חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

מחלת הפינוק

רבותי! בכל מחלה יש בדרך כלל שני חלקים, כל מחלה כוללת בדר"כ שני חלקים, כשאדם חולה; יש את עצם החולי שבו הוא חולה, ויש את הכאבים שבאים בעיקבות החולי, בעיקבות המחלה יש גם כאבים.

אבל המציאות היא שלא תמיד שני הדברים האלה תלויים אחד בשני, וגם לא תמיד שני הדברים האלה קיימים ביחד, יש אדם שהוא חולה מאוד הוא ממש הגיע עד שערי מוות, הוא חולה אנוש, ויש פעמים שהוא אפי' לא יודע שהוא חולה, כולנו מכירים את הביטוי: "כשגילו  כבר לא היה מה לעשות", ז"א יש מצב שאדם חולה מאוד אבל אין לו שום כאבים - מה שאין לו כאבים זה לא אומר שהוא לא חולה, הוא חולה מאוד מאוד, רק במקרה הזה אין לו עדיין כאבים, והפוך; אין לו את ההתרעה.

זה בעצם בעיה חמורה מאוד, שאין לו את מה שיתרה בו ללכת לחפש רופאים ורפואות כדי לרפא את המחלה שלו, הרי מה שיש כאב נלווה לחולי זה מחסדי ה' יתברך, שהקב"ה ברא אותנו כדי שאנחנו נקבל התרעה במצב של חולי כדי לראות מה לעשות לרפאות את החולי, הרי לוּ באמת לא היה כאב בכלל בחולי, אדם היה לו זיהום ולא היה לו כאב, הוא היה מת מזה, מזיהום פשוט, כי כל זיהום פשוט אם לא מטפלים בו הוא מגיע לשלב שהזיהום מתפשט ואדם מת, הדבר הזה שכל דלקת או כל זיהום קטן, מי שיש לו רופא מבין בענין הזה, כל דלקת או זיהום הכי קטן מהזנחה אדם יכול להגיע למוות.

היה לי פעם קשר עם איזה בחור, קנה נעל חדשה, וזה שיפשף לו משהו בעור מאחורה, והיה לו קצת כאב והוא הזניח וזה הזדהם, שרגל זה מקום יותר של זיעה, והוא היה מאושפז כמה חודשים בביה"ח על זיהום, על הזנחה של זיהום כזה פשוט ברגל, מה שנהיה לו איזה פצע מנעל חדשה, והוא פשוט לא שת ליבו לזה, ורק אם הוא היה שם בהתחלה איזה צמר גפן או משהו שלא ישתפשף יותר, אז לא היה צריך אפי' משחה, והוא הזניח את זה, אמר; מילא זה שום דבר! וזה התפתח הזיהום, היה צריך אח"ז אישפוז ע"ז, ז"א שהכאב הוא חלק נפרד מעצם החולי.

יש גם מקרים שבהם יש רק כאב, אדם יש לו כאב עושים את כל הבדיקות שבעולם, כל הבדיקות תקינות ויש כאב, אין לו שום חולי, אבל יש לו כאב, יש היום מרפאות כאב, איך לטפל בכאב שהוא לא שייך לשום חולי אלא רק כאב לבד, בדר"כ כל חולי יש בו גם את החולי וגם את הכאב, כפי שאמרנו שזה צורה שהקב"ה כך ברא כדי שאנחנו יהי' לנו את היכולת להתמודד עם החולי לפני שהוא יעשה שַׁמוֹת כאלו בגוף, וכבר לא יהי' מה להפסיד.

