כעס 1

נדבר היום בס"ד על מידת הכעס. מידת הכעס היא קשורה מאוד להרבה ענינים בחיים, וכשאנחנו נתחכה אחרי שורש הכעס, יהיה לנו יותר את הכלים איך להתמודד עם זה.

נתחיל עם גמ' בשבת, הגמ' בשבת (קה,ב) מביאה ברייתא שקורע בחמתו חייב. במשנה כתוב שפטור, אז הגמ' מסבירה שם. עכ"פ הגמ' באה להסביר את הברייתא שכתוב שקורע בחמתו חייב. הגמ' אומרת שהברייתא הזאת שקורע בחמתו חייב סוברת כמו רבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ומתניתין כר"ש דאמר מלשצל"ג פטור עליה.

שואלת הגמ' "אימור דשמעת ליה לר' יהודה במתקן, במקלקל מי שמעת ליה". ר"י סובר במלשצל"ג - במלאכה שהוא לא צריך את שורש המלאכה הוא גם חייב, העיקר שהוא עשה את המלאכה, אבל זה דוקא אם ע"י המלאכה יצא תיקון, אבל לא אם ע"י המלאכה הוא עשה פעולת קילקול, כי פעולת קילקול היא סתירה למושג מלאכה.

מתרצת הגמ' "האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו", גם אחד שקורע בחמתו הוא מתקן כי הוא עושה נחת רוח ליצרו. רש"י אומר; מה הכוונה נחת רוח ליצרו? "שמשכך את חמתו". זה כדור הרגעה בשבילו, הוציא את העצבים שלו, פרק את העצבים שלו בזה שהוא קרע בחמתו ושיבר בחמתו, אז הוא מתקן, דקעביד נחת רוח אצל יצרו.

שואלת הגמ' "וכהאי גוונא מי שרי, והתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו' המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך, למחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד ע"ז, והולך ועובד".

אתם שומעים! אחרי שהגמ' אמרה שאחד שקורע בחמתו בשבת הוא חייב, למה? כי זה לא מקלקל - זה מתקן, כי עביד נחת רוח ליצרו, שואלת הגמ'; הרי אסור לכעוס, כי כל הכועס כאילו עובד ע"ז. כשלמדנו בכולל את הגמ', עוד לפני שראינו את הרש"י אני שואל את החברותא שלי; אני לא מבין, ואחד ששוחט בשבת לע"ז הוא לא חייב?! מה הקשר? מלאכות שבת קשורות להלכות של מידות?!

שהגמ' אומרת אחד שקורע בחמתו הוא חייב, למה? כי הוא מתקן, דקעביד נחת רוח ליצרו, שואלת הגמ'; הרי אסור לכעוס שכל הכועס כאילו עובד ע"ז, מה הקשר שכל הכועס כאילו עובד ע"ז, ואחד ששוחט לע"ז לא חייב בשבת, למה זה סיבה שלכן הוא יהי' פטור?

תראו מה שכתוב כאן ברש"י לא יאומן כי יסופר, רש"י אומר על הגמ'; "וכהאי גוונא מי שרי, והתניא המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר כליו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך, למחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד ע"ז". אומר רש"י ד"ה וכהאי גוונא מי שרי: "אלמא לאו מתקן הוא, שמלמד ומרגיל את יצרו לבוא עליו". רש"י אומר שהגמ' שואלת שהוא לא מתקן, שהרי בהתחלה הגמ' שאלה שקורע בחמתו הוא מקלקל, ובמקלקל אין חיוב, ענתה הגמ' הוא מתקן דקעביד נחת ליצרו, שהוא משכך את כעסו. שואלת הגמ'; הוא לא מתקן, "אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבוא עליו".

מי שכעס ומחמת הכעס הוא קרע בחמתו או שיבר כלים בחמתו, והוא מרגיש שהוא נרגע, ושזה תיקון, אומרת הגמ' - זה לא תיקון! כי הפעם הזאת הוא ניפץ את הצלחת, אבל פעם הבאה לא יספיק לו צלחת כדי לירגע, וכדי שהעצבים ירגעו, הוא יצטרך לשבור קערה, אח"ז הוא יצטרך לשבור סט שלם, או לא יודע מה, זה לא יגמר.

זה הגמ' שואלת; וכהאי גוונא מי שרי, הרי למדנו שיהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך, למחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד ע"ז? אומר רש"י; מה הגמ' באה לשאול? "אלמא לאו מתקן הוא, שמלמד ומרגיל את יצרו לבוא עליו". אם אתה לא תדע לשלוט על עצמך, אתה חושב שהרגעת את יצרך בזה שקרעת או שיברת כלים בחמתך - זה לא תיקון! אתה כעת עשית חינוך לעצמך שכשאתה כועס, אתה לא שולט על עצמך, אתה חייב לעשות עם עצמך משהו. אני כדי להינצל מהכעס אין לי שליטה עצמית, אני צריך לעשות משהו, לשבור משהו, לפרק את העצבים שלי בקריעה או בשבירה. לאו מתקן הוא! הוא מלמד ומרגיל את יצרו לבוא עליו, הוא כעת מחנך את עצמו, הרי "אחר המעשים נמשכים הלבבות, ו"פעולות החצוניות מעוררות את הפנים". הוא צריך לתת לכעס את ליטרת הבשר שלו, הוא לא מסוגל לשלוט על הכעס שלו. אז זה לאו מתקן, הוא מלמד ומרגיל את יצרו לבוא עליו. והנה ביאורו של רש"י מתבאר מדברי הגמ', שהיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז, והיינו מש"כ רש"י שהוא יעשה "שטייגן" במידת הכעס, שמלמד ומרגיל את יצרו לבוא עליו.

