מבט האדם על עצמו 2

יהודי אחד מספר על עצמו שיש לו הרבה פחדים, הוא כל הזמן מפחד שמא יתרגש עליו איזה פורענות או איזה חולי או איזשהו מצב קשה, ופעמים הוא חושש אף שמא יקראנו אסון ממש, וכשהוא נוסע בדרך מעיר לעיר הוא נכנס לאיזשהו חיל ורעדה שמא יהיה איזה תאונת דרכים וכדו', בקיצור הוא לא רגוע ובכל הזדמנות שיש איזשהו אפשרות שיקרה בה איזשהו משהו לא טוב הוא כבר אוחז בפחד הזה, כך המציאות שלו.

השאלה הראשונה ששאלתי אותו היא; האם הוא מרגיש את עצמו רע ואשם, והאם הוא מרגיש ריגשות אשמה? הוא אומר שכן באמת הוא מרגיש את עצמו לא בסדר. ומה גרם לי לשאול זאת? זהו לפי שבדרך כלל בן אדם שחושב שהולך להגיע לו איזה רעה זה מגיע מזה שהוא כבר מרגיש את עצמו מחוייב ועומד, הוא מרגיש את עצמו לאחר גמר דין כבר, כך הוא מרגיש את עצמו. שאלתי אותו; אולי אתה מוכן קצת לפרט לי את הכתב אישום נגד עצמך שבעצם זה גורם לך להרגיש כן? הוא עונה לי; מה פירוש, הרי כתוב על הכועס ש"יהא בעיניך כעובד עבודה זרה"(שבת קה,ב), וגם כתוב: "הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו" (נדרים כב,ב), קורה לפעמים שאני כועס! אדם שלפעמים עובד ע"ז אף אם זה קורה רק פעמים בודדות זה הרי נורא ואיום, וזה המצב שלי, אז איך אני ארגיש טוב עם עצמי?! כך הוא מספר.

נראה קצת להרחיב את הדברים מה באמת המבט הנכון והאמת בנושאים האלה, יצא לי בס"ד למצוא איזה דבר מאוד מעניין, המשגיח בפוניבז' רבי יחזקאל לוינשטיין יום אחד הוא פותח שיחה [השיחה נאמרה בירחי כלה תשכ"ז ולא הודפסה באור יחזקאל, אך מקור השיחה הוא מהגר"ח שינקר שליט"א], וכך הוא מספר; שאיזה יהודי בירחי כלה שואל אותו; רב'ה, כתוב בגמ' בסוטה (ה,ב) "אמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער" - בעל גאוה לא קם בתחיית המתים, רב'ה אז מי כן יקום, מי יקום לתחיים המתים אם מי שמתגאה לא קם לתחיית המתים? כך הוא שאל אותו.

אמר ר' יחזקאל; ההוא שאל שאלה חמורה, צריך פשט מה באמת צפוי, והוא אמר שהוא חושב בשיחה הזאת לענות את התשובה לזה. והוא הביא חז"ל במדרש (דברים רבה פרשה ד', ג') על הפסוק "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו) - "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (שם ל, יט) כתוב כאן בפסוק שני דברים "נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" - שהקב"ה שם לנו שני דרכים, וכתוב כאן עוד דבר "ובחרת בחיים". אומר המדרש דבר מעניין: "אמר ר' אלעזר משאמר הקדוש ברוך הוא הדבר הזה [פירוש הך קרא] בסיני באותה שעה "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג, לח) אלא מאיליה, הרעה באה על עושי הרעה, והטובה באה על עושי הטובה, ד"א א"ר חגי ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם "ובחרת בחיים". יש לנו אופציה להגיע לפסגות, זה נכון שבצד השני יש לנו אפשרות גם ליפול לתהום, אבל יש לנו אופציה ללכת בדרך הטובה שמביאה חיים ומקדמת אותנו עד למעלה מאוד, מצד שני יש גם דרך רע שאחריתה עדי מוות, אבל חסד עשה הקב"ה עם בריותיו שנתן להם שני דרכים. "ולא עוד אלא שאמר להם ובחרת בחיים" כך כתוב במדרש.

אז שאל ר' יחזקאל איזה לפנים משורת הדין יש בדבר השני בחלק של "ובחרת בחיים", זה מובן שיש חסד מאוד גדול אם מציעים לבן אדם שני אופציות, בן אדם במצב פרווה שאין לו כלום, ומציעים לו דרך שאם הוא ילך בדרך הזאת יהיה לו הצלחה מאוד גדולה, וגם יש דרך שאם הוא ילך הוא יפול, זה חסד מאוד גדול כי יש לו אפשרות ומי לא ירצה להצליח?! יש לו עכשיו אפשרות להצליח, עד עכשיו הוא היה כלום לא מצליח ולא מפסיד, ועכשיו יש לו אפשרות מאוד להצליח, נפלא מאוד! אבל איזה לפנים משורת הדין יש בזה שהקב"ה מייעץ לבן אדם לבחור בחיים, איזה לפנים משוה"ד יש כאן?

