר אם הבעל הבית שם או גזל עכו"ם ג"כ הוא אחז שגם מגוי לא צריך לגזול, יהודי לא צריך גם לגנוב מגוי, ה"עין רואה" הזאת היא הרבה יותר מחייבת מאשר כל עין אחרת.

אנחנו רואים בחוש, לא מזמן היינו בחיידר, מה קורה אם פעם הרבה שבתורנות שלו להיות בהפסקה בחוץ הוא לא נמצא בחוץ, הילדים פתאום מפורקים לגמרי, אי אפשר לתאר מה שקורה שם, איזה קטסטרופה שיכולה לקרות, והנה כשהוא נמצא הילדים משחקים ומשתוללים אבל הם בתוך מערכת, כשיש "עין רואה" הם בתוך מערכת, וכך ילדים וכך בחורים וכך מבוגרים כולנו קרוצים מאותה מציאות, אבל מי ישגיח עלינו אם לא יגיע איזה מצב שבו יהיה לנו את הבגרות שההשגחה עלינו כבר תהיה מתוך עצמנו שאנחנו יודעים שעיני ה' פקוחות עלינו, מי שלא יבנה בעצמו את הסוג משגיח הזה, שידע שהוא לא לגמרי יכול לסמוך על עצמו ולחשוב שבעצם רק הידיעות שלו ורק מה שהוא חושב שבזמנים שלא קופץ לו הרצונות שזה יספיק לו כדי לידע איך להתנהג נכון, כי זה לא כך! אנחנו מוזמנים לדעת שזה לא כך! ובלי שיהיה לנו איזשהו כוח מעלינו שבעצם מחייב אותנו ובעצם גורם לנו לא לסטות, "בדרך המלך נלך לא ניטה ימין ושמאל", אנחנו נמצא את עצמנו הרבה פעמים נופלים, וזה באמת הכח של יראת שמים!

החינוך (מצוה תלב' - מצות יראת ה') כותב כך: "להיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת ענשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ)... שורש המצוה ביראת ה' נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא הוא יראת ענשו" - מה גורם לבן אדם לא ליפול בחטאים? יראת העונש.

עכשיו תשמעו מה ש"החינוך" מסיים: "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם" - בזכרים ובנקבות. "וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל ליבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה. ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה", עכ"ל. כתוב כאן בחינוך דבר מאוד מעניין, החינוך כתב שיש שתי דינים ב"עשה" הזה של יראת שמים, יש זמנים שיש את החיוב של העשה הזה, ויש זמנים שזה רק קיום עשה, זה לא חיוב עשה אלא קיום עשה, זה מצוה תמידית שכל רגע "כל ימי האדם בכל עיתותיו הוא בכלל המצוה", זאת אומרת יהודי שחי יראת שמים 24 שעות ביממה הוא בכל רגע ורגע מקיים מצות עשה, אבל מתי הוא נקרא מבטל עשה, זאת אומרת מתי הוא במצב של חיוב שאם הוא לא חי עם יראת שמים אז הוא ביטל עשה? - זה בזמן נסיון, בזמן נסיון "מי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל ליבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה. ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה" - הוא ביטל עשה כי אז זה זמן החיוב. "ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה".

זה כעין מה שכולנו מכירים; אחד שלובש בגד ארבע כנפות בלי ציצית הוא מבטל עשה, אבל האם יש חיוב עשה ללבוש ציצית עם ארבע כנפות? מדאורייתא אין חיוב! אבל מי שלובש, אנחנו שלובשים ציצית בכל רגע אנחנו מקיימים עשה, אבל אנחנו לא חייבים ללבוש ציצית, כתוב בגמ' (מנחות מא,א) "בזמן דאיכא ריתחא ענשינן" - על מי שלא לובש ציצית, אתה יכול בכ"כ קל להרויח מצוה, למה אתה לא עושה?! אבל אין חיוב מעיקר הדין מדין דאורייתא ללבוש ציצית, אחד שלא לובש בגד של ארבע כנפות הוא לא חייב בציצית, אבל אם הוא כן לובש עם ציצית הוא מקיים עשה, ואחד שלובש בגד של ארבע כנפות בלי חוטים בלי ציצית הוא נקרא מבטל עשה. כך גם ביראת שמים כתוב בחינוך שיש שני חלקים, בזמן שמגיע דבר עבירה לידו שהוא צריך לעמוד כחומה בצורה מול מה שהעבירה רוצה אז הוא חייב, ואז אם הוא לא עורר את עצמו ליראת שמים הוא מבטל עשה, אבל בשאר זמנים מי שחי יראת שמים מרויח עשה בכל שניה, ומי שלא אז הוא לא קיים אבל הוא לא בגדר מבטל עשה, כך כתוב בחינוך.

