לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ - יציאה מהדעות

בפרשת השבוע בתחילת הפרשה, הקב"ה אמר לאברהם אבינו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). לכאורה יש כאן שאלה, שאלה שהמפרשים שואלים אותה: כשאדם יוצא היכן הוא יוצא דבר ראשון? הוא יוצא מהבית, הוא נמצא בבית הוא יוצא מהבית, והוא עוזב את העיר שמשם הוא הולך, ועוזב גם את הארץ. אדם שעוזב מארץ לארץ, צורת היציאה שלו היא, הוא עוזב את ביתו, את הרחוב, את השכונה, את העיר, ואח"ז את הארץ ויוצא לארץ אחרת. מה הפשט בפסוק שהפסוק מתחיל עם הדבר האחרון, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך - מהארץ ומהעיר שנולדת ומבית אביך, הרי קודם יוצאים מבית אביו וממולדתך, ולא ההיפך, מה הפשט בפסוק?

כתוב במפרשים כאן, רעיון נשגב מאוד; שמונח כאן במה שהקב"ה אמר לאברהם, את זה שהוא יעזוב את מקומו, שלא מדובר כאן רק במובן של ההליכה הפיזית, ודאי היה לו צווי ללכת לארץ ישראל, אבל יש כאן עוד משהו; שיצא מהדעות וההשקפות של הארץ, ושל המולדת, ושל בית אביך. כולנו יודעים שההשפעה הכי גדולה שיש על ילד ושקובע את אישיותו אף לכשיגדל, זה בית אביו, בית הוריו, שם הוא מקבל את ההשפעה הכי גדולה, שם הוא מקבל את החינוך והכל זה בית אביו. יש עוד מעגל של השפעה, זה המקום שהוא נמצא, העיר שהוא נמצא, החברים, זה גם משפיע עליו. יש מעגל עוד יותר רחוק אבל הוא גם משפיע, הדעות הכלליות של אנשי הארץ. ובזה מהכיוון הזה של הדעות וההשקפות, והמהלך, והתרבות, וצורת החיים, בזה מהקל אל הכבד זה להתחיל קודם כל תעזוב את הדעות של אנשי הארץ, זה הכי קל, כי זה פחות ספוג בעצמות. תעזוב לא רק את זה, תעזוב גם את הדעות של המולדת שלך. ולא רק זה, אלא גם בית אביך.

כתוב בגמ' (ברכות י,ב). שחזקיה עשה שם כמה דברים שבחלק הודו לו חכמים ובחלק לא הודו לו חכמים, אחד מהדברים שהודו לו חכמים כתוב שהוא גירר עצמות אביו. וזה ודאי שהפשט מה זה גירר עצמות אביו, כתוב שם בנביא שאחז- אבא שלו זה היה אחז, שכשהוא מת הוא גירר אותו על הריצפה, הוא היה רשע גדול. אבל בספרים הקדושים יש שמונח כאן עוד איזשהו רמז, חזקיה גירר מהעצמות שלו את ההשפעה הלא טובה שהוא קיבל מהאבא שלו, הוא גירר עצמות אביו, הוא גירר מעצמותיו את אביו, הוא נשאר שמן זית זך כתית למאור, בלי שום השפעה מאבא שלו שהוא היה עובד ע"ז, הוא היה רשע גדול.

כך מבארים המפרשים שזה הכוונה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, שזה כולל שתצא מהדעות, הרי אברהם אבינו היה במקום שעובדים ע"ז, היה שם תרח ונמרוד, הם עבדו לעץ ואבן, אברהם אבינו הוא הרי עשה מהפך גדול, ובכללות המהפך זה לצאת מכל הדעות הכוזבות, שאנשי הארץ המולדת ובית אביו.

