מבט האדם על עצמו 3

כתוב בפסוק "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה" (משלי א, ב), רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות ג') מסביר מה זה "חכמה" ומה זה "מוסר!" הוא אומר; "חכמה" - זה לדעת את הדברים עצמם מה מוטל על האדם איך להתנהג, יש את הקיום תורה ומצוות עשין ולא תעשין וכל פרטי ההלכות, ויש גם בעניני הנהגות, הן בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום, יש את עצם ידיעת הדברים שמוטלים עלינו, ממה מוטל עלינו להימנע ומה מוטל עלינו לעשות, לזה יקרא חכמה. מה זה "מוסר"? "מוסר" - זה דברים שמעוררים את האדם לקיים את אשר הוא כבר יודע, זאת אומרת גם אחרי שהוא כבר יודע מה מוטל עליו עדיין הוא צריך התעוררויות להכיר בגנות הדברים הלא טובים ושבח ומעלת הדברים הטובים, והוא צריך התעוררויות כדי לקיים את מה שהוא כבר יודע.

לכאורה צריך להבין למה באמת בן אדם צריך התעוררויות על מה שהוא כבר יודע ובדבר שהוא עצמו יודע מה מוטל עליו ומה נכון ומה לא נכון, למה עצם הידיעה והאמונה שזה מה שטוב ונכון לעשות וזה מה שלא טוב ונכון לעשות לא מספיק לגרום לו ללכת ולקיים את אשר נדרש ולהימנע מאשר אסור, למה זה לבד לא מספיק?

אבל הרי כולנו יודעים שהתשובה היא פשוטה; יש שתי סיבות שגורמות לנו שגם דברים שאנחנו כבר יודעים אם לא נעורר את עצמנו אנחנו עלולים למצוא את עצמנו לא עומדים במצב שהידיעות שלנו יוצרים לגמרי בשטח שנפעל לפי הידיעות שלנו, א' - כי האדם בעצם טבעו הוא נברא במצב לא שלם, לא במצב שהוא נמשך כל כך לרוחניות, בעצם טבעו הוא נברא במצב שטבעי הגוף והחומר שלו לא מושכים אותו לכיונים האלה אלא לכיונים אחרים, אז הוא צריך התעוררויות כדי להרגיש את מה שנכון לעשות, זה דבר ראשון. ב' - גם אי אפשר לשכוח שיש יצה"ר, והיצה"ר ג"כ עמל להשכיח לאדם את חובתו בעולמו, ושתי הדברים האלה גורמים שבטבע הפשוט הרבה בני אדם מרגישים טוב עם עצמם ובצורה איך שהם מתנהלים בממילא הם מרגישים טוב, וממילא הם חייבים התעוררויות גם בדברים שהם כבר יודעים אותם.

הגמ' בשבת אומרת (לא,ב): "דרש רבא בר רב עולא מאי דכתיב "כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם" (תהלים עג, ד) אמר הקב''ה לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם" - שיש מצב שהרשעים הם מרגישים טוב עם עצמם, הוא מתנהג מאוד לא טוב ואעפ"כ ליבו בריא לו כאולם, זאת אומרת שלא רק על פרטים ועל דיקדוק המעשים של אחד שבכללות הוא טוב שאפשר להבין שלפעמים מאי שימת לב הוא עוד מרגיש טוב עם עצמו, אלא בגמ' כתוב שאפי' "רשעים ליבם בריא להם כאולם" - זה אצל סתם בני אדם כך עובד העסק שהם מרגישים טוב עם עצמם באשר הם, וללא שיעוררו אותם הם ימשיכו הלאה להיות עם התקלות שלהם ועם הכישלונות שלהם והדברים הלא טובים שלהם גם בתקלות שהם יודעים, כך המצב הפשוט אצל סתם בני אדם.

אבל צריך להכיר יש סוג אחר של אנשים, ובדרך כלל אצל בני עליה ואצל בחורים טובים זה קיים הרבה מאוד התופעה הזאת, שאצלם ההרגשה שלהם הפשוטה היא לא שהם כן בסדר אלא שהם לא בסדר. מה גורם להם להרגיש שהפשטות שהם לא בסדר?

יש שתי סיבות שגורמות דוקא הרבה פעמים לבני עליה ולבחורים רציניים להרגיש את עצמם שהם לא בסדר ושכאילו המצב הפשוט שלהם זה שהם לא בסדר:

א' - כי הם באמת הרבה שמעו ולמדו הרבה תורה ומוסר על דרכי שלימות גבוהה, הם יודעים ומכירים מתוך מה שהם שמעו ומתוך מה שהם למדו את מעלות השלימות הגבוהות, והם מרגישים ואפי' זה נכון שהם עדיין לא הגיעו לדרגת השלימות שהם מכירים ויודעים. לכאלה לימוד המוסר ושמיעת שיחות מוסר לא עוזר להם משני כיוונים, זה גם לא עוזר להם להירגע ממה שהם לא רגועים, וזה גם לא עוזר להם ממה שיש עוד להתקדם, כי הם כל הזמן בתחושות והם מייסרים את עצמם כל הזמן על מה שהם לא בסדר, וגם אם הם מתוך לימוד המוסר או משיחות הם ישמעו על עוד נקודות שהם לא ידעו ובהם הם לא בסדר, הם מרגישים שאני בלאו הכי במצב של חסר ובמצב לא טוב שהרי אפי' בדברים ידועים ופחות טובים אני לא בסדר, אז מה אני יכול לעשות עם עצמי?!