בבית הלוי על התורה (פרשת בראשית ב-ב) יש לו מהלך שלם שהוא מדבר שם על כמה סוגי יראת שמים, אנחנו כולנו מכירים שתי "יראות" פשוטים וידועים וברורים לכולם; יש יראת העונש, ויש יראת הרוממות. יראת העונש - זה מה שהוא יודע שבעצם יש מחירון, על כל "מעשי האדם יביא במשפט" יש מחירון על כל דבר מה שמגיע לו כשהוא מתנהג לא בסדר, זה יראת העונש. ויש יראת הרוממות - זה לאו דוקא מפחד עונש אלא מרוב הערצה והתבטלות לקב"ה זה שומר אותו מעבירה, כמו כשאדם נמצא ליד ובמחיצת אדם גדול הוא מרגיש יראה, נכנסים לבית של אדם גדול מרגישים יראה, הוא לא יעשה כלום, מה זה היראה הזאת? היראה הזאת זה יראת הרוממות, מרוב שהוא מעריץ ומעריך את האדם הגדול הזה זה גורם לו לירא ממנו.

הבית הלוי מביא עוד סוג יראה שלישית דבר מאוד מעניין, הוא מביא מדרש תנחומא [לך לך - טו'] שכתוב במדרש כך: "בעוה"ז יש להם יצה"ר והם מתייראין מן העבירות, לע"ל שאין יצה"ר ממה הן מתייראין? הן מתייראין מן הטוב הצפון להם, כמו שנאמר "וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ" (הושע ג, ה), כך כתוב במדרש. אז צריך ביאור מה כתוב כאן במדרש הזה, הרי כתוב כאן שיש סוג יראת שמים שקיימת כשיש יצה"ר, ויש סוג יראת שמים שהיא קיימת שמתייראין מן הטוב הצפון להם, מה הכונה ואיזה פחד יש מהטוב הצפון, האם הטוב הצפון זה סיבה לפחד?! מה כתוב כאן?

אומר הבית הלוי דבר נפלא! ותיכף נראה שזה כתוב כבר בראשונים היסוד הזה, אומר הבית הלוי; אנחנו מכירים את היראת שמים הרגילה שזה יראת העונש, שאם אדם מתבונן על המעשים הלא טובים שלו והוא יודע שהוא ישלם על זה מחיר זה גורם לו לירא ולעשות תשובה ולתקן את דרכיו: "וגם מי שלא חטא כשמתבונן על טבעו היאך טבעו עלול לחטא וכשיסיח דעתו משמירת גופו ילכד בפח היצר הטמון בלבו ימלא יראה" - אומר הבית הלוי הסוג יראת שמים הרגילה הזאת כל המציאות שלה היא באה רק לאור זאת שיש לנו יצה"ר, מתוך זה שיש לנו יצה"ר אז יש לנו את היראה מה יקרה אם אנחנו בעצם נתפתה ונלך בעצת היצר. אבל "ויראה זו באה ע"י היצה"ר דאם לא היה היצה"ר בעולם הלא לא היה מקום ליראה זו כלל, ומציאת היצר גורם שימצא יראה זו" - היראה הזאת לא קשורה לאהבה אלא היא קשורה למציאות, רק בגלל שיש בנו כוחות שלמעשה גורמים לנו לפעמים להידחף למחוזות בלתי רצויים זה גורם לנו לירא, כיון שאם יהיה בעיות אתה תקבל על זה ותחטוף על זה אז יש יראה, זאת אומרת שיראת העונש כל יסודה זה מתוך שיש יצה"ר.

