ספירת העומר

החינוך כותב על ספירת העומר דברים נפלאים ונשגבים! אנחנו נראה קצת להעמיק ולהרחיב בדברים ונראה אם נספיק הכל היום, אולי זה קצת ספק אם זה שיעור או שיחה, נראה אח"ז איך תרגישו בענין.

עכ"פ החינוך (מצוה שו') כותב כך: "משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב "כֹּה אָמַר יְהֹוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה). והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב), ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר".

"ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא", עכ"ל החינוך.

לפני שנתחיל לדבר, כתוב כאן בחינוך שהענין של מתן תורה היה גדול לעם ישראל יותר מהיציאה מעבדות לחירות, איך אנחנו מבינים כזה דבר, שאדם שהוא עבד במצרים בעבודת פרך של מצרים ובכ"ז הענין שהם יגיעו למעמד הר סיני יותר גדול להם, והרי לא כתוב כאן איזה מוסר אלא כך היתה ההרגשה שלהם שהענין הזה של מתן תורה כך הוא כותב "וענין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות"? אנחנו מנסים לחשוב איך זה יכול להסתדר ואיך אנחנו מבינים כזה דבר, אולי רק ממש כמה משפטים לנסות להבין האם כך גם אנחנו מרגישים, ולפחות אני מנסה להגיד ואולי תוך כדי הדברים יבוא גם איזה התעוררות להרגיש את זה שזה כך.

אם אדם מתבונן רגע, אם אנחנו נתבונן בכל המציאות של האדם; מה זה בעצם בן אדם! יש בעולם דומם, יש בעולם צומח, יש בעולם חי, ויש בעולם מדבר, האדם הוא מעל הבעלי חיים בכך שיש לו חכמה ובינה. ויש להתבונן למה המציאות שיש לאדם חכמה ובינה זה עושה אותו בדרגה מעל הבעלי חיים, למה זה נותן לו בעצם איזשהו ערך וחשיבות מעל הבעלי חיים? לכאורה ויש כזאת תפיסה ואפילו יש בני אדם שכך חושבים והם אפילו קצת צודקים ואולי אפילו הרבה צודקים, יש בני אדם שבאמת המבט שלהם על החיים ועל העולם שהאדם הוא סך הכל בעל חי יותר מתוחכם, ובאמת האדם הוא בע"ח מאוד מאוד מתוחכם שמתוך התיחכום שלו הוא שולט על כל הבריאה, יש באדם כח לשלוט על כל הכחות שנמצאים כאן בבריאה עד כמה שזה בידי האדם, אדם אין לו כח בדברים שהם מחוץ לדרך הטבע, וגם לא בכל עניני הטבע יש לו כח, כמו שאין לאדם כח שירד גשם, יש איזה דברים כמו זריעת עננים, יש איזשהו פעולות שאפשר לעשות לפעמים קצת שיהיה יותר גשם וכדו' אבל האדם הוא לא כל יכול, אבל למעשה החכמה שיש לאדם למשל בחלק הזה זה באמת נותן לו נותן לו שליטה מוחלטת על כל הבע"ח בעולם למרות שחלקם ודאי חזקים הרבה יותר מהאדם, אבל לאדם יש כח לעשות איתם מה שהוא רוצה ואפילו לשעבד אותם לצרכים שלו ולהשתמש בהם בכל צורה אפשרית.

אמנם אנחנו מנסים להתבונן במה האדם יותר מבעלי חיים ובמה מותר האדם מן הבהמה, וכי בזה שהוא יותר חכם והוא יכול ליותר לשלוט על כאלה שתחתיו והוא גם יכול יותר ליהנות מהחיים, אבל באמת האם הוא יותר נהנה מהחיים?! המישהו בדק פעם כמה חתולה נהנית מהחיים וכמה אדם נהנה מהחיים, והאם באמת האדם נהנה מהחיים יותר מחתול? אני לא יודע! לא יודע איך בודקים כזה דבר, זה בכלל לא ברור שזה כך שהחיה ששמה אדם יותר נהנית מהחיים מאשר בעלי חיים, בע"ח מאוד טוב להם כי הם חיים בלי עול ובלי דאגות בלי קינאה ובלי שינאה, הם חיים מאוד טוב, אם כן מה מותר האדם מן הבהמה?! אם לא שהאדם יש בו גם נשמה ויש לו משהו נצחי והוא יכול להיות בקשר נצחי ולבנות את עצמו למצב של קשר עם הקב"ה! באמת הייתי רוצה לשמוע מישהו שיכול להגיד לי איזשהו משהו הגיוני מהי מעלת האדם יותר מהבע"ח אם לא במבט נצחי של משהו שאחרי החיים כאן!

בחיים בעוה"ז אז בסדר האדם חי בבית מסודר, אבל "גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה" - אז הציפור חיה בתוך קן, ויש כל מיני סוגי קינים של בעלי כנף, יש שעשויים מזרדים, ויש שעשויים כעין כוס, ומסתמא אתם מכירים כל מיני צורות, ויש בע"ח שחיים במערות, ויש בע"ח שחיים כך ויש שחיים כך, ויש עוד בע"ח שנקרא אדם והבע"ח הזה חי בבית, והבע"ח הזה מנסה שהבית שלו יהיה בית מאוד יפה ובונה בתים שיאריכו ימים אחרי שהוא כבר יהיה קבור באדמה, עובד על זה שנים כדי להגיע לבית בזמן שבסופו של דבר הבית הזה יאריך ימים אולי מאות שנה אחרי שכבר יאבד זכרו, א"כ במה האדם יותר חשוב מבע"ח, הרי בזה שהוא יותר חכם כדי לשלוט על הבע"ח איזה מעלה וגדולה אמיתית זה נותן לו?!

מי שקצת יתבונן, ויצא לי לדבר ע"ז עם הרבה חכמים, ולא מצאתי מה מותר האדם מן הבהמה אם לא הנשמה הטהורה, אם הוא חי חיי נשמה שבזה הוא בעצם בונה את החיי נצח שלו, הוא בונה בזה את העולם הנצחי של מה יקרה איתו אחרי שהוא יעזוב כאן את העולם. כי בתוך המציאות בעולם כאן החיה הזאת ששמה אדם לא יותר טוב לה מאשר הבע"ח. והפוך; לבעלי חיים יותר טוב כאן בעולם, הרי אם נבדוק מי חי יותר טוב ויותר משוחרר, ולמי פרנסתם ומזונם מצויים להם בריוח, הם פחות סובלים, הם יותר חזקים, הם יותר עצמאיים ולא תלותיים, תראו שבכל המעלות שקשורות לעצם המציאות של חיי העוה"ז המצב של הבע"ח הרבה יותר טוב, וכמו שכתוב שם במשנה (קידושין פב,ב): "מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער והם לא נבראו אלא לשמשני" - הם לא צריכים להיות לא עובדים בפרדסים ולא בעלי משרות והם מסתדרים ואף שהם נבראו רק לשמשני, ובכל זאת אנחנו צריכים כ"כ "בזיעת אפך תאכל לחם" וכל המציאות והמורכבויות של החיים שבעצם הופכים אותנו לבע"ח הכי אומלל ומסכן כאן בעולם, מי שיתבונן יראה שזה המציאות, אני לא מצליח למצוא איזה רעיון שבו האדם ירגיש את עצמו מעל, חוץ מהחלק הזה שהוא יותר בעל כח, אז כמו שנגיד שהחתול יותר חשוב כי הוא טורף את העכבר?! אם זה נותן לו איזה ערך וחשיבות מי שחי בכזה מבט, בסדר! רק החלק הזה שאדם יכול להיות קשור לחיי נצח, ויש כאן בעולם שהעולם כאן הוא פרוזדור אפשרות ליצור קשרים עם הקב"ה ברמה כזאת שזה ישפיע לנצח נצחים על העתיד הנשמתי שלו זה הדבר היחיד שיש איזה מעלה אמיתית לאדם, ומעבר לזה זה רק מחמת שהאדם פשוט שוכח ולא שם לב למטרת החיים ולמה הוא רוצה מעצמו או למה הוא שואף להגיע.

אם ננסה לחשוב! הרי ס"ה כל ההתקדמויות שקיימות כאן בעולם; העשיר הכי גדול או החכם הכי גדול או המשרה הכי בכירה זה רק משהו זמני, כי הרי אנחנו לא נמצאים כאן כ"כ הרבה זמן: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהלים צ, י) - זה כמה עשרות שנים והאדם הולך, כמה עשרות האדם יחיה; האם האדם יחיה שבע עשרות, או שמונה עשרות, או תשע עשרות?! אבל זה נושא של כמה עשרות שנים והוא עוזב את המקום. "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ג), האדם עושה לעצמו ומנסה לעשות לעצמו שם ותהילה, אבל כמה זמן יש לו את השם ותהילה, ראש ממשלה שהיה הכי הרבה שנים רא"מ, כמה זמן זה?! ואף אם הוא היה שלושים שנה רא"מ, או שלושים שנה מלך או ארבעים שנה מלך אבל בסוף זה נגמר, בסופו של דבר הוא עוצם את העיניים והבאים אחריו חיכו לזה, וזהו הם לוקחים את הכיסא שלו. מה יתרון לאדם בכל עמלו! אם לא שאדם בונה משהו עתיד נצחי וקיים ושיש לו משמעות אמיתית לא שוה לבן אדם כל המציאות של החיים כאן, רק שרוב האנושות חיים באיזשהו תרדמת ולא מתבוננים בזה ובאמת חיים במצב שאין ביניהם ובין בעלי החיים ולא כלום, הם מרדימים את הכחות הרוחניים שלהם ובאמת 'אני וחמורי נאכל באבוס אחד', מי שיתבונן בזה יראה בזה דבר נפלא מאוד!

