כנס בני ראובן

פותחין בכבוד אכסניה, חשבתי; מי כאן האכסניה כאן, בעצם שאנחנו אמורים לפתוח בכבודה? זה בעצם דבר ראשון הרב ניימן שהוא היה כאן הראש וראשון והנחשון בכל המהלך, הוא בעצם מאחוריו הולך כל העסק כאן, האכסניה זה הצוות, האכסניה זה ההורים, והאכסניה זה התלמידים, ועיקר האכסניה זה בעצם התורה בעצמה, כי מה בעצם אנחנו הולכים כאן לפתוח בעצם בעז"ה, בעצם כאן זה מקום תורה, אז בעצם האכסניה זה התורה, זה הכבוד אכסניה ואין כבוד אלא תורה.

אז נראה משהו מהענין של "אין כבוד אלא תורה" (אבות ו-ג). אם אנחנו ננסה להתבונן; בני אדם בכל העולם כולו, בני אדם מכל האומות הלשונות הגזעים והמינים מחפשים משהו, רצים, לאן רצים? מה כולם מחפשים? האם יש איזשהו משהו, איזה הגדרה קצרה וממצה בעצם מה האנושות מחפשת?

כמדומה שההגדרה הכי קצרה מה בעצם האנושות מחפשת זה אושר, אושר עם אל"ף, להיות מאושרים, איך אדם יהיה מאושר? יש כאלו סבורים שאם יהיה להם כסף הם יהיו מאושרים, אז הם כל הזמן רצים להשיג כסף כדי שאז הם יהיו מאושרים כי נדמה להם שאם יהיה להם כסף הם יהיו מאושרים, יש כאלה שהם חושבים שהם יהיו מאושרים אם יהיה להם שליטה, שליטה יותר חשוב להם מכסף, אז הם כל הזמן רצים איך אני אצליח להשיג שליטה, יש כאלה שסבורים שהם יהיו מאושרים אם יהיה להם כבוד, אז הם כל הזמן מחפשים איך הם יוכלו להשיג כבוד ואז הם יהיו מאושרים, יש כאלה שחושבים שהם יהיו מאושרים אם יהיה להם כל מיני הנאות, אז הם מחפשים כל הזמן איך ליהנות כדי להיות מאושרים, הצד השווה בכולם כל אחד לפי דרכו, אבל כולם מחפשים דבר אחד, איך יהיה לי טוב איך אני יהיה מאושר.

מה היהדות אומרת על הדבר הזה, היהדות מסכימה עם הדבר הזה או יש לה גירסה אחרת? כידוע בתחילת המסילת ישרים, "והנה מה שהורונו חז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו". לא כתוב שאדם לא נברא אלא ללימוד תורה ולקיום מצוות, אלא "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו", בעצם יהודי נברא בשביל עונג והנאה, איזה עונג והנאה? להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, איך מתענגים על ה' ונהנים מזיו שכינתו? בוודאי ע"י קיום מצוות ולימוד התורה, תיכף נראה, אבל עכ"פ כתוב כאן שזה כל מציאות הבריאה וזה כל מטרת הבריאה.

הדבר הזה הוא פשוט גם מוכח מבחינת המציאות, כי האדם בטיבעו, זה דבר ידוע ורואים את זה גם כל הזמן, אדם לא יכול בעצם כל הזמן להתעסק בכבישת עצמו, בנגד טיבעו, יש מציאות של "גיבור הכובש את יצרו", יש "מעביר על מידותיו" יש מצב של גבורה וכבישה, אבל המציאות של האדם זה המידות שלו בעצמם לא המעביר על מידותיו, אם המציאות של האדם היא תהיה המעביר על מידותיו, אז זה כבר המידות שלו ויש לו כבר עוד שלב להיות מעביר על מידותיו, האדם זה איך שהוא, והמציאות היא שהאדם לא יכול להתמיד בדבר מבלי שיהיה לו סיפוק והנאה מהדבר, זה נגד המציאות הטיבעית של האדם, אז זה לא יתכן שבעצם הדרישה של תורה תהיה אחרת, הרי "איסתכל באורייתא וברא עלמא", והרי הפוך, מהתורה אנחנו יודעים את המציאות הטיבעית של האדם ושל העולם, אז האדם לא נברא אלא להתענג על ה', וליהנות מזיו שכינתו.

