נגזר אשר יקרה - לא איך נקבל זאת

הייתי רוצה אולי היום לדבר את אשר יתכן שהייתי מדבר לו הייתי זוכה להשתתף איתכם בשבת שהיתה, את מה שאולי הייתי מדבר שם הייתי רוצה לדבר כעת ולעשות איזשהם תשלומים.

יש איזשהו בעיה כללית בכל מציאות החיים של האדם, הרי ס"ה כל אדם באשר הוא אדם מאוד רוצה שיהיה לו טוב בחיים ומאוד רוצה שיהיה שמח ומאושר, אבל האושר מאין ימצא! הרי כפי שיצא כבר כמה פעמים לדבר שהמציאות היא שהרבה מאוד ממצבי החיים הם לא בידינו, לא בידינו לקבוע איך יראה מצב החיים שלנו. אתם מכירים את הסיפור שהיה עם רבי יהונתן אייבשיץ, שיום אחד הוא הולך ברחוב והמלך שואל אותו: לאן אתה הולך? הוא אומר לו: לא יודע! מה לא יודע, כך אתה עונה למלך לא יודע?! הוא הורה לשלוח אותו לכלא, אחרי זה הגיע המשפט, ושואלים אותו: מה זה שהמלך שואל אותך לאן אתה הולך ואתה אומר לא יודע? הוא אומר: אני יודע לאן אני הולך?! תיכננתי ללכת לביהכנ"ס ופתאום אני מוצא את עצמי בכלא, אז אני יודע לאן אני הולך?! כך הוא ענה, האם אדם יודע מה הולך להיות איתו?!

איך בכל זאת ומהי הדרך בכל זאת להיות מרוצה ושמח ומאושר? הייתי רוצה להתחיל עם איזשהו סיפור, הסיפור מספר כך: הבעש"ט הגיע פעם לאיזשהו עיירה, 'צדיק בא לעיר', והגיעו אליו הקהל לעיצה ולברכה, ובין אלה שבאו הגיע שואב המים הזקן של העיירה, והוא אומר; רבה אין לי כח, אני כבר 50 שנה סוחב דליים בקור הגדול הגב שלי שבור וקר לי וכבר אין לי כח, ואילו אני תמיד חלמתי שכשיגיעו ימי זיקנה אוכל קצת לשבת מאחורי התנור ולחמם את העצמות הקפואות שלי וקצת להגיד תהילים מעמדות וחוק לישראל, אבל אין כאן לא פנסיה ולא קיצבת זיקנה ואני צריך להמשיך לעבוד ואין לי כח ומה יהיה? הרבה בירך אותו שיהיה לו בריאות וחיי אריכי ומזוני רויחי ונחת מהנכדים וכח ואריכות ימים, והוא יצא לדרכו. לשנה אחרת עוד פעם הגיע הבעש"ט לאותו מקום, ועדיין מיודעינו שואב המים הזקן חי ונושם וסוחב דליים, והוא נכנס עוד פעם לבעש"ט והוא אומר לו; רבה לא להאמין! החברים שלי רובם ככולם כבר מתחת לשייש בבית החיים, או באיזשהו מחלקה סיעודית במושב זקנים או באיזה גריאטריה, שאדם בגיל שלי כל טיפת מים שכל הציבור שותה או נוטל ידים הכל מגיע ממנו, מי היה מאמין! ברוך ה' עובדים ויש לחם לאכול ובגד ללבוש, הלואי הלאה! עוד פעם הבעש"ט בירך אותו שיהיה לו אריכות ימים פרנסה בריוח נחת מהנכדים ובריאות וכו' וכו', והוא יצא לדרכו.

אחרי שהוא יוצא פונה הבעל שם טוב לחבריא קדישא לתלמידים שעיטרו אותו, ואומר להם; ריבוש"ע מה קורה כאן, אותו בן אדם עם אותם נתונים אבל זה כאילו שני בני אדם, מה סוד ופשר הענין? ואז אמר להם הבעש"ט: (הוא אמר זה על איזה גמ' אבל לא נאריך כעת), תדעו לכם! נגזר על בן אדם מה יקרה איתו, אבל לא נגזר עליו איך הוא יקבל את זה. מה שגורם לבן אדם בסופו של דבר את ההרגשה הטובה או הרעה זה לא המצבים עצמם של האירועים אלא הצורה איך הוא מקבל את זה, וזה כן בידו של האדם איך לקבל את מצבי החיים.

יש איזשהו פיתגם שמאוד רגיל בפי העם, הפיתגם אומר: "יש חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה, תסתכל על החצי המלא ולא על החצי הריק", אם תסתכל על החצי הריק אתה תרגיש לא טוב, ואילו אם תסתכל על החצי המלא אתה תרגיש טוב, תסתכל על חצי הכוס המלא. אי אפשר כ"כ לזלזל בפיתגמים שמאוד ידועים בפי העם, כי יש כמה סוגיות בכמה מקומות בש"ס (ב"ק צב,א): "מנא הא מילתא דאמרי אינשי", שהגמ' מחפשת מקור לאיזה אמירות או פיתגמים ששגורים בפי העם, זאת אומרת שלפעמים יש בזה משמעות, אבל אני תמיד לא הבנתי מה הכונה בזה; האם בעצם אומרים לי לעצום עין אחת, הרי הכוס היא גם חצי מלאה וגם חצי ריקה אז מה אומרים לי להתעלם, לכאורה בפתגם הזה יש איזה בעיה איך אפשר להתעלם מהחצי ריק, איך אני אראה רק את החצי המלא אם באותו עין אפילו עצמה שבה אני רואה את החצי המלא אני רואה גם את החצי הריק?

