מה תצעק אלי

נדבר קצת היום על נושא מאוד חשוב שזה נושא מאוד עיקרי, לא נצליח היום להקיף את הנושא מכל ההיבטים שלו, זה נושא מאוד רחב, אבל נראה קצת לדבר על זה, ובעצם הנושא הזה הוא מקיף באמת את כל צורת ההתנהלות של יהודי בעולם, אבל אנחנו נתחיל מאיזשהו חלק בנושא הזה שנמצא בפרשיות של עניני יציאת מצרים, ומשם אנחנו נראה איך אנחנו משייכים את זה לחיים שלנו.

כשבני ישראל עמדו על שפת הים והמצרים רודפים אחריהם, כתוב בפסוק כך, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו), אח"ז כתוב "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שם יד, טז). האור החיים שואל כאן כמה שאלות, וזה שאלות ממש שכל אחד צריך לשאול את זה, הוא שואל; מה פירוש הקב"ה אומר למשה מה תצעק אלי, וז"ל: "קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה כדכתיב "קָרָאתִי מִצָּרָה לִי" (יונה ב, ג), "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ" (תהלים קיח, ה)? ואם לצד שהוא הרבה להתפלל מידי הרבה - ואם נגיד שהוא הירבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו - כל עוד שהוא לא נענה מהעונה בעת צרה, לא יירף מתפילה - אז הוא לא יעזוב את התפילה, אז מה הפשט מה תצעק אלי? עוד קשה אומר האור החיים אומרו "דבר אל בני ישראל ויסעו", להיכן יסעו - איך כתוב בפסוק "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", להיכן יסעו אם רודף מאחור - המצרים רודפים מאחור והים לפניהם, לאן הם יסעו? ואם הכונה אחרי שיבקע הים, אם כן היה לו לומר "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ואחרי זה יאמר "דבר אל בני ישראל ויסעו" - הרי איך כתוב בפסוק "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", זה פסוק אחד, פסוק הבא "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", איך כתוב "דבר אל בני ישראל ויסעו" לפני שכתוב "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"? כך שואל האור החיים.

אומר האור החיים דבר נפלא ויסוד עצום, שאנחנו נראה שהיסוד הזה כתוב בעוד, תיכף נראה, הוא אומר כך; שבאמת המצב היה שכשבני ישראל היו על שפת הים הם עדיין לא היו במצב שהם היו ראויים שיעשה להם הנס שהים יבקע, כתוב (שמות רבה כא') שהיה קיטרוג, שרו של מצרים קיטרג הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, והיה צריך שיהיה להם זכויות כדי שהים יבקע, וקיטרגה עליהם אז מידת הדין, והן אמת אומר האור החיים שחפץ ה' לצדק ולהושיע את ישראל, אבל לא היה כח במידת הרחמים לצד מעשיהם, על כן אמר למשה תשובה ניצחת; "מה תצעק אלי", פירוש אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ לעשות נס, כיון שהם אינם ראויים ומידת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת, ואמר אליו - אומר הקב"ה למשה, דבר אל בני ישראל, פירוש זאת העצה היעוצה להגביר את צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויכנסו אל הים קודם שיחלק על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה יתגבר הרחמים, כי גדול הבטחון והאמונה עליו להכריעם לטובה, ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב, ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש, אתם שומעים מה שכתוב באור החיים! הקב"ה אומר למשה תדע לך, הים לא יבקע אלא בזכות זה שהם יכנסו לים קודם שהוא יבקע על סמך האמונה והבטחון שהים יבקע, ורק אז הם יהיו ראויים שהים יבקע.

זאת אומרת כך, יש מצבים שתפילה לבד מספיק, כי גם תפילה זה בעצם מבטא אמונה, יהודי עומד ומבקש מהקב"ה, ממי מבקשים? מבקשים ממישהו שיכול למלאות את הבקשה, אדם לא מבקש בקשות על ריק, אדם מבקש ממישהו שהוא מאמין שבידו למלאות את הבקשה, אבל יש מצב שדרגת אמונה של תפילה עוד לא מספיק כדי לעורר את מידת הרחמים, אלא צריך מעשים וצריך פעולה, ש"מה תצעק אלי" - לא יספיק התפילה, "דבר אל בני ישראל ויסעו" - תכנסו לתוך הים ואז הים יבקע, רק בזכות שאתם עושים למעשה, לא רק אמונה בהרגשה אמונה בדיבור, אלא גם למעשה שאתם נכנסים לתוך הים ומאמינים שהים יבקע רק אז הים יבקע, כך אומר האור החיים.

מעניין מאוד שהיסוד הזה נמצא גם בנפש החיים (א-ט), הוא כותב כך: "ולכן בעת קריעת ים סוף אמר הוא יתברך למשה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", רוצה לומר דבדידהו תליא מילתא, שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסעו הלוך ונסוע אל הים, וסמוך ליבם לא ירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם" אם תהיה סמוך ליבם, יש להם ביטחון בלב בלי פחד, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם. "אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם" - מה יגרום שהים יבקע? אם הם יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמוך ליבם לא ירא מעוצם בטחונם שודאי יקרע, אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה שיעשה להם נס ויקרע לפניהם.