זאת אומרת מתוך שהם מכירים מושגים גבוהים מאוד אז נראה להם שכל איזשהו דרגה שהם מכירים שהיא קיימת מה שצריך להיות זה שכרגע הם יהיו בה, כאילו יש איזה כלל שאם אני שמעתי או למדתי על איזשהו דרגת גדלות גבוהה מאוד אז מהרגע שאני יודע או למדתי את הדרגה הזאת אני צריך כבר להיות בדרגה הזאת, מה פירוש, הרי אני כבר יודע ומכיר שיש כזאת דרגה?! ואם אני עדיין לא אוחז בדרגה הזאת שאני למדתי או מכיר זה סימן שאני לא בסדר. זאת אומרת שזה גורם להם להכיר שהפשטות שלי זה מצב לא טוב, כי הם באמת מכירים כל מיני דרגות גבוהות שהדרגות האלה באמת קיימות ושצריך בעצם לשאוף ולהגיע לזה, והם משוכנעים שבזה שהם יודעים ומכירים את הדרגות האלה הם כבר היו צריכים כרגע לאחוז בזה, והם מוצאים את עצמם שזה לא כך, כי זה באמת לא מציאותי שבחור צעיר יהיה כבר בעל שלימות בדברים שצריך הרבה שנים ולפעמים עשרות שנים כדי להגיע לזה, זה טוב להכיר את זה כדי לדעת למה לשאוף וכדי לדעת להתחיל את המסלול כדי שבסופו של דבר להגיע לזה, אבל הם משוכנעים שכל דרגה שהם מכירים זה כבר חייב להיות כרגע, מה פירוש, עובדה אני יודע וכך ראוי להיות, וזה גורם להם להרגיש את עצמם לא בסדר, זה סוג אחד של כאלה שההרגשה שלהם הפשוטה "אני לא בסדר".

 יש עוד סוג שהם מרגישים את עצמם לא בסדר, כאלה שכל הזמן יש להם ביקורת קטלנית על עצמם, כל הזמן המבט והחשיבה שלהם וצורת ההסתכלות שלהם על עצמם זה מבט ביקורתי, כלומר יש בני אדם שהצורת הסתכלות שלהם זה התפרגנות על עצמם, ויש בני אדם שהצורת הסתכלות שלהם זה כל הזמן ביקורת על עצמם, כך עובדת אצלם החשיבה והרגש כל הזמן בביקורת על עצמם, פעמים שהם אומרים מה פירוש הרי יש מאמר מפורש בחז"ל (נדה ל,ב) "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע" - הנה כתוב בחז"ל שהיהודי צריך להרגיש את עצמו רשע אפי' אם כולם משבחים אותו, כולם מהללים ומשבחים אותו ובכל זאת הוא צריך להרגיש את עצמו כרשע! והם גם כן רואים את עצמם תמיד לא טוב. וגם לכאלה לא עוזר להם גם לימוד המוסר, כי כשהם לומדים מוסר אז המוסר בעצם מאשר להם שהם לא בסדר, המוסר בעצם מגלה להם את מה שהם כבר מכירים בעצמם שהם באמת לא בסדר, וזה לא גורם להם לשינוי!

ולמה זה לא גורם להם לשינוי? כי אין להם בכלל אמון בעצמם שהם מסוגלים להשתנות ולהשתפר, וזהו מרוב שהם מרגישים את עצמם במצב ביקורתי כשהביקורת אצלם גורמת אצלם הרגשה של פסול גברא, שהגברא שבי הוא גברא לא טוב, א"כ אז מה יש תקוה?! אולי אם הייתי סוג אדם אחר אבל אני סוג אדם לא טוב, זה לא כמו אדם שמרגיש את עצמו שהוא במהותו טוב רק שהוא משהו היה לא בסדר, אז אני טוב רק אני צריך לסדר את המשהו שהוא לא בסדר, אבל אם זה שמי וזה זכרי שאני אדם לא טוב, אז אדם לא טוב זה 'תולדותיהן כיוצא בהן', ו'טעם עצו ופריו שוה', מה ניתן לצפות לשינוי ממני הרי זה מה שאני?! אני אדם לא טוב! זה מה שהם מרגישים. לכן לאלה לא עוזר שיחות ולא לימוד המוסר, כי הם כל הזמן מרגישים את עצמם גרועים, ואם הם רק לומדים או שומעים משהו זה רק עוד אישורים למה שהם גרועים.

ובאמת הרבה פעמים הדבר הזה מלבד מה שזה גורם להם שהם חיים כל הזמן בצער ביגון ואנחה זה גם גורם להם באמת אפי' ליפול, כי כדי שאדם יהיה לו כח להתמודד עם נסיונות הוא צריך איזשהו אמון בעצמו, אדם שאין לו אמון בעצמו אין לו כח להתמודד עם נסיונות.

אצל האלה מתי הם יכולים להרגיש את עצמם טוב? אם הם מרגישים את עצמם למשל שהתפילה אצלם מתחילה ועד סוף זה במאה אחוז בכוונת הלב עד הסוף, ורק אם התפילה תהיה מ'מודה אני' עד אחרי 'אין כאלוקינו' בכוונת הלב מתחילה ועד סוף הם מרשים לעצמם להרגיש טוב, ומה שפחות מזה גמרנו אני לא בסדר, וכי כל כך קל להגיע לכזאת דרגה שכל התפילה וכל חלקי התפילה כולם יהיו בכוונת הלב?! אבל מי שבטוח שבלי זה הוא לא בסדר אז יוצא לו שהוא באמת לא בסדר.

ומבחינתם גם בלימוד, מתי הוא יכול לאחוז מעצמו בלימוד? רק אם הוא מנצל את כל הזמן גם כן מתחילה ועד סוף ניצול מושלם של כל הזמן כולל הבנה ועומק בעיון מושלם, דהיינו גם ניצול מקסימלי כמותי של הזמן, וגם ניצול מקסימלי איכותי של הזמן מבחינת ריכוז והבנה ועומק העיון, ואם זה לא כך אז הוא לא שוה.