הייתי רוצה קצת לפרש את הפיתגם הזה בצורה שמסתמא זה עומק הפיתגם וזה באמת דבר מעניין מאוד, רגילני לומר ואני מוכן לעמוד במבחן על זה, שאין שום מצב בחיים שבן אדם יתאר אותו ולא יהיה שייך למצוא במצב הזה עצמו את החלק המלא ולא את החלק הריק, זאת אומרת שזה לא רק נושא שאם תסתכל כך תרגיש טוב ואם תסתכל כך תרגיש לא טוב, אלא זה נושא גם של אמת ושקר!

והייתי רוצה לספר כמה דברים על זה: יום אחד הגיע איזשהו בחור שהיה עם פרצוף חמוץ מאוד, רציתי קצת לגרות אותו אז אמרתי לו; תראה אני רואה שיש לך בטן מלאה כך זה נראה, התפאר עלי שאני אראה לך שמה שאתה חושב שזה הבעיה שלך זה בעצם הפיתרון, ואתה תראה שזה לא רק שאני הולך להגיד לך תסתכל על החצי המלא ולא על החצי הריק אלא שאין כאן שום דבר ריק בכלל, אז הוא היה כמובן כולו... אז הוא אומר לי; תשמע, אני לומד בישיבה וב"ה אני לומד טוב ומצד הלימודים הכל בסדר, אבל אני לא כ"כ מצליח חברתית ומאוד קשה לי עם זה ואני מאוד אשמח לשמוע את הקוסמות הזאת איזה משהו מלא יש בענין הזה, איזה כוס מלאה או חצי או רבע יש בענין הזה? כך הוא אומר.

אמרתי לו; תראה, אני רוצה לשאול אותך שאלה, יש בני אדם שיש להם תפקיד שהם מרגלים, הבני אדם המרגלים האלה הם חותרים תחת מעטה חשאיות ובמסוה לכל מיני מקומות מסוכנים מאוד בארץ אויב והם דולים משם כל מיני סודות ומעבירים אותם למדינה ששולחת אותם, ובדרך כלל אצל המרגלים האלה מרגל מוצלח זה מרגל שאת כל הסודות האלה הוא לוקח איתו בסופו של דבר לקבר, איש לא ידע את האיש ואיש לא ידע את סודו מעבר לאלה שלהם הוא מעביר את המידע, וידוע בכל העולם שעיקר הכח והעליונות הצבאית והיום אפילו הכלכלית של מדינות זה תלוי עד כמה הריגול שלהם חזק, זאת אומרת כך, מדינה שמצליחה לארגן ריגול חזק הכח של ריגול חזק הוא יותר כח מכל עליונות צבאית כל שהיא. ידוע והמבוגרים עוד זוכרים את זה שהיה תקופה לפני 50-60 שנה שהיה לישראל איזשהו מרגל בסוריה שקראו לו אלי כהן, והוא הגיע שם שהוא היה מס' 2 בשילטון הסורי, וכל התקופה הזאת שהיתה הקרייריה שלו שם בסוריה אז לישראל לא היה אוייב סורי, כי כל התוכניות שלהם היו ידועים כבר וממילא תמיד סיכלו אותם, והיה מצב שהכאב ראש היחיד שהיה לישראל מסוריה באותה תקופה זה איך הם לא יגלו שאנחנו יודעים את הכל מראש, מה אנחנו כן יכולים לעשות כדי שהם לא יקלטו שאנחנו הכל יודעים מראש, זה היה הכאב ראש היחיד שהיה, וכאילו לא קיים איום ואין חזית איתם, הם כאילו לא קיימים בכלל, כי כל מה שהאויב שלי רוצה לעשות לי אני יודע מראש אז אני יודע איך לסכל את עצתו אפילו אם יש לו כח גדול מאוד, זה דברים ידועים.

והנה על אותם מרגלים היה לי קשה תמיד; איך אותם מרגלים עוברים את החיים, הם בעצם מחוללים דברים עצומים מאוד ונסתרים, ואיש לא ידע את סודם ואין להם שום תהילה ושום פירסומת והם אנשים אלמוניים, איך זה בדיוק עובד אצלם? היה לי פעם קשר עם איזשהו בחור שהוא סיפר לי שסבא שלו היה מרגל באיזה מדינה ערבית, ובאמת קצת קלטתי מתוך הבחור הזה דיוקן של מרגל, אתם יודעים יש בן אדם שגם בין ריבוי אנשים כשאחד יסתכל על קבוצה שלימה הוא יראה, שהוא אחד שמושך את העין והעין תיקלט לאדם הזה, אבל הבחור הזה הוא היה כנראה דומה לסבא שלו, כשהיום הוא כבר אברך חשוב, אבל כנראה שהוא דומה לסבא שלו, והוא גם כשהוא הולך ברחוב או עומד ברחוב הוא משתלב עם עמודי החשמל והצמחיה שברחוב, כך המציאות שלו, יש בו משהו כ"כ משעמם ולא מושך שזה משתלב בנוף  עד שזה בכלל לא נראה שיש כאן מישהו, כך המהות שלו, יש בני אדם שהם כאלה. עכשיו תדעו לכם שהאדם המרגל יש לו סוג אופי כזה שהוא צריך להיות מחוץ לאור הזרקורים ומחוץ לפירסומות, והוא משתעשע עם עצמו ברעיון הזה של כל הבלגנים שהוא עושה בלי שבכלל הוא משאיר טביעת אצבעות, וזה ממלא אותו סיפוק עצום שיהום הסער מסביב בלי שמישהו בכלל יודע שהוא זה שהכל זה ממנו, והוא אחרי זה קורא בעיתון על המבצע הצבאי שהיה והוא יודע שהכל הגיע מהמידע שהוא הביא והכל זה מהדייסה שהוא בישל, וכמה מאות ואלפי אנשים בעצם פועלים לאור ההכוונה שלו כשבכלל איש לא יודע ממנו, זה סוג אופי כזה שממלא אותו הרגשה מאוד טובה ואין לו שום צורך ביותר מזה, ודוקא הצורה הזאת עושה לו טוב, זה האופי של האדם המרגל, זאת אומרת שהוא לא סובל וזה מתאים לו, ויש בני אדם שהקב"ה ברא אותם עם כזה אופי וטוב להם.