אמר ר' יחזקאל פשט במדרש דבר נפלא מאוד! הוא אמר שהפשט הוא כך, אחרי שכתוב ברישא דקרא שהקב"ה שם לבן אדם שני דרכים, יש דרך טובה שמביאה חיים ויש דרך רעה שמביאה את ההיפך, והנה המציאות היא שלא תמיד הבן אדם מצליח לתקן את עצמו בצורה מושלמת, לפעמים למרות שיש שתי אופציות הוא לא תמיד מצליח למצוא את הצורה הנכונה, ועתה מה יהיה, לכאורה האדם הזה הוא בבעיה, כי המציאות היא שאם הולכים בדרך הטובה מגיעים לחיים, ואם לא בוחרים בטוב מגיעים להיפך מזה, ולא תמיד הבן אדם מצליח! ע"ז אומר המדרש שיש כאן עוד חסד שעשה הקב"ה עם בריותיו, שהוא אומר להם "ובחרת בחיים" - אם אתה בחרת בדרך הנכונה שוב אף אם לא הצלחת, אתה מסודר, נמצא שיש כאן חסד עצום, שלכאורה מי שעושה טוב יש לו חיים ומי שלא עושה טוב יש לו את ההיפך, והרי לא תמיד האדם עושה טוב ומה תהא תקוותו, והרי המציאות היא שהטוב מוביל לחיים והלא טוב מוביל אל ההיפך? אומר המדרש עוד חסד עשה הקב"ה עם בריותיו שהוא אמר להם "ובחרת בחיים", והוא הסביר שהכונה היא שדי בזה שאתה תבחר, אם אתה בחרת בחיים ובדרך הטובה ומבחינתך אתה עושה את ההשתדלות שוב אף אם לא הצלחת אתה מסודר, א"כ זה חסד גדול מאוד, שאפילו שבלמעשה לא עשית את הדבר הטוב, אבל כיון שבמהלך ובאידיאולוגיה ובהשקפה שלך אתה בוחר בטוב ואתה משתדל להיות טוב ואתה מתקדם בענין, רק לא תמיד הולך לך, אתה מסודר ואתה במצב של טוב וחיים, כך אמר ר' יחזקאל.

ואחרי זה הביא ר' יחזקאל באותה שיחה דבר מופלא מאוד! הוא הביא מהסבא מקלם, כולם מכירים את הפסוק "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י, יב), ויש מאמר חז"ל: (אליהו רבה פרשה ג') "על כל פשעים תכסה אהבה - זו אהבה של תורה". שאל הסבא מקלם; מה פירוש "על כל פשעים תכסה אהבה", וכי התורה מכסה על משהו לא טוב שאדם עושה, הרי רבו מספור מאמרי חז"ל על אדם שיש לו תורה והוא לא מתקן את עצמו בשאר דברים, שהיא נעשית לו סם המות,/ והאומר אין לי תורה אפי' תורה אין לו (יבמות קט,ב), והרבה מאמרי חז"ל על אדם שהולך עם תורה ולא משתדל בשאר ענינים, וא"כ איך יכול להיות שאהבה של תורה מכסה על שאר ענינים, מה הפשט בזה?

אמר הסבא מקלם דבר נפלא מאוד! מה שכאן כתוב "תורה" הכונה מלשון חינוך והוראה, התורה מורה לנו את הדרך, אחד שיש לו אהבה של "תורה" - הוא אוהב לקבל הוראה ולקבל חינוך, זאת אומרת שהוא בעצם מעמיד את עצמו במהלך נכון, הוא רוצה תורה הוא רוצה הוראה והוא רוצה ללמוד איך להתנהג ואיך לחיות, מי שרוצה "תורה" - הוא רוצה לשמוע לקול חוקי ה' ותורותיו, גם אם הוא עדיין לא הצליח לסדר את הדברים - "על כל פשעים תכסה אהבה של תורה", שהרי הוא רוצה להתחנך והוא רוצה שתורה תסדר אותו, כיון שהוא רוצה שהתורה תלמד אותו, שוב "על כל פשעים תכסה אהבה". זה מה שאמר הסבא מקלם שמציאות כזאת שיהודי בוחר בטוב, זאת אומרת שהוא מאמין בדרך הנכונה ומשתדל בענין, אדם כזה גם דברים שעדיין הוא לא סידר "על כל פשעים תכסה אהבה" - "אהבה של תורה", מה הכונה "אהבה של תורה", אהבה של לקבל את התורה שהתורה הרי מורה לנו אורחות חיים, מי שאוהב את התורה ואוהב ללמוד כדי להכיר את כל חובתו בעולמו הוא מסודר - "על כל פשעים תכסה אהבה".

ומוסיף ר' יחזקאל (אור יחזקאל עמ' ר"ס - דרכי העבודה ב')/ דאלו הדברים מפורשים ברבינו יונה (שערי תשובה ב, י): "כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה. ויקבל בלבו כל דברי התוכחות ושלא יגרע דבר מדבריהם. והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול! כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, וקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירוהו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר. ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא, יב כח. שמות יב, כח)  "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יב, כח) - וכי מיד עשו, והלא לא עשו עד י"ד לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאלו עשו מיד'. ואמר באבות של רבי נתן (כ"ב) 'כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר (שמות כד) "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז)'. - [ואיך יתכן שיהיו מעשי האדם מרובין מחכמתו, הרי אם אינו יודע האיך יעשה? אלא] ביאור הדבר כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם עדנה, וצדק לבש וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו וישכיל מכל מלמדיו. ונמצא האיש הזה 'מעשיו מרובין מחכמתו' כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו (עליו), וכענין מה שאמרו ישראל בסיני 'נעשה ונשמע' שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה. ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובין ממה שהוא יודע", עכ"ד רבינו יונה.