בוא נגיד עוד איזשהו דוגמא בנושא אחר, אבל גם דבר מעניין; גז! לגז הטבעי אין שום ריח, הגז הטיבעי זה חומר שהוא נטול ריח, ומכניסים היום בגז איזה ריח שזה עושה, מה שקוראים; יש ריח של גז! זה לא הריח של הגז בכלל, זה דבר נוסף ששמים בכל גז, כדי שאם יהי' דליפה של גז שאנשים ירגישו בזה, כי הגז הטיבעי אין לו שום ריח, ולולי שהיו מזריקים לו איזה ריח, אז היה מצב שיש דליפת גז ואדם לא מרגיש בכלל, וכשהוא היה צריך להרגיש כבר לא יהי' מי שירגיש כי הוא עלול להיחנק מזה, או יקרה איזה אסון ח"ו.

בוא נראה כעת איך אנחנו מתרגמים מזה משהו לחיים עצמם, שבוע שעבר דיברנו על הנושא של שינה, הארכנו בעניין, הייתי רוצה כעת לדבר על הכיוון הנגדי בנושא, בוא נראה;

אדם עייף; אז זה ברור שהעייפות גורמת לו שהוא לא יכול לתפקד בעת שהוא עייף כמו כשהוא רענן, כמו שהוא במצב של אחרי שינה טובה, זה פשוט, עייפות זה וודאי לא רק איזשהו דבר פסיכולוגי, עייפות זה מציאות, כמו שאדם רעב, אדם שלא אכל אין לו את הכוח לתפקד כמו אדם שאכל, אדם שמאיזה סיבה כלשהי אין לו מספיק תזונה, אז הוא חלש, וא"א להגיד שזה רק איזשהו תחושה, הוא באמת חלש, כי אם המנוע לא מקבל את הדלק שלו, המנוע לא יכול לתפקד, וחלק מהדלק של המנוע שצריך לתפקד יש אכילה ויש שתיה, ויש גם שינה, כדי שהמנוע של האדם יוכל לתפקד הוא וודאי צריך גם שינה, ובלי זה, זה מפחית את איכות תיפקוד המנוע של האדם, אז זה ברור שעייפות היא לוקחת באמת חלק מהכוחות.

אבל בוא ננסה לשאול איזשהו שאלה; נגיד אדם עייף עייפות כזאת ברמה שהיא מפחיתה מהיכולות והכוחות שלו 75%, הוא לא יכול לעבוד כעת על 100% הוא יכול לעבוד כעת רק על 75%, בוא נשאל כעת שאלה; לוּ יצוייר ויהי' מקרה שהאדם יהי' עייף והוא לא יודע שהוא עייף, שיהי' איזה מקרה, קודם הזכרנו שיש מקרה שאדם חולה והוא לא יודע שהוא חולה, אבל בעייפות אנחנו לא מכירים כזאת מציאות שאנחנו עייפים אבל אנחנו לא יודעים שאנחנו עייפים, כי תמיד כשאדם עייף הוא גם מרגיש את זה, אבל לוּ יצוייר ונמצא איזה מקרה או לוּ יצוייר ויהי' כזה מקרה, רק בתור שנגיע לאן שאנחנו רוצים להגיע, לוּ יצוייר והיה מקרה שאדם היה עייף והוא לא יודע שהוא עייף, נגיד אותו אדם הוא יומיים היה עייף באותו רמה, ז"א העייפות נטו היתה 25% ז"א העייפות גירעה לו ביכולות שלו 25%, יום אחד הוא ידע שהוא עייף ויום אחד הוא לא ידע שהוא עייף, האם יהי' הבדל בין שני הימים ברמת התיפקוד שלו או לא? ואם כן, למה שיהי' הבדל?