ובוא נגיד וננסה לחשוב! יש מפעל שמייצר מכוניות ויש מפעלים וחברות גדולות שיש להם הכל משלהם, הם מהשלב הראשון של יצור המכשיר או המכונית וכדו' ועד הסוף הכל יש להם לבד, ובוא נגיד יש את המהנדס את האדריכל זה שמעצב את הדור הבא של המכונית המשוכללת שהיא צריכה להכריע ולהיות בעצם המס' 1 בשוק מול החברות האחרות, והוא יושב באיזשהו חדר לפנים מחדר והוא הוגה דמיונות ורעיונות לעיצובים ולשיכלולים איך לעצב את המכונית של הדור הבא שהיא זאת שתצליח, והוא משרטט ומוחק כך וכך עד שיוצא לו איזשהו תוכנית. והנה התוכנית הזאת עוברת אחרי זה ידים עוברת מיד אל יד עד שהיא מגיע לעוסקים במלאכה והם מייצרים את המכונית, וכשהמכונית כבר מושלמת עכשיו יש את אנשי הפירסום והשיווק שהם מומחים מאוד באיך לשווק דברים ואיך ליחצ"ן את זה ואיך לשבות את לב הקונים הפונטצייאלים שיקנו את המכונית, והם אנשי תיקשורת מיוחדים שכל מקום שהם באים כולם מחייכים ומקשיבים כי יש להם חוש מאוד חזק בתיקשורת איך לשווק דברים, והם מלאי תהילה וקשרים עם בני אדם.

ולעומתם אותו מהנדס הוא אדם ששקוע ברעיונות וגם כן איש לא הכירו ואיש לא ידע את סודו, איך הוא מרגיש? אתם יודעים איך המהנדס הזה מרגיש? המהנדס הזה מרגיש; אני הרי הנשמה של כל העסק הזה, אני הנשמה של כל הנושא הזה, של כל מה שקורה כאן כולל אותו אחד שהוא כזה תיקשורתן מוצלח, שהרי את מה הוא משווק? את החכמה שלי ואת הרעיונות שלי, הכל זה אני, אני הנשמה ואני הבריח התיכון המבריח מהקצה אל הקצה של כל העסק הזה, והוא בן אדם שיש לו תוך יש לו בית קיבול בתוך עצמו ויש לו עולם של עצמו, שבתוך העולם שלו הוא משתעשע מהמציאות הזאת שגם כן כולם על מה הם עמלים?! על השטיקל תורה שלי ועל הרעיון שלי, כל מאות ואלפי העובדים ואנשי השיווק זה הכל אני, בלעדי אין כאן כלום, וכך הוא מרגיש מצויין, הוא לא בן אדם שצריך את הרוח החיצונית.

כעת איך מרגיש האיש תיקשורת, האיש תיקשורת יש לו גם מה להרגיש טוב, הוא אומר לעצמו מה היה עוזר כל החכמה וכל הרעיונות וכל השיכלול של המכונית אם לא היית יודע איך לעשות צורת הגשה, הרי בלי שהיית יודע איך להגיש או להנגיש איך שקוראים לזה היום, איך להנגיש את הסחורה או את המכונית הזאת ואיך לשווק אותה לציבור, הכל היה נשאר במחסנים לא היה יוצא שום דבר, בלעדי גם לא היה יוצא שום דבר, וזה גם נכון! כי צריך גם אחד כזה וגם אחד כזה, כמובן שהאופי של שני הבני אדם האלה הוא שונה מהקצה אל הקצה, אבל לא שייך בכלל להגיד, ובאמת בוא נחשוב מי גדול ממי? עוד כשמתבוננים כמדו' שהמהנדס הוא גדול מהאיש שיווק כי בכל זאת הוא יותר מבטא חכמה, אבל זה שני סוגים ולא שייך בכלל להגיד מי גדול ממי, זה שני סוגי אנשים ושני סוגי תפקידים שכל אחד מהתפקידים הוא תפקיד מאוד חשוב.

בזיכרוני אני לא זוכר על איזה רקע זה היה אבל רק זכור לי דבר אחד, כשהייתי ילד קטן היה פעם כך אני זוכר אני צריך פעם אולי לשאול את ההורים על מה זה היה, אבל זכור לי שההורים היה להם איזה דאגה ביחס למשהו שקשור לבריאות שלי, ואמרו שיש איזה רופא רוסי זקן, כך אני רק זוכר את מה שנשאר לי באוזני ממה שהייתי אז בן 3 או 4, שיש איזה רופא רוסי זקן בעל שם בינלאומי שמגיעים אליו מכל העולם, ואנחנו הזמנו תור אצל הרופא הזה כדי ללכת איתי לרופא הזה זה מה שאני זוכר, ואני זוכר כשהגענו אליו שהוא היה כזה כבד פה וכבד לשון שכשהוא מדבר זה נשמע כמו איזה קול שמתגלגל אבנים, אני לא זוכר כ"כ כי אני זוכר רק בתור ילד, ואי אפשר בכלל להבין מה הוא אומר, אבל אשתו היא 'המליץ בינותם' ובעצם מדברים עם אשתו והיא מדברת איתו והוא מדבר לאשתו והיא מעבירה, כל התיקשורת שם עוברת דרך אשתו, זוג זקנים והוא פרופסור בינלאומי שמגיעים אליו מכל העולם ואפילו אי אפשר לדבר איתו, ולְמה מגיעים מכל העולם אליו? לחכמה שלו! אז מה יש אם הוא לא איש תיקשורת והוא לא יודע בכלל לתקשר אבל הוא רופא כזה גדול שבאים אליו מכל העולם, כי החכמה נמצאת והפרופסורה שלו שוה כ"כ עד כדי שבאים אליו מכל העולם.