ממשיך הנפש החיים שזה הפשט בפסוק, יש פסוק בשיר השירים "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי" (שיר השירים א, ט), מה ההשוואה בין עם ישראל לסוסים של פרעה? אומר הנפש החיים פשט מענין מאוד ונפלא מאוד: "רוצה לומר כמו בסוסי פרעה שהיה היפך מנהגו של עולם, שהרי מנהגו של עולם שהרוכב מנהיג את הסוס, ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו, כתוב במדרש (שמות רבה כג-יד) שהם רצו לברוח, המצרים ראו מה שהולך לקרות שהים הולך ומתפרץ להם הם רצו לברוח, והסוסים לא נענו לרוכבים ומשכו אותם לתוך המים כדי שהם יטבעו, כך זה היה חלק מהעונש שלהם, הם לא הצליחו להשתלט על הסוסים שלהם, במקום שהמנהיג ינהיג את הסוס, הסוס הנהיג את הרוכב שלו, כמו שבסוסי פרעה שהיה היפך מנהגו של עולם שהרוכב מנהיג הסוס, ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו, "כמו שאמרו חז"ל" - הוא מביא מדרש כזה מה שאמרנו. "כן דימיתיך והמשלתיך רעייתי על זה האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות, הקב"ה רוכב שמים בעזרך, עם כל זה כביכול את מנהיגה אותי על ידי מעשייך לפי התעוררות מעשייך לאן נוטים, וזה מה שאמרו"רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ" (דברים לג, כו). אומר רבי חיים וולאזינ'ר; שהמצב של עם ישראל שעם ישראל הם כביכול גורמים לקב"ה איך הוא יתנהג כלפיהם, כמו שלסוסתי ברכבי פרעה שהסוסים הם קבעו את סדר היום, במקום שהרוכב יקבע את סדר היום קבעו הסוסים את סדר היום, כך הקב"ה נותן לעם ישראל כח שכביכול את מנהיגה אותי על ידי מעשייך, כפי התעוררות מעשייך לאן הם נוטים.

מה באמת הפשט בזה, כאילו אם אתם תוכיחו מסירות נפש אז הים יבקע, כאילו אתם צריכים כאן איזה מצוה גדולה, זכות גדולה של ללכת עד מסירות נפש, כזה מצות בטחון של מסירות נפש ואז הים יבקע, מה הפשט בזה? הפשט הוא כך, אנחנו רואים תמיד בקשר של אבא ובן, יש לפעמים ששומעים מאבא איזה ביטוי, אבא אומר; אני לא יכלתי לעמוד מול ההפצרה של הילדים שלי! הם כל כך ביקשו, אמרתי אני אעשה בשבילם, מה הפשט בזה כשאבא שאוהב את הילדים שלו והוא מספר שהם כ"כ ביקשו אז נתתי להם מה הוא מתכוין, האם הוא מתכוין שהם ניצחו אותו והוא בעצם לא מרוצה? יש הרגשה מאוד טובה לאבא וזה קשר מאוד חזק מאבא לבן, שאבא רוצה שבנו יהיה בטוח בו שכשיהיה לו מאוד רצון למשהו שאבא שלו יעשה לו, אבא מרגיש מאוד טוב וזה חלק נכבד מאוד מהקשר בין אבא לבן, שאבא שאוהב את בנו הוא רוצה שלבנו יהיה את האפשרות הזאת שכשמשהו שהוא מאוד רוצה ושהוא כ"כ בטוח שהאבא שלו יעשה לו את זה אז זה באמת גורם לאבא שלו לעשות את זה, והאבא מרוצה מזה שבנו כ"כ קשור אליו עד שהוא בטוח בו שכשהוא ירצה משהו חזק האבא יעשה לו את זה, ויש הרגשה מיוחדת של אהבה ונתינה לאבא כשהוא נותן לפעמים דברים לילדים שלו לא מיוזמתו ולא שהוא החליט לתת, אלא הילדים כ"כ רוצים וכ"כ בטוחים שהוא יתן להם, וזה עצמו מעורר את אהבתו ואת הקשר שבינו לבין ילדיו עד שהוא נותן, הוא נותן להם לקבוע את סדר היום מרוב שהוא אוהב אותם, זה דבר טבעי שקיים באהבת אב ובניו כשהכל תקין ביניהם. וזה בעצם מה שהיה כאן! שהקב"ה שהוא אבא שלנו "אבינו אב הרחמן... חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו", יש לקב"ה נחת רוח מזה שאנחנו כ"כ בטוחים בו ואנחנו מאמינים שהוא יסדר לנו את הענינים, עד כדי כך שמרוב אהבתו אלינו זה גורם לו לתת לנו את הכח כאילו לקבוע את סדר היום, כאילו להנהיג את המצב איך הוא יתנהג אלינו, זה בעצם מה שהיה כאן בקריעת ים סוף.