המציאות היא שברוב רובם של המקרים יהי' הבדל בין היום שהוא יודע שהוא עייף ליום שהוא לא יודע שהוא עייף, למרות שבשניהם רמת העייפות היא אותו דבר, מהי סיבת ההבדל, למה באמת יהי' הבדל בין אם הוא יודע שהוא עייף או לא? אז דבר מאוד מעניין, שכשאני לא יודע שאני עייף אז אם העייפות לוקחת ממני 25% זה בסדר שזה הנטו, אין כאן עוד תוצאות של ריבית והצמדה באי יכולת שלי ובחוסר יכולת, כי העייפות לקחה, נגיד עייפות שלקחה 25% אז אני עובד על 75%, לא על 100% אלא על 75%. אבל כשאני יודע שאני עייף אני אומר לעצמי; אוֹי וי כשעייפים מאוד קשה! אז אני כבר משכנע את עצמי שהמצב הוא שאני עייף וכשעייפים א"א כ"כ לתפקד, ואני כבר מוסיף לעצמי עוד כמה אחוזים ולפעמים עוד 25% או עוד 30% שהרי אני עייף, מה אפשר לעשות, אונס רחמנא פטריה, ובסוף נמצא שלמרות שעייפות נטו היא רק 25% הוא כבר מתפקד רק 50%, הוא הוסיף לעצמו עוד 25% כתוספת בעיקבות זה שהוא יודע שהוא עייף, ומה לעשות עייף קשה לו לתפקד, ה-25% הנוספים זה לא אמיתי, זה לא בעיה אמיתית, זה דבר ממש 'איהו דאזיק אנפשיה', הוא זה שעשה לעצמו.

אני אגיד לכם מתי התעוררתי לענין הזה, יום אחד הרב שך אמר בשיחה; מה זה, באמצע היום ללכת לישון?! הרב שך לא קלט את הרעיון הזה; באמצע היום הולכים לישון?!  בלילה הולכים לישון! מה זה באמצע היום הולכים לישון?! לא מצא חן בעיניו שבאמצע היום הולכים לישון, הולכים בלילה לישון בזמן ויש יום עבודה ארוך, מה זה באמצע היום ללכת לישון?!

[אתם יודעים שבחו"ל אין מושג בכלל שחנויות נסגרות בצהריים, אין כזה דבר, חנויות פתוחות מ - 8 בבוקר  עד - 6 אחרי צהריים, 6-7 משהו כזה, ואז נגמר, הכל לילה, הולך להיות לילה, כאן בארץ זה מדינה מעניינת אז באמצע, החנויות נפתחות אולי ב - 10 נסגרות ב - 2, ואח"ז נפתחות שוב ב - 5 כי בין זה העולם חזר ללילה, לילה כיום יאיר, אני לא יודע עד מתי, אבל צהריים זה חלק מהלילה], עכ"פ הרב שך היה שייך למושגים כאלה שבאמצע יום לא הולכים לישון.

אני לא יכול להגיד שמאז שהוא אמר את זה הפסקתי לישון ביום, אבל הוא הוסיף כך; מה תגידו שאתם עייפים?! אז מה יש, אם עייפים אז אי אפשר ללמוד?! כך זה המילים שהוא אמר, וכשהוא היה אומר דברים זה היה חודר לוורידים, וראיתי שמה שזה עשה לי השיחה הזאת, שמאז התחלתי לחיות יותר נטו את העייפות, לא להוסיף את הריבית וההצמדה לעייפות, זה קיבלתי ריווח מהשיחה הזאת, השיחה הזאת הכניסה לי לנשמה; כשאתה עייף רק מה שעייפות באמת לוקחת, אל תוסיף לעייפות עוד ריבית והצמדה.

[עוד פעם; זה ברור שכל מה שדיברנו שבוע שעבר שצריך ללכת לישון בזמן ולדעת שבלי שינה את כל הנזקים מה שיש, כל מה שדיברנו שבוע שעבר זה הכל שריר וקיים, עכשיו אנחנו כבר מדברים מה קורה כשבן אדם כן עייף, קרה מקרה, אני מקווה שלא יקרה כזה מקרה, אבל אם כן קרה כזה מקרה והבן אדם כן עייף, מה המצב שלו כשהוא כן עייף, גם כשהוא עייף אם ישאר לו רק החלק שזה עייפות כן לוקחת, מה אפשר לעשות חלק מהכוח סוס לא קיים, מה שלא קיים לא קיים, אבל לא להוסיף עוד] השיחה הזאת ששמעתי זה חדר לי כ"כ לעצמות שמאז עכ"פ השתפר העניין הזה, ונשאר שכשעייפים נשאר רק העייפות נטו בלי תוספות, זה נקודה אחת שרציתי להעיר.  