והנה יש לנו ללמוד למעשה בבחינת מעשה אבות סימן לבנים: כל בחור שנמצא בחברה הוא צריך לדעת לסנן, שיהיה לו מסננת, שיהיה לו נפה וכברה ומסננת איזה דברים להכניס לעצמו, איזה דברים לא להכניס, שיהיה לו טהרת לב. הנושא של השפעה של חברה, [ואינני מדבר כעת על השקפות בענינים פוליטיים, אולי זה גם נושא, אבל לא זה עיקר הנושא], כל אחד כל יהודי, צריך שיהיה לו את הדעות מה עיקר ומה טפל, ומה חשוב ומה לא חשוב, וממה לעשות כן עסק וממה לא לעשות עסק. והרי המציאות היא שהחברה היא מגוונת והיא כוללת כל מיני רמות, כל אחד שיקח לעצמו חזק, שהוא לא הולך אחרי דברים, גם דברים שמסתובבים בארץ או במולדת כל מיני דברים שהם לא טובים, שהם היפך הצורה איך שמתאים באמת לבן תורה ירא ה'. ברוך ה' הבתים שלכם הכניסו לכם תורה ויר"ש ומידות טובות, וצריך לקבל מהבית, תקבלו רק מהבית, ומהישיבה, אבל עדיין כל אחד צריך לדעת שיכול להיות שיספג בו גם דברים לא טובים, דברים שיש בחוץ, הרי ס"ה בחוץ יש דברים לא טובים, והוא צריך לדעת את הלךְ-לךָ לצאת מהדברים הלא טובים.

אולי נוסיף עוד משהו: על הארון כתוב "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כה, יא). הארון היה מצופה זהב גם מבפנים. אנחנו צריכים לדעת שגם אם אנחנו ברוך ה', מבחינת המעשים שלנו הכל בסדר, אנחנו לומדים ומתפללים ומתנהגים טוב, אבל אנחנו צריכים גם לקשט חדרי ליבנו, וכלשון רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג כ"ז) "הוזהרנו בזה לזכור את השם יתברך בכל עת, וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד ההנהגות המחוייבות מן הזכירה, כמו היראה, והצניעות, וקישוט המחשבות וכו'", עכ"ל. מה הכוונה לקשט את חדרי ליבנו? שגם בעומק האישיות שלנו יש שם נוף יפה! מה זה נוף יפה? שהנקיות של הלב שלנו, ההרגשות והנטיות הפנימיות שלנו, הם גם יהיו להשתוקקות ולדביקות לה' ולתורתו ולמידות טובות, ולא שאנחנו רק מצליחים בשטח לשדר ולתפקד טוב אבל בלב יהיה שם סערות וכל מיני רוחות סערות, או כל מיני דעות או נטיות לדברים שליליים. ומי שבאמת יש לו כזה דבר והוא מרגיש שהוא לא מצליח להשתחרר מזה, אז כדאי שהוא ימצא איזה צורה עם מי לדבר על זה כדי לראות איך לצאת מזה, אבל לפחות שנדע קודם כל את המהלך הנכון שאנחנו צריכים לטהר את ליבנו, הרי וטהר ליבנו לעבדך באמת, אם אנחנו רק עושים את הלמעשה וליבנו בל עמנו זה לא דרגה טובה, וזה גם בדרך כלל לא יחזיק מעמד, בסופו של דבר זה יתמוסס, כי אדם בס"ה הוא יתנהג לפי האישיות הפנימית שלו. וזה בכלל משאחז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה", שההרגשות נובעות מעומק פנים הנפש והאישיות של האדם.

ופה זה בעצם מעשה אבות סימן לבנים שכמו שאברהם אבינו, הרי אברהם אבינו מתי הוא הצטווה את הלך-לך הזה, הוא הצטווה את הלך-לך בזמן שהוא הולך כעת להיות אבי האומה; "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" (בראשית יב, ב). וזה היה חלק מההכנה, החלק הנכבד של ההכנה כדי להגיע למה שאברהם אבינו הגיע. ואנחנו כולנו הרי בני אברהם יצחק ויעקב, וכדי להגיע לשלימות אנחנו צריכים לסנן מעצמינו, ולקדש את המחשבות שלנו וההרגשות שלנו שהם יהיו להשתוקקות לדברים טובים. בהחלט שיש דברים שבעצם המציאות הטיבעית, אנחנו לא מלאכים, הדרישה מאיתנו זה לא שנהיה מלאכים, אנחנו ס"ה בני אדם אנחנו קרוצי חומר, אבל לדעת שזה הכיוון, וכל אחד לפי דרגתו עולה ומתעלה במהלך הזה.

