מעשה דיבור ומחשבה

נשאל אולי שאלה; כולנו יודעים שכללות עניני האדם בכללות זה כולל שלושה סוגים: יש מה שהאדם עושה, יש מה שהאדם מדבר, ויש מה שהאדם חושב ומרגיש, זה לכאורה השלושה או הארבעה דברים שכוללים את כלל מציאות האדם, מעשה דיבור מחשבה והרגשה, מחשבה והרגשה ושכל ולב, זה לפעמים מעורב לפעמים בנפרד - זה בכללות ענין האדם.

הבה נתבונן איזה מהדברים האלה יש לו את המשמעות הכי חזקה מצד המציאות של האדם, ומהו סדר החשיבות של הדברים האלה שהזכרנו כעת מבחינת הערך והחשיבות שלהם בכללות מציאות האדם בחיים? בפשטות וכל אדם יגיד בהסתכלות פשוטה שהמעשים של האדם זה החלק הכי חזק ותקיף במציאות האדם, מתחת לזה זה הדיבורים, ומתחת לזה זה המחשבות וההרגשות, כך זה הדעה הפשוטה של האדם.

מה גורם לבנ"א לחשוב שזה באמת כך? הסיבה שבנ"א מרגישים באמת שהמעשים שהם עושים, זה החלק הכי חזק במעשים שלהם ובחיים שלהם, זה משתי סיבות: א- כי בכל יחס שבין אדם לאחר הקובע בעיקר זה המעשים, האדם האחר שאני חי איתו, הוא יותר יודע ומכיר מה אני עושה ומה אני לא עושה מאשר מה אני חושב ומה אני מרגיש, הוא לא נביא לדעת את כל מחשבותי והרגשותי - זה גם נכון שזה סיבה שבנ"א מייחסים יחוס גדול למעשים.

אבל יש גם עוד סיבה, אולי אפי' יותר פשוטה; כי האדם בכללות חי לפי החושים שלו, ובחוש מעשה זה משהו חזק, שהרי זה מעשה, דיבור הוא גם, יש 'דיבור כעין מעשה', 'בדיבור איתעביד מעשה', דיבור זה גם יותר חושי, ואילו מחשבה והרגשה זה נתפס כמשהו לא כ"כ ממשי, זה יותר רוחני כזה, הוא סה"כ חשב והרגיש, כך נדמה לבנ"א.

בוא נראה; האם זה באמת כך? עוד לפני שנראה מה שכתוב, בוא נחשוב בהתבוננות שלנו, ותיכף נראה איך שהדברים כתובים ומבוארים. זה ברור וזה פשוט שמבחינת שטח הכי קובע זה המעשה, אף אחד לא יגיד שאדם שרצה לעשות משהו או הרגיש משהו, כל עוד הוא לא עשה מעשה יהי' עליו נידון כאילו הוא עשה, אדם שעשה מעשה לא טוב, מגיע לו עונש, אדם שעשה מעשה טוב מגיע לו ע"ז שכר וייש"כ והוקרה, המחשבות וההרגשות והדיבורים מבחינת השטח; זה רק מחשבה! זה רק הרגשה! זה רק דיבור! ואילו המעשה זה עובדה - וזה נכון וודאי שזה כך!

וגם כל דיני התורה מבחינת הלכה, בכללות דיני התורה נקבעים לפי מעשים, עשית או לא עשית; אחד היה ממש עם הרבה כוונות וייחודים, והרגשות הלב הכי מרוממות, אבל הוא לא קרא את הקריאת שמע, אף שהוא היה בהרגשה של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, ומסירות נפש ברגשות הכי מרוממות, אבל הוא לא קרא את הקרי"ש, כלום זה לא שווה, יש לו חור, אין קרי"ש, במשבצת של הקרי"ש של שחרית או של ערבית יש חור, זה לא קיים, לעומת זאת אחד שכן קרא קרי"ש, ובוא נגיד באופן שכיוון ברמה הכי פשוטה כדי לצאת ידי חובה, יש לו קיום מ"ע דקרי"ש, יש דרגות יותר גבוהות בקרי"ש, אבל יש לו קרי"ש, ואילו אחר שהיה בייחודים ובעולמות הכי גבוהים אבל הוא לא קרא, אין לו כלום מזה, אין לזה שורש וענף, מה יועילו הייחודים והכוונות אם זה לא מולבש על מעשה המצוה המחוייב?! זה פשוט בתכלית.