אבל אומר הבית הלוי: "אמנם יש אופן אחר כשנקבע בלב האדם האמונה הגמורה במה שמבואר לעיל אשר בכל רגע השי"ת מהוה לכל העולם יש מאין ממש, ואם לא יהיה מהוה אותם רגע אחד יהיו אפס ותוהו, הלא אז ג"כ תפול עליו היראה והפחד. והוא כדמיון אדם שנפל בים ובא אחד ומחזיקו בידו שלא יטבע ואם רק ירף ממנו מלהחזיקו הלא יטבע, הלא אז יגיע לו האהבה להמחזיקו וגם היראה ממנו שניהם ביחד, וכל מה שיתבונן בהטובה שזה עושה עמו כן תגדל עליו היראה והפחד ממנו - ויראה זו קשורה באהבה לא יפרדו" - אומר הבית הלוי; יש עוד סוג יראת שמים, וזהו מי שחש באמת את החלק הזה את האמת הפשוטה הזאת שהקב"ה מחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית.

ומבאר זאת ע"פ יסוד מאוד גדול והיסוד הזה מובא בנפש החיים (א-ב), ונביא את דברי הנפה"ח שם: "ענין מה שהוא יתברך נקרא בעל הכחות" - הקב"ה הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכחות כולם. "כי לא כמדת ב''ו מדת הקב''ה. כי האדם כשבונה בנין ד"מ {דרך משל} מעץ" - נגר בונה ארון מייצר שולחן או בנאי בונה בנין הבונה הוא בעצם לא מהוה ומקיים את הבנין, אחרי שהוא גמר את המלאכה שלו הפועל הבנאי או הנגר שבנה את הארון גם אם הוא כבר ימות ויאבד זכרו עדיין הארון יהיה קיים והשולחן יהיה קיים או הבנין שהבנאי בנה יהיה קיים, כי הבנאי או הנגר הם לא ממציאים מהכח שלהם את החומר עצמו אלא הם ס"ה לקחו עצים או לבנים שקיימים כבר וסידרו אותם בסדר מסויים וחיברו אותם בחיבור מסויים, וזה כבר נשאר קיים גם אם הם לא יהיו נוכחים בשטח והם לא שייכים לענין בכלל. "אבל הוא ית''ש כמו בעת בריאת העולמות כולם בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין בכחו הב''ת {הבלתי תכלית}, כן מאז כל יום וכל רגע ממש כל כח מציאותם וסדרם וקיומם תלוי רק במה שהוא ית''ש משפיע בהם ברצונו יתברך כל רגע כח ושפעת אור חדש. ואלו היה הוא ית' מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת כרגע היו כולם לאפס ותהו" - זאת אומרת לא רק הקיום אלא אפילו דבר דומם שנראה לנו שהוא כבר נמצא, דהיינו להבין את זה על דבר חי, על יצור חי אנחנו מבינים שאם הוא לא חי אז הוא מאבד את החיות שלו, קל לנו יותר להרגיש את זה בחלק של חי שבעצם אם הוא לא יחיה רגע אין לו נשימה גמרנו הוא מת, אבל המציאות הזאת היא גם בדבר דומם. "וכמו שיסדו אנשי כנה''ג 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', היינו תמיד ממש כל עת ורגע" - זאת אומרת שבכל רגע יש בריאת העולם בכל רגע, זה המציאות, כי אם הקב"ה ברא דבר אם לא שהוא יקיים את זה בכל רגע ורגע הדבר מתבטל ואיננו, כל אחד מבין שאי אפשר להגיד כשאדם פושט את ידו ומניח חפץ עליו שהחפץ מונח על היד, האם אפשר לקרוא לזה שהחפץ מונח על היד?! הרי כל אחד מבין שאדם זה לא שולחן והיד שלו היא לא שולחן ולא מדף, ובעצם בכל שניה ושניה הוא עושה פעולה מחודשת של החזקת החפץ, לא יגידו שהחפץ מונח על כף היד אלא האדם מחזיק את החפץ, אם הוא לא ישקיע אנרגיה חיובית בכל שניה ושניה החפץ יפול, אין כאן מציאות קיימת אלא זה מציאות מתחדשת בכל שניה ושניה, ובאותה רמה בדיוק כל המציאות של הקיום אפילו של עצם החומר גלם של כל דבר שקיים בעולם, החומר גלם עצמו הוא מתהוה וקיים בכל רגע ורגע רק מכח זה שהקב"ה כרגע קובע שהוא יהיה, לא שהקב"ה רק קבע בעת בריאת העולם וזה כבר נוסע לבד, אלא הקב"ה בכל רגע ורגע מהוה ומקיים את כל המציאות מה שקיים תחת השמש, את כל אשר קיים מתחת השמש ולמעלה מן השמש זה מתהוה בעצם בכל רגע כבריאה חדשה ממש.