ברגע שקיבל על עצמו להיות בגדר "תלמיד ומקבל", כבר קנה לעצמו זכות ושכר על כל המצוות והמוסרים, והיינו המבואר אהבה של תורה - תשוקה של תורה, קבלה על עצמו להיות שואף לקיים את כל התורה, תשוקה זו נובעת מהכרת האמת, כי בהכירו את האמת שואף להתדבק אליה, מעתה נמצא שעיקר ההצלחה תלויה במידת תשוקתו ורצונו לקיים מצוות ולהגיע לשלימות. ובדרך זה נתבאר מה שכתב הרמב"ם (פרקי הצלחה) שיכול אדם לזכות להיות קרוב למשה רע"ה. והיינו כאשר יזכה ויגביר התשוקה בנפשו לרוחניות, וישאף באמת ובתמים לזכות לרוחניות, וכל יום ויום יוסף להרגיל עצמו להתקדם ולהתעלות, וכדאמרינן "ותרגילנו בתורתך", וממילא יתעלה ויתחזק בכל יום ויום, וכיון ששואף להשגת השלימות מילא את רצונו יתברך, וממילא השיג את מדריגת השלימות וכש"נ. והיינו מה שכ' הרמב"ם שיכול להיות קרוב למשה רע"ה, כיון ששאף לשלימות והשיג והשלים קיום רצונו יתברך, הרי בזה גופא הגיע להיות קרוב למשרע"ה שהרי השיג והגיע לשלימות, ודו"ק בזה.

ממילא המשיך וסיים ר' יחזקאל בשיחה ההיא כפי שראיתי שכתוב שם, הוא אמר; מה ההוא שאל שם, מי יקום לתחיית המתים, אם אדם שמתגאה ויש לו גסות הרוח לא קם לתחיית המתים אז מי כן יקום? אמר ר' יחזקאל; מי יקום? מי שבחר "טוב", מי שבוחר ב"טוב" ולא מחפש להתגאות, אלא הוא בוחר בדרך הטובה, הוא יקום לתחיית המתים גם אם קרו לו מקרים של גאוה, לא על אחד כזה דיברו חז"ל שהוא לא יקום בתחיית המתים, מי שעשה את שלו, הוא מסודר גם אם ההצלחות שלו לא היו מושלמות, צריך לדעת שזה המבט והתפיסה הנכונה ע"פ תורה איך אדם צריך להרגיש עם עצמו.

בוא נראה קצת להרחיב את הדברים, נגיד כך, יהודי לומד הלכה והתחדשו לו דינים והלכות שהוא לא ידע אותם, ואחר לימודו הוא יודע את אשר מוטל עליו בהלכות שלמד, ונמצא שעכשיו שהוא כבר יודע ובקי, מוטל עליו לקיים, כגון: ספק ברכות, ברכת זימון, הלכות שבת, אתה יודע כעת את ההלכה איך הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה אז תעשה, אם אתה לא עושה אתה לא בסדר כי אתה יודע מה אתה צריך לעשות, זה בנושא של הלכות בדברים מעשיים.

אבל יש עוד נושא, יש נושא של מידות והרגשות, בכל נושא של מידות והרגשות זה לא עובד בלחיצת כפתור שעצם הדבר שאני יודע מהי המעלה העליונה והצורה הגבוהה של המידה וההרגשה זה יגרום שאני כבר אהיה כזה, זה לא הולך כך, זה לא יעזור הידיעה והלימוד כדי לקבוע ישר למעשה את המצב של האישיות, דהיינו שאחד שלומד הלכה בהלכות תפילה וברכות ואכילה, ברגע שהוא יודע את סדר הקדימה בברכות, מפעם הבאה ברגע שיזדמן לו הדינים המעשיים הוא יוכל לקיים את זה כי הוא יודע את זה, ואם הוא רק רוצה לקיים הלכה הוא יקיים כי אין סיבה שהוא לא יקיים, אבל לחשוב שבעצם הידיעה איך אדם אמור להיות מבחינת מידות והרגשות שזה מיד יגרום את המשמעות והתוצאה של הענין זה פשוט נגד המציאות וזה לא נכון, אלא זה תהליך של הרבה התבוננות ולמידה והתקדמות שלב אחרי שלב ושל עליות וירידות ונפילות וקימות עד כדי שכל אחד יזכה למה שיזכה, אבל זה לא דבר שקורה ברגע.

זאת ועוד אחרת, שהמציאות שלנו בצורה מה שטבוע בנו שבעצם הויתינו הקב"ה ברא אותנו עם כוחות שליליים: "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא) (ילקוט שמעוני איוב רמז תתקי"ד) - 'משעה שהוא ננער ממעי אמו', "ועַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב) - נולדנו עיר פרא, ואנחנו צריכים להוליד מזה אדם, זה לא דבר שבעצם הידיעה מהי הדרך הנכונה, אנחנו כבר נמצאים במצב של השלימות, כי מוטבע בנו תכונות שליליות שהם מושכות אותנו לכיוונים שליליים, ואנחנו צריכים הרבה התלמדות והרבה תירגול והרבה דברים עד שאנחנו נגיע למצב מעולה של איזון והמזיגה הנכונה של המידות, ולהיות במצב של שלימות זה לא דבר שקורה מיידי.