בוא ננסה קצת להעמיק חקר מה קורה בענין הכעס, ואנחנו נראה דבר נפלא מאוד. לכאורה בוא נראה מה באמת שורש הכעס. הייתי רוצה אולי לספר איזשהו סיפור מעשה שהיה, יצא פעם שהגיע איזשהו בחור, בחור בישיבה גדולה, והוא מספר כך; שהוא ישן בפנימיה בישיבה, והוא אומר שאם יש איזשהו רעש הכי קטן שמגיע מהפרוזדור בפנימיה או איזשהו רעש שיש מהחדרים, זה יכול לגרום לו אח"ז לא לישון כמה שעות. והוא מספר לי בתוך כדי דיבור, שליד הבנין של הישיבה שלו, ליד הפנימיה יש שם איזשהו מפעל שהם באמצע הלילה עובדים, יש שם מלגזות ולוקחים משטחים ולוקחים שם סחורה, פורקים ומטעינים על משאיות באמצע הלילה, ויש מזה רעש, וזה לא מפריע לו. אבל רעש הכי קטן בפנימיה גורם לו לפעמים לא לישון אפי' כמה שעות. מה הסוד של הענין, ממה נפשך אם מפריע לו רעש, והרי משם יש רעש יותר גדול מאשר מהפנימיה?

אתם יודעים מה הסוד של הענין, לא הרעש מפריע לו, מפריע לו הכעס באיזה חוצפה הם מרעישים?! אני רוצה לישון! על המפעל הוא לא כועס, הוא למד כנראה לא יחפור, והוא יודע שהם קדמו ושהיה מותר להם, זה הסתדר לו בהלכות שכנים שלמפעל מותר להטעין בלילה, כך הסתדר לו בראש שלו וברגשות שלו בהלכות שכנים, אז הוא מרשה להם, ברגע שהוא מרשה להם, זה לא גורם לו נדודי שינה. אבל כל רעש שמגיע מהפנימיה מקפיץ אותו עד שהוא לא מסוגל לישון כמה שעות, והבן אדם עוד חושב שהרעש מפריע לו לישון, ולא חלי ולא מרגיש גברא שלא הרעש מפריע לו לישון אלא הכעס.

שאלתי אותו, יש לפעמים רעמים באמצע הלילה שיוצרים רעש אדיר עד כדי להתעורר, ואתה אח"כ נרדם, זה אפי' סם הרדמה להרדים אותך הלאה [שכחנו לספר שזה היה בחורף], אבל הוא מיד נרדם. אם אתה אומר שהרעש הוא זה שמפריע לך, אז למה רעמים לא מפריע לך?! התשובה; על הרעמים הוא לא לוקח בעלות ושליטה, האם יהיה רעמים או לא יהי' רעמים, אלא הוא מרשה שיהי' רעמים וממילא הוא לא כועס, ולכך שהיה כאן איזשהו רעש שגרם לו להתעורר מ"מ הוא מיד נרדם. אבל כשיש רעש מחברים ולהם הוא לא מרשה, הוא לוקח לעצמו בעלות, שהוא לא מסכים, זה חוצפה מה שקורה כאן! והוא נכנס לאיזשהו מתח ולעצבים והוא לא נרדם מהמתח והעצבים, והוא עוד מספר ובטוח שהוא לא נרדם בגלל הרעש...

כשהוא הגיע לתובנה הזאת, שמה שהוא לא נרדם זה בכלל לא בגלל הרעש אלא בגלל העצבים והכעס, הוא היה ממש נדהם מהמציאות של עצמו, והוא עוד היה בטוח שהסיבה שהוא לא נרדם זה בגלל הרעש, בזמן שהסיבה שהוא לא נרדם זה מהעצבים. וזה פתר לו את בעיית הרעש מהפנימיה.

הייתי רוצה לספר לכם סיפור, סיפר לי אברך אחד; שהוא לא ישן הרבה בלילה, ואצלו שינת הצהריים היא חלק משינת הלילה, הוא סיפר שהיה תקופה שבנו ליד איפה שהוא ישן, עסקו שם בבניה, ואתם הרי יודעים שהיום כשבונים מנצלים גם את המתחת לקרקע, חופרים כדי לעשות שם מרתפים באדמה, וכדי שלא יתמוטטו הבנינים הקרובים לחפירה רגילים לעשות יציקה מסביב למגרש, קודחים חורים באדמה בעומק של כמה קומות ואח"כ יוצקים, וכך יוצקים נקודות נקודות של בטון כדי שאחרי זה יוכלו לחפור ולא יתמוטטו הבנינים הסמוכים. כעת המכונה הזאת שעושה את הקידוח הזה, יש לה כזאת זרוע גדולה חלולה, שהיא נכנסת לאדמה והיא קודחת, ויוצא אחרי כל חפירה מלוא עפר מלא בתוך המכשיר הקודח הזה, וזה זז הצידה לאיזה כף, ויוצר איזה זעזוע כזה, ומתרוקן, וחוזר ונכנס לקדוח עוד איזה מטר. וכך חוזר חלילה, עד שמגיעים לעומק הראוי. כל דפיקה כזאת מרעידה את כל האיזור! והוא אומר; זה היה בזמן שהוא הלך לנוח בצהריים, והיה בכל כמה דקות קול רעש גדול מהדפיקה של המכשיר הזה, ואנא הוא בא?! הוא צריך לישון! הוא אומר כך; שהוא אמר לעצמו כמה סעיפים:

סעיף א' - יש רעש, שכל כמה דקות יש רעש.