עכשיו, אנחנו רואים תופעה מאוד מעניינת, בנ"א מאוד פשוטים ופרימיטיבים, מה זה אצלם הנאה? אצלם הנאה, לדוגמא בנ"א הכי פשוטים בדואים, כושים מאפריקה, מה זה אצלם המושג של הנאה, 'אני וחמורי נאכל באיבוס אחד', אין אצלם מושג מעבר לדברים שמשותפים להם ולבע"ח, כי הרי ס"ה אנחנו לא יכולים לשכוח שהאדם הוא גם איזה בע"ח, החזו"א באמונה וביטחון באיזה מקומות הוא קורא לו: "המכונה של החי הקרויה אדם", ו"מותר האדם מן הבהמה אין", האדם הוא מאוד דומה לבע"ח, רק יש בו עוד משהו.

עכשיו, אנחנו רואים דבר מופלא מאוד, האדם כל עוד הוא לא הרים את עצמו מלהיות בע"ח אז באמת כל המושגים אצלו זה אותו דבר כמו בע"ח, אבל הנה אנחנו רואים שיש מצב שהאדם יכול מאוד להתפתח, ושלימוד חכמה יעניין אותו, ויתן לו סיפוק ויתן לו הנאה עד כדי כזה מצב שהוא יכול פעם לשכוח מלאכול מרוב שהוא נהנה מלימוד חכמה, זאת אומרת שיש מצב שהאדם בעצם מתפתח ומתעלה שבמקום שבעצם מה שיתפוס אצלו מקום דברים גסים ופשוטים אז מה שתופס אצלו מקום זה דברים אחרים, דברים מרוממים, אבל זה לא סתם תופס אצלו מקום, אלא זה עושה לו טוב, עושה לו טוב על הנשמה.

אנחנו רואים תופעה מופלאה שהם לא הבינו, אפי' חכמי האומות חכמי הנפש לא הבינו מה פשר הדבר, אבל הדבר מוכיח את עצמו, יש כל הזמן בעולם תופעה שקשה להבין אותה, כי יש אנשים עשירים גדולים מאוד, לפי המעמד והיוקרה והכסף בשיא, ומתאבדים, יש רשימות, אין שנה, שיש אנשים חשובים מאוד בכל העולם שהם תופסים מעמד, ושעיני אחרים יוצאות מקינאה מחוריהן, ואנשים מתאבדים, יש תופעה כזאת, והם לא מבינים, כנראה היה לו איזה צרות, מנסים לחקור, עיתונאים מנסים לחקור ולא מגלים, אז הגיעו בסוף לאיזה מסקנה, לאיזה מסקנה הם הגיעו? שהאדם הוא לא רק איזה בע"ח, יש בו עוד איזשהו משהו, משהו יותר עליון משהו יותר רוחני, ואם אין לו את הסיפוק הזה אז לא טוב לו, יהיה לו כל טוב שבעולם, כל הנאות חומריות שבעולם אבל זה לא ממלא לו את הנפש שלו, את הנשמה שלו, הנשמה שלו רעבה, וכשאין את זה כשאין הסיפוק, לא טוב לו, וזה יכול להגיע עד דיכאון, ואולי אפי' להגיע למצב שהוא שם קץ לחייו, זה מציאות קיימת לא איזה תאורייה, זה מציאות.

עכשיו, בוא נראה מה בעצם המשמעות של "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו", הרי כולם מחפשים להיות מאושרים, אבל אין מזון ואושר שהוא ממלא את כל חלקי האישיות של האדם, את כל החלקים של הגוף הנפש והנשמה כמו קיום תורה ומצוות שזה ממלא את כל חדרי הנפש עד המקומות הכי עמוקים באדם, הכי עמוקים ונעלים באדם והכל מתמלא שם.

ואנחנו רואים את זה, זה גם דבר שלא רק צריך להאמין בזה, אלא אנחנו רואים את זה, אנחנו רואים במציאות איך שנראים תלמידי חכמים שכל אחד מכיר רואים בהם איזה חיות, איך כתוב (נדרים מט,ב) פניך דומין או כמגדלי חזירין או כמלווי בריבית, אמר; לא זה ולא זה אלא הוא לומד תורה, הוא היה נראה מדושן עונג, שהגוי אומר לו; תגיד לי במה העסק שלך, האם אתה מגדל חזירין שאתה אוכל איזה בשר שמן, או מלווה בריבית? אומר; לא זה ולא זה הוא לומד תורה, הלימוד התורה זה לא רק הרגשה פנימית זה משהו שמקרין החוצה.