כתוב ברבינו בחיי כאן (שמות יג-יז) דבר מעניין מאוד, לא יאומן כי יסופר מה שהיה שם בקריעת ים סוף? הוא אומר ש"בקריעת ים סוף לא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בסופו שביל ארוך מתחילתו ועד סופו" - אנחנו חושבים שהיה קריעת ים סוף והיה שם כמו אצל אדמורי"ם גדולים שיש שורה גדולה מיד בהתחלה, לא כל רגע נפתח קצת אלא יש מראש שורה ארוכה, אומר רבינו בחיי "לא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בסופו שביל ארוך מתחילתו ועד סופו, אלא מעט מעט, כי הים היה נס מפניהם ומידי עוברם היו רואים הים לעיניהם, וכן אמר דוד עליו השלום "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהלים קיד, ג)". אתם שומעים, הים ראה וינס זה לא שהים נבקע והיה להם כ"כ קל, אלא כל הזמן המים מולם שוצפים וגועשים והמצרים רודפים והם נכנסים והים זז, והם ממשיכים הלאה והים זז עוד קצת, הוא אומר שזה הפשט "הים ראה וינס", הוא ראה אותם אז הוא זז קדימה, וכל רגע הים ממשיך ללכת תוך כדי שהם הולכים, אבל לא שהיה שביל ארוך מתחילתו ועד סופו אלא מעט מעט. והוא אומר מה הענין בזה, אז הוא כותב שרוב הניסים אשר נעשו להם במדבר היו כדי לבחון את ליבם ולהביאם לידי נסיון, אומר רבינו בחיי: "למה הוצרך לעשות כן? כדי להרגיל את טבעם במדריגת הבטחון ושיהיו עיניהם תלויים לאביהם שבשמים, ולהבחין את ליבם לראות אם יהרהרו אחר מידותיו של הקב"ה", הוא אומר גם במן לא ירד להם אוכל כמות גדולה, יש בפריזר ברוך ה' אוכל כעת לכמה שבועות, יש במזווה שימורים אורז פתיתים אנחנו מאורגנים, לא כך היה המצב של בני ישראל במדבר, "ובענין ירידת המן לא היה יורד להם לחודש אחד או לשני חודשים אלא דבר יום ביומו", אומר רבינו בחיי למה זה היה דבר יום ביומו? ולמה הוצרך לעשות כן? כדי להרגיל את ליבם למדריגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלויים בכל יום לאביהם שבשמים.

זאת אומרת כך, כשהכל מידי מסודר והכל הולך מצויין זה "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ח, יד), נראה לבן אדם שהוא מסדר את הענינים, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז), ואי אפשר לתאר כמה הדמיון הזה קיים אצל בני אדם, אם רק העסק הולך טוב וזורם טוב כבר הבן אדם שוכח לישא את עיניו למעלה לדעת שהכל נזיל והכל יכול לזוז והכל יכול להשתנות וכל מה שיש לו זה מהקב"ה, הוא כבר מרגיש כאילו העסק מסודר, זה בסדר, הנושא מסודר, וכדי שאדם לא ירגיש שהוא מנהל את הענינים לבד, הקב"ה כל הזמן מזמין לנו מצבים שיוכיחו לנו ושמי שרק יש לו עינים יראה שההגה לא בידים שלך, המושכות לא בידים שלך, אתה לא יכול לבטח את עצמך או לקבוע איך יראו החיים שלך, מה יקרה לך בחיים או איך זה יהיה, הכל תלוי בקב"ה, ולכן גם כשהקב"ה עושה הנהגה מיוחדת הוא משאיר את זה עדיין בצורה של להיות כל הזמן תלוי בו.

והוא גם כותב עוד פעם אחר כך: "ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור, כדי שיגדלו נפשם השיכלית במדריגת הבטחון שהוא שורש האמונה כדי שיהיו ראויים לקבל את התורה, ומסיבה זו קרע להם את הים מידי עוברם בתוכו ולא בבת אחת, וגם אחרי צאתם מים סוף למדבר שור באו למרה והיו המים מרים ונמתקו, כל זה היה נסיון גמור כענין שכתוב "וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו, כה)" - הוא אומר; זה פסוק מפורש שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. "גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים היה הכל נסיון גמור, כענין שכתוב "וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ" (שמות טז, ד) - כתוב בפסוק מפורש למען אנסנו. "גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה, בעונש זה בא עמלק ונלחם בהם כי בעון ביטול תורה צרות באות לעולם, כל הענינים הללו היו נסיון גמור לקבוע בנפשם מידת הביטחון, כי מדת הביטחון עיקר גדול ויסוד התורה והמצוה".

אנחנו חושבים שביטחון זה איזשהו מעלה או שזה מיועד רק לעת צרה, אבל האמת ששורש ענין הבטחון הוא בכלל לא קשור דוקא לעת צרה, אלא הוא קשור למהלך היום יומי שיהודי חי שאין טבע בעולם כלל והכל הוא כל הזמן בידים של הקב"ה. ביטחון זה איך שכתוב בחזו"א שבעצם "ביטחון" ו"אמונה" זה מילים נרדפות, רק אמונה זה התאורייה של הענין, וביטחון זה שבן אדם באמת בפועל חי את זה כך, לא רק שהוא יודע ומאמין שהכל מהקב"ה אלא הוא חי את זה כך בפועל, ומה שהוא חי את זה כך בפועל זה באמת גורם לו להיות סמוך ליבו ובטוח בה' לא יירא, כי הוא יודע שלא הבני אדם קובעים ולא המקרים קובעים אלא הקב"ה מנהל את העולם, ואנחנו רואים את הדבר הזה הפלא ופלא בכל עניני החיים.

