עבד משמעותו - ומשמעות בן חורין

בקידושין (מט,ב) כתוב בגמ' "עשרה קבין שינה ירדו לעולם, תשעה נטלו עבדים ואחד נטלו כל העולם כולו". לכאורה לנו היה נראה אולי להגיד ההיפך; אולי עשרה קבין עשיה ירדו לעולם, "עשרה קבין עבודה ירדו לעולם, תשעה נטלו עבדים ואחד כל העולם כולו", אבל בגמ' כתוב "עשרה קבין שינה ירדו לעולם שתשעה נטלו עבדים", ואינו מובן, דאדרבה המאפיין של עבד זה עבודה ולא שינה, ואולי על בן חורין שייך להגיד שנטל קבין של שינה שהרי יכול לישון כשירצה, אך עבד אדרבה עשייה ועבודה הם הם המאפיינים שלו?

ונראה שתי תשובות בדבר, דבר ראשון: עבד הרי אין לו מטרה ריוח ותועלת במה שהוא עובד, כל אשר יעבוד פרי עבודתו יהיה לאדונו, אתם יודעים שיש מחלוקת בגמ' (גיטין יב,א) יש מ"ד שאדם יכול לומר לעבדו, מדובר כאן הרי בעבד כנעני, "עשה עמי ואיני זנך" - לך תדאג לעצמך לאוכל, זה מחלוקת אם אדם יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך, אבל עכ"פ הרווחים ודאי לא הולכים לעבד, המקסימום שהוא מקבל מאדונו מזונות [שהאדון מוגבל ביכולת להעבידו בלא מזונות], כמו שאדם מזין את בהמתו כדי שיוכל להשתמש בה למלאכה או רכיבה וכדומה. אז למה שיעבוד?! למה שהוא ירצה לעבוד?! עבד אין לו רצון לעבוד כי אין לו מטרה ואין לו ריוח, בשביל מה לו להשקיע ואחרים אוכלים את חילו ועבודתו ויגיע כפיו?! זו סיבה פשוטה שמסבירה למה עבד מחפש לישון ולא לעבוד, ושהמאפיין שלו זה בקשת השינה והבטלה ולא העבודה.

יש ווארט מפורסם של הסבא מסלבודקא, הוא שאל שאלה; היה ידוע ברוסיה שהחיילים של הצבא הרוסי החיילים של צבא ניקולאי, לאחר שסיימו 25 שנה של השירות ויצאו לחפשי היו הופכים לבטלנים גמורים, היו כמו עופרת, לא עשו כלום, היו רובצים אחורי התנור ושותים וודקה, שום דבר לא היו עושים, כלום, אוכל ואינו עושה. שאל הסבא מסלבודקא; 25 שנה בצבא הוד מלכותו, באיזה עמל ויגיעה ורצף עבודה ותפוקה, והחיות רצוא ושוב! באיזה השקעה הם עבדו שם למען הקיסר! יש סיפורים מבהילים על גודל ההשקעה שלהם לעבודה בצבא הקיסר, איך הכל נמחק ביום אחד, הרי 'אחר המעשים נמשכים הלבבות', 'פעולות החיצוניות מעוררות את הפנים', 'האדם נפעל כפי פעולותיו', איך הכל נעלם ברגע אחד? הוא אמר; הם עשו תירגול כל הזמן איך לא לעבוד, לא איך כן לעבוד, הם חיפשו לעבוד?! הם חיפשו להילחם?! רק אם הם לא היו עושים כפי ההוראות שם אז היה שם כאלה עונשי גוף וכזה משטר וענישה, וזה היה כל מה שהפעיל אותם, הפעיל אותם רק דבר אחד; איך אני לא אקבל מכות! היה להם רק רעיון אחד בחיים ומטרה אחת בחיים; איך אני לא אקבל מכות! ובשביל להשיג את המטרה הזאת איך אני לא אקבל מכות, על זה הם עשו שטייגען 25 שנה ברעיון אחד איך אני לא אקבל מכות, אז בסדר הם באמת הגיעו לשלימות הגדולה של הרעיון הזה איך אני לא אקבל מכות, ו-25 שנה איך אני לא אקבל מכות - זה אם אני אעבוד, כעת איך אני לא אקבל מכות - זה גם אם אני יושב מאחורי התנור ושותה וודקה אני גם לא אקבל מכות, אז הכל בסדר הם נשארו באותו רעיון באותו מהלך בדיוק, לא השתנה שום מהלך רק סך הכל הבפועל שונה, כי כעת כדי לא לקבל מכות אפשר גם לרבוץ, לא צריך לרוץ בשביל זה, כך אמר הסבא מסלבודקא.

זאת אומרת ש'הפעולות משפיעות על הלבבות', צורת ההתנהלות של האדם משפיעה על האישיות שלו זה לא כפי הפעולה היבשה ולא כפי הפעולה עצמה, אלא כפי המטרה שעומדת מסיבת הפעולה כפי הלשם ייחוד של האדם וכפי הסיבה שגורמת לאדם לפעול את אשר יפעל, ושנים יעשו את אותה פעולה ואצל כל אחד זה יבנה באישיותו משהו אחר, כי הלשם יחוד והסיבה הגורמת לאדם לפעול את אשר יפעל, זה אשר יבנה בנפשו ובריגשותיו ובליבו את מהות הלשם יחוד, הפעולה היא ס"ה חומר גלם, היא משהו פרווה, שהשם והמהות של הפעולה הוא מיתלא תלי וקאי בסיבה שגורמת לעשות את זה, זה יסוד גדול מאוד של אדם מהסבא מסלבודקא, והוא האריך בזה בעוד דברים אבל זה מה שקשור לענינינו.

הבנו עכ"פ סיבה אחת למה עבד מסמל שינה, זה לפי שהוא מחפש שינה, למה עבד לקח כ"כ הרבה קבין של שינה, כי אין לו מטרה וריוח באשר יעשה, ולכן עבדא בהפקירא ניחא ליה זילא ליה פריצא ליה, הוא לא מחפש לעשות משהו בחיים, אין לו סיבה לחפש לעשות משהו בחיים. אבל יש עוד משהו במהות העבד שגורמת לו לחפש שינה, כי מה שדיברנו עד עכשיו זה מתוצאת העבדות, תוצאת המציאות של עבד שאין לו כלום לעצמו ממה שהוא יעשה, זה גורם לו ממילא לא להשקיע.