בקיצור כך; מבחינת הלכות מעשיות וכל עניני גדרי הלכה, ובין אדם לחבירו ובין אדם למקום, מבחינת חוק ומשפט שהוא גם בגדרי התורה, הכל נקבע במעשים. ובזיכרוני, שר' דוד פוברסקי פעם אמר בשיחה, הוא דיבר על מה שהזכרנו קודם; מה ההבדל בין אדם שהוא בריגשי קודש הכי גדולים אבל הוא לא עשה את המעשה מצוה, לבין אדם שעשה את המעשה מצוה בצורה הכי יבישה אבל הוא יצא ידי גדרי הלכה? הוא אמר כך; אדם שעושה את המעשה לפי גדרי הלכה, ההבדל בין אם הוא עושה את זה לפי גדרי הלכה או בצורה עם רגש התעוררות ועם חוויה פנימית, זה הבדל יותר משמים וארץ; אבל כשאין את המעשה אז אין את הבסיס, אין למה לחבר את כל הריגשי קודש שלו, כי הקב"ה חקק בתורה שכל המעלות העליונות הם נקבעות במעשה המצוות או במעשה העבירות, זה קובע את גדרי ההלכה של הענין, אין מצב שאדם יצליח לקיים מצוה ע"י שמכיר את כל הסודות ע"פ קבלה, ואת כל הענינים הכי גבוהים, בלי שהוא עשה את המעשה עצמו, כי כוונות ויחודים יש גם למעלה, אבל הקב"ה נתן לנו את התורה כאן בארץ, 'הארץ נתן לבני אדם' שהכל תלוי במעשים - אבל כשיש כבר את המעשה, מה שקובע את המדריגה של האדם, זה לפי ההרגשות והעומק הפנימי של מה שגורם לו לעשות או לא לעשות.

אבל מצד שני בוא ננסה רגע בדברים מושכלים ופשוטים, מה קובע את המעמד והמהות האמיתית של האדם? בוא נשאל שאלה: אדם שמשום מה הגיע למצב כזה שפל שהוא רוצה לגנוב, הוא מאוד רוצה לגנוב, הוא החליט שהוא הולך על הענין הזה של לגנוב, רק שהוא צריך שיזדמן לו המקרה ועדיין לא הזדמן לו המקרה, אבל ברור לו שאם יזדמן לו למשל שמישהו ישכח כאן כסף ואף אחד לא רואה, הוא לוקח את זה, ברור שזה כך - זה המצב שלו. אדם שזה המצב שלו, כל אחד מבין שהאדם הזה באישיות שלו הוא בתואר גנב ממש, הוא ממש גנב מושלם מבחינה אישיותית, אפי' שעוד לא הזדמן לו המקרה שהוא יעשה את זה, כי למעשה ברצון הלב ובהרגשת הלב, בחשיבה שלו, במציאות הפנימית שלו הוא אוחז בלהיות גנב, רק שבבפועל זה עוד לא הגיע למעשה. אמנם דין כפל ודין ארבעה וחמישה וחיובי גניבה ואיסורי גניבה, הדברים המעשיים וההלכות המעשיות של דיני גנב, הם וודאי קשורים לאם הוא עשה את זה או לא עשה את זה, אבל מבחינת אישיות הוא אישיות של גנב באופן מושלם.

והוא במידה מסויימת הרבה יותר אישיות של גנב מאחד שזה בכלל לא בקו שלו לגנוב, אבל קרה פעם מקרה שפחז עליו יצרו ויצרו תקפו, והיה איזה מקרה שהוא כן גנב, שאדם שקרה מקרה בעת נסיון קשה ופחז עליו יצרו והוא עשה את זה, האדם הזה במצב רגיל הוא לא גנב, אין לו אישיות של גנב, האישיות שלו היא לא של גנב, עובדה שבמצבים רגילים גם אם יזדמן לו בכלל לא עולה על דעתו, אבל קרה מקרה שהיה לו איזה נסיון, והוא לא עמד בנסיון ופחז עליו יצרו, אנחנו רק יודעים מתוך זה, שברמת נסיון כ"כ קשה הוא עלול למעוד, אבל זה עוד לא נותן לו מציאות אישיותית של גנב.