ממילא אומר הבית הלוי; בעצם אדם שחי נכון את המציאות הזאת של האדנות של הקב"ה שבעצם בכל רגע הקב"ה מהווה אותו ומקיים אותו, "על חיינו המסורים בידך ועל נשמתינו הפקודות לך", הוא בעצם משול לאדם שהלך לטבוע בנהר ומישהו בא והוציא אותו ומחזיק אותו, הוא מרגיש אהבה גדולה שהרי הוא מציל אותו ממוות, אבל הוא מרגיש גם שהוא כולו תלוי בו, אני תלוי בו ובלעדיו אין לי קיום, אם הוא רק יעזוב אותי אני טובע ואני לא קיים, הוא מרגיש התבטלות ו"יראה" מאותו אדם, וגם "אהבה" מאוד גדולה כי הוא נותן לי את כל הקיום שלי, הרי הוא לא צריך לעשות משהו, אם הוא רק כעת לא יחזיק אותי ואם הוא רק לא יעשה אנרגיה מחודשת הוא לא יעשה קום ועשה בכל שניה ושניה שהוא מחזיק אותי לא אוכל להתקיים, הרי כל אחד מבין שכל אדם שאוחז אותי מעל המים הזידונים זה לא מצב קיים מה שהוא אוחז אותי אלא הוא בכל שניה מפעיל אנרגיה כדי לאחוז אותי, זה המציאות של כל אדם בכל המציאות שלו ובכל מה שקורה בעולם. פה אומר הבית הלוי זה יראה ואהבה שהם צמודים ביחד, הוא מרגיש אהבה והכרת הטוב לאין שיעור ותכלית על זה שהוא במצב קיים כי הוא עלול להיות לא קיים, וגם הוא מרגיש יראה והתבטלות מוחלטת, אני מסור ואני חייב לעשות מה שההוא אומר, אני כולי תחת חסותו ושליטתו.

לפי"ז אומר הבית הלוי; זה הפשט מה שכתוב בחז"ל (במד"ת הנ"ל): "בעוה"ז יש להם יצה"ר והם מתייראין מן העבירות" - היום כשיש לנו יצה"ר אז היצה"ר גורם לנו יכולת ליפול וממילא יש יראת העונש. אבל "לעתיד לבוא שאין יצר הרע" - הרי לעתיד לבוא כבר לא יהיה יצה"ר, ואנחנו נחזור למצב של אדם הראשון קודם החטא שאין יצה"ר. "ממה הן מתייראין? הן מתייראין מן הטוב הצפון להם, כמו שנאמר "וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ" (הושע ג, ה). - אז הוא שאל; מה הכונה, איך הטוב גורם לפחד? אומר הבית הלוי שהפשט הוא כך, הוא כותב כך; היראה הזאת מה שתיארנו את החלק הזה שאדם מרגיש שהוא כל רגע תלוי בקב"ה וזה גורם לו התבטלות מוחלטת ולא לסטות מרצונו יתברך, יראה זו כיום זה לא קל להרגיש את זה, וכך הוא כותב: "דעד עתה הרי בחינה זו אינה נרגשת בחושי האדם, והיא כעת רק בגדר אמונה ובהסח הדעת כרגע נשכחת מלב האדם, ורק הצדיקים גמורים זוכים לה באמונתם הטהורה עד שנקבע בלבם ממש כמו הרגשה חושיית. אבל לע"ל יורגש בחוש לכולם כי הוא יתברך מהוה הכל בכל רגע וכי כל הברואים והעולמות והנמצאים נצרכים לטובו שיהיה מחזיקם, ומזה יגיע להם הפחד. וזהו שאה"כ "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ" (הושע ג, ה), ביאור הכתוב דיפחדו אל טובו אחרי שיהיה מורגש לכולם בחוש בחינה זו כי הם נצרכים לטובו בכל רגע כמש"ל. וזהו כוונת מדרש תנחומא הנ"ל דבעוה"ז שיש יצה"ר הם מתייראים מן העבירות - וזהו יראה ראשונה הנ"ל, אבל לע"ל שאין יצה"ר יקויים בהם ופחדו אל ה' ואל טובו", עכ"ל. הבית הלוי מחדש כאן סוג יראת שמים שהיא נובעת מעצם הידיעה שהמקיים והמהוה שלנו בכל רגע זה הקב"ה, וזה הכונה "ופחדו אל ה' ואל טובו".