סעיף ב' - אם יש רעש, זאת אומרת שצריך להיות רעש, הרי דבר שלא צריך להיות הוא לא יהי', הרי הכל בגזירת עליון, הגזירה אמת, אם יש רעש צריך להיות רעש.

סעיף ג' - אם יש רעש שהוא צריך להיות, הרי אני מעוניין בזה, אני מעונין שהנהגתו יתברך והשגחתו יתברך תשרור בעולם, הוא נותן אישור ברוב טובו למה שראוי להיות.

אחרי שהוא נתן אישור הוא הרגיש ממש רוגע בנפשו, וישכב וירדם. ולאחר רגעים ספורים היה בום והוא התעורר, ואמר אל ליבו; ברוך ה', קורה מה שצריך לקרות, ואני הרי מעוניין בזה, ונרדם שנית. וכך התעורר ונרדם, התעורר ונרדם, וישן פחות או יותר כמו יום רגיל. את זה סיפר לי בעל המעשה.

אתם קולטים מה קורה כשבן אדם מצליח להגיע קצת לשליטה עצמית ולמנוחת הנפש, כמה זה נותן לו! כמה נותן לבן אדם מנוחת הנפש.

אבל מתוך הדברים האלה אנחנו מבינים מה זה שורש הכעס. שורש הכעס, האדם לקח לעצמו בעלות איך הענינים אמורים להתנהל, והוא עושה הפגנה והוא יוצא מהכלים נגד זה שהענינים מתנהלים לא כמו איך שהוא החליט. הוא הרי החליט איך הענינים צריכים להתנהל כאן, וממילא לא יודע מה צריך לעשות למי שמיפר את הפקודה, או את מה שהוא מאמין איך העולם צריך להתנהל, או איך השני צריך להתנהג.

הייתי רוצה לספר לכם מעשה שהיה; הגיע פעם אחד, ומספר שהוא משבר כלים בחמתו, לא יאומן! זה יכול להיות קיים גם בזמנינו. והוא מספר שהוא היה אצל כמה וכמה שיעזרו לו, ועדיין לא נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ועדיין הוא ממשיך לשבר כלים בחמתו. אני כבר הבנתי שאין מקום לעזור לו בצורה ובאופן שהעזרה תהיה איך לשלוט על הכעס, כי כשהוא כבר מגיע לכלל כעס, כבר טרף וחמס ואין מציל, כבר אין אפשרות. מי יעצור את הפר הזועם הזה?! אין אפשרות לעצור!

חשבתי; מה כן להציע לו? אמרתי לו; יש עבורך עיצה בלי שום עבודה על כעס, בוא רק תגיד לי, תן לי כמה דוגמאות של דברים שמכעיסים אותך וגורמים לך לצאת משיווי משקלך עד כדי משבר כלים בחמתו, ותראה שבלי עבודה על כעס אתה תצא מזה. והוא אמר לי, למשל; שלפעמים הילדים שלו מרעישים, והוא חסר לו שקט, וזה יוצר לו כזה כעס, זה קצת קשה להאמין, אבל כנראה שיש כאלה, זה גורם לו כזה כעס עד שהוא משבר כלים בחמתו.

שאלתי אותו; האם אתה יודע שכל חכמי החינוך אומרים שבריא מאוד שהילדים יוציאו את המרץ, ואם כובשים אותם מלהוציא את המרץ ואת ההשתוללות בצורה רגילה, זה יכול לגרום להם אפי' למצוקות ריגשיות נפשיות שישפיעו לטווח רחוק, האם אתה יודע את זה? אנא ממך, נא לדעת את זה! והאם אתה מעוניין שהילדים שלך יצאו פגועים או שיצאו ראויים לחיים טובים ומאושרים? כן, ודאי שהוא מעוניין שהם יצאו בריאים בגוף ובנפש. אמרתי לו; א"כ אתה מעוניין בעצם שהם יוציאו את המרץ וישתוללו, וההשתוללויות שלהם הם בתוך הנורמה, הילדים שלך הם בתוך גבול הנורמה. והנה נפתרה הבעיה! איך נפתרה הבעיה בלי עבודה? בזה שהוא הגיע לתובנה הזאת, והוא מאשר בליבו לילדים להשתולל, זה גרם שהוא הפסיק לשבר כלים בחמתו כשהילדים משתוללים.