אבל בוא נראה עוד איזשהו חלק ששייך לענין; אחרי קרי"ש של מעריב בברכה של "ואמונה" כתוב כך: "ואמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' אלוקינו ואין זולתו", אח"ז כתוב "ואנחנו ישראל עמו הפודנו מיד מלכים", זאת אומרת איזה תואר ואיך אנחנו מכונים שם? ואנחנו ישראל עמו, גם אח"ז כתוב: "ויוצא את ישראל עמו מתוכם לחירות עולם", אז כתוב בהתחלה עמו. אח"ז בהמשך כתוב: "המעביר בניו בין גזרי ים סוף... וראו בניו גבורותו... מלכותך ראו בניך". למה מתחיל עם עם ומסיים עם בנים, בהתחלה כתוב "ואנחנו ישראל עמו... ויוצא את  עמו ישראל מתוכם לחירות עולם", אח"ז כתוב "המעביר בניו בין גזרי ים סוף... וראו בניו גבורותיו... מלכותך ראו בניך", מה הפשט ולמה בהתחלה כתוב לשון עם על עם ישראל ואח"ז לשון בנים?

אבל לפי מה שאנחנו כאן ראינו הפשט הוא פשוט, באמת כבר במצרים היה "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא), להיות במצב של שיעבוד מצרים וכשמשה בא ומבשר להם את בשורת הגאולה 'פקוד פקדתי' ושאתם תצאו ממצרים ויאמן העם, זה יצר קשר בין עם ישראל לקב"ה ברמה כזאת שהם נחשבים עם ה', אם הם מאמינים שבאמת הקב"ה יוציא אותם ממצרים זה כבר נותן להם את התואר של עם ה', אבל עדיין זה היה רק אמונה בלב, עדיין לא היה לזה ביטוי מעשי. והנה בקריעת ים סוף שהם הגיעו לדרגת אמונה וביטחון כ"כ שהם קופצים לתוך הים, זה אמונה וביטחון שהים יבקע, אתם ראיתם פעם תינוק שהוא עומד על השיש במטבח או על השולחן, אבא שלו אומר לו; קפוץ אלי! והוא קופץ לידים של אבא שלו, הוא בטוח שאבא שלו יחזיק אותו ויתפוס אותו, הוא בטוח כי הוא רואה שאבא שלו אוהב אותו וקפוץ אלי והוא קופץ אליו, זה עושה משהו בכימיה ובקשר שבין בן לאבא שלו, הבן הולך וקופץ קפיצה שאם אבא שלו לא יתפוס אותו זה יהיה סקילה, והוא קופץ, כשבני ישראל קפצו לים הם נהיו בנים, נהיה כאן עוד קירבה וקשר יותר מ"עמו" יותר מ"עם ה'", הם נהיו בנים, כי הם ביטאו את הקשר שלהם ואת האמונה ואת הביטחון בקב"ה לא רק בהרגשת הלב שזה ודאי חלק עיקרי ונכבד, אלא הם חיים כך למעשה ברמה שהם נותנים את כל החיים שלהם בידיים של הקב"ה, והם בטוחים שהקב"ה יעשה להם את הנס.

בנפש החיים כאן (א-ט) למטה בהערות הוא מביא את דברי רבי חיים וולאוזינ'ר במקום אחר שהוא כותב: "שידוע שהתקרבות האוהב אל האהוב הוא כהתקרבות אהובו לו, כן באיתערותא דלתתא וכן באיתערותא דלעילא, ואם אש אהבה בוער בתוכינו כאש תמיד אשר לא תכבה ממילא אהבת ה' נגלית לנו". רבי חיים וולואזינר כותב אנחנו רואים בין בני אדם מה גורם שאוהב מתקרב לאהוב לו, כשאהוב מבטא קירבה לאוהב זה מחבר יותר בין האוהב לאהוב, כך אנחנו רואים בכל קשר בין אוהב לאהובו, ככל שאהוב מבטא עד כמה הוא חשוב לו הקשר והאהבה של האוהב שלו זה מחבר את האוהב לאהוב. כך הוא אומר; ידוע לכל כי התקרבות האוהב אל האהוב היא כהתקרבות אהובו לו, כן הוא באיתערותא דלתתא, כך היא ההנהגה כאן בעולם, וכן הוא באיתערותא דלעילא, ואם אש אהבה היה בוער בתוכינו כאש תמיד אשר לא תכבה, ממילא אהבת ה' נגלית אלינו ואז אנחנו ראויים לכל הנסים, וזה הדרגת בנים שעם ישראל קיבלו בעצם כשהם קפצו למים.