לפי"ז יתבארו דברי החינוך; הם היו במצרים עבדים וזה בהחלט לא נוח וזה סבל וכו', הרעיון הזה לצאת מעבדות לחירות זה מאוד מאוד חשוב לאדם, אדם מאוד רוצה את זה וזה חשוב לו ומאוד רע לו בלי זה, אבל כיון שהם היו בעלי תוכן ובעלי הבנה עמוקה אז הם הבינו שהתועלת שתהיה להם מהקשר הנצחי ומלהיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' ולקבל את התורה ולהיות דבוקים בקב"ה שזה יתן להם את המציאות הנצחית הרוחנית שלהם זה יותר חשוב להם מיציאה מעבדות לחירות, כך הם באמת הרגישו! כי יציאה מעבדות לחירות זה נושא של איך נעבור את תקופת החיים כאן בעוה"ז, אבל זה לא נושא איך אנחנו בונים את עולם הנצח שלנו ומה יהיה איתנו בעתיד הנצחי, האם סופינו יהיה כסוף הבהמה היורדת לארץ או כסוף האדם העולה ומגיע לכיסא הכבוד ולכל המעלות העליונות מה שעם ישראל קיבלו ע"י התורה. וזה גרם להם שבאמת כמו שכתוב בחינוך "שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות", כך היתה התובנה של עם ישראל בתוך המציאות של עבדות, הם לא כמו שאנחנו יושבים כעת באולם ממוזג ומאוורר ומנסים להבין את הרעיון הזה, אלא הם כך הרגישו בתוך המציאות של העבדות שלהם שתורה אצלם זה יותר תכלית מהיציאה מעבדות לחירות, זה פשוט לא יאומן עד כמה הם חיו את עומק הרעיון, כך כתוב כאן בחינוך.

עכ"פ החינוך מעיר כאן כמה הערות על המצוה של ספירת העומר, ומעבר להערות של החינוך יש עוד תוספת כמה הערות שיש ע"ז באחרונים, ובוא נראה כאן את הענין!

שאלה ראשונה: מה הקשר בין מצות ספירת העומר לבין קרבן העומר? הרי מה שראינו בכזה אריכות שהחינוך כותב שהמהות של המצוה הזאת של ספירת העומר זה לאות ציפיה והמתנה ואתגר וכיסופין לקראת היום הגדול של מתן תורה, מה זה קשור להקרבת העומר שממחרת הפסח ביום שני של פסח בא' חוה"מ מקריבים את העומר, מה הקשר בין המצוה של הספירה לבין הקרבת העומר שהספירה נקראת על שם העומר? גם בנוסח הספירה: "היום כך וכך בעומר" או "לעומר", זאת אומרת שיש קשר בין הספירה לעומר, מה הקשר? וגם בנוסח הברכה: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר", מה הרעיון הזה, מה זה קשור לחלק הזה של הציפיה וההמתנה למתן תורה?

מבאר החינוך וכותב כך: "ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו".

דהיינו שאומר החינוך; אז מה יגידו אם לא יגידו "היום יום אחד בעומר", אם יגידו "לשני דפסח" זה לא נוסח מתוקן, נוסח יותר חלק להגיד "היום יום אחד בעומר", מאשר להגיד "היום יום אחד ליום שני של פסח", כך אומר החינוך. אם כל זה מה שהחינוך עונה אז עדיין די משמע שאין קשר מידי גדול בין הספירה לעומר אלא זה רק משהו שבנוסח יותר מסתדר, למעשה המצות ספירת העומר היא מתחילה ביום שבו הקריבו את העומר, וצריך לברך ברכה וצריך איזה נוסח חלק ומתוקן לברכה, ואם נגיד; "היום כך וכך ימים ליום שני של פסח" זה לא חשבון ראוי לומר כך, על כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והדברים צ"ב? ועוד יש להעיר למה גם הברכה כך? כך שזה לא לגמרי מיושב על הלב.

עוד יש לעיין: הרי דעת החינוך עצמו וכך דעת רוב הראשונים שבזמן הזה שאין עומר עד שמהרה יבנה ביהמ"ק מצות ספירת העומר רק דרבנן, בזמנינו שביהמ"ק לא קיים ואין הקרבת העומר מצות ספירת העומר הוא רק דרבנן, ולכאורה אם כל הקשר בין מצות הספירה לעומר זה רק כדי לייפות את נוסח הברכה למה זה סברא שמצות ספירה בזמה"ז תהיה דרבנן ולא דאורייתא, הרי עיקר הספירה זה בתור הקדמה ובתור שאיפה למתן תורה וכל הקשר לעומר זה רק שיהיה נוסח יפה לברכה, א"כ איך זה סיבה שבזמן שאין ביהמ"ק קיים ואין עומר נקרב שמצות ספירה תהיה רק דרבנן?

ובפרט שהחינוך כותב שם למה באמת מתחילים לספור ספירת העומר ביום השני של פסח, ולמה לא בליל הסדר ביום היציאה ממצרים מתחילים ספירת העומר? אז הוא כותב: "ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון? התשובה; כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד". זאת אומרת עוד פעם משמע בחינוך שאין כזה קשר מהותי בין מצות הספירה לבין העומר, כי בעצם היה צריך כבר להתחיל לספור לעומר בליל הסדר ביום הראשון שהרי ביום הראשון יצאו ממצרים בדרך להר סיני, אז למה שלא יתחילו לספור מיד, רק כיון שביום הראשון חוגגים את הנס הגדול של היציאה מעבדות לחירות שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, וכמו שבעשרת הדברות הדיברה הראשונה "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", היה לעם ישראל במצרים וגם לפרעה בית ספר גדול לראות את הקב"ה ואיך שהתעללתי במצרים, כשהוא מודיע שיש מכות אז יש מכות, אם תתנהג כך יהיה כך ואם תתנהג אחרת יהיה אחרת, כל המציאות מה שבני ישראל עברו במצרים ביציאת מצרים זה אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ה' על בני אדם, וכיון שביום הראשון שהם יצאו ממצרים חוגגים את היום טוב הזה אז 'אין מערבין שמחה בשמחה', זה לא זמן להתחיל את הספירה, א"כ זאת אומרת שאין כאן איזשהו משהו מהותי בקשר בין עומר לספירה, אז למה בזמן הזה ספירת העומר רק מדרבנן ולמה לא תהיה דאורייתא?

עוד הערה יש שם בחינוך עצמו, הוא מעיר שמאחר וענין הספירה הוא באמת בתור שאנחנו כבר חסרי סבלנות ואנחנו כבר מחכים מתי נגיע לתכלית, מתי נגיע למתן תורה! כמו כשיש טיול מעניין אז כבר סופרים את הימים ואת השעות מתי כבר יגיע הטיול, וכלשון החינוך "מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא", אז שואל החינוך למה אנחנו מונים כך וכך ימים עברו מן המנין ואין אנו מונים כך וכך ימים יש לנו לזמן מתן תורה, למה נוסח הספירה הוא על הימים שעברו ולא על הימים העתידים, הרי כשאדם מחכה למשהו את מה הוא סופר; האם הוא סופר כמה ימים עברו מאז שהוא התחיל לחכות או הוא סופר כמה זמן נשאר עד שיגיע העת הנכסף, א"כ למה נוסח הספירה על הימים שעברו ולא על הימים הבאים? זה שאלה שהחינוך שואל.

עוד שאלה, שאותה החינוך לא שואל אבל שואלים את זה, קרבן העומר בכל הפרשה גם בלשונות המקרא וגם במשניות הוא נקרא על שם התנופה "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו). וצ"ב למה לא כתוב "מיום הביאכם את עומר ראשית קצירכם"? גם כתוב "וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר", (ויקרא כג, יב), מה הענין שכל פעם כשמזכירים את העומר מזכירים את ענין התנופה, הרי מצות תנופה יש לאו דוקא במנחת העומר, מצות תנופה זה לא דבר שהתייחד דוקא לקרבן העומר, שהרי הרבה קרבנות טעונים תנופה, יש טעונות תנופה והגשה, יש תנופה בלא הגשה, ויש הגשה בלא תנופה, למה דוקא קרבן העומר התייחד על שם התנופה, מה הקשר של התנופה לעומר כל כך שכשהתורה מזכירה את זה היא מזכירה את ענין התנופה יותר מאשר שאר קרבנות שיש בהם תנופה? גם במשנה (מנחות י-ה) כתוב: "מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר" - היום שמניפים את העומר יהיה כולו אסור, זאת אומרת שיש כאן איזשהו ענין מיוחד בתנופה שהתנופה מייחדת את קרבן העומר עד כדי ששם הקרבן נקרא על שם התנופה, וצ"ב מהו הענין בזה?

בוא נראה קצת להתחיל לראות ליישב הדברים, הרמב"ן בפר' אמור (כג, לו) כותב כך: "וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה'" - יש קדושה בפסח לפניהם ואחריהם, ה"לפניהם" - זה היו"ט ראשון של פסח שהוא יו"ט ממש, "ולאחריהם" - מגיע חול המועד. והוא מוסיף: "ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג" - כמו שבסוכות היום הראשון זה יום טוב, והיום השמיני שמיני עצרת זה יו"ט, ובאמצע זה חול המועד, כך גם בפסח זה יו"ט בראשיתו ויו"ט בסופו, והימים באמצע זה חול המועד, דהיינו שהיו"ט הראשון זה יו"ט ראשון של פסח, וכל המט' יום והשבעה שבועות זה כמו חוה"מ, ושבועות זה כמו היו"ט האחרון של חג כשמיני עצרת של סוכות כך הוא אומר. ממשיך הרמב"ן: "והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש, ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות 'עצרת' כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן" - כמו ששמיני עצרת נקרא 'עצרת' בתור סיום המועד וסיום היו"ט כך גם שבועות נקרא 'עצרת', חז"ל קוראים לשבועות עצרת כי שבועות הוא מעין שמיני עצרת שהוא יו"ט אחרון של חג.

כתוב כאן ברמב"ן שכל ימי הספירה הם כעין חוה"מ ארוך מפסח עד שבועות ושבועות זה היו"ט אחרון של חג, זאת אומרת שמבואר כאן ברמב"ן שפסח וימי הספירה ושבועות יש קשר ביניהם והם יו"ט אחד שבעצם כולל את שלושת החלקים; את היו"ט ראשון של פסח, את כל המט' יום של הספירה, ואח"ז שבועות שזה הסיום והתכלית של היו"ט הזה, וצריך להבין מה המאחד בין פסח לימי הספירה ושבועות?