והרי שתי הדברים האלה שהתפילה תהיה בכזה מצב והלימוד יהיה בכזה מצב זה צריך להיות מחסידי עליון, 'לאו כל מוחא סביל דא' - זה לא דבר שזה כל כך קל שאפשר להגיע אליו ברגע, והם דורשים מעצמם את זה כבר ברגע זה. ולכן לפי המבט שלהם להיות טוב זה דבר שלא במציאות ודבר שאי אפשר, ולמרות זאת הם משוכנעים שהם חייבים בזה ושהם בעצם לא בסדר בזה והם כבר הגיעו למסקנה שאני לא בסדר.

והמציאות היא למי שמכיר, שגם רוב הספרי מוסר של הראשונים ושל האחרונים הם בעצם נכתבו לאחד שעוד בכלל לא יודע ולא מכיר מה חובתו בעולמו, ובעצם מורים דרך לאדם שהוא בתחילת הדרך והוא עדיין לא יודע מה הוא אמור לעשות ולאן הוא אמור לפנות, מי שיהיה כנה ויקרא גם "מסילת ישרים" וגם ב"שערי תשובה" הוא ירגיש שהספר נכתב לכאלה שעוד לא ברור להם בכלל לאיזה כיון הם הולכים בחיים, ולאלה באמת צריך לדבר בצורה מאוד חזקה כדי שהם בכלל יאמינו וידעו לאן הם צריכים להגיע ומה מוטל על האדם. גם הצורה הרבה פעמים של שיחות שאנחנו שומעים זה נאמר הרבה פעמים בצורה שכאילו זה נאמר בכלל לאדם שהוא אדיש וקר בכלל לכל חובתו בעולמו, ובאים המשגיחים לעורר את התלמידים נגד המלומדה וכמה צריך לעשות בשלימות, ובאמת מדברים דברים נכונים מאוד, אבל הבעיה היא שאותם מצוינים רציניים דברים מסוג אלה זה גורם להם קושי ועיצבון נפש, כי זה רק מאשר להם את החולשות ואת החסרונות שלהם.

אני לא זוכר אם פעם סיפרתי, אבל סיפר לי המשגיח שהיה בתפארת ציון ונפטר לפני שנה, ר' משה עמרם יעקבזון זצ"ל, הוא היה זקן ויושב בישיבה, יהודי מתמיד עצום, לא פסק פומיה מגירסיה, והוא היה צדיק יסוד עולם. הוא סיפר לי שהוא למד בגיטסהד, והיה שם משגיח ר' משה שוואב, יש לו ספרים "מערכי לב" אם ראיתם פעם, ר' משה שוואב היה מהמשגיחים של הדור הקודם מתלמידי ר' ירוחם במיר, והוא סיפר לי שיום אחד המשגיח קרא לו ואמר לו שאני אוסר עליך להיכנס לשיחות שלי, הוא שאל אותו; למה? והוא ענה לו כך; אני אומר את השיחות שלי לבחורים שמה שהם שומעים זה נכנס להם מאוזן אחת ויוצא להם מהאוזן השנית, ואם ישאר חמש אחוז והיה זה שכרי, לכאלה אני אומר את השיחות ואת הצורה של השיחות, אבל אצלך כל מה שאני אומר נשאר בפנים, אז אני לא מרשה לך להיכנס לשיחות, וכל השנים שהוא למד בישיבה היה לו איסור להיכנס לשיחות, אתה לוקח את הכל ברצינות כאילו אתה חייב הרגע כבר להיות בכל הדברים שאתה שומע, וזה הרי דבר שאי אפשר, אז הוא אסר עליו להיכנס לשיחות, כך הוא סיפר לי.

זאת אומרת שודאי הדברים שנאמרו שם בשיחות הם דברים נכונים שרירים וקיימים, אבל אנחנו צריכים לדעת שגם דברים שאנחנו שומעים וגם דברים שאנחנו לומדים במוסר מעלות עליונות מאוד, זה לא הכונה שבחור צעיר ברגע זה כבר יכול לאחוז בשלימות הגדולה בדרגות מה שאנחנו שומעים ולומדים, הם נאמרים בתור שאנחנו נכיר כמה האופקים רחבים! לאיזה דרגות יהודי יכול להגיע! לאיזה שלמויות יהודי יכול להגיע! לאיזה רוממות יהודי יכול להגיע! כדי שאנחנו נתחיל לגעת בקצה יערת הדבש וכך לאט לאט אנחנו נתקדם, אבל לקחת את הכל ברצינות כאילו מהרגע הזה ששמעתי אני אמור לאחוז בזה, ובלי זה מרגישים את עצמם רעים וחטאים, זה טעות מאוד גדולה ולא זו הדרך ולא זו העיר.

הרמב"ם בפי' המשניות לאבות (ב-יג) על המשנה "אל תהי רשע בפני עצמך" הוא כותב 'כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות לא יגדל בעיניו חיסרון שיעשהו' - כשאדם מרגיש את עצמו חסר ופחות זה גורם לו שגם דברים של חסרונות ופחיתויות הוא עלול ליפול בהם כי אין לו את הכחות להתמודד, הוא לא מרגיש בעצמו כח להתמודד עם הקשיים שלו כי הוא מרגיש את עצמו חסר ופחות.