לא שייך לתבוע מבן אדם בכזה סוג דבר שהוא יהיה מושלם בעצם זה שקלט והבין את המצב הנכון בדבר, כי מי שבאמת משתדל בענין ובאמת בוחר בטוב כמו שר' יחזקאל אומר, הרי הסיבות שבאמת ההצלחות שלו לא מושלמות הם סיבות אמיתיות, כי באמת ההתמודדויות הם לא פשוטות ולא תמיד הוא מנצח, אבל הוא בחר בטוב בזה שהוא יצא לקרב, וכי כל אחד שיוצא לקרב הוא תמיד מנצח?! כשמלך מוציא את הצבא שלו לקרב נגד צבא אחר והצבא עושה כל אשר ביכולתו וכי זה בטוח שהוא ינצח, הרי גם לצד השני יש צבא?! חיל נגד חיל לא תמיד ברור הניצחון והוא לא מוחלט, אבל יוצאים למלחמה, התפקיד שלנו זה לצאת למלחמה, והניצחון זה כבר ענין טכני, אם יהיה סייעתא דשמיא יהיה ניצחון, וגם אם לא יהיה ס"ד להצליח, הנה חסד עשה הקב"ה ש"ובחרת בחיים", אנחנו בחרנו בדרך הנכונה אבל לא בחרנו רק בידיעה, אלא עשינו גם השתדלות, אם השתדלנו הרי אנחנו מסודרים, לא התוצאה קובעת את המדריגה והמצב שלנו, אלא מה שקובע זה הצורה איך שאנחנו מעמידים את עצמנו וההשקעה שאנחנו משקיעים זה מה שקובע.

בוא נראה אולי עוד נקודה בנושא הזה שראוי להתבונן שגם זה בכלל הענין, אם אנחנו נתבונן אנחנו נראה שכל עניני מידות בעיקרם הם חובת הלבבות, יש דברים שזה חובת האיברים בענינים של עשיה, ויש דברים שהם יותר דברים של הרגשה, אנחנו רואים דבר מאוד מעניין בכל עניני מידות, יש את המידה ואת התכונה עצמה, אבל יש גם בכל תכונה שלילית איזשהו אידיאולוגיה שמייצגת את התכונה הזאת.

בוא נראה במידת הכעס, יש כעס טבעי, שאדם במצבים מסויימים הוא כועס, אבל יש גם איזשהו רעיון שעומד מאחורי הכעס, כי המציאות היא שיש אנשים שאפילו שהם יהיו במצב הכי רגוע ולא מתוחים, אבל יש לו גם איזשהו רעיון; אוי לו למי שימרה את פי! מי שימרה את פי אני אכעס עליו ואוי לו מה אני אעשה לו! זאת אומרת שהוא אוחז באיזשהו אידיאולוגיה של כעס, מבחינתו אוי לו למי שימרה את פיו, כשהוא רוצה משהו זה חייב להתבצע, ואם זה לא יתבצע אוי ואבוי, זה כעסן שיש לו השקפה ואידיאולוגיה שמייצגת את הרעיון של הכעס, מי שבאמת מעמיד את עצמו בכזה מהלך וכך הדעה וההשקפה שלו הוא באמת בבעיה, ועל זה אמרו חז"ל 'כל הכועס כאילו עובד ע"ז', 'ואפי' שכינה אינה חשובה נגדו'.

אבל אדם שמבין את גנות הכעס, והוא מבין שלא חייב להיות שכל דבר יהיה כמו שהוא אומר, והוא מבין שגם אם מישהו לא עשה כמו רצונו, הוא לא אמור לכעוס עליו כי לההוא יש את הזכות לעשות אחרת, ועכ"פ גם אם היה ראוי לעשות כמו שהוא אוחז שהיה ראוי ולמרות זאת חבירו פעל אחרת זה עדיין לא סיבה שאני אכעס עליו, כי אני לא בעלים עליו, עכ"פ כעס זה דבר שלא אמור להיות, אבל לפעמים מה לעשות ויש דברים שמכעיסים אותו, פה הדבר שמכעיס אותו וגרם לו לכעס זה מציאות טבעית שקיימת בו, כי קיימת באדם תכונה של כעס והכעס הזה מבצבץ במצבים מסויימים.

אמנם ודאי שאדם צריך לקחת על עצמו לראות איך לתרגל את עצמו ואיך לשלוט על עצמו ולהיות 'גיבור הכובש את יצרו', אבל לא על זה אמרו חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", כי במהלך הרעיוני והשכלי האדם הזה הוא נגד דרך הכעס והוא לא מאמין בדרך הכעס, הוא לא לוקח על עצמו שהקו בחיים שלו הוא שדרך הכעס אני אקדם ענינים או אני אשליט את דעותי וכדו', הוא נגד הדבר הזה והוא מאמין ש'לא זו הדרך ולא זו העיר', אבל ברגש לפעמים יש מצבים מסויימים שזה כן קופץ, מה לעשות?! במקרים האלה, אף שודאי שגם על זה צריך להשתדל, אבל לא על זה אמרו "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" כי הוא לא במהלך של כעס.

זה גם תוספת הבהרה להבין למה בעצם אדם שבוחר בטוב אז המדרש שר' יחזקאל מביא אומר שהוא כבר מסודר, כי בעצם ברגע שבמהלך השיכלי והרעיוני הוא נגד המידה המגונה הזאת, ורק שלפעמים קורה לו מקרים מצד המציאות הטבעית שלו, כגון אדם שהוא חם מזג ובטבע שלו הוא יותר נוטה אל הכעס, וכי שייך להגיד שהוא אדם רע, הרי כך הקב"ה ברא אותו?! ודאי שהוא צריך לקחת את הזיבורית הזאת ולהפוך אותה לעידית, ויש לו כחות לעשות את זה, אבל באמת מהרגע שהוא מאמין בדרך הנכונה והוא עושה השתדלות בענין הנה הוא במצב טוב, החלקים שעדיין לא הושלמו זה באחריות של הקב"ה שהוא ברא אותו בכזה צורה, זה המציאות!