ובוא נראה עוד שלב, הרי הזכרנו כבר בענין של הספירה שהחינוך כותב שמצות ספירת העומר שורש המצוה היא ציפיה והמתנה וכיסופים לקבלת התורה. האור החיים (אמור כג, טו) מביא מהזוהר רעיון אחר על ספיה"ע, האור החיים כותב כך: "כי לצד שהיו בטומאת מצרים" - בנ"י היו בטומאת מצרים. "ורצה ה' להזדווג לאומה זו" - הקב"ה בחר את האומה הזאת שנמצאת בטומאת מצרים להזדווג איתה ולהתקשר איתה. "דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסם כלה לחופה. והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות?" - הרי נדה זבה זה שבעה נקיים וכאן זה שבע שבועות? "לצד הפלגת הטומאה" - הטומאת מצרים זה טומאה עמוקה מאוד, שלא כ"כ קל להיטהר מזה. "וגם היותם בכללות ישראל" - וגם שהטומאה הקיפה את כל העם. "שיער התמים דעים כי כן משפטם" - אז שיער הקב"ה שכאן השבעה נקיים צריך שבע שבועות, דהיינו שלא מספיק שבע ימים אלא צריך שבע שבועות.

זאת אומרת כך, יש לנו כאן שני מהלכים מה זה המהות של מצות ספיה"ע; בחינוך כתוב שענין הספירה זה בתור ציפיה והמתנה לקבלת התורה, סופרים את הימים מתי כבר נגיע לקבלת התורה. ובאור החיים בשם הזוהר הוא מביא שזה כעין ספירת שבעה נקיים, שזה זמן בעצם שיוצאים מטומאה לטהרה, וסופרים את הימים שיוצאים מהם מטומאה לטהרה. וכמובן שלפי המהלך הזה של האור החיים שזה כעין שבעה נקיים אז פשוט למה סופרים את הימים שעברו, כי נדה וזבה שסופרים שבעה נקיים הם סופרים כל יום שעובר, עובר עוד יום נקי ועוד יום נקי עד שמגיעים לטבילה, אבל לפי החינוך עדיין צריך להבין ונראה בהמשך.

הרמח"ל בדרך ה' בחלק ד' פר' ח' הוא כותב דברים נשגבים מאוד על איסור אכילת חמץ בפסח ומצות אכילת מצה, הוא כותב כך: "ענין החמץ והמצה הוא" - מה שורש האיסור חמץ והמצות אכילת מצה? "כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות גוי בקרב גוי וביציאתם נגאלו ונבדלו. והנה עד אותו הזמן היה כל בחינת גופות בני האדם חשוך בחשך וזוהמא שהיה מתגבר עליהם, וביציאה נבדלו ישראל ונזמנו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה" - במצרים היה את זוהמת מצרים כמש"כ "זירמת סוסים זירמתם", מצרים זה מקום של זוהמא וטומאה של כל הדברים הכי מאוסים ומגונים, ועם ישראל היו עבדים לאומה שפלה כזאת כמו המצרים, וביציאה הם נבדלו ונזמנו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה. "ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה, והיינו כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה באדם" - לחם שזה המזון העיקרי של האדם הוא מתאים, המאכל הזה שהוא לחם הוא משתוה והוא מתאים באמת למצב הנרצה באדם. "וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם" - אם נותנים לבצק להחמיץ זה הופך אותו ליותר קל לעיכול וטוב הטעם. "הנה גם הוא נמשך לפי החק הראוי באדם שגם הוא צריך שיהיה בו היצה"ר והנטיה החומרית. אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להימנע מן החמץ וליזון ממצה להיות ממעטים בעצמם כח היצה"ר והנטיה החומרית והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות" עכ"ד של הרמח"ל בדרך ה'.

זאת אומרת כך, בוא ננסה להבין קצת מה הוא אומר, בעצם בנ"י כשהיו במצרים המציאות שלהם היתה וכך זה כתוב הדבר הזה; שעם ישראל היו במצרים כמו עובר במעי בהמה, הם היו כעין 'עובר ירך אמו' והם היו חלק בלתי נפרד מהמציאות של העם המצרי, הם היו עבדים שלהם ועבד הוא תחת אדונו כך שהם היו כעין גוף אחד עם המצרים, וממילא זה גרם להם גם להיות שקועים בכל המציאות של טומאת מצרים בתאוות של אכילות אסורות ובטומאת עריות, הרי המציאות היא שאדם שחי חיים כמו בע"ח הוא ממש כמו שיש לשון בראשונים (מובא ב"מוסר השכל" לשון הזהב הל' דעות ו'): "שהאדם כשיהיה רודף תאוות ומגביר המורגשיות כל המושכלות ומעביר שכלו לתאוותיו עד יחזור כבהמה אשר לא תצייר לנפשה אלא האכילה והשתיה וכו'" - בהמה במה היא עסוקה כל הזמן, רק בעניני החומר והגוף וזה המציאות של בע"ח, ובאמת העם המצרי זה מה שהוא היה שהוא היה עסוק רק בטומאות ותאוות, וכך עמ"י הגיע שם למט' שערי טומאה.

אמנם כתוב בהגש"פ שעמ"י היו מצויינים שם; שלא שינו שמם ולא שינו לשונם ולא שינו מלבושם ושהם היו גדורים מהרבה דברים במצרים, אבל במהות של ההתבטלות שלהם בתוך מצרים ובמהות שלהם שם עמ"י עצמו ג"כ הגיע למט' שערי טומאה, שהרי זה היה הדוגמא שלהם שהם היו האדונים והבוסים שלהם, זאת אומרת שבמצב המהותי שלהם הם היו חלק מטומאת מצרים אף שאמנם בהנהגה בפועל לא שינו שמם לשונם ומלבושם, וכדמצינו גם שלא היה בהם עריות כמו שרש"י מביא (תהלים קכב, ד) שבכל השמות של המשפחות זה מתחיל בה"א ונגמר ביו"ד, להראות שהם היו בקדושה ולא היה שם ממזרים ולא היה שם עריות שהם היו גדורים בזה, וכן מביא רש"י (ויקרא כד, יא) על שלומית בת דברי "אחת היתה ופירסמה הכתוב", והיינו שבפועל היה להם איזשהו שמירה שהיו ישראל מצויינים שם, אבל במציאות האישיותית בהרגשה לחיות בתוך זוהמת מצרים כתוב שהם הגיעו למט' שערי טומאה. במצב כזה אין רצון והרגשים והשתוקקות לרוחניות ולקירבת ה', כי במצב כזה אדם בעצם חי כמו בע"ח ולא מדבר אליו הרגשים והשתוקקויות רוחניות, רק הוא חי חיי חומר הכי גסים ועבים ופשוטים.

והקב"ה מוציא אותנו ממצרים מעבדות לחירות, והרי תכלית יציאת מצרים זה קבלת התורה כמו שהחינוך מביא את הפסוק "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב), אז בעצם אם כך למה באמת שהתורה לא תינתן מיד, הרי כל התכלית של יצי"מ זה להגיע למתן תורה, אז לכאורה היה צריך להיות שהתורה תינתן מיד שהם יצאו? אומר האור החיים (שם): "וספרתם לכם, פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם" - הסיבה שאתם צריכים את הספירה הזאת, כי בלי זה הם עוד לא היו מוכשרים ומסוגלים לקבלת התורה, כמו שנידה וזבה צריכים שבעה נקיים כדי להגיע אחרי זה כלה לחופה כך גם הם היו צריכים את זה. "שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה" - זאת אומרת שהם עוד לא היו ראויים לקבלת התורה והיו צריכים את ההכנה של ימי הספירה, לצאת ממט' שערי טומאה שהם היו במצרים כדי להיות מוכשרים ומזוככים וטהורים להגיע לקבלת התורה.

בא הרמח"ל ואומר, דע לך שהמציאות של לחם של חמץ זה באמת דבר מאוזן ומתאים למצב הנרצה באדם, לאכול אוכל שהוא קל עיכול וטוב הטעם זה משתוה באמת למצב הנרצה באדם, כך אומר הרמח"ל, אבל כיון שהם היו במצרים במצב של כזה חולי ובמצב של כזה טומאה וזוהמא אז צריך איזשהו פעולה מיוחדת להתנתק לזמן מוגדר ומסויים, כדי שהפעולה הזאת תבטא ותיצור בעצם את ההתנתקות מטומאת מצרים וכדי להגיע לאיזשהו מצב מאוזן ולאיזשהו מצב נורמלי, ובשלב הזה הם צריכים זמן מסויים לנהוג במצב קיצוני הפוך, הרי זה הוא אומר: "אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצה"ר והנטיה החומרית והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות". והוא ממשיך שם: "ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר כי אין זה הנרצה בעוה"ז, אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין שעל ידי זה יעמדו במדריגה הראויה להם" - והיינו שאחרי הניתוק הקיצוני הזה מהמציאות החומרית יוכלו לחזור ולהתאזן למצב נורמלי. ומסייים שם: "והנה זה עיקר ענינו של חג המצות, ושאר מצוות הלילה הראשונה כולם ענינים פרטים מקבילים לפרטי הגאולה ההיא", ע"כ.

היסוד הזה שכתוב כאן ברמח"ל שכשיש מצב לא טוב צריך איזשהו ניתוק קיצוני כדי להגיע אחרי זה לאיזון נמצא כבר כתוב ברמב"ם, הרמב"ם המפורסם בהל' דעות פר' ב' הל' א' כותב כך: "בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם". ושם בהל' ב': "וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ... וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת, אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה". ובפר' ג' הל' א' הרמב"ם כותב: "שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְהַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דֶּרֶךְ רָעָה הֵן וּמוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, אֶפְרשׁ מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְאֶתְרַחֵק לַצַּד הָאַחֲרוֹן. עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה וְלֹא יֵשֵׁב בְּדִירָה נָאָה וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ נָאֶה אֶלָּא הַשַּׂק וְהַצֶּמֶר הַקָּשֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן כֹּהֲנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, גַּם זֶה דֶּרֶךְ רָעָה הִיא וְאָסוּר לֵילֵךְ בָּהּ, הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ נִקְרָא חוֹטֵא", כך כותב הרמב"ם.