את כל הדרשה הזאת דרשתי לאותו בחור שדיבר שיש לו בעיות חברה, ואמרתי לו: תראה! הפרופסור הזה מעולם לא היה לו חברים, למרגל מעולם לא היה חברים, גם כשהוא היה בחור והוא היה נער הוא היה אחד כזה טיפוס מתבודד, וגם המהנדס ההוא זה גם בן אדם שלא בדיוק חזק בחברה, והם בסוף השיגו הרבה מאוד, מי גילה רז זה לך שאתה צריך להיות איש תיקשורת?! מי גילה לך את הרז הזה שהצלחה בחיים היא קשורה לאיש תיקשורת?!!!

יש משהו באיזשהו הרגשה של בחורי ישיבות, הרי בחורים ברוך ה' עסוקים רק בתורה, במה הם עסוקים? אין להם שום דבר חוץ מתורה! איזה עוד דבר יש בכל זאת לבחורי ישיבות חוץ מתורה, הרי בכל זאת בן אדם הוא לא רק מלאך? זה הקשרי חברה! כי בישיבות אין שום דבר חוץ מתורה, אז מה נשאר כן? הקשרי חברה. אז נכנס סוג אוירה בישיבות שכאילו הצלחה בחברה זה הצלחת החיים, או כאילו הצלחת החיים זה להיות בסוף איזה ראש ישיבה גדול, ורק מי שבסוף יהיה איזה ר"י גדול הוא נקרא המצליח בחיים, אבל מה לעשות שכשנסתכל על אנשים שאנחנו מכירים בדורות האחרונים וזה כך היה בכל הדורות אלה שהצליחו מאוד זה לאו דוקא אנשי תיקשורת.

החזו"א היה מאוד חלש בתיקשורת וביחסי חברה ומעולם לא נאם בשום מקום ולא היה לו בכלל כושר ביטוי בפה, והיה יושב ספון בחדרו והוגה בתורה וכותב את החידושי תורה שלו, ולא להאמין איך שהמציאות היא שלא נס ליחו, החזו"א והתורות שלו נלמדת היום כאילו זה הרגע התחדש, אין ע"ז חוק התיישנות.

ואני פונה לאותו בחור ואני אומר לו; אז תגיד לי מי אמר שיש לך בכלל בעיה, אתה החלטת שאתה צריך להיות משהו שזה לא אתה ואז את מרגיש את עצמך בבעיה ואתה מרגיש מרירות, בזמן ששולחנך גדול משולחן אחרים וכיתרך גדול מכיתרם, ועכ"פ לא כל אחד התפקיד שלו זה להיות מצליחן בחברה. יש כאלה שחושבים שיש איזשהו קורס להיות מצליחן בחברה, זה לא נכון, זה ודאי שיש את החלק שמי שלא יודע איך מתנהגים עם בני אדם ואיך מתחשבים בבני אדם זה בעיה, יש דברים שהם מושגי יסוד שהם נצרכים גם לבן אדם בתור החלק האנושי החלק של המידות והחלק של הטקט, זה ודאי שכל אחד צריך לדעת את זה כדי לא לגרום שהוא יהיה דחוי, אבל חברמניות ורמת תיקשורת גבוהה בחברה זה או שיש לבן אדם או אין לו את זה.

הייתי רוצה להגיד איזשהו דוגמא שבזיכרוני, לפני כמה שנים כשהיו צריכים לסדר הנחות בארנונה בעיריית בני ברק זה היה באמת מחזה מביש מאוד, מאות אברכים עמלי תורה תלמידי חכמים היו מגיעים לעיריה איזה יומיים שלוש בשנה כששעות היו מחכים שמה בתורות כדי לסדר את ההנחות לארנונה, ובזיכרוני שיום אחד הייתי שם ג"כ בין הממתינים, היה שם מיסדרון ארוך עם תור של עשרות עשרות אברכים תלמידי חכמים, ועד שהתור זז. פיתאום הגיע איזשהו אברך והוא נצמד לקיר של המסדרון ומתחיל להגיד בדיחות כאן על המצב של התור, כשתוך כדי הוא מפלס את דרכו והולך והולך לכל אורך המסדרון צמוד לקיר כשהוא אומר בדיחות ומצחיק את כולם שם, ובסוף הוא מגיע לפקידה ועוקף את התור וכבר חוזר אחורה וממשיך הלאה עם הבדיחות, ואף אחד לא עצר אותו ולא צעק עליו, כזה סוג חברמניות היה לו שהוא הצליח להרדים את כולם בשמירה וזה מה שהיה, זה היה מעשה שהיה. האמת היא שאותו אחד התנהג לא הגון, ומה שהוא חברמן והוא הצליח לגזול את התור בצורה שלא צעקו עליו זה עוד לא מצדיק את המעשה, אבל אני רק שואל שאלה אחת; האם יש איזה קורס ללמוד להיות כזה סוג חברמן, האם יש איזשהו קורס שאחד שהוא לא כזה אם הוא ילמד את זה הוא ידע לעשות את זה? אז נא לדעת שאין קורס בעולם לזה, או נולדת עם זה או לא נולדת עם זה, או אתה כזה או אתה לא כזה, מי שחושב שכל אחד יכול להיות וזה רק נושא שהוא צריך לקבל איזה הדרכה או איזשהו קורס לכישורים כאלה הוא טועה, כי כל בן אדם הוא סוג אחר ומין אחר וכל בן אדם יש לו כחות וטבעים אחרים, וכל אחד אמור רק להכיר את הכחות ואת הטבעים של עצמו ומשם לגדול, ואין שום סיכוי בעולם שאדם יהיה לו את מה שאין לו.