והאמת שבנושא של כעס יש עוד חלק שראוי גם את זה לדעת, הרבה פעמים יש מושג של מתח ועצבים, נגיד אדם עייף הוא יותר נוטה לעצבנות, אותו אירוע שקורה כשהוא לא עייף לא יעצבן אותו, וכשהוא עייף זה מעצבן אותו והוא מגיב בהתאם, שורש הבעיה של האדם הזה זה לא בדיוק במידת הכעס, הוא במצב נתון של מתח מחמת העייפות וזה גורם כבר שדברים קטנים גורמים לעצבים שלו שיצאו החוצה, או אדם מתוח, שכל דבר קטן כבר מקפיץ אותו, יש לזה איזשהו שייכות למידת הכעס, אבל זה לא עצם הכעס, כי אדם שהוא מתוח וזה גורם לו לעצבים, המציאות היא שאנחנו רואים שאם רק נעזור לו איך להיות רגוע, הרי שבלי שום מוסר ועבודת המידות זה לא יהיה והתופעות יעלמו.

האדם הכעסן, הרע שבכעס הוא אדם שגם כשהוא רגוע זה אצלו שיטה ודרך, מה פירוש, חייבים לעשות! ומי שלא עושה הוא כועס עליו מאוד, אבל אדם מתוח או עייף שהמתח או העייפות גורמים לו עצבנות או אדם בעומס יתר שדברים מקפיצים אותו, בשורש הדבר אנחנו הרי רואים שלתיקון של זה לא נדרש כל עבודת מידות או מוסר, אם רק משתנה המצב רוח שלו, או נתוני החיים שלו, או שהעול שהוא לוקח על עצמו יהיה בצורה יותר מאוזנת זה כבר פותר את הבעיה, הנה וכי שייך להגיד שהשורש שלו הוא שורש רע, ושהאדם הזה הוא אדם רע?! הוא לא אדם רע, רק אדם בעומס יתר שזה יוצר מצב שקורה כאלה דברים.

ודאי שגם על הדבר הזה יש מה לעשות: א- באמת להשתדל לא להיות ולא להעמיד את עצמו בכזה מהלך דהיינו במצבים שיוצרים לו מתח, אנחנו צריכים לקחת תשומת לב לזה, אם אנחנו מעמידים את עצמנו בסדר יום או מהלך שאנחנו רואים שבמציאות השיגרה של החיים שלנו היא במצב של מתח, סימן שאנחנו באיזשהו עומס יתר שאנחנו צריכים לשנות, ובאמת מוטל עלינו לשנות לראות איך להפחית מהעול כדי שלא נהיה במתח.

ב- אבל יש כאן גם עוד דבר, ודאי שגם אדם שהעצבים שלו זה כי הוא היה עייף או כי הוא מתוח או כי יש לו עול, אבל למעשה הוא מהוה 'מפגע תברואתי' כי סך הכל הוא יכול להוות מפגע לזולת, והשני לא חייב לסבול מזה שאתה עייף או מתוח, ויש כח באדם לשלוט על עצמו, וגם בזה יש לנו גם מה לעשות עם עצמנו שעד שאנחנו נהיה רגועים יש לנו מה לתרגל את עצמנו לשלוט על עצמנו, כי השני לא חייב לסבול בגלל זה, לכך אנחנו צריכים להשתדל לשלוט על עצמנו בענין.

אבל זה לא שייך לכל הכועס כאילו עובד ע"ז, "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" - מדבר באדם שהאידיאולוגיה שלו זה 'לי יאורי ואני עשיתיני' ואוי למי שימרה את פי, כי כל הממרה את פי אחת דתו כמו שהמסילת ישרים כותב: "והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו" - שהכעסן הוא כדאי להחריב את העולם, צריך להיות כאן חורבן, אם הדעה שלי לא תתקבל, זה הכעסן שעליו אמרו "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".

בוא נראה עוד דוגמא! יש עשה שהוא כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך", עשה חשוב ועיקרי מאוד. והרמב"ן שם מסביר מה זה "ואהבת לרעך כמוך", שעיקר ואהבת לרעך כמוך הוא, שאדם יפרגן ויאהב שיהיה לחבירו את כל הטוב והמעלה כפי מה שיש לחבר, ואין אצלו איזשהו צרות עין או היעדר פירגון להצלחות ועליית ומעלת השני, והוא מפרגן לשני שאם הוא ראוי למעלה יותר ממנו גם את זה הוא מפרגן לו, כך כתוב ברמב"ן. ומה יעשה אדם שלפעמים הוא מרגיש שבלב לא תמיד קל לו, וכי תמיד קל בלב לפרגן לשני שמצליח יותר ממנו?! לא תמיד זה קל, וקורה לפעמים שהוא לא מצליח, וכי אני מבטל עשה בזה, מה יהיה איתי הרי זה מבטל עשה?! יש עשה דאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך" אבל הוא לא תמיד מרגיש בלב שמחה בהצלחת השני, "וראך ושמח בליבו" לא תמיד הוא מרגיש כך, א"כ מה יהיה, האם באמת הוא נקרא מבטל עשה, וכי המצב של האדם הזה שהוא מבטל עשה?