אבל יש עוד סוג עבד, יש סוג עבד שמהותו היא מהות עבד, וזה הסיבה שראוי לו להיות עבד בפועל: "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה), היה שם קללה של נֹח שהוא יהיה מהות עבד, שיהיה לו נפש של עבד. מהי הסיבה שחם שם התקלל שבנו יהיה עבד? חם רואה משהו הוא רואה את אבא שלו במצב לא יפה, והוא הולך "וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ" (בראשית ט, כב), הוא חי בלי ערכים בלי מוסריות ובלי הגינות, הוא חי לפי מה שכרגע עולה לו בלי קצת להתבונן; האם זה יפה מה שאני עושה? האם יפה מה שאני מדבר? אדם שלא מתבונן על מעשיו ולא חי לפי דעות לפי השקפות ולפי מה שמתאים לעשות, אדם כזה הוא באמת נמשל כבהמות נדמו, אין לו אישיות, אין לו משהו פנימי באישיות שלו שמכוין אותו, אדם כזה באמת מה שמתאים לו להיות זה להיות "עם הדומה לחמור" (יבמות סב,א), לחמור ודאי אין שום מטרה לא בגלל שהוא כן ירויח מזה או לא ירויח מזה אלא כי הוא חמור, אדם שמתנהג בצורה 'חמורית' אז זה מה שמגיע לו "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", זאת אומרת שהנפש שלו היא נפש של עבד, שאין לו איזשהו משהו מרומם ומעלה באישיות שלו, הוא לא חי לפי אידיאלים, אחד כזה הוא עבד, העבדות שבו היא בעצם מהות וסוג הנפש שלו, יש לו נפש של עבד שאין לו כלום משל עצמו, בעלי חיים ודאי לא מחפשים עבודה, מה שבע"ח לא מחפשים עבודה האם זה כי יש להם מטרות או אין להם מטרות?! כי הם בדרגת בע"ח הם לא בדרגת אדם, גם בעבד יש משהו בעבד ש'עשרה קבין שינה ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים', שזה קשור לא רק לתוצאת העבדות אלא יש כאלה שיש להם נפש של עבד, ואנחנו תיכף נראה מעוד כיון את הענין, שנפש של עבד היא 'נמשל כבהמות נדמו', והוא בודאי לא מחפש עבודה ועשיה.

מה זה עבד? ומה זה בן חורין? לנו נראה כאילו כך; המצב הפשוט [ז"א הנייטרלי בלא מגרעת ובלא תוספת] זה בן חורין, בן חורין זה הדבר הרגיל, סתם אדם הוא בן חורין, ויש כאלה שנשתנו לגריעותא והם עבדים, ז"א עבד זה תוספת חיסרון זה איזשהו שינוי מהמצב הרגיל, ואילו מצב פשוט של אדם בלא שום תוספת הרי זה בן חורין, ורק אלה שהם נפלו וקיבלו איזה מום הם עבדים. אבל בוא נתבונן רגע ונראה דברים מענינים מאוד, בוא נתבונן! כתוב בגמ' (סנהדרין צט,ב): "כולהו גופי דרופתקי נינהו" - כל הגופים עמלים, הגופים של בני אדם עובדים, "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז), "טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא" - אשרי מי שעמלו בתורה. בוא נתבונן מה בעצם קורה כאן, בהסתכלות פשוטה נראה ש'אדם לעמל יולד' זה איזשהו רעיון איזשהו סיסמה אידיאולוגית, 'אדם לעמל יולד' - תשמע לא באת לעולם כאן לשבת על כיסא נוח, צריך לעמול ולהשקיע, 'כל גופי דרופתקי נינהו' - כל הגופים עובדים.

אבל בוא נראה שזה הרבה יותר מזה, זה לא רק רעיון אידיאולוגי אלא זה מציאות טבועה בטבע הנפש, נתבונן במציאות! אדם עובד עמל ויגע ובסוף החודש הוא מקבל את המשכורת שלו, והנה מה החלום-הדמיון של בן אדם עובד כל החודש בשביל המשכורת? הוא אומר בליבו; לוּ הייתי יכול גם לא לעבוד וגם בסוף החודש לקבל את הצי'ק של המשכורת, בזה הוא מרגיש ממש שלוּ הייתי בכזה מצב הייתי הכי מאושר שיכול להיות בעולם!!! כך הרבה אנשים שעובדים אפשר לשמוע מהם, הוא יגיד שזה חלום ולא במציאות אבל אם הייתי יכול גם לא לעבוד וגם לקבל בסוף החודש משכורת זה היה הכי טוב. והנה תראו תופעה מעניינת מאוד! קורה מקרה והנה זה היום שקיוינוהו מצאנו ראינו, העובד הזה מוצא את עצמו בחופש, המפעל נסגר ויש לו כעת איזה שנה וכדו' דמי אבטלה, הוא לא עובד ויש לו בסוף החודש משכורת, חלום חייו מתממש בשטח והוא ממש מאושר עלי אדמות ושמח וצוהל, גם לא עובד וגם יש לו משכורת. והנה אנו רואים וכך המציאות; עובר איזשהו חודש חודשיים וכדו' והבן אדם מתחיל להרגיש לא טוב, מתחיל להשתעמם, יורד לו המצב רוח, מתחיל להגיע לדיכדוך, מתחיל להגיע לאיזשהו דיכאוניות לגמרי, לא טוב. למה לא טוב לו? כל כך חיכית לזה, קיבלת את זה, מה לא טוב לך? מה קרה? אתם יודעים מה לא טוב לו! כי אדם לעמל יולד זה לא רק איזה רעיון ואיזה אידיאולוגיה, אלא הקב"ה הטביע בטבע הנפש שאדם חייב לעבוד, אם אדם לא עובד הוא מגיע לדיכאוניות ומגיע לחולאים אי אפשר לתאר!

אני נזכר סיפר לי חבר שהוא בעל קורא באיזה בית הכנסת בגבעתיים או ברמת גן, הוא בעל קורא שם כבר עשרות שנים, והוא אומר לי; זה בית כנסת של אנשים בעלי מעמד, מנהלי בנקים, עורכי דינים, רופאים, משהו אריסטוקרטים כאלה, והוא אומר; לא יאומן! שנים שהוא רואה את זה, הוא אומר הם מגיעים לגיל פנסיה, והיום עושים פנסיה מוקדמת, והנה האדם הזה עם העניבה שהיה קודם ככה כזה אדם חשוב וכזה מחשיב את עצמו ועם משרה חשובה, הוא אומר שהוא רואה את זה עשרות עשרות מקרים, כי ההוא כבר התחיל להיות בעל קורא בגיל בחור, אברך תלמיד חכם והוא גם בעל קורא, הוא אומר; תוך שנה שנתיים, האלה מתחילים לדעוך להתנוון ונהיים חולים או משהו קורה להם, או מתים או נהיים חולים או נהיים סַנילים, מרגע שהפסיקו לעבוד הולכים ודועכים.

זה דבר ידוע! אנשים מבוגרים אם הם מפסיקים לעבוד זה נושא של חיים ומוות אצלם, אבל אצל צעירים אז בוא נגיד זה לא נושא ממש של חיים ומוות, אבל זה גם דבר שמזמין מצבים נפשיים ריגשיים חולאים, זה קורה אצל כל אדם, זאת אומרת שה'אדם לעמל יולד' הטביע את זה הקב"ה בטבע הנפש, וזה מה שהגמ' אומרת: "כל גופי דרופתקי נינהו" - כל הגופים עובדים, "אדם לעמל יולד, אשרי מי שעמלו בתורה".

עכשיו בוא נראה מה זה בן חורין ומה זה עבד; כולם עובדים, העבד אין לו כפתורים להפעיל את העבודה שלו, העבד הוא מחפש את התשעה קבין שינה, מיהו זה שלוחץ על השלטר, שלוחץ על הכפתורים כדי להעביד אותו? האדון שלו, זאת אומרת שלכל אדם יש כחות ויכולות לפעול ולתפקד ביום יום, אך עדיין צריך עוד משהו שיגרום לו להוציא את היכולות הללו מהכֹח אל הפועל, [ופה אין מדובר על לפתח פוטנציאל מיוחד של כוחות עלומים, אלא על הכֹח להפעיל את עצמו לתפקוד הרגיל של בנ"א רגילים], והנה לכל אדם רגיל יש מערכת הפעלה שיכולה להקימו ולגרום לו לתפקד את התפקוד היומי הכולל שעות רבות של עבודה להביא טרף לביתו, ועוד אח"כ כשחוזר הביתה לטפל בעניני הבית והמשפחה. והנה עבד אין לו את המערכת ההפעלה הזאת, ולכך לא יכול לגרום לעצמו לקום לתפקד אפילו דברים לטובתו שחפץ בהם, ורק ע"י שיש מישהו גדול עומד על גביו ורודה בו הוא אשר יגרום לו לפעול ולתפקד, וזהו שאחז"ל שעבדים נטלו ט' קבין שינה, מפני שבטבעם כל שאין אחר עליהם הם ישנים!

והנה כאשר אמרנו שלכל אדם יש בנפש מציאות ש'לעמל יולד' שהוא חייב לעבוד וליצור ולעשות, בלי זה לא טוב לנפש שלו, אדם כשהוא לא עובד ולא פועל ולא יצרני, הנפש שלו והגוף שלו במצב לא טוב, כל אדם צריך להוציא כוחות ואנרגיות מהכֹח אל הפועל, וגם עבד הוא כזה שזה לא טוב אם הוא לא יעבוד, הוא חייב להוציא מעצמו כוחות לפועל, אלא שלהעבד יש בעיה, שאין לו יכולת - מערכת הפעלה להוציא את הכוחות לפועל, הוא לא יכול לקום ולפעול לפי החלטתו, ורק כשאחרים מחייבים אותו לפעול אז הוא פועל ומתפקד, הוא לא פועל מצד עצמו, הבן חורין לעומתו נתווסף לו עוד משהו, יש לו כח הפעלה עצמית, הוא מפעיל את עצמו יש לו מערכת הפעלה עצמית להוציא את האנרגיות שלו מהכֹח אל הפועל, יכולות התפקוד שלו לא צריכות להיות מופעלות על ידי אחרים שיפעילוהו, אלא כחות הרצון שלו מספיקים כדי להפעילו לכל אשר נצרך לעשות, אבל עבד שאין לו את זה, הוא מוכרח להיות מחובר לאדם אחר שיפעילו ויחייבו לפעול את כל הנדרש. נמצא שבן חורין זה תוספת מעלה על עבד, זה לא כמו שהיה נראה פשוט שבן חורין זה המצב הנייטרלי ועבד ירד מדרגתו, אלא הפוך, המצב הנייטרלי זה רק עבד, זה רק המערכות קיימות אבל מי אמר שעדיין יש את הכפתורים להפעיל אותם, אבל בן חורין בנוי בנפשו גם הכפתורים שמפעילים את המערכת, זה המציאות.

זאת אומרת ששם בן חורין מסמל כֹח נוסף בנפש, וכן אם אנו רואים אדם המתפקד כראוי בלא שיעמוד אחר עליו וירדה בו, הרי זה סימן שיש לו כֹח הפעלה עצמית מעבר לעצם הכחות עצמם. והנה אחז"ל (ב"מ כט,ב): "מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן וכו' ישכור פועלים ואל ישב עמהן", ויש לדון האם מדובר כאן רק בפועלים לא ישרים? ונראה דאפילו פועלים ישרים גם אצלם המציאות היא שהם עובדים פחות כשהבעה"ב לא נמצא, ועובדים יותר בחריצות כשהבעה"ב נמצא, וזה לא בגלל שכשהבעה"ב נמצא הוא משעבדם יותר מכוחם, כי הרי הגמ' מבואר שראוי לעמוד עליהם, וזה לאות שזה לא רדייה בפרך לעשות כן להיות עם הפועלים, רק דעצם זה שזה לא עסק של הפועל אלא עסק של אחר זה גורם לאינו מפעיל את עצמו כדבעי, אף שרוצה כן מ"מ אין בכוחו להפעיל את עצמו לאחרים כלעצמו אא"כ הבעה"ב נמצא עמו ודורש ממנו והוא מרוצה מזה, [שמעתי מאיזה פועלים שבאו לעבוד במוסד ציבורי, והם מצידם התחברו להעבודה שלהם ורצו להשקיע כדי שהעסק יפעל טוב ומוצלח, ואחרי תקופה הם הרגישו שבעה"ב לא מספיק דורש מהם, וזה גרם להם קושי בתפקודם וחוסר מוטיבציה, ונצטערו על כך שאין להם מה שידחפם להפעיל את המערכת בצורה מוצלחת וטובה, הרי לך שנֹח שבעה"ב יהי' עמו וידחפו למצות את העבודה!].

בוא נראה מה שקשור אלינו, יש ילד ויש מבוגר; מה ההבדל בין ילד למבוגר? ילד במהותו הוא לא חי עם אחריות, ילד לא מפעיל את עצמו, ילד לא עושה כלום, אם לא יכניסו אותו לתוך איזשהו מסגרת בתוך איזשהו מערכת, מעצמו חוץ מלקפוץ ולהשתולל הוא לא יעשה כלום, ילד המהות שלו זה 'תינוק הבורח מבית הספר', הוא לא מחפש לעשות משהו, ילד לא מחפש אפילו בדברים שהוא צריך, ילד אין לו את התבונה ואת האחריות, למשל בוא תדאג, יש משהו שאם לא תעשה כעת יחסר לך עוד שלושה ימים, האם ילד בכלל חושב על כזה דבר?! הוא חי את הרגע, את ההשתוללות של הרגע וזהו, הוא דואג מהיום למחר או מהיום לעוד יומיים או מהיום לעוד שבוע?! ודאי לא, הוא חי את הרגע בלי שום אחריות, זה ילד. מה זה בוגר? בוגר זה אדם שכבר חי עם אחריות וחשבון, והוא חי כבר עם איזשהו מטרות, הוא גם מחשבן מה יהיה התוצאות ו'סוף מעשה במחשבה תחילה', ו'אם לא אזרע מה אקצור', הוא כבר חי באיזשהו מערכת עצמאית שקיימת בו בעצמו, והוא מפעיל את עצמו לעשות את מה שיעשה לו טוב, את מה שיתן לו את צרכי הקיום שלו, את הקיום שלו את הצרכים שלו את המטרות שלו, זה מבוגר.

ילד אפילו את הצרכים הגשמיים שלו אין לו את האחריות לארגן אותם, ואם לא ידאגו לו אז הוא ישאר בבעיה, הוא לא מבוגר שיש לו את העצמאות ואת האחריות איך לנהל את החיים שלו באופן שיהיה לו את מה שהוא צריך, ילד זה תינוק הבורח מבית הספר, הוא צריך אחרים, הוא צריך גדול עומד על גביו, המציאות של ילד זה גדול עומד על גביו ומחנך אותו ומכניס אותו למסגרת ומפעיל אותו, ותהיה מסודר ותעשה אמבטיה ותסדר את המטה ותלך ללימודים ותתנהג טוב, הוא חייב זאת כי אין לו משל עצמו עדיין, הוא חייב כל הזמן להיות מופעל על ידי אחרים. מבוגר יש בו עצמו את ההפעלה העצמית, וכל אחד ככל שהגיל מתקדם, גיל של בחורים זה כל הזמן יציאה מילדות לכיון הבגרות, וכל אחד לפום חורפיה דיליה כל אחד הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו, עד כמה הוא עובר ונגמל מהילדות והשחרות הבל והוא מגיע לבגרות ולהיות חי נושא את עצמו שהוא פחות יצטרך מערכת חיצונית שתפעיל אותו, אלא הוא פועל מצד עצמו ולא צריך כל הזמן גדול עומד על גביו שמכה על קודקודו, אלא יש לו את האחריות מצד עצמו לפעול ולהשקיע כדי להצליח.

זאת אומרת כך, שההבדל בין ילד למבוגר הוא מקביל להבדל בין עבד לבן חורין, שהמבוגר יש לו מנוע הפעלה עצמי ואינו צריך גדול שיעמוד על גביו, והילד אין לו מנוע זה לכן צריך הוא להיות תחת מישהו שידרוש ממנו ויעמוד על גביו.

עכשיו בוא נראה, כולנו מכירים את המאמר חז"ל (אבות ו-ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". כמדומה שכבר יצא לדבר, אבל בוא נראה מעוד כיון לאור הדברים שאנחנו אומרים כעת, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, הזכרנו פעם כשדיברנו על 'איש תם יושב אהלים' את ההבדל בין מי שלומד למי שעובד, אנשים שהם עסוקים במלאכתם בעבודתם כדי להשיג את פרנסתם נמצאו עסוקים רוב היום באמצעי, כל העסק שלהם זה באמצעי כדי להביא טרף לביתם, הבן אדם עובד, למה הוא עובד? הוא עובד כדי שיהיה לו ממה לחיות, שיהיה לו איך לחיות, שהרי אין לו שום ענין בעבודה ואינה מטרה אצלו אלא רק אמצעי איך אני אוכל לחיות טוב, בשביל שאני אוכל לחיות טוב ושיהיה לי ממה לחיות אני חייב לעבוד, לעומת זאת העוסק בתורה, מי שעוסק בתורה ותורתו אומנותו, הוא לא עוסק באמצעי, הוא בכלל לא עוסק באמצעי, הוא פוטר את עצמו אפילו מלדאוג לעצמו, הוא לא עוסק באמצעי, הוא עוסק רק באידיאלים, הוא עוסק רק במטרות, הוא יושב ולומד, הלימוד אצלו זה מטרה, הוא עסוק רק במטרות, אז הוא הבן חורין הכי גדול! כי הוא לא משועבד למשהו כדי להביא משהו. שאר אנשי העולם הם משועבדים, הם צריכים כל הזמן להשקיע באמצעים, בדברים שרק מהכרח הם חייבים להתעסק בהם, ולא במטרה, דהיינו בחיים עצמם, לעומת זאת העוסק בתורה הוא במטרה עצמה, הוא עסוק במטרה עצמה, הוא הבן חורין האמיתי, הוא לא עובד למשהו אלא הוא עסוק במטרה עצמה, הוא עסוק ועוסק בדברים שהוא חפץ בהם באמת, לא במשהו שמביא, הוא עסוק במטרה ולא באמצעי, אז אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, הוא עסוק בדבר שהוא רוצה בו, לא בהכרחי, הוא לא עסוק בהכרחי כדי להשיג משהו שהוא חייב, הוא עסוק במשהו שהוא באמת מאמין בעצם החשיבות שלו, במטרה ולא באמצעי, זה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה!"

והנה לדברינו לעיל יש להוסיף בזה ביאור, הנה ביארנו החילוק בין ב"ח לעבד, שהעבד אין לו כֹח להפעיל את עצמו, ובן חורין הוא מי שיש לו כֹח להפעיל את עצמו, והנה כל אנשי העולם אף אותם שאינם עוסקים בתורה, באופן כללי נקראים בני חורין, שהרי בכוחם להפעיל את עצמם והם קמים בבוקר והולכים לעבודתם ועושים את צרכיהם בלא מי שהוא שיעמוד על גביהם, הרי שיש להם מערכת הפעלה עצמית ובגדר בני חורין נקראים. אך באמת אף בהם יש להבחין בחילוק דרגות, כי הנה אף שיש להם כפתורי הפעלה המפעילים אותם לתפקד, הנה סוף סוף זה תלוי בצרכים שלהם שהם צריכים פרנסה למשל, וזה אשר יגרום להם לעבוד כדי להביא טרף לביתם, ובלא זה לא ילכו לפעול סתם כלל כגון ללמוד תורה אף אם מאמינים במעלת הדבר, הרי שיש בו עדיין צד עבדות שאינו יכול להפעיל את עצמו אף שבשכלו אוחז שהדבר נכון לעשותו.

ואך בן חורין הגמור הוא הלומד תורה, שמפעיל עצמו בלא שום הכרח, שאינו לומד בשביל איזה ריוח או איזה תוצאה, וכביכול לא יוצא מלימודם שום תועלת נוספת, ויש שבוזים אותם באומרם: "מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו ולדידהו תנו", והנה מה מפעיל את "רבנן" ללמוד כשלומדים לשמה? זהו האידיאל וחשיבות התורה עצמה בלא איזשהו ריוח עצמי או איזשהו כסף וכבוד אלא ערך התורה מצד עצמה, וזהו צורת ההפעלה הכי עצמית שיש בהאדם שיודע ומבין ערך דבר עד שזה עצמו מפעילו, וסתם בנ"א אף החרוצים לא ישקיעו בשביל שיאמינו באיזה רעיון בלא שיצא להם ריוח מזה, הרי ד"אין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה", שיש לו הכפתור הפעלה הכי מיוחד להפעיל את עצמו בשביל ערכים בלא שום ריוח, ואצל סתם בנ"א הכפתור לא כ"כ עצמי כי זה נסמך על דחיפה של הצורך הנדרש, והלומד תורה הרי ידיעת חין וערך חשיבותה מספקת להפעילו בהתמדת לימודה.

ובזה יבואר דקדוק מאחז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", והיינו בעצם העסק אפילו לא בשביל ידיעת ההלכה וכדומה, אלא עסוק בתורה לשם עסק התורה עצמה אפילו לא בשביל ידיעת ההלכות למעשה אלא תורה לשם תורה, [אף שזה ענין גדול עד מאוד לידע ההלכות לידע הדרך נלך בה והמעשה אשר נעשה, אך מ"מ לא זהו מהות מצות ת"ת, שהרי נשים פטורות ממצות ת"ת וחייבות ללמוד הדינים וההלכות השייכות להן], כי הלומד רק כשחסר לו איזה ידיעת הלכה ובלא זה אין יכול לדחוף עצמו ללמוד הרי עדיין אינו בן חורין גמור, דרק כשצורך ידיעת ההלכה דוחפתו יכול הוא להושיב עצמו בביהמ"ד, ואילו סיים ידיעת ההלכות הנצרכות לו כבר לא ישב בביהמ"ד.

לסיכום הדברים: נתבאר ההבדל בין עבד לבן חורין, דהיינו מהו מהות עבד ומהו מהות בן חורין, וההבדל בין ילד למבוגר שזה מקביל לההבדל בין עבד לבן חורין, ובתוך המבוגרים הבני חורין יש עילוי אחרי עילוי למעלה העליונה של בן חורין, והוא מעלת בן חורין העוסק בתורה כפי שדיברנו, שהוא עוסק במטרה כל ימיו ואין לו שום הכרח שדוחפו לזה, וזה מעבר לכך שהוא בוגר והוא יודע לדאוג לעצמו, שזה יודע כל בוגר גם מי שהוא לא יושב אהל יודע לדאוג לעצמו, אבל הצורה של מי שהוא לא יושב אהל שהוא עוסק בעסקיו מכֹח הכרח, ואילו היושב אהלים הבן חורין העוסק בתורה, בלא שום הכרח הוא עוסק כל היום בתורה, זה חלק אחד מה שרציתי לדבר על הנושא של עבד ובן חורין.

יש כאן עוד חלק אחר לגמרי שקשור גם לענין, זה גם דבר חשוב מאוד לדעת את זה, יש באבן עזרא בפרשת הקודמת, אין מוקדם ומאוחר בתורה כזכור, בני ישראל יצאו ממצרים, ופרעה עם שש מאות רכב בחור רודף אחריהם, שואל האבן עזרא (שמות יד, יג): "יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם", מה הם כל כך פחדו מהם, מה היהודים כל כך פיחדו מהמצרים, שש מאות רכב בחור מול שש מאות אלף גברים לבד מטף חמושים, מה הם מפחדים כל כך, איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה אומר האבן עזרא: "כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים, ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו". אומר האבן עזרא; עם ישראל היה תחת עבדות מצרים, הם היו במצב של נפש שפלה, שיפלות נפש, היה להם הכנעה ושיפלות שהם מתחת למצרים, זה היה קיעקוע בנפש שלהם, זה לא היה רק מציאות עובדתית שהם מול המצרים והמצרים שולטים עליהם, אלא השליטה והאדנות של המצרים יצרה אצלם בנפש שיפלות של עבד, נפש שפלה של עבד, ועבד לא מסוגל להילחם עם אדוניו, נפשו שפלה וכנועה מול האדון ולא יוכל להילחם עם אדוניו, כך אומר האבן עזרא, הוא אומר אחרי זה עוד חלק שנראה תיכף, אבל זה החלק הראשון של התשובה שלו. אתם שומעים! עבד זה לא רק מציאות שיש לו אדון והוא חייב לעבוד לו, עבד זה נפש שפלה, נפש שפלה שאין לו עוז ואומץ להילחם עם אדוניו, המצרים היו אדונים לישראל, זה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?! ובאבן עזרא שם מוסיף עוד חלק: "והוא שהיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה, הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפילת משה היה חולש את ישראל, כי אין בהם כֹח להלחם, ורק הדור שקם מהם אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה, המה כבשו את הארץ מהכנענים".

הזדמן לידי לפני כמה שנים באיזשהו מקום שהיה שם מאמר שמעניין לקרוא כאן כמה שורות מהמאמר הזה, יש מדינות באפריקה שעדיין קיים כיום עבדות, יש איזה ארץ שנקראת מאלי, יש שם כיום עדיין כך כתוב במאמר כאן, יש עדיין רבבות עבדים, העבדים במאלי לא רק חייבים לבצע כל משימה שמטילים עליהם הבוסים, הם שייכים לבעליהם כמו שולחן טוסטר ומכונית, הבעלים רשאים למכור אותם, להפקיר אותם, לעקל אותם, זה המציאות. עכשיו תשמעו! הדבר המדהים ביותר אינה עצם קיומה של עבדות במאלי, אלא העובדה שעבדות זאת נמשכת למרות ששום דבר פיזי אינו מונע מהם לקום ולהסתלק לחופשי, הם אינם קשורים בשלשלאות או מוקפים גדרות, הם לא סגורים מאחורי חומות או נעולים בתוך תאים, בכל רגע נתון הם יכולים לקום ולעזוב, ובכל זאת רבבות מהם מסרבים לעשות זאת! והמאמר כאן מספר שאיזשהו פעיל בתנועה לשיחרור עבדים שהוא הולך ומנסה לשחרר אותם, תעזבו, לא, אז הוא מסביר את התופעה המשונה הזאת; העבדות הוא אומר איננה מצב פיזי, היא מצב נפשי, כל עוד האדם תופס את עצמו כעבד הוא לא ינקוט בשום צעד מעשי כדי להשתחרר, מבחינתו זהו המצב הטבעי ואין הוא מכיר או מעלה בדעתו מציאות שונה.

זאת אומרת המצב של הנפש שלו זה עבד, נפשו שפלה, הוא לא מרגיש בכלל רצון לקחת אחריות על עצמו להיות בן חורין ולנהל את עצמו, ונפשו מוכנה למרות שאין מישהו שמכריח אותו להישאר במצב הזה של העבדות, גם כשהגוף משוחרר כל עוד הנפש והרוח לא משוחררים האדם עדיין נשאר עבד, המהות שלו עדיין נשארה עבד. חיי אדם בן חורין חופשי הם יוצרים כל מיני קשיים ומחויבויות וחיוב לקחת אחריות, הרי כל אדם בן חורין הוא בעצם חייב למצוא בעצמו את הפיתרון ואת הצורה לחיים שלו, העבד פטור מזה, עבד חי כמו איזה בעל חי בלי אחריות. אז יש כאן גם את החלק הזה שהעבד לא בנוי לו בנפש האחריות, וגם כי העבד נפשו שפלה והוא חש את עצמו תחת אדונו והוא לא משנה את זה, זה המצב הנפשי שלו.

אני נזכר, (לא זוכר מי אומר את זה, אולי אפילו הגאון אומר את זה), "אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי" (תהלים קטז, טז), דוד המלך אומר לקב"ה רבוש"ע אני עבד שלך, אבל אני לא סתם עבד, אני עבד בן אמה, אני לא טעמתי אף פעם טעם חירות, אני לא בורח, אני עבד, ואני עבד בן אמה, אני כך זה מה שאני, "פיתחת למוסרי" - אתה יכול לפתוח את המוסירה שקושרת אותי, אחד שהיה בן חורין ונהיה עבד צריך לקשור אותו, הוא עוד זוכר את החירות והוא רוצה לברוח אז צריך לקשור אותו, אבל "אנה ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך" - אני עבד בן אמה, אני יליד בית אני לא מקנת כסף. "פיתחת למוסרי" - אתה יכול לפתוח לי את הקשרים, אני לא בורח, אני נשאר כאן, זה עבדות.

הנושא הזה של נפש שפלה של עבד, זה יכול להתבטא הרבה מאוד בכל עניני חברה, וזה חשוב מאוד לדעת את זה, זאת אומרת כך; המציאות היא בחברה ואנחנו חייבים לדעת את זה, וזה באמת דבר שאנחנו מאוד משתדלים, ודאי שכל אחד משתדל לעלות ולהתעלות בענין הזה, אבל בוא לא נרמה את עצמנו, היחס בין חברים בין איש לרעהו הוא לא רק כתוצאה מהמידות הטובות או הלא טובות של האדם שמתנהג, זאת אומרת כך, אנחנו רואים אותו אדם מתנהג לראובן בצורה מסויימת ולשמעון בצורה מסויימת וללוי בצורה מסויימת, ואם צורת ההתנהלות של האדם מול אחרים היתה קשורה רק למידות הטובות שלו או הלא טובות שלו, שזה כל הסיבה שגורמת לו איך להתייחס לאחרים, לא היה המצב שאותו אדם מתייחס יחס שונה לראובן או לשמעון או ללוי ליהודה וכו', מה המשמעות של זה? המשמעות היא שלפחות חלק נכבד, ואולי אצל הרבה זה חלק הארי ממה שגורם להם איך להתייחס לשני, זה לפי איך שהשני, זאת אומרת שאני קולט מי עומד מולי, כשעומד מולי מישהו שהוא בעמדת כח, אני מכיר את השפה הזאת ואז אני אדע לכבד אותו, כשעומד מולי מישהו שיש לו נפש שפלה שאפשר להשפיל אותו, עכשיו זה כעת רק עם המידות טובות יגרמו לי להתנהג אליו טוב, אין לי כאן איזה משהו שיבלום אותי איתו, אין לי משהו שיש לי מה לחשוש ממנו, פה זה באמת תלוי רק במידות טובות, ואם המידות עדיין לא מושלמות כך החזו"א כותב, כך החזון איש כותב באמונה ובטחון (ח"א) ש"רוב בני אדם אינם אצילי המידות", מה לעשות, רוב בני אדם הם לא הגיעו למצב של אצילות של מידות, כך המציאות של רוב בני אדם, "ומה אפשר לתבוע מהם", זה המצב שלהם. עכ"פ זה ודאי אמור לעורר אותנו מצד אחד שאנחנו כן צריכים להתקדם בעדינות ואצילות המידות, ושהיחס שלנו יהיה לא רק לפי הכח שיהיה מולנו, לא רק לפי מה שאנחנו מעבדים לעצמנו במוחינו ובליבנו את הכח ואת התגובה של החבר לפי איך שאנחנו נתנהג, זה באמת מכיון אחד.

אבל מכיון שני ראוי לדעת! שכל אחד לפי המציאות של הנפש שלו הוא משדר לאחרים את המציאות שלו, יש כאלה שהם יודעים להגיד; רודפים אותי מתעללים בי, האלה המצב הנפשי שלהם שיש להם איזשהו משהו מושפלות בנפש שלהם, שהם במידה מסויימת מזמינים את המצב שישפילו אותם, זה באמת רחמנות עליהם מאוד, הם ודאי לא מעונינים בזה והם היו רוצים לצאת מזה, אבל זה המציאות שבכל מיני הבעות רמזים שפת גוף וצורה שמקרינה את המציאות הנפשית שלהם, את המסכנות את הנרדפות את התבוסתנות, שזה בעצם מזמין ומגרה את מי שעדיין משייך את עצמו לרוב בני אדם שאינם אצילי המידות, והוא עדיין לא זכה להגיע לכתר של המיעוט שהם כן אצילי המידות, אז זה מזמין את אלה שהם לא אצילי המידות לתת להם יחס שהם מוכנים לספוג, זאת אומרת לתת למסכן את היחס שהוא בעצם מוכן לקבל, לא שהוא רוצה, אבל המציאות של הנפש שלו מוכנה לקבל ואין לו כח להתמודד עם זה.

וזה דבר שיש מה לעשות עבודה עצמית עם זה, דהיינו מכיון של מי שיש לו את המושפלות הזאת, את המצב שאפשר לרדוף אותו, אפשר להתעלל בו, יש לו מה לעשות עם עצמו עבודה כעין עבודת מידות, כמו שאדם כעסן יכול לעשות עבודה על הכעס שלו, עצלן אמור לעשות עבודת נפש על העצלות כדי להגיע לזריזות וכדומה, יש גם מידות מגונות שהם לא מגונות מהכיון שזה מוכיח שהאדם רע, אבל זה מוכיח שהאדם במצב של שיפלות נפש ונמיכות קומה, כשבעצם לוקח לו את היכולות להתמודד עם לחיות בחברה שהמצב הכללי של החברה כמו שהחזו"א כותב 'שרוב בני האדם אינם אצילי המידות', מה אפשר לעשות, עד שיגיע המצב שכולם יהיו אצילי המידות ואז באמת היחס לשני לא יהיה לפי אם אני אקבל חזרה ממנו, אלא היחס לשני יהיה לפי איך שאצילות המידות שלי מכתיבה איך להתנהג, עד אז מוטל על כל אחד ואחד שחש בעצם קושי בחברה לעשות איזשהו עבודה עם עצמו, להגיע לאיזשהו הערכה יותר לעצמו שיגרום ממילא להתנהגות יותר הולמת של אחרים אליו.

ופה לא מדובר רק באיזשהו עבודה איזה פעולות אני אעשה, אולי אני אלך לאיזשהו קורס 'איך תשדר עוצמה בחברה', קורס איך תשדר עוצמה אז באמת כולם ידעו שאתה כבר למדת איך לשדר עוצמה, אבל לא איך להיות עוצמתי, כי אדם עוצמתי הוא עוצמתי וממילא משודר העוצמה, הוא לא עסוק בלשדר עוצמה, מי שלוקח על עצמו בעניני חברה את הצורה איך אני אצליח בחברה, איך אני אשדר עוצמה, איך אני אשדר רושם, שמעתם פעם את המשפט? מי שעסוק בלעשות רושם, באמת מה שהוא עושה זה רושם, רושם ותו לא, כי כולם קולטים, ההתעסקות שלנו היא לא איך אנחנו נקרין משהו כלפי אחרים, ההתעסקות שלנו אמורה להיות כל הזמן איך אנחנו נבנה את עצמנו, איך אנחנו נעלה ונתעלה במציאות האישיותית של עצמנו, ובתוצאה בממילא יהיה לזה גם הקרנה החוצה בממילא, כי המציאות היא שכל אחד בין אם הוא ירצה בין אם הוא לא ירצה מוקרן ממנו המציאות האישיותית שלו, ואין התעסקות באיך אני אראה כלפי אחרים אלא התעסקות במה אני אהיה באמת, וכשאני אהיה באמת מה שמתאים ומה שמרומם ומה שמכובד, מכובד לא פוזות על אחרים אלא להיות אדם מכובד באמת עם מעלות ורוממות, ממילא זה גם יקרין לאחרים ואחרים גם יכבדו, זה צורת העבודה, צורת העבודה זה לא מה אני אעשה כלפי חוץ, כל הכלפי חוץ הוא תוצאה של מצב אמיתי בנפש.

יש בחובת הלבבות בפרק ב' משער הכניעה הוא מדבר שם ממש על הענין הזה, הוא מדבר על בני אדם שיש להם כך הוא קורא לזה 'הכנעת הבהמות', מה זה הכנעת הבהמות? כך הוא כותב שם; שהקב"ה ברא אצל הרבה בעלי חיים שיש להם טבע של הכנעה שאפשר לשלוט עליהם, ומכח זה האדם שולט עליהם ומעביד אותם ומשתמש בהם, למרות שמבחינת הכח הגופני הכח שלהם הוא עשרות מונים יותר מהאדם שמעביד אותם, אבל הם נכנעים ומקבלים את העול של האדון שלהם והם עובדים בשבילו. ובאמת זה דבר שרואים את זה, לא כל בעל חי מוכן לקבל עול והכנעה כזאת, יש את הבעלי חיים העיקריים שבאמת הקב"ה ברא אותם לשימוש האדם שיש להם הכנעת הבהמות, יש להם הכנעה בנפש שקל מאוד לאלף אותם ולהרגיל אותם לקבל את עול אדוניהם, בעלי חיים אחרים אפילו מאותו סוג אבל הם חיות, למשל זברות מאוד קשה לאלף, זברה לעומת סוס זה הבדל בין שמים וארץ ביכולת לאלף אותם, כי זברה זה חיה והוא לא מוכן לתת את עצמו שישלטו עליו או שירכבו עליו, מאוד מאוד קשה זה כמעט לא במציאות לאלף זברה, סוס אין בעיה לאלף, הוא צייתן וכנוע ועושה מה שמבקשים ממנו, וההבדל הוא במה? בנפש! האם הנפש היא מושפלת וכנועה, או הנפש היא בעוז ואומץ, כך כותב החובת הלבבות, והוא אומר שיש בני אדם שיש להם הכנעת הבהמות, יש להם הכנעת הבהמות.

והוא כותב שם שלא לחשוב שזה איזה מעלה, השיפלות הזאת היא לא מעלה, היא לא קשורה לענוה והיא לא קשורה לאיזשהו מעלה, והוא כותב שהשיפלות הזאת היא מידה מגונה, והאדם צריך לעשות עבודה עם עצמו לצאת מהשיפלות נפש הזאת, ורק אחרי שהאדם יצא מהשיפלות נפש הזאת כך הוא כותב שם, והוא יכיר במעלותיו ויכיר ביתרונותיו ואפילו הוא יכיר ביתרונות שיש לו על אחרים, רק אז יש מה לדבר על ענוה ועל הכנעה, הרי שער הכניעה זה שער הענוה, רק אז יש מה לדבר על ענוה והכנעה, אבל לפני זה 'הכנעת הבהמות' הזאת הוא אומר זה לא מעלה זה מידה מגונה.

איך באמת יוצאים מהמסכנות הזאת או מהנחיתויות האלה, איך יוצאים מזה? זה באמת קשור לכמה דברים, דבר ראשון: באמת ככל שכל אחד ואחד לא יתעסק כל הזמן בלמדוד את עצמו מול אחרים, ואיך אני וכמה מעמד יש לי, ואיך אני מול אחרים, ואיפה אני ואיפה אחרים, שזה מסבך כל הזמן ויוצר נחיתויות והסתבכויות והחטאה למטרה, כי הרי בעצם לא יתכן שהצורה בה אני יתפקד כל הזמן זה איך אני אהיה ביחס לאחרים, שהרי אני זה בעצמי אני ביחס לעצמי, אני זה לא היחס לאחרים, אני זה מה שאני, נברא האדם יחידי, יש בי את הכחות ואת היכולות למה שאני, הכחות והיכולות שלי הם לא קשורים ליד מי אני נמצא, הם קשורים למציאות האישיותית העצמית שלי, שכל אדם נברא בכחות ויכולות כפי מה שהוא, וכל הצלחת החיים שלו זה אם הוא ימצה את יכולותיו וכחותיו מה שהוא בפני עצמו, לא באיך אני אהיה כמו זה או כמו זה או אחקה את זה, זה לא הצורה, הוא גם אף פעם לא יצליח להשיג בכזה צורה, בכזה צורה לפעמים הוא יצליח לעשות איזשהו מערכת חיצונית של רושם, מערכת חיצונית של לעשות איזשהו קורס איך לשדר משהו כפי שדיברנו, אבל כלום אין מתחת, זה רק קליפה, אין תוך, זה לא המציאות האישיותית שלו, אז דבר ראשון לא לבדוק את עצמו ביחס לאחרים, דאדם אינו זיקית המחליפה צבע לפי המקום בו היא נמצאת.

דבר שני: לא להתעסק כל הזמן בביקורת עצמית, אין לנו שום סיבה לבקר את עצמנו, כי סך הכל ברוך ה' כל מי שנמצא כאן, וכל אחד שהשאיפות שלו הם שאיפות טובות ושהרצון שלו זה להיות טוב ולעלות ולהתעלות הוא בעצם בסדר גמור, אין לו סיבה לבקר את עצמו, בהחלט לכל אחד יש חולשות, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו יוצאים מהחולשות, איך אנחנו מתקדמים, איך אנחנו מתחזקים, אבל להתעסק כל הזמן בביקורת זה לא מביא את הבן אדם לכלום, ביקורת גורמת בעצם לאדם ליפול.

יש בשל"ה שהוא כותב חריף מאוד על כאלה, זה היה כבר תמיד שהיו כאלה, כאלה שמדברים הרבה בחריפות גדולה על איזשהו סוגי כישלונות שקורים לאחרים, ומתעסקים בהרבה ביקורת ואיומים מחז"ל וכדו' על איזשהם חטאים שיש כאלה שנופלים בהם. אומר השל"ה; שהבני אדם האלה שמדברים כך הם מכשילים אחרים, הוא אומר למה הם מכשילים? הוא אומר; כי האדם מרגיש 'כאשר אבדתי אבדתי', ו'אין תשובה לחצי דבר', ואז בן אדם נופל עוד יותר, והוא אומר על האלה שמדברים נגד זה, כך הוא מסיים שם: "ואינם נקראים חסידים אלא חסירים", כך השל"ה כותב. זאת אומרת; ביקורת על נפילות כשהביקורת היא בעצם ביקורת אישיותית היא בעצם גורמת לאדם שהוא מרגיש אין לו תיקוה, גמרנו כאשר אבדתי אבדתי, ואין תשובה לחצי דבר.

ראיתי אתמול באבן עזרא (ועיין רמב"ן דברים סוף ההקדמה)  על הפסוק: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל, ד), כולנו אומרים את זה, מה הפירוש בפסוק? אומר האבן עזרא שבגלל שהקב"ה סולח לנו לכן אנחנו מגיעים ליראת שמים, כי אם הקב"ה לא היה סולח לנו לא היינו יראי שמים, היינו אומרים אנחנו אין לנו תקוה אז מה נשקיע בלי יראת שמים, "כי עמך הסליחה למען תיורא" - בגלל שאתה סולח לנו לכן אנחנו יראים ממך, כי אחרת אנחנו היינו מיואשים והיינו נופלים, היינו אומרים אין לנו תקוה, כיון שאתה סולח לנו אתה נותן לנו לפתוח דף חדש, אז אנחנו יראים ממך, אנחנו נשקיע ואנחנו נצליח.

מי שמרגיש את עצמו רע אין לו רצון ואין לו חשק והנפש שלו מושפלת, לא להתעסק בביקורת עצמית, רק בשטח לראות האם אני לומד מספיק ואני מספיק מתמיד, אז לראות שאני מחזק את עצמי בהתמדה, להתעסק בעשיה, לא להתעסק באיבחונים ובאיבחון האישיותי שלי; מה המעמד שלי? מה המצב שלי? עד כמה אני כבר במעמד גבוה? לא להתעסק במעמד האישיות, להתעסק רק במה שמוטל עלינו לעשות, במה שאנחנו מאמינים וחשוב שאנחנו נעשה. וגם לענין חשבון הנפש, לא אם אני צדיק או אני רשע או אני בינוני, לא להתעסק באיבחון האישיותי, להתעסק רק האם אני עושה את מה שמוטל עלי? האם אני מתפקד כמו שצריך? האם אני מתפקד כמו שמתאים? ואז הבן אדם לא מסתבך, מצד אחד הוא לא מגיע לשיגעון גדלות, והוא גם לא מגיע לנחיתות, הוא חי נורמלי כי הוא חי עניני, אז מה קורה איתי? איך התפילה? אם יש לי מה להתחזק אני אתחזק, מידות, בין אדם לחבירו, להתעסק בעשיה בשטח. מי שרואה אצל תלמידי חכמים גדולים, אצל אנשים גדולים רואים שזה בכלל לא בחשבון שלהם המעמדות, זה בכלל לא בראש שלהם, הם חיים מה חובתי בעולמי, מה מוטל עלי? מה שייך אלי? האם אני מבצע את זה טוב? ואם לא, אני אראה איך לשפר את הביצועים, וזהו זורמים הלאה, זה צורת חיים שעושה טוב.

יש עוד דבר, להרגיש ולהעריך טוב את העשיה הברוכה, כי סך הכל ברוך ה' כל בן ישיבה רציני רובו ככולו של היום הוא עסוק בתורה ומצוות, רוב היום הוא עסוק בתורה ומצוות, רוב השעות שהוא ער במה הוא עסוק? בתורה ומצוות. אשרינו מה טוב חלקינו! לא צריך להרגיש רע עם עצמו, להסתכל על החלקים החיוביים שהם ממש מיוחדים, שברוך ה' אנחנו בני חורין שעוסקין בתורה, שאנחנו עוסקים כל הזמן במטרה, אנחנו פונים מכל עניני העולם ועוסקים בתורה וביראת שמים, בדברים שהם מטרות לא בדברים שהם אמצעים כדי להגיע למשהו, יש לנו את כל הסיבות להרגיש טוב. מי שלא יתעסק בלבקר את עצמו, מי שלא יתעסק כל הזמן בבדיקת המעמד שלו, מי שלא יתעסק כל הזמן איך אני נראה, איך אני מרשים או לא מרשים, יתעסק רק בעשייה הברוכה של מה שמתאים לו כפי מה שהוא, כל מי שיעשה כך הוא בעזר ה' יהיה בן חורין אמיתי, והוא יעלה ויתעלה ויצליח!