אמנם בהחלט שכל אדם כפי מה שהוא יש לו המון דברים מה לפתח ויש בו המון כחות שיש מה לפתח אותם, ודאי שבן אדם לא איך שהוא היום כך הוא אמור להיראות עוד שנה, כי בכל נושא יש מה להתקדם ומה להתפתח. אבל תדעו לכם שבן אדם אדיש מעולם לא יהיה אדם חם, ואדם מאוד חם ומלא רגש מעולם לא יצליח להיות אדם קר רוח, וגם אם יעשו את כל הקורסים שבעולם לכך או לכך זה לא ישתנה כי לכל בן אדם יש לו את הסיגנון אישיות שלו, והבעיה של בני אדם שאחד רואה אצל השני איזשהו דבר והוא רוצה את זה גם בזמן שזה לא שייך אליו וזה לא שייך להצלחה שלו, וכל ההצלחה והגדולה שלו זה אם הוא יגדל מתוך המציאות של עצמו, אבל הוא כל הזמן חושב על דברים שלא שייכים אליו, והוא עוד חושב שיש לו בעיה בזמן שזה קושיא מעיקרא ליתא. האם החזו"א הפסיד משהו מזה שהוא לא היה יודע לנאום ולא יודע להרשים אחרים?! הוא משהו הפסיד בתהילת עולם שלו?! והאלה שכן היו נואמים והיו מס' אחד בחברמניות הרבה מהם כבר אבד זיכרם והם נשכחו בכלל, כי זה דברים שבשעתו זה סחורה מבוקשת ואחרי זה שום דבר לא יוצא מזה, לא מזה יוצאת התקדמות אמיתית בחיים.

בוא נראה עוד איזשהו סיפור גם כן שאני אוהב לספר את זה, הסיפור הוא על רקע היסטורי, אני לא אגיד שאני יודע שהסיפור הזה היה או לא היה, אבל מעשה שודאי היה יכול להיות והיו מעשים דומים לזה, אבל הייתי רוצה בעיקר לדבר על ההלכתא גבירתא שאיכא למישמע מינה, הסיפור מספר על מושקה והפריץ, (יש הרבה סיפורי אבא על מושקה והפריץ), ומושקה היה רוכל המחזר בעיירות ומוכר קישוטי נשים, ולעיתותי ערב משה חוזר ושקו על שיכמו והוא מדדה שם בחורף הקר האירופאי וחוזר הביתה, והנה מולו מגיעה בשעטה מרכבת הפריץ, כירכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים סגורה אפילו עם דפנות ותיקרה וחלונות ויש שם אפילו תנור, והפריץ יושב שם על כורסה והוא צופה בנוף האחוזות שלו, והנה הוא רואה את היהודי מדדה לו שם, הוא היה אכזר ורע לב והוא פותח איזשהו סדק בחלון והוא שולף את אקדחו החוצה והוא צועק לו; מושקה! והוא רואה מולו את הפריץ עם אקדח שלוף והוא אומר לו; היהודים הם כלבים, לך על ארבע ותינבח! טוב כל אשר יש לו יתן האדם בעד נפשו אז הוא הולך על ארבע ונובח, והוא אומר לו; תעשה כך וכך ותיקפוץ ותיסתובב והוא לועג למישבתו, באיזשהו שלב הוא אומר לו; אוי שכחתי שהכלבים האלה גם יודעים לשיר אז תמשיך ללכת על ארבע ותשיר, באיזשהו שלב כשהאכזריות של הפריץ הזה מגיעה לשובעה הוא מרמז לרכב וחיש גז ונעופה, הוא הולך וטס הלאה עם המרכבה שלו ומשאיר את היהודי, איך שהוא מושקה מרים את עצמו ונדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש והוא מגיע הביתה ומספר את כל אשר קרהו, והנה אחרי שהוא רחץ וסך ויחלף שימלותיו והוא קצת התאושש שואלים אותו בבית איזה שיר שרת? הוא אומר להם; אני שרתי "אתה בחרתנו!!!"

למה שרת "אתה בחרתנו"? הוא אומר להם: תשמעו! אני היום עשיתי את עיסקת חיי, בחיים לא עשיתי עסק מוצלח כמו היום, אני היום פדיתי את עצמי ממוות לחיים בלי לשלם אפילו רובל אחד, בכמה סיבובים בבוץ הצלתי את עצמי ממוות לחיים, בחיים שלי לא קרה שהשגתי סחורה כ"כ יקרה במחיר כזה זול, זה דבר ראשון, זה סעיף א'. סעיף ב': כשהרשע האכזר הזה אמר לי לשיר, חשבתי במה כחו גדול עלי? שיש לו אקדח ביד! חשבתי לעצמי; מה אני כיהודי לוּ היה לי רכב משוכלל כמו שלו וגם אקדח ביד, וכשהייתי נוסע בדרך הייתי רואה בן אדם, מה אני הייתי עושה? אני גם כן הייתי עוצר את הרכב ושואל אותו לאן אתה צריך להגיע, והייתי לוקח אותו טרעמפ הביתה, בכזה קור בכזה חורף ובכזה שלג כך אני הייתי עושה כיהודי. ומה הייתי עושה עם האקדח? הייתי משתמש בו נגד ליסטים וחיות רעות. ומה עושה גוי שיש לו אקדח? הוא מתעלל באדם חסר ישע שלא עשה לו שום רע, וכיון שהוא המחיש לי את ה"אתה בחרתנו" אז שרתי "אתה בחרתנו!", כך מספר מושקה לבני ביתו.