בוא נראה ונתקדם הלאה, יש לכל אדם באשר הוא אדם כל מיני זמנים שיש לו כל מיני מיחושים ואי נוחות, ואיזשהו הרגשות לא טובות, או איזשהו כאבים, בוא נגיד דוגמא; אחד קרה לו איזשהו כוויה ביד והיא שורפת, אין מה לעשות, וחבשו לו, נגיד; אפי' הלך לשירותי אחות בקופת חולים וחבשו לו, ואמרו לו; אדוני היקר השריפה הזאת אשר שרף ה' תבער בך במשך כמה ימים, ואין מה לעשות, עוד כמה ימים יהי' ותשקע האש, מה הוא באותם הימים, מה המצב שלו באותם הימים שכל הזמן הוא מרגיש שמה שכואב לו? (לא כוויה שברוב חלקי גופו, אלא משהו באיזור מסויים, שקרה לו כוויה).

הרבה פעמים אדם קצת חרוץ הוא יוצא לפועלו ולעבודתו עדי ערב כרגיל, נכון אז לא כזה נוח כעת, זה לא כזה רמה של כוויה שצריך אישפוז, או אפי' הוא לא נפל למשכב.

אתם יודעים; בשבת לא לוקחים תרופות, יש גזירת שחיקת סממנים, האם מותר לקחת אקמול בשבת כשיש כאבים, כשיש כאב ראש, כאב שיניים וכדו'? אז הדין הוא כזה, כאב הרי זה לא חולי, אבל אם יש לו כאב כזה שזה נפל למשכב, שהוא לא מסוגל לתפקד, כ"כ כואב לו שהוא פשוט נשכב על המיטה, הוא לא מסוגל לצאת ולבוא, 'לא אוכל עוד לצאת ולבוא', כאב שמרתק את האדם כעין נפל למשכב, זה מוגדר כחולי מבחינת ההלכה ומותר לו לקחת אקמול בשבת, כעת קרה לו כוויה, לא כל כוויה קטנה היא כבר אמורה לשתק את הבן אדם, אדם שהוא קצת חרוץ, הוא משלים עם זה שקצת שורף והוא מתפקד רגיל, אַי הרי קצת שורף לו קצת מציק לו, אבל זה לא לוקח לו, אפי' זה לא נותן לו אחוז אחד של נכות זמנית, הוא מתפקד עם זה רגיל, כי הכוויה הזאת לאדם שלא מתפנק לא אמורה לקחת כלום מהתיפקוד שלו.

אחד יש לו איזשהו כאב שיניים, (כל דבר זה נתת דבריך לשיעורין, כל דבר תלוי בשיעור, דיברנו שיש מצב של כאב שהוא משתלט על האדם לגמרי ומשבית אותו מרוב עוצמה של כאב, לא מדבר על כזה רמה של כאב), והוא הזמין תור לרופא, וגם העזרה ראשונה זה רק עוד חצי יום, ויש לו שם איזה כאב אבל זה לא כאב שהוא בגדר חולה, אפי' לא חולה שיש בו סכנה, ופה רואים מאוד הבדל בין בנ"א, יש בנ"א שיש להם חריצות, והם לא עושים עסק מכל הפרעה קטנה או כל כאב וזורמים הלאה ומתפקדים באופן מושלם עם הכאב, ויש כאלה הוא מתפקד רק כששטיח אדום פרוס תחת לרגליו, והכל מושלם ואין לו שום קושי ושום טירדה ושום הרגשה לא הכי טובה, כשהכל 100% בסדר אז הוא מוכן לתפקד.