הרעיון הזה נמצא גם בחפץ חיים ב"שמירת הלשון" בשער התבונה פרק א', הח"ח כותב כך: "עוֹד נוּכַל לוֹמַר שֶׁכִּוֵּן הַכָּתוּב בָּזֶה הִתְעוֹרְרוּת גְּדוֹלָה מִדַּרְכֵי הַיִּרְאָה, וְהוּא שֶׁיְּצַיֵּר בְּנַפְשׁוֹ אִלּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, נִשְׁתַּתֵּק בְּדִבּוּרוֹ, וְנִלְאוּ כָּל רוֹפְאֵי עִירוֹ לְרַפְּאוֹת אוֹתוֹ מֵחָלְיוֹ. וּבָא רוֹפֵא אֶחָד גָּדוֹל וְרִפֵּא אוֹתוֹ מִמַּחֲלָתוֹ הַנּוֹרָאָה הַזּוֹ, וְגַם בְּחִנָּם, הַאֵין מִן הַדִּין שֶׁיִּהְיֶה עֲבוּר זֶה אוֹהֲבוֹ בֶּאֱמֶת, וְיֵרָאוּ אוֹתוֹת אַהֲבָתוֹ עַל כָּל אֵיבָרָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּרוּץ לְכָל אֲשֶׁר יְצַוֵּהוּ, וְעַל כָּל פָּנִים בְּוַדַּאי לֹא יָעִיז בְּשׁוּם פַּעַם לְהַתְרִיז בְּדִבּוּרוֹ נֶגֶד רוֹפֵא נֶאֱמָן זֶה, אַחֲרֵי שֶׁבָּזֶה רִפֵּא אוֹתוֹ. כֵּן הוּא בְּעִנְיָנֵנוּ מַמָּשׁ, הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ זִכָּהוּ לָאָדָם וְהוֹסִיף לוֹ נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת יָתֵר עַל כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִזְכּוֹת בָּזֶה לָעוֹלָם הַנִּצְחִי בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וּכְשֶׁאָדָם עוֹבֵר בִּלְשׁוֹנוֹ כַּמָּה מֵאוֹת פְּעָמִים עַל דִּבּוּרִיִם אֲסוּרִים, מִן הַדִּין הוּא שֶׁיִּשְׁתַּקַּל מִלּוּלֵהּ עֲבוּר זֶה, וְלֹא לְהַחֲזִיר לוֹ בַּבֹּקֶר אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, אַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ עָלָיו, אוּלַי יָשׁוּב מֵעֲוֹנוֹ. הֲכָזֶה גְּמוּלוֹ, אֲשֶׁר יָשִׁיב לַה', שֶׁיְּדַבֵּר עוֹד נֶגֶד רְצוֹנוֹ בְּלָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת וּשְׁאָר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים? ע"כ. אז הח"ח אומר התעוררות גדולה בדרכי היראה שאדם יחשוב כמה בעצם הוא מקבל את כח הדיבור מהקב"ה, וזהו בדיוק אותו רעיון של ה"בית הלוי", שכשאדם מתבונן בטוב שהוא מקבל כל הזמן מהקב"ה זה גורם לו אהבה ויראה מתוך המציאות הזאת, מה פירוש, הרי כל הכוחות שלי וכל המציאות שלי באה מכח זה שהקב"ה משפיע עלי ומזרים לי חיות ושפע בכל רגע, וכי אני יכול להמרות את רצונו?!