על הפסוק "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַיהֹוָה כִּי גָמַל עָלָי" (תהלים יג, ו), אומר הגאון פשט כזה, הוא אומר: "ששלימות הביטחון הוא ימצא בשלושה זמנים, א' כאשר הוא בעת צרה אליו ישא נפשו" - הוא נמצא בעת צרה והוא מייחל לקב"ה. ב' "כאשר יבוא לו הישועה לא יבקש ישועה מבני אדם רק מאת ה'" - יש מצב של צרה חושך אין כלום, אין קצה אור אין נקודת אור בקצה המנהרה, חושך, ובעת צרה הוא מייחל לקב"ה שיושיע אותו מצרתו, שיש שלב שכבר יש כאן איזשהו סימני ישועה, ופה הרי סימני הישועה הם עובדים בדרך כלל באיזשהו דברים בדרך הטבע, השאלה היא; אם כשניצני הישועה מתחילים לנבוט ולצאת, הוא פתאום שוכח מהקב"ה והוא מנסה לסדר את הענינים דרך בני אדם? אומר הגאון; הדרגה השניה כאשר יבוא לו הישועה, כשהישועה מתחילה להגיע, לא יבקש ישועה מבני אדם רק מאת ה'. ג' "כאשר יושיע לו ה', ביום ההוא ישיר לה' ולא ישכח ישועתו, כי אז הביטחון הוא בשלימות בלב מלא. וזהו מה שאמר הפסוק "ואני בחסדך בטחתי" - ביום צרתי בה' בטחתי ולא בזולתו, בטחתי בקב"ה ולא בדבר אחר, גם ביום ישועתו - "יגל ליבי בישועתך" כי לא ביקשתי מזולתו, "אשירה לה'" - כאשר תושע לי זרועו וירום ימיני אשירה לו "כי גמל עלי". - הוא לא שוכח, יש כאלה שאחרי שזה הסתדר פתאום שכחו, זהו זה מסודר, אבל הוא לא שוכח להודות לקב"ה, זה שלימות הביטחון.

וזה דבר שאנחנו רואים את זה בחוש, אתם עוד בתחילת החיים אתם עוד לא בעסק הזה, אבל כל אדם שנמצא באמצע החיים רואה כמה וכמה מקרים, אולי כבר גם לכם יצא את זה, שלפעמים נראה שהעסק סגור מכל הכיוונים, ופתאום מגיע איזשהו הפתעה איזשהו ישועה ואיזשהו דבר נדרש, כל אחד יכול לספר בלי סוף מקרים כאלה, כל יהודי יש לו בלי סוף מקרים כאלה.

כעת תדעו לכם שהמציאות של ענין בטחון הוא קיים בכל יהודי ויהודי, ואפשר להוכיח את זה פשוט במציאות בשטח רואים את זה, אנחנו רואים את המציאות שכל יהודי ואפילו יהודים פשוטים שדרגת ההשתדלות שלהם בעניני החיים היא באיזשהו הגבלה מסויימת, דבר מאוד נפלא, אנחנו חושבים שכדי להיות בעל ביטחון צריך להיות באיזה דרגה מאוד גבוהה, כאילו מה השייכות שלנו לביטחון?! אבל אנחנו רואים שכל יהודי שהוא מאמין בקב"ה כשהוא הולך ועושה משהו הוא חושב ואומר: "זה מספיק את השאר כבר הקב"ה יעשה", עשיתי כבר מספיק השתדלות, אתם מכירים את הביטוי הזה: "עשיתי את שלי, את השאר יעשה הקב"ה". ולעומת זאת אנחנו רואים בשטח שכאלה אפיקורסים שלא מרגישים שיש להם הקב"ה, אז רמת החריצות וההשתדלות שלהם בכל עניני החיים היא באחריות הרבה יותר חזקה, הם חיים בטירדה מהחיים הרבה יותר חזקה, כי יש להם עול, אין להם על מי להישען כי הם לא זכו לאור האמונה, והם הרבה יותר מוטרדים, זה דבר ידוע! האפיקורסים האלה שלא מאמינים ושמרגישים כאילו אין להם אלוקים, הם חיים שכל האחריות נופלת עליהם, הם לא מרגישים שיש מישהו שמנהל את העסק והם יכולים משהו לסמוך עליו. כל יהודי מאמין, לאו דוקא המאמין הכי גדול אפילו אנשי הרחוב אבל יהודי מאמין, תראו אצלו איזשהו; "טוב אלוקים יסדר את הכל", כך הוא חי, לא לחשוב שאנחנו לא שייכים לאיזשהו דרגה בביטחון, כל יהודי שמאמין בקב"ה המציאות היא אם הוא יבדוק את עצמו הוא יראה, שהמציאות הזאת שהוא מאמין זה גורם לו שרמת ההשתדלות שלו היא עד גבול מסויים, ובאיזשהו שלב הוא פורש מהשתדלות והוא מרגיש "זה מספיק עשיתי את שלי", הביטוי הזה "עשיתי את שלי" זה בעצם מגיע מאיזשהו ביטחון שהוא מרגיש ומאמין שמישהו מכוין את הדברים מלמעלה ויסדר לו את הענינים, ופה ככל שיהודי מתחזק בזה הוא פשוט משיל מעצמו עוד נתח אחריות, קצת פחות אחריות, והוא יודע שהקב"ה מסדר את החיים.