מפורסם מאוד דברי רבינו יונה בתחילת "שערי העבודה", הוא אומר שהעיקר הראשון הוא שיכיר מעלותיו ומעלות אבותיו ושאנחנו העם הנבחר ושה' חפץ בנו ואוהב אותנו. למה זה העיקר הראשון והגדול? כיון שבלי שיהודי יעריך את מה שהוא עושה ושהוא יחשיב את עצמו מאיפה יהיה לו כח לעמוד בנסיונות ולהתמודד, הרי כל אחד יודע שבכל מלחמה כשאדם יוצא למלחמה, אם אין לו איזשהו רוח עוז שהוא הולך לנצח, אם הוא לא מרגיש את עצמו גיבור ונערץ לנצח את המלחמה, אז הוא מראש גם מה שהוא כן יכול הוא לא יעשה, הוא חש את עצמו בתבוסה ובכניעה והוא נכנע מראש, איך אדם ילך למלחמה אם הוא לא מאמין בעצמו שיש לו את הכל לנצח?! זה דבר פשוט. והחיים זה מלחמה, הרי אנחנו כל הזמן בהתמודדויות, זה לא דבר שזורם לנו בכיף, כל התקדמות בחיים היא עם התמודדות, ואם אדם לא מעריך את עצמו שהוא בר הכי שהוא טוב ויש לו כחות והוא מצויין והוא במסילה העולה בית ה' אז מאיפה יהיה לו כח לעמוד בנסיונות, יש נסיונות גדולים ויש נסיונות קטנים אבל כל הזמן אנחנו בנסיונות, כן לקום או לא לקום, כן ללמוד או לא ללמוד, כן לפגוע בחבר או לא לפגוע בחבר, זה כל הזמן נסיונות, ואיך יהיה לנו כח לעמוד בנסיונות אם לא נעריך את עצמנו?!

עוד תופעה שגם אולי כבר יצא לדבר עליה, שהרבה מבני הישיבות ההרגשה שלהם שמה שהם לומדים ומתפללים ומשקיעים זה דבר פשוט, זה בכלל לא איזשהו מעלה מיוחדת ואין בזה ערך מיוחד, איזה דבר מיוחד הם כן יודעים? הנקודות שהם עדיין לא הגיעו אליהם והדברים שהם עדיין לא השיגו את זה הם יודעים וזה משהו מיוחד, הדברים שעדיין לא קיים אצלם זה באמת משהו מיוחד בכיון השלילי אבל מה שהם כן עושים זה דבר פשוט, מה שהם לומדים שלושה סדרים ומתפללים זה דבר פשוט, איזה דבר הוא חידוש והוא באמת מראה שהם לא בסדר? החלקים שלא קיימים, ואילו את מעלותיהם הם לא מרגישים איזשהו הרגשה במעלותיהם ובכל מה שהם כן עושים, מה שבולט אצלם בהרגשה זה רק החלקים שהם עדיין לא הגיעו.

וזה ודאי דבר לא נכון וזה לא הצורה הנכונה איך שיהודי צריך להרגיש, יהודי שלא מעריך ומחשיב כל רגע לימוד שהוא לומד וכל תפילה וכל מעשה טוב אז הוא לא חי במבט נכון, וזה באמת כיון שהוא לא מייקר את זה אז גם אין לו מספיק חשק, איך יהיה לו חשק ורצון לדבר שאנחנו לא מייקרים?! כשאדם מייקר את מה שהוא עושה והוא מרגיש שמה שהוא עושה זה דבר חשוב ומיוחד זה גם כן נותן לו חשק ואמביציה לעשות את זה, אבל אם הוא לא מייקר את זה איך יהיה לו חשק לעשות?! אם בעיניו העשייה שלו כמעט אין לה חשיבות, ומה שבעיניו גדול זה מה שהוא עוד לא עושה אבל מה שהוא כן עושה זה לא יקר בעיניו, מה יגרום לו להשקיע בדבר שהוא לא מרגיש, הרי מבחינתו זה היציאה יתירה על השבח, אני משקיע כל כך אבל עדיין בלב הוא לא מרגיש שבח גדול בזה, אם הוא לא מרגיש שבח גדול איך יהיה לו מרץ להשקיע?!

מה שכתוב בחז"ל מה שהזכרנו קודם "אפילו כל העולם אומר לך צדיק אתה היה בעיניך רשע", זה לא הכוונה שיהודי צריך להרגיש את עצמו רשע, אלא הכוונה היא גם אם אתה בכללות בעל מעלה ואתה כזה בעל מעלה גדול שאפי' כולם יודעים ומכירים שאתה צדיק, אבל עדיין יש פה ושם פרטים שאתה לא בסדר, אז אל תחשוב שאני אלך אחרי הרוב וכיון שבכללות אני צדיק אז אני אוותר על הפרטים האלה, לא, כל פרט שבו אתה לא בסדר תשתדל לסדר את זה, תרגיש שבפרט הזה אתה רשע ותשתדל לתקן אותו, אבל לא הכוונה היא שבאמת מה שאומרים לך צדיק אתה זה לא נכון, מה שאומרים לך צדיק אתה זה נכון כי רובך ככולך אתה במצב טוב, אבל אעפ"כ אל תטטא מתחת לשטיח את הנקודות שצריכות תיקון, הנקודות שצריכות תיקון כן תשקיע בהם, זה הפשט בחז"ל.

אבל אנחנו צריכים לדעת שהמציאות שלנו ברוך ה' של בחורים בני עליה כולם אהובים כולם ברורים, בוא נראה משהו שאולי קצת ימחיש לנו, שני חברים שהם ידידים מאוד בלב ונפש אבל יש איזשהו פרט שאחד קשה לו עם החבר שלו שלא מסתדר לו איתו, והוא מעיר לחבר על הפרט שבו יש לו איתו איזשהו קושי, וכי הוא מתכוין כעת לבטל ולהפריד את החברות?! הפוך, דוקא מתוך הידידות הגדולה והקשר הטוב שיש ביניהם אז הוא כעת מעיר לחבר על איזה נקודה שבה יש לו קושי איתו בידידות, אבל הוא לא בא לבטא לו אני רוצה כעת להפסיק את החבירות, כי בעיקרו הפוך, הוא ידיד נפשו והוא אוהב אותו, אבל מפריע לו איזה נקודה שבו לדעתו חבירו פגע בו או הוא נפגע מהחבר, אבל אם החבר יקח את זה שהנה ההוא לא חבר שלי ולא חפץ בי, זה לא נכון, הוא חפץ בו והוא חבר שלו, ואדרבה דוקא מתוך הידידות והקשר העמוק שיש להם אז מפריע לו הנקודה שכן היתה, והוא מבקש ממנו בוא נסדר את החלק שלא טוב, אבל אין הכונה שהוא לא אוחז ממנו ולא אוהב אותו ולא חפץ בו.