הייתי רוצה להוסיף עוד דבר שכפי הנראה הוא וודאי לא שייך לאף אחד כאן, אבל בכ"ז הייתי רוצה לדבר על זה כדי להבין עד כמה אנחנו צריכים לשמוח על שלא שם חלקינו כהם וגורלנו ככל המונם, ואינני מדבר בדווקא על כאלה שהם פורקי עול תורה ומצוות לגמרי. אבל תראו דבר מאוד מעניין, המציאות היא אדם צריך סיפוק, אם אין לו סיפוק לא טוב לו, אם הוא לא מרגיש עשיה, אם הוא לא מרגיש שהוא עושה ופועל בצורה שזה ממלא לו את הנפש שלו הרי הוא מרגיש לא טוב, הוא מרגיש כעין דיכדוך ודיכאון, אדם לא יכול לא לעשות כלום ולהרגיש טוב. למה? כי הנפש שלו, הקב"ה ברא אותנו עם נפש ונשמה שבעצם טיבעם הם מיועדים לדברים חשובים, לעשיה חשובה, ללימוד, מי שבדרגה שהוא ראוי ללמוד זה ללמוד, ויש הרי בכלל ישראל כל מיני סוגים, אבל כל אחד למה שהוא ראוי זה מונח בעצם טיבעו עד שאם הוא לא עושה את זה הוא מרגיש לא טוב, זה דבר שרואים את זה בחוש וחכמי הנפש טוענים את זה.

אתם יודעים עד כמה זה כך? יצא לי גם לראות וגם לשמוע מחכמי נפש שהם אומרים שהעצה הכי טובה לצאת מדיכאון, זה אם תצליח לגרום לבן אדם להתחיל לתפקד, הוא מתחיל לתפקד הדיכאון לא קיים, הדיכאון קיים כשאדם לא מתפקד, שזה גורם לו להרגיש ריקנות והוא מגיע לדיכאון, תלוי באיזה דרגות, אבל זה הרעיון, אדם שמתפקד הוא לא מדוכא, אדם שלא מתפקד הוא מסוגל להגיע לדיכאון. איך זה מתחיל ואיך זה נגמר? כשיש סיבות שונות ומשונות שגורמות לו לאבד את האמון בעצמו, ולאט לאט הוא מפסיק לתפקד, וממילא הוא מגיע לדיכדוך וכו' וכו', אך לוּ רק נצליח לשכנע אותו להתחיל לתפקד והוא יתחיל לתפקד הוא יצא מהדיכאון, זה דברים ברורים וידועים.

מה עושים הריקים והמנוערים, מה הם עושים כדי שלא להגיע לדיכאון? יש שיטה, הבן אדם בורח מעצמו, אתם שמעתם פעם את המושג בורח מעצמו? הוא כל הזמן מתעסק בדברים שהם כלום, יש היום צורה שכל חדשות מהרגע להרגע הוא יודע את החדשות, יש צורות בכל מיני מכשירים כאלה דברים. מה בעצם קורה לבן אדם הזה, החיים שלו הם בלי שום תוכן, אין לו איזה משהו של יצירה ועשיה, הוא לא עושה כלום, אבל עצם הדבר שהוא כל רגע שומע היה כך והיה כך, זה גורם לו להסיח דעת מהמציאות האמיתית של עצמו, ואיכשהו הוא מצליח לשרוד. זה הצורה של אלה שמצליחים לשרוד בלי לעשות כלום, ולא להגיע לדיכאון זה דרך איזשהו בריחה, ומה זה הבריחה שלהם, שהם מחפשים כל הזמן איזשהם ריגושים, שאין בהם שום תוכן, אין בזה איזשהו ערך או תוכן או איזה אינטילגנציה או משהו שמחכים אותם, כלום, אבל זה כל רגע עוד הודעה ועוד הודעה וכך וכך, ובזה מעבירים את הזמן. זה ממש רחמנות עליהם, הם לא מרשים לעצמם רגע להיות עם עצמם, אם הם יהיו רגע עם עצמם הם פתאום יקלטו שאין לי כלום, מה אני עושה בחיים? בשביל מה אני חי? מה יש לי בחיים? אנחנו ברוך ה', אלף קומות מעל זה, אבל להבין, טוב שאנחנו נבין את הפחיתות של האלה, זה חלק אחד ששייך ללך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.