זאת אומרת שמבואר ברמב"ם שהצורה איך שהאדם מעלה את עצמו מהחולשות והחסרונות שלו, זה שלב א' ניתוק מוחלט לצד הנגדי, ואח"ז להגיע למרכז. וצריך להבין מה הרעיון בזה, ולמה צריך לעשות בכזה צורה? בוא נראה משל פשוט, כשיש ברזל עקום בצורת רי"ש ואנחנו רוצים ליישר אותו, אם אנחנו ניישר אותו למצב ישר ונעזוב אותו כך הוא עדיין יהיה מכופף באלכסון קצת לצד הקודם והוא לא יהיה ישר, כלומר אם ניקח ברזל עקום במצב רי"ש ונעמיד אותו נכופף אותו ישר ונעזוב אותו זה יחזור להיות מכופף, אבל אם אנחנו נכופף אותו למצב הנגדי ברמה מסויימת ואז נעזוב אותו הוא יחזור למצב ישר כך היא המציאות, כך גם כשאדם בעצם במצב מעוות ומקולקל בנושא מסויים, אם הוא לא יקח את עצמו לתקופה מסויימת למצב הקיצוני ההפוך הוא לא יוכל להגיע אף פעם למצב הישר והמאוזן.

הדבר הזה כתוב ברמב"ם על עניני "סור מרע" אבל לא על עניני "עשה טוב", כי בעניני "עשה טוב" אין מצב ללכת בצורה קיצונית, בעניני "עשה טוב" זה הולך שלב אחרי שלב לאט לאט כאריח על גבי לבנה. אבל "סור מרע" זה כמו שהרמב"ם מדבר כאן כגון באדם כעסן שאם הוא רוצה לצאת מהכעסנות שלו הוא חייב למשך תקופה ללכת לצד הקיצוני בכעס, איך שהרמב"ם כותב: "שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל" - כלומר לא ירגיש כלום. "וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ... וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת" - בעצלות ובכל עניני המידות הלא טובות. זאת אומרת ב"סור מרע" צריך לעשות בשלב מסויים מצב קיצוני הפכי כדי להגיע למצב של האיזון, אבל ה"עשה טוב" זה הולך תמיד שלב אחרי שלב, כי ה"עשה טוב" זה בניה ואי אפשר לבנות 'בורא עולם בקנין השלם זה הבנין' שיהיה בנין בנוי ברגע, צריך איזה מופת של 'איש חסיד היה' שיבנה בנין ברגע, אבל להתנתק מרע יש כח לאדם לנתק את עצמו באופן מוחלט מהרע כי זה העדר, ההתנתקות מרע וסור מרע זה העדר לפיכך בזה יש כח לאדם ללכת למצב קיצוני כדי להגיע אחרי זה למצב מאוזן, וגם בלי קפיצה חזקה מהמצב השלילי אדם לא יגיע לדרך הישרה, אנחנו נסיים כאן כי זה עוד נושא ארוך ועוד יהיה לזה המשך.

 

שבוע שעבר התחלנו איזשהו נושא קצת רחב והזכרנו כמה וכמה שאלות בענין וממש אחזנו באמצע, כמדו' שהצורה שכעת אנחנו נמשיך מאיפה שאנחנו אוחזים, ותוך כדי הדברים מאחר שנחזור לכל השאלות ממילא הדברים יתחברו.

בסוף הדברים הזכרנו את מה שכתוב ברמח"ל בדרך ה' שהאיסור אכילת חמץ בפסח ענינו שמצד אחד זה טוב לאכול חמץ לחם זה קל העיכול וטוב הטעם ונמשך לפי חוק הראוי באדם, ותיכף עוד נראה מה כונתו, אבל לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להימנע מהחמץ וליזון ממצה להיות ממעטים בעצמם כח היצר והנטיה החומרית והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות, כתוב כאן ברמח"ל יסוד גדול והרחבנו את הדברים, שבעצם מבחינת סור מרע צריך בשלב הראשון ללכת לצד הקיצוני כמו שכתוב ברמב"ם, ודיברנו שכשברזל עקום לצד אחד כדי ליישר אותו לא מספיק ליישר אותו אלא צריך לכופף אותו לצד השני ואז הוא מתאזן לצד הישר, ודיברנו שבעשה טוב זה לא הולך כך, בעשה טוב צריך ללכת שלב ע"ג שלב ואי אפשר לעשות קפיצה, "הַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (שמות יט, כד) - א"א לקפוץ יותר דרגה ממה שהוא, אבל בדברים של סור מרע יש כן את הכח הזה, והסיבה שיש בזה יותר כח כי אדם מרגיש שהוא לא במצב טוב כי הסור מרע זה העדר, וכדי לא להתנהג במצב לא טוב יש את הכח להתנתק מהרע בצורה קיצונית כדי להגיע אחרי זה למצב האמצע.

הייתי רוצה רק להוסיף איזשהו דבר מעניין על הדבר הזה, שמעתי פעם איזה טעם למה איסור אכילת חמץ זה שבע ימים? שמעתי רמז לדבר שכתוב בירושלמי (פ"ב הל' א' - ועיין רמב"ם שבועות ה-כ) שבועה שלא אוכל ולא אשתה 'שבעה ימים' השבועה לא חלה, וזה שונה משבועה שלא אישן 'שלושה ימים' שהשבועה לא חלה ומלקים אותו וישן לאלתר, כי אדם לא יכול להתקיים שלושה ימים בלי שינה, אבל לא אוכל ולא אשתה זה שבעה ימים ואז מלקים אותו ואוכל ושותה לאלתר, כי לא שייך להתקיים שבעה ימים בלי אכילה ושתיה, שמעתי פעם בדרך רמז בזה; שאחר ששבוע שלם אנחנו לא אוכלים חמץ אז אנחנו בעצם מתנתקים מהמציאות של חמץ ושל אכילת חמץ, כי אנחנו שמים את עצמנו במצב שלא שייך לחיות בצורה כזאת בלי אוכל שבוע ימים, וע"י אנחנו ניתקנו את עצמנו מהנטיה החומרית כלשון הרמח"ל "ממעטים בעצמם כח היצר והנטיה החומרית", והיינו שבזה ששבוע שלם שזה שיעור זמן שאדם לא יכול להתקיים בלי אכילה אנחנו מקיימים את עצמנו בלי אכילה שיש בה יותר נטיה חומרית, זה גורם להתנתקות מהזוהמא של טומאת מצרים מהזוהמא של היצר ומהתאוות, ואז אוכלים שבוע שלם מצה שזה מאכל שאין בו את התאוה הזאת כדי שאחרי זה נגיע לדרך הממוצע.

הרמח"ל בדרך ה' שם בתוך דבריו כותב איזשהו משפט שעל המשפט הזה הייתי רוצה קצת להרחיב את הדברים אפילו שהמשפט הזה הוא נושא בפני עצמו, הוא כותב כך:  "והיינו כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה באדם, וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם הנה גם הוא נמשך לפי החוק הראוי באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצה"ר והנטיה החומרית". כתוב כאן יסוד גדול מאוד שאנחנו צריכים לדעת אותו, שהיותינו בעלי יצה"ר ונטיה חומרית זהו מצב חיוני בנפש האדם, כך הוא אומר שצריך שיהיה בו יצה"ר ונטיה חומרית.

למה זה נטיה חיובית? בוא נראה מה שכתוב על זה בחז"ל, אחרי שהקב"ה ברא את האדם כתוב בפסוק "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא), דורשים חז"ל במדרש "והנה טוב מאוד - זה יצר הרע". כתוב כאן במדרש שיצה"ר זה לא רק מצב של דיעבד אלא זה מצב של "טוב מאוד" באופן חיובי. למה היצה"ר הוא טוב? אז המדרש עצמו ממשיך: "שאלמלא יצה"ר לא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא בנה בית" - בלי שלאדם היה יצה"ר הוא לא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא בנה בית. ר' חיים פרידלינדר מסביר זאת כך; המציאות היא כדי שחיי העוה"ז יהיו מתוקנים ומתפתחים הקב"ה שם בנו יצה"ר, וכמו שהרמב"ם בהקדמה לפיה"מ כותב "לולי המשתגעים היה העולם חרב", והרמב"ם מביא שם שהאדם משקיע שנים רבות מחייו לבנות לו בית שהבית הזה יתקיים שנים רבות יותר משני חייו, ולמה הוא עושה את זה? כי יש לו איזה רצון פנימי "הנה טוב מאוד זה יצר הרע" לבנות לעצמו בית מיוחד ובית יותר מאשר של אחרים, וזה בעצם נותן את ההתפתחות של העולם. וכך גם חקק הקב"ה שיש לבן אדם טעם באוכל "חֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" (איוב יב, יא), וגם השינה עריבה לאדם, וכן כל שאר הדברים הנצרכים לקיום המין האנושי הקב"ה הכניס בהם רצון וטעם כדי שהעולם יתקיים, לוּ היה המצב שלאדם לא היה טעם ותאבון באוכל וכל הסיבה שהוא היה אוכל זה רק מכח ידיעת השכל שאם הוא לא יאכל הוא ימות מרעב ומצמא, זה היה גורם שהרבה היו נחלים ומתים מחוסר תזונה ותת תזונה כי הם לא היו שמים על ליבם את הצורך באוכל, לוּ לא היה לאדם גירוי לאוכל ותאבון לאוכל והיה אוכל רק מצד שהוא היה יודע, דהיינו שאף שכל המציאות היתה אותו דבר שאם אדם אין לו בגוף את כל אבות המזון שהוא צריך הוא היה מת רק שלא היה דחיפה בטבע לאכול, זה היה גורם שהרבה היו שוכחים לאכול עד כדי מחלה ואפילו מוות, לכן הקב"ה ברא בנו יצה"ר וברא בנו את התאוה שנתאוה לאוכל ונתאוה לשינה ונתאוה לכל מיני צרכי העולם כדי שהעולם יהיה קיים. ובגמ' ביומא (סט,ב) כתוב שכשהיה איזה זמן שביטלו יצרא דעריות תרנגולת לא הטילה ביצתה, העולם נהיה דומם והעסק שבת, בלי יצה"ר אין לבן אדם ולא לבעלי חיים סיבה להשקיע בצרכי החיים, וכדי שיהיה לאדם את הכח לעבודת ה' הוא חייב שיהיה גם קמח "אם אין קמח אין תורה".