הנה גם כאן התשובה לזה היא מה שר' יחזקאל אמר; מי שמאמין ברעיון הזה, שבעצם אף אחד לא חי על חשבונו, ועל מעלות וטובות של השני למה לא לפרגן, והוא מבין שהדרך הישרה היא באמת לחפוץ ולשמוח במעלות אחרים כמו שהוא חפץ ושמח במעלותיו, והוא גם מרגיש שזה לא הוגן אם לא יפרגנו לו את מעלותיו, כך זה בכל אדם שיש לו איזשהו מעלה ואיזשהו מעמד שהוא מרגיש שזה יהיה לא יפה אם החברים שלו או אלה שמכירים אותו לא יפרגנו לו את המעמד, מה איכפת לכם ולמה אתם לא מפרגים לי את המעמד שלי?! כך הרגש הפשוט של האדם, ולכך הוא מבין שכמו שאתה רוצה שאת המעלות וההצלחות שלך יפרגנו לך את זה וישמחו איתך עם זה ולא יהיו צרי עין כלפיך, כך גם הוא מאמין שצריך להיות גם כלפי אחרים. וברגע שהוא בחר בדרך הטובה, וכפי שאמרנו שברגע שמבחינת השקפה אצלו ומבחינת השכל וההלכות דעות שלו הוא מאמין שזה טוב וראוי ונכון לאהוב את השני ולפרגן לשני ולשמוח בהצלחת השני, אך מה לעשות והוא עדיין לא אדם השלם, ולא תמיד זה ההרגשה ולפעמים ההרגשות קופצות בצורה אחרת, אי אפשר לקרוא לכזה אחד "מבטל עשה", מאה אחוז שאחד כזה הוא לא "מבטל עשה" כי הוא העמיד את עצמו במהלך של ה"עשה".

זאת אומרת זה לא שהוא "מבטל עשה" באונס ו"אונס רחמנא פטריה", אלא הוא בכלל לא נקרא "מבטל עשה", כי החלק הזה מה שמידותיו עדיין לא הגיעו לרמה נאצלת ולאצילות כזאת של השלימות של "ואהבת לרעך כמוך" זה לא גדר אונס ואפי' לא צריך להגיע לגדר "אונס רחמנא פטריה" בזה, כי הוא עשה את המוטל עליו ויותר מזה לא מוטל עליו כרגע, והוא צריך להמשיך להשתדל ולהתקדם בענין, אבל אחד כזה הוא ודאי לא נקרא "מבטל עשה" אפי' לא באונס.

בוא נראה עוד דוגמא! כולם זוכרים לפני תקופה היה מלחמה והיו אזעקות, הגיע מישהו ושאל, כתוב ברבינו יונה בשער שלישי (לב'): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם" (דברים כ, א) הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו, ויבטח עליה. כענין שנאמר "אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ" (תהלים פה, י) וכן כתוב "מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת" (ישעיהו נא, יב). ושאל אחד; הוא רואה שכשיש אזעקה הוא נכנס לפחד א"כ אני עובר על לאו שהרי כך כתוב בר"י שזה לאו של "כי תצא למלחמה על אויבך... לא תירא מהם"? כך הוא שאל.

התשובה היא כזאת; בטבע האדם שקופץ לו פחד ובהלה מדברים מפחידים, זה טבע טבעי ופשוט שהקב"ה הטביע בטבע האדם, אמנם הבעל ביטחון השלם שהוא בבביטחון בשלימות לא יהיה לו פחד גם בזמן אזעקה, כי הוא יודע ש'עין ה' אל יראיו' ואין מעצור אל ה' מלהושיע ברב או במעט והוא רגוע, אבל מהרגע שהאדם מבחינת ההלכות דעות הוא יודע ומעמיד את עצמו בכזה מהלך שבאמת מה שקורה כאן בעולם זה הכל בגזירת עליון, והטוב והרע לא הבני אדם קובעים את סדר היום אלא סדר היום נקבע ע"פ מה שקובעים משמים, ואם משמים נגזר שלא יקרה דבר רע, לא יוכל כל כוחות הרע להרע, והכל בגזירת עליון, ברגע שהאדם יודע שזה כך והוא חי בכזה מהלך אף שעדיין המהלך הזה לא היכה את כל השורשים והיסודות ברגשות עד כדי כך שבמצב טבעי של פחד הוא לא יפחד, במצב כזה פשיטא שהוא לא נקרא מבטל עשה, אם הוא כבר בחר בטוב כמו שר' יחזקאל אומר "חסד עשה הקב"ה ובחרת בחיים" שאם אתה רק בחרת בדרך הנכונה אתה כבר נקרא מסודר. וגם כפי שהוכחנו כי במהלך בהשקפה בהגיון ובשכל הוא בדרך הנכונה, ומה שיש את הרגש הטבעי שעדיין המהלך השכלי עוד לא השפיע באופן סופי על הרגש הטבעי שבטבע האדם שכשיש משהו מפחיד הוא מפחד, זה לא קשור ללאו הזה והוא ודאי לא נקרא שעובר על לאו.

אמנם כמובן שצריך שתהיה לו השתדלות בענין ולא סתם עצם הידיעה שאני יודע ומסכים שזה כך, כי אם הוא לא עושה עם עצמו כלום אז אי אפשר לקרוא לזה בחירה, בחירה זה כשהוא הולך במהלך הזה, אנחנו הולכים במהלך ומתקדמים לפי הקצב, וברגע שאנחנו הולכים במהלך ומתקדמים לפי הקצב אנחנו מסודרים.

