עישון וגמילה
הייתי רוצה
בס"ד לדבר היום על איזשהו נושא שהוא קצת אקטואלי לעונה הזאת, אבל יש מה ללמוד
מהנושא הזה לכל עניני החיים, ובאמת שחלק ממה שהנושא הזה הוא קצת למעשה כרגע, הוא
רק אולי הסיבה שעוררה לדבר על הנושא הזה, אבל עצם הנושא הוא בנין אב להרבה ענינים ולכל
מהות האדם, ולכל צורת החיים והתייחסות האדם לחיים בעולם.
הייתי רוצה להתחיל
בפרט, ומהפרט להגיע לכלל; יש נושא ששמו עישון סיגריות, הייתי רוצה להגיד איזשהו
רעיון שהרעיון הזה גרם למליוני בנ"א בעולם להפסיק לעשן, הרעיון עצמו במתכונתו
הנוכחית שנדבר הוא לא מרחשי ליבי, אלא סיפר לי את זה אחד שקרא איזה ספר שחיבר איזה
גוי לפני עשרים שנה או עשרים וחמש שנה, ספר שגרם למליוני בנ"א בעולם ליגמל
מעישון, יצא לי כמה פעמים לראיין כאלה שקראו את הספר, שאלתי אותם; מה יש בספר הזה,
מה גרם לך לצאת מהעישון בעקבות הספר? וכמה אמרו לי את הרעיון המרכזי, שזה הכי קומם
אותם נגד עצמם, אם נקרא לזה כך, וגרם להם לקחת על עצמם את המשימה הזאת לצאת
מהעישון, ואנחנו נראה עד כמה הדברים האלה פשוטים ונכונים, ויש להם שייכות לכל
עניני החיים.
הרעיון הוא כזה; מה
קורה לאדם המעשן? האדם המעשן - ע"י העישון הוא בנה בתוך הגוף שלו מפלצת שהיא
רעבה לסיגריות והיא לוחצת עליו; הב לי סיגריה! וכשהוא נותן לה סיגריה היא נרגעת,
ועי"ז גם מתגבר הרעבון של המפלצת הזאת לסיגריה הבאה בבוא העת, זה המהלך, עד
שזה גורם למעשן; שהמעשן אחרי העישון הוא באותו מצב של הלא מעשן בלי הסיגריה, עד
כאן מה שכתוב שם בספר, ונרחיב קצת את הדברים.
זאת אומרת כך;
הסיגריה לא נותנת לאדם המעשן כלום יותר מאשר יש לאדם הלא מעשן, רק ההתמכרות
לסיגריה יוצרת רעבון, ואז הבנ"א כאילו עצבני, ומה שמרגיע אותו מהרעבון הזה זה
הסיגריה. נמצא שבעצם הסיגריה יוצרת חיסרון, ושהשלמת החיסרון זה הסיגריה, ושזה גם
מעצים את תחושת החיסרון לעוד חצי שעה או שעה או שעתיים, כל אחד לפי רמת ההתמכרות
שלו, וההרגעה ע"י הסיגריה הבאה, וחוזר חלילה וכו' וכו', זה הרעיון.
ובוא ננסה קצת להרחיב
את הדברים, בוא נשאל שאלה; אדם שאכל ושבע ודשן ובירך, הכל בסדר, והוא כעת ברוך ה'
שבע מאוד, והוא רואה כעת בן אדם אחר יושב ואוכל ונהנה מארוחתו, שהוא רעב ואוכל
וטוב לו ממה שהוא אוכל, זה מגרה אותו משהו כעת לאכול, מה שהוא רואה את ההוא אוכל
ונהנה מארוחתו? פשיטא שלא! כי אם אני שבע זה לא מענין אותי מה שמישהו אוכל, זה לא
גורם לי בכלל איזשהו רצון או השתוקקות לאוכל.
יש אמנם "בֶטֶן
רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג, כה). לא זוכר מי שאומר
את זה, שיש אנשים שקצת חסר להם בטן, הם היו רוצים עוד בטן כדי לאכול עוד קצת, אבל
זה בעיה, ז"א שזה אצל בנ"א שאולי הפכו את האוכל לאיזשהו ערך, צריך לעשות
קצת עבודה קשה כדי להגיע לכזאת דרגה, לא נחשדו בנ"א רגילים וחכמים להגיע לכזה
רמה שחסר להם בטן כדי שיוכלו לדחוף שם עוד קצת אוכל.
ברעיון הכללי,
כשאני רעב חסר לי לאכול, וכשאני אוכל
בהחלט, הקב"ה ברא בטבע האדם שכשהוא אוכל הוא נהנה מזה שהוא אוכל, וכתוב בגמ'
(ברכות סב,ב) "עד דכפנית אכול" - תאכל כשאתה רעב, רש"י מסביר שם;
שמתוך זה אתה נהנה מהאכילה והאוכל מתעכל טוב במעיים. כשאדם אוכל מתוך זה שהוא נהנה
מהאכילה, נכון, זה הצורה שהקב"ה טבע בטבע האדם וכך ראוי, וראוי כך לנהוג
ולעשות בצורה הנכונה ע"פ דרך ארץ וע"פ עדינות, אבל זה הצורה הבריאה,
בהחלט.