בוא ננסה רגע לדון, היצה"ר הזה שעליו כתוב בחז"ל והנה טוב מאוד זה יצה"ר, מתי הוא היה היצה"ר הזה, הרי אדם הראשון קודם החטא הוא לא היה בשליטת היצר, היצר היה מבחוץ, פעם דיברנו ע"ז וזה נושא ארוך מאוד, אז אדם הראשון קודם החטא הוא לא היה בשליטת היצר, הוא היה כולו טוב זך ומזוכך וכל השאיפות שלו היו אך ורק לדברים טובים, והנה הפסוק הזה "והנה טוב מאוד - זה יצר הרע" שזה כתוב על אדם הראשון מיד אחרי הבריאה שלו עוד קודם החטא; "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) - זה יצר הרע", מה הכונה ומה שייך קודם החטא זה יצה"ר? הכונה היא כי כשהקב"ה ברא את האדם עוד קודם החטא הוא כבר היה צריך שיהיה בו יצה"ר ונטיה חומרית, זאת אומרת שהקב"ה טבע באדם עוד לפני שהוא נפל כל מיני כחות טבעיים שמושכים אותו וממריצים אותו לאכילה ושתיה ולהיות תאב לענינים האלה, כי הוא צריך אותם לקיום שלו ולבריאות שלו ולצורך קיום המין, והדברים האלה נבראו באדם והם היו באדם במצב חיובי בלי קשר לאיזשהו חטא כי זה לא חטא הדברים האלו, כי החטא הוא רק כשמשתמשים בכחות האלה מעבר לנדרש או בצורה לא נכונה, אבל בצורה הנכונה לא רק שזה דבר לא טוב אלא שזה דבר חיובי.

יש גמ' בברכות (סב,ב) "עד דכפנת אכול" - כשאתה רעב תאכל. אומר רש"י "שאם תשהה תעבור ממך תאות האכילה ואין המאכל מועיל". זאת אומרת מבואר כאן שהמציאות הזאת שאדם יש לו רעבון וזה נותן לו תאבון לאכול זה דבר בריא וכך אמור להיות, שאם תשהה, כולנו מכירים את זה שאם רעבים מאוד ואין אוכל אז באיזשהו שלב הרעבון נגמר ויש רק אולי כאב ראש אבל הרעבון נגמר, תמיד בצום יש שלב שכבר אין רעבון, אולי מרגישים חולשה וכאב ראש אבל לא רעבון, אז כתוב כאן בגמ' "עד דכפנת אכול" - תאכל כשאתה רעב, שאם תשהה תעבור ממך תאות האכילה ואין המאכל מועיל, יותר טוב לגוף לאכול מתוך התאבון הנדרש, וגם קודם החטא צריך את זה, רק מה שקרה ע"י החטא הוא שהאדם רצה את הדברים האלה יותר מהנדרש, אבל בצורה המאוזנת חייבים את היצה"ר, זאת אומרת שהיצה"ר והנטיה חומרית זה מצב ראוי באדם רק זה צריך להיות במשקל ובאופן הראוי ובצורה עדינה.

במצרים עמ"י היה שקוע בזוהמא ובתאוות שלהם, היה צריך כעת שלב א' התנתקות מוחלטת מהפחיתות והנמיכות והשיפלות של המצרים, וזהו פסח, זה השבע ימים של פסח מה שכתוב ברמח"ל שלזמן מסויים היה צריך התנתקות מוחלטת גם מדברים שבמצב רגיל הם אמורים להיות, זה היה השלב הראשון. אח"ז באים ימי הספירה, הרי ראינו ברמב"ן שימי הספירה זה כמו חול המועד ושיש קשר בין פסח לשבועות, דהיינו שפסח זה יו"ט ראשון, ושבועות זה שמיני, ושבעה שבועות של ימי הספירה זה חוה"מ ארוך.

מה זה ימי הספירה? הרמח"ל במאמר החכמה כותב כך: "וכשישראל היו במצרים היו שקועים ומלוכלכים בתשעה וארבעים שערי טומאה והוצרכו לצאת מהם, ורצה הקב"ה להוציא את ישראל מהם ולהכניע המ"ט שערי טומאה בהדרגה על ידי שהאיר עליהם כנגד כל שער טומאה את שער הקדושה המקביל, בכל יום ויום שבין א' דפסח לשבועות, ותיקון זה מתעורר מחדש בכל שנה ע"י ספירת תשעה וארבעים ימים לעומר שבין פסח יום היציאה עד שבועות יום מתן תורה", עכ"ד. כתוב כאן ברמח"ל יסוד נפלא! שכנגד המ"ט שערי טומאה יש גם מ"ט שערי קדושה, כל כח לא טוב שקיים בבריאה, הן בחלקים הטבעיים של האדם, בחלקים של המידות והתאוות שבאדם, והן בחלקים היותר רוחניים, כל כח לא טוב בבריאה קיים כנגדו כח חיובי בצד הקדושה, וזה הבחירה של האדם האם לבחור את הצד השלילי או לבחור את הצד החיובי, וטבע האדם מוכן לשלימות לבחור תמיד את הצד החיובי ואז יהיה לו טוב גם לגופו גם לנפשו גם לנשמתו, והאדם בטבעו גם יכול לבחור בצד הרע, אז יש את החלק של ההתנתקות מהתאוות השפלות והגופניות שזה החלק של פסח, לצאת מהמצריות ומזוהמת מצרים זה הפסח, עכשיו יש עוד חלק של להתנתק מהטומאה הרוחנית וכל המ"ט שערי טומאה של המצרים, ולזה באו ימי הספירה שכנגד כל שער טומאה יש שער קדושה וכל יום יוצאים משער אחד ונכנסים לשער הקדושה המקביל, זה הענין של הספירה כך כתוב ברמח"ל.

 בוא נלך עוד שלב, קרבן העומר הוא בא מהשעורים, שעורים הוא מאכל בהמה, ומצאנו עוד קרבן שבא משעורים וזוהי מנחת סוטה שגם היא באה משעורים, וכתוב (סוטה יד,א) למה היא באה משעורים שזה מאכל בהמה? "כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה". באמת המצב של כלל ישראל כשהם יצאו ממצרים הם היו במצב כמו בהמה, הרי במצרים הם היו שקועים בזוהמא של מצרים ובחושך שלהם, והם אפי' לא היו בגדר עַם כך כתוב "לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד) שהם היו כעין ירך אמו של המצרים כפי שדיברנו, והיה צריך לייצר בהם משהו חדש כעין לידה, לצאת ממצב של בהמה שבהמה כולה עסוקה רק בחומריות ותאוות ולקחת את הכח הבהמי הזה שהיה קיים בהם ולשעבד אותו לעבודת ה', שיהיה מצב לא שהחומר ישלוט על האדם אלא שהאדם ישלוט על החומר, לא שכל עניני התאוות והחומר הם יהיו המנהלים של האדם אלא האדם ינהל אותם, זאת אומרת שהכח הבהמי הזה קיים בכל אדם ואין מציאות שהוא לא קיים, הוא קיים רק השאלה מי מנהל אותו.

בענין הזה של לשעבד את החומר לעבודת ה' חשוב מאוד לדעת שיש בזה כמה ענינים, יש בזה שלושה חלקים שאנחנו צריכים להכיר את זה שזה קשור לכל מציאות החיים של יהודי, החלק הראשון: יש חלק אחד בעבודה שלנו עם כל עניני היצר והחומר - זה שאנחנו שמים לעצמנו גבול וגדר להגביל! אנחנו לא מרשים לעצמנו שכל אשר תתאוה עינינו וכל אשר עין רואה ולב חומד כלי מעשה יהיו גומרים, לא כך אנחנו חיים, אלא אנחנו יודעים לעשות לעצמנו סטופ ומעצורים ולדעת להגביל את עצמנו, שיש דבר שאדם מרגיש שבא לו והוא עוצר את עצמו. הרעיון הזה שאדם יודע לעצור את עצמו גם כשבא לו משהו זה רעיון שקיים לאו דוקא לעבודת ה', כל מי שעושה דייאטה למשל וזה חשוב לו מאוד הוא יודע לראות אוכל ולעצור את עצמו כי יש לו מטרה יותר חשובה מהאוכל, והוא בולם את הרצון שלו לפי כללי הדיאטה כדי להשיג את המטרה של הדיאטה, וזה דבר שקיים אפי' אצל אנשים פשוטים ואפי' אצל גויים, אדם יש לו כח לבלום רצון כשיש לו מטרה יותר חשובה, אם כן מאחר שאנחנו יודעים ומאמינים שאנחנו צריכים לשים גבול לנטיה החומרית שלנו ולהשתמש בזה בצורה מאוזנת, שזה גם לבלום את עצמנו מכל מיני תאוות הגוף, וזה גם לבלום את עצמנו ממידות רעות, לפעמים יש חשק להתנקם, אז לבלום את הנקמה, לבלום את הכעס, לבלום אלימות, לבלום התנהגות לא נכונה, זה הכל כח של בלימה, יש לנו כח לשים גבול ומסגרת לרצונות ולנטיות הלא טובות שלנו, זה חלק אחד בעבודת האדם עם היצה"ר שלו.