כתוב בחובת הלבבות/ שיהודי שחי עם בטחון הוא לא לוקח לעצמו איזשהו מטרה ליצור קשרים עם כאלה שדרכם הוא יוכל לסדר את הענינים, האם אתם ראיתם אבא שיהיה לו נחת אם הוא רואה שהבן שלו כשהוא צריך משהו הוא ילך לאיזה שכן לבקש את מה שהוא צריך?! או האם יהיה נחת לבעל אם הוא רואה שאשתו כשיהיה לה איזה מצוקה היא מבקשת משכנים שיסדרו לה את הבעיות?! זה הרי פגיעה אנושה באבא או בבעל אם הבנים שלו או אשתו כשיהיה להם איזה בעיה הם ילכו למישהו אחר; מה אתם הולכים, אני לא נמצא כאן?! אני לא דואג?! אני לא אחראי?! אני לא אבא?! אני לא בעל?! אתם הולכים לחפש את הישועות שלכם אצל אחרים, למה לא באתם אלי?! אומר החובה"ל יהודי שחי ביטחון הוא לא מחפש ליצור קשרים עם בני אדם, הוא מסתדר ישיר עם הקב"ה.

רק מה, אתם יודעים מה שקורה, אבא אוהב דואג לילדים שלו, אבל הוא לא כל דבר מספר להם את כל התוכניות איך הוא הולך לסדר להם, אל תדאגו, הכל בסדר, אני דואג, הילד מגיע הביתה כל יום בצהריים והוא רואה שעל הכיריים יש סירים עם אוכל, ברוך ה', הוא יודע עוד מעט מגיע בשתיים יאספו כל העדרים כבר והולכים לאכול ארוחת צהריים, יום אחד הוא מגיע הביתה והוא רואה שהכיריים ריקים אין כלום, הוא מתחיל לבכות; אמא מה יהיה היום! מה נאכל! אמא אומרת לו; סליחה, מה נאכל?! מה השעה כעת, כעת רבע לשתים, אל תדאג ארוחת צהריים בשתיים, מה אתה חושב שאמא נמצאת בבית ולא יהיה לך מה לאכול?! בחמישה לשתים מגיע משלוחן של פיצה וכמה מנות של פיצות נשואות בחיקו ויש ארוחת צהריים מוכנה, בשתיים יהיה ארוחת צהריים, אל תדאג, איך יהיה ארוחת צהריים? מה אתה מודאג! אמא נמצאת אמא דואגת לך לארוחת צהריים, אתה צריך לראות מראש את הסירים על הכיריים כדי שזה יהיה?! אתה לא צריך לראות, כשתגיע השעה היעודה יהיה לך ארוחת צהריים, כך חי יהודי מאמין, יהודי בעל ביטחון.

סיפר אחד שהוא ראה ממש נס מופלא! הוא אומר הוא הגיע לאיזה חתונה כמה שעות קודם, הוא אומר; אני הגעתי בצהריים לא היה כאן זכר שהולך להיות חתונה, אמרתי; מה יהיה, הרי עוד כמה שעות צריך להיות כאן סעודת חתונה ואין כאן שום זכר, בסוף קרה שם איזה נס ובשעות האחרונות פתאום הכל נהיה מסודר, נהיו כאן שולחנות ערוכים ונהיה כאן מצב של חתונה. טיפש!!! אל תדאג, הכל מסודר, מה אתה חושב שקרה כאן איזה משהו מיוחד, זה כך עומד להיות, אתה לא צריך לראות את זה מראש ולא צריך לדעת מראש, אבל כשיגיע הרגע שצריך להיות הסעודה יהיה הסעודה, כך חי יהודי, יהודי שמרגיש קשר עם הקב"ה קשר של בנים, "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א), אבא לא מספר לבן שלו את כל התוכניות שלו את כל המצב הכלכלי ואת הכל, אל תדאג מה שאתה צריך יהיה לך, כשיגיע הרגע שתצטרך יהיה לך, אתה רק תהיה רגוע, תדע שאבא נמצא ואבא מסדר את הענינים.