כעת כך, בוא נשאל
שאלה; אדם שברוך ה' לא מחפש תעסוקה, לא מחפש ריפוי בעיסוק, יש לו מה לעשות בחיים
שלו, לוּ יצוייר ויציעו לו איזה כדור שמי שלוקח את הכדור הזה הוא נהיה רעב לאכול
עוד שתי ארוחות ביום, שהוא יאכל לא שלוש ארוחות ביום אלא חמש ארוחות ביום, וחמש
פעמים ביום יהי' לו חוויה נעימה של ארוחה טובה ומזינה, ועוד זאת יש בכדור הזה שהוא
גם לא ישמין וזה לא יזיק לו לבריאות, יש שם כמה סגולות בכדור הזה שזה ס"ה
יגרום לו לחוות וליהנות מעוד שתי ארוחות מזינות ביום בלי שום תוספת או מיגרעת מעצם
הבריאות או השומן או המזון שלו, הכל ישאר אותו דבר, האם אדם בר דעת שלא מחפש
תעסוקה בחיים, ולא מחפש מה לעשות עם הזמן, יהי' מעוניין בכזה כדור?! לא נראה לי!
בשביל מה?! אני לא רעב, לא חסר לי יותר מאשר שלוש ארוחות ביום, מה הענין שלי ליצור
בעצמי רעבון לעוד שתי ארוחות ביום כדי ליהנות מהאוכל?! אין לי שום ענין ליהנות
מהאוכל כשאני לא רעב ואני לא צריך את זה, פשוט כך.
בוא נשאל כעת עוד
שאלה; יש איזה כדור שמי שאוכל את זה מספיק לו ארוחה אחת ביום, ויש לו את כל התזונה
והחלבונים והפחמימות, והוויטמינים הנדרשים ג"כ לבריאות, זה הכל שווה, אבל מי שאוכל
את הכדור הזה, מי שבולע את הכדור הזה, מספיק לו ארוחה אחת ביום, ויש בזה כדי שביעה
והותר, כל מה שהוא צריך, כל מה שנדרש לבריאות, ולתזונה של הגוף שלו. כמדומני שכל
אדם שיש לו מה לעשות בזמן שלו הוא ישמח אם יהי' כזה כדור, מה הענין שלי לאכול שלוש
פעמים ביום, אם אני יכול לצאת ידי חובה בפעם אחת ולהגיע לאותו תוצאה, כשאני לא רעב
אין לי שום ענין שאני אהיה רעב ואני אוכל, לכאורה זה דברים פשוטים.
זה בדיוק המציאות
של האדם המעשן, האדם המעשן ע"י הסיגריות הוא יצר לעצמו שהשבעת הרעבון תוך כדי
הנאה של אדם רעב שאוכל, יש לו ע"י הסיגריה הבאה שהיא גם גורמת עוד שלב
בהתמכרות לרעבון בסיגריה הבאה, וחוזר חלילה, ואילו הלא מעשן לא הם ולא שכרן, איך
כתוב שם; 'חביבין עליך ייסורין... לא הם ולא שכרן', אין לו לא רעבון לסיגריה ולא
את החוויה של השבירת רעבון הזה של הסיגריה, כי הוא לא רעב לזה בכלל אז גם אין לו
את ההנאה, כמו שאני לא רעב לחמש ארוחות ביום אז אין לי גם את ההנאה של מי שאוכל
חמש ארוחות ביום, כי הוא רעב חמש פעמים ביום, זה המצב האמיתי של האדם המעשן.
וזה בנה אב לכל
עניני העולם והנאות הגוף, בוא נראה למשל; אדם שמן צריך לאכול כמות יותר גדולה של
אוכל כדי להשביע את רעבונו, מה יש לו בזה שהוא אוכל פי ארבע מאשר אדם רגיל? שמה
שאדם רגיל מגיע בלאכול רבע מהכמות, הוא צריך עוד פי ארבע כדי להגיע למה שאדם רגיל
מגיע ברבע מהכמות, הוא לא מגיע למשהו יותר, הוא רק מוגבל, מה שהאדם הרגיל יש לו
בכמות כך וכך של אוכל, הוא בשביל למלאות את הבית קיבול שלו, שיש לו בית קיבול יותר
גדול, ועד שהבית קיבול לא מתמלא המעיים תובעים את עלבונם, הם לא נרגעים עד שהוא לא
אוכל פי ארבע, זה המציאות שלו, ואז מה? אז הוא מגיע למצב של האדם הרגיל ברבע
מהכמות!!!
בוא נראה עוד צעד, נשאל
שאלה; למי יש חיים יותר נוחים ונעימים, לבדואי שגר במדבר ושוכן אוהל, 'שוכני
אוהלים', או לאדם העירוני שהוא גר בבית אבן ושיש, ואבני כוחלא ומרמרא, מה שלמדתם
שם בהשותפין, ויש לו מזרון בעובי של שלושים ס"מ, ויש לו מזגן, יש לו את כל
תנאי החיים מה שיש היום בעיר, למי יש חיים יותר נעימים? הבדואי החיים שלו הרבה
יותר נוחים! ולמה? כי הבדואי כשהוא עייף הוא לא צריך כלום חוץ מלהישכב על החול,
ואולי הוא ישעין שם קרטון לראשו ואולי לא, וזהו הוא כבר מגיע לשינה, ואילו האדם
העירוני, הבן כרך, מה הוא צריך כדי לישון? הוא צריך כל מיני תנאים; הוא צריך לעשות
מקלחת, והוא צריך מזגן, והוא צריך מיטה ומיזרון כך וכך, ז"א שכל שלב מנוחיות
החיים זה בעצם מיגבלה, זה מגביל אותו, בלי מילוי התנאים האלה הוא לא יכול להגיע
לשינה, הוא לא מסוגל ללכת לישון, אתם מבינים, הבדואי הלא מפונק הוא מגיע לחויית שינה
ולנוחות של שינה בלי כל הצרכים האלה.