 החלק השני: יש עוד חלק - לעדן את כל עניני החומר, גם עניני החומר הנצרכים שזה יהיה בצורה נכונה שראויה ומתאימה לעבדי ה', המציאות היא שיש כאלה שכשהם אוכלים אם מישהו מסתכל עליהם הוא חושב שכאן בעלי חיים אוכלים, הם אוכלים בצורה רעבתנית וכמו גרגרנים 'הגרגרנים חוטפים' [עוד נגיע בסוף גם לענין הזה ל"גרגרנים חוטפים והצנועים מושכין ידיהן" איפה זה קשור גם למעשה כאן], אבל יש צורת אכילה שהיא בעצם חסרת עדינות ואולי אפי' קצת גסה, והיא בעצם גורמת לאדם להיות שהוא מְעַבֶּה ועושה גס את החומר שלו. לעומת זאת מי שאוכל בצורה של כל עניני דרך ארץ בסעודה, הוא קובע בעצמו גם את צורת ההשתמשות שלו בחלק הנדרש בצורה עדינה ולפי הל' דרך ארץ והל' התחשבות באחרים, זה גורם לו שמתעדן אצלו היצר שלו, זה גורם לו שזה נהפך לו בטבע שבאמת במשך הזמן באופן טבעי ורגיל זה מסתדר לו בכזה צורה, הוא לא צריך כל הזמן מלחמה עם עצמו בענין אלא זה מסתדר לו כך באופן טבעי, אז זה החלק השני בעבודת היצר לעדן את היצר, שגם עד כמה שאנחנו צריכים להשתמש ביצר לא להשתמש בזה בצורה גסה 'ונמשל כבהמות נדמו', אלא בצורה אנושית או בצורה יותר מרוממת איך שמתאים לבן תורה ולעובד ה' להתעסק בעניני החומר בצורה עדינה וטובה, ואז טוב גם לגופו וגם לנשמתו, זה הדבר השני.

הדבר השלישי: שכל מיני כחות ואנרגיות שקיימות באדם לקחת את כל הכחות האלה לעניני תורה ועבודת ה', הרי קיים בנו המון מנועים, הקב"ה הטביע באדם כחות אדירים שממריצים אותו להתקדם ולהצליח בחיים, אז במקום לקחת את תאוות הכבוד לגאוה לקחת את התאווה לכבוד ל"אין כבוד אלא תורה", במקום לקחת את המרץ להשקיע בשטויות להשקיע בדברים חשובים, זה אותו מנוע שקיים והשאלה היא רק מה אנחנו מפעילים עם המנוע הזה, וכמובן שע"י כל שלושת החלקים האלה מי שחי כך הוא מעלה ומקדש את החומר שבו.

כתוב בפסוק "ה' נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי" (תהלים לח, י), ומסבירים בזה שזה שייך לחלק השלישי, שאדם יכול להתרומם עד שמול הקב"ה הוא משתמש שכל התאוות והרצונות שלו זה לקב"ה, וזהו פי' הפסוק "ה' נגדך כל תאותי" - שכל עניני התאוות שלי יהיו נגדך והם לכיון שלך, כי אני משתמש בכל חלקי ובכל המנועים שהקב"ה ברא בי בשביל הקב"ה. וזהו גם מה שאומר הפס' "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (תהלים סג, ב), וזה דרגה גבוהה מאוד שכל הכחות אדם משעבד אותם לעבודת ה'.

עכשיו בוא נראה, הרי כפי שהזכרנו מנחת העומר היא באה מהשעורים, זה בעצם מרמז לנו שהמצב של בני ישראל כשהם היו במצרים שהם היו במצב של בהמה, והם צריכים כעת לצאת ממצב של בהמה למצב של אדם, עד כדי להגיע לשבועות שבשבועות מביאים שתי הלחם שזה בא מהחיטים שזהו מאכל אדם, שבמהלך שבין פסח לשבועות הם יצאו מכלל בהמה ובאים לכלל אדם.

והזכרנו שכל הזמן מוזכר על העומר את ענין התנופה, "בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר" (ויקרא כג, יב) וגם כן "יום הנף כולו אסור", שמוזכר ענין תנופה על העומר, שבתנופה יש ג"כ כמה חלקים, יש בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, "מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו" (מנחות סב,א) שזה החלק וההסבר הפשוט של התנופה, העומר ושתי הלחם זה היה הרי ראשית קצירכם, ויש במשמעות של התנופה לרמז שעכשיו כשיש לו את ראשית תבואתו ומלאו כל אסמיו בר ויש לו כעת שהוא אוסף את כל התבואה שלו, אבל הוא כעת עושה תנופה ומכיר שהכל לא משלו אלא הכל מהקב"ה, לא כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה אלא הוא מוליך ומביא מעלה ומוריד למי שהעולם כולו שלו ולמי שעליונים ותחתונים שלו, שהוא מכיר בכח שכל חילו ואונו מגיע מהקב"ה וזה לא כוחי ועוצם ידי, זה החלק הפשוט של תנופה. ושהרעיון הזה זה גם בתרומות ומעשרות וביכורים ללמד אותנו שאנחנו והפירות שלנו זה הכל מהקב"ה וממילא 'כל ראשית לה'' - אנחנו נותנים לו, כיון שכל מה שיש לנו זה מטובו חיינו וזה ממנו אז כל ראשית לה' - ראשית דגנך ובכור אדם ובכור בהמה זה לקב"ה, כיון שאנחנו מכירים בזה שהכל קיבלנו ממנו ואנחנו צריכים להחזיר לו את ה'ראשית'.

אבל בתנופה יש עוד רמז, יש עוד חלק בתנופה שזה חלק מאוד חשוב שצריך לדעת את זה, התנופה בעצם מרמזת גם איזשהו טלטלה ואיזשהו זעזוע, אדם שהוא במצב של בהמה הוא צריך לזעזע את עצמו ולעשות איזה רעידת אדמה בנפש שלו שיהיה לו זעזוע על המצב השפל של עצמו, רבינו יונה בשערי תשובה (ב-ט) כותב: "והנה אנשים צדיקים וישרים בלבותם. שאגה להם כלביא תמיד במחשבותם. וינהמו על חטאיהם כנהמת הים. ועל אשר קצור קצרה ידם מעבודת השם" - יש איזשהו זעזוע ויש איזה נהמה שם, זה לא סתם וזה לא מהלך רגיל, זה מהלך של קפיצת דרגה ושל טלטלה וזעזוע שאדם מרים את עצמו למהלך שהוא מבין שלא שייך להמשיך את החיים במצב כזה שפל וכזה נמוך אלא חייבים להתעלות, וכדי להגיע לדרגה הזאת לצאת מהשעורים לחיטים ולצאת מהבהמה לאדם אז צריך איזה תנופה, צריך התנתקות מהמצב הקודם כדי להגיע למצב חדש, וזהו עוד רמז שיש בתנופה של העומר.

והנה יש עוד דרגה בתנופה שמצאנו את זה בתורה מפורש, ונראה כאן דבר מעניין מאוד, בפר' בהעלותך כתוב שכשהלויים התקדשו להיות משרתי א-ל שהם עובדים במשכן אז אהרון הניף אותם: "וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'" (במדבר ח, יא); "וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (ח, יד), אומר רש"י ג' תנופות נאמרו בפרשה; ראשונה לבני קהת, שניה לבני גרשון, שלישית לבני מררי, כל אחת משלושת המשפחות האלה של הלויים היה לו עבודה אחרת בעבודת המשכן, כל אחד היה לו את הסוג עבודה שלו. ומה שם היה המשמעות של התנופה שאהרון הניף אותם? אהרון הכהן הרים אותם והניף אותם מהמצב הקודם, עד עכשיו הם היו כמו שאר העם פשוטי עם, והם כעת הורמו והונפו והוקדשו כלפי מעלה שהם יהיו מובדלים מתוך שאר ישראל להיות לקב"ה, "וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'; וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם", כאן התנופה ענינה לא בתור סור מרע אלא בתור עשה טוב, דהיינו שהתנופה של העומר זה החלק של לצאת מהבהמה, לעומת זאת התנופה אצל הלויים היתה להעלות מדרגת אדם לדרגת משרת ה' ולדרגת כהנים. זאת אומרת שיש עוד ענין בתנופה שאדם יוצא מהמצב הקודם הפשוט, הוא מפסיק להיות אדם פשוט והוא עולה ומתעלה כלפי מעלה, ואז הוא ראוי למדריגה הגבוהה שלו ולמעמד החדש שאליו הוא מגיע, ואהרון הכהן לקח כל לוי והוא טילטל אותו מהמציאות הקודמת שלו לקדש אותו לעבודת ה', תמיד הכלל הוא! שבכל עליית דרגה לעלות דרגה יותר גבוהה מהדרגה הקודמת ושהמהות שלו להיות משרת ה' צריך לזה טילטול של כל המציאות כדי לעלות ולהתעלות את זה, התנופה הזאת מבטאת התרוממות לעולם יותר גבוה.

זאת אומרת כפי שאמרנו שבענין התנופה נמצא לנו שני שלבים, יש שלב הראשון: לקחת את הבהמיות ולקחת את הנטיה החומרית את הזוהמא ואת החושך ולהכניס את זה למסגרת ושליטה, שזה בעצם מנחת העומר שזה בא מהשעורים שזה מרמז כפי שאמרנו על המצב החומרי הבהמי, שהתנופה היא לרומם את זה להביא למצב של שליטה להביא למצב של מסגרת ולמצב של עידון של כחות הנפש ולגייס את זה לעבודת ה', לצאת מהבהמיות ולהיות אדם, וזה מגיע בשבועות שמביאים שתי הלחם שבאים מן החיטים ואז אנחנו הגענו לדרגת אדם, יצאנו מהמ"ט שערי טומאה והגענו לדרגת אדם.

אבל הנה אנחנו רואים שגם בשבועות עצמו במנחת חיטים של שבועות גם יש תנופה וכתוב "לֶחֶם תְּנוּפָה" (ויקרא כג, יז), מה המשמעות של התנופה של שתי הלחם שבא מהחיטים? הם כבר הגיע לדרגת אדם, אבל עכשיו זה היה כמו בתנופה של אהרון עם הכהנים, עכשיו אנחנו לוקחים את עצמנו, הגענו למעמד הר סיני ואנחנו מתקדשים ומתרוממים להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ככתוב בפר' יתרו "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ו), זאת אומרת לא מספיק מה שאתה יצאתם מהזוהמא של מצרים ומהחשכות של מצרים ואתם כבר הגעתם לדרגת אדם, אלא אתם צריכים להגיע לעוד דרגה חיובית, לאדם יותר גבוה ואדם יותר מרומם, כדי לקבל את התורה לא מספיק להיות רק בתואר 'אדם' אלא צריך להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', כי התורה זה לא רק חכמה חיצונית וזה לא רק החלק החיצוני של תורה והחכמה החיצונית של תורה, שאת זה יכולים אולי גם גויים ללמוד ואפשר ללמוד גם באוניברסיטה בלי הכנה, אבל כדי שהתורה תהיה מעורבת ותהיה בתוך הנפש של האדם עד שתחרוש תלמים בנפש של האדם, להגיע למצב ש'קודשא בריך הוא וישראל חד הוא' ע"ז צריך הרבה הכנה, וזהו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

 דרשו חז"ל בסנהדרין (קו,ב) "וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ" (תהלים נ, טז) "אמר ר' אמי אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ". דאף דהיה אביר הרועים והיה נקרא האדומי שהיה מאדים פני דוד בהלכה, ולמה נטרד אף מחיי העוה"ב? הנה בירושלמי בסנהדרין (פר' י' הל' ב') מביא שהי' איזה שאלה בהל' לחם הפנים ודוד ענה הדין, ואמר דואג מי הוא זה שקידמני, שלא יכל דואג לשאת שהקדימוהו, והלך והלשין לשאול על נוב עיר הכהנים והרגם שאול, וזה גרם לדואג להיות נטרד ולאבד עצמו לגמרי, וזה הי' בשביל איזה קנאה וכבוד שגרום לו לאבד עצמו וחלקו, וזהו לפי שלא היה לו הכנה ראויה.