עוד דוגמה הוא סיפר, שכשקורה בעת הגעתו לביתו שאשתו משוחחת בטלפון, הדם עולה לו לראש והוא מסוגל לשבר כלים בחמתו, ושאלתיו: מה יותר מתאים לך, אשה נינוחה שמחה ומצפה לביאת בעלה לבית, או אשה מתוחה ולחוצה מבואו של אדון בעל לבית? וענה: ודאי אשה שמחה ומצפה לבואי. עוד שאלתיו: אם תמתין בסבלנות עד סיימה לשוחח בטלפון, כמה זמן זה יקח, 5 דקות, 10 דקות, רבע שעה, חצי שעה, שעה? וענה: ודאי לא יותר מדקות אחדות. ואמרתי: א"כ לדבריך, אתה מעוניין ומסכים שהיא תמשיך לשוחח כשאתה נכנס, ולא שתשמט השפופרת של הטלפון מידה מרוב פחד מבואו של הדיטטור הביתה?! וענה: אכן כן, הוא בהסכמת ליבו. ונפתר הענין בס"ד.

אתם יודעים מאיפה לקחתי את היסוד הזה, רבי חיים ויטאל ב"שערי קדושה" הוא כותב כך, שהכעס תולדת הגאווה, כעס זה לא אב - כעס זה תולדה, הכעס מגיע מתולדת הגאווה. מה הכוונה מתולדת הגאווה? האדם לוקח לעצמו בעלות איך השני צריך להתנהג או מה צריך להיות, הוא לוקח לעצמו שליטה ופיקוד ובעלות - וזה גורם לו שכשהבעלות שלו נעשקת אז הוא כועס. כך הוא כותב בשערי קדושה (ח"א שער ב'): "כי מפני הגאווה מתכעס כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח לא היה מתכעס כלל, ונמצא כי הגאווה והכעס אחד הנה".

גם באיגרת הרמב"ן: "וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענוה", הנה מבואר ברמב"ן דכעס הוא היפך ענוה.

אמרתי; במקום להתעסק איתו עם הכעס, נתעסק עם סיבת הכעס, עם שורש הכעס, שהוא יוותר, יתן כתב וויתור על הבעלות שלו; האם הילדים שלו ישתוללו או לא. וברגע שהוא הסכים שהילדים יכולים להשתולל, כבר פסקה סיבת הכעס. וכהנה עוד כמה דוגמאות שהוא הביא, שאין כרגע המקום לפרטם, ובכל הדוגמאות האלה הגענו לתובנה שבעצם הוא עצמו לאינטרסים שלו, ולתועלת שלו עצמו הוא מעוניין שהמצב יהי' אחרת. והבעיה נפתרה בלי שום עבודה על הכעס - העבודה היתה רק על שורש הכעס.

נמצא לנו ב' צורות התמודות עם כעס; א' התעסקות בסיבת הכעס וכדלעיל, ב' התעסקות בשליטה בפועל על הכעס המתפרץ, לצמצם ולמזער תגובות בעת הכעס.

קראתי פעם באיזה ספר, על אדם אחד שהגה איזה רעיון בעסקים, ופתח חנות שבו מכר את הענין והצליח הרבה, ופתח עוד סניף וכו', וכשראה שאינו משתלט לבד על כל העסק המשגשג לקח מנהל לעסק, והעסק התרחב ופרץ גבולות והוקמו הרבה סניפים ונתעשר עושר רב. ובזמן מן הזמנים שמץ גונב לאזניו שהמנהל המוצלח שהוא העמיד זומם להתפטר ממשרתו ולהקים עסק מתחרה מתוך הכרתו את סוד הענין וצורת ההצלחה של העסק. וחרה אפו עד מאוד על הבגידה הנוראה המתרקמת והולכת אשר יכולה להפילו מפסגת עושרו והצלחתו. אך היה לו את התבונה לא לפעול בפזיזות, ופנה ליועץ גדול שייעצהו ויאלפו בינה כדת מה לעשות במצב ביש כזה שנוצר, והוא שפך אצל היועץ את כל חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכים רעים על המנהל הבוגדני ושהיה רוצה לנעוץ חרב בליבו של המנהל המשוחת וכו' וכו'. והנה היועץ מגיב; הבנתי אותך ואת כל הסיפור, אך עתה כדי לעזור לך הנני צריך לשמוע ממך דרשה שלימה כאילו אתה עו"ד של המנהל ואתה מייצג אותו, ואת אשר יוכל לטעון להצדיק את עצמו. וכשמוע דברים אלו נתפרץ נוראות; וכי אני אייצג את הנבל הלזה?! וכי יש לו צד הצדקה?! ויענהו היועץ; תשמע, זה הצורה היחידה שדרכה אוכל לעזור לך, ובלא זה דרכינו נפרדות, ושלום לך, ולא עשינו עסק. ואותו אדם היה פיקח והבין שיש דברים בגו והתחיל להתבונן, וישא משלו ויאמר: כפי הנראה אומר המנהל בליבו, הלֹא דרכי שיגש העסק ונפתחו סניפים רבים, והבעה"ב לא יכל להסתדר בלעדי, והנה כל עשירותו הגדולה היא בזכותי, ומה אני מקבל תמורת זה, משכורת של עובד בכיר, וכי זהו שוויי?! וכי זהו ערכי?! א"כ הדבר, אפרוש מהעסק ואפתח עסק מתחרה ונראה מי גדול ממי, ואמנם עדיין אין זהו משנת חסידים לעשות אך צד הבנה גדול יש בדעת המנהל. ועתה אחרי שכילה בעה"ב דבריו לייצג את המנהל, פתח היועץ פיו ויאמר לבעה"ב; איעצך, הזמן את המנהל לסעודה עסקית יוקרתית, וכטוב ליבכם בסעודה אמור לו: ניחשתי ויברכיני ה' בגללך, ועתה רצוני להעלותך דרגא לשותף בהעסק, ואתן לך 40% במניות של העסק וכו'. ודע לך! מסיים היועץ, שצורה זו יותר כדאית לך ורווחית, מאשר שיפרוש ויפתח עסק מתחרה ותקיזו דם זה לזה וכו', וישמע הבעה"ב לדברי היועץ ויעש ככל אשר אמר לו, והשותפות והידידות בין בעה"ב למנהל נתהדקה ונתחזקה.

 אבל בוא נשאל שאלה, ופה הייתי רוצה כאן להגיע לאיזשהו התבוננות מאוד מעניינת. ראינו קודם בגמ' "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז". לכאורה כעס זה מקסימום תולדת הגאווה, אפי' על גאווה לא כתוב יהא בעיניך כעובד ע"ז, ביטוי כעובד ע"ז כתוב על כעס. איך יהי' כתוב על התולדה יותר חמור מאשר על האב, מה הפשט בזה "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", אפי' על גאוותן זה לא כתוב, בזמן שכעס זה תולדת הגאווה?

אבל בואו תראו דבר מאוד מעניין; אדם שגם כשגאוותו מרקיעה שחקים רמת הבעלות שהוא לוקח על עצמו, נגיד זה שליש בעלות או חצי בעלות על איך אחרים צריכים להתנהג, אבל כשהוא כועס האגו שלו כ"כ התנפח וכעת הוא לוקח על עצמו בעלות יותר מאשר בגאוה הרגילה. המסילת ישרים בפרק י"א כותב "הנִכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו, ומתמלא חימה עד שכבר ליבו בל עימו ועצתו נבערה, והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו". מאיפה מגיע לכעסן עד כדי להחריב עולם מלא?

הנה מציאותו היא שכשהוא כועס האגו שלו כ"כ מתנפח, מתנפח אצלו כ"כ השתלטנות שלו והבעלות שלו, עד כדי שהוא כדאי כעת להחריב עולם. והנה כעת כבר התולדה של הגאווה שלו יותר חזקה מהמצב של הגאווה שלו, כי בגאוה שלו הוא לא לקח שליטה ובעלות כ"כ חזקה, אבל בכעס שלו הוא כעת לוקח לעצמו כ"כ שליטה, עובדה שהוא כבר כדאי להחריב את כל העולם כולו. אתם קולטים איזה בוס זה, שהוא הולך להפוך את העולם להדומיים. מתוך שהעולם מתנהג כך, עולם כזה אין לו קיום! עולם שלא מתנהג לפי איך שהוא מחליט שהוא צריך להתנהג, אין לעולם הזה קיום - כזה בעלות הוא לקח לעצמו.

הנה נתבונן דרך משל; במפעל כשנגנב איזה סוד ושיטת הייצור של המפעל, הנה הפועלים אומרים זה לזה, כמה הבוס יתעצבן ויכעס על הענין, ואינם אומרים כמה יצטער, וזה לפי שההרגשה היא שהוא יכעס על כך שפגעו בבעלותו ובשליטתו, וזאת בלא קשר לצער ההפסד, וזהו לפי דיש בענין הכעס משמעות של אדנות וריבונות שכשהיא נפגעת הוא כועס...

אתם יודעים למה לפעמים כשאמא נתנה לאחד הילדים במבה או איזה ממתק, ילד אחר, אח או אחות חוטפים לו, הוא מתחיל לריב, אמא צועקת על הילד שחטפו לו; למה אתה רב, למה אתה מתקוטט, תבוא אלי אני אביא לך אחר, אל תריב עם אח שלך או אחות שלך על מה שהם חטפו לך. נשאל שאלה: מה אמא רוצה מהילד? למה אל תריב? אם היא תלך ל"סופּר" ויבוא מישהו ויחטוף לה מהשקית משהו, אז היא לא תריב איתו?! למה היא מצפה מהילד שלה שהוא לא יריב עם אחיו או אחותו שחוטף לו משהו? אתם יודעים למה, אמא נמצאת כאן! יש כאן בעל הבית, יש לך תלונות תבוא לבעל הבית, כשאמא נמצאת בשטח, האמא היא כעת בוסית ומנהלת את הילדים. מה אתה כעת עושה דין לעצמך?! אמא או אבא  נמצאים כאן הם יסדרו את הענינים. אם אף אחד לא נמצא, בסדר תעשה לעצמך דין, אבל אתה ואחיך או אתה ואחותך תחת הנהגת ההורה, האבא או האמא. מה אתה עושה דין לעצמך?!

ז"א כך זה הרגשה טיבעית פשוטה, כששני הבעלי דינים הם תחת אדנות, שיש כאן איזה בוס ואדון שהוא אמור לנהל כאן את העסק, הוא אמור לנהל את הילדים או את הפיקודים שלו והפועלים שלו. בוס שמנהל אנשים אחרים אכפת לו אם הם רבים, אני נמצא כאן, אני אנהל את הענינים, כך זה הרגשה טיבעית.

ז"א כי כל ענין של כעס, זה לקיחת שליטה, ותמיד אבא או אימא הם לא יסכימו שהילד יקח בעצם שליטה לנהל את המריבות שלו עם אחותו. כי כך; יש אבא ויש אמא והם אמורים לנהל את זה, זה בעצם שורש הענין - ולכן זה איכפת לאבא או אמא.