נמצא שכל ענין
מעניני נוחיות והנאות הגוף, אדם שמתרגל לזה הוא בעצם יצר לעצמו מיגבלה, שכעת הוא
לא יוכל להגיע להנאת הענין בלתי אם יהי' כך וכך וכך, זה לא נותן לו שום דבר, ואז לְמה
מגיע האדם העירוני אחרי שיש לו את כל התנאים האלה? לְמה שהבדואי מגיע בלהישכב על
החול, או בלהישכב על הריצפה על איזה קרש על איזה דיקט או משהו, זה המציאות!!!
כעת בוא נשאל שאלה;
אדם יש לו שור חמור גמל סוס, והוא משתמש איתם כדרך השימושים שמשתמשים עם בעלי
חיים; לרכיבה ולמשא, והם עוזרים לו מאוד, כל אדם ידאג שלבהמה שלו שבעצם משרתת אותו
בנאמנות, הוא ידאג לצורך אכילתה ושתייתה ושיעור שינת הסוס הנדרשת, כדי שיהי' לבהמה
שלו לסוס שלו לחמור שלו לגמל שלו את מלוא הכוחות לשרת אותו בנאמנות, בוא נשאל
שאלה; האם אני אלך באיזה רעיון אולי לפנק את הסוס או את החמור או את הגמל שלי,
משהו לעשות איזה פינוק מיוחד, בשביל מה, מה הענין?! הרי הוא ס"ה אמצעי, אין
בו איזשהו מטרה שאני מחפש משהו לפנק אותו, זה הרי הטיפשות הכי גדולה, הרי הוא
מהווה רק אמצעי, וצרכי הקיום שלו ניתנים לו בצורה מושלמת בזה שאני נותן לו את
השיעור אכילה שתיה ושיעור השינה הנדרש לו, ואין שום תוספת ומגרעת אם אני אתן לו את
הפינוק או לא אתן לו את הפינוק, ומה לי כי אעשה זאת, הנשמע שטות גדול כזה שאני אלך
לפנק את הבעל חי שלי?!
יש אמנם כאלה, נדמה
לי שיש כאלה שיש להם חיות מחמד והם נהנים לפנק אותם, זה קצת רמה ירודה מאוד, זה
נותן להם איזשהו הרגשה של נתינה, הרב דסלר מדבר ע"ז במכתב מאליהו שיש כאלה
שמידת הנתינה שלהם היא לבעלי חיים, זה משהו שצריך מחקר מבחינה נפשית; מה בדיוק
קורה עם הבנ"א האלה? או מה גורם להם את זה? אבל זה לא מדרכי ההגיון והשכל
הרגיל, שאדם שיש לו בהמה שמועילה לו למשא ולרכיבה שהוא יפנק אותה, אלא ידאג לה לכל
מה שצריך כדי שתמשיך לשרת אותו בנאמנות, ולא יותר מזה.
בוא ננסה רגע
להתבונן; כולנו מכירים את המילה "אני", אני רוצה, אני אמרתי, אני בכבודי
ובעצמי, מי זה האני שלי, שאדם אומר אני, הרי כל אדם בר דעת מבין שהאני שלי זה לא
הגוף, האני שלי זה הנשמה שלי, זה המושכלות שלי, זה המצפון שלי, לא הגוף, הגוף זה
לא האני האמיתי שלי, הרי כשיש מאבק פנימי, האדם נמצא ויש מאבקים פנימיים בין כל
מיני כוחות סותרים, אבל הוא צריך לקבל איזה החלטה מי אני ומי הוא, כדי לדעת מה הוא
יענה לעצמו כשהוא ישאל את כל אחד מהצדדים המתגוששים שם; הלנו אתה אם לצרינו? מי
אתה, אתה אוהבי או אויבי? אוי למי שהמצב שלו שהאני שלו זה הגוף, זה האני?! זה האני
של הבע"ח, כי אין להם עוד משהו חוץ מגוף ונפש, שנפש זה גם מישך שייך לגוף,
אבל כל אדם שהוא חכם מבין שהאני שלו זה המושכלות, ודברים יותר נעלים ומרוממים
מעניני החומר והגוף.
ואמנם יש איזשהו
קואליציה של הגוף והנשמה, שזה "המפליא לעשות", שהקב"ה חיבר נשמה
וגוף, ואין קיום לנשמה בעולם בלתי הגוף, וזה המפליא לעשות, ולכן אנחנו דואגים
לצורכי הגוף, לא לדכאות את הגוף, לא לענות את הגוף, אלא לתת לגוף את שיעור אכילתו
ושתייתו ומנוחתו ושינתו, ומה שהוא צריך, כדי שדרכו אנחנו נוכל להתקדם בחיים, לעבר
המטרות האמיתיות של עצמינו, אבל הייתכן שאנחנו נתעסק בלפנק את הסוס?! הסוס הוא
אמצעי, אמצעי נותנים לו את צורכו, אבל לא הופכים אמצעי למטרה.
וכל עניני העולם, אם
תתבוננו אתם תראו את זה כך, בין עשירים, מה יש לעשיר יותר מלעני, עשיר שאוכל את
הסעודות הכי יוקרתיות ומגוונות וכו', מה יש לו בסעודה? כדי להצליח להגיע להרגשה של
סעודה טובה, הוא חייב את כל הסיגנון והרמה של מה שהוא רגיל, מה שיש לאדם הרגיל
בסעודה פשוטה, אין לו משהו יותר. רמת החוויה וההנאה של אוכל, זה רמה מסויימת,
החיישנים שם שמרגישים את טעם האוכל הם מוגבלים, הם לא יכולים, וכל אחד לפי ההרגלי
אכילה שלו מגיע להנאה וחווית האכילה לפי מה שהוא רגיל, ברגע שהוא התרגל לפנק את
עצמו בכל מיני סוגי מאכלים שונים, לא טוב לו, עכשיו הוא נהיה מוגבל, הוא קנה לעצמו
הגבלה, אם אין לו את הדברים האלה הוא חסר, בזמן שאם הוא לא היה מרגיל את עצמו, אז
קושיא מעיקרא ליתא, היה לו טוב גם בלי זה.
ופה הייתי רוצה רגע
לעבור לעוד נושא, שעד כמה שברעיון היה אמור שלא נחשדו ישראל בכלל בענין, אבל בכל
זאת כמדומה שמן הראוי לדבר ע"ז, כי הדבר הזה לדאבונינו כן קיים בשולי המחנה,
וחשוב לדעת את זה, יש נושא של סרטים, יש כזה נושא, והדברים שכעת אדבר בנושא הזה
לצערי זה דברים שיצא לאוזני לשמוע מצעירים שלצערינו בבחרותם הם נפלו בדברים האלה,
והם מתלוננים; אבל למה לא אמרו לי מה אני אפסיד מזה אח"ז בחיים?! כך הם
אומרים; למה לא הסבירו לי מה אני אפסיד אח"ז בחיים?! והייתי רוצה קצת להסביר
על איזה הפסד שעליו הם שואלים; למה לא הסבירו לי מה אני אפסיד אח"ז בחיים?!
תשמעו, כפי שאמרנו
כל בנ"א יש לו, הקב"ה ברא את האדם שיש לו כל מיני צורכי גוף שהוא צריך
אותם, שאדם צריך אותם באופן טיבעי, כי הקב"ה ברא את הבנ"א עם כל מיני
צרכים גופניים, זה חלק מהתוכנית האלוקית ומצורת הבריאה, כעת, בכל אחד מהסוגי צרכים
האלה, האדם יכול לעשות "שטיגן" אם נקרא לזה כך, ולפטם לעצמו את רמת היצר
והצרכים שלו בדברים האלה, כמו שאמרנו, שכל פינוק בעצם יוצר מיגבלה שאם אין את
הפינוק אז חסר לי.
יש עוד שלב; שאדם
יכול לקחת את רמת היצר והצורך הבסיסי שלו, ולהעצים ולהפרות ולהרבות ולפטם את זה
ולגרום לעצמו צרכים יותר גדולים, כמו שאמרנו שאחד שהוא הרגיל עצמו לריבוי אכילה
והוא נהיה שמן, רמת הצרכים שלו בעניני אכילה כעת היא יותר מאשר אדם שהוא לא שמן,
למרות שאין לו מזה שום דבר יותר, כפי שדיברנו כבר, אותו הדבר המציאות היא שכאלה
שחושפים את עצמם לכל מיני רמות של יצר ותאוות והנאות, זה גורם להם שאותו צורך
הקיים בנפש האדם, הקיים בגוף האדם, לא מגיע לסיפוקו בלתי אם יהי' לו את מה שהוא
כבר חווה בחוויות של הדברים המאוסים שהוא ראה, והוא לא מגיע לידי סיפוק בלי זה.
נמצא, שמה בעצם הוא
עשה לעצמו? הוא יצר לעצמו צרכים שהם קיימים רק בעולם הדמיון! תדעו לכם שכל עניני
סרטים, אני כל הזמן שואל, שואל את, שלצערי יצא לי לדבר עם כאלה שצופים בכל מיני
סרטי תועבה, שאלתי אותם, יש לי שאלה; איפה נמצא הגן עדן הזה, הגן עדן התחתון הזה
כביכול שראיתם שם בסרט? אני רוצה לדעת, אני מוכן לקנות כרטיס, כמה הוא עולה? ואיפה
הוא נמצא?
הוא לא נמצא בשום
מקום הוא נמצא רק על המסך, הוא לא נמצא בשום מקום, הוא לא קיים בשום מקום בעולם.
וגם כל האלה שרואים שם, אל תחשבו לרגע שמה שרואים שם זה קיים בחיים של הבנ"א
שרואים אותם שם, זה לא קיים, זה לא קיים בשום מקום, והאלה עוברים אימונים מפרכים
עם פסיכולוגים שמבינים באיזה צורה ובאיזה תנועות, באיזה פוזות ובאיזה כל מיני
דברים שיגרמו ליותר צופים מתעניינים במה שרואים שם, והם לומדים לעשות את זה, 'שישה
חודשים בשמן המור, ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, ובזה', כל מיני לימודים
מלימודים, ואימונים מאימונים שונים ומשונים. ויצא לי פעם אחת, הזדמן לידי באיזשהו
מקום איזשהו חוברת, של מפיקי סרטים, לא חוברת של כאלה שכותבים מחאות נגד, אלא
חוברת של מפיקי סרטים, שהם מתארים שם כמה חודשים שלמים ואימונים מפרכים עוברים
הבנ"א שם, ולפעמים אותם בנ"א הולכים ממדינה למדינה, ובכל מקום שהם
מגיעים הם לומדים במשך חודשים ארוכים את הטַקְט ואת הסיגנון של אותה מדינה, באיזה
צורה לשלהב את צופי הסרטים באותה מדינה, כי מה שמשלהב את צופי הסרטים באנגליה, זה
לא ישלהב את צופי הסרטים באוסטרליה לדוגמא, כי כל מקום יש תרבות בסיגנון אחר, אז
בכל מקום שהם הולכים הם לומדים את התרבות של המקום, ע"י מאמנים שמבינים באיזה
צורה אפשר לשלהב את הצופים, וכך מלמדים אותם שהם יעשו את כל מיני תנועות, וכל מיני
ענינים שמישך שייכי לצורה שישלהבו את הצופים לפי התרבות והטקט של אותה מדינה,
והצופה חושב ורואה את זה ומדמיין שזה קיים במציאות, ומדמיין לעצמו איזשהו רצונות
לעצמו, וזה לא קיים במציאות, וזה גם לא קיים לאלה שעושים את זה, זה קיים רק במסך
בשביל ההצגה.
אם יש כאן מישהו
שיש לו אחיות שלומדות באיזה קורס דרמה, שיש לפעמים שעושים איזה הצגה והם משתתפות
שם, ראה מה זה הצגות, הם עוברות שם אימונים מאימונים שונים ומשונים כדי להציג, הם
אין להם שום הנאה חוץ ממחיאות כפיים בסוף, אין להם את ההנאה של משהו של ההצגה, כי
זה רק הצגה, זה לא משהו אמיתי, אפשר לחשוב שמשהו שם, הילדה שם רוקדת או משחקת, זה
כאילו מדובר כאן באיזשהו יצור מעניין ויצור שממש מולהב ושמח ונהנה כמו הצורה
שנראית, אין שם שום דבר, פשוט הכל הצגה, הצגה מתחילתה ועד סופה, לא קיים בכלל
במציאות, זה המציאות.
וזה נורא ואיום, אח"ז
הבנ"א מתבגר והוא נכנס לחיים, וכל מה שהוא דמיין שאולי יהי' לו בחיים לא
קיים, כי זה באמת לא קיים, והמציאות של החיים הפשוטים והצנועים והטובים לא מדבר
אליו, כי הוא ראה דברים אחרים, והוא מחפש את זה, ואין לו את זה, ואז הוא אומר; אבל
למה לא אמרו לי! אמרו לי; עבירה! "ולא תתורו אחרי לבבכם", לא הסבירו לי,
שגם בלי עבירה אני אפסיד את החיים שלי, אז לא הייתי מספיק ירא שמים להבין שבגלל
עבירה לא לעשות, אבל למה לא הסבירו לי?!
ובאמת אנחנו צריכים
לדעת שבאמת גם על פי תורה זה כך, שכל דבר שהוא מובן בהשכלה והגיון פשוט, לא מן
הראוי לדבר עליו בגדרי איסור, אתם יודעים; יש אדם, ויש יהודי, ויש תלמיד חכם, בקלם
אמרו: "לעולם יהי' אדם, אחרי זה ירא שמים". קודם תהיה בן אדם, יש שלב;
מה זה בן אדם מה זה מאנש, להיות אדם, אחרי שלב שאתה כבר בן אדם, אתה צריך להיות גם
יהודי, אחרי שאתה כבר יהודי, אתה כבר יכול לעלות ולהתעלות ולהיות בן תורה, ולהיות
ת"ח, אבל לא שייך שכל צורת החיים תהי' לפי ענין בן תורה, ואיפה היהודי שבך,
ואיפה האדם שבך, אם אצלך הכל עובד רק, ואתה מדלג על השלבים הראשונים, זה 'כמהין
ופטריות מאווירא כרבו', זה לא מבוסס על השלבים, הרי ס"ה תורה באה, התורה
ניתנה ליהודים, שהיהודים נבחרו מבין הבנ"א שהיו בעולם, והקב"ה בחר בעם
הנבחר, מתוך כל כלל ה'אתם קרויים אדם', נבחר העם היהודי, ובו הסולת של העם היהודי
זה הבני תורה והתלמידי חכמים, אבל לא שייך לדלג על שלבים, ולא שייך כל דבר לדבר
כך, הרי המציאות הזאת שדברים שהם בעצם שוללים את התואר אדם, הקב"ה באמת הטביע
בטבע, שאדם שיעשה את הדברים הגרועים האלה הוא נמשל כבהמות נידמו, כדי שאדם יתרחק
מזה בתור שהוא רוצה להיות בן אדם, הוא רוצה שהוא יהי' מותר האדם מן הבהמה ולא ש'אני
וחמורי נאכל באיבוס אחד', שלא יהי' בינו לבין החמור ולא כלום.
ואם אין לו את ההכרה
הפשוטה הזאת, שיש כאן נושא האם יש כאן 'מותר האדם מן הבהמה', אלא הכל אצלו אם זה
אסור או מותר, אז הוא לא קולט במה מדובר, זה נראה לו איזשהו ענין של הלכה, של חיוב
או פטור, היתר או איסור, בזמן שזה שולל את כל המציאות של האדם שבו, ואם אין יסוד
אין בנין, אם אין אדם אין יהודי, אם אין יהודי אין תלמיד חכם, זה לא יכול להיות,
אין הקומה השלישית לפני הקומה הראשונה והשניה, וזה צורה שכך הקב"ה חקק בטבע
הבריאה שזה צריך ללכת בתור שלבים, תהיה בן אדם, תהיה יהודי, ותהיה ת"ח, זה
דבר שמאוד חשוב לדעת את זה, שכל ענין מעניני הגוף והנאות החיים כשרגילים לזה זה
נהיה מיגבלה.
אני נזכר כעת, סיפר
לי חבר בבחרותי, זה היה בערך בשנים, אני מדבר על בערך לפני 35-40 שנה, זה היה בערך
הזמן שהתחיל המוצר ששמו במבה, מספר לי חבר כך, הוא אומר לי; תשמע, יש לי שני אחים
נשואים, אח אחד עושה עיסקאות עם הילדים שלו על במבה אחד, במבה אחד כמו סוכריה,
טופי, "במבה", הוא עושה עסקים גדולים עם הילדים שלו על במבה, האח השני
עם הילדים שלו פחות מחבילה אין על מה לדבר בכלל, אתה רוצה איזה עסק עם הילד, הנושא;
חבילה! פחות מחבילה אין על מה לדבר, כך מספר לי החבר שלי, הוא אומר לי; תשמע, הוא
היה בחור חכם, הוא אומר לי; אני לא רואה שהילד שמקבל רק גרגיר אחד משהו פחות טוב
לו מזה שמקבל חבילה שלימה, מה שהוא צריך לעשות עם חבילה שלימה אז הוא עושה עם
גרגיר אחד, אז החוויה היא אותו דבר, הסיפוק וההנאה של הילד שרגיל לקבל רק במבה
אחד, היא לא פחות מזה שמקבל חבילה שלימה, הוא רגיל, אצלו במבה אחד זה עין לא ראתה,
זה כך, זה משל למציאות של החיים.
בזיכרוני, עוד דבר
אני נזכר, היו שנים שהרבה התעסקתי עם שיעורים פרטיים, עם נערים צעירים, גמ' וכדו',
היה לי עסק פעם עם איזה ילד שלמד ברזי-לי, יש בי"ס רזי-לי בב"ב, זה
בי"ס כזה יותר מודרני, והוא יש לו סבתא וינה וסבתא אמריקה, כך הוא מספר לי,
כל חופש נוסעים או לוינה או לאמריקה, יום אחד ערב החופש הגדול הוא אומר לי, אני
כבר הודעתי בבית לאבא ואימא, הילד תפנוקים הזה אומר, הודעתי בבית לאבא ואימא, גם
אם הם נוסעים אני נשאר פה, אין לי כבר כוח ליסוע לשם, אין לי שם חברים, נמאס לי,
אתם שומעים, נמאס לו ליסוע לחו"ל, מה שיש לילד הבני ברקי בללכת לפינת החי שם
ברמת אלחנן, אתם מכירים את ב"ב קצת, יש שם פינת החי שיש שם כמה ברווזים, וכמה
בע"ח פנסיונרים, אז מה שיש לילד הבני ברקי שם, זה לא פחות ממה שיש לו בטיול
לוינה ולאמריקה, וזה לא מדבר אליו כבר, זה נמאס לו, אתם חושבים שיש לו משהו יותר?!
אצלו טיול לפני חו"ל אין על מה לדבר, אבל גם זה נמאס לו, זה כבר לא מדבר
אליו.
כך זה כל עניני
העוה"ז, אין לו משהו יותר, הוא נוסע לחו"ל, ולאן אנחנו נוסעים? לגן
חיות, או לשייט בירקון, מי שרגיל לשייט בירקון יש לו בשייט בירקון מה שיש למי
שרגיל ליסוע לחו"ל, אבל ההוא שנוסע לחו"ל הוא מוגבל, הוא אדם מוגבל, כי
פחות מחו"ל לא מדבר אליו, ואם יהי' איזשהו מצב שאין לו אפשרות ליסוע
לחו"ל הוא מסכן, כי הוא כבר התרגל, כי פחות מזה לא מדבר אליו, כן הוא הדבר בכל
עניני העולם.
אדם אומר לי פעם;
לוּ היה לי מכונית היה לי הרבה יותר אפשרויות, תשאלו את כל בעלי המכוניות; מה
המכונית עושה להם? המכונית אתם יודעים מה היא עושה יותר, היא רק הגבלה, כי מה
הבעיה, יש מכונית תקפיץ אותי רגע. המציאות שיש מכונית זה הגבלה, ברגע שיש מכונית
הרי כל מיני דברים ברי השגה יותר מאשר כשאין מכונית, אז כשאין מכונית זה בכלל זה
לא שייך, יש חתונה של איזה בן דוד בחו"ל אז אדם רגיל זה לא שיש לו איזשהו
רצון להיות בחתונה, והוא איכשהו מה אפשר לעשות, אני לא יכול ליסוע, זה מחוץ לפרשה,
מה, ליסוע לכל חתונה של בן דוד?! זה מחוץ לתחום זה לא בתורת, זה לא קיים, אחד שיש
לו אפשרות ליסוע לחו"ל, אז יש חתונה של בן דוד אז צריך ליסוע לחו"ל,
עכשיו הוא צריך כבר משהו, השני בכלל לא צריך את זה, כי חו"ל זה מחוץ להשגה
שלו, בלי מכונית הרבה דברים מחוץ להשגה, עם מכונית הכל אפשרי.
למעשה ממחקר שערכתי
עם כל מיני כאלה בעלי מכוניות, לא חוסכים לא זמן ולא יותר נוחות, רק עוד מיגבלות,
רק עוד צרכים, אלא אם כן זה אחד שבאמת יודע לא להיכנע למכונית בכלל, ורק עד כמה
שזה באמת יכול לעזור לו, זה כמעט לא מצוי כזה בן אדם, כי לאט לאט, ומה הבעיה, וכל
אחד מהילדים או מהבני הבית, מה הבעיה יש הרי מכונית, אז אפשר הכל, כך נגיד אין לו
אפשרות בערב אחד ללכת לשלושה שמחות, אם יש שלושה שמחות, אם יש מכונית מה הבעיה,
אבל אם לא היה מכונית אז לא, הוא מבין לבד, שאם יש שלושה שמחות בשלושה איזורים
שונים הולכים רק לאחד או שנים ובוחרים מה המועדפים ולשם הוא הולך, מה יצר המכונית?
מיגבלה! שהרי אני כבר משועבד לשלוש דברים, כי הכל שייך, אפשר לצאת ידי שלושתם, לא
רק ידי שניהם.
תבדקו, כל עניני
העולם זה מיגבלה, אני מתרגל לזה, עכשיו אני לא יכול בלי זה, כמה ראיתי את זה בכל
עניני החיים; עשר שנים הראשונות אחרי החתונה גרנו בשכירות באיזה דירה לא הכי נוחה,
אחרי עשר שנים גרנו בדירה שלנו, בשבועות או חודש חודשיים הראשונים הרגשתי בן מלכים
ממש, דירה יותר גדולה ויותר נוחה וכו' וכו', עבר איזה תקופה, והתבוננתי שאני לא
מרגיש שום דבר יותר טוב מהדירה הקודמת, שום דבר לא יותר טוב, אותו דבר, מידת
ההישתוות, היו איזה דברים ששם היה חסרונות וכאן לא היה, אבל שום חוויה או הנאה יותר
מאשר הדירה הקודמת, ולמה זה כך? כי כל עניני העולם זה כך! אין לשוכני בתי אבן יותר
מאשר לשוכני אוהלים, חוץ מזה שהם כבר לא יכולים באוהל כי הם צריכים אבן, כי הם התרגלו
לאבן, או כי הם רוצים אבן, והם לא יכולים פחות מזה, אבל אין להם שום דבר יותר.
אם אנחנו נלך
לבדואי ונצמיד לו איזשהו אלקטרודות או איזשהו משהו שבודק את חוויות והנאות החיים
שלו, מול חוויות והנאות החיים של בן כרך, לא תמצאו, לא תראו הבדל בתוצאות של המוצר
המוגמר, כי כל עניני העולם זה מיגבלות, לכן מאוד כדאי לא להיתפנק, לא להיכנס
להרגלים שיוצרים לנו תלות ושיעבוד, וצרכים שהם לא נדרשים, והם רק גורמים לנו שמה
שהאדם שלא הרגיל את עצמו היה לו בלי זה, אני חייב את זה כעת, ובלי זה חיי אינם
חיים כביכול, זה כלל גדול בכל עניני החיים, התחלנו עם העישון, אבל זה כלל בכל
עניני העולם והגוף.
הייתי רוצה, הואיל
והתחלנו בעישון, להגיד רק עוד שתי נקודות קטנות; באותה תקופה, מה שסיפרתי קודם
שהייתי רגיל ללמוד עם בחורים צעירים, יצא לי פעם ללמוד עם איזה בחור שהיה בשיעור
א' ישיבה גדולה, אבל הוא היה נראה כמו אחד בשיעור א' ישיבה קטנה, מאוד קטן גוף
וקטן קומה, צעיר מאוד, והוא היה מעשן כבד, וקצת חצוף, יום אחד ניגש אליו שם
בביהמ"ד שלמדנו, ניגש אליו יהודי מבוגר כבן חמישים ומעלה, ואומר לו; חבל לך,
לא כדאי לך לעשן! לא כדאי לך להתמכר להתרגל לעישון! ואותו אחד מעשן הרבה, הוא היה
כזה בחור חצוף, הוא אומר לו; אתה תגיד לי?! תגיד לי, אתה לא מתבייש?! קשוט עצמך
תחילה!!! טול קורה מבין עיניך!!! תשמעו מה שההוא עונה לו, אתם לא תאמינו, הוא אומר
לו; תשמע, אני שם לך הרגע על השולחן 5000 שקל מזומן, אם אתה נותן לי עיצה איך אני
יוצא מהעישון, אתה יודע כמה שיטות גמילה כבר ניסיתי ועדיין לא צלח בידי, ועל כן
אני אומר לך, לא כדאי לך לעשן, הוא אומר לו תשמע, אין אדם בן 25 שהתחיל לעשן, אולי
אפי' לא בן 22, כל המעשנים התחילו בגיל נערות צעירה, שחשבו שזה יתן להם משהו, איזה
דמיון, ואח"ז קשה להם לצאת מזה, ולכן אני אומר לך, כיון שאתה כעת בהתחלה, ולא
תגיע למצב שלי, שאני מיתרי הקול שלי גמורים, והוא התחיל להגיד עוד כל מיני בעיות
אישיות שיש לו מהעישון, והוא יהודי חשוב, ההוא ר"מ באיזה ישיבה, ציבור חסידי,
אבל הוא ר"מ באיזה ישיבה חסידית, לכן אני אומר לך שלא כדאי לך, זה סיפור אחד.
סיפור שני, סיפר לי
יהודי מהדור קודם, תשמעו יהודי בן תורה מהדור הקודם, הוא כבר לא חי היום, הוא סיפר
לי סיפור כזה, שהוא היה מעשן, הוא אומר שבשעתו לא היה בכלל ידוע כאילו איזה ענין
לא לעשן, בגיל ארבעים בערך היה לו איזשהו משהו בריאותי, והוא הלך לרופא, הרופא
אומר לו; תשמע אדוני, אם אתה רוצה להיות בריא, יש לך כאן איזה רגישויות, אני לא
זוכר מה, את כל הפרטים, תפסיק לעשן! אמר לי אותו יהודי, שהיה פשוט לו, שאם הרופא
אומר לו שבשביל הבריאות שלו הוא צריך להפסיק לעשן, אז הוא מפסיק, הוא אמר לי;
מאותה שניה הפסקתי לעשן! מה פירוש, אני רוצה להיות בריא, והרופא אמר לי שלבריאות
שלי טוב לי שאני לא אעשן, אז הפסקתי לעשן, תשמעו מה שהוא מספר; אחרי יומיים אני
פתאום מצאתי בפה שלי סיגריה בוערת, אז מיד זרקתי את זה מהפה, מה פירוש, שהרי
הפסקתי לעשן, מה זה צריך להיות?! זהו, זרקתי את זה מהפה, אחרי יום יומיים, עוד פעם
זה קרה לי, ועוד פעם זרקתי את זה מהפה, כשזה קרה פעם שלישית, כך ההוא סיפר לי,
כשההוא סיפר לי את זה, זה כבר היה קרוב לגיל תשעים, הוא אומר דפקתי על השולחן, מה
קורה כאן?! מי בעל הבית, אני או הסיגריה?! כבר לא מצאתי יותר סיגריות בפה שלי, אתם
שומעים?! שיטת גמילה של יהודי תלמיד חכם מחניכי נובהרדוק, של הדור הקודם, של הדור
של לפני השואה, מי כאן בעה"ב אני או הסיגריה?!
אתם יודעים מה
המשמעות של "מי כאן בעה"ב אני או הסיגריה"?! אתם מכירים את המושג;
אדם אמר משהו למישהו "מילה זה מילה", אני מכבד את המילה שלי, אמרתי
מילה, אני נותן כבוד למילה שלי, והמילה שלי אני אבצע אותה, כל אדם שיש לו מינימום
של אישיות וכבוד עצמי, כשהוא אומר לשני משהו הוא עומד במה שהוא אומר, והוא לא
אמרתי אבל לא אמרתי שאני אקיים, אומרים; "הבטחתי אבל לא הבטחתי שאני אקיים",
רק אדם שהוא באמת 'מותר האדם מן הבהמה אין' יגיד את הפיתגם האומלל הזה, אדם עם
מינימום של אישיות וכבוד עצמי, מילה זה מילה, אנא לדעת, שמילה זה מילה גם האדם עם
עצמו, אם אני מבין שאם הרופא אומר לי שלא בריא לי, אז מה פירוש, אני לא אעשן, מה,
אני אהיה נגד הבריאות של עצמי?! איפה הכבוד העצמי שלך?! מה זה, מי כאן בעה"ב,
אתה או הסיגריה?! נתת מילה של כבוד לעצמך, נכון?! אתה החלטת שאתה לא מעשן, נכון?!
אז מה זה, אתה עושה צחוק מעצמך?! מה זה, אתה משקר את עצמך?! הרי אתה החלטת שאתה לא
מעשן, מה זה שאתה פיתאום מעשן?!
אבל בכל הסיפורים
האלה, העישון זה רק משל, זה לא הנושא, רק אמרנו, זה רק היה הסיבה לעורר את הנושא,
כל אחד ואחד יכול להיות לו מבחן, האם יש לו אישיות, האם יש כאן אדם בכלל או שיש
כאן נמשל כבהמות נידמו? האם מילה זה מילה, הוא מחליט איזשהו החלטה, האם הוא יודע
לשמור על הכבוד עצמי שלו, על האישיות שלו, ומה שהוא מחליט הוא עומד בזה?
יש לפעמים בעיה אם
אחד מחליט החלטה שהיא בכלל לא שייכת אליו, שם לא הבעיה למה הוא לא עמד, אלא למה
הוא החליט, צריך להיות מאוזן ברמת ההחלטות והקבלות, אני לא יכול לקבל על עצמי דבר
שבכלל לא שייך אלי, ואחרי זה עוד להאשים את עצמי למה לא עמדתי בזה, צריך להיות 'חכם
עיניו בראשו' וללכת שלב אחרי שלב, אבל זה דבר כ"כ נכון, מי שיש לו מינימום של
אישיות, "מי כאן בעה"ב אני או הסיגריה?!" הוא עומד במילה של עצמו,
הוא עומד בהחלטות של עצמו, כי בלי זה אין בן אדם בכלל, אין כאן בן אדם, הקב"ה
יעזור שכולנו נהיה בנ"א, ושכולנו נהיה יהודים, ושכולנו נהיה תלמידי חכמים,
ונעלה ונצליח.