וכבר היה מעשה שהגיע אחד לדון על איזה ענין שידוך, ושצורת הדיון שלו על הענין והצדדים והצידי צדדים היה במצב מזעזע, לראות אדם שהוא עצמו לא קיים! נעדר אישיות! והוא כדור משחק בידי קנאה תאוה וכבוד שכל אחד מושכו לכיון אחר, כי כל הצדדים היו באופן שהקינאה משכה לצד אחד, והתאוה לצד אחר, והכבוד לצד אחר, והוא קרוע ושסוע בין כל הכוחות הללו, וכך היה בינינו ניתוח הענין. ושאלתיו: אייכה? היכן אתה בכל העסק? מה אתה מבין וסבור על הענין? ואולי תעזוב את מה שכֹח אחר מעורב בך מבין, דהיינו את מה שהקנאה שבך רוצה, ואת מה שהכבוד שבך רוצה וכו', מה אתה מבין? אך זה לא היה קיים! כי בפנימיותו הוא היה חלול!

בוא נראה דבר מעניין מאוד, שהשני חלקים האלה הם מרומזים בנוסח שיש בסידורים אחרי ספירת העומר, יש שם נוסח ריבונו של עולם שחיברו את זה מסתמא קדמונים (אור החיים), יש כאלה שנוהגים לומר את זה ויש כאלה שלא נוהגים אבל הדברים מדברים בעד עצמם, כתוב שם כך: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְלִפּוֹתֵינוּ וּמִטּוּמְאוֹתֵינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ... כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה. וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה... וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה". דהיינו שיש שני חלקים, יש חלק "לטהרנו מקליפתינו ומטומאתינו", ויש שלב נוסף "ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה", זה שתי החלקים שכולל את הפסח וספירת העומר עד שבועות ועד בכלל.

לפי"ז יהיו מיושבות כעת כל השאלות ששאלנו ודיברנו שבוע שעבר, שאלנו מה השייכות בין הספירה לעומר, וכי בגלל שזה במקרה באותו יום? רק הפשט הוא פשוט, כי הרי כפי שאמרנו קרבן העומר בא מן השעורים שהוא מאכל בהמה, שזה ענין שאנחנו צריכים לרומם את השעורים, לקחת את הבהמה הזאת ולהפוך אותה לאדם, לקחת את כל הכחות החמריים האלה ולרומם אותו ולמסגר אותם ולעדן אותם, ולשעבד אותם לא לצרכי חומר ועולם הזה אלא לצרכי גבוה. וזה גם ענין הספירה כי כל ענין הספירה כפי שדיברנו זה היה כשבני ישראל יצאו ממצרים והם היו  שם במצב שהם כמו בהמה והם יצאו מזה, אז יש הקבלה והעומר שייך לספירה, שגם הספירה ראינו באור החיים שזה ספירת ז' נקיים שעניינם לצאת מטומאה לטהרה.

גם מה שכתוב בחינוך, מה שהזכרנו שהספירה יש בזה את הענין החיובי של הכנה למתן תורה שאנחנו נכספים למתן תורה, ראוי להוסיף כאן עוד איזשהו ביאור בחינוך שזה מאוד מיישב, אנחנו שאלנו לפי החינוך שענין הספירה זה בתור השתוקקות למתן תורה, למה סופרים את הימים שעברו ולא סופרים את הימים שהולכים להגיע, דהנה עבר עוד יום, יש רק מט' יום, רק מח', ר' מ' יום, רק ל' יום, הרי אדם כשהוא מחכה למשהו הוא סופר את הימים הנשארים ולא את הימים שעברו? רק הפשט הוא כך; גם לפי החינוך שענין הספירה בא לבטא את ההישתוקקות והגעגועים את הכיסופים ואת הערגה להגיע למתן תורה, אבל זה לא רק מתי יעבור הזמן הנותר כדי להגיע למשהו שאנחנו מחכים, הרי אין אפשרות להגיע למתן תורה בלי ההכנה של ימי הספירה, אז ודאי שגם לפי החינוך יש משמעות חיובית כמטרה בפני עצמה שימי הספירה הם יוצרים את האפשרות להגיע למה שאנחנו נכספים במצב של שלימות, החינוך לא התכוין שיש כאן רק איזה מאורע נכבד שאנחנו מחכים מתי יעברו הימים שבינתיים, אלא יש כאן שהימים האלה הם בעצם הכנה לקבלת התורה וממילא כל יום שעובר אנחנו בו התקדמנו לכיון מתן תורה, וזהו לא רק מהכיון שבתאריך אנחנו מתקרבים אלא התקדמנו לכיון מתן תורה שאנחנו הכנו את עצמנו, אנחנו יצאנו מאחד מהשערים ונכנסנו לעוד שער קדושה, אנחנו בנינו בעצמנו הכנה חיובית ואנחנו מתקדמים באופן חיובי בזה ובכל יום מימי הספירה אנחנו מקדשים את עצמנו יותר, נמצא שיש משמעות לכל יום שעבר שאנחנו כבר התקדמנו את היום ההוא ועוד יום התקדמנו, וכיון שכל יום זה ילכו מחיל אלא חיל ועליית דרגה לכן גם לפי החינוך סופרים את הימים שעברו.

 הזכרנו את החינוך שבוע שעבר, שמבאר למה לא סופרים מהיום הראשון של פסח? כי לא מערבים שמחה בשמחה, והיום הראשון הוקדש לענין היציאה ממצרים ולא מערבים ענין אחר עמו, כך כתוב בחינוך. האור החיים שהזכרנו אומר דבר אחר (במדבר כג, טו), וז"ל: "ולדרך זה ידוייק על נכון טעם ממחרת השבת ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלימים, ולצד שיום ט''ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים לזה יצו ה' לספור ממחרת. והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן". דהיינו שלפי מה שהוא הביא מהזוהר שהספירה זה כמו ז' נקיים אז אין למנות מיום א' דפסח, כי יום א' דפסח הוא לא יום שכולו נקי שהרי הם יצאו בחצות ממצרים א"כ בתחילת הלילה הם היו עדיין בתוך טומאת מצרים, והרי צריך שבעה נקיים שכל היום יהיה נקי והיום הראשון תחילתו לא היה נקי, כך כתוב באור החיים שלכן התחילו לספור ביום השני.

עכ"פ לפי כל מה שדיברנו מובן מאוד השייכות בין פסח וספירת העומר ושבועות, שהרי תכלית יציאת מצרים זה להגיע לקבלת התורה, והיה כאן הרבה שלבים: היה כאן שלב של חירות הגוף, והיה את השלב של חירות הנפש כדי להיות ראוי לקבלת התורה. וגם בחירות הנפש היה כמה חלקים; היה את השלב של לצאת מהנפש הבהמית להיות אדם, והיה גם את השלב של להיות לא אדם רגיל אלא ממלכת כהנים וגוי קדוש שאז אנחנו ראויים לקבל את התורה בכל הקדושה שלה.

יש דבר מאוד מעניין ובזה אנחנו נסיים את החלק הזה, המאירי בפסחים/ אומר דבר מאוד מעניין, הוא שואל למה לא מברכים 'שהחיינו' על ספיה"ע? ומתרץ כי ה'שהחיינו' של יו"ט פסח פוטר את הספירה, זאת אומרת שגם במאירי מבואר היסוד הזה של הרמב"ן שימי הספירה הם חלק מפסח והם כמו חול המועד, והרי בחוה"מ לא מברכים שהחיינו, דכיון שמברכים שהחיינו ביו"ט הראשון זה הולך על כל המועד, ורק בשבועות שהוא שמיני של חג והוא רגל בפ"ע מברכים עוד פעם שהחיינו.

האור החיים שם בפר' אמור כותב עוד בדרך רמז, וכך כותב: "ובדרך רמז רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז''ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות" - נשמה של יהודי יש לה קדושה של לוחות. "ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב יתלכלכו ויחשיך אורם, וארז''ל (ויק''ר פל''ב) כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר 'וספרתם לכם' פירוש באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמיכם" - הוא אומר ש'וספרתם' זה מלשון שאתם מבריקים את הסנפירנון של עצמכם, כי נשמה של יהודי יש בה קדושה היא בעצם לוחות ויהלום של סנפירנון, והליכלוך והזוהמא של העבירה זה כמו ליכלוך חיצוני, כמו שהיהלום נשאר יהלום גם כשהוא מלוכלך, צריך לנקות אותו מהליכלוך אבל הוא נשאר יהלום, וה'ספרתם' זה ל'סנפרנן' את עצמכם - להחזיר את עצמכם לברק וליופי שיבהיק את היהלום, ואז אתם תאירו את עצמכם - יהיה לכם את האור של התורה ואת האור של הקב"ה כשאתם תעשו את זה.