נא לדעת שמציאות החיים, כל מי שקצת מכיר את החיים, כמעט לא קיים מצב ש100% הכל חלק חלק, או שעייפים או שיש קצת איזה מיחוש, או קצת איזה הרגשה לא הכי טובה, וכל מיני הרפתקי דעדו עליה דגברא, שהחיים מלאים כל מיני דברים שיכולים להפריע, פה החברותא לא 100%, פה לא הבנתי.

הנה נגיד עוד דוגמא, ממש רואים את זה בחוש, כמדו' שכל מגיד שיעור יסכים לזה, יש בחור שישמע שיעור ויש לו פתאום איזה שאלה, משהו לא לגמרי ברור לו כאן, אבל מה לעשות שיעור זה לא סדר, ומגיד שיעור לא יכול פתאום באמצע השיעור לשבת איתו עשר דקות כדי ליישב את הדברים על ליבו, יש בחור שבכזה מצב הוא לא מסוגל להקשיב הלאה, הוא לא הבין, אבל אני לא מבין! והוא לא יודע לשים באיזה מסגרת את השאלה שלו ולזרום הלאה, תשמע את השיעור, מה זה הדבר הזה? הוא מוכן ללמוד ולשמוע ולהתקדם הלאה רק כשהכל חלק, אבל משהו אני לא מבין, רגע, אז תוותר תדלג ע"ז, תשאיר כאן את החלק הזה שלא מובן כעת, נכון יש כאן איזה שאלה; אבל א. הרבה פעמים זה גם מתיישב במהלך ההסבר או השיעור, ב. אבל גם אם זה לא מתיישב וזה יישאר, לא! הוא לא יכול, זה מטריד אותו יש לו שאלה, מה זה הדבר הזה?

זה פינוק! אני צריך שכל התנאים יהיו בסדר, יש לי כאן שאלה לא מוכן להמשיך הלאה, עצור, מחסום לפניך! עד שלא יהי' לי הכל חלק אין על מה לדבר, אני לא זורם הלאה, לא מתקדם הלאה, אני עוצר את התנועה, לא נוסע, הדבר הזה הוא דבר שחוסם את הבן אדם, בן אדם שכל הפרעה קטנה, כל קושי קטן; לא! אני לא מוכן! אני לא יכול! דבר ראשון שיהי' את התנאים, את מירב התנאים והנוחיות כדי שאני אעשה משהו, אדם כזה לא יגיע לשום מקום.

ופעם היה לי איזה עסק עם בחור שיש לו כל מיני הרגשות ודאגות, ואמרתי לו; אין לי פיתרון להרגשות שלך, אבל אולי תפריד; הרגשות לחוד ותיפקוד לחוד, מי אמר שלמי שיש כזאת הרגשה לא יכול לתפקד?!

 תדעו לכם שאפשר לראות לפעמים, שניים שברמת הכישרון והמישׂכל והאינטילגנציה וכל הכישורים הם שווים, ממש כשני השעירים שווים במראה ובקומה ובהכל, ואחד רואים אותו עולה ומתעלה ומצטיין ומשקיע, והשני כל הזמן מקרטע והעסק לא זז, ומה ההבדל?

ההבדל הוא בנושא הזה של פינוק; ההוא החרוץ מוכן לוותר על קשיים, יש לו פה קושי הוא מוכן לוותר על איזשהם דברים קטנים, כי הוא יש לו איזשהו מטרה, הוא רוצה להצליח בלימודים, הוא רוצה להשקיע במה שחשוב לו, אז הוא מאתגר את עצמו כל הזמן, למרות שיש לו כל הזמן פה ושם מכשולים קטנים.