מוסיף הבית הלוי: "ויש עוד אופן שלישי והוא יראת הרוממות, אשר בהתבוננו גדולתו יתברך תפול עליו אימה".

אומר הבית הלוי עוד יסוד גדול שכל אדם באשר הוא אדם יודע שזה כך, הוא אומר: "ובאמת דכל האופנים נצרכים, דלא כל העתים שוים להאדם להנצל מפתוייו של היצר, ואם יכול לנצחו בהתבוננו מרוממותו יתברך מה טוב, ואם רואה שעדיין לא ניצל ממנו יתבונן בזה אשר גם עתה ברגע זו שרוצה לחטוא בה השי"ת מהוה אותו ואם לא יחזיק בידו הוא אפס ותוהו, ואם עוד לא נצחו יתבונן ביראת העונש" - אין מצב שכאילו בן אדם הגיע לאיזה דרגה שהוא כבר לא צריך יותר את היראה הפשוטה, כל אדם באשר הוא אדם נצרך לכל השלושה בחינות האלה.

והוא מביא: "ולהג' בחי' הללו כיונו בברכות (ד' ה') לעולם ירגיז כו', לא נצחו יעסוק בתורה - דעל ידה יגיע לרוממות. לא נצחו יקרא ק"ש - וזהו דה' אחד ואין לשום דבר מציאות בלתו. לא נצחו יזכיר לו יום המיתה - והוא יראת העונש", ע"כ. והיינו כתוב כאן את כל שלושת בחינות היראה; יום המיתה זה יראת העונש. היעסוק בתורה זה הרוממות, כי התורה היא בעצם מגלה לנו את חכמת ה' ואת רוממות ה'. והקרי"ש זה ה' אחד, שהקב"ה מהוה אותי בכל רגע, אין עוד מלבדו, שכל הכחות הם מגיעים מהקב"ה, וזה הוא אומר שבגמ' כאן יש את שלושת סוגי היראה המוזכרים שם בגמ'.

הסבא מקלם מביא כמה מאמרי חז"ל שלכאורה יש בהם סתירה האם יראת שמים זה אמצעי או מטרה, הוא מביא; מצד אחד כולנו מכירים את החז"ל בגמ' בשבת (לא,א): "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" (ישעיהו לג, ו) אין, אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו, א''ל עירבת לי בהן קב חומטון, א''ל לאו, א''ל מוטב אם לא העליתה". זאת אומרת אז כאן כתוב שהירא"ש זה כמו חומר משמר, העלית כור חיטים לעליה ולא שמת חומר משמר זה יתליע וירקב, כי בלי חומר משמר אין לזה קיום, אז כאן כתוב בעצם שיראת ה' זה אמצעי לשמירה. מצד שני מצינו בגמ' בברכות (ו,ב): "מאי "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג) א''ר אלעזר אמר הקב''ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו. ר' שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה ר' שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה". זאת אומרת שכתוב כאן שיראת שמים היא תכלית? אומר הסבא מקלם שבאמת בירא"ש יש את שתי החלקים, יש את החלק הזה שירא"ש היא אמצעי לשימור החיטים, בלי ירא"ש זה עלול להתליע ולהרקיב, אדם שאין לו ירא"ש הוא סוטה ונסחף למחוזות בלתי רצויים, למחוזות שהוא עצמו מאמין שלא מתאים שהוא יעשה את זה, זה החלק של אמצעי, אבל חוץ מזה יש בירא"ש את החלק החיובי את הקבלת עול מלכות שמים שיהודי שם את עצמו תחת הקב"ה, זה שיהודי שם את עצמו תחת הקב"ה זה תכלית ולא רק אמצעי, כי זה המציאות של יהודי להיות תחת עול מלכות שמים.

דבר מאוד מעניין הוא! שכל הרעיון הגדול הזה של הבית הלוי, של הסוג יראה שנובעת מתוך הידיעה הזאת שאדם יודע שהוא בכל רגע תלוי בקב"ה מצאנו מפורש ברש"י בתהילים, כתוב בפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (תהלים טז, ח), מה הקשר בין שתי הדברים, יש כאן שתי חלקים בפסוק, "שויתי ה' לנגדי תמיד" - זה יראת שמים, אני יודע שכל הזמן הקב"ה רואה אותי והוא נמצא מולי. "כי מימיני בל אמוט", צ"ב מה זה קשור לתחילת הפסוק? אומר רש"י כך: "שויתי ה' לנגדי תמיד; בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני, ולמה? כי מימיני הוא תמיד לעזרני לבל אמוט" - למה מוראו אלי בכל הזמן? כי מימיני בל אמוט, כיון שהוא תמיד לעזרני לבל אמוט, כיון שאני חש שכל הקיום שלי וכל העזרה שלי היא מגיעה ממנו, זה גורם לי שויתי ה' לנגדי תמיד, אז כתוב כאן בשורה אחת ברש"י את כל המהלך הזה בבית הלוי, של הסוג יראת שמים שנובעת מתוך האמונה הזאת שהקב"ה כל רגע נותן לנו את הכחות.

מי שחי בצורה כזאת הוא מרגיש כמה היראת שמים בעצם מגבשת אותו, עוזרת לו ללכת בדרך הנכונה, עוזרת לו לחיות ולצעוד במסלול הנכון, להתנהג כמו שהוא מרגיש שצריך להתנהג. אדם שיש לו ירא"ש מרגיש מאוד טוב עם עצמו, כי הוא מרגיש את המשמעת העצמית שלו, הוא מרגיש את החריצות, הוא מרגיש את העקביות, הוא מרגיש שהוא לא מזגזג, כשאדם מזגזג הוא לא מרגיש טוב כי זה יוצר לו נחיתות גדולה, אבל כשהוא מרגיש שהוא במהלך נכון והוא מעדיף את מה שצריך להעדיף ולא עושה את מה שלא צריך לעשות זה נותן לו הרבה כח פנימי והרבה הרגשת רוממות ודימוי עצמי חיובי שיש אצל יראי שמים באופן מיוחד.

לפני שאנחנו מסיימים רק הייתי רוצה להגיד, אני זוכר בכל השנים שלמדתי בישיבה, וזה גם היה הרבה שנים אחרי זה, בליל לג' בעומר הרב שך היה אומר שיחה, שיחה של הרב שך היתה מחשמלת את כל המערכת, זה היה משהו מיוחד, רק מי שהיה שם יכל להעביר מה זה היה כשהרב שך היה אומר שמו"ס, והוא היה מקפיד תמיד להגיד שמו"ס דוקא בליל לג' בעומר כדי שזה יגרום לעולם להישאר בישיבה, כי שיחה שלו היתה אטרקציה הכי גדולה שרק שייך וממילא זה גרם שכולם נשארו. ברוך ה' שהבחורים כאן הם בני עליה והם בוגרים וברור שהם מבינים שהנכון הוא להמשיך את הלימודים רגיל, זה פשוט כך וזה לא צריך לבוא עם איומים, יש מקומות שמאיימים מי שיסע יעיפו אותו, כמדומני שאין צורך באיומים, יש את הבגרות ואת הרוממות לדעת את המציאות של מה שרגילים בישיבות, בלג' בעומר לא עוסקים לא בתיקונים ולא במנגלים ולא בנסיעות רק יושבים ולומדים, אנחנו באמצע ספירת העומר ואנחנו בהכנה לקראת שבועות ואנחנו בלימוד הסדיר והרגיל, זה הדרך הישרה זה הבגרות וזה הרוממות. וכמו שהיה שנה שעברה שבאמת בלי שום אזהרות ואיומים זה היה המציאות כאן בישיבה, וזה בעזר ה' יהיה גם המציאות השנה. וכשהאוירה הכללית היא כזאת זה ממילא גורם גם למי שאולי ליבו נוטה למשהו אחר אבל האוירה כללית סוחפת אותו שזה גם כח כעין יראת שמים, אדם שנמצא באוירה חיובית זה מחייב אותו זה ממסגר אותו וזה גורם לו לעשות את מה שהוא באמת מבין מה נכון לעשות, וכך בעזר ה' נעלה מעלה מעלה.