ואילו האדם שהוא כבר הגיע לצערינו למצב שמבחינתו לגנוב זה הותרה הרצועה, והוא רק צריך את ההיכי תימצי שזה יקרה, מבחינה אישיותית הוא גנב, הנה אנחנו רואים שיש אדם שלא עשה שום פעולה, והכל רק במצב של הרגשה ורצון, והאדם הזה הוא במצב גרוע מאוד, חדל אישים, אדם שפל מאוד, כי הוא אוחז בלגנוב.

למעט מזה, יש עוד סוג דבר שפה אנחנו צריכים לדעת את זה, אדם שמרגיש שיש לו איזה רצון לאיזשהו דבר שלילי, יש לו רצון מה לעשות, אבל הוא מחזיק את עצמו; לא, זה לא בסדר לעשות כזה דבר, אני שולט על עצמי לא לעשות. אדם כזה אנחנו לא נגיד שיש לו תואר של אדם שפל ואדם רע, אמנם יש לו משיכה לדבר השלילי, אבל עצם הדבר שיש לו מהצד השני את השופטים ושוטרים בתוך האישיות שלו, שבולמים אותו מלעשות את זה, זה בסדר. יש דרגות יותר גבוהות שגם אין רצון בכלל לדבר לא טוב, אבל גם אדם כזה הוא לא אדם משולל, הוא יכול להיות צדיק גדול מאוד, אבל עדיין לא הגיע למצב שהכל מאוזן אצלו ושאין לו בכלל משיכה לפעמים לדבר לא טוב, אבל לפחות הוא שליט בעצמו ושליט ליצרו לקבוע מה הוא עושה ומה הוא לא עושה.

בוא נראה כעת מה כתוב על הדברים האלה, ר' חיים וולוזינ'ר בנפש החיים (א-יד) כותב כך: "ואלו הג' בחינות מעשה דיבור מחשבה הם כלל הבחינות פנימיות של האדם, שהם הג' בחינות נפש רוח נשמה" - הוא אומר שמעשה דיבור ומחשבה של האדם הם כנגד נפש רוח נשמה. "כי המעשה הוא מבחינת הנפש כמו שכתוב "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (במדבר טו, ל); "הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת" (ויקרא יח, כט) והרבה כיוצא" - המעשה מיוחס לנפש של האדם, מה זה נפש? הוא מביא: "כי הדם הוא הנפש, שהנפש שורה ומתלבש בדם האדם ולכן עיקר משכנה בכבד שהוא כולו דם, ומרוצת הדם בכל פרטי חלקי האברים, כלי המעשה הוא הנותן להם חיות התנועה וההתעוררות, שיוכלו לפעול ולעשות את אשר בכוחם" - הנפש זה החיוניות שנותנת את הכוח באברים, זה מה שנקרא הנפש הבהמית, ז"א הכוח המפעיל את אברי האדם, שלנפש מייחסים את העשיה. ומבאר: "כי הדם הוא הנפש שזורמת בכל הורידים והעורקים, ונותנת כוח וחיות לכללות איברי האדם החיצוניים והפנימיים, ונותן להם את היכולת לפעול ולעשות, זה הבחינה של מעשה, שמעשה הוא הנפש. והדיבור הוא מבחינת הרוח, כמו שכתוב "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי" (שמואל ב' כג, ב)... ומשכן הרוח עיקרו הוא בלב. ומחשבה היא בחינת הנשמה, שהיא המלמדת לאדם דעה ובינה בתוה"ק, לכן עיקר משכנה הוא במוח כלי המחשבה, והיא הבחינה העליונה שבהם".

ומכל ההלוך ילך שכתוב שם רואים שמחשבה והרגשה זה הולך ביחד, כי לא מדובר כאן ב'מחשבה' רק על הגיון קר, אלא על מחשבה שהיא מבטאת את האדם, את הרצונות של האדם, ואת ההרגשות של האדם, לא סתם חשיבה מתמטית אלא חשיבה שמבטאת את האדם - זה נגד נשמה שזה החלק הכי פנימי והכי מהותי במציאות של האדם.