יש כאן עוד חלק, שחשוב לדבר עליו, הרי ס"ה כולכם, באמת לא להאמין איך שזה עובד, באלול הגענו לישיבה, בעצם באלול הגענו מהחיידר לישיבה, והרי ההבדל בין חיידר לישיבה מבחינת כל המצב של המערכת הוא הבדל גדול מאוד, הרי כשאנחנו נהיים בני ישיבה השאיפה לכל מי שהוא בן ישיבה, להיות שרוי במצב שכל כולו בעיקר הוא בן ישיבה ושאר הדברים הם טפלים, עיקרו זה הישיבה. אלול זה היה חודש אחד אח"ז הגיע בין הזמנים כמעט חודש, אבל עכשיו ברוך ה' התחיל זמן חורף, זה זמן שעד פסח זה חמישה חודשים. יכול להתגנב איזה הרגשה; אוי מה נוחת עלינו! אנחנו צריכים להיות כל הזמן בישיבה וללמוד! מהלך שבעצם אנחנו כבר מכירים, ואנו מתחברים לזה וזה מתאים לנו ולא משום שעומדים לנו על הראש ומחייבים אותנו, אלא אנחנו כבר מגיעים לאיזה דרגה עצמית, לנצל את הזמן בכמות ובאיכות, ולהוסיף ידיעות והבנות, ולדעת את כל התורה כולה, אנחנו כבר מתחילים לקבל מושגים הרבה יותר רחבים. יש כאלה שמפחדים מי יודע איך אני אתמודד עם זה?!

בוא נראה, מה היה כאן עם אברהם אבינו? הקב"ה אומר לו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב, א). אברהם אבינו ישב במקום, תחשבו אדם גר באיזה מקום הכל בסדר, הוא מסודר המשפחה, הבית, החברים, עבודה, לימודים, הכל מסודר! פתאום אומרים לו עזוב את הכל, לך לארץ נכר, הוא לא יודע מה, מי, והוא צריך ללכת למקום אחר, זה לא פשוט. רש"י באמת אומר (שם יב,ב). שדרך ממעטת את הפריה ורביה, ממעטת את הממון, ממעטת את השם. לכאורה אברהם אבינו הולך כאן להקריב משהו, רק שזה באמת שווה, דכיון דהקב"ה אומר זה ודאי שווה. אבל מה באמת איך שכתוב בפסוקים, מה זה היה? זה היה כוונה שאמנם אתה משלם מחיר אבל בעד זה תרוויח הרבה דברים?! אבל לא זה מה שהיה, המציאות היתה, זה כתוב בפסוקים אנחנו יודעים, אברהם הגיע לשם "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע" (שם כא, לג) היה לו בית עם ארבעה פתחים והיה שם מוקד לכל, כולם היו באים שמה, לא היה בית שמח שהיה בו כ"כ הרבה שמחה ונחת כמו הבית של אברהם אבינו, כל הזמן היה שם אורחים, הנר דולק מערב שבת לערב שבת, והעיסה מתברכת, והבית שם היה שוקק חיים, ממנו יתד ממנו פינה, וזה היה מרכז, זה נהיה המרכז של כל העולם כולו, זה היה הבית של אברהם אבינו. אברהם אבינו מה שהוא ניתק את עצמו מארצו וממולדתו ומבית אביו, זה לא שהוא שילם איזה מחיר רק היה שווה לשלם את זה, רק הפוך הוא הלך מארצו לארץ אחרת ועזב כל אשר לו, אך לבסוף כל הדברים שהיו לו במקום הראשון כשהוא הגיע לארץ ישראל היה לו בצורה הרבה יותר גדולה, ואפי' דברים שלא היו אז התווספו כאן, זה היה המציאות של אברהם אבינו.