אנחנו רואים במציאות, אם יהי' מצב, נגיד; שני חברי חדר בפנימיה, ויש שם אחד שמתנהל באמת בחוסר התחשבות. הוא מתנהל בצורה לא נאותה ולא צודקת, וזה מאוד יוצר כעס ומרירות לחבר חדר שסובל ממנו. ואנחנו רואים שגם אם ביום האחרון של הזמן הוא עדיין מתנהג שלא כהוגן, ויודע חבירו שזמן הבא הוא כבר לא יהא חבר חדר שלו - בזה לא ישכך כעסו, בזה שהוא יודע שזמן הבא הוא לא יהא חבר חדר שלו. אבל אפי' אם הוא ידע שזמן הבא הוא ימשיך להיות חבר חדר שלו, אבל הוא כבר יתקן את עצמו והוא יפסיק להתנהג בהתנהגות הנלוזה הזאת - הוא כן ירגע.

הבה נשאל שאלה; אם הסיבה מה שמכעיס אותך זה ההפרעה מה שההוא מפריע לך, ואתה כבר יודע שזמן הבא הוא לא יהא חבר חדר שלך, למה אתה עדיין לא נרגע. ואילו אם זמן הבא הוא כן יתנהג טוב, אף שאתה יודע שזמן הבא הוא יהא בחדר שלך, אתה כן נרגע?

ז"א שמה מפריע לי; יותר ממה שמפריע לי ההפרעה שהוא מפריע לי, ההפרעה בשטח, מפריע לי המצב שהוא לא נותן לי את הכבוד הראוי לחבר חדר. זה לא הנהגה! הוא לא מתנהג כלפי טוב, מפריע לי הפגיעה, ביחס לפגיעה מה שזמן הבא הוא לא יהא חבר חדר שלי, זה לא פתר את הפגיעה. אך אם הוא יתקן את עצמו זה כן פותר את הפגיעה, אבל מה שהוא לא יהא חבר חדר זה לא פותר את הפגיעה.

ז"א שרוב הביקורות שיש לאנשים אחד על השני, זה בכלל לא על הדבר עצמו, אלא על מה שנפגע להם, שהם לקחו על עצמם איזשהו בעלות ושליטה, ובאיזה רשות השני מתנהג לא כפי הבעלות שהם לקחו לעצמם?! וזהו מש"כ השערי קדושה לר"ח ויטל ז"ל הנ"ל, שמפני הגאוה מתכעס האדם.

ולכך הוא המציאות שהדבר אשר מאוד עוזר לבעיית הכעס הוא, אדם שהוא עניו, מה זה עניו? "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). רש"י אומר: שפל וסבלן. סבלנות - אדם שהוא שפל וסבלן הוא לא חושב שהכל מגיע לו, הוא לא לוקח על עצמו השתלטות ובעלות, והוא ג"כ לכן יש לו סבלנות לסבול הנהגה של אחרים, גם אם זה לא בדיוק בצורה שעושה לו הכי טוב.

מאיפה יש לאמא סבלנות לקום בלילה לתינוק? מאיפה יש לה את הסבלנות לזה? כי היא בעצם מוותרת על הצרכים האישיים שלה, וחשוב לה לתת לילד את הצרכים שלו. ז"א יש כאן איזשהו ענווה, יש כאן איזשהו שפל וסבלן, היא מוותרת כרגע על הצורך והשינה שלה, כדי לתת לילד את הצרכים שלו, לכך היא לא כועסת על הילד שמעיר אותה, כי היא מראש מוותרת על הזכות שלה לישון כדי שלילד שלה יהי' את מה שהוא צריך.

ומה זה שפל? הנה זה אשר לא יחשוב שמגיע לו ואינו מחפש כבוד. וענין הסבלנות נצרך בכל עניני החיים, גם עם חברותא להיות בסבלנות לתכונות שונות והרגלים שונים! גם עם עצמינו אנו צריכים להיות בסבלנות עדי נשיג את מטרתינו, ורק ע"י סבלנות יהיה לנו מנוחת נפש, וחריצות, עד להשגת המטרה בלא ליפול באמצע. והגר"ח מוולאזין ז"ל במכתבו לנכדו כותב: "וע"י סבלנות אדם משיג יותר מאשר ע"י כל תקיפות שבעולם".

באמת שהמציאות היא שבדרך כלל בחברה פחות מצוי עניני כעס, בכללות. ז"א גם אדם שהוא כעסן, הרבה פעמים בחברה הוא בולם את עצמו, למה הוא בולם את עצמו? כי בחברה מאוד לא מקובל, אדם כעסן הוא דחוי ומאוס מאוד מהחברה, וכיון שבחברה כל אחד רוצה שיהי' מצב של ידידות וחברות, והוא יודע שאין דבר שדוחה חברות וידידות כמו כעס, לכך בחברה הוא לא מוציא את הכעס.