הייתי רוצה לנסות קצת להבין מה מונח בעומק דבריו של אותו מושקה, תארו לעצמכם אם מושקה בדרך הביתה היה מקדים רגע או מאחר רגע אז לא היה קורה בכלל המיפגש הטראגי בין מושקה לפריץ, כל המפגש הטראגי קרה ע"י שבדיוק באותו קרן זוית הם נפגשו ביחד, לו הוא היה מקדים רגע או מאחר רגע לא היה קורה כל המפגש הזה, אבל מושקה יודע שלא מתווכחים עם המציאות, המציאות היתה שכן נפגשתי איתו. אז פה מושקה לימד אותנו כלל גדול! בכל מציאות בחיים שאדם נפגש איתה הדבר ראשון הוא; תקלוט את המציאות, אל תתווכח עם המציאות, עם מציאות לא מתווכחים, אתה כעת נמצא מול הפריץ, נקודה. זה המצב שאתה בתוך מציאות מסויימת! עכשיו תיקח את המציאות הזאת ותקיף אותה עם שבע חומות יריחו, כי זה המציאות שאתה נמצא כעת מול הפריץ, וכל מחשבה על חוץ למציאות הזאת זה יוצא חוץ למחיצתו וזה טריפה זה שטותים וזה דמיונות והזיות, אין מה לחשוב על חוץ למציאות כי אתה בתוך מציאות מסויימת, וכל צד שחוץ למציאות זה אדם תלוש ומנותק ואדם שלא חי את המציאות, תקלוט את המציאות.

בתוך המציאות הזאת שאני מול הפריץ מה האופציות הקיימות, מה האופציות הקיימות במציאות שאני נמצא מול הפריץ? יש לי שתי אופציות; או להיות גאה בקומה זקופה ולקבל כדור בראש, ואז מה הרווחתי?! לא נכנעתי והפסדתי את החיים! ובפני מי לא נכנעתי? בפני איזה חיה טורפת. מיהו בכלל שיש לי איזה ענין להראות איזה משהו מולו, אני רוצה לחיות יש לי חיים יש לי משפחה ויש לי מה לעשות בחיים, מה הוא ס"ה? חיית טרף שאני צריך למלט את עצמי ממוות, ואם אני יכול בכמה סיבובים למלט את עצמי זה עיסקת חיי במציאות הקיימת. אבל למה בכלל נפגשתי? את זה תשאל בליל הסדר בקושיא החמישית למה נפגשתי, אבל אתה כן נפגשת ואל תתווכח עם המציאות, ובתוך המציאות הקיימת יש לך שתי אופציות, ולכל אופציה כביכול יש לה פלוסים ומינוסים, ובשיקלול הפלוסים והמינוסים של כל אחת מהאופציות מה הכי משתלם? כל אדם בר דעת מבין שלחיות ולהשיג את החיים זה הדבר הכי חשוב, אז אני יצאתי מורווח מהעסק, לא יצאתי מופסד אלא יצאתי מורווח, כל אדם שיקרא את מציאות החיים שלו ובתוך המציאות הקיימת יקלוט את האפשרויות ואת המעלות והחסרונות של כל אחד מהאפשרויות וישקלל את המעלות והחסרונות מה הכי משתלם, האדם הזה תמיד יהיה מאושר! והוא אף פעם לא ינסה לחשוב מחוץ למציאות כי כשהוא יחשוב מחוץ למציאות זה לא נכון, וע"ז אולי הוא יכול לחלום בלילה אבל ביום תחיה את המציאות.

עכשיו כשהוא עובר כזאת השפלה והפריץ אומר לו לשיר, חירות הגוף שלו נשללה ממנו ברגע כזה שעומד עליו בן אדם עם אקדח שלוף ומתעלל בו, חירות הגוף אין לו כרגע כי הוא נתון כעת תחת שיפוטו של בעל האקדח. אבל מה עם הנפש שלו, האם הנפש שלו היא גם משועבדת או הנפש שלו היא בת חורין? זה לא תלוי באקדח אלא זה תלוי בו עצמו! אדם יכול להיות במצב שהוא חייב כעת ללכת על ארבע ולנבוח ובכל זאת להרגיש עליונות בנפש על החיית טרף הזאת, ועד כדי להגיע שמה שיתפרץ ממנו בשירה זה "אתה בחרתנו" - ראו מה בין בני לבין חמי, לראות את ההבדל בין יהודי לגוי.

בוא נשאל שאלה שכמדו' שזה שאלה נכונה ויש לנו מה לעשות עם ההתבוננות בענין; אדם הלך ביער, והנה באיזשהו שלב חיה רדפה אחריו זאב רודף אחריו, והוא רואה שהמרחק בינו לבינו הולך ומתקטן והאפשרות היחידה שלו להימלט זה ע"י שהוא יתחפר שם באיזשהו אשפה שאינה עשויה להיפנות, שאתם יודעים מה החומר גלם של אותה אשפה, ושם הוא יתחפר וריח אותה אשפה יטשטש את ריח האדם החי, והזאב מגיע והילד איננו והוא לא מוצא אותו וכך נפשו היתה לו לשלל, אחרי זה הוא הגיע הביתה ועשה רחיצה סטרילית והכל בסדר. לימים נזדמן לו עוד פעם כזאת, שהוא גם כן הלך ביער ורדף אחריו שודד צמא דם, וגם כן באיזשהו עיקול וסיבוב הוא התחפר באותה ערימת אשפה וכך נפשו היתה לו לשלל.