והמפונק, לא! לא נוח לי, פה לא נוח לי, כל הזמן הוא צריך; פה הוא קצת רעב, פה הוא קצת חסר לו כך, קצת חסר לו כך, כל הזמן הוא מוצא סיבות שלא נוח לי, כך לא נוח לי, אני צריך תנאים יותר טובים, שפה פעם זה מזג אוויר, פה זה, כל פעם הוא ימצא סיבות שונות ומשונות, וכל פעם הוא ימצא את הסיבה שהוא לא יכול, הוא פשוט לא יכול, ובכל דבר יש לו גם בעיה בלשון, שאצלו לא נוח או לא רוצה זה נקרא לא יכול, [אתם יודעים ש"לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יב, יז), כתוב לא תוכל, התרגום מתרגם "לית לך רשו", כשהתורה לא מרשה אז זה לא יכול, נכון כשהתורה לא מרשה אז זה לא יכול, זה לא רק לא בסדר אלא זה לא יכול, יהודי לא יכול לעשות משהו שזה לא ע"פ תורה] אבל שאדם יגיד לעצמו על כל איזה קושי; לא אני לא יכול, אני לא מסוגל, זה בעיה כי הוא ודאי כן מסוגל, אבל הוא התרגל לאיזשהו סוג פינוק שהוא צריך שהכל יהי' בסדר, אם הוא לא יעשה משהו עם עצמו להבין לא לעשות עסק מכל איזשהו משהו קטן, אדם כזה לא יגיע להישגים בחיים.

הבנ"א האלה בדרך כלל יש להם גם עוד דבר, יש להם גם חוסר סבלנות להשקיע השקעה לטווח ארוך, הם צריכים הישגים מידיים, הם צריכים את המתן שכרה בצידה מהרגע להרגע, שהרי כל דבר שהוא לטווח ארוך, אז עוד הפעם הוא דורש איזה וויתור על משהו, כי אם אני צריך כרגע להשקיע כדי להצליח במבחן שהמבחן הזה יהי' רק עוד שבוע, עוד חודש, עוד שלושה חודשים, או להספיק איזה פרוייקט שזה יהי' לפעמים עוד חצי שנה. החפץ חיים הלך לחבר משנה ברורה, זה היה פרוייקט של חצי יובל, 25 שנה הוא ישב על חיבור משנ"ב, כן אז כדי לקחת כזה פרוייקט, אתם יודעים כמה הפרעות יש באמצע, כמה סיבות להתייאש ולעזוב יש באמצע, ומי הוא זה שלוקח על עצמו לטווח ארוך, ומי הוא זה שאם אין לו מהרגע להרגע את התוצאות אז הוא לא עובד, זה קשור למפונק או לחרוץ.

מה בעצם הסוד של הענין? כל אדם באשר הוא אדם יש לו כל הזמן כל מיני רצונות, יש בפנים כל אדם, במציאות של האדם יש לו מלא רצונות וחשק לכל מיני דברים, כך טבע האדם שהמציאות של נפש האדם לכל מיני חשק, יש לו חשק לזה וחשק לזה, ורצון כזה ורצון כזה, וכל מיני הרגשות של כל מיני רצונות, אדם צריך לפתח לעצמו את המעצורים, את המעצור הזה שיכול להיות שיהי' דבר שיהי' לי חשק לזה אבל אני לא עושה, אין חובה של 'עין רואה לב חומד וכלי מעשה גומרים' - זה משולש בעייתי מאוד, שהוא ידע לעצור את עצמו, עין ראתה לב חמד אבל סטופ, כלי מעשה לא גומרים, למה? כי אני מבין שזה לא כדאי, שזה לא משתלם, שיש כעת משהו יותר חשוב, אבל צריך לפתח את היכולת של המעצורים האלה, כי אדם שלא פיתח בעצמו את היכולת לשים לעצמו מעצורים גם כשיש לו רצונות.

מותר שלבנ"א יהי' רצונות, אדם שהוא לגמרי חונק את הרצונות שלו עד שהוא מאבד בכלל רצון זה גם לא טוב, מותר שיקפוץ לבן אדם כל מיני רצונות, מה לעשות, אנחנו קרוצים מחומר שקופצים לנו כל מיני רצונות, השאלה; מה קורה כשזה קורה? האם אנחנו יכולים להעלות את הדברים למשפט ההבנה וההיגיון, ולשאול את עצמינו; האם באמת מתאים שאני כעת יממש את הרצון, האם בגלל שלא הכי נוח לי כעת אני אמור כעת לשבות, או אני אמור להמשיך לתפקד למרות שיש כאן איזשהו קושי?