הרבה פעמים אחד כזה בבית הוא כן יראה את כעסו ונחת זרועו לאחיו או לבני ביתו, למה? כי בבית היצה"ר של השליטה וההשתלטות יותר חזק אצלו מאשר הרצון להרגיש אהבה וידידות. אתם שומעים מה קורה עם הכעסן; הכעסן איפה שהוא יכול לבטא חזק את הכעס שלו ואת השליטה שלו, לפעמים היצר הזה של השליטה שזה גם פשוט יצר, זה יותר חזק אצלו מהרצון לחיות חיי ידידות וחברות ואהבה, עד שהוא מעדיף ברוב סיכלותו את המציאות של הכעס, למרות שזה סתירה להרגשה טובה ולנעימות, ולידידות ולחברות ולאהבה, כי בבית הוא חושב שהוא יצליח לגמרי להשתלט. בחוץ הוא יודע שאין לו סיכוי כ"כ להשתלט, הוא יודע שהוא בסוף יהי' רק ללעג וקלס בעיני החברים, לכך הוא מעדיף את החברות על פני הכעס. בבית הוא חושב שהוא יצליח אולי להשתלט לגמרי, לכך יש אשר ברוב סיכלותו וכסילותו, יקח על עצמו את צד הכעס יותר מאשר את צד הידידות והחברות, עד כדי כך אדם יכול להגיע. אבל איך כתוב בגמ', שרגזן "לא עלתה בידו אלא רגזנותא" קידושין (מא,א), ופירש"י: "לא עלתה בידו בשכרו אלא כחש בשרו, ברגזנותו לא נשתכר כלום", דהיינו, שהוא לא מצליח בעצם להשיג את מה שהוא רוצה להשיג.

בוא נראה עוד כמה דברים מענינים ממש, מה שיש על כעס. יש גמ' בנדרים (כב,ב) כתוב בגמ' כך: "כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו" והגמ' מביאה פסוק. שכל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו, הוא לא מתחשב אפי' בשכינה מרוב כעס. בגמ' בשבת (קה,ב) שהזכרנו, שכתוב שהמקרע כליו בחמתו וכו' יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך אומנותו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך וכו', עד שאומר לו לך עבוד ע"ז, כך כתוב בגמ'. בגמ' בנידה (יג,ב) כתוב "המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי... דקמגרי יצה"ר אנפשיה, ורבי אמי אמר נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד עבודה כוכבים והולך ועובד".

הנה מצאנו שתי מידות שעליהם כתוב בש"ס שזה כאילו עובד ע"ז, על כעס ועל תאוה, שזה בעצם שתי היצה"ר הכי גדולים, היצר התאוני, והיצר הכעסני, בשתיהם כתוב בגמ' כאילו עובד ע"ז. אבל על כעס כתוב בגמ' עוד שלב, שאפי' שכינה אינה חשובה כנגדו, שזה לא כתוב על בעל תאוה. ז"א כך; יש חלק שכעס ותאוה מגיעים לאותו מקום, שתיהם זה דברים שמתגלגלים ויכולים לדרדר את האדם, היום אומר לו עשה כך מחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד ע"ז - זה בשתיהם. אבל כעס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו, וכפי שאמרנו קודם, שהכעס מוציא את האדם לגמרי מכלל שליטה, הוא לוקח על עצמו, הוא מכפיל ומשלש ומרבע, כפי שאמרנו, הרי כעס זה תולדת הגאווה. אבל מה שזה עושה לבן אדם, הרי כדאי הוא להחריב את כל העולם בשעת כעסו, ממילא הכעס הוא כל כך מנפח לו את האגו שלו ואת ההשתלטות שלו, עד שהוא מגיע שאפי' שכינה אינה חשובה כנגדו, הוא יכול להגיע להגיע גם לכזה דרגה - וזה כבר דרגה שהוא יכול להגיע רק בכעס ולא בתאוה, כי רק כעס מכפיל ומשלש ולוקח לבן אדם את כל הדעה שלו.

אדם כשהוא כועס הוא מאבד את כל הצלם אלוקים שלו, את כל השכל שלו, הוא מתנהג בצורה הכי מבוזה ומשפילה. לכן כתוב בגמ' (עירובין סה,ב) "בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו" - כי לכל אדם באשר הוא אדם, ולפי מה שהוא, יש לו בלמים שהוא עוצר את עצמו מלפרוץ גבולות אשר גבלו ראשונים, הוא עוצר את עצמו מפעולות דרסטיות לא מתאימות. אבל אדם כשהוא כועס כל הבלמים נעלמים, אתם יודעים מה קורה לרכב כשהוא נוסע במהירות בלי בלמים, איזה אסונות קורים בכזה מצב. פתאום הוא מאבד בלמים הוא מתקשר שם בקשר שהוא מאבד בלמים, אנחנו שולחים ניידת, הניידת כבר תמצא אותם בתהום, ה' ירחם.

כעס זה בעצם איבוד הבלמים, הנמר ברח מגן החיות - זה מסוכן מאוד! הוא יצא מכל הבלמים שלו, הוא יצא מכל הגבולות שלו מכל הגדרות שלו. כך גם הכועס מגיע לרמה הכי גדולה, וזה אדם ניכר, כמו שיכור, מה קורה לשיכור, הוא גם מאבד בלמים.

"אדם ניכר בכוסו בכיסו וכעסו" (עירובין סה,ב). מה זה "כוסו"? זה שיכור, שיכור ג"כ, פתאום רואים את האדם בלי בלמים איך הוא נראה, ראיתם פעם שיכורים, אתם יודעים איך זה נראה, אין לו בלמים, נאבדו לו המעצורים, גם כעסן נאבדים לו המעצורים.

וכן "כיסו", דזהו לפי שיש בני אדם שה"אני" שלהם הוא ממונם, ורמתו של אדם ושוויו של אדם נמדד אצלם בהתאם לרכושו, וכש"כ "וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (בראשית לא, א), והך "כבוד" היינו רכושו צאן ובקר כסף וזהב, ולכך אצל בני אדם כאלה נגיעה בכיסם היא נגיעה ופגיעה בציפור נפשם, ולכך ב"כיסו" ניכר מהו ה"אני" שלו.

הייתי רק רוצה לסיים באיזשהו מעשה, גם מעשה שהיה שסיפר לי את זה בעל המעשה, ולראות כמה מידה טובה מרובה ממידת פורענות. מעשה שהיה כך היה; שהיה פעם ערב שבת עם חשיכה, וזה היה באחד מערבי שבתות החורף הקצרים שהיו עסוקים בלגמור מהר את מה שצריך לגמור. וברגעים האחרונים לפני הדלקת נרות, אחד הילדים החזיק איזשהו צינצנת של סלט חצילים עם הרבה שמן, ובדיוק קרה איזה מקרה ביש שזה נפל והתנפץ, וזה היה בדיוק באיזור הארונות, וכל הארונות התמלאו שם עם השפריץ והשמן כיד הטובה עליו ברגע הכי קריטי. ותיאר לי את זה בעל המעשה, שנהיה שם איזשהו דממה והלם לאיזשהו כמה שניות, שמה יהי' כעת?! ושומעים מקול הדממה הדקה הזאת את האבא אומר בשיא הרוגע; בואו תראו איך שתוך דקה שתים אין זכר למה שהיה כאן, זה המשפט שנאמר, ואז הוא אומר לילד אחד; אתה תביא מגב, לילד אחר אתה תביא סמרטוט, ולילד שלישי אתה תביא ממחטות לחות וכו', והוקם חפ"ק שלם לסדר את הענין, וסודר הענין, ואחרי דקה שנים, כל אחד חזר למלאכתו ונגמר הסיפור.

וסיפר לי אותו אחד, שילד שלו נשוי אמר אחרי עשר שנים, שהסיפור הזה נתן לו לכל החיים, כך אמר הילד. מה זה נתן לו לכל החיים? האם אתם יודעים איזה השפעה חיובית מקבל  ילד שרואה עד כמה אביו יכול לשלוט על עצמו ולא להתפרץ? וכי יש מישהו שלא יכול לקרות לו תקלה פעם?! לאבא עצמו לא יכול לקרות שיפול לו מהיד משהו וישבר?! האם יש בן אדם שיש לו איזשהו תעודת ביטוח שלא יפול לו משהו מהיד וישבר, מה יש לצעוק?! האם הילד רצה להפיל את זה ולשבור?! והנה בזה שהוא עצר את עצמו זה נתן חינוך של דוגמא אישית, שהילדים הרגישו שזה נתן להם ללמוד את הנושא, שאדם יכול לשלוט על עצמו ולא להגיב בצורה מבישה, בצורה שבעצם מבזה את כבודו ומעמדו. כך כתוב בגמ' (צח,א) "מאן דיהיר אפי' אאינשי ביתיה לא מיקבל" - אפי' על אנשי ביתו הוא לא מתקבל. אולי הם לפעמים יהיו נכנעים בשטח אם הדיקטטורה שלו תעבוד, אבל זה לא מתקבל על לב בני הבית.

ופה כדאי לקנות גם את הקנין הזה בנפש, לא להגיב מיד בשעת הכעס, זה עיצה בדוקה של הסבא מקלם; לחכות רגע! עצור רגע לפני שאתה מתפרץ, אתה כועס - תעצור רגע כדי שתוכל לחשבן האם נכון להגיב בכעס ובהתפרצות. כמה פעמים אדם הגיב בכעס ובהתפרצות, ואחרי זה הוא היה צריך לשלם כפל וארבעה וחמישה על הכעס שלו, ולרצות ולפייס את מי שהוא כעס עליו, כי התברר שזה לא צודק. ובמקרה שזה נכון והוא לא פייס כמה הוא הפסיד ממעמדו בעיני אלה שנכעסו מחמתו, שהם רק בזים לו בליבם, ולא די שהוא לא הועיל לעצמו לבצר את מעמדו אלא עוד הועיל להוריד את מעמדו.

וכאן המקום לעורר! שאדם שמצא את עצמו טועה באיזה דבר ביחס לאחרים בין בלימוד בין בדיבור בין במעשה, ראוי שמיד כשקולט שאכן הוא טעה, שהוא יאמר ויודה בפיו במפורש טעיתי!! וככל שיקדים לומר טעיתי, כך קרנו לא די שלא תרד בעיני האחרים שעמהם וכלפיהם קרתה הטעות, אלא עוד קרנו תרום בכבוד, בהיותו עומד מול עצמו ומודה בכך שטעה!

כך אם אנחנו ניקח על עצמינו לעשות משהו עם עצמינו, ולנהל את החיים שלנו ואת היכולת שלנו על עצמינו, אנחנו נרוויח בזה הקרן קיימת לעולם הבא והפירות בעולם הזה - וזה דברים שמאוד עוזרים לחיים ולכל ההצלחות.