וכך אנחנו צריכים להרגיש בזה שברוך ה' ברובו ככולו אנחנו יושבים ולומדים ומתפללים וכל הזמן מנסים ובאמת עולים ומתעלים, אז המצב שלנו שאנחנו אהובים ורצויים לפניו יתברך שאי אפשר לתאר באיזה רמה ובאיזה 'אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו' ואיזה אהבת עולם יש לקב"ה עלינו, וודאי שהקב"ה גם דורש מאיתנו בוא תתקדם בנקודות שעדיין לא התקדמת, אבל לא מהכיון שהוא לא מעריך ולא מחשיב את מה שאנחנו כן עושים, זה דבר שאנחנו צריכים לדעת את זה. כל מי שנשאו לקרבה אל המלאכה והוא משתדל להשקיע בלימוד ובמידות בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, הוא צריך לדעת שהוא אהוב ורצוי לפני הקב"ה לאין קץ ותכלית, ומה שצריך לתקן צריך לתקן.

עוד נקודה צריך לדעת! שגם כשלומדים מוסר או שומעים שיחות וכל דבר לפי הענין זה לא אמור להיות בדרך של האשמה והרשעה. אני רוצה לספר לכם איזשהו סיפור שהיה בסוף שבוע שעבר, הגיע איזה יהודי והוא אומר שהוא לא מסוגל לשמוע בבית איזשהו דבר שהיה קשה מחמתו, אם הוא ישמע פעם בבית מבני הבית משהו שהיה קשה מחמתו, כך הוא אומר לי, זה עושה לי הרגשה שאני כל כך אשם ורע שאני לא מסוגל לשמוע, הוא סותם את הפה בבית ולא נותן להגיד לו משהו, וזה עושה צער מאוד גדול שם בבית, ומדובר שזה לא כזה מצב שמישהו רוצה לריב איתו, אבל לשמוע איזשהו משהו שלמישהו היה קשה הוא לא מוכן לשמוע.

שאלתי אותו; למה אתה לא מוכן לשמוע? כי אז אני מרגיש את עצמי אשם ורע, אמרתי לו; אני לא מבין אותך, אם אתה באמת אשם ורע אז מה פירוש שאתה לא רוצה לשמוע את זה, אתה צריך לשמוע את זה כדי לתקן, אדם שהוא אשם אז הוא בעל חוב, אם 'ואשמה הנפש ההיא' ואתה באמת התנהגת לא טוב לאדם הכי קרוב אליך אז מה פירוש שאתה לא רוצה לשמוע?! אתה צריך לשמוע ולתקן! אני לא מבין את הרעיון הזה שאתה לא רוצה לשמוע שאתה אשם, הרי ממ"נ אתה אשם או לא אשם? אם אתה אשם אז אתה צריך לשמוע כדי לתקן, אדם שחטא לחבירו זה חוב וצריך לפרוע את החוב הזה לפייס אותו ולבקש ממנו מחילה, אז מה פירוש לא רוצה לשמוע?!

אחרי זה שאלתי אותו עוד שאלה; אבל אני לא מבין למה אתה בכלל חושב שזה נושא של אשמה, הרי אפי' שני בני אדם שיהיו הכי ידידים ואוהבים זה את זה לא ימלט שיהיה פה ושם מצבים של פגיעות אחד מהשני, אין מצב שזה לא יקרה, כי המציאות שלכל בן אדם יש לו את האישיות שלו ואת התכונות שלו ואת הרגשות שלו ואת המצבי רוח שלו, ולא תמיד הוא יכול לרדת לסוף דעת השני בצורה שלא יקרה מקרה שבו איזשהו התנהגות ופליטת פה שלו לא תפגע בשני, אין מציאות כזאת, מי שקצת מכיר דרכי אנוש יודע שזה כך, שגם כאלה שהם רעים ואהובים וידידים ואוהבים זה את זה בלב ונפש לא ימלט שפה ושם יהיו איזשהם מתיחויות ביניהם מבלי משים לא ברוע ולא בזדון, ולמה אתה לוקח את זה בתור האשמה?! למה אם קרה לך איזשהו טעות או אפי' איזה משהו שפגע באדם הכי קרוב אליך אז אתה חושב שאתה כעת אשם עד כדי כך שאתה אפי' לא מסוגל לשמוע?! זה לא אשמה וזה קורה אפי' לאנשים הכי טובים, אנחנו לא מושלמים וקורה לנו תקלות ו'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' ואתה לא צריך להרגיש את עצמך אשם, אם סך הכל אתה במסלול הנכון, אתה רוצה להיות טוב ואתה משקיע ואתה יודע את האמת שאתה מאמין בדרך הנכונה ואתה משתדל בזה, זה עדיין מחייב שתהיינה תקלות. והדבר הזה הוא לאו דוקא בבין אדם לחבירו, גם בבין אדם למקום, אין מציאות שאין תקלות, אין אפשרות כזאת, ומי שחושב אחרת הוא פשוט לא מכיר את עצמו ולא את המציאות.

אבל אשם צריך להרגיש מי שלא בדרך הנכונה והוא לא במסילה העולה בית ה', הוא לא בקו הנכון הוא לא מאמין במה שמוטל עליו והוא לא הולך בכלל בדרך הנכונה, אבל מי שהוא בדרך הנכונה, הזכרנו פעם את הגמ' בברכות (יז,א) "ור' אלכסנדרי בתר דמצלי הכי" - ר' אלכסנדרי היה אומר אחרי התפילה כך. "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה". כל מי שמודע ושייך למאמר חז"ל הזה, ל"גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה מעכב", הוא לא צריך להרגיש את עצמו אשם. אמנם יש התמודדויות וגם אחרי ש'גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך', 'ויעיד עליו יודע תעלומות שיצר מחשבות ליבו לטוב' והוא רוצה כל הזמן לעלות ולהתעלות עדיין יש 'שאור שבעיסה מעכב', זה מחוייב המציאות, אמנם בהחלט אנחנו מחוייבים לעמוד על המשמר ואנחנו צריכים להפיק לקחים ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מעמידים חומות בצורות נגד השאור שבעיסה ואיך אנחנו נלחמים, אבל לא תמיד אנחנו מנצחים ואין מצב שלא יהיה לנו גם כישלונות ואנחנו לא צריכים להרגיש את עצמנו אשמים. אשמים אנחנו צריכים להרגיש אם אנחנו מזלזלים ואם המטרות בכלל לא חשובות לנו, אבל כל מי שחובתו בעולמו חשובה לו והוא מנסה, אבל קורה כי מה לעשות ואנחנו קורצי חומר הוא לא צריך להרגיש את עצמו אשם.

הנה אמרתי לו תראה מה אתה מרויח בזה שאתה מרגיש את עצמך אשם, אתה לא מוכן לדבר ולא מוכן לשמוע, וכמה צער ועגמת נפש זה גורם לצד השני אצלך בבית בזה שאתה לא מוכן בכלל לדבר על הרגשות לא טובות, זה גורם כזה עגמת נפש ועל זה אתה כבר כן אשם! כי מה זה שאתה לא מוכן לדבר ולא לשמוע?!

אבל זה המציאות שאנחנו צריכים לדעת שלא ימלט באשר הוא אדם שהשאור שבעיסה מעכב, אם אמוראים אמרו את זה 'ומי מעכב שאור שבעיסה מעכב' אנן מה נענה אבתריהו?! אז זה פשיטא. אבל כל אחד בדרגה שלו הוא תמיד עולה ומתעלה, והנקודות שבהם הוא מוצא את עצמו לא בסדר הוא לא צריך להרגיש את עצמו לא בסדר כדי לתקן אותם, כי הרגשת האשמה בפרט כשהאשמה כפי שאמרנו קודם מי שהאשמה שלו יוצרת אצלו הרגשה של פסול גברא שהגברא שבו הוא גברא לא בסדר כמעט אין סיכוי שהוא יתקן את עצמו, כי זה מה שאני ואם הייתי משהו אחר הייתי נראה אחרת.

הצורה היחידה של 'אשמנו בגדנו' שיכולה באמת לעזור לאדם להתעלות, זה אם צורת ההרגשה של 'אשמנו בגדנו' זה איך בן מלך כמוני מתנהג בצורה של כמו כפרי גס?! אם ההאשמה היא מתוך מה שהוא מכיר ומעריך את מעלותיו ומשם מגיעה האשמה, איך מתאים לאחד כמוני להתנהג כך?! בכזה צורה ההרגשות על הדברים הלא טובים זה גורם לו יותר לתקן, כי אני הרי כ"כ טוב וכ"כ מיוחד א"כ לא מתאים לי כך להתנהג.

והחלק הזה שהערכה עצמית וכבוד עצמי זה שומר על בן אדם רואים את זה הרבה מאוד, כי בשטח אנחנו רואים שאלה שיש להם דימוי עצמי ירוד ונמוך הם מרשים לעצמם ליפול מתוך שאין להם כבוד עצמי, אין להם הרגשת מעמד וחשיבות עצמית שתגרום להם שלא מתאים להם להתנהג בצורה לא טובה, כי צורה לא טובה אמורה בראש ובראשונה ליצור הרגשה לא מתאימה, הרי ככל שאדם מרגיש את עצמו עם איזשהו "מעמד" זה לא מתאים לו, כמו שלא מתאים לאדם שיש לו טיפה כבוד עצמי לאכול כמו גרגרן, ולא מתאים לו לעשות את זה לא רק כי אחרים רואים את זה אלא אדם שיש לו כבוד עצמי לא יאכל בכזה צורה גם אם אין רואה, כי יש לו את החשיבות העצמית שלו ולא מתאים לו להיות ולהתנהג בצורה בזויה או לדבר בצורה זולה, מה שלא מתאים לו זה בגלל תחושת החשיבות שיש לו.

ואילו שאין להם חשיבויות כתוב שהם פסולים בעדות, והכי איתא בגמ' (קידושין מ,ב): "תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות". למה הם פסולים לעדות אלה שמזלזלים בעצמם, כשאוכלים בכלים מאוסים או אוכלים בשוק, למה זה קשור לעדות? כי אדם שאין לו חשיבות עצמית שהוא כל כך מזלזל ואין לו מעמד עצמי שגורם לו להתנהג באיזשהו מכובדות אי אפשר לסמוך על מילה שלו, כי גם חלק ממה שגורם לנו להיות אמיתיים ולא שקרנים זה הפחיתות שבזה, ואדם שמרשה לעצמו לזלזל בעצמו עד כדי ש'אוכל בשוק דומה לכלב' הוא אדם מזולזל ובזוי בפני עצמו ולא דוקא בפני אחרים, אדם עם איזשהו שיפלות נפש שאין לו את הכח לעמוד מול משהו אז אם יהיה לו כעת נוח לשקר הוא ישקר כי אין לו את החשיבות שלו שתעצור אותו מליפול.

עוד נקודה שצריך לדעת אותה מאוד! שהצורה מה שאמור לגרום לנו לימוד המוסר או שיחות מוסר וכדו', זה כעין צורה של השפעה חברתית, וכמו שכל אחד מבין שהשפעה חברתית אף אחד לא מתכוין להיות מושפע מהחברה, השפעה חברתית בין השפעה לטובה ובין השפעה לרעה זה קורה ממילא, כשאדם נמצא בחברה טובה דרך האדם לימשך אחרי חבריו וזה גורם השפעה, אם החברים טובים זה השפעה לטובה ואם חס ושלום החברים לא טובים זה השפעה להיפך, כך גם כל איזשהו מאמר חז"ל או לימוד מוסר או שמיעת שיחות או להכיר אנשים יראי שמים זה יוצר השפעה ממילא, זה לא דבר שצריך עוד התחשבנויות, כי כשמתחילים כל מיני חשבונות זה מעצבן את הבן אדם וזה נגד הטבע של הבן אדם. וכמו שכל אחד מבין שכל עניני ידידות וכל עניני קשר וכל עניני חברה זה עובד ממילא, ואלה שמידי מחשבנים את זה לא משיגים את זה וזה לא מסתדר להם, אלה שעושים חשבונות כל הזמן בעניני חברה הם בכלל לא אהובים ומקובלים בחברה, כך צריך לדעת שגם בעניני לימוד מוסר ויראת שמים המציאות של לימוד מוסר או לימוד עניני יראה או להיתדבק בתלמידי חכמים זה יוצר השפעה טבעית בממילא, וההתחשבנויות והמעקבים והבדיקות זה לא דבר שתורם, כי זה נגד הטבע של הבן אדם וזה מעצבן אותו, וזה יוצר לו את ההיפך שזה גם מייאש אותו, זה לא הצורה הנכונה.

אלא צריך כמו שהחזו"א אמר שלקרוא סיפורים על גדולי ישראל זה המוסר הכי גדול, מה הוא התכוין? אדם שומע איזה סיפור, והוא שומע איזה ענוה! איזה התמדה! איזה ירא"ש! איזה אמונה! ואיזה בטחון! זה גורם לו וזה משפיע עליו בממילא כי הוא שומע כאן דברים טובים ונעלים ומרוממים וכך זה משפיע עליו, זה הצורה שצריך ללמוד מוסר. וכל התביעות העצמיות כשמתחילים לייסר את עצמם זה לא תורם, זה יוצר יאוש והרגשה שאני לא מצליח ושלא הולך לי. והרבה פעמים יוצא להכיר שאדרבה זה איזשהו שיטה של היצה"ר איך להפיל את הבנ"א, הוא מייאש אותו ואומר לו: אתה לא מסוגל ואתה לא טוב ויש כבר מספיק הוכחות שאתה לא טוב, ואז ההרגשה היא 'כאשר אבדתי אבדתי' והוא נופל עוד יותר. כל הזמן יוצא להכיר כאלה שההרגשה הזאת של 'כאשר אבדתי אבדתי' זה מה שגורם להם את המשך הנפילות שלהם או נפילות חדשות.

אנחנו צריכים לדעת להחשיב ולייקר את הלימוד שלנו ואת התפילות שלנו, ולא לחשוב שאם אנחנו נייקר זה יגרום לנו להסתפק במועט, זה בדיוק הפוך, ככל שאנחנו נייקר ונחשיב את מה שאנחנו עושים אז יהיה לנו יותר שאיפות. כל אדם שמתעסק במסחר הוא מייקר כל עיסקה שהוא עושה, וכל הצלחה ועיסקה הכי קטנה זה קרש קפיצה בשבילו לעיסקה הבאה ולהמשך ההצלחות כי הוא מרגיש את עצמו מצליח והוא כל הזמן רוצה לשאוף ולהתקדם להלאה, לא שמענו מעולם שאדם שמייקר מעלות זה גורם לו להסתפק במועט.

מה שלייקר דברים זה יגרום להסתפק במועט זה בדבר שאדם לא רוצה בו, דבר שאדם לא חפץ בו אז הוא אומר יצאתי כבר ידי חובה. אבל ברוך ה' אנחנו הרי חפצים ורוצים אז אצלנו זה הפוך, אם אנחנו נלמד לייקר את התורה שלנו, לייקר את התפילה שלנו, ולייקר את כל עניני מידות ועבודת ה', זה יגרום לנו עוד יותר להשקיע, אבל אם אנחנו בעצם כל הזמן נתעסק בביקורת העצמית ובחלק השלילי, ואת כל ה"יש" הגדול שיש אנחנו נרגיש שזה דבר פשוט ובכלל לא דבר מיוחד, אז מאיפה יהיה לנו בכלל מרץ ואמביציה להשקיע?!

כמדומני שהזכרתי פעם את הרש"י בסוף ויקרא (ה, יז) ובזה נסיים: "רבי יוסי אומר (שם:) אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות". - יהודי נשאר לו בשר "נותר" וזה בשר שראוי לאכילה אבל זה נותר ויש איסור לאו לאכול את זה, והוא שורף את זה ולא אוכל, איזה מעלה הוא מרגיש, הוא הרי עבר על לאו של "נותר" שהרי נשאר לו נותר?! אבל הוא כעת לא אוכל את זה ו'יושב מן הנותר'. או צם ביום כיפור, לא מדובר כאן על איזה דרגה גבוהה אלא רק צם ביום כיפור, על אחת כו"כ שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות.