אז אם המזג אוויר לא הכי נחמד ויש אפשרות לפתוח חלון או לסגור חלון, להדליק מזגן או לכבות מזגן וכדו' אם יש בקל אפשרות לספק את הרצון בלי סתירה למטרה המרכזית, אז בהחלט למה לא?! רשות ביד האדם לרפד לעצמו את מצבי החיים שלו שיהיו לו נוחים, וודאי רשות ביד האדם לעשות את זה.

אבל השאלה מה קורה אם אין אפשרות כרגע, האפשרות הטכנית כרגע לסדר את הדברים לא כ"כ נמצאת, האם כל קושי, ז"א כך; קפץ בי רצון, והרצון הזה כעת מנסה לשתק אותי, וכאילו כולי יהי' כעת ברצון הזה של המשהו לא הכי נוח, או קצת כך, פה זה תלוי האם אני פיתחתי בעצמי את המעצורים ואת הכוח לשלוט על רצונות, ולא שכל רצון משתלט עלי ומציף אותי ברמה כזאת; שגמרנו אני כרגע כולי בתוך הרצון הזה, ושוכח מכל המציאות האמיתית שלי ומכל המטרה האמיתית שלי, כי כרגע אני מול איזשהו רצון, וזה דבר שיש בזה אלפי דרגות בדבר הזה.

אם תבדקו תראו שזה ההבדל בין החרוצים ללא חרוצים, המתמידים - תמיד זה האלה שהם חיילים עם איזה מנת קרב, כל הזמן לוחמים את מלחמת החיים עם מנות קרב, אפי' עם מצב הישרדותי - עוד פעם אנחנו צריכים את מה שכל אחד את הצרכים הבסיסיים שלו, אכילה שתיה מנוחה שינה, הכל, וודאי שאנחנו לא אמורים לסגף את עצמינו - אבל אנחנו רואים את המציאות שחרוצים יש להם את המעצורים ולא כל דבר מסיח את דעתם.

כתוב בפסוק "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (איכה ג, כז), למה בנעוריו דוקא, במשך החיים לא צריך עול?! אבל מי שלא בונה בעצמו את היכולת לעצור את עצמו מרצונות, היום, אתם יודעים, לכל דבר יש שם, זה נקרא "דחיית סיפוקים", מי שלא בונה בעצמו את היכולת לדחות סיפוקים, שהוא יכול לוותר על סיפוק ורצון עכשווי בשביל מטרה יותר חשובה, אדם כזה נכשל, אדם כזה ממש נופל, אז טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, כי זה הגיל של בניית האישיות, ואם בגיל הנעורים הוא לא בונה את זה, יכשל בחיים.

ומי שזה לא בנוי לו מספיק - צריך לעשות תירגולים, פשוט לעשות תירגולים, להאמין ברעיון הזה ולהשקיע קצת מאמצים, מה לעשות, כדי להצליח בחיים א"א להצליח בלי מאמצים, מי שחושב שאפשר להצליח בלי להשקיע, בפסוק כתוב "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), אין אפשרות לאכול לחם בלי זיעה, ז"א שכל הישג שאדם רוצה להשיג; בין הישג חומרי בין הישג רוחני, הוא צריך להזיע בשביל זה, אין מצב בחיים להגיע להישגים בלי להזיע, נא לדעת! זה צורת הבריאה; "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה) אין זריעה בלי השקעה, כי כל זריעה והשקעה היא קשורה לדם ויזע ודמעות, כך זה, זה המציאות.