עכשיו נשאל: באיזה אחד מהמקרים האלה הוא מרגיש יותר מושפל, ולמה? כל אלה ששאלתי אותם תמיד את השאלה הזאת אמרו שבמקרה של השודד הוא מרגיש יותר מושפל, למה? כי זה בן אדם, אבל זה טעות כי זה לא בן אדם אלא זה חיה בצורת בן אדם, האם הוא בן אדם בכלל?! אם הוא היה בן אדם הוא היה מתנהג כך?! אבל בגלל שהוא הולך על רגליו והוא לא הולך על ארבע אז הוא בן אדם, מה קובע את תואר אדם לבן אדם? תואר אדם זה לא קשור אם הוא הולך על שתים או הולך על ארבע אלא אם הוא מתנהג כמו בן אדם או לא מתנהג כמו בן אדם, אדם שמתנהג כמו חיה הוא יותר גרוע מחיה, למה אתה מרגיש מושפל ממנו?! זה דמיון ואין לזה שום סיבה שתרגיש מושפל! בדיוק כמו שכשמחמת הזאב היית צריך כך להתחפר לא הרגשת מושפל כי הרגשת שאתה פשוט מציל את עצמך ממוות, גם מול בן אדם שהוא מתנהג כמו חיה תתייחס לזה כאילו זה איזה חיה טורפת ואתה ס"ה ממלט את עצמך מרעה, ולמה אתה מרגיש עם עצמך רע?! הנה כל הדיבורים שהבאנו זה דוגמאות שמוכיחות שלא מצבי החיים ואירועי החיים הם אלה שגורמים לנו את ההרגשה הטובה או הלא טובה, אלא הצורה איך אנחנו מפרשים את אותם מצבים ואותם אירועים.

יום אחד נשאלתי שאלה כזאת, וכיון שבאותו יום או יומיים הגיעו שלושה לדבר על אותו נושא אז זה נשאר בזיכרון, הגיעו שלושה בחורים משלושה ישיבות מיוחדות וטובות מאוד וכולם טענו את אותה טענה, יש להם איזשהו חברותא שברוך ה' הם לומדים מצויין, אבל הוא מרגיש שלוּ היה לו חברותא אחר הוא היה עושה יותר שטייגען ושזה לא מספיק שטייגען כאשר איותה נפשו, ונפשו מרה עליו על זה שהוא לא עושה את השטייגען שהיה שייך לעשות לוּ היה לו חברותא יותר טוב. אז שאלתי אותו: אז למה אתה לא מחליף חברותא? הם אומרים לי: איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא, א' באמצע זמן אין שוק של חברותא. וב' לא יעשה כן במקומינו להחליף חברותא כשבעצם לומדים טוב, רק משום איזשהו העדפה יתירה שיש קצת מעלה לחברותא יותר טוב. אמרתי לו: אולי תלמד לבד? לא, ללמוד לבד זה יותר גרוע.

אמרתי לו: שים לב! במציאות החיים שלך, אתה נמצא בתוך מציאות חיים מסויימת שבמציאות החיים הזאת יש שלושה אפשרויות; יש אפשרות להחליף חברותא, ויש אפשרות ללמוד לבד, ויש אפשרות להמשיך עם אותו חברותא, מתוך דבריך עצמך זה נראה שהמציאות של להישאר עם אותו חברותא מכל הנימוקים מה שדובר זה האפשרות הכי מועדפת בנתונים הנוכחיים, אז מה בעצם אתם רוצה?! הרי אתה בעצם מתווכח על המציאות?! אתה יוצא חוץ למחיצה! אמרתי לו: יש לי הצעה בשבילך והיא שאתה תבכה יומם ולילה כל חייך על עניני חברותא, 'אל תתני פוגת לך אל תידום בת עינך'. בוא ואני אתן לך רעיונות אם אתה רוצה תמיד ליילל ולבכות בעניני חברותא, בוא נצא מנקודת הנחה אם אתה היית לומד בסדר א' עם הרב פילץ מתפרח, וסדר ב' עם ר' דוד כהן מחברון, וסדר ג' עם ר' ברל פוברסקי, ושישי שבת היית לומד חברותא לא יודע עם מי, בקיצור נמצא איזה רעיונות של חברותות שאם אלה היו החברותות שלך מסתמא היית יוצא יותר ת"ח, אז תבכה על זה שאין לך את החברותות האלה וכך אתה תצא פחות ת"ח, אחד שיגיד כך אנחנו נגיד שצריך לשים אותו במוסד סגור עם ברגים עבים בחלונות. אמרתי לו: תגיד לי במה אתה שונה ממנו, הרי במציאות שלך אין מציאות אחרת, פיך ענה בך שאפילו אם יציעו לך כעת חברותא אחר אתה לא תחליף, כי זה לא יעשה כן במקומינו באמצע זמן  להחליף חברותא כשלומדים טוב, אז מה אתה רוצה?! ועוד שאלתי אותם: וכי אתם חושבים שאתם היחידים מכל הישיבה אצלכם שמרגישים את ההרגשה הזאת, ולמה אתם אלה שהייתם צריכים לדבר על זה ואחרים לא, כי אחרים עשו הוא מותיב לה והוא מפרק לה, הם גם שאלו את השאלה ואמרו לעצמם אבל זה המציאות ואני לא מתווכח עם המציאות ואני עושה את מה שאני יכול כרגע, ובעזר ה' הקב"ה יעזור שבזמן הבא אנחנו אצליח למצוא משהו אחר, אבל אני יכול לעשות את מה שאני לא יכול לעשות, ודבר שאני לא יכול לעשות אני גם לא אמור לרצות, כי אם אני ארצה דברים שלא קיימים זה לא יגרום שהדבר יהיה קיים, וזה רק יגרום לעצמי שתים רעות, לא רק שהדבר לא קיים אלא עוד אני מלא יגון ואנחה על זה שהוא לא קיים, ואת זה זה הוא 'איהו דאזיק אנפשיה' כי היגון ואנחה לא היה חייב להיות, כי אם אני הייתי מקבל את המציאות כמות שהיא ולא מתווכח עם המציאות לא הייתי מרגיש רע.