ואותו רעיון גם נמצא במשנה בסוף מכות (כג,ב) כתוב שם כך: "ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות". מי מרגיש מעלה וערך על זה שהוא לא לוקח ממון של השני בלי רשות, ועל זה שהוא שומר את העינים שלו מלראות ברע, רק עסוקים בביקורת אם קרה פעם תקלה, אבל להעריך את המעלה של כל פעם שיהודי עומד בנסיון בדברים פשוטים ולדעת שזה יזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות, האפשר לתאר באיזה צורה אנחנו צריכים להרגיש?!

מישהו הראה לי שבוע שעבר צילום של מכתב בכתב יד של הסטייפלער, הוא אמר לי שזה לא מודפס בקריינא דאיגרתא, הסטייפלער מדבר שם וכותב במכתב לבחור; אתה צריך להעריך גם את הנושאים שיש לך בהם כישלונות! כי אם היית יודע את הערך של המקרים שאתה התמודדת ואתה התגברת היית יודע שאתה צדיק גם באותו נושא שבו אתה נכשל, כי גם באותו נושא עצמו שבו אתה נכשל תראה את המקרים שאתה לא נכשל מול המקרים שאתה כן נכשל. והרי א-ל דעות כך הוא כותב, והרי כתוב ברמב"ם שהצורה שהקב"ה מודד זה לא במספרים, אלא זה לפי איכות הקושי או כמה יהודי משקיע, אז הוא אומר לו; הרי הנפילות שלך זה כמעט קרוב לאונס, ואילו ההצלחות שלך הם כמעט חוץ לדרך הטבע, אז אתה צדיק גם בנושאים האלה שבהם יש לך כישלונות, ומלבד כל מעלותיך האחרים אתה צריך להרגיש את עצמך צדיק גם בנושאים האלה, והוא אומר לו; ואם תרגיש כך אתה תראה שיש לך יותר כח להתגבר ולהתמודד. באיזה צורה נעימה זה כתוב שם במכתב ארוך ממש דרשה שלימה שכולה מיוסדת על הדרך הזה, שתעריך כל מקרה שאתה מתגבר וכל מקרה שאתה מתמודד וכל מקרה שאתה מצליח תייקר אותו, ותדע שהמקרים שאתה נופל זה כמעט קרוב לאונס, ובצורה כזאת אתה תראה שאתה תצליח ותעלה עוד יותר.

מה בא היצה"ר? הוא משכיח לבן אדם את כל המקרים שהוא מצליח, ואצלו זה כאילו דבר פשוט, וכי מגיע לו משהו על שהוא לא גונב?! וכי מגיע לו משהו על שהוא צם?! מישהו מרגיש שמגיע לו משהו על זה שהוא היום צם, בטח אני צם הרי כל היהודים צמים, וכי מרגישים איזה מעלה בזה?! אבל רבי יוסי אומר "המתענה ביום כיפור יזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות".

אנחנו לא קולטים כך, אתם יודעים למה אנחנו לא קולטים את זה, אני יגיד לכם משהו, אולי פעם סיפרתי את זה, אני זוכר שהיה פעם כשהייתי ילד בחיידר אולי בכיתה ז', אני הייתי עומד בתפילה בלדרמן ליד הסטייפלער, והיה יו"ט והגיע שיר של יום, ואז עוד לא היה סידורים שכתוב בהם שיר של יום, אז הוא פונה אלי; איזה פרק אומרים היום? ואני הבאתי תהילים ופתחתי לו והבאתי לו, ועד היום! עבר מאז אולי למעלה מארבעים שנה, כשאני נזכר בזה יש לי הרגשה מאוד טובה, למה יש לי הרגשה מאוד טובה, הרי יהודי רצה לדעת מה אומרים בשיר של יום ואמרתי לו, למה זה עושה לי כזה הרגשה טובה? כי בעסק עם אדם גדול אין דבר קטן, כל עסק שמישהו עושה משהו איזשהו שירות או שזה לתועלת או לרצון לאדם גדול מרגישים בזה מעלה חשובה מאוד.

מישהו סיפר לי שהוא היה פעם ליד אדם אחד מגדולי הדור, והוא הרגיש משהו אז הוא הניח לו על הסטנדר טישו, והוא ראה שהוא באמת לקח והשתמש בזה וזה עשה לו נוח, והוא היה שמח שמחה גדולה! מה קרה כאן, הרי היה כאן איזה יהודי זקן שהיה זקוק לטישו אז מה הוא כ"כ שמח הרבה יותר מאשר כשהוא היה עושה את זה עם כל אדם אחר? כי כשמתעסקים עם מישהו חשוב אין בזה דברים קטנים, וזה אפי' רק אם מתעסקים עם יהודי גדול. על אחת כו"כ ודאי אנחנו שכל העסק שלנו הוא עם מלך מלכי המלכים, שהקב"ה מתאוה וחפץ בכל מעשה מצוה של כל יהודי, והקב"ה מתאוה והוא מבקש את זה וזה חסר לו, וכל מעשה מצוה וכל דבר הכי קטן זה נחת רוח לקב"ה, וכי שייך בזה דבר קטן?! אז מובן למה כל דבר הכי קטן זה יזכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות, כי כשמתעסקים עם מלך מלכי המלכים אז כל דבר הכי קטן הוא גדול כי אין דבר קטן כשמתעסקים עם מישהו גדול, כשמתעסקים עם קטן יש דברים קטנים ודברים גדולים, אבל כשמתעסקים עם גדול אין בזה דברים קטנים.

אם אנחנו נתבונן כך ונרגיש כך אנחנו נרגיש באמת את מעלותינו, ואז יהיה לנו הרבה יותר כחות להמשיך להתקדם ולתקן את כל אשר נדרש.