זה נכון שאנחנו צריכים לעשות את שלנו כל אחד לפי דרגתו, יש בזה אריכות דברים ולא כעת נאריך בזה; איפה המקום של השתדלות מול ביטחון, שזה נושא שזה כל אחד לפי דרגתו, אבל הרעיון הכללי הוא! שאנחנו נמצאים תחת השגחת הקב"ה והוא דואג לנו, אבל הוא לא תמיד מספר לנו מראש את התוכניות שלו. ראיתי שהרב דסלר/ כותב דבר מעניין מאוד בענין ביטחון, הוא כותב להסביר את ענין הביטחון והוא עושה חשבון כזה, הוא כותב כך: "לכאורה יש בעיה, הרי אפשר שה' יתברך לא ימלא רצונו, ואיך יבטח"? כך הוא מציג שאלה. התשובה היא כך: "הקדמה א' לה' יתברך היכולת" - לקב"ה יש יכולות להכל, הוא כל יכול, הוא יכול לסדר לנו את החיים. "הקדמה ב' רצונו אך להיטיב" - רצון ה' זה להיטיב עם ברואיו ולהיטיב עם בניו, ולהעניק לנו כל טוב סלה. "הקדמה ג' פנים האדם סובר כי זה אשר ירצה הוא הטוב לו" - האדם חושב בפנים כי מה שהוא רוצה זה טוב לו, כך הרגשה של בני אדם, בני אדם רוצים משהו, וההרגשה שלהם שכשהם רוצים משהו זה מה שבאמת טוב להם, כך ההרגשה; אם אני רוצה משהו, אני מרגיש שזה גם טוב לי שזה יקרה מה שאני רוצה, אדם לא חושב שלפעמים אני רוצה משהו ואולי זה רע לי מאוד אם זה יקרה לי מה שאני רוצה, לא זה ההרגשה של בני אדם, אדם מרגיש בלב כך אומר הרב דסלר "פנים האדם סובר כי זה אשר ירצה הוא הטוב לו", כך ההרגשה של טבע הבני אדם שכשהם רוצים משהו נראה להם שזה הכי טוב להם שזה מה שיהיה. "הקדמה ד' אם כן בהכרח שהקב"ה ימלא את רצונו" - כי אם לה' יתברך היכולת, ואם רצונו אך להיטיב, ואם באמת נכון שמה שאני רוצה זה מה שטוב לי, אז בהכרח שהקב"ה ימלא את רצונו, זה הקדמה ד'. "הקדמה ה' וכשרואה שלא נתקיים רצונו, בהכרח שטעה שבאמת לא היה טוב עבורו" - אז מה קורה אם בסופו של דבר הרצון לא התממש, מה שבאמת התברר שאיגלאי מילתא למפרע שמה שהוא רצה לא היה טוב עבורו, ולפעמים בן אדם טועה, אמנם פנים האדם סובר כי זה אשר ירצה הוא הטוב לו, כך הבן אדם מרגיש אבל זה לא תמיד נכון, וכשרואה שלא נתקיים רצונו בהכרח שטעה שבאמת לא היה טוב עבורו.

ממשיך הרב דסלר ואומר: "וכל זמן שסובר שברור הוא שמילוי רצונו הוא הטוב לו, צריך שיהיה ברור לו שה' יתברך ימלאנו, כן הוא מהלך מחשבת הבוטח, ואשר יפריד בין הדבקים שנפשו סוברת כי טוב הוא עבורו ומכל מקום אינו ברור לו שיקבלו, אם כן הוא סובר אחד מהשנים, או שהקב"ה חס ושלום עושה רע, או שהמקרים עושים ולא הוא חס ושלום", כך אומר הרב דסלר. הוא אומר שאין מצב ביניים, אם זה באמת הטוב אז זה ודאי יהיה, רק אנחנו צריכים לדעת! שלפעמים כמו שיש מצבים שבן רוצה משהו מאבא שלו, אבל אבא שלו יודע שמה שהוא רוצה כעת זה לא טוב לו, כעת תסמוך על אבא שהוא כ"כ אוהב אותך, וכשהוא לא רוצה לתת לך את מה שאתה רוצה זה בעצם לא טוב לך, אבל אם אתה מרגיש שזה כן טוב לך, בהכרח שטעה שבאמת לא היה טוב עבורו.

כעת, אין כונתו שענין ביטחון זה קבלת יסורים באהבה, ביטחון זה לא קבלת יסורים באהבה, לא זה מה שהרב דסלר מתכוין, אלא הפשט הוא כך; באמת בן שהוא מאוד קרוב לאבא שלו הוא מרגיש מאוד טוב ובטוח, והוא מרגיש שאבא שלו דואג לו ומסדר לו את כל מה שהוא צריך, אבל וכי לא קורה שהוא מקבל סטירה מאבא שלו או מקבל גערה, הוא יודע שגם לפעמים הוא מתנהג לא טוב או יש איזשהו סיבה שלפעמים מגיע לו סטירה או גערה, אבל הוא לא מרגיש רחוק, הוא לא מרגיש לא בטוח באבא שלו, הוא מרגיש בטוח באבא שלו, כי מרוב שהוא אוהב את אביו והוא בטוח באביו הוא יודע שאביו ידאג לו לכל מה שטוב לו, רק לפעמים טוב הרגע שהוא לא יתן לו משהו, או לפעמים הוא גם צריך לכעוס עליו או לחנך אותו, אבל הוא לא מרגיש איזשהו ריחוק ושכאילו אביו לפעמים אוייב לו.

בן שחי טוב עם אביו ויש קשר טוב בין בן לאבא, האבא הוא טוב לבן והבן הוא טוב לאבא, הבן מרגיש בטוח והוא רגוע, נשאל אותו שאלה; למה אתה כ"כ רגוע, וכי אין מקרים שלפעמים אבא שלך לא ממלא את הרצונות שלך? וכי אין מקרים שאתה מקבל אפילו עונש מאבא שלך? אני לא יודע, ליד אבא שלי כיון שאני יודע שהוא כ"כ אוהב אותי, והוא ברגע יכול לעשות לי את כל הטובות שאני צריך, וכל מה שהוא עושה זה רק לטובתי, אז אני רגוע, כי ברובא דרובא של המקרים באמת הוא עושה לי את הטוב, וכשמגיע לי אני מבין שזה מגיע לי, אז לא שמהות ביטחון זה קבלת יסורים באהבה, אבל זה נכון וזה מה שהחזון איש (אמו"ב ג') כותב בביטחון שביטחון זה לא מאה אחוז שיקרה מה שהיהודי רוצה, כי אמנם פנים האדם סובר כי זה אשר ירצה הוא טוב לו, אבל לפעמים בן אדם טועה, לפעמים אדם רוצה משהו שזה בעצם לא טוב לו, ואף שלא מבין למה זה לא טוב לו, סמוך על אבא שהוא יודע שזה לא טוב לך, אם הוא לא נתן לך את זה אז זה לא צריך להיות.