הייתי רק רוצה לסיים בעוד סיפור אחד שגם כן יוכיח עד כמה הכל תלוי בצורת החשיבה שלנו, וזה דבר שצריך ללמוד את זה איך להתבונן, זה לא שייך כעת בציבור אבל אני מוכן לעמוד למבחן  בפני כל אחד מי שירצה שיציג לי איזה מציאות קשה של החיים שלו, וברוך ה' עד היום מעולם לא ניצחני אדם, לא תינוק ולא תינוקת ולא מבוגר, בענין הזה שיש רק מלא ואין ריק, זה לא שיש מלא ויש ריק אלא יש רק מלא.

אז תשמעו! יום אחד הגיע איזשהו יהודי לרבו והוא אומר לו לא פחות ולא יותר שהוא רוצה לתבוע את הריבוש"ע לדין תורה, שואל אותו רבו: האם אתה מוכן שאני אהיה הדיין? הוא אומר לו: כן אני מוכן. אומר לו רבו: אתה יודע ששני הבעלי דינים נמצאים כאן, ה'מלוא כל הארץ כבודו' נמצא כאן וגם אתה נמצא כאן, ואתה יודע שיש כלל כשבאים לבית דין שהתובע מתחיל, אז תגיש את התביעה, גם התובע נמצא כאן גם הנתבע גם הדיין אז תגיש תביעה, טוב הוא מגיש תביעה, מה התביעה שלו? הוא אומר כך: הוא מטופל באשה ובנים עשרה, והוא עני מרוד ומצאת החמה עד צאת הנשמה הוא עובד קשה כדי להשיג למחייתו, בקושי הפדיון היומי שלו מגיע לכדי לחם צר ומים לחץ והוא ממש בדחקות גדולה, אבל הוא אומר; על זה אין לי תלונות! אם הקב"ה גזר עלי עניות אז הוא יודע מה שהוא עושה ואין לי תלונה, אבל אני כל יום אחרי שאני הולך לתפילה בבוקר הייתי כל כך רוצה להישאר עוד שעה בביהכנ"ס, וקצת להתפלל קצת להגיד משניות חומש תהילים מעמדות, הייתי רוצה עוד קצת להישאר בביהכנ"ס, אבל אם אני לא אצא לעבודה גם לחם לא יהיה לי, ואני לא מבקש יותר רק שהקב"ה יתן לי את מה שהוא נותן לי בשעה אחת פחות של יום עבודה, ושהוא יבדוק אותי, שאם אני בזמן הזה מטלפן לנייעס או קורא עיתון או מפטפט לא עשינו עסק, אני בזמן הזה רק יתפלל וילמד, למה הריבוש"ע לא מפרגן לי את העוד שעה לימוד הזאת?! רבה האם אני לא צודק בתביעה שלי?! זה היה התביעה שלו.

אומר לו הרבה: תשמע! הריבוש"ע קורא לכל פמליא של מעלה ואומר להם: חזו בני חביבי יהודי עלוב קשה יום חיים כאלה עלובים ואין לו שום בעיה עם זה ולא זה הבעיה שלו בחיים, מה כן הבעיה שלו בחיים? למה הוא לא יכול עוד שעה ביום ללמוד!!! דע לך אומר לו הרבה, שהנכספה וגם כלתה נפשי שלך לחצרות ה' והגעגועים שיש לך עושים נחת רוח לקב"ה יותר מאשר היית בפנים, אם אתה היית שם בפנים היית מרגיש דפקתי את הכרטיס עשיתי את היומית שלי והיית מרוצה, היום ליבך הומה מתי אבוא ואראה פני אלוקים, גרשוני מהסתפח בנחלת ה', מתי אני אזכה יותר, הגעגועים האלו עושים נחת רוח לקב"ה וזה סותם את פיות המשטינים והמקטרגים ומלמד זכות על עם ישראל, אין לך מושג מה אתה פועל במציאות שלך, וכשיגיע זמן שהתפקיד שלך יהיה להיות בתוך הבית מדרש אז הקב"ה יאפשר לך, כרגע התפקיד שלך הוא להתגעגע להיות בביהמ"ד, כך הוא אמר לו, ובזה הוא יצא רגוע ופניו לא היו עוד. בוא נשאל עוד, מה קרה מהיום; ההשתנה משהו? ההשתנו הנתונים או השתנתה המציאות?! הכל נשאר בדיוק אותו דבר! מה השתנה? צורת החשיבה והפירוש למציאות זה מה שהשתנה.

כי זאת צריך לדעת! בכל מצב ומצב נגזר על בן אדם מה יקרה איתו אבל לא נגזר עליו איך הוא יקבל, זה תמיד תלוי בצורת החשיבה והפירוש שהוא נותן לאותם אירועים ומצבים שעוברים עליו בחיים, וזה דבר שכל האדם הוא תלוי בעיקר הגדול הזה, וזה ההבדל בין הבני אדם המאושרים לבני אדם המסכנים, זה לא הבדל בנתוני החיים. ובאמת שכל הנושא הזה הוא מקצת פירוש של ארבע המילים במשנה באבות (ד-א): "איזהו עשיר השמח בחלקו", ועל הדבר הזה יש עוד הרבה הרבה לדבר עד מחר ומחרתיים, אולי בהזדמנות עוד נאריך בזה.