הייתי רוצה לדבר כמה דברים למעשה מהדברים ששייכים קצת לעניין, אולי זה לא הכי נוח להיכנס לפרטים ממש אבל נראה מה ששייך. אולי נתחיל קודם עם איזשהו משהו כללי, יש 'לאו' שאחד שיודע עדות והוא לא מעיד הוא עובר על לאו של "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה, א), מה הענין של הלאו הזה? כי הרי אדם מצד עצמו אומר; ראיתי משהו אבל מה פתאום שאני אלך ואספר, אני הרי אהיה 'שטינקער' ומה אני צריך להתעבר על ריב לא לי, אבל התורה אומרת לא כך, אם אתה יודע איזה מידע שע"י המידע הזה אתה יכול להציל עשוק מיד עושקו, או ע"י המידע הזה אפשר להעמיד את הדת על תילה, ואם אדם עבר עבירה או עשק את רעהו ואתה לא אומר אתה בעצם במידה מסויימת שותף למצב לא טוב, כי אתה יודע מצב לא טוב שאם אתה בעצם תעשה את מה שמוטל עליך לא יהיה המצב הלא טוב ואתה משתמט מהחובה שלך, 'כל ישראל ערבים זה לזה' ויש חיוב אחריות מאחד לשני.

אז זה נכון שהגדרי עדות הזה זה נאמר על עדות בבי"ד, אבל מהלאו הזה אנחנו למדים את רעיון הדברים. כשיש ציבור שנמצא וחי ביחד בישיבה וכל הציבור הזה הוא ציבור אחד, ולפעמים מכל מיני סיבות קורים דברים אשר לא כדת ודברים שלא מתאימים, והמציאות היא היתה שלוּ אלה שיודעים מה קרה הם ידווחו ע"ז למי שצריך לדווח ע"ז זה יגרום שיהיה פחות בעיות, זה גם יעשה תיקון על הבעיות הקיימות וזה גם ימנע את הבעיות האחרות, הדבר הזה הוא בעצם חיוב דאורייתא, צריך לדעת את זה שזה באמת כך!

זה נכון שיצא להכיר שיש כאלה שמנצלים כאילו כזה סוג דבר לכעין 'מתכבד בקלון חבירו' וזה באמת הנהגה לא ישרה, אדם יכול לפעמים להשחית את המידות שלו בזה שהוא לוקח על עצמו את התפקיד של להיות המרגל בתוך הציבור וזה באמת לא ראוי, ומי שבאמת מרגיש בעצמו שאם הוא ידווח הוא בעצם עסוק ב'מתכבד בקלון חבירו' הוא יכול לעשות את זה בצורה שלא להגיד את שמו, הוא יכול לכתוב את הענין ולהביא את זה לגורמים המתאימים בלי שיהיה את חותמו שזה הוא, אבל ברעיון זה חלק ממה שמקיים מקום שיהיה כזה דבר.

כעת עוד דבר, שודאי שכל אחד מרגיש למי נוח לו להגיד ובמי הוא נותן אמון, אולי יש אחד שיגיד אני נותן אמון רק בפלוני מהרבנים שאני יודע שהוא לא יגזים ולא יעשה דברים מידי קשים אלא יפתור את הדברים ברוח טובה, אז כל אחד יגיד למי שהוא יודע ולמי שהוא נותן אמון, לא דורשים להגיד למישהו מסויים רק כל אחד יש לו בלב שלו את הערכה ואת צורת הערכה שלו לכל אחד מהרבנים, אבל לדעת שכשיש עוולות זה חלק מהאחריות הציבורית שהרבנים ידעו מזה כדי לעשות 'מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור', והרעיון הזה לחפות על עוולות שקורים זה לא מתאים לבחורים רציניים, מי שיתבונן יבין שזה כך, וזה לא בתור נקמה במישהו, וגם המהלך זה לא מהלך של נקמה, לא המהלך של הבחורים בינם לבין עצמם ולא המהלך של הצוות, אלא כדי להעמיד את הישיבה על מתכונתה נדרש הדבר הזה, זה קודם כל דבר אחד.

יש עוד תופעה שכעת שמעתי מזה, מה שהיה בשבת עם החיסרון של המזונות! אז באמת מיד כשסיפרו לי את זה אמרתי; נוּ זה ממש רמב"ן מפורש (ויקרא יט, יז), הרמב"ן מביא את שכתוב (ב"מ סב') שאם יש קיתון של מים אז ההלכה כמו ר"ע שחייך קודמין, ואומר הרמב"ן שהזכרנו כבר ב'ואהבת לרעך כמוך'; ש'חייך קודמין' נאמר לא רק בחיים ומוות אלא גם בעניני מותרות, אם יש רק רוגעל'ה אחד והשאלה היא אם אני אקבל חצי והחבר שלי חצי או אני את כולו אז חייך קודמין, אני בטוח שיש מה להליץ יושר שכל אלה שלקחו הם אמרו שזה השיעור שצריך להיות לכל אחד, אני לקחתי את השיעור שהישיבה היתה צריכה לספק כך לכולם, אם הישיבה לא מספקת שיתלוננו לישיבה למה לא סיפקו יותר. ואמנם אף שמסתמא יש מה להליץ יושר אבל בס"ה זה ודאי לא הנהגה ישרה, כי למעשה מאחר שההלכה שם שחייך קודמין זה כשיש לו עצמו קיתון של מים אם הוא צריך לתת לשני או לא, אבל כשיש מישהו שמביא כמות מסויימת לציבור והוא מביא את זה על דעת שהציבור יתחלק בו בשווה, אז פה אם מישהו לוקח את זה יש כאן שאלה גם של חו"מ וגם של בין אדם לחבירו, כי כיון שאלה שהביאו את זה הביאו על דעת שזה יתחלק בשוה אז זה לא שלך שאתה יכול להגיד 'חייך קודמין', האוכל הזה שייך לישיבה והנהלת הישיבה הביאה את זה על דעת לחלק באופן שוה, אם יש איזשהו הערות שאין מספיק אז צריך לבוא עם ההערה להנהלת הישיבה, אבל לא שייך כאן 'חייך קודמין' שזה רק היה בתור לימוד זכות אבל בעצם זה לא נכון, וזה ממש לא הוגן כי למעשה כשבאים להתארח אצל הישיבה אז אמור להיות שיהיה 'מאי דסני עלך לחברך לא תעביד', לא צריך להאריך בזה וזה דבר שכל אחד מבין, זה ממש בושה ולא לכבודכם ולא לכבוד בית אבא, לא נעים אפי' לדבר על זה, קשה להאמין שיכול לקרות כזה דבר, ומסתמא מקרה הוא וזה לא יחזור על עצמו.

יש עוד ענין שחייבים לגדור את זה וזה דבר שמקובל בכל הישיבות, אני נמצא בעוד ישיבה שג"כ מקובל כדבר ברור שתלמידי הישיבה לא נכנסים למטבח וזה דבר שמקובל כך בכל הישיבות, אני מכיר לבד איפה שאני נמצא ובכל הישיבות זה כך, חוץ ממישהו שיש לו איזה תפקיד להיות ממונה שאר בני הישיבה לא אמורים להיכנס למטבח, אין להם שייכות להיכנס למקום ההוא והנהלת הישיבה אוסרת את זה, וצריך לדעת שיש גוף כזה שנקרא הנהלת הישיבה ושבכל הדברים האלה שקשורים לעניני הניהול הנהלת הישיבה זה הבעה"ב על עניני הניהול, ובזה אין חולק בזה ואין שום פיקפוק שהנהלת הישיבה יש לה סמכות בלעדית לקבוע דברים שקשורים לעניני ניהול הישיבה, וודאי שניהול של ישיבה מתוקנת וכך נהוג בכל הישיבות זה שתלמידים לא נכנסים למטבח, החלק של המטבח לא שייך לתלמידים, הוא שייך למבשלת או לממונה ולא לשאר התלמידים, וממש באופן מוחלט אין להיכנס למטבח, ולא צריך להיות בשביל זה איזשהו נעילת דלת כי יש דלת של ערכים, דלת שאדם מאמין שהוא צריך להתנהג טוב ולא להתנהג בצורה לא נכונה, הכניסה למטבח היא לתורנים ולעובדי הישיבה בלבד, אצלנו בישיב"ק יש שם פתק אדום: הכניסה לעובדים בלבד! זה לא כניסה לבחורים.

וכך גם בעוד דברים, בכל דבר שיש עליו מישהו שממונה 'אמר להם הממונה', אז הוא יש לו חזקה על הנושא הזה וזר לא יקרב בדבר, ואם מישהו רוצה בדבר הוא צריך לגשת לממונה, זה סדר שהוא תורם לרווחת הציבור. תמיד הכלל הוא שכשיש מערכת מסודרת ויש ממונים אם הממונים יש להם בלעדיות על המינויים שלהם זה יוצר מצב טוב, אני ג"כ מגיד שיעור ולפעמים יש ויכוחים על התריסים למעלה או התריסים למטה, להדליק או לכבות, מעלות כך או כך, אמרתי להם תקימו ועדה ותעשו יו"ר הועדה, מ"מ הועדה, וחברי הועדה, תעשו ישיבות בענין ותדונו ותגיעו למסקנה אבל חייב להיות אחד שקובע, זה לא שייך שיהיה מצב שעשרות דעות בענין ו'כדי בזיון וקצף'. כל הדברים האלה הם דברים פשוטים וודאי כולם ראויים לזה, זה בגרות ואחריות ציבורית שמחייבת את הדברים האלה וזה נדרש לכל המציאות הטובה של הישיבה

כל אחד מבין שנזק לרכוש הישיבה זה לא פשוט, "גזל מקטרג בראש", רכוש הישיבה הוא לא הפקר, רכוש הישיבה יש לו בעלות גמורה, זה בעלות של הישיבה ויש על זה לאוין והלכות, זה דבר פשוט, לא נתפס בכלל איך יכול לקרות מקרים!!! לא מצליח להבין איך יכול לקרות כזה מקרה שיווצר נזק לרכוש הישיבה בישיבה!!! רק לפעמים מגיעים למצב של שחורת ולא מיין, אבל עכ"פ בעזר ה' זה הכל שייך לעבר ולא שייך לעתיד, 'כי עמך כולם צדיקים' והציבור כאן כ"כ חשוב ומרומם וודאי ש'דבר שפתיים אך למחסור', ומכאן ולהבא יהיה הכל באופן מתוקן וטוב ומועיל ועליה גדולה.