בוא נראה עוד דוגמא! הנושא של עצלות וזריזות, כל מי שמכיר יודע שיש בנושא הזה הבדלים טבעיים, יש בני אדם שכשצריך משהו לעשות הנה ממש ברגע כמימרא הוא מיד עושה וזה כבר לאחר מעשה שהכל עשוי, ומאידך יש בני אדם שהם באופיים כבדי תנועה "אדם כבד" וקשה עליו העשיה, יש לו איזשהו כבידות עד שהוא זז, או יש כאלה בני אדם שהם בעצם אופיים איטיים, וזה דברים שהם קשורים לעצם התכונות הטבעיות שיש בזה הבדלים בעצם הטבע שהקב"ה ברא כל בן אדם בתכונות שונות, ויש בני אדם שהם קלים וקל להם מאוד לזוז מנושא לנושא ולתפקד בשטח כשצריך משהו לעשות, ויש בני אדם שהם כבדים עד שהם מצליחים לעשות דברים שהם רוצים, האדם הזה אם הוא רק בוחר בטוב והוא לא מאמין באידיאולוגיה של עצלות, הוא מאמין שאדם בא לעולם לא כדי לנוח ולמנוחה אלא באנו כאן לעולם כדי לתפקד כדי לעבוד וכדי להשקיע, וכמו שאמרו חז"ל (אבות ד- טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין" הרי כפי שאמרנו קודם לכל מידה יש גם אידיאולגיה, בין למידות טובות בין למידות מגונות יש רעיונות שלמים שקשורים לכל מידה ומידה, לתכונה המגונה של עצלות יש הרבה אידיאולוגיה: "אם אפשר בינתיים לנוח - לנוח!" "מה שאפשר לעשות מחר אל תעשה היום!" "מנוחה זה הדבר הכי טוב!" יש הרבה תיאוריות והרבה רעיונות סביב העצלות, אדם שהרעיונות והקו שלו בחיים זה עצלות הוא באמת בבעיה, יש לו את הבעיה של המידה הזאת בצורה הרעה, אבל אדם שמבין שלא באנו לכאן כדי לנוח ולשכב אלא באנו לכאן לעבוד כמו שאמרו (עירובין כב,א): "היום לעשותם למחר לקבל שכרם" - צריכים להשקיע! העולם כאן זה רק זמן של השקעה, וכך הוא חי והוא גם עושה השתדלות בענין הוא כבר בדרך הנכונה.

ובאמת זה גם גורם לו שבדברים גבוליים הוא מצליח, כל מי שבוחר בטוב ומאמין בזריזות גם אם הוא האדם הכי כבד זה יגרום לו שבהרבה דברים גבוליים הוא יהיה נוטה אל הזריזות והוא כל הזמן יתקדם באמת, אבל לא ברגע אחד הוא יהיה מושלם, יש כאלה שזה אצלם עבודת חיים עד שהם יגיעו לשלימות של הזריזות, אבל מהרגע שהוא בחר בטוב והוא מבין וחי את האידיאולגיה של הזריזות והחריצות, לא את האידיאולוגיה של המנוחה והעצלות, האדם הזה הוא כבר בדרך הנכונה, הוא כבר עשה את ה"ובחרת בחיים" והוא לא צריך להרגיש את עצמו רע, ואף שודאי יש לו מה לעשות ולהתקדם אבל הוא לא צריך להרגיש עם עצמו רע.

הייתי רוצה רק לסיים באיזשהו תובנה שיצא להגיע למסקנא בזה עם פלוני שדן עימי בדבר, ויש הרבה מה להתבונן בזה. סיפר אחד על עצמו שהוא רואה שיש לו הרבה פעמים שינאה בלב לחברים, כך הוא מספר, והוא לא מבין והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו שיש לו ממש שינאה בלב לחברים, כמובן הוא מרגיש רע בזה, בהתנהגות שלו אין בה דופי, הוא מתנהג נפלא מאוד, אבל בלב הוא מרגיש שינאה לחברים - "שנאת הבריות". ומתוך ההתבוננות והדיון איתו התברר, תשמעו מה שהתברר!

אבל אולי נקדים איזה הקדמה, כתוב ביד הקטנה ובאור שמח בהלכות תלמוד תורה (א') שכל המצוות הלאוין והעשין שקשורים לעניני מידות זה דברים לא מוגדרים, והדרישה מבחינת הלאוין והעשין בדברים האלה זה כל אחד לפי מדרגתו אופיו ותכונותיו לפי טבעו ולפי ריגשותיו, ואינו דומה דרגת חסד המחוייבת מראובן לדרגת חסד המחוייבת משמעון, וזה שונה משאר עשין ולאוין המוגדרים כגון תפילין מצה לולב שופר שהם דברים שאין בהם הבדל בין מה שמוטל על משה רבינו ובין מה שמוטל על יהודי פשוט, כל יהודי מחוייב לאכול כזית מצה בליל הסדר מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים זה לא משנה ואין הבדל ביניהם, אבל בעניני מידות כל המצוות ששייכות בעניני מידות אצל כל אחד השיעור חיוב של הלאו והעשה הזה זה כל אחד כפי מידותיו ותכונותיו. אגב אני כעת גם שם לב שכתוב כאן ביד הקטנה ובאור שמח ששיעור העשה או הלאו של עניני מידות זה כל אחד כפי טבעו, זאת אומרת שזה הגבלה בשיעור, גם כאן כתוב את זה.