גם אנחנו צריכים לדעת, אמנם אנחנו כעת יוצאים מהילדות, אנחנו איך שהוא כבר מפסיקים להיות קצת מהצריך לאמו קצת מהצריך לאביו, אנחנו קצת מפסיקים להיות קטן הסמוך על שולחן אביו. לא בהלכה, בהלכה "לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש, אלא גדול סמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול" (ב"מ יב,ב). אתם יודעים הרי כל מחסורינו על ההורים, אנחנו קרויים סמוכים על שולחנם, זה כתוב. אבל מהמציאות שאנחנו כעת משקיעים את עצמינו בישיבה, וזה לא חיידר אלא ישיבה, זה מהלך אחר, אבל המהלך הזה הוא בעצם מגדל אותנו. בוא נשאל שאלה, האבא שלנו והאימא שלנו, הם היו ג"כ ילדים ובחורים, הגיע איזשהו שלב שהם בעצם עזבו את בית ההורים והקימו את הבית שלהם, אז מה הפשט, אוי וי הם הפסידו את הבית של ההורים, אבא ואמא היו רוצים לחזור לבית של ההורים, הפוך, ההתנתקות הזאת היא עליה שהם הולכים כעת להקים בית עם משפחה, וברוך ה' זרע ברך ה', מה שיצא. ז"א שיש סוגי עזיבות והתנתקויות שזה לא משהו שאנחנו הולכים להפסיד משהו, הפוך אנחנו הולכים לרכוש משהו הרבה יותר נעלה ומרומם, ואנחנו כעת הולכים להיות עצמאיים ואנחנו כעת בונים את עצמינו להיות, אנחנו לא נטפלים למה שהיה עד היום אלא אנחנו הולכים כעת לבנות את הגדילה ואת העצמאות של עצמינו.

יש שם בפסוק "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ"; "וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ", (תהלים מה, יא-יב). מה בעצם כתוב כאן? היא הולכת ואומרים לה עיזבי עמך ובית אביך, ואת הולכת אל המלך ואת תהיי מלכה. וכי היא מפסידה, שהיא הולכת להפסיד בעוזבה את עמה ומולדתה ובית אביה, רק שכנגד זה מקבלת שכר גדול ששווה את המחיר והוא שהיא נשאת למלך ונעשית מלכה?! הרי ודאי שאין הפשט כך אלא היא הולכת ומתעלה לדרגה גבוהה הרבה יותר ממה שהיא היתה עד עתה, וכל אשר היה לה עד עתה הוא מתגמד ובכלל מה שיהיה לה בעלותה דרגה להנשא למלך, וכילד המתקדם מילדות לבגרות שזה עליה וריווח לו ולא הפסד. הרי זה המציאות שלנו, שאנחנו ברוך ה' הולכים וגודלים, ואנחנו שייכים ברוך ה' לסולת של המין האנושי ולמבחר של המין האנושי, לא רק בכל האומות אלא גם בתוך עם ישראל, הרי עם ישראל עומד על לומדי התורה. הרי כל ההיסטוריה מוכיחה, והקיום של עם ישראל, הוא לא בדרך הטבע, אף אחד לא יכול להסביר, בדרך הטבע אין לזה הסבר לכל הקיום של עם ישראל, זה רק בזכות שהקב"ה אמר, "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים" (ויקרא כו, מד). בזכות התורה, כמה שמדות וכמה גזירות, וכמה דברים עבר העם היהודי ותמיד צמח מחדש, עם מה יהודי צמח עם התורה.