אי אפשר לתאר כמה רוגע זה משרה כשאנחנו יודעים שאם אנחנו עושים את שלנו מה שטוב לנו יגיע, אז לפעמים אנחנו לא יודעים מה טוב ומה לא טוב לנו, איך כתוב שם: (ויקרא רבה ה-ד) "לטובתי נשברה רגל פרתי", יש שם איזה סיפור שהוא הלך וחרש עם הפרה ופתאום הפרה נשברה רגלה, ואז כשהוא הולך שם להתעסק כי הוא רואה שהיא נתקלה שם, היה שם איזה אוצר, אז הוא אמר לטובתי נשברה רגל פרתי.

אבל לא תמיד אנחנו רואים את זה מיד, אין לכם מושג כמה רואים את זה בחיים, לא זוכר בשם מי אומרים את זה, על הפסוק "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג) - אחרי זה כשיש אחרית דבר רואים כמה אלוקים חשבה לטובה וכל מה שהיה זה היה לטובה, "ופני לא יראו" - אבל לא תמיד מקדימה מלפנים עוד לפני שזה קרה לא תמיד רואים כמה טוב צפון בזה. כעת אבל כשאנחנו רואים כ"כ הרבה פעמים את ה"וראית את אחורי", אנחנו צריכים ללמוד מזה גם לעתיד ולא כל פעם לחכות רק לתוצאות, אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים. וכך המציאות של כל קיום ישראל באומות, כל הקיום שלנו מי שקצת מתבונן במציאות שלנו זה כולו ניסים שאי אפשר לתאר, כל אחד אם יש לו איזה שעת הכושר שידבר עם ההורים שלו ויספרו לו, כל הורים יכולים לכתוב ספר שלם של ניסים ונפלאות מה שקורה איתם בחיי היום יום הרגילים, כל פעם מגיע ישועה מאיזשהו כיון בלתי צפוי, זה דבר שקורה כל הזמן.

אם אנחנו עושים את שלנו, אם אנחנו זוכרים שהקב"ה בעצם מנהל אותנו, ואנחנו תחת מלכותו, ואנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים בו, זה גורם לנו להיות פחות דאוגים, אני לא זוכר אם אני פעם דיברתי איתכם, יצא לי גם לקרוא וגם לשמוע את זה מחכמי נפש גדולים, הם אומרים שמה שיש היום בעולם בתי בידור כל מיני מועדונים או כל מיני עניני בידור, והם אומרים; למה צריך את זה? הם אומרים שכמו שאדם צריך שיהיה לו בית הכסא להוציא את הפסולת שיש בגוף, כך גם הנפש של האדם יש לה רעלים מרוב דאגות החיים, והבתי בידור זה כאילו השירותים להתרוקן מהרעלים של הנפש, מהדאגות והדיכאונות של הנפש, זה הבתי בידור, כך הם אומרים. נשאלת השאלה; הציבור החרדי הוא ציבור שחי חיים הרבה יותר עניים ובהרבה יותר הסתפקות במועט מאשר הציבור הכללי, ואין שם בתי בידור, ואין בעיות יותר מאשר בציבור החילוני, אולי אפילו הרבה פחות, המון בעיות שיש שם אין אצלנו, איך זה מסתדר בלי בתי בידור, בלי מקום לשחרר את הרעלים של הנפש? התשובה היא; כי יהודי מאמין הוא לא סופג רעלים, הוא לא חי בכזה סוג דאגות, את הסוג דאגות שיש להם אין לנו. כשיוצא לפעמים להיפגש עם כאלה שהם לא בעלי אמונה, רואים כמה החיים כבדים עליהם, הם צריכים להיות "אלוקים של עצמם", והם יודעים שזה לא עובד, הם יודעים שהם לא כל יכול, אתם קולטים איזה בעיה יש להם! הם חשופים לעולם שחשוף לכ"כ הרבה בעיות ולכ"כ הרבה קשיים ואין לאל ידם לבטח את עצמם, הם מלאים פחד ומלאים אחריות, הם לא יודעים איך להוציא מהכח אל הפועל את האחריות כי אין לאל ידם להושיע את עצמם, ויהודי בטוח "ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי... אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה" (תהלים ג') - הולך לישון רגוע, "הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי" (שם), זה צורה של יהודי, ואנחנו כולנו ברוך ה' שייכים לזה, ובאמת הקב"ה יעזור שלכל אחד יהיה את הסייעתא דשמיא בכל הענינים שבאמת טובים לו.