נמצא שהמעשה הגשמי הנפעל ע"י החושים משפיע בעיקר על החלק הנמוך שבאדם שהוא הנפש, הדיבור המעודן יותר תוצאות פעולתו מגיעות לרוח הרוחנית יותר, ואילו המחשבה וההרגשה שהיא רוחניות בלבד והבחינה העליונה שבהם, משפיעה ומוסיפה כוח בבחינה העליונה שבאדם שהוא הנשמה - זה המציאות של כלל האדם.

דבר מעניין מאוד ג"כ בנפש החיים (שם) ר' חיים וולוזינ'ר מסביר למה הרהורי עבירה קשים מעבירה, הוא אומר כי הרהורי עבירה זה מבטא את המחשבה ואת ההרגשה ואת הרצון של האדם, והכוחות האלה של מחשבה הרגשה ורצון זה יותר חזק בהשפעה על האישיות של האדם אפי' מכוח השכל וממידות הנפש השיכלית, וכשהוא חוטא בו, בהרהורים האלה, הוא חוטא במבחר מידותיו ובפנימיותו, ולכן גם הקילקול הוא קילקול יותר בעומק ובשורש הרוחני של האדם, וזה יוצר בו קילקול יותר פנימי וריקבון יותר פנימי מאשר במעשה שהוא עושה, כי יש לו כאן איזשהו התעסקות עם החלק שהכי מבטא את החלק הכי מהותי שבאדם, זהו כשאדם הוא במצב שהרגשות שלו והמחשבות שלו הם לא טובות. וכמובן שאדם שהמחשבות שלו הם טובות וההרגשות שלו הם טובות, אז מידה טובה על אחת כמה וכמה שמרובה מידת פורענות וכמה זה משפיע ומרומם ומגדל את האדם עד שהוא עולה ומתעלה ממש, המציאות שלו עולה ומתעלה.

רק מעבר לזה; אדם יכול להשחית בחלק של המידה המגונה, והחלק הזה זה גם בטוב וגם בדברים מגונים, להשחית את החלק הכי עמוק שבו, את החלק שהכי מבטא את החלק הכי עדין ואצילי שבאדם שזה הנשמה, ולעומת זאת אדם יכול לרומם את זה -  וזה קשור לאיפה עסוקים המחשבות והרגשות של האדם.

בוא נראה כמה דוגמאות פשוטות, שאנחנו נראה כמה מהמצוות הכי פשוטות וחשובות שהם רק בהרגשה. מה זה אמונה? אמונה זה רק ענין של הרגשה! באמונה לא יעזור לא עשיה ולא דיבור ולא מחשבה, אם בן אדם לא מאמין בדבר. שלהאמין זה משהו בהרגשה שהוא מאמין, יראת שמים זה הרגשה, אהבת ה' זה הרגשה, ז"א שהמצוות הכי חשובות הם מתחילות ונגמרות בהרגשה, אף שודאי שהם נגמרות בהמון עשיה, אדם שהוא מאמין הוא עושה, אדם שהוא אוהב הוא עושה הרבה דברים, אדם שהוא ירא הוא נמנע מהרבה דברים, אבל שורש הדברים האלה שהם עיקרי העיקרים הם במחשבה והרגשה.

הגמ' בערכין (טו,א) אומרת דבר מענין מאוד, כתוב בגמ' כך, "נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה" - אמירה יותר חמורה מעשיה. מה הדוגמא שם? מבואר שם בסוגיא; מוציא שם רע משלם מאה כסף, ואונס ומפתה משלם רק חמישים כסף, כולנו יודעים את זה, כתוב כך מפורש בתורה. אומרת הגמ' "נמצא האומר בפיו" - הוא רק הוציא שם רע בפיו "חמור מהעושה מעשה" -  שהוא משלם מאה כסף, והוא משלם חמישים כסף. ולמה? כי הדיבור הוא משהו יותר עדין ורוחני, והוא פוגע גם יותר בחלק עדין ורוחני שבשני, מאשר מעשה שהוא גם רק בחלק החושי, וגם הפגיעה בו בחלק החושי, ולא בחלק היותר עמוק ופנימי, כך כתוב בגמ'.

אנחנו רואים שכל האישיות של האדם נקבעת לפי המחשבות וההרגשות שלו; כל אחד יודע שאדם סוחר, כל הראש שלו כל הזמן בגישעפט'ן, כל הזמן רוקד לו בראש כל מיני רעיונות, מגדלים פורחים באוויר של עסקים, כי הראש שלו בעסקים. אנחנו רואים שאדם שיש לו תאוות, כל הזמן בראש שלו ציורים ועניינים שהוא מתאווה להם, והמציאות של האדם הזה זה אדם חומרי, והמציאות של האדם הסוחר, זה העסקים שלו - ואנחנו רואים שבמידה הטובה מי שהחשק שלו והחיבור הפנימי שלו זה לתורה ועבודת ה', אז המחשבות שלו וההרגשות שלו הם סביב הדברים המרוממים.

זה דברים שאנחנו רואים את זה בחוש, אנחנו רואים את הכוח, מה הכוח של המחשבה והרגשה, זה לא יאומן! יש גמ' בשבת (פח,א) "ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא" - רבא ישב ולמד והאצבעות שלו היו שם מתחת איזה לחץ והוא לא שם לב, וירד לו דם והוא לא הרגיש מרוב שהוא היה שקוע בסוגיא - הרי לך דמחשבה משכחת את החושים הגופניים.

יצא לנו וכולם שמעו ודאי סיפורים על גדולי ישראל שהיה בעיה שהיו צריכים לעבור ניתוח ולהרדים אותם, שלפי המציאות שלהם היה אסור להרדים אותם כי הם היו במצב בריאות קשה, והם ריכזו את עצמם באיזשהו סוגיא או באיזשהו דביקות במשהו, דביקות בה' וכדו', ולא הרגישו את הניתוח, זה דברים ידועים, יש סיפורים כאלו על גדולי ישראל, איך הכוח של האדם שכשהוא מרכז את הכוח הפנימי שבו אז החושים שלו לא פועלים, שזה משפיע עד כדי כך שהחושים לא פועלים, ז"א זה וודאי מוכיח שהכוח הזה הוא כוח יותר עמוק ופנימי באדם.

יצא לכם לשמוע שיש בנ"א שיש להם כוח חזק בעינים שהם יכולים להסתכל בשעון ולעצור את השעון, הוא יכול להסתכל על השעון והשעון מפסיק ללכת. יש כאלו שיכולים בכוח הראיה אפי' לכופף עצמים פיזיים, לכופף סכו"ם, יש להם כוח חזק בעינים שזה יוצר מציאות פיזית. היפנוט זה גם כוח של איזה ריכוז הרגשה ומחשבה שמשפיע על השני, יוצר בשני תהפוכות פיזיים.

יצא לי לשמוע מחכמי נפש תשמעו דבר מדהים, לפעמים בן אדם נכנס בו איזשהו הרגשה שיש בו איזשהו מחלה מאיזשהי סיבה, הוא נכנס לאיזה רגש חזק שיש לו איזה מחלה, והוא כ"כ מתחבר לזה ברגש עד שמתפתח אצלו בגוף כל התסמינים של המחלה, ברמה כזאת שבבדיקות מעבדה ברנטגן ובאולטרא סאונד רואים את המחלה, ז"א בבדיקות שעושים לו רואים את המחלה באופן פיזי, לא רק משהו פסיכולוגי דמיוני, אלא רואים באופן פיזי, רק דבר אחד יש הבדל בין האדם הזה לחולה האמיתי, שכל דרכי הרפואה שנותנים למחלה הזאת למי שבאמת חולה, לא משפיעים עליו, ואילו אם יצליחו לשכנע אותו פסיכולוגית שהוא לא חולה, הוא יתרפא, כך יצא לי לשמוע מחכמי נפש.

ולצערי הכרתי אישית יהודי ת"ח, אפי' מוכר, הוא לא חי היום, הוא נכנס לו ג"כ איזשהו טראומה שיש לו איזשהו חולי, הוא התחיל לפתח את כל התסמינים של אותו חולי, כולם היו בטוחים שיש לו את אותו חולי, כל אלו שהכירו אותו אמרו אוֹי וַי, יש לו את המחלה הזאת, וסיפר לי את זה חתנו של אותו אחד, שאני עד שהוא סיפר לי הייתי בטוח שבאמת יש לו את אותו חולי, כי כולם הכירו וידעו שיש לו איזה חולי מסוים, וכך סיפר לי חתנו; שהוא הלך לרופא ששייך לחולי הזה, הרופא בודק אותו ואומר לו; אדוני אין לך את המחלה הזאת, אצלך זה פסיכולוגי, כי מי שיש לו את המחלה הזאת, הוא אמר לו איזה חמש תסמינים שהוא לא ידע שיש אותם במחלה הזאת, ואין לך אף אחד מהחמש האלה! מאותו רגע הוא רכש את החמש תסמינים האלה, מאותו רגע שהוא שמע שבמחלה הזאת יש את החמש האלה, גם החמש האלה נהיו לו, סיפר לי את זה חתנו של אותו אחד. ובסוף הוא לצערינו נפטר בעיקבות החולי שהוא היה בטוח שיש לו, ושזה כבר היה קיים בו בפועל. אומרים פעמים רבות על אדם שסובל; שזה רק פסיכולוגי! וראוי לדעת שהמשמעות שזה רק פסיכולוגי; אין הכונה שזה רק בהרגשה וזה לא במציאות. אלא אתם שומעים; כשאדם מרכז עצמו בהרגשה חזקה כאילו יש לו איזשהו מציאות מסוימת, זה יוצר מציאות פיזית בגוף שלו, קשה להאמין אבל זה המציאות, מזה אנחנו נראה כמה כוח השפעה יש למחשבה ולהרגשה על האדם, זה פשוט מבהיל.

אנחנו צריכים לדעת שכיון שהחלק שהכי עמוק באישיות של האדם הוא קשור למחשבות והרגשות, א"כ כותב ר' חיים וולוזינ'ר בנפש החיים (א-ד) שהלב של האדם הוא כנגד בית קדשי הקדשים, ובעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה הוא הרגשה לא טהורה, הרי הוא מכניס טומאה בקודש הקודשים, ומגביר כוחות הטומאה והסיטרא אחרא בקדה"ק העליון, הרבה הרבה יותר ממה שנגרם בהתגברות כוח הטומאה ע"י טיטוס, שהוא עשה גילוי עריות בקדה"ק במקדש של מטה, הוא אומר יהודי שחי בהרגשות לא טהורות, הוא יותר פוגם ממה שטיטוס פגם במה שהוא עשה בקדה"ק בבית המקדש, כי יהודי יש לו חיבור בעולמות כ"כ גבוהים, שהפגם שנהיה מזה זה פגם יותר גדול ממה שגוי מסוגל לעשות, גם כשהגוי יהי' בפועל בקדה"ק זה פחות פוגם ומקלקל ממה שיהודי יכול לפגום בהרגשות ומחשבות שלו, כך הוא כותב בנפש החיים.

ז"א כך, אמנם מצד אחד זה לא הכונה שצריך להיכנס לאיזשהו חרדה או נערוין בענין, כי אין איש שליט ברוח לכלוא הרוח, ועצם היותינו קרוצי חומר זה מחייב שקופץ מידי פעם כל מיני הרגשות ומחשבות, ואין בזה בכלל בעיה, כמו שאמרו בגמ' (ב"ב - קסד,ב) "שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום" ואחד מהם זה הרהורי עבירה. אבל הנושא הוא; האם אנחנו נותנים לזה לקנות שביתה בנפש, ואנחנו מעצימים וממשיכים לדמיין על הדברים האלה, כי אדם שמרשה לעצמו להמשיך להעצים ולדמיין דברים שהם לא בסדר, הוא בעצם בונה טומאה בתוך החלק הכי עדין שמבטא את המהות האישיותית שלו, במקום לבנות שם קדושה הוא בונה שם טומאה.

אנחנו צריכים לדעת שהמציאות האמיתית של האדם; זה במה עסוקים המחשבות וההרגשות שלו, לא מה הוא עושה. ודאי שבלי עשיה הוא לא כלום, ולהגיד: אני יהודי בלב! אין יהודי רק בלב, יהודי זה לא רק בלב. ודאי שיהודי זה בלב, אפשר בלי לב?! אפי' שלא רואים את הלב, א"א בלי לב, זה אבר שהנשמה תלויה בו, אבל א"א להיות רק יהודי בלב, גם לב לבד זה לא כלום, צריך את הכלי מעשה גומרים של כל התרי"ג מצוות - אבל צריכים לדעת שהמציאות העמוקה של האישיות של האדם, זה ההרגשות והמחשבות.

רבינו יונה בשערי תשובה (ג-כז) קורא לזה "קישוט המחשבות" כל אחד הרי מקשט, אנשים מייפים את הבית שלהם, את הפרוזדור פחות מייפים מאשר את הסלון, ככל שזה חדר יותר פנימי וחשוב, עושים שם איזשהו דברים יותר מיוחדים ביופי בפאר ובנוחות של הדבר - אנחנו צריכים לדעת שהחלק שהכי מבטא את המהות ואת המציאות שלנו, של האדם, זה החלק הנשמתי שזה החלק הכי רוחני של האדם, שזה קשור למחשבות והרגשות, וזה הרבה יותר מהותי באדם מאשר מעשים או דיבורים.

בוא נראה כמה נקודות למעשה שאנחנו יכולים להוציא מכללות הדברים האלה. הרב דסלר כותב: "בדיבור חשיבות גדולה יש בזה שמתרחק מביטויים גסים, ולאו דוקא על ניבול פה ודיבורים אסורים ח"ו, אלא על עדינות הביטוי גם במה שהוא היתר גמור" - אפי' עדינות ביטוי בדברים שהם היתר גמור, יש לזה משמעות עמוקה מבחינת אישיות האדם, והוא מביא את הגמ' (פסחים - ג,א) "עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא הכתוב דבר מגונה מפיו". הוא מביא עוד גמ' (שם - ג,ב) תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל, חד אמר לשון טומאה, חד אמר לשון טהרה, על זה שהוא אמר בלשון טהרה הוא אמר: "מובטחני שיהא מורה הוראה בישראל". יש עוד גמ' שהוא מביא (שם) שהיה שם כהן שאמר "הגיעני כזנב הלטאה" - קיבלתי לחם הפנים כזנב הלטאה, ואחד אמר "הגיעני כפול", וזה שאמר כזנב הלטאה בדקוהו ומצאו לו שמץ פסול, היה בו איזשהו שמץ פסול בייחוס שלו, הוא אמר לכאורה משפט תמים, אבל המשפט הזה יצא מאיזשהו מקום של פסול שבנפש שלו.

ופה מאוד חשוב שנדע את זה, וזה דבר שאנחנו רואים את זה בחוש, שמי שמרגיל את עצמו לעדן את השפה שלו, אפי' שבהתחלה זה חיצוני, זה עוד לא נובע מרגש כזה נקי וטהור פנימי, אבל הוא מקבל על עצמו לתרגל את עצמו בעדינות של לשון, זה יוצר שינוי במהות הפנימית, כי כך הקב"ה חקק בטבע, שצורת ההנהגה של האדם היא משפיעה על תוכיות האישיות שלו, כשזה חשוב לו וכשהוא עושה את המעשה מתוך רצון לקנות קנין עמוק בנפש ובנשמה שלו, לא כשהוא עושה את זה רק בתור תיפאורה או בתור איזשהו חלון ראוה, אלא בתור שהוא רוצה באמת להיות כזה. ועדינות דיבור מובילה במשך הזמן לעדינות מחשבה, ועדינות מחשבה מובילה לעדינות הרגשה, וכן הלאה והלאה, והוא מתקדש והוא מתעלה -  זה חלק אחד מעשי שאנחנו צריכים לעשות.

יש עוד דבר מעניין מאוד, ר' ישראל סלנטר מחולל שיטת המוסר, תשמעו מה שהוא כותב: "לימוד ההלכה ופרטיה בענין שצריך להתחזק, יועיל לעמוד נגד יצרו בענין ההוא, כי הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר, הוא ללמוד בעוז ובעיון עמוק היטב דיני העבירה עצמה, ההלכה על כל סעיפיה, ירגיל אדם את עצמו בלימוד פוסקים, ובהגיעו לדין השייך לו ילמד במקורו, ויעמיק היטב לפי כוחות תבונתו, דבר זה עושה קנין בנפשו לשומרה כמעט יותר מהתבוננות היראה" - יותר מהמוסר, זה עושה כמעט יותר מהמוסר, כך הלשון שלו, לימוד הלכה זה מקנה לבן אדם בנפש את היראה, זה מתקן ורוחץ אותו מהפגמים שלו, כמעט יותר מהתבוננות היראה.

אם לימוד הלכה משפיע על האדם כמעט יותר מלימוד המוסר, אז זה פשוט מאוד שיש כאן שתי נקודות: יש את החלק הזה; שכשהוא לומד את ההלכה על כל פרטיה ודיקדוקיה, הוא יודע את כל הפרטים והדיקדוקים באיזה צורה להתנהג מה כן לעשות ומה לא לעשות, זה מגן עליו, זה שומר אותו, כי הוא מקיים את הצורה הנכונה של מה שכתוב בדינים האלו.

אבל יש פה גם עוד משהו; 'המציאות של להתעסק' אדם שלומד סוגיא, לומד הלכות לשוה"ר, או לומד הלכות צואה וראיית ערוה בקרי"ש ובתפילה, זה מכניס לו במוח ובלב שלו את ההלכה של הנושא הזה, וזה בונה לו במציאות האישיותית שלו את התורה של הדברים האלה, והתורה של הדברים האלה זה הרי הקדושה הכי גדולה של הדברים האלה, זה הרי הצד קדושה הכי גדולה של הנושא הזה, זה לא הצד השלילי, זה הצד החיובי של הנושא, זה הצד הקדושה של הנושא, זה בונה לו באישיות שלו את הצד הקדושה של הדבר, זה ר' ישראל סלנטר כותב שלימוד הלכה מועיל כמעט יותר מהתבוננות היראה.

רק נסיים בעוד קטע מאוד מפורסם, שודאי מהדהד באוזני כל בן ישיבה, אנחנו שמענו את זה תמיד מתלמידי ר' חצק'ל, שהם היו מנגנים את זה איך שר' חצק'ל היה מנגן את זה, אבל אני לא יכול להגיד שבכל כך הרבה כלים זה יצא ממני כמו שר' חצק'ל אמר את זה, התלמידים שהיו תלמידים שלו זה הקרין משהו, אבל אולי משהו, אתם יודעים שהגוים היו שוחטים חיות כשהם היו צדים אותם, שהחיות היו אוכלות מהמן, והרגישו במן שהיה "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז, כא), והחיות והצבאים והאילות ביערות היו שותים מזה, והגוים היו צדים את החיות, הם הרגישו קצת טעם מן בחיות האלה, כ"כ טעם טוב היה למן שזה השפיע על בהמות וחיות שאכלו את זה.

הרמח"ל בדרך עץ חיים (ד"ה ולהיות) כותב כך: "למה לא ישים על לבבו אפי' שעה אחת גם לזאת, לחשוב מחשבת ממש, מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב"ה? ומה יהי' סוף כל עניניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה, ופריה רב - שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי, ויבקש בלבבו; מה עשו הראשונים אבות העולם שכה חשק ה' בהם? מה עשה משה רבינו עליו השלום? מה עשה דוד משיח ה' וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו; מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות? כן גם הוא וטוב לו. אז יתורו מחשבותיו לדעת באיזה מצב הוא נמצא ועומד לפי הנרצה; בדרך אשר דרכו בה אנשי ה' אלה אשר מעולם המה".

"כלל הדברים: האדם שאינו חושב ע"ז קשה לו מאוד מאוד להגיע אל השלימות, והאדם החושב ע"ז, קרוב אליה מאוד, וחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד, ולכן יצליחו בכל מעשיהם, אך הממעיט לא ימעיט מלהיות לו קביעות באיזה זמן, לפחות לשים אל ליבו אם מעט ואם הרבה, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל", עכ"ל הרמח"ל.

אז יש לנו ממוצא הדברים כמה דברים למעשה: יש לנו את החלק שככל שאנחנו נעדן את השפה שלנו, זה משפיע על הלב ועל המוח, זה משפיע, זה תהליך שמעלה את הבן אדם, זה משפיע על מחשבות וזה משפיע על הרגשות.

יש את החלק שלימוד והתעסקות בהלכה משריש באדם את התיקון דוקא בדברים שיש לו איזשהו נטיה לא טובה, אחד שפגום בלשוה"ר ומתעסק בהלכות לשוה"ר, זה מתקן אותו יותר מאשר כל המוסר של לשוה"ר, ואמרנו משתי סיבות.

יש את החלק הזה שקצת להתבונן, מה המטרה בחיים? מה אני מחפש בחיים? מה עשו אלה שהתקדמו בחיים? וזה גורם כמו שאתם ברוך ה' עושים, לעלות ולהתעלות.