זה לא יאומן, סיפר לי איזה יהודי, שיום אחד אני נקלעתי לאיזה ביהכ"נ, אני רואה שם איזה יהודי מבוגר שיושב ולומד, והרגשתי איזה הרגשה/ רוחנית באוויר, יהודי מחוץ לעיר, הוא אומר לי זה היה לפני איזה ארבעים שנה, הוא שואל; שם מי זה היהודי הזה? אומרים לו; זה הסטייפלר, יהודי שאף פעם לא ראה אותו, הסטייפלר הגיע לסנדקאות, זה היה ברית של אח שלי והוא הגיע לסנדקאות והוא הגיע קצת יותר מוקדם אז הוא נכנס לביהכ"נ שם הסמוך ללמוד בינתיים, זה היה בשנים יותר צעירות שלו, ויהודי ראה יהודי מבוגר שיושב ולומד והוא הרגיש משהו, אבל התופעה הזאת קיימת לא רק אצל גדול הדור, אלא גם אצל אברכים וגם בין בחורים, רק שאתם יודעים שעגל רואה בן אדם, מה הוא רואה? הוא רואה עוד איזה בע"ח כמו שהוא רואה סוסים וחמורים וגמלים, מי שעיני עגל לו לא רואה את זה אבל מי שקצת יותר מרגישים את זה, כי זה מציאות קיימת.

למה אין כבוד אלא תורה, למה דוקא תורה, יש הרי הרבה מצוות למה דוקא תורה ע"ז חז"ל אמרו שאין כבוד אלא תורה? כל עניני מצוות זה בעצם שהקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות, אנחנו בעצם מקיימים את המצוות של הקב"ה, מקיימים תורה מקיימים הלכה, כל הדברים האלה זה בעצם האדון יש לו דרישות מאיתנו, בעצם מה שאנחנו עושים זה בעצם בתור שאנחנו חייבים לאדון הכל למלא את מצוותיו, המלך יש לו כל מיני חוקים שהוא מחוקק והעם חייב למלא את החוקים שלו, יש אבל למלך איזשהו יועץ סתרים שאיתו המלך דן בשותפות ביחד על איך לחוקק, ומה לחוקק, ובאיזה צורה, ואיך לנסח את זה, ואיך לסדר את ענייני חוקי המלוכה, הוא כעין שותף למלך, וזה בעצם ענין התורה.

הרי כתוב בגמ' (גיטין ו,ב) מה הקב"ה עושה כעת? אביתר בני מה אומר כך ויונתן בני אומר כך, לימוד התורה זה שותף עם הקב"ה, זה לא משהו רק שאנחנו ממלאים את מצוות המלך אלא אנחנו כביכול מתעסקים עם המלך עצמו, זה איזשהו התעסקות וכעין השתוות בינינו עם הקב"ה, מבהיל ממש עד כדי לא בשמים היא, ושחכמי תורה לומדים וקובעים הלכה, ושזה כך גם נקבע בשמיים, "לָאֵל גֹּמֵר עָלָי" (תהלים נז, ג), וזה כך גם נקבע בטבע של הבריאה.

זה כוח עצום שקיים רק בתורה, אין שום מצוה שיש לה את הכוח הזה, זה אין כבוד אלא תורה, התורה מרימה את הבן אדם לאיזשהו רוממות שלא קיימת אפי' בשום מצוה, שכוח התורה זה כוח שותפות עם הקב"ה, כוח התורה זה כוח שקובע את המציאות ההלכתית וגם את המציאות הטיבעית, וזה בעצם גם הכבוד אכסניה וגם האין כבוד אלא תורה, שהכל עבר יחדיו, אז ה' יעזור באמת שנזכה כולנו, הרי ס"ה כולנו שותפים כאן בכל העסק הזה, זה עסק כאן משותף לכולנו, אז שנזכה כולנו להגדיל תורה ולהאדירה.