תראו דבר מעניין מאוד, איפה עוד הנושא של פינוק מזיק? ברבינו יונה בשערי תשובה (א-לא) הוא מביא דבר מאוד מעניין, הוא כותב כך: ונאמר "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע" (משלי יח, א) פי' מי שמבקש ללכת אחרי תאוותו ורצונו נפרד מכל חבר ועמית, כי ירחקו ממנו אוהב וריע, כי תאוות בנ"א ומידותם חלוקות, אין רצונו של זה כרצונו של זה, אכן אם ילך בדרך השכל אז יתחברו לו החברים ויהיו אוהביו רבים, ואמרו במוסר מי שהוא רוצה את מידותיו רבו הקופצים עליו", והוא מאריך כאן עוד.

המציאות היא מה שאנחנו רואים, שאלה שמאוד עסוקים ברצונות שלהם, זה מה שרבינו יונה אומר כאן והוא מפרש את זה בפסוק, יש להם פחות חברים, למה? כי הוא כל הזמן עסוק ברצונות שלו, וכל עניני חברה וכל קשר חברתי, הוא מבוסס על התחשבות בשני ועל הליכה לקראת השני, אבל המפונק הוא עסוק כל הזמן ברצונות שלו ולא ברצון של השני, הוא עסוק ברצונו אז הוא נפרד ממנו כל חבר ועמית, ירחקו ממנו אוהב וריע, כי רצונות בנ"א ומידותיהם חלוקות, אין רצונו של זה כרצונו של זה, והוא לא הולך בדרך השכל להבין; כדאי לי לבוא לקראת החבר, הוא עסוק ברצון שלו, אבל אני רוצה אחרת, ואז מה פיתאום שהחבר יסכים לספק לו את הרצונות שלו, הרי כל אחד עסוק בלספק את הרצונות שלו?! אם אני בא לקראת השני השני יבוא לקראתי, אבל אם אני עסוק ברצונות שלי אז הוא גם יהי' עסוק ברצונות שלו, איך יתחבר בינינו?!

זה כלל מאוד גדול בחיים, ותדעו לכם שיצא לי לשמוע את זה גם מחכמי נפש וגם מאנשי חינוך, מחלת הפינוק היא אפי' יותר גרועה ומזיקה לאדם ממחלות נפש, כי מחלות נפש יש איזשהו דרכי טיפול, לפעמים תרופות, לפעמים דברים אחרים, כי מחלת נפש זה משהו שיש את הבנ"א ויש לו איזשהו חולי, אז אם יש איזשהו דרכי טיפול וריפוי אז הבנ"א מגיע לאיזשהו איזון, כי יש את הבנ"א, אבל אדם מפונק; הוא אדם שבדר"כ הוא פשוט מושבת, הוא כאבן שאין לה הופכין, הוא לא יוכל אפי' להזיז את עצמו, כי כפי שדיברנו כל התקדמות בחיים דורשת איזשהו הקרבה ומסירות, ואת הרעיון הזה לוותר על איזשהו רצון ריגעי בשביל השקעה עתידית, הוא לא מכיר את המציאות הזאת, לא התפתח אצלו המעצור הזה והכוח הזה, 'תעצור את עצמך מהרגע הזה בשביל הרגע הבא' - זה לא קיים אצלו, ולכן אדם כזה ההצלחה ממנו והלאה למרות שהוא יכול להיות גאון, והוא לא יגיע לכלום, ואחר שיהי' פחות כישרוני ממנו ישיג הרבה יותר בכוח החריצות והיכולת לדחות סיפוקים,

הקב"ה יעזור לכולנו שאנחנו נהיה חכמים, ואיך שרבינו יונה כותב: "אם ילך בדרך השכל יתחברו לו החברים ויהיו לו אוהביו רבים". ובכל הענינים כשאחד מנהל את החיים שלו לפי השכל ולא לפי רצון שקופץ לו הרגע, אז הוא עולה ומצליח בכל אשר יפנה.     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרב שך אמר מה זה לישון באמצע היום?! איפוא נשמע כזה דבר באמצע היום לישון?! ישנים בלילה לא ביום! מה תגידו? שאתם עייפים, וכי כשעייפים א"א ללמוד?!

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד