משכן

משכן

הפרשיות שכרגע אנחנו עסוקים בהם, פרשת תרומה, ופרשת תצוה שקראנו אותה בשבת, זה הפרשיות של הקמת המשכן וכליו, הקמת המשכן באה אחרי פרשת יתרו של מתן תורה, אחרי מתן תורה מגיעה פרשת תרומה ותצוה, הפרשיות של המשכן, של בגדי כהונה, של כלי המשכן, כל עניני המשכן.

יש מדרש אולי מאוד מפורסם ומסתמא כבר שמעו את זה, אבל עכ"פ יש מדרש על הפסוק "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב), כתוב במדרש (שמות רבה פר' ל"ג): "משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, בקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תיטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא, זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תיטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח)", ע"כ לשון המדרש.

ננסה להתבונן מה כתוב כאן במדרש, אבל דבר ראשון, לכאורה אין המשל דומה לנמשל, המלך מחתן את ביתו, כעת בא החתן ולוקח את ביתו ונוסע לביתו, זה באמת פרישה מהמלך, אבל לכאורה מה הקשר בזה שאנחנו קיבלנו את התורה לומר שהתורה כעת נלקחה מהקב"ה, וכי כשהקב"ה נתן לנו את התורה האם לא נשארה לו התורה, הרי עדיין במתיבתא דרקיעא גם לומדים תורה, למה נתינת התורה לישראל היא כביכול פרישה מהתורה כמו שכשהמלך מחתן את ביתו זה פרישה מהבת בזה שהחתן לוקח אותה לביתו?

אבל על החלק הזה הביאור הוא פשוט, שבאמת במתן תורה התורה כביכול נלקחה מהקב"ה, וזה סוגיא שלימה וידועה בב"מ (נט,ב) שמהפסוק "לא בשמים היא" נלמד שאחרי מתן תורה קביעת הלכה נקבע לפי מה שחכמי ישראל וחכמי התורה לומדים, וככה זה קובע את ההלכה גם בשמים. עוד כתוב שם בגמ', שהקב"ה אומר, שבמתיבתא דרקיעא אמרו כך, וכאן אמרו כך, והקב"ה אומר ניצחוני בני. נמצא שבעצם ע"י נתינת התורה כביכול באמת לקחו מהקב"ה את התורה, הוא כאילו פרש מהתורה, כי כעת התורה היא בידי עם ישראל לקבוע בה את הדינים. אבל אומר הקב"ה: "לפרוש ממנה איני יכול" - אם יהיה פרישה לגמרי שצורת לימוד התורה תהיה בלי קשר לנותן התורה זה בעיה חמורה מאוד, ולזה הקב"ה לא מוכן, אלא הוא דורש מאיתנו "בכל מקום שתהיו עשו לי קיטון אחד" - וזה המשכן!

בוא ננסה להבין מה זה באמת המשכן שזה המקום להשראת השכינה ושיש לו שייכות לתורה, שהרי המרכז של המשכן זה קודש הקדשים שזה התורה והארון, שהלוחות מונחים בארון, מה זה בעצם המשכן?

ב"נפש החיים" (ש"א פ"ד בהגה"ה) כתוב כך: "עיקר ענין הקודש והמקדש ושריית שכינתו יתברך הוא האדם, שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן... אז הוא עצמו המקדש ממש, ובתוכו ה' ית''ש. וכמאמרם ז''ל... "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כו'". - מבואר כאן שיש איזשהו מושג של השראת השכינה שהאדם עצמו מתקדש בקדושת השכינה.

מה הכונה בזה שיש השראת השכינה באדם עצמו, האם זה ע"פ קבלה וע"פ נסתר או שגם אנחנו יכולים להבין בזה משהו, והאם גם לנו יש איזשהו שייכות לדברים האלו?

בוא נראה, הוא ממשיך הלאה: "ויש לומר עד''ז הכתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו' כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ וגו' וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כה, ח-ט). ורז''ל דרשו (סנהדרין מ''ו) וכן תעשו, לדורות" - כונתו ליישב, מה הכונה וכן תעשו לדורות, הרי לא בכל הדורות היה מקדש והיה משכן, והרי משנחרב הבית לא היה מקדש ומשכן? אומר ה"נפש החיים": "ולדרכינו י"ל ג"כ שר"ל אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם, שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש. זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא, שככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו', תכלית כוונתי שכן תעשו את עצמיכם. וכן אמר הוא ית''ש לשלמה אחר גמר בנין המקדש (מלכים א ל') "הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה" הוא רק "אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי" (מלכים א' ו, יב) וגו' ושכנתי בתוך עמי ישראל דיקא", עכ"ל ה"נפש החיים".

מה הכונה ומה המשמעות של כל הדברים האלה, ומה הביאור של "וכן תעשו אתם את עצמיכם"? הפשט הוא כך, ה"נפש החיים" כותב קודם לזה דברים נפלאים ונשגבים מאוד, הוא אומר שכתוב בחז"ל שבני ישראל כשהיה מעמד הר סיני ומתן תורה "פסקה זוהמתן", מה הכונה בזה? ביאור הדברים הוא, שבנ"י הגיעו במתן תורה לדרגה כזאת גבוהה ע"י כל ההכנה של הימים של יציאת מצרים בין פסח לשבועות, כל המ"ט יום של ספירת העומר, וקדושת נתינת התורה, זה הביא את עם ישראל למצב של פסקה זוהמתן.

והכונה בזה שההרגשות והמחשבות של עם ישראל היו אך ורק לה' ולתורתו, כמו שגם אנחנו כל אחד מאיתנו יש לו איזשהו ריגשי קודש, כל אחד לפי ענינו ולפי מה שהוא, יש זמנים שהלימוד הוא מאוד בחשק, לפעמים זה באיזה זמנים של תפילה ברגש מאוד, ולפעמים אפי' זה ע"י שירות ותשבחות, שמרגישים באמת שאין לנו שום רצון חוץ מלהיות עבדי ה' ולהיות דבוקים בקב"ה בלימוד התורה ובקיום מצוות, יש לכל אחד ואחד לפי עניינו איזשהם זמנים כמו שהחזו"א כותב באמונה ובטחון על "האדם ששעתו שעת השקט חופשי מכל רעבון תאווני", כשהכל רגוע, לא תוסס, לא נקמות, לא גאווה, לא תאוות, לא כבוד, יש איזה זמנים שכל השמרים שקעו בתחתית החבית ולמעלה היין צלול, וההרגשה היא נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', כל אחד לפי עניינו יש לו זמנים שהוא מרגיש באמת רצון וכמיהה, הוא מרגיש שטוב ונוח לו והרגשה הכי עילאית ומרוממת וקדושה, ודביקות בקב"ה, בתפילה, בתורה, במצוות, ובבין אדם לחבירו. בזמן כזה נוח לו לפרגן לאחרים, להרגיש טוב עם אחרים, הוא לא מחפש מריבות, הכל טוב לו, הוא בעולם שכולו טהור וכולו זך.

זה היה המציאות שכלל ישראל הגיעו במתן תורה שפסקה זוהמתן, שכל הרצונות הפנימיים שלהם היו רק כולו קודש. כי ראוי לנו לדעת וכבר הזכרנו את זה כמה פעמים שכל יהודי בעצם יסודו ומהותו יש לו נשמה קדושה ש"נשמה אשר נתת בי טהורה היא", שהנשמה של יהודי מחפשת קירבת ה', הנשמה של יהודי משתוקקת להתחבר למקור ולכיסא הכבוד שמשם היא חוצבה הנשמה היהודית, וזה הזמנים הטובים שלנו שבהם אנחנו מרגישים שאנו חיים חיי נשמה, יש זמנים שאנחנו מרגישים את זה. הקב"ה שם אותנו כאן בעולם עם המחיצה של כל עניני הגוף וכל עניני המידות, ואנחנו בהתגוששות ובהתמודדויות מי בראש, מי ינהל אותנו, האם ינהלו אותנו עניני החומר והגוף, או ינהל אותנו עניני הנשמה והרוח והמושכלות, זה המאבק התמידי שאנחנו כל הזמן נמצאים בו, והנה במתן תורה דרך קדושת התורה וההכנה לתורה יהודי מגיע לשלימות הכי גבוהה שפסקה זוהמתן ואין לו משיכה לדברים לא טובים, כמו ברגעים הכי טובים שלנו שאנחנו מרגישים שכל מבטינו ומגמתינו זה ללמוד תורה ולקיים מצוות, להאיר פנים לחברים ולכבד הורים ומורים, הכל 'בשלום ובמישור הלך איתי'. - זה היה המצב של מתן תורה.

אחרי זה חטאו בעגל, אומר ה"נפש החיים" שכל המערכת הזאת פסקה, המערכת של הטהרה הגדולה והזיכוך הגדול שהם הגיעו במתן תורה זה פסק, והם חזרו למצב הרגיל, שיש גם רצונות לא טובים וגם המידות הלא טובות הם צצות ותוססות וגועשות בנו, ואנחנו כל הזמן במלחמה, במצב הזה שחזרו חזרה אחורה היה בעצם נסיגה אחורנית מהמעלות שהם זכו במתן תורה.

עכשיו כך, כתוב ב"ספורנו" דבר מאוד מעניין, הספורנו (ויקרא יד, ב) אומר, שכל הצורך בבניית המשכן התחדש רק אחרי חטא העגל, שקודם חטא העגל היה מצב של "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כ), היהודי היה כל כך במצב של "מקדש" שלא היו צריכים איזשהו צורה של התעוררות שתבוא דרך שייעדו איזשהו מקום שבמקום הזה יהיה עבודת הקרבנות ויהיה מקדש כדי להתעורר ולהגיע לקדושה, אלא יהודי היה בו מוכנות בממילא, כי הרי במתן תורה פסקה זוהמתן וממילא המצב של משכן ומקדש היה ביהודי עצמו בלי צורך באיזה משכן ומקדש חיצוני כדי להתעורר ולהתחבר שוב למקור הפנימי האמיתי של היהודי, אבל עכשיו אחרי חטא העגל שהיתה נסיגה אחורנית כבר היה צורך בבניית המשכן ובלבנות איזה מקום מסויים שדרכו תהיה התעוררות ויכולת לחזור שוב.

בתוס' בב"ב (כא,א - ד"ה כי מציון תצא תורה) מביאים ספרי: "למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה", עכ"ל. זאת אומרת שמחטא העגל שהיו צריכים מקדש ומשכן מאז שוב הצורה איך להגיע זה דרך המשכן והמקדש, וזה היה הענין של עליה לרגל, וזה הענין של אכילת מעשר שני בירושלים, "כי מציון תצא תורה" - להגיע לבית המקדש והוא רואה כהנים בעבודתם והוא מכוין ליראת שמים והוא עוסק בתורה.

"מקדש" ו"תורה" הם שייכים אחד לשני, כי הרי מקדש זה בעצם הצורה שמחברת את היהודי חזרה לקב"ה, ומהו הצורה של הדביקות הכי גבוהה בקב"ה? זה דרך תורה! "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא".

אנחנו אומרים בסוף כל תפילה יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקינו בתורתך", יש קשר ושייכות בין בנין ביהמ"ק ותורה, כי בנין ביהמ"ק הוא כלי חיצוני שמעורר אותנו בחזרה לחיבור ודביקות לקב"ה, וזה דרך תורה, כי הצורה שיהודי מתחבר לקב"ה זה דרך תורה, איך הוא יתחבר לקב"ה חוץ מזה, תורה זה הצורה שבה יהודי הכי מתקדש בקדושתו יתברך.

ממילא כך, בספורנו כאן כתוב חידוש עצום שכנראה שאנחנו לא ידענו אותו, שהמצוה של עשיית המשכן זה היה בעצם מחמת הירידה של כלל ישראל, כי לפני זה אפי' לא היה צורך במשכן כי זה היה קיים בהם באופן טבעי, ובעיקבות חטא העגל צריך התעוררות חיצונית ולבנות בית ומערכת שלימה של משכן.

כמדומני, אני כעת נזכר שכתוב בספרים שבמדבר שהם היו יותר קרובים לקב"ה הספיק "משכן" שהוא איזשהו משהו ארעי, אבל כשהגיעו לארץ ישראל והיה 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' היה צריך כבר לבנות בנין יותר גדול ורם ונישא, כדי להתעורר דרך המקדש לקדושה שמגיעה מבית המקדש, כבר לא הספיק משהו פשוט של יריעות כמו במשכן אלא צריך בנין של יותר קבע.

אומר ה"נפש החיים" דבר עצום ונורא! מה קרה אחרי זה? מה קרה בחורבן? הוא אומר: "לזאת כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם, אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו רחמנא ליצלן". - חורבן בית המקדש קרה כשהמקדש הפנימי נחרב.

מהו המקדש הפנימי והשראת השכינה הפנימית? המקדש הפנימי זה טהרת הלב וקדושת הלב, כשההרגשות והרצונות הם רצונות קודש, כשההרגשות והרצונות של יהודי הם הרגשות תורה, הרגשות של מצוות, הרגשות של מידות טובות, - זה השראת השכינה! השראת השכינה זה לא איזשהו דבר שאנחנו לא שייכים  אליו, כל איזשהו צורה שאנחנו מתנתקים מדברים שאנחנו מאמינים שאנחנו לא אמורים להיות קשורים אליהם, כשאנחנו פורשים מהתעניינויות והתעסקויות בדברים שאנחנו בעצמינו יודעים שלא זה מה שאנחנו צריכים לחפש, וככל שאנחנו יותר מתחברים למה שאנחנו מאמינים ויודעים שאנחנו צריכים זה עוד איזשהו שייכות להשראת השכינה. - זה המשמעות של השראת השכינה!

ראיתי מביאים, כתוב בחז"ל (סוטה כא,ב): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה", מה הכונה בזה, וכי צריך לסבול כדי ללמוד תורה? אלא הכונה ב"ממית עצמו עליה", שכל עניני החיים לא תופסים אצלו מקום, זה כאילו מת, כשהוא לומד דברים אחרים לא מעניינים אותו, וכשהוא לומד ענייני עצמו כאילו מתים, כשהוא לומד הוא לא מתעסק לא בפוליטיקה, והוא גם לא מתעסק בעניינים אחרים, ולא מעניין אותו דברים אחרים, כשהוא לומד מעניין אותו רק הלימוד, "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה"- שענייני עצמו הוא לא עסוק בהם, ובעת הלימוד כולו בלימוד.

מה הכונה במושג "תורתו אומנותו"? סוחר בעת שהוא עסוק במסחר שלו הוא לא מתעניין בדברים אחרים, סוחר שבאמצע המסחר שלו מתעניין בדברים אחרים כולם יגידו שהוא לא סוחר, כעת זה שעה חשובה, שעת העסקים זה שעה שהוא לא מתעסק בדברים אחרים, הוא מתעניין רק בעניני האומנות שלו, כל אומן בעת שהוא מתעסק באומנותו הוא לא מסיח דעת מהאומנות שלו והוא עסוק רק בזה. זה הכונה "תורתו אומנותו" - בזמן שהוא עסוק בתורה הוא לא מתעסק בדברים אחרים, דברים אחרים לא תופסים אצלו מקום.

בגמ' בברכות (סג,ב) גם כתוב ביטוי דומה: "והחכמה מאין תימצא, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו". מה הכונה "שמשים עצמו כמי שאינו"? זה גם אותו רעיון, העצמו הוא כמי שאינו, הוא לא עסוק בעצמו, הוא עסוק בתורה, כל כך מעסיק אותו הלימוד עצמו וההבנה והסברא שהוא לא עסוק בעניני עצמו. וכשהוא לומד הוא גם לא עסוק באיזשהו תחרות עם מישהו, כי מעניין אותו כעת הסברא, מה הסברא ומה ההבנה, ומה זה משנה לו אם הוא אמר את הסברא או החבר אמר את הסברא, העיקר שהוא הבין את הסברא, כי הוא לא מתעסק בעניני עצמו, מעניין אותו כעת השגת התורה עצמה, להבין את הסוגיא, להבין את השאלה, להבין את התשובה, מה חשבנו בשאלה, מה חשבנו בתשובה, מה השתנה, מה ההבנה בזה, מעניין אותו התורה עצמה בלי עצמו, עצמו הוא מחוץ לעסק, זה הכונה "שמשים עצמו כמי שאינו" - שהעצמו הוא כמי שאינו, כי הוא עסוק בחכמת התורה בעצמה.

יש ב"מסילת ישרים" דבר שהוא אמנם דרגה גבוהה מאוד אבל בכל זאת להכיר, וככל שאנחנו מכירים גם דרגות גבוהות יכול להיות לנו כך באיזה זמנים, וכפי שאמרנו שכל אחד ואחד לפי עניינו יש לו איזשהם זמנים טובים מאוד, וכך ככל שאנחנו קולטים אופקים רחבים בנושאים האלה זה אשר יגרום גם ברגעי קודש שהם יהיו רגעי התעלות יותר, וגם זה יגרום שה"רגעי קודש" יהיו אולי "שעות קודש", והשעות קודש יגיעו אולי ל"ימי קודש" ול"שבועות קודש", וכן כל אחד לפי עניינו.

ה"מסילת ישרים" (פרק כ"ו) כותב כך: "אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבא פב, ו; ועיין עוד רש"י בראשית יז, כב) "וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים" (בראשית לה, יג) - האבות הן הן המרכבה. וכן אמרו הצדיקים הן הן המרכבה. כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם זכרונם לברכה במדרש, כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש".

"והוא הענין שאמרו עליו זכרונם לברכה (כתובות קה, ב) כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא עא, א) ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים. ואין הדבר הזה שיהיו התלמידי חכמים להוטים אחרי האכילה והשתיה חס וחלילה שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים", עכ"ל ה"מסילת ישרים".

אמנם זה דרגות גבוהות, ואנחנו לא יכולים גם לרמות את עצמינו שאנחנו אוחזים בזה, אבל כתוב כאן איזשהו מהלך, יהודי שהוא בעצם דבוק בתורה ובקב"ה זה גורם לו היסח דעת, הוא לא עסוק במלחמות, רק זה גורם לו היסח דעת ממילא, הוא נמצא במקום שבו דברים אחרים לא מעניינים אותו, כמו שכשמתבגרים לא מעניין אותנו דברים שמעניינים ילדים, הרי אנחנו לא עושים עבודה עם עצמינו שלא יעניין אותנו מה שעניין אותנו בגיל ילדות לפני שנתיים שלוש, כי גדלנו מאז, כך בעניני רוח ככל שעולים ומתעלים נושאים אחרים פחות תופסים מקום והם פחות יוצרים התעניינות.

וזה עיקר בניית המשכן, כמו שכתוב כאן ב"נפש החיים" שבניית המשכן לא קשור דוקא למקדש החיצוני, אלא הפוך, וכלשונו שם: "אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם". ומה הכונה "וכן תעשו אתם את עצמכם"? שתתעסקו בדברים גבוהים ומרוממים וממילא דברים אחרים פחות יתפסו מקום, מתוך המציאות הבגרותית המרוממת הנעלה ממילא דברים אחרים פחות תופסים מקום. לא צריך להתעסק כל הזמן במלחמות, אנחנו לא מתעסקים במלחמות, אנחנו מתעסקים בחיובי, מתוך שאנחנו מתעסקים בחיובי ממילא אנחנו כל הזמן משתוקקים יותר ושואפים יותר.

לפעמים יוצא לשמוע שיש כאלו שאומרים; קשה לנו לשמוע כאלה דברים, זה דרגות מאוד גבוהות! כך יצא כמה פעמים לשמוע מכאלה שאמרו. והסיבה לזה שלפעמים קשה לשמוע כאלה דברים, כי בחור לפעמים שומע והוא חושב אני לא מרגיש את עצמו לגמרי בדרגה הזאת, ויש לו כבר כתב אישום על עצמו, אני לא בסדר, למה אני לא כזה, הוא מרגיש את עצמו כבר אשם, הוא מרגיש את עצמו אשם וממילא קשה לו כבר לשמוע דברים שהם יותר מהדרגה שלו כי הוא מיד מתחיל להאשים את עצמו, אבל צריך לדעת שהדברים האלה לא נאמרים בתור אשמה למה אני לא כזה, רק הם באים סך הכל כדי לתת לנו כיון ולתת לנו שאיפות.

זה גם הסיבה למה שנאת עמי הארצות לתלמידי חכמים היא שנאה כזאת גדולה, כי בתוך ליבו הוא יודע שהצורה של החיים שלו היא לא נכונה, 'לא זו הדרך ולא זו העיר', רק קשה לו לעשות את זה, לכך הוא צריך לדחות את זה מעצמו ולשנוא את התלמיד חכם, כך זה עובד אצל העם הארץ שרחוק מדרכי התורה ומלימוד התורה.

אבל אנחנו צריכים לדעת לקחת את הדברים האלה לא בתור אשמה וביקורת אלא רק כדי להכיר את הדברים, והרי בנו עצמינו בכל אחד יש בו את הגרעינים האלה, ואף יותר מגרעינים, יש בו גם את הפירות בשטח, וככל שאנחנו נתבונן בזה זה יגרום לנו שזה ישא פירות וזה יפרח ויפרה וירבה ונעלה ונצליח.