בזכרוני שהרב שך אמר בכנסיה הגדולה, הוא דרש שם; כתוב שהקב"ה קיפל את ארץ ישראל מתחת יעקב אבינו, הוא אמר לו "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יג). וחז"ל דורשים שהקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל מתחת יעקב אבינו. הוא שאל; מה חז"ל באו להגיד כאן ברעיון שהקב"ה קיפל את כל הארץ תחת יעקב אבינו? והוא אמר שחז"ל באו ללמדינו, שכל המציאות של עם ישראל זה במקום שיעקב אבינו נמצא, איפה שהתורה נמצאת. ארץ ישראל אין לה מעלה מצד עצמה, אלא מה שהחזיק את עם ישראל תמיד זה יעקב אבינו, יעקב זה תורה, הרי כל אחד מהאבות זה מסמל משהו אחר, ויעקב אבינו הוא מסמל תורה, "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ). זה הולך על תורה. הוא דיבר שם שלא יחשבו שמה שיש לנו מדינה זה נותן משהו בלי תורה, זה היה הנושא העיקרי שהוא בא לדבר והוא דיבר.

את הרעיון הזה כבר אמרו רב סעדיה גאון, ז"ל: "שאין אומתינו אומה אלא בתורתה"! המולדת של העם היהודי זה לא קרקע ואדמה, העם היהודי הוא בעצמיותו, זה היה במדבר הר סיני, הם היו בלי מולדת בכלל וקיבלו תורה, העם היהודי נדד במדבר והוא נהיה עם במתן תורה, עוד לא היה לו בכלל ארץ ומולדת, זה עוד לפני שהיה לו ארץ בכלל וכבר היה עם, כי אין אומתינו אומה אלא בתורתה. והקב"ה קיפל את כל הארץ תחת יעקב אבינו, להורות כי כל המעלה של הארץ זה כשיש את יעקב אבינו, שיש תורה, ואנחנו רואים שבכל מקום שהלכו ונדדו, במקום שהיה תורה היה קיום לעם ישראל, ובמקום שלא היה תורה נאבדו חלקים גדולים, זה ידוע איפה שלא היה תורה היה התבוללות וגמרנו, תוך כמה דורות נעלמו, במקום שהיה תורה היה קיום.

דבר מעניין מאוד יש ב"חובות הלבבות" (שער הבחינה סוף פ"ה), וזה פלא והפלא! הוא אומר שרואים נס, הוא אומר שאין לזה הסבר טיבעי והוא אומר שזה בכלל לא מאסתים ולא געלתים, המצב שיהודים היו בגלות, כ"כ הרבה שנים היו בגלות, והוא אומר בוא תבדוק את המצב של היהודים בארצות גלותם, הוא אומר אתה תראה כך, שכמעט לא תמצא יהודי שהוא עסוק במלאכה בזויה ופחותה ממש, זה תמצא בקרב הגויים שהיהודי נמצא בגלות שם, אבל בעם היהודי לא תמצא כאלה, וגם הבינונים שביהודים הם במצב יותר טוב מהבינונים שבגויים.

וז"ל החוה"ל [לב טוב]: "ואם ירצה אדם לראות בזמן הזה ניסים הדומים לניסים שנעשו לאבותינו, יתן מבט אמיתי על קיומינו בין האומות מאז שאנו בגלות, ועל מצבינו הכלכלי ביניהם, ויראה כי מצב הכלכלה והפרנסה שלנו הוא אולי כמעט כמצבם הם, ויתכן אפילו שמצבינו הוא יותר טוב ממצבם בזמני מלחמה ומהומות. ועוד יראה שהבינונים והעניים שבהם עובדים יותר קשה מאשר הבינונים והעניים של עמינו, כמו שהבטיחנו בוראינו יתברך וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים... (ויקרא כו, מד)", עכ"ל.

זכור לי שסבא שלי היה אומר; שכשההורים שלו גידלו ילדים היה להם יותר קל מאשר להורים היום לגדל ילדים, אמנם אז לא היה מכונת כביסה ולא מייבש ולא מקרר, כל הכלים החשמליים לא היו, אבל היה בכל בית איזה גויה, שהיא היתה, ולא היו צריכים להיות עשירים בשביל זה, שהמשכורת שלה מה שהיה לה לאכול אוכל, והיה לה בחצר איזה מלונה ששם היא היתה ישינה, ובסוף השנה היו נותנים לה כמה גרושים, והגויה הזאת היתה גם מכונת כביסה וגם רחיצת כלים, זה היה מכונה שכללה הכל. והמציאות היא, ובוא נשאל שאלה, למה גויות היו משרתות בבתים של יהודים, ובנות ובנים של גויים לא היו משרתים בבתים של גויים? זה מה שכתוב בחובות הלבבות, זה גם על טיבעי אבל זה מה שהקב"ה הבטיח לנו: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד).

הקיום של עם ישראל הוא קיום על טיבעי, ולא רק הקיום ההישרדות של עם ישראל מה שהוא עוד קיים, אלא גם הצורה של הקיום של הפרנסה ונישואי הילדים, הרי ודאי שפחות או יותר כולכם בני אברכים, אין לזה הסבר איך שאברכים בעצם מצליחים להסתדר, אין לזה הסבר בדרך הטבע.

תראו אני רוצה להגיד לכם רק דבר אחד, בזכרוני בשלב שכבר היו לי חברים שכבר התחילו לחתן ילדים ואני עוד לא התחלתי, שאלתי כמה חברים איך בכלל מחתנים ילדים אנחנו אברכי כולל איך בכלל שייך, מאיפה מתחילים בכלל, אנחנו הרי בקושי גומרים את החודש, אמרו לי אין לי הסברים אבל זה כל פעם קורה נס אחר, מאוד לא פשוט והרבה דוחק אבל זה המציאות, המציאות היא אנחנו רואים אלפי אברכים ומשפחות ענקיות ומחתנים ילדים והילדים לא גרים ברחוב, יש לזה הסבר?! אתם יודעים שהרבה אברכים, אני אומר לכם שעם כל הכסף שהם קיבלו מהחתונה עד החתונה של הבת הראשונה, אם הם לא היו משתמשים אלא שומרים אותו, אין בזה בשביל לתת לבת הראשונה, אלה שנותנים דירות, אבל זה כך. ממה זה נהיה? התשובה היא ש"הארון נושא את נושאיו", אין לזה הסבר טיבעי. והמציאות היא שכל מי שידבר עם כל אברך שמחתן ילדים יגיד כל פעם קורה ניסים אחרים, עם כל הקושי, אבל המציאות היא שהמציאות קיימת שהילדים גרים בדירות, וההורים רואים נחת, אין לזה הסבר.

אבל ההסבר הוא פשוט, ההסבר הוא שהקיום של עם ישראל הוא מחוץ לדרך הטבע, אבל מתי הוא מחוץ לדרך הטבע? כשאנחנו עושים את המוטל עלינו, כשאנחנו בעצם דבר ראשון מוציאים מאיתנו, וכמובן שלא מכניסים לעצמינו את כל השטויות וההבלים מה שיש בחוץ, ואנחנו מקדשים את עצמינו לא רק בעשיה שלנו אלא שגם נהיה זהב טהור מבפנים, ואנחנו יושבים ולומדים.

ויש גם כבר את הנסיון גם מי שאומר אבל מה יהיה, בזכרוני שהיה יוצא לשמוע בדור הקודם אמרו, מילא הדור שאחרי השואה עוד חיו על הרנטות שהגיעו מהגרמניה, שאחרי השואה היה שילומים מגרמניה, בזה הם חיתנו ילדים, אבל בדור הבא זה לא יחזיק מעמד, עברו כבר שתי דורות מאז וזה מחזיק מעמד. אני זוכר שאמרו, האברכים של היום עוד ההורים שלהם בעלי בתים ויכולים לעזור להם, אבל מה יהיה כשזה יהיה אברכים בני אברכים?! יש כבר היום אברכים בני אברכים, ונכדי אברכים, ושמחתנים ילדים ושהילדים לא ברחוב, והעסק עובד, איך זה עובד? זה עובד מחוץ לדרך הטבע! ולא עוזר כל הגזירות הכלכליות ולא כלום, כי קיום התורה לא תלוי בשום דבר, קיום התורה תלוי בהבטחתו של הקב"ה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם שכר פעולתך, אבל אנחנו צריכים לעשות את שלנו. ובעזר ה' אם אנחנו נעשה את שלנו, נזכה לכל הברכות ולכל הטוב, ויהיה הרבה סייעתא דשמיא.