אותו אחד הוא מכיר ושמע ולמד מעלות מאוד גדולות בעניני בין אדם לחבירו, והוא מלביש על עצמו הנהגות של דרגות יותר מדרגתו בעניני בין אדם לחבירו, הוא לקח על עצמו מעבר למה שמוטל עליו בעניני בין אדם לחבירו, והוא חושב שכך צריך להיות. כעת מה קורה לאדם שלוקח על עצמו משימות בכאלה דברים שקשורים כ"כ להרגשות ולתכונות של האדם והוא לוקח על עצמו את המשימות האלה שהם מעל המדריגה שלו, והוא עוד חושב שכך צריך להיות, הרי זה קשה לו כי הוא הרי צריך להיות יותר ממה שהוא,  ממילא בלב זה גורם לו הרגשה שבגלל השני אני צריך לסבול, כי הוא הרי כעת מתנהג עם השני בתכלית האמיתיות ובתכלית ההנהגה הטובה מעבר למה שמוטל עליו ומעבר למה שהאופי והתכונות והרגשות שלו, אז זה יוצר לו בהכרח הרגשה שבגלל השני אני סובל וממילא זה גורם לו שנאת הבריות, כך שיוצא שבזה שהוא לקח על עצמו יותר לא רק שהוא לא הרויח אלא הוא עשה לעצמו גם 'כל המוסיף גורע', כי בסך הכל מה שמצטייר לו בהרגשה שהוא צריך לוותר, ואם הוא לוקח על עצמו לוותר מעבר למה שמוטל עליו והוא מוותר באמת אז הוא מרגיש למה אני צריך לוותר?! שהרי הלב ממאן כי זה יותר מהמדריגה שלו, והוא מרגיש רע בזה ויש לו מזה הרגשות שבגלל השני אני סובל וזה גורם לו שנאת הבריות, זה היה תובנה אחת.

עוד תובנה שהגענו וזה גם דבר נכון ושוה להתבונן בזה, כיון שהוא לקח על עצמו מדריגה יותר ממה שנדרש לו, והוא רואה סביבו אנשים שחיים נורמלי כפי מה שהם, אנשים טובים אבל לא חיים יותר ממה שהם צריכים, הוא מרגיש קשה, כי הוא לקח על עצמו משימות גבוהות והוא רואה אנשים שלהם קל בחיים ולו קשה בחיים הנה זה גורם לו קושי, כי כשאדם רואה כך הוא חושב; אני צריך לסבול ולמה הם לא סובלים?! כך ברגש הטבעי של בן אדם שכשהוא סובל לחינם משהו שאין לו משמעות והוא לא מוצדק ולא מובן למה הוא סובל זה גורם לו להרגיש; למה אני צריך לסבול והם לא?! למה רק אני צריך לסבול?! וזה גורם לו הרגשות שליליות ושנאה על אחרים.

וכך זה בכל נושא, אחד שלוקח על עצמו במידות או בהתמדה או בכל מהלך שהוא חי צורה שמתאימה לפי המדריגה שלו, אף שהוא רואה אחרים שחיים במדריגה אחרת זה לא גורם לו הרגשה רעה, כי צורת ההנהגה שהוא מנהיג את עצמו זה מתאים לו, וגם לא מפריע לו אם הוא יראה אחרים פורקי עול, והפוך אולי הוא יגיד 'אשרי שזכיתי', אבל הוא לא ירגיש רע וסובל בזה שהוא יראה אחרים פורקי עול כי מתאים לו המהלך שלו, אבל אחד שלוקח על עצמו מהלך שלא מתאים לו הוא בעצם סובל ורע לו, ובאמת הוא סובל סבל רב כי אין בזה ענין ובאמת לא ראוי לעשות את זה כי הוא לא אמור להתאים את עצמו מעל המדריגה שלו, ולכך באמת כשאדם סובל סבל לחינם ואחרים לא סובלים זה עושה לו הרגשה שלילית על אחרים.

עכ"פ גם מזה ראינו שמעבר למה שחשוב להכיר את ההתבוננויות האלה, הנה גם חשוב לדעת שיכול להיות מצב שכאילו האדם מתנהג כאילו במידות לא טובות וזה בכלל לא מגיע ממידות רעות, הוא בעצם יש לו שנאה לאחרים שזה לא קשור בכלל לצרות עין או מידות מגונות, אלא זה קשור למשהו אחר לזה שהוא לקח על עצמו משימות מעבר לכח שלו.

זה עצמו דבר שאנחנו צריכים כל פעם כשאנחנו רואים את המציאות של עצמנו ואנחנו מוצאים בעצמנו פגמים וחולשות, לא ישר להחליט שאנחנו רעים וחטאים, כי הרבה פעמים אנחנו נבדוק שזה עומס יתר ומתח ולחץ וכל מיני דברים שבכלל לא קשורים למשהו מגונה. כמובן שבשטח יש כאן מצב לא טוב והוא צריך לראות איך פותרים את זה, אבל לא תמיד הפיתרון בביקורת ובמוסר, אלא יכול להיות שהפיתרון הוא שתחיה בצורה מאוזנת ואז תראה ממילא שהשלהבת עולה מאליה ואתה עולה ומתעלה ומצליח.